שולחן ערוך, חושן משפט ק׳: המבקש זמן לפרעון כמה זמן נותנים לו ואם לא בא בזמנו והמסרב צווי בית דין ובו ג סעיפים: – עם 18 מפרשים

המבקש זמן לפרעון כמה זמן נותנים לו ואם לא בא בזמנו והמסרב צווי בית דין ובו ג סעיפים:
לוה שאמר הריני משלם קבעו לי זמן כדי שאלוה מאחר או אמשכן או אמכור ואביא מעות קובעין לו זמן ל' יום: הגה ואם נראה לדיין שלא יספיק לו ל' יום יוסיף לו ואם אינו צריך כל כך יפחות לו (טור בשם תשובת הרי"ף) ואם אמר התובע שצריך לילך לדרכו ולא יוכל להמתין על הזמן אומרים לו שיעשה שליח שימתין עד הזמן (שם תשובת הרא"ש כלל פ"א סי' ג') ואין מחייבים אותו ליתן משכון שאלו היו שם מטלטלים מיד היו בית דין גובים מהם ואם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו מעות או מטלטלים ומפליג אותו בדברים ה"ז מחרים ואין מחייבים הלוה להביא ערב עד שיתן אא"כ נראה לדיין שיש לחוש שמא יבריח או ישמט: הגה ודוקא לפרעון נותנין זמן אבל אין נותנין זמן לשבועה אלא ביום הכניסה הראשון יש לו לישבע (מרדכי פרק בתרא דב"מ) וכן אין נותנין זמן לשאר דברים ששעבד אדם עצמו לעשות דבר לזמן פלוני בקנס מיד שהגיע הזמן נתחייב בקנס או שיעשה מה שנתחייב (תשו' רשב"א אלף תתקל"ג):

יש אומרים שהקובע זמן לפרעון חובו והגיע הזמן אין נותנים לו זמן אחר וי"א שגם לזה נותנים זמן ל' יום: הגה ואפי' בא ותבעו שלשים יום קודם הזמן מ"מ צריכים ליתן לו שלשים מיום הזמן (מרדכי פרק הנ"ל):

שלמו השלשים יום ולא הביא ב"ד כותבין אדרכתא מיד על נכסיו ואם לא ימצאו לו נכסים אין מנדין אותו אבל אם יאמר איני רוצה לשלם כותבין אדרכתא על נכסיו ואם אין מוצאים לו נכסים מתרין בו בה"ב ואח"כ מנדין אותו ועומד [ בנידויו] עד שישלם לו או עד שיטעון שאין לו כלום וישבע על זה ואם עמד בנדוי ל' יום ולא תבעו להתיר נדויו מנדין אותו עוד ל' יום ואם עמד בהם מחרימים אותו ומשפטי הנידוי והחרם נתבאר בטור יורה דעה סי' של"ד:

ערב. זה מיירי אפי' אין לו קרקע דמ"מ אמרינן ליה כשם שהאמנתו בתחל' בלא ערב כן האמינהו גם עתה. סמ"ע:

לשאר. (וכן בשאל' ופקדון אין נותנין זמן ב"ד. ת"ה סי' שכ"ה וכ"כ הב"ח וכ"כ הר"ם מינץ בתשו' סי' צ"ב וכת' שם דאם אינו יכול להחזירו מיד כגון שאינו אצלו נותנין לו זמן כדי שצריך להביאו. כנה"ג):

לזה. וכ"מ ממ"ש הטור בר"ס כ"ד אפי' קבע לו ז"פ בשטר אפ"ה נותנין לו זמן ל' יום אם לא שפירש בשטר בלא דחייה דאז אמרינן כל תנאי שבממון קיים וכמ"ש הרמ"א בסי' ט"ז ס"ב עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך מהרש"ל כת' דהיינו דוקא דלית ליה אלא קרקע אבל היכא דיש לו מטלטלים לכ"ע אין נותנים לו זמן אח"כ וכת' בת"ה היינו אם קבע לו זמן בתחלת הלוא' אבל כשהי' תביע' ביניהם וקבע לו זמן לפרוע אמרינן אשתמוטי קא משתמיט ואם בא אח"כ לב"ד נותנים לו זמן ל' יום ודוקא שלא קיבל עליו בשבוע' או בחרם עכ"ל:

מיד. ומיירי דגם אחר הל' יום אמר אתינא ואביא מעות לפרוע לו משום דעד מתי יהי' זה. סמ"ע:

אין. דמה הי' לו לעשות כיון שאין לו ולא סירב מלבא לב"ד ועיין ביש"ש פ"י דב"ק שכת' הרב' חלוקים בדינים אלו (ועיין בט"ז):

ל' הרמב"ם ר"פ כ"ב מהל' מלוה והביאו הטור וכ' ה"ה דעת רבינו כדעת הרי"ף בתשובה שאם אין ללוה מעות או מטלטלין ויש לב"ד להגבות מן הקרקע נותנים לו זמן ב"ד שהיא ל' יום והטעם שהרי אפילו בלא נתינת זמן א"א לב"ד להגבות מן הקרקע לאלתר אלא לאחר הכרזה ושומא

וכ"כ בבה"ת בש"ג וכתבו שאין משביעין אותו תחלה והוא אם יש לו ואינו נותן עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב

כתב ה"ה בהרבה מקומות מן החבור הזה הזכרתי שחרם סתם הוא מתקנת הגאונים והורגל עד ששב כדין פשוט

טור סעיף א' וכ' בסבד"ה ☜ואם לא ימצא מי שירצה להיות ערב לו נ"ל שמשביעין או יקבל נדוי שלא יבריח

שם בשם ר"ח וכ"כ ה"ה בשם העיטור וכ"כ הרשב"א בתשו' והביאו ראיה מפ' כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) דאמר אביי מה שעש' עשוי ואלו היה צרך עדיין לזמן ב"ד לא היה אומר אביי שהקדשו הקדש ומכירתו מכירה

הרי"ף והרמב"ם שם וכתב ה"ה והלכה כדברי המכריעין הרי"ף ורבינו ז"ל

רמב"ם שם ריש פכ"ב והביאו הטור בסעיף ה' והא דלא ממתינן ליה בה"ב כמ"ש בסעיף צ"ח סעיף ה' דשאני הכא דמודה שהשטר כשר ורוצה לשלם אלא ששאל שיקבעו לו זמן וחילוק זה מבואר בדברי הרמב"ם בפרק הנזכר ובדברי רבינו בסי' הנזכר ב"י

טור שם וכ' הב"י ופשוט הוא

שם ושם וכתב ה"ה מבואר בהגוזל ומאכיל (דף קי"ב ע"ב) ואי אמר לא אתינא וכו'

טור שם

כן הוא בטור:

לוה כו' כדי שאלוה כו' קובעין לו כו'. ב"ק קי"ב ב' תלתין קמאי כו' ולא כ' פתיחא עליו אלא משום שלא בא לב"ד וביקש זמן וכמ"ש בסי' י"א מי שלא יוכל לבא כו' ואפי' להורע לשטר מקויים קבעינן ליה זמן כמ"ש שם:
(ליקוט) לוה כו'. עתוס' דב"מ קי"ח א' ד"ה זמן כו' (ע"כ):

או אמכור. שם תלתין מציעאי נמי לא כו' וה"ה להשכין:

ואם נראה ואם כו'. כמש"ל סי' צ"ח ס"ד ועבתוס' דב"ק מ"ו ד"ה שאין. וא"ת כו' וי"ל כו':

ואם אומר התובע. כנ"ל בסי' צ"ח ס"ד:

שאלו היה. כמש"ל בסי' ק"א ס"ב ע"ש:

ואין מחייבין הלוה. ב"ק שם ואי אמר נקיטו כו' ואין מחייבין להביא ערב:

אא"כ נראה. דכ"מ שיש לחוש לפסידא חוששין לתקנת המלוה כמ"ש בסי' ע"ג ס"י מהא דהכותב פ"ח א' אפי' בע"ח שלא יהא כו' אף שהוא נגד הדין וע"ש בתוס' ב' ירושלמי:

אבל אין נותנין. ב"ק שם וה"מ דאמר אתינא כו' וה"מ במלוה כו':

וכן כו' מיד כו'. ב"ב קס"ח א' מי שפרע כו' ר"י אומר יתן:

י"א שהקובע. עבה"ג ועוד ראיה מב"מ ק"א כ' המשכיר בית כו' ואמרי' בירושלמי שם והביאו הרי"ף ורא"ש ואם השכיר לזמן ידוע כו' ע"ש:

וי"א שגם. דראיתם מפסחי' י"ל לא יהא אלא שומא דאם זבנה זבין ובידו הדרא כמ"ש בב"מ ל"ה א' וההיא דמשכיר שאני ששלו חוזר וכמ"ש בב"ק קי"ב אבל בפקדון לאלתר כתבינן וז"ש בהגר ואפי' בא כו' כנ"ל דבמשכיר כה"ג יכול להוציא וכמ"ש שם:

מיד. ב"ק שם וה"מ דאמר אתינא כו':

אין מנדין. שאפי' נדוהו מתירין לו כנ"ל סי' צ"ח ס"ה:

אבל אם. כתובות ק"ד ב' זיל הב לה כו':

ואם אין כו' מתרין כו' ואח"כ כו' ואם. מ"ק ט"ז א':

סעי' א (קובעין לו זמן) בפקדון ל"ש זמן ב"ד. ואולי במעות מותרי' שהיו לו רשות להשתמש בהם. אולי שייך זמן ב"ד כיון שהי' לו רשות להניח המעות במו"מ ואי אפשר לו ליקח המעות מהמו"מ בנחיצה בלי הפסד וקודם שבועה ליטול שמחויב להניח המעות אם טוען שאין לו מהלהניח נראה שמשכון גם כן מועיל ואם אינו רוצה להניח משכון כל שלפי דברי' העסק הוא בסגנון שהי' לי רשות להוציא במו"מ גם שלפי דברי שכנגדו הוא פקדון אולי שייך זמן ב"ד וצל"ע:

סעיף ב (שגם לזה נותנים זמן) מ"ש בחו"מ ק' בזמן קבוע שיתנו שלשים יום לאחר הזמן הי' מקום ללמוד מכאן. שכשבאים עשרה ימים אחר זמן פרעון לא יתנו לו רק כ' יום כיון שנותנים שלשים יום מהזמן פרעון והלאה גם כשבאו הרבה ימים לפני הזמן פרעון. אך לפי מ"ש שם הש"כ ז"ל שהכוונה רק אם באו לאחר זמן פרעון אז נותנים לו מאז מצד זה מבואר שנותנים שלשים יום שאחר זמן פרעון מיום בואם לב"ד אז:

שאלו הי'. כת' המרדכי בפרק הגוזל בתרא ז"ל נשאל רבינו מאיר על ראובן שהפקיד פקדון לשמעון ובא לוי ותפס את הפקדון מיד שמעון עבור החוב ששמעון חייב לו וראובן אומר מה לך אצל ממוני וכו' נרא' דבר פשוט דלוי חייב להחזיר הממון לראובן וכן פי' ריב"א פ' א"נ וכו' ומה שנסתפקת משום דכיון דשמעון חייב באחריות בפשיע' שפשע שהי' לו ליזהר דלוי לא הי' תופסו יכול לומר של שמעון אני תופס דהא ליתיה דהא קי"ל גנב ופרע בחובו כו' אף כי בנדון זה הי' לנו לחייב את שמעון כדאמר קדשים שחייב באחריותן שהזיקו חייבין אע"פ דשל הקדש הם מכל מקום אם תפס ניזק נפרע מהם למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי עכ"ל ונפלאתי בזה דאיך ס"ד לומר לר"ש דסבירא ליה גורם לממון כממון דמי שיטול הבע"ח של הנפקד פקדונו של המפקיד שאינו חייב לו כלום ולא מצינו לר"ש אלא בהדיוט שהזיק קדשים שחייב באחריות דחייב לשלם לבעלים משום גורם לממון אבל איפכא קדשים שחייב באחריות שהזיקו להדיוט שיטול הניזק את הקדשים זה לא שמענו לרבי שמעון ע' שם פרק מרובה אם לא לרבי יוסי הגלילי דאית ליה קדשים קלים ממון בעלים אבל מדין גורם לממון לא אשכחן ואפי' לרבי יוסי נמי אינו אלא דאוכל הניזק את בשר הקודש ומשום דגוף ההקדש אינו יוצא לחולין ואם כן הקדש אינו מפסיד כלום אבל זה שיטול את הפקדון של המפקיד לא שמענו וצ"ע:

לוה שאמר הריני משלם כו'. זה מיירי אפילו במלוה בשטר ויש לו קרקעות ידועים אפ"ה נותנים לו זמן ל' יום דהרי גם אם בא לגבות עתה היו נותנים לו ל' ימי הכרזה והרי זה אומר שישתדל מעות לפרוע לו ושלא יצטרך שהיות ימי הכרזה ומכל מקום אם אינו יכול להשתדל מעות לא יגבה מקרקעותיו עד שיכריזו תחלה כדין ועפ"ר:

שאלו היו שם מטלטלין כו'. ר"ל זה שמבקש משכון על כרחך כוונתו אמשכון דמטלטלי דאי אקרקע הא משועבדים ומושכנים ועומדים לו בחובו משעת הלואה ואם יש מוקדם לו לא מהני ליה במה שנותנים לו בתורת משכון משא"כ במטלטלים דמהני ליה שלא יבריחם גם לענין קדימה שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מטלטלים מה שגבה גבה וכמ"ש בסי' ק"ד:

ואין מחייבין הלוה להביא ערב. זה מיירי אפי' אין לו קרקע דמ"מ אמרי' ליה דכשם שהאמנתו מתחלה בלא ערב כן האמינוה ג"כ עתה:

אין נותנין לו זמן אחר. דכיון דקבע לו זמן ה"ל כאלו התנה עמו שלא ידחנו יותר וה"ל להשתדל מעות קודם שהגיע הזמן:

וי"א שגם לזה כו'. וכן מוכח ממ"ש הטור בר"ס כ"ד דאפי' קבע לו זמן פרעון בשטר אפ"ה נותנין לו זמן ל' יום אם לא שפירש בשטר בלא דחייה דאז אמרינן כל תנאי שבממון קיים וכמ"ש מור"ם בסי' י"ו סי' י"ב בהגהותיו:

כותבין אדרכתא מיד על נכסיו. ומיירי גם באמר אחר הל' יום אתינא ואביא מעות לפרוע לו משום דעד מתי יהיה זה ול"ד למ"ש בסי' צ"ח דנותנין לו זמן עוד צ' יום דהתם אמר אתינא לבטל שטר וכ"כ ב"י:

אין מנדין אותו. דמה היה לו לעשות כיון שאין לו ולא סירב מלבא לב"ד:

מנדין אותו עוד ל' יום כו'. עפ"ר שם כתבתי טעם למה בדין זה אין מחרימין מיד אחר שעמד בנדוי ל' יום כמו בקיבל עליו לפרוע ולא פרעו כמ"ש הטור והמחבר בס"ס י"ט וע"ש בפרישה ובסמ"ע:

שגם לזה נותנין זמן. עש"ך ס"ק א' מ"ש בשם מהרש"ל. ומהרש"ל לשיטתו אזיל דס"ל דנותנין זמן אף שיש לו מטלטלין אבל לדידן בלא"ה אין נותנין זמן למטלטלין. וע' תומים דהמנהג שלנו ליתן זמן ב"ד אף למטלטלין:

היה שם מטלטלין. האידנא נהגו עלמא ליתן זמן ב"ד אפי' למטלטלין או"ת:

נתחייב בקנס פי' כגון שהתנה אם לא יבא ליום פ' יתחייב בקנס תיכף כשלא בא נתחייב בקנס אבל ודאי לשלם הקנס כותבין זמן ב"ד:

אדרכתא מיד. כיון דאין לו טענה לבטל השטר ול"ד לדעיל סי' צ"ח כטוען לבטל השטר:

אין נותנין זמן לשבועה. כתב בספר שער משפט ונראה דזה מיירי דוקא בידוע שיש לו מעות או אינו טוען כן אבל אם טוען אין לי מעות בלאו הכי ולמה לי לישבע עכשיו ומבקש זמן על השבועה שומעין לו ונותנין לו זמן ל' יום על השביעה דכיון דאף אם יודה יתנו לו זמן ב"ד על הפרעון למה ישבע עכשיו בחנם וראיה מסימן ע"ג ס"ג ובסמ"ע וש"ך שם כו' ע"ש:

קודם הזמן. כתב בספר שער משפט ואם תבעו לאחר הזמן אף שתבעו רק בינו לבינו בלא עדים רק שהלוה מודה בדבר אין נותנין לו זמן אחר כמבואר בסי' ע"ג סי"ד בהגה לענין משכון וה"ה הכא דחד דינא אית להו במ"ש הסמ"ע שם סקל"ז. ונראה פשוט דאם הלוה כופר שלא תבעו מקודם כלל צריך לישבע ע"ז היסת דהא נשבעין היסת על כפירת זמן כמבואר בסימן ע"ג ע"ב כו' ע"ש:

וי"א שגם לזה נותנים לו זמן כו' מהרש"ל בפ' הגוזל בתרא סי' י"ב כתב דהיינו דוקא דלית ליה אלא קרקע אבל היכא דיש לו מטלטלי' לכ"ע אין נותנים לו זמן אח"כ וכתו' בת"ה היינו דוקא שקבע לו זמן בתחלת הלוא' אבל כשהיה תביעה ביניהם וקבע לו זמן לפרוע אמרי' אשתמוטי קמשתמיט ואם בא אח"כ לב"ד נותנים לו זמן ל' יום ודוקא שלא קיבל עליו בשבועה או בחרם עכ"ל:

ואפי' בא כו' כ"כ בד"מ שכן משמע במרדכי פר' הבית והעליה ולכאור' קשה דבמרדכי שם איתא להפך אבל כי דייקת שפיר תרח' שהרב יפה כוון דהא טעמו של רבינו תם במרדכי שם דאין נותנין זמן למי שקבע זמן כבר א"כ אי הוי נותנין זמן למי שקבע זמן כבר היו נותנים זמן גם לזה שתבעו קודם ל' וא"כ להי"א אחרונים שהביא המחבר אפילו בא ותבעו ל' יום קודם הזמן מ"מ צריכין ליתן זמן ל' יום מיום הזמן ומ"מ נראה דוקא שהנתבע חוזר ומבקש זמן אחר שהגיע הזמן אבל לא שיאמרו לו הב"ד עתה קודם הגעת הזמן יש לך ל' יום מיום הגעת הזמן כן נלע"ד ודוק:

שלמו השלשים יום כו'. עיין ביש"ש פרקי' דב"ק שכתב הרבה חלוקים בדינים אלו:

(בש"ע סעיף א') שאלו היה לו מטלטלין הל' מגומגם דמה טעם בזה אשלפניו ונרא' דה"ק שאלו היינו יודעים שיש לו מטלטלים לא היינו פוסקים עליו שיתנם דרך משכון אלא דרך גבייה והיינו מיד וא"כ א"א לומר שתקנת ב"ד של נתינת הזמן היה באופן שיתן משכון מטלטלין דהא בזה א"צ לבא לידי נתינת משכון אלא ע"כ שחכמים לא תקנו שיתן לו משכון וח"ל ממ"ש בסי' ע"ג סי"ד במכירת משכון דבעינן ל' יום מיום התביעה דשאני התם דהא מעיקרא אתו לידו בתורת משכון ולא בתורת גבייה ע"כ לא ימכרנו עד שימתין לו ל' יום מיום התביעה ויכול לפדותו ועיין בסי' ע"ב סי"ד בסמ"ע שם:

(שם אומרים לו עשה שליח) הוצרך לזה מפני שיאמר המלוה למה חששתם לתקנת הלוה טפי מדידי אמרי' ליה לך יש תקנה דעשה שליח:

(ע"ש שמא יבריח) לפמ"ש בסי' ע"ג דאפילו בתוך הזמן יכול לכופו לתת בטחון על החוב ואף שמלשון רבינו משמע הכא דוקא דקאי על הגיע הזמן פרעון נראה דהיינו אפי' לדעת מאן דס"ל בסי' ע"ב דא"י לכופו מודה כאן דהגיע הזמן

(סעיף ג') כותבין אדרכתא מיד ל"ד לסי' צ"ח דממתינים צ' יום דג' חלוקות בדבר דכשהוא בחזקת כשרות די לנו בזמן ל' יום ואין אנו מצריכים כלל צ' יום מטעם שמא לא מצא מעות ואם הוא מסרב אין לו שום זמן ואם הוא אומר אתינא ולא בא אנו צריכים לחקור אח"ז אם הוא עושה כן מטעם שאינו רוצה לציית ודחוי קמדחי ליה או מצד שמבקש מעות וע"כ בזה אין כותבין כלל אדרכתא עכשיו אלא מנדין אותו אם יחוש לנידוי לא ניכתוב אדרכתא ואם לאו דינו כמסרב וע"כ בהא דהכא שאומר תחלה מזויף ונתנו לו ל' יום ולא הביא ראיה הוי כמו שמתחיל השתא לתבוע אותו ע"כ כיון שלא בא ואמר אתינא מנדין אותו ואחר שיתברר שאינו חש בנידוי יהיה דינו כמסרב בזה אמרו שא"א להוודע שאינו חש בנידוי והוא מסרב אלא אחר צ' יום מטעם שמבקש מעות וסברא זו אנן לא פסקינן כן לדעתינו אלא סברא זו מועלת להאי מלתא לחוד שלא נחזקיהו במסרב במה שלא חש בנדוי כיון שיש לו עכ"פ תי' כל צ' יום ולזה מועיל התירוץ דוקא אבל כל שברור לנו שהוא אינו מסרב בהא ודאי סגי ל' יום לחוד והיינו הך דסימן ק' כנלע"ד אף שב"י וסמ"ע לא פירשו כן:

שאלו היו מטלטלין מיד היו ב"ד מגבין הקשו הב"ח וט"ז דמשמע דמטלטלין אין נותנים זמן ולעיל בסימן ע"ג במשכון שביד המלוה נותנים ללוה זמן ב"ד ותי' דמשכון שאני דהמלוה סביר וקיבל ומלבד דזה דוחק אף גם דהא הטור והרא"ש כתבו לעיל סי' הנ"ל אות כ"ב דלכך נותנים לו זמן ל' יום דזולת המשכון אלו תובעו לדין היו נותנים לו זמן ב"ד ולדבריהם איפכא הוא ותלי תניא בדלא תניא. ולכן יותר היה נראה טעם הפרישה דמטלטלין דהוא בידו אם כן למה לא מכרן מקדם אם היה שכיח זבינא אבל במשכון דלא היה בידו לא היה מצוי כ"כ למוכרן. אך גם זה דוחק. ולכן נראה לפי מה שכתב הסמ"ע בעצמו בס"ק ב' ההבדל בין קרקע למטלטלין דבקרקא ליכא חשש הברח' וגביית ב"ח מאוחר אבל במטלטלין איכא הני חששות אם כן באמת במוסר מטלטלין לידו בתורת גוביינא פשיטא דצריך להמתין ל' יום כמו קרקע דהא ליתא חששות ביה כמו בקרקע ואם כן אף במשכון שביד המלוה ליכא הנך חששות ולכך צריך להמתין ולק"מ:

ואפילו בא במרדכי הביא זו בשאלה לר"ת דאם תבעו בסיון וזמן הוגבל לפורעו בתמוז אם יש לו זמן ב"ד מתמוז ואילך עד אב והשיב ר"ת בלא"ה אין לו זמן בקובע זמן לחבירו כי ס"ל לר"ת כמ"ד בקובע זמן תו אין נותנים לו זמן ולא איפשטא שם במרדכי הך מילתא אם תבעו קודם זמן אם יש לו זמן ב"ד מיו' המוגבל והש"ך כ' דסבירא ליה לרמ"א הואיל ור"ת השיב דבלא"ה אין לו זמן משמע הא למ"ד דאף בקובע זמן נותנים זמן ב"ד אף בזו יש לו זמן ב"ד ואין הכרע דר"ת קושטא דמלתא קאמר דסבירא ליה דהקובע זמן אין לו זמן ב"ד ומה לו להשיב דלכך אין לו זמן הואיל ותבעו בסיון הא באמת אף בתובעו בתמוז ל"ל זמן הואיל וקבע זמן. וצ"ל דס"ל לרמ"א דמ"מ הל"ל דאין לו זמן הואיל דתבעו במה דנ"מ בסתם הלואה ל' יום אי תבעו ביום שני אם הלואה ל' יום עולה לכאן ולכאן או לא ש"מ דס"ל דודאי אינו עולה ולכך הוצרך לטעם דלזמן קבוע שוב אין נותנים זמן. ומזה נראה דאף דקיימא לן סתם הלואה ל' יום מ"מ אם תבעו ביום שני נותנים לו זמן ב"ד אחר כך והרי ס' יום ואף על גב דשם במרדכי הביא בשם רשב"ם דעל פקדון וכיוצא בו דברים דהדרו בעיני' אין נותנים זמן ב"ד כלל והביא ראיה מהא דאמרינן בפ' שואל שאלה הדרא בעיני' ולא אתא למכתב דלית ליה זמן כלל ואע"ג דשם לא מיירי מזמן ב"ד רק סתם הלואה ל' יום דהואי' דאין לו זמן לא כותב ליה ומה ענין זה לזמן ב"ד דבשביל זמן ב"ד לא כותב תיכף דדי כשיתבע זמן וגם אז הב"ד כותבין. ומזה לכאורה משמע דזמן ב"ד היינו סתם הלואה ל' יום דב"ד נותנים לו זמן שלשים לטרוח בזוזי. אבל באמת אינו כמ"ש מדברי רמ"א וסתימת פוסקים רק נראה דרשב"ם מדמי להדדי כמו דאין לדבר דהדר' בעיני' סתם הלואה ל' יום דנפקא מקרא משום דהואיל דהוא מחזיר בעין ה"ל להחזירו תיכף אם כן ה"ה הך סברא בזמן ב"ד דל"ל זמן במילתא דהדרא בעיני':

מנדין אותו עוד כו' בגמרא דמ"ק אמרינן מנדין אותו שלשים ושונין ולבסוף ס' מחרימין אותו ור"ח אמר מתרין בו בה"ב וה"מ לממונא אבל לאפקרותא לאלתר מחרימין אותו עכ"ל. ובהל' נידוי פ"ז כתב הרמב"ם מי שהוא בנדוי שלשים יום ולא בא ותבע להתיר לו מנדין אותו עוד שלשים יום לא בא מחרימין אותו עכ"ל והן הן הדברים האמורים בש"ע בסעיף זה ואילם בהל' סנהדרין פ' כ"ה כ' מקבל עליו הדין ואמרו לו לשלם והלך ולא שילם מתרין בו בה"ב ואחר כך מנדין אותו ואם עמד ל' יום ולא תבע להתיר לו נדוי מחרימין אותו עכ"ל והן הן דברי מחבר לעי' סי' י"ט ע"ש והדברים סותרים זא"ז כמו שכבר עמד הכ"מ בזה וכ' דהתראה בה"ב היינו במקום נידוי שלשים יום וזה דוחק ואין צורת פי' הגמרא סובלתו וגם דברי ש"ע דכתב בשניהם בה"ב עדיין בסתירה במקומו וכן בטור. ולכן נראה עיקר אם אין לו עם חבירו שום סכסוך בגוף התביעה רק תבעו והודה כי אם מבקש זמן לפרעון וב"ד נתנו ל' יום והוא אינו פורע אח"כ א"כ אין כאן אפקרות' בפסק ב"ד לומר שהב"ד לא יפה דנו כי לא היה כאן סכסוך כלל ביניהם ואין זה אלא שאינו רוצה לפרוע לחבירו ופריע' ב"ח מצוה וכופין ולכך בעינן נידוי ם' יום ואח"כ מחרימין מה שאין כן כשהיה להם דבר סכסוך עם חבירו וחושב שאין חייב לחבירו כלל ובא לב"ד והם חייבהו בדין והלך ולא פרע הרי זה להרמת ראש נגד פסק בית דין כאלו לא פסקו כדין וכי אין משגיח בפסק שלהם כי הנכון אתו הרי זה אפקרות' וע"ז תיכף בכלות שלשים מחרימין אותו וזהו כוונת הגמ' דודאי לכל מילתא דממון צריך התראה בה"ב חוץ לדבר איסור א"צ אבל לממון צריך רק הא דקאמרינן דשונין הנדוי עוד שלשים ואחר כך מחרימין ע"ז קאמר וה"מ לממון פי' דאין כאן התראה נגד פס"ד דהא לא היה לו סכסוך ואין כאן אלא שמעכב ממון חבירו ולכך מקילין ביה להמתין ס' אבל באפקרות' והיינו כמ"ש דהיה להם הסכסוך וב"ד פסקו והוא מסרב וזהו דאפקיר בב"ד כאלו לא יפה דנו לאנתר פי' בכלו' ל' מחרימין והן הן דברי הש"ע הנ"ל בסי' י"ט קבל עליו הדין כו' מזה מורה שהיה להם סכסוך וקבל על עצמו שהם ידונו ביניהם דאל"כ מה קבלה שייך ביה ולכך מחרימין אותו לאחר שלשים יום תיכף משא"כ בסי' זה דאין כאן סכסוך רק מבקש הרחבה אין כאן אפקרות' ויש לו זמן ם' יום וא"ש ובאיסורא כיון דליכא ביה אפקרות' בב"ד גם כן ס' יום אלא דאין צריך בה"ב דהוא רק התראה לענין ממון שלשה ימי ישיבת הדיינים וזהו אין לאיסור ולכך בהלכות נדוי השמיט המחבר הך התרא' בה"ב וכתב סתם לאחר ס' מחרימין וא"ש וזה פשוט וברור והאחרונים האריכו ודחקו עצמן והדבר פשוט בצור' השמעתא דאלו מגלחין הנ"ל:
אלא הא קשיא על הטור דהרא"ש הביא קושי' בשם הראב"ד ז"ל הא דקתני אין נדוי פחות משלשים יום מה נ"מ בו אם יפייס לבעל דינו אף תוך שלשים יום מתירין ואם לאו הרי תמיד בנדוי אפילו בכלו' שלשים יום ומכח קושי' זו חידש הדין ע"ש והביאו הטור בהל' נדוי סי' של"ד ע"ש ולכאורה אין מקום לקושיתו דהא נ"מ להך דשונין לאחר ל' יום ואי אין סתם נידוי שלשים יום ה"א דשונין תיכף אחר זיין עי' ש"ך ריש הל' נידוי וצ"ל דקושיתו למה נ"מ תנא שונין ליתני תיכף מנדין ס' ימים ושנות הדבר למה בממ"נ אי בא ותבע להתיר ורוצה לציית הא בכל זמן מתירין לו ואם לאו הרי הוא ס' ימים בנדוי ואם כן תיכף הל"ל דהוא בנדוי ס' ואחר כך מחרימין. אבל לדעת הרמב"ם דלפעמים באפקרות' כנ"ל מחרימין לא לאלתר לגמרי כמו שחשב הראב"ד רק לאחר שהוא שוהה בנדוי ל' יום שהוא סתם נדוי ואם כן הא איצטרך לאשמעינן דסתם נדוי ל' יום ואין מחרימין אלא לאחר שלשים יום דאל"כ ה"א באפקרותא תיכף לאחר ז' מחרימין וטובא קמשמע לן דצריך להיות ראשון בנדוי שלשים כשיעור סתם נדוי ואם כן הטור דהעתיק כאן דברי רמב"ם לא היה לו להעתיק דינו של הראב"ד דנלמוד מקושי' הנ"ל (וצ"ע והארכתי בחדושי לי"ד בהל' הנ"ל) ואין כאן מקום קושיא עכ"פ זה ברור דהרמב"ם מכח קושי' הראב"ד יליף דהך לאלתר פי' לאחר שלשים יום ולא תיכף:

לוה שאמר וכו' הן במלוה ע"פ והן במלוה בשטר ויש לו נכסים ידועים מ"מ נותנים לו זמן ב"ד סמ"ע:

שאלו היה שם מטלטלין וכו' בשלמא בקרקע אמרינן מה לך למהר א"א להבריח או שיגבה ב"ח מאוחר משא"כ במטלטלין דיש חשש הברחה או ב"ח מאוחר יגבם לכך אין לו זמן סמ"ע ומזה כתבתי בתומים אם מוסר מטלטלין ליד המלוה בתורת גוביינא דא"א ב"ח מאוחר להקדימו ג"כ יש לו זמן שלשים יום כמו קרקע ומכ"ש אם משכון ביד המלוה ובזה א"ש ולא קשה מסי' ע"ג ע"ש:

שמא יבריח וכו' פירוש ומוכר תיכף נכסיו משא"כ בתוך הזמן אף דמפורש לעיל סימן ע"ג במקום דרואין וחוששין להברחה יש לעקל נכסי לוה אפילו תוך זמן היינו עיקול אבל מ"מ אין מוכרין נכסיו בהחלט משא"כ לאחר זמן מוכרין בהחלט וא"ש ול"ק קושית הט"ז מהך דלעיל סי' ע"ג:

אין נותנים זמן לשבועה במרדכי נתן הטעם דהא דלמעות נותנים זמן אמרינן בגמרא דטרח למצוא זוזי וזהו לא שייך בשבועה וא"כ תיכף צריך לישבע מזו נראה דאם יש לב"ד אומדנא הנראה למה ממתין כגון שיבאו עדים שהיו במעמד העסק ויתברר ולא יצטרך לישבע ודאי נותנים זמן ואי דילמא ימות הא מרדכי לא נתן טעם זה דלמיתה לא חיישינן והרבה חשו חז"ל על שבועת חנם כדאמרינן שמא ישבע הלה ויוציא פקדון וכו':

שהגיע הזמן נתחייב בקנס פי' אם לא אבוא לזמן פלוני או אם לא אשלם לך בזמן פלוני אתחייב קנס כך והיה באופן המועיל דלית ביה משום אסמכתא והגיע הזמן וה"א דיש לו עוד בכלות הזמן שלשים יום ואם יקיימו תוך זמן ב"ד יפטור מקנס קמ"ל דלא וחייב הקנס. אבל ודאי לשלם הקנס יש לו זמן ב"ד מיום התביעה ופשוט:

שהקובע וכו' דה"ל כאלו התנה שלא יהיה לו עוד זמן וכל תנאי שבממון קיים:

שגם לזה נותנים זמן והמהרש"ל הכריע דביש לו ללוה מטלטלין אין נותנים זמן ואמת כי בעל דיעה זו ס"ל כן אף במטלטלין רק לא נ"מ לדינא דבלא"ה המחבר ורמ"א סתמו דבמטלטלין אין נותנים זמן כלל. רק נהוג עלמא בכל ב"ד שראיתי ליתן זמן בב"ד אף שיש לו מטלטלין בביתו כל זמן שאין מעות מצוי בידו. וא"כ הבו דלא לוסיף בקובע זמן דאין לו עוד זמן. ועיין סמ"ע דאין חילוק בין קובע זמן בע"פ או בשטר מבלי הבדל כלל:

ואפילו בא וכו' עיין תומים דה"ה בסתם הלוואה ל' יום אם תבעו ביום שני יש לו זמן דסתם הלואה ואח"כ זמן ב"ד. ואם תבעו פקדון וכדומה דברים דהדרי בעיניה אין נותנים לו זמן ב"ד כלל ועיין מ"ש בתומים:

אדרכתא מיד כו' כיון דאין לו טענה כלל לבטל השטר א"כ עד מתי ימתינו ולכך לא דמי ללעיל סימן צ"ח דהתם טוען לבטל שטר:

מנדין אותו עוד שלשים עיין מ"ש בתומים דלא תקשה למש"ל בסימן י"ט ע"ש. דיש חילוק בין היה מתחלה סכסוך ביניהם ואחר כך מסרב בפסק דין או לא היה סכסוך עיין שם: