שולחן ערוך, חושן משפט תי״ח: נזקי האש פטורו וחיובו וטמון באש וכל דיניו יח"ס: – עם 18 מפרשים

נזקי האש פטורו וחיובו וטמון באש וכל דיניו יח"ס:
אש הוא אב דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו והולך ומזיק הוא תולדתו ויש לו דין אש לפטור בו טמון:

כתיב כי תצא אש אפילו מעצמה שהדליק בתוך שלו והלך ודלק בתוך של חבירו אפי' לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו חייב לשלם הכל אא"כ הרחיק כשיעור אבל אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק פטור: הגה וכל זה במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך חבירו אפי' עברה כמה מילין חייב (טור ס"א):

וכמה שיעור הרחקה הכל לפי גובה הדליקה ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה חייב לשלם נזק שלם:

הרחיק כראוי ועברה והזיקה פטור שזו מכה בידי שמים הוא וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהם מים ורחבם שמונה אמות פטור (וי"א דאם הנהר רחב שמונה אמות אפי' אין בו מים והיאור אפי' כל שהוא ויש בו מים פטור) (טור ס"א) עברה גדר אומדים גובה הגדר וגובה הדליקה והעצי' והקוצי' המצויים שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב:

בד"א באש הקודחת אבל אם היה להב גדול העולה ונכפף מגובה עליית הלהב והיו עצים מצויים שם אין לה אומד אלא אפי' עברה אלף אמה חייב:

נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה הדליקה בחצר אחרת אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהיה לו לשמרו ולא שמרו:

השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בד"א כשמסר להם גחלת וליבוה (פי' מענין לבת אש) שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק אבל אם מסר להם שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו:

שלח הבעירה ביד הפקח זה הפקח שהבעיר חייב לשלם והשולח פטור וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה השומר חייב:

אחד הביא את האור וא' הביא את העצי' המביא את העצי' חייב אחד הביא את העצי' וא' הביא את האור המביא את האור חייב בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כלם פטורי' (ואם הרוח מצויה האחרון חייב (טור ס"ד) וכן אם היה הרוח שאינה מצויה מנשב בשעה שבא האחרון כשם האחרון חייב) (המגיד פי"ד דב"מ) ליבה וליבתו הרוח חייב: הגה וי"א דאין המלבה חייב אלא כשיש בליבוי שלו כדי ללבות ואין ברוח לבד כדי ללבות אבל אין בכל א' כדי ללבות או שיש בכל א' כדי ללבות פטור (טור שם וב"י בשם הראב"ד והרא"ש) וי"א דה"ה אם שנים לבו ואין בכל א' כדי ללבות פטורין (מרדכי פ' הכונס):

עשה האחד האש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב:

הכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה כדי שתגיע בה הדליקה אם כפפה במקום שתוכל הדליק' להגיע ברוח מצויה חייב לשלם ואם אינה יכולה להגיע ברוח מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ואם הרוח שאינה מצויה כבר מנשב ואח"כ כפפה חייב בכל ענין) (המגיד הנ"ל):

גמל שהוא טעון פשתן ועבר בר"ה ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשאוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה ואם הניח החנוני נרו מבחוץ הוא חייב לשלם אף דמי הפשתן לבעל הגמל ואפי' הוא נר חנוכה שהיה לו לישב ולשמור שלא יזיק: הגה וי"א דאם הדליקה במקום אחד ונתפשט האש למקום אחר חייב על מקום האש נזק שלם ועל השאר חצי נזק ואם הגמל סכסך האש בכל הבירה חייב על כלו נזק שלם (טור ס"ו) וע' לעיל סי' שצ"ב חלוקין אלו:

טמון באש פטור שאם הדליק גדיש חבירו והיו טמונים בו אפי' מוריגים (פי' קרשים נקובים ובהם יתדות של עץ או של ברזל שדשים בהם התבואה) וכלי בקר שדרך להטמינם בגדיש פטור ורואים מקום הכלים הטמונים כאלו היה שם שעורים או חטים כפי מה שהוא הגדיש וכך ישלם לו בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכלו חציו כגון שנפל הגדר שביניהם שלא מחמת הדליקה והיה אפשר לו לגדור ולא גדר אבל אם הדליק בתוך של חבירו או אפי' בתוך שלו ולא כלו חציו כגון שנפל הגדר מחמת הדליקה חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר כמו שנתבאר בסי' צ' ובבית חייב על כל דבר שדרך בני אדם להניח בבית כל כליהם וכל חפציהם וכל מה שיטעון בעל הבית שהיה בבית ה"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ובלבד שיטעון דברי' שהוא אמוד בהם שהם שלו או שרגילים להפקיד בידו (וע"ל סי' צ'):

המשאיל מקום לחבירו להגדיש בו והגדיש והטמין בו כלים והדליק המשאיל (דהיינו שעשה המשאיל אש ויצאה והדליקה) (טור) ושרף הגדיש והכלים שבתוכה אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד:

השאילו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים או להגדיש שעורים והגדיש חטים או שהגדיש חטים וחיפם בשעורים או שהגדיש שעורים וחיפם בחטים אינו משלם לו אלא דמי שעורים בלבד:

מי שראה דליק' שמתקרבת לקמת חבירו והלך וכיס' הקמה אע"פ שגרם לו הפסד שהרי עשאו טמון ה"ז פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:

אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקו ובשבתו ובריפויו ובצערו ובבשתו כאלו הזיקו בידו [ שאע"פ] שאש ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיק בחציו והוא שהי' האש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק אבל אם לא היה ראוי להגיע שם כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש אפי' אם היה אפשר לו לגדרה כבר כלו חציו ויש לו דין ממונו שהזיק אדם שאינו חייב אלא בנזק בלבד ופטור מארבע דברים:

הניח לחבירו גחלת על לבו ונשרף פטור אפי' התרו בו שלא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לשרוף כדי שיהרוג חבירו אבל אם הניח גחלת על בגדו של חבירו ונשרף חייב שאינו חושש לסלקו כיון שזה חייב לשלם לו ועבדו כגופו ושורו כבגדו: הגה וי"א דעבד קטן דינו כשור (נ"י ס"פ כיצד) וי"א דוקא בשור כפות אבל בשור שאינו כפות פטור (טור סי"ד בשם רשב"א והרא"ש):

חבירו. דכיון שהדליק מתחלה שלא ברשות חייבוהו על הכל. סמ"ע:

כראוי. עיין ביש"ש סי' כ"ח מה שהקשה ע"ז ממ"ש בס"ד ויש ליישבו ודו"ק וע"ש. ש"ך:

ורחבם. וכ"פ מהרש"ל שם ועיין שם טעמו ואין כדאי בטעמו לדחות דברי הרא"ש והטור. שם:

הרוח. עיין בש"ך שהאריך ליישב דעת הרמב"ם בזה ע"ש:

להניח. משמע אם אין דרך להניחו אפילו ידוע שהיה שם פטור ויש להקשות דהא בר"ס שפ"ח משמע להדיא דבידוע שהיה שם אפילו אין דרכו להניח שם חייב וצ"ל דהתם מיירי במזיק בידים אבל הכא אע"ג דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים וכן נ"ל מתוך דברי מהרש"ל פרק הכונס סי' ל"ב ע"ש דנראה שיש חסרון בדבריו שם וכצ"ל ומדליק בתוך של חבירו נמי דפטרי רבנן כל מה שאין דרכו להניח היינו מדליק בפשיעה דאילו מדליק בידים פשיטא שחייב על הכל ודוק. ש"ך:

ונוטל. פירוש אע"פ שאין עדים בדבר שכך וכך היה לו בבית עיין בד"מ שכת' בשם המ"מ אם היו מחולקים בדבר הנשרף לו בגלוי שהניזק אומר כך וכך היה והמזיק אמר ברי לי שלא היה אלא כך אפילו הכי הניזק נשבע ונוטל דעשו תקנת נגזל גם בנשרף עיין שם וע"ל סי' צ' מקור דין נשבע ונוטל בענינים אלו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ומיירי שיש עדים על הדליקה וכן הוא במ"מ להדיא ובזה ניחא דלא תקשי ממ"ש לעיל ר"ס שפ"ח המזיק ממון חבירו כו' או לאש כו' והמזיק אומר איני יודע כו' הרי הניזק נשבע בנק"ח ונוטל כו' דמשמע הא אם טוען המזיק ברי אין הניזק נשבע ונוטל דהתם מיירי שאין עדים שהזיקו אם כן נאמן במיגו כל זה צ"ל לדעת המ"מ והסמ"ע אבל באמת נראה לי עיקר דהרמב"ם והמחבר סבירא להו כהי"א שהביא הה"מ דבאש אם טוען המבעיר ברי נשבע ונפטר והדעת נותנת כן וכן משמע להדיא מדברי מהרש"ל שם ס"ס ל"ג ע"ש וכ"כ עוד שם סי' ל' וז"ל דהא דאמרינן דעשו תקנת נגזל באשו לא איירי בכופר המבעיר דמ"מ לא הוי רשע כגזלן ודוקא מוסר ראוי לדמותו לגזלן אבל לא מזיק אפי' להכעיס כו' עכ"ל וכן מוכח להדיא בהרא"ה פרק הכונס כו' ע"ש:

שעורים. וא"ת פשיטא איך ישלם טפי ממה שהזיק יש לו' דקמ"ל דל"ת דליחייב אמוריגין שהטמין בתוכו כאילו היה חטים וכדין מוריגין שטמון בגדיש של חטים והרי נתן לו רשות לחטים. סמ"ע:

חטים. די"ל לא קבלתי עלי אלא שמירת שעורים. שם:

וחיפם. אע"ג דנתן רשות לחטים י"ל לא ראיתי לפני אלא שעורים. שם:

בחטים. רש"י פירש בזה דנתן לו רשות להגדיש שעורים ולא חטים וצ"ל דאשמועינן בזה דל"ת דוקא ברישא שהשאילו להגדיש שעורים והגדיש חטים ששינה מדעת המשאיל לגמרי הוא דפטור מחטים משא"כ זה שהגדיש שעורים ליחייב לפחות גם אחיפוי חטים קא משמע לן. שם:

והזיקה. ואם מת מכח הבעירה חייב עליו מיתה כאילו ירה בו חץ וכן כת' הטור. שם:

ובבשתו. אע"ג דיתבאר בר"ס תכ"א דאינו חייב על הבושת עד שיכוון לביוש הכא נמי כיון דעברה הדליקה ברוח מצויה ה"ל כאילו ידע וכוון לכך אבל רש"י והר"ן כתבו בפרק כיצד הרגל דפטור בזה מבושת והביא ראיה מההיא דנפל מהגג שבסי' תכ"א סי"א ולדעת המחבר צ"ל דשאני התם דנפילתו מהגג מחשב לאונס טפי מהדליק אש ויצא והזיק לאדם והרא"ש והטור סתמו בדין זה וכתבו דחייב בד' דברים ונ"ל דס"ל גם כן דחייב בבושת וד' דברים חוץ מנזק קאמרי דנזק חייב בפשיעה לכ"ע אף אם לא היה בו משום חציו אלא משום ממונא. שם:

בחציו. פירוש לענין להתחייב עליו בד' דברים וגם מיתה אם מת מחמת האש אבל ג"כ לא גרע משור ובור שהן ממונו וחייב עליהן לפחות נזק ונ"מ דאפילו היכא דאינו חייב משום חציו כגון שלא היה לו לעבור מ"מ חייב משום ממונא וכדמסיק. שם:

חושש. ונראה דה"ה אם ראובן אמר לשליח שאינו בר חיובא כגון חש"ו קרע בגד שמעון והחש"ו קרעו לפני שמעון ושתק דחייב ראובן המשלח מה"ט שלא חשש שמעון למחות בידו עכ"ל הסמ"ע ודבריו תמוהין דהא תנן השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור ועיין בפ"ק דב"מ דף י' בתוספות שם ועיין מה שכתבתי בר"ס קפ"ב ורצ"ב ושמ"ח. ש"ך:

כפות. עמ"ש בזה הסמ"ע כאן ובר"ס שפ"ג ע"ש:

א) ל' הטור משנה ב' בריש ב"ק

ב) שם בגמ' ה"ד אי בהדי דאזלי מזקי היינו אש וכו' שם דף ג' ע"ב

ג) יתבאר בסי' י"ג

ד) משנה שם בפ"ו דף ס"א ע"ב

פירוש האש מעצמו

ה) משנה שם דף ס' ע"א ושם בגמרא יליף לה מקרא

ו) שם במשנה דף ס"א ע"ב

ז) ל' הרמב"ם בפי"ד מהל' נזקי ממון דין ב' ושם במשנה פלוגתא דתנאי ואיפסקא הלכתא בגמ' כר"ש דאמר הכי

ח) כדמפרש רב נחמן וכו' שם

ט) שם ושם במשנה

י) משנה שם ע"א וכתב הכ"מ מדלא הזכיר אריתא דדלאי כדאמר שמואל שם משמע דס"ל דרב ושמואל בנהר הרחב פליגי דלרב אפי' לית ביה מיא מפסיק ולשמואל לא מפסיק אלא בדאית ביה מיא ולא קרי ליה חריתא דדלאי אלא למימר דאית ביה מיא

כ) כ' ה' המגיד ברייתא שם ופירש רבי יוחנן שלולית אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה ע"כ והכ"מ כ' שהוא פוסק כשמואל שם ומקום שמי גשמים שוללים ופירש רש"י והערוך שמתקבצים שם

ל) כן הוא ברמב"ם שלפנינו

מ) כ' הכ"מ נראה שדעת רבינו שכל כיוצא בזה אפי' בדליקה גדולה פטור

נ) מפורש שם בגמ' וכפי' רש"י והתוס' שם

ס) שם דין ג' וה"ה והכ"מ לא כתבו מאין יצא לו לחלק בגדר חילוק זה ולפענ"ד למדו מברייתא שם עברה גדר גבוה ד"א חייב ואע"ג דשנינהו בגמ' תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה וכו' הוא אליבא דת"ק אבל אנן דקי"ל כר"ש דאמר הכל לפי גובה הדליקה הברייתא כפשטה כשהדליקה גבוה

ע) שם ושם בגמרא וכתב ה"ה ופירש קודחת שאין שלהבת גדולה ופסק כרב דאמר הכין ודלא כשמואל דתניא כוותיה דרב שם

פ) מבואר בפ' ט' דף כ"ג ע"א

פי' שהיה בינו לבין חבירו ולא היה ראויה להגיע שם מחמת הגדר

צ) שם דין ה' משנה שם בפרק ו' דף נט ע"א

ק) פסק כריש לקיש משמיה דחזקיה שם משום דהוא רביה דרבי יוחנן וכן פסק הרי"ף

ר) שם דין ו' ושם במשנה

ש) כתב ה"ה יצא לו ז"ל מדין שאר המזיקין דהשומרים נכנסים תחת הבעלים (ומבואר בסימן שצ"ו וסי' ת"י):

ת) שם דין ז' שם במשנ' וכתב הרב המגיד וכגון שהובערה ברוח מצויה תמיד והראשון פטור לפי שלא עשה כלום:

א) שכיון שלא היתה מתלבה מאלי' הראשוני' פטורים

ב) שם במשנה ליבתו רוח וכו' ופירש בירושלמי ברוח שאינה מצויה

פירוש אע"פ שהיא באה בעתים הרבה ואין צריך לומר רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות וכן הוא בירושלמי וכן עיקר וה"ה

ג) ברייתא שם דף ס' ע"ב והראב"ד השיגו שלא הפליג במ"ש בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותו חייב ואם לאו פטור וכתב ה"ה הייתי סבו' לתרץ דרבינו פסק כאחת מן האוקימתות דלכולהו דברי רבינו ז"ל קיימין וכו' (ע"ש בגמרא) ויפסוק רבינו דלא כרב אשי דאמר גרמא בנזקין פטור אלא שק' לי שרבינו ז"ל עצמו פסק בפי"א מה' שכנים (ומבואר בסי' קנ"ה סעי ל"ד) כאוקימת' דרב אשי וכו' וצל"ע ע"כ והכ"מ כתב ליישב שטעם הפטור שם שאין הנזק בא מכח המזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת עצמו שהוא מלבב נקטינן כאינך אמוראי כלהו דאמרי חייב ע"כ ולפענ"ד מ"מ הוא דוחק לאוקמי דלא כרב אשי דהוא בתראה והרי"ף הביאו לבדו נלע"ד שהרמב"ם מפ' מ"ש בברייתא אם יש בליבויו כדי ללבותו היינו ברוח מצוייה ואם לאו פי' שאין בליבויו ללבותו אלא ברוח שאינו מצויה פטור וכמ"ש התוס' בד"ה רבא אמר וכו' ומקש' ואמאי הוי כזורה ורוח מסייעתו דחייב פי' אפי' ברוח שאינה מצויה כיון שכוונתו ללבות ומתרץ רבא כיון דסגי לה בזורה ורוח מסייעתו אפי' ברוח מצוי' כמו שפירש רש"י לכן חייב שם אפי' ברוח שאינה מצויה משא"כ בנזקין בשלא נתכוין אלא לרוח מצויה וכו' עוד יש אוקימתות אחריני דאמוראי שם ע"ש ורב אשי תירץ דשאני לענין שבת דחייב אפי' ברוח שאינה מצויה ואפי' אם לא היתה מלאכתו נעשית ברוח מצויה מטעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לגבי ניזקין שאינו חייב אלא בשליב' ברוח מצויה ומעתה לא היה צריך לרבינו הרמב"ם לפרש שפטור ברוח שאינה מצויה כי כבר כתב זה לעיל ס"ק ב' מבואר במ"ש שם ובפי' זה מצאתי בפי' נ"י ברי"ף שם במשנה שפי' כן בהג"א שם בפ"ב דב"ב שפירשו בשם ר"ת וריב"ם דהא דחייב בשבת אפילו ברוח שאינה מצויה אלא שמחייבו שם דעושה גורן ברוח מצויה ורבינו פוטר שם מטעם שכתב הכ"מ זה נלע"ד לדעת הרמב"ם ברור ואמת

ד) טור ס"ה מבואר בפ"ק דב"ק דף י' ע"א והאיכא מרבה בחבילות וכפרש"י ויש לרמב"ם פי' אחר בזה מבואר לעיל סי' שפ"ג ס"ד

ה) שם סעיף ו' וברמב"ם שם דין י"ד ברייתא וגמרא שם בפ"י ריש דף נ"ו:

ו) לשון הרמב"ם שם דין י"ג משנה שם דף ס"ב ע"ב

ז) כתב ה"ה מתבאר שם בפ"ב (דף ב"ב פ"א)

ח) שם במשנה דף ס"ב וכת"ק אע"פ שהוא מצו' להניחם בחוץ

ט) וכ"כ ה"ה שם בפרק י"ד מה' נזקי ממון בשם המפרשים ונתלו בסוגיא שם דף ב"ב ע"א והרמב"ם כתב המשנה כפשטה

י) ל' הטור ס"ח משנה שם בפ' ו' דף ס"א ע"ב וכחכמים באוקימת' דרבא שם

כ) החילוק בין כלו חציו ללא כלו חציו מבואר בפ"ב דף נ"ג ע"א והרמב"ם שם דט"ו ולא חילק בזה וה"ה שם תמה בזה וכתב אולי שרבינו מפרשה בפנים אחרות ואפשר שדעתו ז"ל שאין להניח פשט השניות והברייתות והמימרות שלא חלקו בטמון מפני הסוגיא ההיא:

ל) מבואר במ"ש לעיל ס"ז

מ) ל' הרמב"ם שם דין י"ב

נ) ומפורש בגמרא דף ס"ב ע"א

ס) כדא"ל רב אשי לרב יימר שם

ע) שם די"א ברייתא שם ומודה ר' יהודה לחכמים

פ) שם ושם בברייתא

צ) טור ס"ו וברמב"ם שם די"ד מברייתא ומימרא דרב אשי טמון איתמר שם דף נ"ו ע"א

פי' וגרם לו שנפטר המבעיר טור

ק) לשון הרמב"ם שם דט"ו וכתב ה"ה מפורש בפ"ב (דף כג ע"א) בפלוגתא דרבי יוחנן ופסק כרבי יוחנן

ר) כן הוא ברמב"ם שם

ש) טור סי"א ומונא הדין זה ומ"ש ה"ה על הרמב"ם שלא חילק בזה כתבתי לעיל ס"ג

ת) שם סי"ב מימר' דרבה בפ"ב דף כז ע"א:

א) כן כתב הרא"ש שם בפסקיו

ב) שם במימרא הנזכר וכתב הסמ"ע שנ"ל שה"ה אם אמר לחש"ו קרע בגד שמעון והחש"ו קרעו לפני שמעון והוא שותק דחייב משלח מה"ט

ג) בעי' דאיפשטא וכפרש"י שם שהי' לי לעבד לסלק והשור אין בו דעת לסלקו ועיין מ"ש לעיל בזה סימן שפג

אש כו' דכתיב כו'. ערש"י ריש ב"ק ד"ה ארבעה כו'.

והוא כו' שהולך כו' לפיכך כו'. ג' ב' וערש"י שם ד"ה ברוח מצוייה כו':

דין. ה' ב':

כתיב כו'. ס' ב':

שהדליק כו'. רש"י שם ד"ה פתח כו' וכמש"ש ס"א ב' ועתוס' שם סד"ה אלא. ורבין במדליק בתוך כו':

אפי' לא כו'. מתני' ס' א' וגמ' שם ואי כתב כו' שדה ל"ל כו':

וכ"ז כו'. ממ"ש במתני' שם המדליק בתוך שלו. הרא"ש וכן ית' מדברי הרי"ף שכ' בגמ' שם ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומ"ש הכא כו' ותי' דהכא כיון דלפי שעה קמדליק וקעברה יתיר משיעורא אנוס הוא ומאי ה"ל למיעבד כו' ע"ש משא"כ כה"ג דפושע הוא:

שזו מכה כו'. כ"ה דברי הרי"ף הנ"ל לתרץ מ"ש הכא דקי"ל כר"ש ומ"ש התם בב"ב דלא קי"ל כר"ש וכנ"ל וכ' וראיה דהא רבנן פליגי על ר"ש שם והכא אינהו גופייהו יהבי שיעורא:

עברה נהר כו'. מפ' דרב ושמואל פליגי וה' כשמואל:

וי"א כו'. כפי' דל"פ:

אפי' כ"ש. כ"כ הטור וצ"ע דהא בברייתא תני ח"א והרא"ש ל"ק אלא דביש בו מים א"צ נהר אלא ה"ה אריתא:

עברה גדר כו'. מפרש דמש"ש ב' רש"א הכל כו' קאי גם אמתני' ראשונה אבל לא אנהר דזה לאו משום שיעורא הוא דהא בח"א סגי וראיה מדשקלא וטריא רב ושמואל לפרושי נהר אע"ג דשמואל פ' כר"ש:

(ליקוט) בד"א כו' אין לה אומד כו'. מ' דקאי אדסמיך אגובה וכן מ' ממ"ש למעלה דאם הרחיק כשיעור פטור ולא חילק אבל תוס' ורא"ש וש"פ כ' ג"כ ארוחב דברייתא דקא' אפי' מאה מיל ע"כ קאי ארוחב ע"ש ושם ושיטת הרי"ף דאין חילוק כלל בין קולחת לנכפפת דקי"ל כר"ש (ע"כ):

(ליקוט) באש הקודחת. כ' הסמ"ג והג"מ שכ"ה הגי' בספרים ישנים. וכ"ה בירוש' שם (ע"כ):

בד"א בשמסר כו'. עבה"ג ולא מני ליה בהדי הנך ג' דהלכה כר"ל משום דקא' משמיה דרביה כמו שלא חשיב הא דחולין ך"ט ב' ועתוס' שם ד"ה אר"ל כו'. וכן סוגיא דפ"ק ט' ב' כר"ל דקא' והאר"ל כו' ול"ק הניחא לר"י אלא כו':
(ליקוט) בד"א כו'. כר"ל וערש"י ך"ב ב' ד"ה ור' יוחנן כו' ולקמן מסקינן דר"י מודה לר"ל וע"כ צ"ל דר"י חזר בו. אבל תוס' שם בד"ה חציו כ' והא דפוטר כו' (ע"כ):

וכן אם כו'. ממש"ש כיצד מסר כו' ומ' לשומרן ומ' דבפקח בכולן פטור:

שאינה מצויה כו' ואם כו'. דרוח מצויה כהזיק בידים כמ"ש באבני סכינו ומשאו וכן בכופף קמת חבירו בפני הדליקה וכמ"ש בירושלמי הביאו תוס' שם סד"ה לבתה דגרסי' התם כו' שפעמים כו' ר"ל רוח שאינה מצויה:

וכן אם כו'. תוס' בא"ד הנ"ל וז"ש רבא בגמ' כגון שליבה ברוח מצויה כו' ר"ל דמעיקרא ס"ד שכבר היה הרוח שא"מ ולא תי' שבא אח"כ רוח מצויה משום דחייב בכה"ג כנ"ל:
(ליקוט) ואם הרוח מצויה כו' וכן אם כו'. קאי אשני בבות הראשונות ולא מיירי בליבה הוא ג"כ שאח"כ כ' ליבה וליבתה כו' ודינו מפורש בהגה דלמטה וי"א דאין כו' ושם אין חילוק בין מנשב בתחלה או אח"כ דברישא שיש בליבויו ולא ברוח חייב אפי' בא אח"כ רשא"מ כמש"ש רבא אמר כו' ואפ"ה חייב וכן הפטור בכ"ע הוא (ע"כ):

ליבה כו'. שם רב אשי אמר כו' והרמב"ם לשיטתו דס"ל דלא קי"ל כר"א דגרמא פטור כמ"ש בסי' שפו וז"ש בכתובות פ"ו ח' כפייה כו'. אבל תוס' והרב חלקו שם עליו וז"ש כאן וי"א כו' ומה שהקשו על הרמב"ם ממ"ש בסי' קנה סל"ד עש"ך:
(ליקוט) ליבה כו'. ול"ד למ"ש בסי' קנה סל"ד כמ"ש בב"ב כו א' ולרבינא כו' התם ניחא כו' וה"נ דמיא לגץ דניחא ליה דליזל אלא שרב אשי מחלק בינה לגץ כמ"ש תוס' בב"ק שם בד"ה רב כו' וגץ כו' אבל אנן לא קי"ל כרב אשי בזה וכן הוא שיטתו של הרמב"ם דגרמי אינו חייב אלא במתכוין משא"כ שם (ע"כ):

אלא כשיש כו'. גמ' הנ"ל:

ואין כו'. תוס' שם ד"ה ליבה כו':

אבל אין כו'. גמ' הנ"ל:

אי כו'. תוס' הנ"ל:
(ליקוט) או שיש בכ"א כו'. תוס' שם ד"ה ליבה כו' והרא"ש וטור אבל הרשב"א חולק ע"ש (ע"כ):

וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה והכא כו':

הראשון פטור. עמ"ש בסי' שצו ס"ז:

ואם הרוח כו' כנ"ל ס"ט:

בין כו'. דלא מפליג שם אלא לר"ל:

ואפי' כו'. עמ"ש בסי' תיד:

וי"א כו. כמש"ש בשלמא לר"י כו' הב"ע כו' וא"כ גם לר"י נ"מ לענין ח"נ דהא צרורות הוא וכמש"ש ועל הגדיש כו':

טמון כו'. דסוגיא ה' ב' נו א' וש"מ כת"ק:

שאם הדליק כו' בד"א כו'. שם בתרת פליגי כו':

ורואים כו'. ברייתא שם:

(ליקוט) וכלו חיציו כו'. אבל הרמב"ם וסמ"ג לא כ' כ"ז ודבריהם נכונים דודאי כל הסוגיות מוכיחין דטמון פטור בכ"ע וכן באותו קרא שמחייב משום חציו פוטר טמון וכן הקושיא שם דפריך וכי מאחר כו' מאי בינייהו הוא תמוה מאד דהא עכשיו קאמר דאינו פטור לר"י בטמון אלא בנפלה כו' ומאי פריך אף שתוס' כ' דהמ"ל כו' מ"מ בטמון שמדבר בזה עתה א"א להקשות וכי מאחר כו' אלא דהשתא דקאמר אלא למאן דאית כו' חוזר ממ"ש בתחלה כגון שנפלה כו' ולכן קאמר אלא ור"ל דמה שחייבה תורה על חציו דאש מה שלא גדר אח"כ דהא י"ל מאי קאמר טמון כו' היכא משכחת לה ול"ק טמון אמאי פטרה תורה אלא דה"ק משום דאמרינן בסוף הכונס דלא פטרה תורה אלא במדליק בתוך שלו כו' ואי הוי כזורק חץ על של חבירו א"כ לעולם הוא מדליק בתוך של חבירו ומשני אלא כו' שה"ל לגודרה כו' ור"ל מש"ה פטרה תורה בשלו דעדיין היה יכול לגודרה אחר שיצא האש ולכן פריך מאי בינייהו ומשני בד' דברים דבד' דברים וכיוצא אינו פטור מחמת שהיה יכול אח"כ לגודרה כמו בזרק חץ על האדם או ש"ד אע"ג שיכול להגן אח"כ משום זה אינו פטור רק בטמון שגילתה תורה וכ"ה בדברי רי"ף א"ה טמון כו' אלא כו' ונראה דהאי כגון ל"ד דלעולם יכול לגודרה ולכן ל"ק דא"ב כה"ג בטמון שא"י לגודרה ולכן השמיטו הרמב"ם ג"כ ונראה דל"ג כגון אלא שה"ל כו' ועבה"ג אבל מ"מ בההוא דס"ו מודה הרמב"ם אלא דלעולם אפשר הוא (ע"כ):

שדרך ב"א להניח בבתים. כמ"ש במתני' שכן דרך ב"א כו' מ' דוקא דבר שדרכו בכך וכמ"ש בגדיש דוקא מוריגים כו':

וכל מה כו'. שם עשו תקנת כו' ופי' אע"ג דאין ה' כר"י מ"מ נ"מ לרבנן בכה"ג ועתוס' שם ד"ה לר"י כו':

דהיינו כו'. תוס' ד"ה שאינו כו'. ונראה דגם בסט"ו הדין כ"ה וכ"מ בתוס' הנ"ל:

ובבשתו. ורש"י כ' דפטור מבשת ועסמ"ע:
(ליקוט) חייב בנזקו כו'. רש"י וש"פ פי' דפטור על הבשת אבל בירושלמי פ"ק אתמר בהדיא מקבל עליו נזק צער ריפוי שבת ובשת (ע"כ):

אפי' התרו כו'. דבלא התראה בלא"ה פטור:

וי"א דעבד כו'. שאין בו דעת לסלקו והיינו כפירש"י באינו כפות:

וי"א כו'. תוס' כב ב' ד"ה והיה. וההיא כו' וכ"פ שם כז א' ד"ה הניח כו' אבל הרשב"א ונ"י כ' דאף לפי שיטתם דוקא לברוח ה"ל. אבל לא ה"ל ליטלה וכפרש"י ס"א ב' וע"ל ר"ס שפג:

הרי זה נשבע. עסמ"ע שכת' דהיכא דמזיק אומר ברי נמי הניזק נשבע ונוטל. ובש"ך חולק והעלה דדוקא במזיק שמא הוא דעשו תקנת נגזל אבל במזיק ברי נשבע ונפטר כיון דלא הוי רשע כמו גזלן ע"ש וכ"כ ביש"ש פרק החובל סי' ל' ע"ש. וקשה בהא דאמרו ס"פ הכונס כרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת ננזל באש וכיון דלרבי יודא אפילו בגזל לא עשה תקנה אלא עד שיהא מודה במקצת וכדתנן פרק כל הנשבעין ר' יודא אומר שני כלים נטלת ע"ש ואי בטוען שמא תיפוק ליה דה"ל משואיל"מ כיון דע"כ מיירי במודה במקצת ואי מיירי באומר הילך א"כ תו ליכא מודה במקצת ור' יודא ס"ל בכולן עד שיהי' שם מודה במקצת. ולפמ"ש תוס' ר"פ הפרה דהיכ' דלא ה"ל למידע לא אמרינן מתוך ניחא אלא דא"כ מודה במקצת מאי אהני כיון דליכא בזה שום שבועה כיון דלא ה"ל למידע ור' יודא דבעי מודה במקצת היינו כי היכא דלחייב שבועת התורה ואז שקלוה מגזלן ורמי אנגזל אבל היכא דליכ' שום שבועת התורה מודה במקצת מה מהני. ולכן נראה לפמ"ש הר"ן פרק כל הנשבעין דלר' יודא דבעי במקצת אפ"ה מהני ג"כ באומר הילך כיון דה"ל כעין מודה במקצת ע"ש א"כ משכחת לה בהילך אלא דמדברי תוס' פ' חז"ה (דף מ"ה) נראה מבואר דלר' יהודה בעינן מודה במקצת ממש ע"ש וכן נראה מדברי הראב"ד בהשגות פ"ה מטוען משמע דלר' יודא בעינן מודה במקצת המחייב שבועת התורה ע"ש ועש"ך סי' שפ"ח סק"ו שכת' ע"פ הירושלמי דפלוגת' דלר' יודא ורבנן במדליק בשל חבירו עיקר פלוגתא אם עשו תקנת נגזל באש ע"ש וכיון דלר' יודא בעינן מודה במקצת ממש א"כ לא משכחת לה בטוען שמא דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכמ"ש ומיהו לפי מ"ש בש"ך סי' צ' סק"א ניחא:

דכתיב כי תצא וגו' בפרשת משפטים כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבעירה ודרשינן שהדבר הנשרף בעינן שיהא דומיא דקמה וגדיש שהן דברים שבגלוי לאפוקי אם נטמן בהן דבר וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסי"ג ע"ש:

אפי' לא שרפו אלא עציו ואבניו כו' ל' הטור או שליחכ' נירו שהוא דבר "שאינו "ראוי לו ובפרישה כתבתי שהאי "שאינו "ראוי לו קאי גם אאבניו וגם אעציו אם הם בענין שאינם ראויים לו וקמ"ל דאף דכתיב ביה כי תאכל לשון אכילה ובהיזק שן נתבאר בסי' ש"ץ דאם אכל דבר הראוי לו ודרכן בכך נתחייב עליו בעליו נ"ש ואי לא (ח"נ) אבל בכאן אפי' אינו ראוי לשרוף מתחייב עליו נ"ש וילפינן מיתורא דאו השדה דאפי' ליחכה נירו וה"ה נשרפו אבניו:

אבל במדליק בתוך חבירו כו' דכיון דהדליק מתחלה שלא ברשות חייבוהו על הכל:

שזו מכה בידי שמים הוא. כצ"ל וכן הוא לשון הרמב"ם ורצה לו' ומה"ט פטור אע"ג דבעלמא אמרינן דכל המקלקלין אע"פ שהניח ברשות אפי' הכי הוא חייב וכמו שכתבו הטור והמחבר בסוף סי' שלפני זה ועמ"ש בשם הרי"ף בסי' ת"י ס"ה בדרישה בטעם חילוקי חיוב פטור הללו:

ה"ג ורחבם שמנ' וכן הוא ברמב"ם דפוס גדול וקטן:

בד"א באש הקודחת כו' לשון הטור וכל זה לא איירי אלא כשמתמרה ועולה למעלה אבל אם נסרכ' לצידה ועצים מצויי' לה אין לה שיעורכו':

וכן אם הניח שומר לשמור כו'. וכן הדין במי שמסר שור ביד שומר ויצא והזיק כמ"ש הטור והמחבר בסי' שצ"ו ושם נתבאר חילוק דאם הוא ש"ח או ש"ש או שואל ודין שומר שמסר לשומר ע"ש:

המביא עצים חייב כו'. ל' הטור לעולם האחרון חייב:

רוח שאינו מצויה תמיד ז"ל מ"מ בפ"ד מנ"מ רוח שאינו מצויה ר"ל שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אף ע"פ שהוא בא בעתים הרבה ואצ"ל רוח סערה שאינו נשבה אלא לעתים רחוקות:

דאין המלבה חייב אלא כו'. ואע"ג דלענין הזורה בשבת והרוח מסייעו חייב שאני התם דמלאכת מחשבת אסרה התורה והרי מלאכת הזרייה דרכה בכך ע"י הרוח שסייעו משא"כ כאן דה"ל הוא רק גורם להיזק ופטור והרמב"ם סבר דחייב כיון דהוא עצמו ליבה ויש לו חלק בנזק זה ואינו דומה לגרמא בנזקין דפטור עד"ר:

ואפי' הוא נר חנוכה פירוש אע"פ שהניחו שם ברשות כי המצוה הוא בכך:

טמון באש פטור. בר"ס זה כתבתי דילפינן ליה מיתור' דאו הקמה דבעינן דיהא דומה לקמה דהוא דבר שבגלוי והאי או קמה גבי תצא אש כתיב דמיירי שיצאה מרשותו בזה דוקא מצינו בו דפטור בו טמון משא"כ בהדליק בשל חבירו וכדמסיק:

שדרך להטמינ' בגדיש. פי' וה"ל לאסוקי אדעתיה שישנו שם ולהיות חייב בשריפתן:

כאלו היה שם חטים או שעורים כו'. בפרישה כתבתי שאם הגדיש הוא חיטין או שעורין עם תבן שלהן וכדרך הגדיש דשמין גם המוריגי' בחיטין ושעורין בתבן שלהן וגם זהו בכלל מ"ש הטור והמחבר כפי מה שהוא הגדיש:

והיה אפשר לו לגדור דאל"כ לא היה חייב על היזק השריפה כיון שכלו חציו וכמ"ש לפני זה בס"ו:

נשבע בנק"ח ונוטל. פי' אע"פ שאין עדים בדבר שכך וכך הי' לו בבית ע' בד"מ שכ' בשם המ"מ אם היו מחולקין בדבר הנשרף לו בגלוי שהניזק אמר כך וכך הי' והמזיק אמר ברי לי שלא הי' אלא כך אפ"ה הניזק נשבע ונוטל דעשו תקנ' נגזל ג"כ בנשרף ע"ש וע"ל בסי' צ' מקור דין נשבע ונוטל בענייני' אלו:

דהיינו שעשה המשאיל אש כו' פי' עשה האש בשלו וכלו חציו וכנ"ל קמל"ן דל"ת כיון דנתן ראובן רשות לשמעון להגדיש בחצירו וה"ל כאלו קיבל ראובן שמירתו דגדיש עליוואפי' להרי"ף והרמב"ם החולקים בסימן שצ"ח עם ר"י והרא"ש ופטרי לב"ה שהזיק שורו לשור הנכנס ברשות ה"א דמודו בהא כיון דמ"מ הדליק האש בידים קמל"ן:

להגדיש חטין והגדיש שעורים וא"ת פשיטא איך ישלם טפי ממה שהזיק י"ל דקמ"ל דל"ת דליחייב אמוריגין שהטמין בתוכו כאלו הי' חטים וכדין מוריגין שטמון בגדיש של חטין והרי נתן לו רשות לחיטין ועפ"ר:

והגדיש חטים וכו' דיכול לומר לא קבלתי עלי אלא שמירת שעורים:

וחיפן בשעורים. אף ע"ג דנתן רשות לחיטין יכול לומר לא ראיתי לפני אלא שעורין:

ומ"ש הטור והמחבר או שהגדיש שעורים וחיפן בחיטין. בפריש' כתבתי ל' רש"י שפי' דמיירי בנתן לו רשות להגדיש שעורים וכתבתי דלפ"ז ל"ל דקמ"ל בזה דל"ת דוקא ברישא ששינ' מדעת המשאילו לגמרי שנתן לו רשות לשעורים והוא הגדיש חטים הוא דפטור מחטים מה שא"כ זה שהגדיש שעורים לחייב לפחות גם אחיפוי חטין קמ"ל:

וחבלה בו. ואם מת מכח הבערה חייב בעליו מיתה כאלו ירה בו חץ וכ"כ הטור:

ובצערו ובבשתו. ואע"ג דיתבאר בסי' תכ"א דאין חייב על הבשת עד שיכוון לבייש ה"נ כיון דעבר הדליק' ברוח מצויה ה"ל כאלו ידע וכוון לכך וצריכין לומר דחילקו הרמב"ם והמחבר בין זה לנפל מן הגג ברוח מצוי' והזיק שכתב הרמב"ם בפ"א דחובל והמחבר לקמן בסי' תכ"א סי"א דאינו משלם בבשת משום דלא כוון דשאני התם דנפילתו מהגג ויזיק מחשב לאונס טפי אף שהי' ברוח מצוי' מהדליק אש ויצא והזיק לאדם אבל רש"י ור"ן כתבו בפ' כיצד הרגל בהדיא גם בזה דפטור מבושת והביאו ראיה מההיא דנפל מהגג והרא"ש והטור סתמו וכתבו בדין זה דחייב בד' דברים ועפ"ר שכתבתי שנ"ל דס"ל ג"כ כהרמב"ם דחייב גם בבשת וד' דברים חוץ מנזק קאמרי דנזק חייב בפשיע' לכ"ע אף אם לא היה בו משום חציו אלא משום ממונא ע"ש ודו"ק:

כאלו הזיק בידים שאע"פ שאשו כו' כצ"ל וילפינן לה מדכתי' כי תצא אש ומצאה קוצים דמשמע דיצאה מעצמו וסיים וכתב ישלם המבעיר משמע דנחשב כאילו הבעירו בידים:

הרי הוא כמי שהזיק בחציו. פי' לענין להתחייב עליו בה' דברים וגם מיתה אם מת מחמת האש וכנ"ל אבל ג"כ לא גרע משור ובור שהן ממונו וחייב עליהן לפחות נזק ונ"מ דאפי' היכא דלא חייב על האש משום חציו כגון שלא היה לו לעבור עדיין חייב משום ממונו וכדמסיק המחבר:

ופטור מד' דברים. דכי יתן איש בעמיתו כתיב וכנ"ל:

שאינו חושש לסלק כו' ונראה דה"ה אם ראובן אמר לשליח שאינו בר חיובא כגון חש"ו קרע בגד שמעון והחש"ו קרעו לפני שמעון ושותק דחייב ראובן המשלח מה"ט שלא חשש שמעון למחות בידו:

דעבד קטן דינו כשור. עד"ר שם כתבתי דלא כתב הנ"י כן אלא לשטת פירש"י דס"ל דבהניח על השור אף שאינו כפות חייב דלא אמרינן גבי בהמה דאין לה דעת דה"ל לברוח ע"ז כתב הנ"י בס"פ כיצד הרגל דה"ה עבד קטן דאין בו דעת אבל לדעת התוס' והרא"ש דכתבו דדוקא בשור כפות הוא דחייב אבל באינו כפות פטור משום דדרכו לברוח מהאש אף שאינו בר דעת ובהניח על לב עבד פטור אם רבו הוא שם אפי' בכפות משום דסבר המניח שרבו יסירנ' מעליו כיון שעבד הוא בן חורין (חיוב) וחייב במצות מה"ט גם בעבד קטן שאינו כפות פטור דהוי לו לברוח דומיא דשור. ובכפות ורבו עומד בצדו (אינו) דומה לעבד גדול ואין יכול המניח גחלת על לבו להתנצל ולומר סברתי שרבו יסירנה מלבו כדין עבד: וע"פ מ"ש יתבאר לך דמור"ם דסתם וכ' די"א עבד קטן הוא כשור הוא ע"פ מה שסתם המחבר וכ' דין שור ועבד ולא הזכיר בדבריו כפות כ"כ אבל לפי מה שמסיק מור"ם וכ' די"א דוקא שור כפות ע"פ אותו דעה אין דין עבד קטן כשור וכמ"ש וזה ברור אלא שק' הא צ"ל דהמחבר אף שלא הזכיר כפות ע"כ צריכין לפ' דמיירי בכפות שהרי כ' בר"ס שפ"ג אעבד ושור דין זה כשהיו כפותין וצ"ל שקיצר כאן יסמך אמ"ש שם וכמ"ש בסמ"ע שם בסי' שפ"ג וצריכין לדחוק ולומר דאעפ"כ מ"מ כיון דלא הזכיר המחבר כאן כפות כ' מור"ם עליו כן:

והשולח פטור. עש"ך לעיל סי' לב סק"ג שכתב הא דלא קתני דהשולח חייב בדיני שמים היינו כיון דפקח משלם תו לא שייך דיני שמים על המשלח וכ"כ הריטב"א פרק האיש מקדש כו' ע"ש. ועיין בת' ב"ש אחרון סי' י"ב שכ' על זה לכאור' אכתי קשה אמאי לא תני דהמשלח חייב בדיני שמים אם אין לפקח לשלם או שהוא אלם ואינו רוצה לשלם ואפשר י"ל דאף דמי דגורם הפסד לחבירו חייב לצאת ידי שמים זהו אם גורם היזק ודאי לחבירו אבל הכא לא גרם לו היזק בבירור דהא הפקח חייב לשלם רק אח"כ נתגלגל שהפקח אין לו לשלם או שהוא אלם ובשעת היזק לא גרם לו היזק בבירור לכן פטור לשלם אף בדיני שמים. וכ' עוד והנה יש לשאול ולספק באם אחד אמר לחבירו לעשות היזק לאחר באופן שהשליח פטור מדיני אדם וחייב לצאת ידי שמים אם המשלח חייב לצאת ידי שתים דכיון דשליח פטו' מדיני אדם הוי ברי היזקא וחייב המשלח לצאת ידי שמים או דילמא כיון דשליח חייב לצאת ידי שמים הוי לא ברי היזקא כו' עמ"ש בזה:

וכן אם היה הרוח כו'. ומהאי טעמא כו' בת' שבות יעקב ח"א סי' קל"ו בראובן ושמעון שנסעו יחד על עגלה טעונה צמר גפן של ראובן ושתה שמעון טובאק ונפלו מהקנה כמה ניצוצי אש על העגלה ומוחה ראובן בשמעון שילך מהעגלה כששותה שלא ישרף סחורתו ולא השגיח בו ואחר שעה בא רוח שאינה מצויה ונפלו ניצוצות תוך הצמר גפן ונשרף הכל ופסק דשמעון חייב לשלם הגם דזה פשוט דשתיית הטובאק גרע יותר מצמר צמירו שבש"ס דפטור עכ"ז יש לחייבו מצד אחר כיון שהיה הרוח שאינה מצויה מקודם ה"ל לאסוקי אדעתיה לסלק שתיית הטובאק מהעגלה בפרט שמיחה בו ראובן וכיון שלא עשה כן אף שלא נפח בו כלל הוה באחד הביא את האור ומחוייב לשלם היזקו כדין אש מהיפה שבנכסיו ע"ש ועמ"ש לעיל סימן א' סק"ב:

ויצא והזיק כו'. ע"ל סימן קנ"א [קנ"ה] ס"א:

ואם לא הרחיק כו'. עיין ביש"ש סי' צ"ח [כ"ח] מה שהקשה ע"ז מ"ש בס"ד ויש ליישבו ודוק וע"ש:

רחב ח' אמות כו' וכ"פ מהרש"ל סי' כ"ח ועיין שם טעמו ואין כדאי בטעמו לדחות דברי הרא"ש וטור:

ליבה וליבתו הרוח חייב. הוא לשון הרמב"ם והראב"ד השיג עליו וז"ל איך לא חלק כמו שחלק בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור והרב המגיד כתב שאפשר לתרץ שפסק דלא כרב אשי אלא כאידך שנויי דאמוראי אלא שקשה שבפי"א מה' שכנים פסק כרב אשי (כדלעיל סימן קנ"ה סל"ד ע"ש) והב"י כתב שדברי הרב המגיד נכונים ול"ק מפי"א מה' שכני' דשאני התם שאין נזק זה בא מכח מזיק עצמו משא"כ הכא שבא מכח מזיק עצמו נקטינן כאינך אמוראי דחייב עכ"ל ואחריו נמשך הסמ"ע ושאר אחרונים וכה"ג כתב מהרש"ל פ' הכונס סימן כ"ד. ואני אומר אם כדבריהם ודאי פה השיגו הראב"ד דהאיך יתכן שיפסוק כאינך אמוראי והא קיימא לן בכל דוכתא הלכתא כרב אשי נגד הנך אמוראי ועוד דמ"מ תיקשי דהל"ל כדברי הברייתא ואם לאו פטור ולפרושי בהנך גווני דמפרשי לה אינך אמוראי לאביי כגון שלבתו הרוח מצד אחר ולרבא ברוח שאינו מצויה ולר' זירא כגון דצמרא צמורי אכן לפע"ד נ' שלא ירדו כולם לסוף דעת הרמב"ם וטעמו ונמוקו עמו מה שלא חלק כמו שחילק בבריית' והוא בשום לב עוד שהרמב"ם כתב וז"ל לבה ולבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין עכ"ל דלאיזה צורך האריך הרמב"ם בטעם זה וגם היאך כתב טעם שלא נזכר בש"ס כלל אלא ודאי כוונת הרמב"ם לפסוק כרב אשי דבתראי הוא וס"ל דפירושא דברייתא ודאי כרב אשי הוא ולא כאידך אמוראי ואין חילוק בין לבתו מצד אחר או בין רוח שאינה מצויה או בין צמרה צמורי אלא ברייתא כפשטא היא כדאוקמה רב אשי דטעמא הוא משום גרמא בנזקין פטור אלא דס"ל להרמב"ם דנהי דאוקימתא דברייתא הכי היא מ"מ לא קי"ל כוותה משום דאתיא כמ"ד דלא דיינינן דינא דגרמי ואנן דיינינן דינא דגרמי וכדאיתא להדיא בש"ס פרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ח ע"ב) ונתבאר לעיל סי' שפ"ו (וס"ל להרמב"ם דגרמי וגרמא הכל א' הוא וכדעת רש"י שהביא הרמב"ן בדיני דגרמי שלו וכן הוכחתי מדברי רש"י ר"פ הכונס ופ' הגוזל שם ע"א ופרק לא יחפור סוף (בבא בתרא דף כ"ב) ודלא כמהרש"ל פרק כיצד הרגל סי' ל"ו ופרק הגוזל קמא סי' י"ט לדעתו עיין שם) וזה לשון הש"ס פרק הגוזל גבי שורף שטר של חברו אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי דמי שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי דמי ניירא בעלמא הוה עובד' וכפייה רפרם לרב אשי ואגביה כי כשורא לצלמא עכ"ל ופירש רש"י כי כשורא לצלמא פרעון גמור מן העידית וכן כ' הרמב"ם פ"ז מה' חובל וז"ל כל הגורם להזיק ממון חברו חייב לשלם נ"ש מן היפה שבנכסיו כו' וכן השורף שטר של חברו וכן אם מחלה משלם המוחל מן היפה שבנכסיו עכ"ל הרי שזה ה"ל [הל'] ממש שכתב הרמב"ם בפי"ד מה' נזקי ממון הוא שאול מדבריו פ"ז מהלכו' חובל והוא ע"פ מאי דקי"ל דדיינינן דינא דגרמי. כן נראה לי ברור בדעת הרמב"ם ז"ל אך יש לדקדק אמאי פסק בפי"א מהלכות שכנים דפטור ומה שתירץ הב"י בזה שאין הנזק בא מכחו הוא דוחק דהא כיון שבהכאתו הולך העפר דומה לליבה שבלבתו הולך האש ויש לתרץ בזה כמו שחילקו הרמב"ם בדיני דגרמי שלו ומהרש"ל שם דל"ד לעפר שבפי"א שהולך הפך מכחו שכונתו להפיל העפר לארץ ולא שילך למרחוק משא"כ אש שהרוח מסייע למה שכוונתו שילך האש ע"ש ואולי גם הב"י כוון לזה ואין להקשות מנ"ל להרמב"ם לחלק בכך י"ל דמשמע לי' דמסתמא לא פליגי [מר בר] רב אשי ואמימר בס"פ לא יחפור ארבינ' פלוגתא רחוק' דרבינא שרי אפי' לכתחלה כדמוכח התם אלא ודאי אינהו לא קאמרו אלא לכתחל' אבל בדיעבד אם הזיק פטור לכ"ע והיינו משום דהתם ליכא גרמא כלל משום דלא ניחא ליה במה שהעפר הולך למרחוק והיינו בכלל מה דמשני התם בגמרא הכא לא ניחא ליה דליזל אבל בליבה ולבתו הרוח ניחא ליה דליזל. כל זה נ"ל לדעת הרמב"ם והיה לבי נוקפי קצת על מה שפרשתי בדעת הרמב"ם שטה אחרת בש"ס ס"פ הכונס עד שמצאתי ת"ל ראיה ברור' לדברי בראב"ן פרק הגוזל קמא בספרו ד' צ' ע"א וז"ל הוה עובדא דאדם אחד שרף שטר של חבירו ובאו לדין לפני רב אשי והי' פוטרו כדברי רבה ולפי שמועתו שאמר בפרק הכונס גבי לבה וליבתו הרוח דאמר רב אשי גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזיקין פטור ואכפייה רפרם לרב אשי בדברים ובדין ואגביה ביה כשורא מן המובחר וכיון דרב אשי ורפרם עבדו עובדא ודנו דיני דגרמי כותייהו קי"ל דאינון בתראי עכ"ל הרי להדיא כדברי. ובריש הספר הסוגיא דס"פ לא יחפור כתב ראב"ן וז"ל ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא כו' כלומר מאי שנא מזור' וגץ דבתרוייהו הרוח מסייעו ומשני התם ניחא ליה דליזל כלומר בין זורה בין גץ ניחא ליה דליזלו מרחוק ולא יפלו תחתם אבל רקתא לא ניחא ליה דליזל אלא שיפול תחתיו וכי אזיל לאו גירי' הוא דמדעתו ורצונו לא אזיל עכ"ל והלכך הרמב"ם אע"ג דפסק כמר בר רב אשי ואמימר דפליגי אדרבינא היינו לענין להרחיק לכתחלה אבל אם הזיק משמע ליה דל"ד לזורה ורוח מסייעתו מהאי טעמא וכמ"ש ודו"ק:

ואפי' הוא נר חנוכה (הגה"ה ועיין ברי"ף פרק במה מדליקין דאיתא שם שפטור ועיין בש"ג שם שכתב שהוא הג"ה ואינו מלשון הרי"ף ע"ש טעמו וק"ל וכן משמעות הלשון שם שהוא אינו מדברי הרי"ף):

על כל דבר שדרך בני אדם להניח כו' משמע אם אין דרך להניחו אפי' ידוע שהי' שם פטור ויש להקשות דהא לעיל ר"ס שפ"ח משמע להדיא מדברי הרמב"ם והמחבר דבידוע שהי' שם אפי' אין דרכו להניח שם חייב וצ"ל דהתם מיירי המזיק בידים אבל הכא אע"פ דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים וכן נ"ל מתוך דברי מהרש"ל פרק הכונס סי' ל"ב שכתב שם וז"ל אבל אי הוי עדים פשיטא דמשלם מאחר דמזיק בידים הוא אבל מזיק בפשיעה לא משלם אפי' בעדים דבר שאין דרך להניח בו ומדליק בתוך של חבירו נמי דפטרי רבנן כל מה שאין דרכו להניח היינו דמדליק בידים פשיטא שחייב על הכל עכ"ל ונ"ל שיש חסרון בדבריו וכך צ"ל היינו מדליק בפשיע' דאלו מדליק בידים פשיטא שחייב על הכל ודו"ק:

הרי זה נשבע בנקיטת חפץ. ועיין בד"מ ובב"י שכתבו בשם המ"מ אם היה מחולקין בדבר הנשרף לו בגלוי שהניזק אומר כך וכך היה והמזיק אומר ברי לי שלא היה אלא כך אפ"ה הניזק נשבע ונוטל דעשו תקנת נגזל ג"כ בנשרף ע"ש ומביאו ג"כ בסמ"ע ומיירי שיש עדים על הדליק' וכן הוא במ"מ להדיא ובזה ניחא דלא תקשי ממ"ש הרמב"ם והמחבר לעיל ר"ס שפ"ח המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק כו' או לאש כו' והמזיק אומר אינו יודע כו' הניזק נשבע בנק"ח ונוטל כו' דמשמע הא אם טוען המזיק ברי אין הניזק נשבע ונוטל דהתם מיירי שאין עדים שהזיקו אם כן נאמן במגו ודו"ק כל זה צ"ל לדעת הרב והמגיד והסמ"ע אבל באמת נ"ל עיקר דהרמב"ם והמחבר ס"ל כהי"א שהביא הרב המגיד דבאש אם טוען המבעיר ברי נשבע ונפטר והדעת נותנת כן וכן משמע להדיא מדברי מהרש"ל פרקי הכונס ס"ס ל"ג שכתב שם וז"ל דוקא שטען המזיק שמא אבל אי טען ברי לא א"ל גבי גזלן כו' וכ"כ עוד מהרש"ל להדיא שם סי' ל' דמסור מיירי כשטוען המוסר ברי ואף דהא דאמרי' עשו תקנת נגזל באשו לא איירי בכופר המבעיר מכל מקום לא הוי רשע כגזלן ודוק' מוסר ראוי לדמותו לגזלן אבל לא מזיק אפי' להכעיס כו' עכ"ל וכן מוכח להדיא בהרא"ש פרק הכונס וז"ל ואין נראה לר"י דמשמע בבעיא דומיא דטמון באש שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק והכי מסתבר טפי לדמות בעיא זו לטמון באש מלדמותו לנגזל דהא טמון לא מדמינן לנגזל אף ע"ג דקאמר עשו תקנת נגזל באשו עכ"ל ובספר מע"מ שם כתב על דברי הרא"ש אלו וז"ל דהא טמון לא מדמינן לנגזל כו' לא ידענא מאי קאמר לענין מה דלא מדמינן שלא מצינו בתלמוד שום דבר עכ"ל ולא דק דה"ק דהא טמון לא אשכחן דמדמינן לנגזל היכא דהמבעיר טוען ברי וק"ל וכן כתב עוד הרא"ש בס"פ הכונס וז"ל ותימא למה יעשו תקנת נגזל במפקיד בשלמא בנגזל עשו תקנה שלא ישבע הגזלן וכן באש שפשע בשמירת אשו וגם אין המבעיר יכול לידע מה היה לניזק בבית וכן במוסר שבועה על הנמסר שישבע ויטול שעשה המוסר עבירה אבל במפקיד למה הטילו כו' עכ"ל וכן עיקר:

או שרגילים כו' עמ"ש לעיל סימן צ' סעיף ז':

שאינו חושש לסלקו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ז וה"ה דאמר לשליח שאינו בר חיובא כגון חש"ו כו' דבריו תמוהין דהא תנן השולח את הבערה ביד חש"ו פטור ועיין בפ"ק דמציעא (דף י') ובתוס' שם (הג"ה ר"ל שהרגישו בקושיא זו דהא לאו בר חיובא הוא ותירצו ע"ש) ובנ"י שם ועמש"ל ר"ס קפ"ב ורצ"ב (הג"ה ושמ"ח):

(סי"ח) וי"א דעבד קטן כו' הסמ"ע כתב דעבד קטן חיי' כשרבו אצלו כמו בשור ותמוה לי הא עכ"פ אתי לכלל חיוב מצות ובודאי יסירנו הרב תימה לי על מה שאמרו דשורו גרע מעבדו דהא קי"ל בסי' רע"ב דצער בעלי חיים דאורייתא א"כ מ"ש שורו מעבדו דכמו שסומך עצמו שלא יניח הרב לשרוף עבדו ה"ה נמי לא יניח הרב בהמתו שם ויעבור על איסור דאורייתא דצער ב"ח וצ"ע:

סעיף א' אש הוא אב דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים וכו'. נ"ב הנה אנן קיי"ל דאשו משום חציו ובחיבורי לאו"ח ה' חנוכה בספר צ"ה סי' נ"ו שם הוכחנו מסוגיא דמנחות דאף אם אשו משום חציו היינו במביא האש על דבר הנדלק דעשה מעשה בגוף האש אבל אם הוי להיפך מביא דבר הנדלק על האש ואינו עושה מעשה בגוף האש אז לכ"ע אשו משום ממונו עיי"ש שהבאתי ראי' מוכרחת לזה בעזה"י ודו"ק:

סעיף ד עברה נהר או שלולית שיש בהם מים וכו'. נ"ב הנה מה שדברי הרמב"ם תמוהין שהוא נגד הש"ס דב"ק דס"א בפלוגתא דרב ושמואל גם דברי הלח"מ תמוהין עיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא חי"ת סי' נ"ח שכתבתי שם ליישב כל זה בדברים נכונים בעזהש"י דו"ק ותמצא:

סעיף יג הגמל שהיה טעון פשתן וכו' ואפי' היה נ"ח וכו'. נ"ב הנה מה שיש להעיר ע"ז על דעת הרמב"ם דהוא ס"ל דאין מצוה להניח בתוך י"ט כמ"ש בה' חנוכה א"כ הו"ל ליתן טעם דהו"ל להניחה למעלה מגמל ורוכבו עיין בחיבורי לאו"ח ה' חנוכה סי' תרע"א בחלק הנרשם ק"ב מ"ש ליישב זה ועוד כמה הערות בענין זה עיי"ש: