שיחות עבודת לוי מ״ה

פרשת תצוה

מאמר מ"ה – הכנה

א) כוונה לשם שמים בעשיית בגדי כהונה

ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, ואלה הבגדים אשר יעשו וגו', והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש (תצוה כ"ח, ג'-ה').

וכתב הספורנו (בפסוק ג'), "לקדשו, לשם כך יעשו הבגדים". ור"ל שהחכמי לב צריכים לעשות את הבגדים לשם קדושת בגדי כהונה. עוד כתב הספורנו (בפסוק ה'), "והם יקחו את הזהב, וכמו שיכוונו בעת העשייה כן יכוונו כשיקחו את הזהב וכו'". ור"ל שכשם שהחכמי לב מצווים לעשות את הבגדים לשם קדושת בגדי כהונה, כמו כן צריכים לקחת את החומר מיד המנדבים לשם קדושת בגדי כהונה, והיינו שמעשה הקבלה עצמו צריך להיות בכוונה הרצויה.

ודברי הספורנו צריכים עיון, דבשלמא עשיית הבגדים צריכה להיות בכוונה הרצויה, שהרי חלות שם בגדי כהונה נעשית ע"י העשייה ולכן צריכה להעשות בקדושה, אבל מה איכפת לנו בכוונתם בשעת קבלת החומר מיד המנדבים?

ב) שלימות שייכת רק אם כל הענין נעשה בקדושה

ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בבבא מציעא (דף פ"ה ב'), "אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא (זורע אני זרעוני פשתן, רש"י), וגדילנא נישבי (וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות, רש"י), וציידנא טבי (ואני צד צביים, רש"י), ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא (ומתקן אני מעורותיהן קלפים, רש"י), וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא (למקום שאין מלמדי תינוקות, רש"י), ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל".

והנה עיקר התכלית של רבי חייא היתה שהתינוקות ילמדו את כל התורה, ולכן לימד חלק אחד של התורה לכל ילד, והורה להם שכל אחד ילמד לחביריו מה שלמד מרבי חייא כדי שכל אחד מהתינוקות ידעו את כל התורה. אבל קשה, שאם כן למה כל הטירחא הזאת, לזרוע את הפשתן ולעשות רשתות ולצוד צביים ולעשות קלפים וכו', והלא יכול לקנות חמשה חומשי תורה שכבר כתובים?

וידוע בשם הגר"א שתירץ שרק אם כל הענין מתחילתו ועד סופו בקדושה וטהרה, אז יכול להיות בטוח שיצליח ושהתורה שהתינוקות ילמדו תתקיים בידם. (ועי' בריש ביאור הגר"א על התיקוני זוהר בליקוט שעל האידרא פרשת נשא ד"ה ועאלו בחקלא שכתב, "כי אין השכינה שורה אלא על פועל צדק וכו', וכן רבי חייא בפרק הפועלים דשדי כיתנא וכו' ראה שיהיה מתחילה ועד סוף בפועל צדק וכו'".)

ונראה שזהו גם כן הביאור בדברי הספורנו, שהקב"ה רצה שהבגדי כהונה יהיו בתכלית הקדושה, ולכן צוה שכל תהליך עשיית הבגדים מתחילה ועד הסוף יהיה לשם קדושת בגדי כהונה, ואפילו לקיחת החומר מיד המנדבים.

ויעוין בספורנו בפ' פקודי (ל"ח, כ"א) שביאר שמשכן משה לא נפל ביד האויבים כיון שנבנה ע"י מיוחסים וצדיקים שבדור, אבל בית ראשון שנבנה במקצתו ע"י עבדי חירם מלך צור נפל ביד האויבים. וזהו על דרך הספורנו הנ"ל שהכנה בקדושה הוא דבר חשוב עד מאד.

וכעין זה מבואר מדברי המשך חכמה, דהנה כתוב בספר מלכים א' (ח', י"ח), "יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך", דהיינו שהנביא אמר לדוד המלך שאע"פ שלמעשה הוא לא יזכה לבנות את בית המקדש מכל מקום דוד המלך הטיב לעשות במה שהיה רוצה לבנות את בית המקדש. וכתב המשך חכמה (על הפטרת פ' פקודי) שדברי הפסוק הנ"ל מבוארים ע"י דברי הגמ' בסוטה (ט' א'), "זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד, דכתיב טבעו בארץ שעריה (איכה ב', ט')", וכוונת הגמ' היא שהשערים לא נפלו ביד הגוים כיון שהיו מעשי ידיו של דוד המלך, וביאר המשך חכמה שמאחר שדוד רצה כל כך לבנות את בית המקדש ממילא מחשבותיו הטובות היו קבועות בשערים שבנה וממילא לא שייך ששעריו יפלו ביד הגוים כיון שהוכנו ע"י דוד המלך, ובזה מבואר מה שאמר הנביא "הטיבות" שלשון זה הוא פועל יוצא שמשמע שהוא גרם טוב לדבר אחר, והיינו משום שמחשבותיו הטובות נקבעו בשערים עצמם וזה הגין עליהם שלא יפלו ביד הגוים בשעת החורבן. ומבואר מכל זה שהכנה בקדושה עושה שינוי בגוף הדבר בעצמו שיהיה במדריגה גדולה. וראוי לנו להתעורר מכל זה לעשות הכנה למצוות בקדושה ככל מה שאפשר.