שיחות עבודת לוי מ״ד

מאמר מ"ד – מעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן

א) הכנה לדורות הבאים

ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים (תרומה כ"ה, ה'). פירש רש"י (ומקורו ממדרש תנחומא סי' ט'), "ועצי שטים, מאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים". ולמדנו מדברי רש"י, שיעקב אבינו הכין את עצי השטים כדי שיוכלו יוצאי חלציו לבנות את המשכן.

ויעוין בדעת זקנים מבעלי התוספות בפרשת ויקהל (ל"ז א') שכתב, "עצי שטים, לפי שעתידין לחטוא בשטים העמיד להם זה לכפר על מעשה שטים". ונראה שכוונתם היא שמה שהוצרכו לעצי שטים [יותר משאר עצים] הוא כדי שיתכפרו בני ישראל על מה שעתידים לחטוא בשטים [כשחטאו בבנות מואב כמבואר בפרשת בלק (כ"ה, א').]

ואם נצרף את דברי המדרש תנחומא ודברי הבעלי תוספות, אז יוצא שיעקב אבינו הכין את הכפרה ליוצאי חלציו בשביל מה שעתידים לחטוא בבנות מואב, ויש ללמוד מכאן עד כמה חשובה היא ההכנה לדורות הבאים.

והנה המשך הדורות זקוק הוא ללימוד לתינוקות של בית רבן להשפיע עליהם לשמור את דרך התורה, שהרי אם אין גדיים אין תיישים, ואין לשער את החשיבות שיש בזה.

וכן מבואר מהמדרש בויקרא רבה (שמיני פ' י"א אות ז'), "משל למלך שמסר את בנו לפדגוג והיה הפדגוג שונא אותו, אמר אם אני הורג אותו עכשיו נמצאתי מחייב ראשי למלך, אלא הריני מושך את יונקתו ממנו והוא מת מאליו, כך אמר אחז (המלך), אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם; כך אמר אחז, אם אין קטנים אין תלמידים, אם אין תלמידים אין חכמים, אם אין חכמים אין תורה, אם אין תורה אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בעולם, מה עשה עמד ונעל בתי כנסיות ובתי מדרשות". ומבואר להדיא מדברי המדרש שרק אם מלמדים תורה לתינוקות של בית רבן שייך שיהיה תלמידי חכמים בדור הבא, שהרי "אם אין תלמידים אין חכמים".

ב) אברהם נקרא "אוהבי" בשביל שהיה משפיע לאחרים

והנה כתוב בספר ישעיה, "זרע אברהם אוהבי" (מ"א, ח'). וביאר החתם סופר (מובא ב"פיתוחי חותם" הנדפס בריש שו"ת חתם סופר חלק יו"ד), שהטעם שאברהם נקרא אוהבו של הקב"ה הוא משום שאם היה רוצה אברהם היה יכול לפרוש את עצמו מעניני עולם הזה ולקדש את גופו להיות כמו מלאך ה' צבאות, אלא שאם היה עושה כן היה מטיב רק לעצמו ולא היה יכול להשפיע על אחרים כלל. ואברהם אבינו ראה שחנוך היה לפני המבול, והוא זיכך את עצמו עד שנתקדש כמו מלאך [וכדאיתא בזוה"ק (בראשית נ"ו ב'), "חנוך נטיל ליה קודשא בריך הוא מארעא ואסקיה לשמי מרומים ואמסר בידיה כל גנזי עלאין"], ולא השפיע על בני דורו כלל, ולכן בא עליהם המבול. ולכן אברהם אבינו בחר להיות מעורב עם הבריות ולהשפיע עליהם ולקרבם אל הקב"ה [וכמו שכתוב "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (לך לך י"ב, ה'), ואונקלוס תירגם "וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן"], אע"פ שבזה לא יוכל לקדש ולזכך את עצמו כל כך. ומאחר שעשה כן בשביל הקב"ה לכן נקרא אוהבו של הקב"ה.

והנה כל מי שעוסק בחינוך תינוקות של בית רבן הוא כמו אברהם אבינו שהוא נקרא אוהבו של הקב"ה בשביל שהוא משפיע על אחרים ומקרבם אל דרך התורה.

ג) מי שמלמד לאחרים עושה נחת רוח ליוצרו

ונראה שבזה יש ליישב את דברי הגמ' בברכות, דאיתא שם (בדף י"ז א'), "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו", שיש להקשות שמה ניתוסף במה שאמרו "ועושה נחת רוח ליוצרו", והלא כבר נאמר שגדל בתורה ועמלו בתורה, וא"כ פשיטא שהוא עושה בזה נחת רוח ליוצרו.

אלא שלפי מה שנתבאר יש לומר שאין אדם עושה נחת רוח להקב"ה אא"כ הוא משפיע לאחרים ואינו עושה לעצמו בלבד, ונמצא שאע"פ שאדם גדל בתורה ועמלו בתורה, מכל מקום אינו עושה נחת רוח להקב"ה אא"כ הוא לוקח מזמנו כדי להשפיע על אחרים, ולכן הוצרכו להוסיף "ועושה נחת רוח ליוצרו".

ד) כמה גדולים מעשי חייא

כל זה מפיץ אור על דברי הגמ' בכתובות, דאיתא שם (בדף ק"ג ב'), "והא הוה רבי חייא (ולמה לא מינה אותו רבי להיות ראש ישיבה לאחר פטירתו) וכו', ר' חייא עסוק במצות הוה ורבי סבר לא אפגריה (לא אבטלו ממצוות, רש"י), א"ל ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא (זרענא, רש"י), ומגדלנא נישבי (ואני עושה רשתות), וציידנא טביא (ואני צד צביים), ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא (ומתקן אני קלפים, רש"י) ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך, והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא". ומבואר מדברי הגמ' שרבי חייא היה ראוי להמנות להיות ראש ישיבה לאחר פטירת רבי, ומה שלא נתמנה לתפקיד זה היה משום שלא היה לו פנאי להיות ראש ישיבה מאחר שהיה עוסק בהרבצת תורה לתינוקות של בית רבן. ומוכח שמעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן חשובה יותר מתפקיד של ראש ישיבה!

ויעוין במס' סוכה (כ' א'), "דאמר ריש לקיש, הריני כפרת רבי חייא ובניו (יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה, רש"י), שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה". ומבואר שרבי חייא הצליח בהרבצת התורה לתינוקות של בית רבן כל כך עד שריש לקיש אמר עליו שחזר וייסד את התורה בארץ ישראל לאחר שנשתכחה.

מכל זה יש לנו להתעורר על מעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן, שהוא מכין בזה את הדורות הבאים להיות דבוקים להקב"ה ונקרא אוהבו של הקב"ה, וכמה גדולים מעשיהם של המחנכים!

ה) חובת המחנך שתלמידיו יבינו היטב את מה שלומדים

ועוד צריך המחנך להזהר שתלמידיו יבינו היטב את מה שהם לומדים. יסוד זה מבואר מדברי הספורנו, שהרי כתוב, "ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי" (בשלח ט"ז, כ"ח), דהיינו שהקב"ה הוכיח את משה רבינו על שיצאו מן העם ללקוט מָן ביום השבת. וצריך ביאור, שהרי משה רבינו לא היה אשם בזה כלל, ולמה הוכיח אותו הקב"ה על זה? וכתב הספורנו, "הנה החטא בשמירה נעשה בין כולכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת ששת ימים תלקטוהו ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת וביום השביעי שבת לא יהיה בו והם לא האמינו לדברך, אבל לא למדתם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן וכו'". ומבואר מדבריו שהקב"ה הוכיח את משה רבינו על אשר לא ביאר היטב את הענין של שבת לבני ישראל, שאילו הסביר היטב את האיסור של מלאכת שבת לא היו יוצאים ללקוט מָן בשבת. ומבואר מכאן איך צריך המחנך להזהר בדבריו שתלמידיו יבינו היטב את מה שהם לומדים.

ו) המחנך צריך להכיר את מעלת תפקידו

ובאמת אם המחנך אינו מכיר את מעלת לימוד התורה לתשב"ר, לא יצליח כלל, שהרי המחנך צריך להתמודד בדאגות וצרות הקשורות לחינוך הילדים, ולפעמים יש מחלוקת, אלא שאם כוונתו לשם שמים שהוא מכיר את הגדלות של חינוך הבנים אז כל הצרות יהיו טפילות להעיקר של חינוך הבנים, והכל כדאי כדי שיזכה לחנך את הדור הבא לתורה ויראת שמים, אבל אם החינוך הוא רק אומנות, אז יש אומניות אחרות שטובות יותר מחינוך הבנים ולא יוכל להתמודד עם הנסיונות של עולם החינוך.

ובאמת בכל דבר אם האדם אינו מכיר את הטובה שיש לו אז נחשב כאילו אין לו אותה טובה כלל. וזו היא כוונת המשנה במס' אבות (פ"ג מי"ד), "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום", שהמשנה מדגישה שכלל ישראל יודעים שנקראו בנים למקום, שאם לא כן אין זה נחשב לטובה כלל. וכן מבואר ג"כ מדברי ההגהות אשר"י בבבא מציעא (בפרק שני) שכתב בשם האור זרוע, "ומעשה אירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה"ר אליעזר ממי"ץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף". ומבואר מזה שמי שחושב שיש בידו רק בדיל אז אין לו שום קנין על הכסף, והוא הדין מי שיש לו טובה אבל אינו יודע ומכיר אותה אז נחשב כאילו אין לו שום זכייה על אותה טובה.