שיחות עבודת לוי מ״ג

מאמר מ"ג – קדושת האדם לעומת קדושת המשכן

א) פרטי המשכן רומזים לעולמות עליונים אבל האדם עצמו מן העליונים

איתא בשמות רבה (פרשת תרומה פ' ל"ג אות ד'), "אתה מוצא כל מה שברא הקדוש ברוך הוא למעלן ברא למטן וכו', למעלן (ישעיה ו', ב') 'שרפים עומדים ממעל לו', למטן (תרומה כ"ו, ט"ו) 'עצי שטים עומדים', למעלן כרובים שנאמר (ישעיה ל"ז, ט"ז) 'יושב הכרובים', למטן (תרומה כ"ה, כ') 'והיו הכרובים וכו", למעלן (תהלים ק"ד, ב') 'נוטה שמים כיריעה', ולמטן (תרומה כ"ו, א') 'עשר יריעות וכו", ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטן משל למעלן, תדע לך שהניח מה שלמעלן וירד בשלמטן שנאמר (תרומה כ"ה, ח') 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכו"", ע"ש באריכות.

מדברי המדרש מבואר שהמשכן כלל בתוכו גם את העולמות העליונים, וכל פרטי המשכן היו רמזים לענינים רוחניים בעולמות העליונים. והנה לכאורה קדושת המשכן היתה יתירה גם על קדושת העליונים, שהרי הקב"ה בחר לשכון בתוכו וכמו שכתוב "ושכנתי בתוכם".

אלא שאעפ"כ נראה שקדושת האדם יתירה אפילו על קדושת המשכן, שהרי האדם נברא בצלם אלקים עצמו, וכמו שכתוב "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו" (בראשית א', כ"ז). וגם קדושת האדם נובעת מהקב"ה בעצמו, וכמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז'). ונמצא שקדושת האדם היא עצמה קדושת נשמת פיו של הקב"ה, ויתירה קדושה זו על של משכן, שהרי המשכן רק רומז לדברים עליונים, אבל האדם הוא עצמו מן העליונים.

ב) זהירות בקדושת האדם

וכל אדם יקח מזה מוסר השכל להזהר במעשיו ודרכיו כדי שלא יאבד את קדושתו. אולם, יש להוסיף שלא כל אדם נתקדש באופן שוה, שקדושה ניתוספת באדם ע"י התורה שהוא לומד, ולכן האדם צריך להזהר שיהיה תמיד עולה ברוחניות ולא יתרשל בלימוד התורה ותפילה בציבור וכדומה, שאם אינו מחזק את עצמו תמיד הרי ממילא יפול ממדרגת קדושתו.

והנה איתא ביומא (דף ט' ב'), "ומה רבי אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה וכו', דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי וכו'". ומבואר מהגמ', שריש לקיש כמעט לא דיבר עם שום אדם, עד שאם דיבר עם בן אדם על כרחך שאדם זה הוא אדם גדול מאד, ואפשר לתת לו ממון בלי עדים. וצריך עיון, למה היה נוהג ריש לקיש שלא לדבר עם בני אדם?

והסבא מסלובודקה זצ"ל (בספר אור צפון ח"ב עמ' קע"ה) ביאר בזה על פי הא דאיתא במס' מגילה (דף כ"ז א'), "מניחין ספר תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומשין על גבי נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה". ולמדנו מדברי הגמ', שבתשמישי קדושה אסור להניח אחד על גבי חבירו באופן שמניחין קדושה קלה על גבי קדושה חמורה. והנה אם זה הדין בתשמישי קדושה א"כ כל שכן באדם שהוא עצמו מן העליונים שאין לו להתחבר עם מי שפחות ממנו בקדושה. ולפי זה יש לומר שזהו הביאור גם בהנהגת ריש לקיש, שלא דיבר עם מי שהיה קטן ממנו בתורה כדי שלא להתחבר בקדושה שהיא פחותה מקדושתו.

ומכל זה למדנו את מעלת קדושת האדם, שכל תוספת של תורה מטלת תוספת של קדושה בתוך האדם, והאדם צריך להכיר את כל זה כדי שיזהר בקדושתו. ונכלל בזה שיזהר שלא להתחבר עם בני אדם שעלולים להורידו ממדרגתו.