שם משמואל, בהר ו׳

א

שנת תרע"ה

ב

בענין שמיטין ויובלות במה שהחמיר בו הכתוב כ"כ ובעונם ישראל גולין אף דאין בו כריתת ומיתת ב"ד, נראה דהנה אמרו ז"ל דצריך כל איש תמיד לשני אותות אות מילה ואות תפילין או אות שבת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד משום דהאדם הוא כאבידה המתבקשת כמ"ש תעיתי כשה אובד בקש עבדך, ואבידה מחזירין בסימנים ושני סימנים הם כמו סימן מובהק דהוא דאורייתא, וזהו השני אותות כי אות היא סימן, עכת"ד, ונראה להוסיף בה דברים שמה שהאדם הוא כאבידה המתבקשת ואינו נאבד בהמין גלי ים עוה"ז ח"ו הוא מחמת שברית כרותה בין הש"י וישראל, ובספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ורגליו, והיינו ברית הלשון וברית המעור שהם מכוונים, וזהו השני אותות מילה היא ברית המעור ותפילין הוא ברית הלשון כברש"י סוף בא שטוטפות הוא לשון דיבור, וכן יש לומר שתפילין שהוא לשון תפילה כבמשנה מנחות תפלה של יד תפלה של ראש, ותפלה הוא לשון דיבור, ובתיקון פגם שני בריתות אלו או לכה"פ המשתדל ומתאמץ בתיקונם הוא כאבידה המתבקשת:

ג

ויש לומר דזהו ענין שמיטה ויובל לתקן שני אלה הלשון והמעור, דהנה במדרש ריש ויקרא ר' תנחום בר חנילאי פתח ברכו את ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' במה הכתוב מדבר וכו' אמר ר' יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת אחת וכו' ודין חמי חקלי' ביירא כרמי' ביירא ויהיב ארנונא ושתיק, וא"ת אינו מדבר בשומרי שביעית נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן זה דבר השמטה מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר אף דבר האמור כאן וכי', ולכאורה הדרש נראה רחוק שזה פירושו ענין שמטה, וזהו דבר ה', אך נראה דשמטה הוא תיקון פגם ברית הלשון, והוא עפ"י מ"ש הזוה"ק דשמטה הוא בכנס"י ונקרא דיבור כבזוה"ק ריש שמות קול אמר לדיבור עיי"ש, ובמה שישראל מתקנין פגם הלשון למטה נעשה מתוקן מדה העליונה הנקראת דיבור, וגם בפשיטות יש לומר דהנה עיקר פגם הלשון הוא לה"ר המפריד בין אחים, ושומרי שביעית הוא להיפוך שיד כולם שוה, כאלו הם כולם כאיש אחד, וזהו עושי דברו פירוש תיקון דברו כמו שבזוה"ק (קי"ג:) עושה צדקה עיי"ש, והיינו שבמה שהוא שומר שביעית ויהיב ארנונא ושתיק מתקנין בחי' הדיבור למצוה ולמעלה, וכן במקרא וזה דבר השמטה למדו ז"ל שצריך שיאמר משמט אני, והכל מטעם אחד לתקן פגם הדיבור וע"כ למדו בג"ש דבר שנאמר כאן מדבר שנאמר להלן:

ד

אך ביובל נראה שהוא תיקון פגם ברית המעור, וע"כ המצוה בתקיעת שופר שהוא קול לבד בלי דיבור הבא ע"י ה' מוצאות הפה, ויובן ביותר עפי"מ שכבר הגדנו ששמטה הוא בלב ויובל במוח, והנה אמרו ז"ל לישנא קולמסא דליבא וע"כ בשמיטה המצוה בדיבור שהוא בלב, אבל יובל דהוא במוח אין בו דיבור אלא קול שופר וכאמרם ז"ל תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה, ובאשר הוא במוח מתקן פגם המעור שהוא פגם המוח כידוע, וע"כ הוא מוציא עבדים לחירות כי כל שעבוד הוא מחמת פגם ברית המעור כמ"ש האריז"ל בפירוש הכתוב כי גר יהי' זרעך כידוע, וע"כ בתיכון זה נסתלק השעבוד מנפשות ישראל, וכן השדות חוזרות לבעליהן ביובל ובזוה"ק תשיבו איש אל אחוזתו כל חד יחזור בי' לדרגא דילי' דנשמתי' אחידא מתמן וכו' כי ידוע שפגם המעור מרחיק ביותר את האדם משורשו כאמרם אלקיהם של אלו שונא זימה, וכן כתיב לא יגורך רע כבזוה"ק דקאי על חטא הידוע:

ה

ויש לומר דמעין תיקון שמיטה ויובל לפגם הלשון והמעור הוא בכל שבת, זכור ושמור, שבת דליליא ודיממא, כי שבת דליליא הוא שמור שהוא בלב כבמדרש ושמרתם זו משנה כמ"ש כי נעים כי תשמרם בבטנך הרומז ללב מתקן פגם הדיבור לישנא קולמוסא דליבא, וע"כ אז הוא עיקר הקידוש בדיבור, וביום הוא רק קדושא רבא דהוא זכור במוח וסעודתא דעתיקא עבדינן, ע"כ מתקן פגם המעור שבמוח:

ו

וכן יש לומר דמעין שמטה ויובל הם פסח ושבועות, כי איתא במקובלים שהדיבור הי' בגלות ואז יצא הדיבור לחירות, ונשאר לדורות תיקון פגם הלשון וה פסח פה סח, והמצוה לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר הר"ז משובח, ושבועות אחר הספירה הוא כדמיון יובל והוא במוח והוא זמן מתן תורתנו, ובאשר הוא במוח הוא תיקון על פגם ברית המעור, ואולי מטעם זה הוא מצות פרישה, כי אז הוא זמן תיקון ברית המער צריך שאז עכ"פ יהי' משומר מכל שמץ, וזה אי אפשר כאמרם ז"ל אפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בו צד אחד מעון ע"כ נאסר אז לגמרי:

ז

ולפי האמור מענין שמיטה ויובל שהם תיקון שני הבריתות שמחמתם האדם הוא כאבידה המתבקשת מובן אשר בעון שמיטין ויובלות נתקיים בהם עת לאבד ח"ו עד הרצאת הארץ את שבתותי' יתקיים עת לבקש, אכי"ר ב"ב: