שולחן ערוך, חושן משפט קפ״ח: אין שליחות לעכו"ם ויש שליחות לעבד ואשה. ובו ו סעיפים: – עם 18 מפרשים

אין שליחות לעכו"ם ויש שליחות לעבד ואשה. ובו ו סעיפים:
אין העכו"ם נעשה שליח לדבר מהדברים שבעולם וכן אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם לדבר מהדברים:

עושה אדם שליח איש או אשה ואפי' אשת איש ואפי' עבד ושפחה הואיל והם בני דעת וישנם במקצת מצות נעשים שלוחים למשא ומתן אבל מי שאינם בני דעת והם חרש שוטה וקטן אינם נעשים שלוחים ולא עושים שליח אחד הקטן ואחד הקטנה לפיכך השולח בנו קטן אצל החנוני (ונתן בידו פונדיון שהוא שני איסרין ונתנו לחנוני) ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד את השמן ואת האיסר החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת וכן כל כיוצא בזה: הגה ועל הצלוחית שנתן המשלח ליד הקטן ומדד החנוני לתוכו אם שברו הקטן החנוני פטור אא"כ לקחו מידו ומדד לאחרים והחזירו לידו (טור) ואם פירש ואמר שלח לי עם הקטן ה"ז פטור:

האומר לחבירו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפי' היה קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו :

השולח לחבירו לשלוח לו ע"י שליח מעות שהיו לו בידו מלוה או פקדון נתבאר בסי' קכ"א:

כל היכא שהשליח משנה מדעת המשלח בטל השליחות מכל וכל:

מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו (ועיין לעיל סי' קע"ו סעיף מ"ח):

שליח. (אם מומר לעכומ"ז יש לו דין עובד כוכבים לענין שליחות ע' בתשו' ב"י דיני גיטין סי' י"ד מערכה מול מערכה גם ריא"ז בהגהותיו סביב הרי"ף פרק המביא גבי מתני' דהכל כשרים להביא את הגט כתב דמומר לעכומ"ז ראוי להביא שליחות לאשת ישראל ועיין בספר פני משה ח"ב סי' ל"ח ובתשובת המבי"ט ח"ב סי' קמ"ה ובתשובת הרשד"ם סי' נ"ח. בני חיי):

איש. פי' אפילו איש זה לאשת אחר וקמ"ל אע"ג דרשות אחרים עליה ואינה דומה כ"כ להמשלח. סמ"ע:

לאחרים. דאז ה"ל שולח יד בשל חבירו וחייב באונסין עד שיעשה בו חזרה גמורה. שם:

וכל. פי' אפילו השליח רוצה להשלים חסרונו וע"ל סי' קפ"ב. ש"ך:

קע"ו. דשם כת' הרמ"א פלוגתא אם חייב לפדות למי שהיה שלוחו בחנם ואפשר לומר דדוקא התם הכריע די"ח משום דאמרינן דגופו הוי כשאול לו מש"ה ס"ל לחד מ"ד דחייב לפדותו משא"כ הכא דניזוק השליח בממונו יש לומר דכ"ע מודים דפטור המשלחו ולכך סתם הרמ"א כאן. שם:

א) לשון הרמב"ם ריש פ"ב מהלכות שלומין ממסקנת הגמ' במציעא פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"א ע"ב).

ב) ג"ז שם מסקנת הגמרא:

ג) שם ברמב"ם דין ב' ממשנה פ"ז דעירובין דף ע"ח ע"ב מזכה אדם ע"י בנו וכו':

ד) ולא ממעט להו התם אלא מפני שידם כידו וה"ל העירוב עדיין ברשותו וכו' הא לאו הכי יכולים להיות שלוחים וכן הוא בכמה דוכתי בגמרא:

ה) ואינם בעכו"ם דהרי קרינן בהו בני ברית:

ו) פשוט בפ"ב דגיטין דף כ"ג ע"א בשלמא חש"ו לאו בני דיעה נינהו וכו':

ז) משנה בפ"ה דבתרא דף פ"ד ע"ב וכת"ק:

ח) ועל הצלוחית פטור כמ"ש הרמ"ה דאבידה הדעת היא דמסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה ואע"ג דגם הפונדיון הי' אבידה מדעת מ"מ כיון שנשאר ביד החנוני לא מיפטר עד שיבא ליד הב"ה שוה פונדיון ☜ואם היה מחזיר אותו פונדיון לתינוק ה"נ דהוי פטור כ"מ שם וכ"כ התו' שם:

ט) שם בגמרא אליבא דרבנן:

י) אוקימתא דאביי בר אבין ור"ח בר אבין שם וכתבו המחבר בסי' שס"ו ס"ג:

כ) שם ממ"ש שם אלא שבר צלוחית אבידה מדעת היא:

ל) שם דין ג' ממשנה ב"מ פ' השואל דף צ"ח ע"ב א"ל השואל שלחה לי ביד בני וכו':

מ) מהא דתנן שם בנו משמע אפי' קטן דאלו גדול היינו שלוחו ועוד נלמד ממ"ש בסמוך דצלוחית אבידה מדעת היא וכו'

וע"ל סי' ע"ב סעיף ל"א

נ) מהרי"ק שורש ו' מחס"ג:

ס) תשובת הרמב"ן סי' ב' ועיין בהגהות ראשונות דמרדכי במציע' ובריש הפועלים ובמהרי"ק בשורש קנ"ה מחס"ד:

לדבר מהדברים. שם:

איש או אשה. גטין ס"ב ב' קדושין נ"ב א':

ואפי' אשת איש. ערובין ע"ט ב"מ י"ב נדרים פ"ח גטין ס"ד ס"ה:
(ליקוט) ואפי' אשת איש. גטין ך"ג ב' במתני' אף הנשים כו' ויבמתה כו' (ע"כ):

ואפי' עבד. שם ושם וב"מ צ"ח ב' לא ע"י עבדו הא עבד של אחרים ש"ד ובגטין ך"ג אין העבד כו' הא במילתיה דאיתיה כשר ושם נראים דברים כו' ואם לחשך כו' וז"ש ושפחה וכן שם ושם:

הואיל כו' וישנם כו'. שם:

אבל מי כו'. שם ע"א במתני' וגמ':

ולא עושים כו' וא' כו'. ב"מ ע"א ב' וגטין ס"ה א' ושם וב"מ יו"ד י"א:

לפיכך כו'. ר"ל שלא שלח הבע"ה ביד התינוק לא הפונדיון ולא הצלוחית ולכן חייב החנוני על שניהם ומפ' כמ"ש רשב"ם בשם אית דמפרשי כו' ואע"ג דמתני' מיירי בצלוחית שמסרה לו הבע"ה כ' כאן בחנוני שמסר משום קושית הגמ' שם בשלמא כו' והתי' כגון שנטלה לא כ' כאן אלא במקומו בה' גזילה וע"ל סי' שנ"ט ס"ה:

ונתן בידו כו'. כפי' רשב"ם ותוס'

ואם פי' כו'. שם ור"י סבר כו' אלמא דבהא מודי רבנן:

בין מלוה. ב"ק ק"ד ועתוס' שם ד"ה שליח וד"ה רבה:

בין פקדון. ב"ק שם וב"מ צ"ח ב':

אפי' היה כו'. כצ"ל ואם פירש כו':

כל היכא כו'. כנ"ל סי' קפ"ב ס"ב ועמ"ש שם:

מי כו'. עמש"ל סי' קע"ו סמ"ח ובב"ק קט"ו ב' ואם אמר לו אני כו' דוקא שאמר ואתה נותן כו':

או שהעלילו כו'. ירושלמי וע"ל סי' קכ"ח ס"ב וסי' קע"ו שם:

סעי' א (אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם) א' מכר תבואה בשליחות שר נכרי ואח"כ חזר בו ומכר ליודי אחר. נראה. דל"ש בזה קנין כלל עד שקנה השני במשיכה שהרי אין שליחות לנכרי ולא חל שום קנין בתחלה וגם אם הוא זבינא חריפא שיש בזה זכי' לנכרי (שמכר ביוקר) הרי אין שייך זכי' לנכרי כיון שהוא מצד שליחות ואין שליחות לנכרי וכן בזבינא דרמי על אפי' וקנה הישראל בזול מ"מ ל"ש זכי' כיון שצ"ל הזכי' ע"י גוי וכמ"ש התוס' בב"מ ע"א ב' ע"ש ומ"מ שייך בזה מי שפרע מצד דלא גרע מהמצוי בשוק לקנות שקנה לגבי מי שפרע כבחו"מ סי' רט. ואולי שייך בזה ג"כ מעין מחוסר מלאכה א' או ב' פוסקים שה"ז כאלו הוא בידו וכ"ה לכאורה כיון שבודאי הוא ממונה ע"ז וידוע לו בבירור שלא ישונה מכפי עשייתו ויש בידו כתוב ע"ז ומ"מ נוטה דלא דמי שאינו שלו למה שהוא שלו רק מחוסר מלאכה. גם צ"ע אי שייך בזה טרח וקנה אדעתא דליקו בהמנותי' כשהביא התבואה קודם שמכר לשני. ואולי מצד שידוע שעיקר השתדלותו בזה הוא ע"י עשותו רצון השר ל"ש בזה טרח וקנה וצלע"ע. ועכ"פ מחילה [מהני] בזה כל עוד שלא הובאה התבואה וכשהרשה הלוקח שימכור לאחר די וכ"ש כשנטל כסף שהחזיר לו כסף שנתן הוא על המקח: מעשים בכל יום מורים שמשיכה ע"י נכרי אינה קונה כי אין שליחות לנכרי וכמו שמפורש בפוסקים ז"ל שאין קנין חצר לנכרי משום דחצר קונה משום שליחות ממילא כ"ה בקנין חזקה נעל גדר כו' ע"י נכרי שגם אם אמר חזק וקנה ועשה בפניו ע"י נכרי בשכירות שמ"מ כיון שאין שליחות לנכרי הו"ל כמו שעשאו הקוף ולא הוא וגם שיוצא ידי חובת מעקה בעשיית נכרי כיון שמ"מ היא עשוי' וחזקה ג"כ שהיא שתועיל להקרקע והרי נעשה התועלת מ"מ במעקה מצד דהו"ל כאלו מעיקרא גג שפטור ממעקה על גבו או בשום אופן מאופנים דל"ש חיוב מעקה וגם אם ע"י הקוף נעשה הבנין באופן דל"ש בו חיוב מעקה א"צ מעקה משא"כ קנין גם שכשעשאו מועיל רק מצד תועלת להקרקע מ"מ כיון שאלו נעשה התועלת ע"י קוף לא קנה כ"ה ע"י נכרי לא קנה גם דאדעתא דישראל קעביד וכל אופנים שאין בהם שליחות ל"ש בהו קנין חזקה. גם לפימ"ש בנתיבות המשפט יצ"ו ששכיר הו"ל שליח גם קטן וכן גוי ממ"ש חז"ל בשכרו ללקוט כו' מ"מ י"ל שרק אודות לזכות לבעה"ב מועיל שכירות והו"ל כידו וכהחצר שיש בו משום יד בצד מה. משא"כ בשכיר מקנה של בעליו לאחר בכך אין השכירות מועיל גם אין ללמוד נכרי מקטן שיבוא אל גדלות שליחות ועי"ז יכול לזכות בשביל קטן משא"כ בשביל נכרי. ולכ"ע י"ל שבשכירו אצ"ל זכה לי וגם אומר תנה הו"ל כזכה:

אין הכותי נעשה שליח. כת' הש"ך בסי' רמ"ג וז"ל וכותי לכותי הוי שליח כ"כ משאת בנימין והוא פשוט עכ"ל. ועיין בית שמואל באה"ע סי' ה' סק"ט ז"ל כותי לכותי אחר דאז הוי לפני דלפני ומותר דאפילו אם נתן לשלוחו אין שליחות לכותי שם בתה"ד ש"מ אפי' כותי לכותי אין שליחות ולא כמ"ב סי' צ"ו שפסק בפשיטות כותי לכותי יש שליחות עכ"ל. ואין ראיה מדברי תה"ד וז"ל בסי' רצ"ט כותי הלוקח תרנגולים לסרסן שרי לישראל למכור כו' תשוב' כו' להתיר אם הכותי הקונ' אינו מסרסן בעצמן אלא מוסרן לעבדו וכו' ונדון דידן נמי לפני דלפני כו' אע"פ שמסרום לשליח לסרסם אין שליח לדבר עבירה ואפשר גם כן לגבי כותי מכותי ונוכל לו' דכל שכן הוא דהא קי"ל בעלמא דאין שליחות לכותי עכ"ל:

ומבואר דלא אתי עלה אלא משום דאפי' בישראל אין שלד"ע ודלא נימא בישראל דוקא הוא דאשלד"ע אבל בכותי יש שליח לד"ע לזה כת' דכ"ש הוא כיון דשליחות דכותי דאין לו שליחות לישראל וכיון דאפי' בישראל אשלד"ע מכ"ש בכותי אבל היכא דליכא עבירה אדרבה משמע מדבדי תה"ד דיש שליחות כה"ג וכדברי מ"ב בתשובה:

שאינם בני דעת. וראוי לספק היכא דהי' פקח בשעה שעשאו שליח וקודם שגמר השליח שליחותו נשתטה המשלח אי אזלינן בתר מעיקר' ובשעה שעשאו שליח פקח הי' ועומד במקום המשלח או אזלינן בתר בסוף והרי בשעת גמר השליחות נשתטה המשלח ובטלה שליחות. אמנם מצאנו שנחלקו בזה קמאי דלדעת הרמב"ם פ"ב אם הי' בריא בשעת מינוי שליחות ואח"כ אחזו חולי שטות דאם נתנו השליח ה"ל גט מן התורה ואינו פסול אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין ולדעת הטור באה"ע סי' קכ"א כה"ג הגט פסול מן התורה. ועיין פר"ח הל' גיטין שהעלה כדעת הרמב"ם וכת' דאפי' גוסס דאינו בר גירושין אם עשאו שליח קודם ואח"כ נעשה גוסס נמי מהני שליחותי' וע"ש. ולדעת הרמב"ם דמן התורה הוי גט ואינו פסול אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין א"כ הכא גבי ממון כה"ג לא אמרינן אבל לדעת הטור דהוי מן התורה ביטול השליחות כל שנשתטה בשעת גמר השליחות א"כ בממון נמי ליכא שליחות:

אמנם אכתי צריך להתבונן לפי דעת הרמב"ם דלא מיבטל שליחות אפי' נשתטה בשעת גמר השליחות ומשום דכבר עמד השליח במקום המשלח בשעה שעשאו א"כ הא דתנן פ"ק דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ואמאי נימא כבר עמד השליח במקום המשלח דהא גוסס או נשתטה נמי אין במעשיהם כלום ואמרינן כבר נעשה כמותו. ובתוס' שם פ"ק דגיטין (דף י"ג) ז"ל וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה אע"ג דבהדיא תנן פ' מי שאחזו דאין גט לאחר מיתה הכא אצטריך לאשמעינן דאע"ג שמינה המגרש השליח בחייו לא חשיב להיות כמותו לאחר מיתה כאלו הוא עצמו קיים דלא חשיב גט לאחר מיתה עכ"ל וכ"כ תוס' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) ע"ש והיא גופה קשיא דלמה לא יהי' השליח כמותו לאחר מיתה כיון דכבר נעשה שליח בחייו וגוסס נמי הרי הוא כמת לדעת כמה פוסקים ואפ"ה כל שמינה אותו לשליח קודם שהי' גוסס דהשליח במקומו אפילו אחר שנעשה גוסס וע"ש פר"ח. ונרא' לי בזה דנהי דשלוחו כמותו אפי' אחר מותו כיון דאיהו גופיה אלו בעי לשחרר את עבדו אחר שמכרו אותו לאחרים אפי' כבר עשה שליח לשחרר עבדו וקודם שנתן השליח שחרורו חזר ומכרו לאחר תו לא מצי שליח לשחררו כיון דאיהו גופי' אין לו רשות בו וכאחר הוא וכן באשה כיון דמיתת הבעל מתיר ותו לא אגידא בי' כלל ומש"ה לא אמרינן בי' שלוחו כמותו כיון דאיהו גופי' אחר שמת לית ליה רשות כלל לא בעבד ולא באשה כמ"ש אבל בנשתטה או בגוסס כיון דאכתי זה עבדו וזו אשתו אלא שמחוסר דעת ויד לגרש ולכן השליח שכבר נעשה במקומו והשליח בר דעת ושלוחו כמותו וכן נרא' מדברי רש"י פ"ק דגיטין שם (דף י"ג) במשנה שם לא יתנו לאחר מיתה וז"ל דגיטא לא הוי עד דמטי לידי' מכי מטא לידי' הא מית' משחרר ופקאה לי' רשותא עכ"ל. וכ"כ רש"י פרק דגיטין (דף ט') ז"ל לא יתנו לאחר מית' וכו' וכיון דמית קודם תו לא הוי שחרור דנפקא לי' רשותא מיני' וחייל עליו רשות יורשין עכ"ד והיינו כמ"ש כיון דכבר יצא העבד מרשותיה ונכנס לרשות יורשין וכה"ג בעושה שליח לשחרר ומכרו לאחר דתו לא מהני שלוחו דשחרר כיון דכבר יצא מרשותו והיינו נמי טעמא דאשה דכבר יצאה מרשותו במיתת הבעל וכמ"ש ומדכתב רש"י טעמא משום דפקע רשותי' ונכנס לרשות יורשין ותיפוק לי' דלאחר מיתה ליכא משלח משמע דס"ל לרש"י נמי כשיטת הרמב"ם בנשתטה קודם נתינה הוי שליחות ומתני' דלא יתנו לאחר מית' משמע דאפי' מן התורה פסול. וכן נרא' לענ"ד מוכח דאפי' אחר מיתת המשלח שליחות לא בטל ונכנס השליח החי במקומו דהא קי"ל בשליח שחלה דעושה שליח אחר וכמבואר בפרק כל הגט ואע"ג דשליח שני מכח שליח הראשון בא ושליח דראשון הוא מדכתב מוהר"ם פאדואה בסדר הגט דאם שליח הראשון מבטל שליחות השני הרי השליחות בטל ע"ש והובא בט"ז באה"ע סי' קמ"א ועיין משנה למלך פ"ו מגירושין וא"כ היכא דמת משלח הראשון היכא נותן שליח השני אלא ודאי דשליחות לא בטל אפי' אחר מות הראשון וטעמא דמתני' הנזכר דלא יתנו לאחר מיתה היינו משום דפקע רשותי' וכאחר דמי ואכתי יש מקום עיון לפי זה דשליחות לא בטל אפי' אחר מות המשלח אלא משום דפקע רשותי' וכמ"ש דנכנס לרשות יורשין א"כ למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו ואם נתן לאחר בין חתימה לנתינה ומטא לבסוף ליד הראשון עבז"ל למפרע וכמבואר פ"ק דמציעא (דף י"ג) וא"כ גבי עבד דזכות הוא לו לימא עבז"ל למפרע כיון דמטא לידיה לבסוף כיון דשלוחו כמותו והרי הוא כאלו הרב מסרו עכשיו לידו ואי משום דכבר פקעה רשותו ונכנס לרשות יורשין והא אפי' מכרו לאחר נמי עבז"ל למפרע כל דמטא לידי' בסוף מיהו לפי מ"ש בטור סי' מ"ה דלא אמרינן בשטר שחרור עבז"ל ניחא ועיין ש"ך סי' ת"ה שם ס"ק ל"ג. אלא דגם בשטר מתנ' משמע דלא יתנו לאחר מיתה ע"ש פ"ק דגיטין (דף ט') דפריך ותו ליכא והא איכא האומר תנו גט זה לאשתי כו' לא יתנו לאחר מית' ומשני כי קתני מלתא דליתי' בשטרות מלתא דאיתא בשטרות לא קתני דשלחו רבנן משמיה דר' אבהו כו' שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין לאחר מיתה כו' ואין שטר לאחר מיתה וכתב רש"י ז"ל ואין שטר מתנה לאחר מיתה דהא פקעה לי' רשותא דנותן ע"ש וגבי שטר מתנה נימא עבז"ל דמהני לי' אפי' פקעה רשותא דנותן בין חתימה לנתינה ואפשר דסוגיא אזלא למ"ד דלא אמרינן עבז"ל והוא פלוגתא פ"ק דמציעא (דף י"ג) בין אביי לרב אסי ע"ש:

ולא עושין שליח א' הקטן וא' הקטנה. כת' רש"י בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"א) וז"ל קטן לית לי' שליחות דכי כתיב שליחות בגדול כתיב ובראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש וכו' ע"ש וקשה לי דהא דקי"ל מופלא סמוך לאיש נמי תרומתו תרומה והקדשו הקדש והוא דאורייתא כדאי' בפ' יוצא דופן ע"ש א"כ שפיר משכחת לה בראוי לתרום אפי' בקטן. ובר"פ האיש מקדש כת' רש"י דאין הקטן עושה שליח משום דעיקר שליחות גבי גט כתיב ושלח ושלחה היינו בגדול ומהכ' נפקא לן בפ' א"נ דאין הקטן עושה שליח ע"ש. ולא ידענא טעמא מאי כת' רש"י טעם אחר ועוד דהא מושלח מרבי דאיש עושה שליח ושלחה מרבי דאשה עושה שליח וא"כ קשה נהי דושלח דאיש עושה שליח ע"כ מיירי בגדול דקטן אין לו אשה אבל ושלחה דמרבי אשה וגבי אשה משכחת לה נמי בקטנה כיון דקטנה נמי מתגרשת ומקבלת גיטה כשאין לה אב וצ"ע: והרמב"ם כת' פ"ו מגירושין וז"ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצירה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן עכ"ל ולפי זה ניחא דקטן אין עושה שליח כיון דשליחות דאיש ע"כ בגדול מיירי דקטן אין לו קידושין ומהכא נפקא לן דאין הקטן עושה שליח וקטנה לא נפקא לן מקרא כיון דקטנה נמי מתגרשת וכמ"ש אפ"ה אין לה שליחות משום ששליח קבלה צריך עדים וכמ"ש הרמב"ם ושליח להולכה דאין צריך עדים לדעת הרמב"ם כמבואר מדבריו פ"ג מה' אישות וע"ש משנה למלך אבל כיון דקטן אין לו גירושין ע"כ בגדול משתעי וכיון דעיקר שליחות בגט כתיב וכמ"ש רש"י רפ"ב דקידושין א"כ כיון דשליח דאיש ע"כ בגדול משתעי ושליחות דידה נמי ע"כ בגדולה מיירי משום דשליח קבלה צריך עדים וכמ"ש הרמב"ם ממילא ה"ה בכל דוכתי אין הקטן ולא הקטנה עושין שליח ובזה ניחא ליישב מה שהקשה בלחם משנה שם דבממון דא"צ עדים נימא דקטנה עושה שליח ע"ש. ולפי מ"ש ניחא כיון דגבי גט ודאי אין הקטנה עושה שליח וכמ"ש הרמב"ם משום דצריך עדים וע"כ בגדולה מיירי ממילא ה"ה בשאר דוכתי כיון דעיקר שליחות בגט כתיב ועיין שם בהשגות שכת' הראב"ד ז"ל זה הטעם אין לו טעם ולא ריח אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והמשלח צריכין להיות בני דעת עכ"ל וזה כדברי רש"י הנזכר בפרק איזהו נשך. ולפי מה שכתב' נרא' דהרמב"ם לשטתו דסבירא ליה מופלא סמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה מן התורה וכמו שכת' הרמב"ם פרק י"א מנדרים א"כ מאתם בני דעת לא ממעט קטן כיון דסמוך לאיש אכתי קטן הוא אבל הראב"ד לשטתו דס"ל מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא וכמ"ש הראב"ד בהלכות נזירות וא"כ יליף שפיר למעט קטן מאתם דכתיב בתרומ' דתרומה אינה אלא בגדול:

אין העכו"ם נעשה שליח לדבר מהדברים כו'. ילפינן מדכתב גבי תרומה גם אתם ודרשינן גם אתם לרבות שלוחכם שגם הם יכולין לתרום במקום בעל התבואה ומדלא הוצרך גם לרבות שליח דהא כברנילף ממ"ש בפסח וגיטין ובצריכותא (וכמ"ש בסי' קפ"ב) דרשו מגם להקיש השליח לאתם ונכתב למילף מה אתם בני ברית ובני מצוה אף שלוחכם יהיה כן לאפוקי עכו"ם. גם י"ל דאי לאו דנלמד מפסח וגיטין להיות שליח של אדם כמותו היינו מוקמינן יתורא דגם לענין אחר השתא דנילף שליח משם מוקמינן יתורא דגם לזה ללמדינו שהשליח הנלמד ממקום אחר יהיה כמותו גם מ"ש הטור והמחבר דאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם מהאי היקש הוא ילפינן דבעינן שיהא המשלח והשליח בענין א' וכן הוא בגמ' בהדיא עפ"ר:

ואפי' אשת איש כ"כ הרמב"ם ובפרישה כתבתי דנ"ל פירושו דאפי' איש זה לאשתו של איש אחר וקמ"ל בזה דאע"ג דרשות אחרים עליה ואינו דומה כ"כ להמשלח מ"ש:

ואפי' עבד ושפחה. פי' אפי' כנענית שהם בני מצות קצת ואע"ג דלענין זיכוי עירוב על ידן וע"י אשתו שנותן לה מזונו' אינו מזכה וכמ"ש הטור והמחבר באו"ח בסי' שפ"ו שאני התם דבעינן שיזכו בו האחרים שמזכה להן העירוב שנשאר בידם ה"ל ידם כיד המזכה וכאלו הן עדיין ביד המזכה משא"כ בשליחות דלא שייך זה דהן מוסרין הדבר ליד מי שנשלחים אליו ועפ"ר:

וישנם במקצת מצות. ר"ל אע"פ שאינו דומי' להמשלח ישראל לגמרי שחייב בכל המצות מ' מ ישנם במקצת המצות:

שלא שלחו אלא להודיעו. פי' להודיעו שהוא צריך לשמן:

ולאהי' לשלחואלא עם בן דעת. ודוקא בפונדיון שנשאר בעין ביד החנוני הוא דאמרי' הכי דכיון דהפונדיון דאבי הקטן הוא אין לו להנות ממנו עד שיגיע לאב חליפין בעדו משא"כ בצלוחית שלא נשאר ביד החנוני אין עליו לשומרו יותר מהאב עצמו שמסרו להקטן ואף שלקחו החנוני בידו למדד ביה להקטן מה בכך אבידה מדעת אביו מעיקרא הי'☜ וה"ה אם הי' מחזיר הפונדיון בעין ליד הקטן ולא הי' רוצה לשלוח ע"י כלום ונאבד מיד הקטן הי' פטור החנוני ועפ"ר:

ומדד לאחרים כו'. דאז ה"ל שולח יד בשל חבירו וחייב באונסים עד שיעשה בו חזרה גמורה:

ואם פירש ואמר כו'. הטעם פשוט דהא אין שייך לומר דכוונתו הי' לשלוח ע"י בן דעת דהא בפירוש אמר לי' לשלוח ע"י בנו הקטן:

האומר לחבירו מנה כו'. כל' המחבר כן הוא לשון הרמב"ם שם בפ"ב דשלוחין והא דחזר וכתב הרמב"ם והמחבר דין זה כתוב שם בכ"מ ז"ל עד הנה איירי דשולח לקנות והכא בשולח לו חובו או פקדונו עכ"ל והיותר נראה דבא לחדש כאן וללמדינו של"ת דוקא כשאומר בפירוש שלח לי עם הקטן כדלעיל הוא דאינו חייב הא אם אמר שלח לי עם פלו' די"ל דלא ידע שהוא קטן וחייב קמ"ל אע"פ שהוא קטן כיון דעכ"פ קיים מאמרו פטור השולח:

בטל השליחות מכל וכל. ע"ל סי' קפ"ב שם כ' הטור חילוקי דינים בזה והוא דאם אין השליח הודיע להמוכר שהוא שליח המשלח אזי המקח קיים והדין הוא בין השליח והמשלח עוד כתב שם חילוקים אחרים ע"ש:

ועיין לעיל סוף סי' קע"ו. כצ"ל ור"ל דשם כ' רמ"א פלוגתא באם נתפס בגופו אם חייב לפדותו באם הי' שלוחו בחנם ואפשר לומר דדוקא שם הכריע מ"ו רמ"א דיש פלוגתא משום דאמרי' דהוה גופו כשאול לו מ"ה ס"ל חד מ"ד דחייב לפדותו משא"כ כאן דניזק השליח בממונו י"ל דכ"ע מודים דפטור המשלח מ"ה סתם רמ"א ולא כתב כאן דיש חולקין אזה ודו"ק:

חרש שוטה וקטן. ואם היה בריא בשעת שליחות ונשתט' הוא מחלוקת התוס' ועקצה"ח שכ' דבמתנ' למאן דאמר עבחז"ל אם שלח שליח עם השטר מתנ' להוליך ליד המקבל ומת הנותן קודם שמטא שטרא לידי' זכה בהמתנה ולפעד"נ דהא ודאי ליתא דכיון לחזור בו מת לא גרע מחזר' כמבואר בכמה דוכתי ומה שלמד דין זה ממכר השדה בנתיים ל"ד כלל דשם אף שמכר ואף דלהרא"ש הוי חזר' מ"מ לדעת רוב הפוס' לא הוי חזר' ואמרינן שלא חזר מהשטר כלל רק שהי' דעתו למכור כמוכר דבר שאינו שלו והי' בדעתו בשעת מכירה להשני שאם ירצה לעשות מתנה הא' מתנה למפרע שיבטל מכירת השני משא"כ במת שכבר פסק כחו ורשותו מהחפץ. (נסתפקתי) באם שכר לאותן שאינן בני שליחות והן פועלים אצלו לעשות קנין חזקה כגון לבנות או לחפור בשדה הפקר או בקניית בית או אם משך ע"י פועלים שאב"ש או הגבי' אי מהני והביאני לזה דהא חזינן במגביה מציאה לחבירו דאף דמאן דס"ל דלא קנה חבירו אפי' עשאו שליח מ"מ בטוען שהוא שכיר קנה משום דיד פועל כיד בעה"ב אלמא דפועל לאו מטעם שליחות הוא א"כ מה"ת נמעט הנך דלאו בני שליחות נינהו דהא אפי' לענין שליחות אי לאו דכתיב אתם גם אתם למעט אותן שאינן בני ברית ואותן שאינן בני דעת לא היינו ממעטים אותם וא"כ פועל הא דידו כיד בעה"ב לאו מקרא דשליחות נפקא דהא מהני במציא' בפועל אף דשליחות לא מהני וכ"כ הש"ך בסי' ק"ה בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דל"מ ע"י שליח וע"י פועל מהני וכיון דפועל לאו מאתם גם אתם אתי לה מה"ת לן למעטינהו אכן גם שם בב"מ דף י' דמהני פועל במציא' וכן מציאת עבדו כנעני דמבואר בב"מ דהוא של האדון קשה דמה"ת יהיה מועיל ולא יהא אלא עבד כנעני דידו כיד בעה"ב והא מבואר בגיטין דף כ"א ודף ע"ח דאם נתן גט ביד עבדו דלא מהני רק בכפות משום דהוי חצר מהלכת אלמא דעבד לא הוי רק כמו חצר וכשהוא מהלך לא קנה דחצר מהלכת לא קנה א"כ מה"ת יהיה מועיל פועל גבי הגבהת מציאה כיון דשליחות לא מהני במציאה רק מטעם פועל ומטעם דידו כיד בעה"ב וכיון דפועל אין לו רק דין חצר וכשהוא מהלך לא קנה מה"ת יקנה במציאה. אח"כ בא לידי ס' אפרים שחיבר גאון קדמון שעמד ג"כ בה' מכירה סי' ט"ו בספק זה אי מהני הגבהה ומשיכה ע"י פועלים עכו"ם וכתב דלא מהני מטעם הנ"ל דאף דיד פועל כיד בע"ה לא מהני מטעם דהוי כחצר מהלכת מהא דגיטין הנ"ל וכ"כ בה' שלוחין סי' י"א בשם הרשב"א והריטב"א דפועל לא עדיף מעבד כנעני ולא שת לבו להא שהקשיתי מהא דב"מ ד"י דא"כ אמאי מהני במציא' הגבהת הפועל הא חצר מהלכת הוא והוא תמו' בעיני עוד כ' שם לצדד בפועל דכי אימעיט גוי משליחות היינו במידי דבעי שליחות ואם עשהו שלא מדעת בעה"ב אין מעשיו כלום אבל במידי דלא בעינן שליחות כגון מי שאמר לעכו"ם לעשות מעקה ועשה מה שעשה עשה ע"ש ולא ידעתי כוונתו דמאי שייכות הוא לכאן לעושה קנין משיכה והגבהה ע"י פועל הא בקנין מידי דבעי שליחות הוא ואם עשאו שלא מדעת בעלים אין מעשיו כלום וא"כ מה"ת יהי' מועיל פועל עכו"ם. לכן נלפענ"ד לחלק דהנה בקנין הגבהה יש שני ענייני קנין א' כשהוא בידו קנה אפי' לא הגביה כלל כמ"ש התוס' בב"ק ך"ט ד"ה אלא דלא גרע ידו מחצירו (וע"ל סי' קצ"ח מה שתמהתי על הסמ"ע שם) ויש עוד קנין שהוגב' מכחו אפי' לא נטלו בידו כלל כמ"ש התוס' בב"ק ע' בד"ה דהואיל ויכול (וע' בסי' קצ"ח מ"ש בזה) ולפ"ז א"ש דבגיטין ע"ח כיון דלא מהני הגבהה בגט כשלא נטל' ביד' דבגט ידה דוקא בעינן מש"ה ביד עבד' לא מהני כיון שהיא חצר מהלכת דהא ידה גופי' כ' התוס' בב"מ ד"ט בד"ה ספינ' דהוא מטעם דל"ה חצר מהלכת כיון דמינח נייחא וממטי לה עם גופה וכיון דעבד' מהלך ממש היא לא קני אבל בקנין דסגי ג"כ בהוגב' מכחו ולא בעינן ידו דוקא דהא אפי' טרף אקן והאפרוחים מגביהין את עצמן כמ"ש התוס' בב"ק דצ"ח בד"ה והנ"מ דאדי' אדויי ע"ש אלמא דאפי' הי' גורם שיהיו מוגבהין קנה א"כ ה"נ אם ציוה לפועלים להגביהן אין לך גורם גדול שיהיו מוגבהין מזה כיון דיד וכח פועל כיד וכח בעה"ב ואה"נ אם לא הגבי' הפועל המציא' רק שנטל בידו המציא' והחזיקה סמוך לארץ ולא הגביה שלשה דאין שם קנין רק מטעם יד לא קנה הבעה"ב כיון דיד פועל הוי חצר מהלכת דהא אפי' בידה ממש בעי' טעם לומר דל"ה חצר מהלכת והוא משום דמינח נייח' וממטי לה עם גופה, וכיון דביד פועל ל"ש סברא זו לא קני הבע"ה משום יד פועל אבל בשציוה לפועל להגבי' ג' שקנ' מטעם שגרם שיהי' מוגבה אין הפרש בין גורם בכחו או בכח פועל דיד וכח פועל כיד וכח בעה"ב דמי וכן בקנין משיכ' כיון דאפי' קורא לה והיא באה לרשותו מהני אלמא כל שנמשך לרשותו ע"י גרמתו מהני ה"ה כשציוה לפועל למושכו לרשותו מהני דאין לך גורם גדול מזה ואפי' הפועל אינו בר שליחות וגדול' מזו נראה דאפי' שיסה כלב על הבהמה לגרשה לרשותו דמהני כמו קורא לה והיא באה דהוי ג"כ גורם להמשיכה אמנם אם פועל עכו"ם משכו לרשות עצמו אפי' עשאו שליח לא מהני כיון דאין שליחות לעכו"ם ולא מצינו רק דיד פועל כיד בעה"ב אבל רשות פועל לא הוי כרשות בעה"ב ואין כאן משיכ' כלל וכן משיכ' בסימטא לא מהני ע"י עכו"ם דסימטא הטעם דרשותו של העומד שם הוא כמ"ש התוס' קידושין ך"ה ומשיכ' לרשות עכו"ם הפועל לא מהני כמש"ל ואם אמר לשליח עכו"ם שאינו פועל שימשוך לרשות בעה"ב נראה דלא מהני כיון דאין שליחות לעכו"ם ולא הוי יד עכו"ם כיד בעה"ב ולא הוי בעה"ב גורם במשיכה זו כלל ול"ד ג"כ למשס' כלבו בבהמה שתבוא לרשותו דעכו"ם אדעתא דנפשי' עביד ולא הוי הבעה"ב גורם במשיכה זו כלל וכן נ"ל בחזק' דאם נעל גדר ע"י פועל עכו"ם דמהני כיון דאפי' לקח או הניח אבן מרחוק והי' גורם לתיקון השדה קנה א"כ ה"ה בפועל עכו"ם וכ"כ בתשו' רשד"ם בח' ח"מ סי' שע"ו דחפיר' ע"י פועלים מהני וכן מוכח מהרא"ש בב"ב ד' נ"ב שהוכיח דחזקה דנעילה לא הוי תיקון מנעל מגיטין ע"ז דאמר תיזיל ותיחוד ותיקון מנעל לא התירו בשבת אפי' ע"י אמירה לנכרי וכו' ע"ש מזה מוכח דחזקה דתיקון מנעל מהני ע"י נכרי רק שלא התירוהו בשבת ואף דבקנין בעי כוונה לשם קנין מ"מ כוונת פועל ככוונ' בעה"ב דהפועל כבעה"ב דמי לגמרי דק דיד פועל לא מהני מטעם דהוי חצר מהלכת ונראה דבחזק' מהני ע"י פועלים אף שהפועלים לא נתכוונו לזכות כיון שהבעה"ב נתכוין לזכות כיון דבגרמתו נתקן השדה הוי כאילו החזיק בעצמו דמ"ל אם חפר ע"י שורו או ע"י פועלו דמה שחפר פועלו ע"י קולו וציוויו הוי כאילו חרש שורו ע"פ קולו וכיון שהוא נתכוין לזכות ע"י הפועלים מהני והא דבסי' ער"ח סעיף כ"א בסמ"ע ס"ק כ"ו כתב דבשאין דעת פועלים לקנות לא קנה שם מיירי דגם הוא לא נתכוין לזכות בעצים ע"י הגבהת הפועלים רק שא"ל סתם לבנות בעצים של גר סתם רק דכשבונ' בעצמו צ"ל דמיירי שאמר בפי' שא"ר לזכות רק בבנין דבסתם כיון שבנה בידיו ידו קונה לו אפי' שלא מדעת קנין משא"כ ע"י פועלים אפי' בסתם לא קנה עד שיתכוין לקנות בציוויו ע"י הגבהת פועלים (ומ"ש בספר מחנה אפרים לחלק באינו מתכוין לדעת אחרת מקנה או לא מבואר אצלינו במקום אחד) היוצא לנו מזה דהגבה' או משיכ' וחזקה ושאר קניינים שנעשו ע"י פועלים נכרים מהני כמו שעשה בעצמו אבל ע"י שלוחים נכרים לא מהני וע"י פועלים מהני אם נתכוין בעצמו לקנות ע"י הקנין שעושין הפועלים אף שלא נתכוונו הפועלים אמנם כשהפועל קונה מטעם יד לא קנה הבעה"ב וגם לא מהני משיכת פועלים רק כשמושכין לרשות בעה"ב אבל כשמושך לרשות השליח וכן כשמושך בסימטא לא מהני ע"י פועלים כשאינן בני שליחות וע"י בר שליחות זכה בכה"ג ואין להקשות הא מבואר בירושלמי ר"פ האומר דבמתנה לא מהני שליח לקבלה דבממון בעי' שליחות של בעל הממון דוקא וכ"כ הנ"י בשם הר"ן בב"מ במשנה דראה אותן רצין ומשמע דלא מהני משיכה של שליח המקבל שעשאו לקבלה ומה"ת יהי' מהני בשליח של הלוקח שמשך נראה דשאני לוקח שעשאו שליח על ממון שלו והוי כאלו מסר בידו שיהיה השליח בעל הממון וכיון שדעתו לאקנויי לבעה"מ והלוקח עשאו לשליח שיהי' הוא הבע"ד כאלו הוא הקונה בעצמו וקונה ע"י משיכתו משא"כ במתנה שעושה אותו שליח על ממון חבירו ומש"ה בעי' שיאמר לו הנותן כשמוסר בידו שיהיה שלוחו של בעה"מ. ולפ"ז צ"ל שלא בדברי הש"ך בסי' ק"ה ס"ק א' שכ' דבתופס לבע"ה במקום שחב לאחרים מהני ע"י שליח בשכר מטעם פועל ועמ"ש שם בסתירת דבריו ולפמ"ש כאן ג"כ נסתר דבריו דלא מהני משיכת פועל רק כשמשכו לרשות בעה"ב אבל לרשותו של פועל או בסימטא לא מהני במקום שאין בו דין שליחות ואם משכו לרשות הבע"ח ודאי מהני דאפי' אם בא מעצמו לרשות הבע"ח הוי תפיסה וקנין הגבה' שמוגבה מכחו נראה דלא מהני בתופס לבע"ה כי מעולם לא שמענו רק תופס לבע"ח דהיינו שהגיע לרשותו כבר וה"ה משיכה דהוי כתופס לרשותו אבל קנין הגבהה שיהיה מועיל מה שהוגבה מכחו לא שמענו שיהיה מועיל: (עוד ראיתי בספר מחנה אפרים סי' י"א מה' שלוחין ראי' דפועלים מהני מירושלמי דפאה בקצרוהו כותים פטור' משום קצירך ולא קציר כותיים ואם קצרוהו פועלים כותיים חייבת וכו' ע"ש והוא תמוה לפענ"ד דשם לא ממעטינן קציר כותיים רק כשקצרוהו לעצמן אבל כשקצרוהו לצורך בעה"ב אפי' בחנם חייבת וע' בבר"ט ובתיו"ט שם):

ואם פי' ואמר. נלפענ"ד דהרמ"א קיצר במקום שה"ל להאריך והי' לו לבאר דבנטלו למוד בה לאחרים דחייב על הצלוחית אפי' פי' דהא בש"ס בב"ב דף פ"ח מוקי פלוגתא דר"י ורבנן בנטלו למוד בה לאחרים ופליגי בשואל ש"מ אי שואל הוי או גזלן הוי ור"י דפוטר ס"ל דשואל הוי אלמא דאי הי' ס"ל דגזלן הוי הי' חייב אף דר"י סובר דלשדורי' שדרי' וכ"כ שם הרמב"ן בחידושיו בהדיא דלמאן דס"ל דשש"מ גזלן הוי הי' חייב דאף אי אמרי' דלשדורי' שדרי' וא"כ לדידן דס"ל דגזלן הוי חייב בנטלו למוד בה לאחרים אף דפי' שלח לי עם הקטן:

אין העכו"ם נעשה שליח ואם מומר לעכו"ם נעשה שליח לישראל עיין ב"י בתשובתינו בדיני גיטין סי' י"ד ואם עכו"ם נעשה שליח לעכו"ם עיין לקמן סי' רמ"ג בש"ך:

ואפילו אשת איש ואפילו איש זה לאשת אחר אף דרשות אחרים עליה (סמ"ע):

ואפילו עבד ושפחה כנענים ודוקא בשליחות אבל א"י לזכות ע"י לאחרים הואיל וידם ביד המזכה ה"ל כאילו הוא עדיין ביד המזכה:

שוטה וקטן ואם הנותן היה בריא בשעה שעשאו שליח ונשתטה הוא מחלוקת הפוסקים ☜ וע"ב:

אינם נעשים שלוחים ☜ וע"ב באם שכר לאותן שאינן בני שליחות לעשות קנין אז בהגבהה שהגביה שלשה קנה דכח פועל הוי ככח בעה"ב והוי כאילו הוא מגביה מכוחו וכן בחזקה הוי כאילו נעשה תיקון להבית ע"י כחו ובמשיכה אם משך לרשות דבעה"ב מהני דהוי כנמשך ע"י כוחו של בעה"ב דכח פועל ככוחו אבל אם משכה פועל לרשות עצמו לא מהני דרשות פועל שאינו בר שליחות אינו ברשות בעה"ב וכן בהגבהה דאם הגביה פחות משלשה לא קנה דאינו קונה רק מטעם ידו וידו לא הוי רק מטעם חצירו וחצרו מהלכת לא קנה:

ולא היה לו לשלחן אלא עם בן דעת ודוקא בפונדיון הוא דחייב הואיל ונשאר בידו וצריך להחזירה לאב והאיסור והשמן שנפסד ביד הקטן של חנוני הן שלא קנאו הבעה"ב אבל על הצלוחית פטור ואף שלקחו למדוד בה להקטן דאבידה מדעת היא וה"ה אם החזיר הפונדיון ביד הקטן היה פטור (סמ"ע):

ומדד לאחרים דשואל שלא מדעת גזלן הוא וחייב להחזירה להבעלים (סמ"ע):

ואם פירש ☜ וע"ב דבנטלו למוד בה לאחרים דנעשה גזלן וחייב על הצלוחית אף שפירש:

שלחהו לי ביד פלוני קמ"ל בזה דאפילו לא אמר שלח לי ע"י קטן אלא ע"י פלוני די"ל שלא היה יודע אם הוא קטן אפ"ה פטור הואיל וקיים מאמרו (סמ"ע):

בטל השליחות ואפילו השליח רוצה להשלים חסרונו (ש"ך) ודוקא בהודיעו כמבואר לעיל סימן קפ"ב:

ועיין לעיל סימן קע"ו כתב הסמ"ע דאף לדעת החולקים שם וסוברים דחייב משום דנפסד בגופו אפשר דמודים כאן הואיל ולא ניזק רק בממונו:

[שו"ע] אין העכו"ם. נ"ב ע' תשו' משאת בנימן סי' צ"ז ובתשו' נחלת שבעה סי' ל' ובב"ש אה"ע סי' ה' בסופו ובתפארת למשה י"ד סי' קס"ט בד"ה בב"י דף קס"ז ובש"ך לעיל סי' קכ"ג סק"ל ובמוהריק"ש סי' קצ"ב דין י"ד אם בנה ישראל ע"י גוי הוי חזקה אע"ג דאין שליחות לנכרי עיי"ש. ואם שליחות למומר עיין ב"ש אה"ע סי' קכ"ג וקמ"א ובמ"א סי' קפ"ט ושו"ת ב"י סי' ל"ו ובש"ך סי' קכ"ו ס"ק צ"ב:

[סמ"ע אות יא] השליח בממונו. נ"ב עיין אורים גדולים לימוד רי"ד:

אין העכו"ם כו' עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סימן קמ"ה:

בטל השליחות מכל וכל. פי' אפילו אם הצליח רוצה להשלים חסרונו: