שולחן ערוך, חושן משפט קפ״ז: דין שליח שטוען שאירע לו אונסין. ובו ד סעיפים: – עם 18 מפרשים

דין שליח שטוען שאירע לו אונסין. ובו ד סעיפים:
כל שליח שטען שאירעו אונס פלוני והפסיד כך וכך הרי זה נשבע שבועת השומרים על טענתו ויפטר ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים או דבר שהוא גלוי וידוע שהרי ימצא עדים הרי זה צריך להביא ראיה על טענתו ואם לא הביא עדים אינו נאמן ומשלם:

מעשה באחד שאמר לשלוחו קנה לי ארבע מאות גרבי יין ממעות שהיו לו בידו וקנה לו ונמצא חומץ אמרו חכמים מנין גדול כזה שהחמיץ קול יש לו הואיל ואפשר להביא ראיה יביא ראיה שלא היה היין חומץ בשעה שלקח ויפטר ואם לא יביא ראיה ישלם וכן כיוצא בזה מדברים שהראיה מצוייה בהן אבל דבר הנעלם שאין ראייתו מצויה ישבע עליו:

וכן הדין בכל טענת שיטעון השותף כיוצא בו וכן הדין בטענת השומרים אם הראייה יכולה להיות או יביא ראיה על טענתו או ישלם: הגה ודוקא בטענת שומרין אבל בטענת פרעון והשבה וכיוצא בה דעבידי אינשי דפרעי בצנעה אפי' יש ראיה מפטר בשבועה (טור בשם הרמ"ה):

נתן מעות לחבירו לקנות לו חטים וכן עשה ושם החיטים בבית אחד ונרקבו מחמת גשמים שירדו עליהם חייב לשלם:

השומרים. ע"ל סי' רצ"ד וסי' ש"ה:

הנעלם. בסי' רצ"ד ס"ג כת' הט"ו דאם הוא מלתא דאפשר שלא ירגישו בו בני אדם אע"פ שרבים מצויים שם כאין מצוים דמי ע"ש. סמ"ע:

ודוקא. עיין בסמ"ע ובט"ז שהאריכו לבאר דברי הרמ"א בזה ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קמ"ז והנ"ד:

גשמים. עיין בס' א"א דף צ"ג ע"ד:

א) ל' הרמב"ם פ"ב מה' שלומין ד"ט מס"פ האומנים ב"מ דף פ"ג ע"א וכאיסי בן יהודה בברייתא שם ☜

ומבואר בסי' רצ"ד ס"ג

ב) וכן פי' ר"ח דהיינו חידושא דאיסי דהכריע הרי"ף כדבריו וכ"כ הרא"ש והר"ן

ג) שם ושם בגמ' מעשה לקמיה דרבא:

ד) כ' הכ"מ שיש לדקדק מזה הא לאו הכי אלא א"ל קנה ואני אשלם לך יכול לומר איני רוצה המקח ואין לו עליו אלא תרעומות וצ"ע:

ה) פירש"י אימת החמיצו ושל מי היו ואצל מי היו שמא שלך היו או קנית חומץ בדמים פחותים ולא החמיצו אצלך

ו) שם ומבואר ממ"ש בסעיף א'

ז) מהרי"ק שורש קנ"ג מחס"א:

(ליקוט) כל שליח כו'. ממ"ש בב"מ פ"ג א' ההוא גברא דא"ל לחבריה כו' כמאן כאיסי כו' וכמש"ו בס"ב (ע"כ):

(ליקוט) ואם היה כו'. כאיסי וכעובדא דשם ההוא גברא דקא מעבר כו' וכפי' ר"ח וש"פ דאל"כ מאי חידש איסי ומאי פריך רב יוסף בריה כמאן כאיסי (ע"כ):

(ליקוט) או דבר כו'. כעובדא שניה הנ"ל וכמש"ו בס"ב (ע"כ):

(ליקוט) ממעות שהיו כו'. משום סיפא דבדבר הנעלם ישבע דוקא בכה"ג דשבועת השומרים אינו כי אם לפטור ולא ליטול וכמ"ש ר"פ כל הנשבעין כל הנשבעין שבתורה כו' וכמ"ש ולקח בעליו כו'. וכן אף בשבועות דרבנן רק אותם שחשיב שם וע"ל סי' צ"ג סי"ג ולעולם אינו נוטל אלא בראיה (ע"כ):

(ליקוט) וכן הדין בטענת כו'. הוא דברי איסי. וה"ה לשותפין שדין שומרין להן כמ"ש בב"ב מ"ב ב' השותפין ש"ש וז"ש וכ"ה בכל כו' (ע"כ):

ודוקא כו' אפי' כו'. ב"ב ק"ע א' א"ל אי לא אתי כו':

נתן מעות כו'. שהוא פשיעותא שהוא דבר דסליק אדעתא דאינשי ממ"ש בב"מ ס"ג ב' דא"ל חטי כו' ומדנקט היזק זה ש"מ שהוא מצוי יותר משאר:

מעשה בא' שאמר לשלוחו כת' בטור ז"ל והרמ"ה כת' דלא אמרינן הכי אלא בשבועת השומרין אבל בעלמא כגון טענת פרעון והשבה וכו' אפי' יש רואה מיפטר והאי עובדא דארבע' מאה דני דחמרא פי' שפקדון הי' שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד אצלו לבסוף א"ל שקנאה והי' פקדון בידו והחמיצו ועיין שם בב"י ז"ל ומכל מקום מהנך ת' דני דחמר' משמע דלאו דוקא בשומרין וכו' והטעם משום שאפי' תאמר שהי' המעות פקדון בידו מכל מקום שבועה זו לא שבועת השומרין היא ואם איתי' דלא אמר איסי אלא גבי שבועת שומרים האי עובדא דת' דני דחמרי כיון ששבוע' זו אינה שבועת השומרין לא ה"ל לרבא למימר זיל אייתי ראיה ואי לא זיל שלים אלא ל"ש בין שבועת השומרין לשאר שבוע' יש ראיה יביא ראיה ויפטר ואם לאו ישלם והרמ"ה נרא' שסובר דכיון דשבוע' זו ע"י שמירה בא לא הוי כשבועת השומרין עכ"ל. ולא ירדנו לכוונתו דודאי אם חשדו שלא קנה עדיין כלל ממעות הפקדון ושמא עדיין הפקדון ברשותם וכן אם קנה חמץ דהוי שינוי כיון דלתקוני שדרתי' ה"ל שבועה שאינו ברשותו או שבועה שלא פשעתי דהנך משבועת השומרין נינהו וצ"ע. אך דדברי הרמ"ה גופי' תמוהין במ"ש והני ת' דני דחמרא כו' ומאי קשיא ליה והא אפי' לא הי' המעות פקדון אצלו בתחלה אלא דשליח שוי' לקנות יין ונתן לו חומץ באומרו שעשה שליחותו וקנה יין והחמיץ והמשלח טוען שמא קנית חומץ או שמא חומץ זה שלך והמעות נשארו אצלך נמי שבועה צריך והוא שבועת השומרין דהיינו שאינו ברשותו וכן נמי שבועה שלא פשעתי וכמ"ש: ולולי דמסתפינא אפשר לו' דהרמ"ה לטעמיה דס"ל באומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי דכיון דשלוחו של אדם כמותו ה"ל שאילה בבעלים והובא בטור סי' של"ו ע"ש וא"כ לעולם ליכא דין שומרין בשליח דה"ל בעלים עמו וכעין זה אמרו בש"ס פ"ב דקידושין גבי אין שליח נעשה עד כיון דשליח של אדם כמותו ה"ל כגופי' והיכא דבעלים עמו ליכא דין שבועת השומרין וכמ"ש בסי' שמ"ו סק"א. ולזה כת' דמיירי שהי' פקדון ואמר לקנות ממעות פקדון ומש"ה אית בי' שבועת השומרין דשמא לא קנה יין ועדיין מעות הפקדון ברשותו ולא הוי בעלים עמו בשעת משיכת המעות ואע"ג דהשתא בעלים עמו כיון דאזליני בתר משיכת השמירה. והא דשליח ששינה חייב לאו מתורת פשיעה אלא משום דכל ששינה ה"ל מעות הלואה אצלו וכמ"ש בסי' קפ"ג סק"ה: ויותר נרא' לפי מ"ש הרמ"ה והובא בטור סי' רצ"ד כשנאנס גלימא והנפקד אומר שלך הוא דנאנס דאין בו משום שבועת שומרין וע"ש בש"ך דמפרש לה דהיינו דוקא שהעדים אומרים גלימא כזו ממש ששואל המפקיד ראינו שנאנס אבל אם אומרים ידענו שנאנס לו גלימא ואין יודעין אם הוא כזו ששואל המפקיד חייב לישבע שבועת שומרין ע"ש וא"נ ה"נ בשליח ששלח לקנות לו יין א"כ ליכא אלא תביעת יין וכיון שראינו אצלו שנאנס לו יין דהרי החמוץ לפניך אלא שאין יודעין אם הוא של המשלח או לא וכיון שהשליח אומר שלך הוא שהחמיץ תו ליכא ש"ש אבל כיון דמיירי שהי' מעות פקדון אצלו ואמר לו לקנותו במעותיו יין ואמרינן שמא מעותיו עדיין אצלו ויין שלו דהחמיץ ונשבע על המעות פקדון דתו לא הוי כזו ששואל ממנו המפקיד ודו"ק ואכתי צ"ע:

הרי זה נשבע שבועת שומרים כו'. כן הוא לשון הרמב"ם ושבועת שומרים כתבם הטור והמחבר לקמן בסי' רצ"ד וש"ה דהיינו שישבע ש"ח שנגנב או שנאבד וש"ש שנאנס ויכללו בשבועתן שלא פשע בה ושלא שלח בה יד ע"ש ועד"ז נשבע ג"כ השליח שאירע בו כך וכך ושלא שלח בה יד ושלא פשע בה ואף שבטור לא כתוב האי לישנא דנשבע שבועת שומרים בשם הרמב"ם אלא סתם ונשבע על טענתו ויפטר נראה דסתימתו כפירושו דמי וכמ"ש בפרישה ע"ש:

על טענתו ויפטר ואם היה כו' נלמד מדכתיב אין רואה שבועת ה' תהי' בין שניה' ודרשי' דוקא אם אין רואה אזי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולוקח התובע השבועה מהנתבע ולא ישלם הא אם נעשה הדבר במקום שיש רואה דהיינו במקום שהאנשי' מצויי' ובאם כדברי הנתבע כן הוא היו האנשים שהיו שם רואין הדבר אם היו נודע ביניהן הדבר מחמת הקול שהי' יוצא על הענין בכה"ג אינו נפטר בשבועה אם לא בעדים או ראייה:

וכן כל כיוצא בזה כו'. שהראיה מצויה בהן לקמן בסי' רצ"ד כ' הטור והמחבר ז"ל ה"מ דבר דשלטא ביה עינא אבל מאן דנקט חפצא בידי' דאפשר שאע"פ שרבים מצויים שם לתרע בו אונסא ולא ירגישו בני אדם דינו כבמקום שאין עדים מצויים עכ"ל:

וכן הדין בטענת השומרים כו'. כן הוא ל' הרמב"ם וק"ק דבטענת השומרים פשיטא דדינא הכי דהא בהו כתיב קרא הנ"ל דאין רואה כו' ועד"ר.

ודוקא בטענת שומרים כו'. עיין בטור שאחרי שכ' דברים הנ"ל בשם הרמב"ם כ' עליו ז"ל והרמ"ה כ' דלא אמרי' הכי אלא בשבועת שומרים אבל בעלמא כגון בטענות פרעון והשב' כו' "עד וההוא עובדא דההוא ארבע מאה דני דחמרא פקדון היה שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד אצלו ולבסוף אמר שקנאם והיו פקדון בידו והחמיצו עכ"ל ומדהוצרך הרמ"ה לאוקמי ההוא עובדא שהיה פקדון מתחלה ועד סוף ש"מ דס"ל דדוקא בפקדון דינא הכי ולא כשהיה נותן לו עתה מעות לקנות לו יין וס"ל דבזה היה נשבע שקנה יין טוב במעותיו והחמיץ בידו היין והיה נפטר אף במקום רואין ואע"פ שאין זה טענת פרעון והשבה וה"ט דס"ל דדוקא בשומרי' וטענתן היינו נגנב או נאבד מידו או נאנסו מידו דנעשו בלא בעליהן צריך השומר להוציא קול להודיע מה שאירע לו משא"כ בשאר עניני' דעל הרוב הם טענת השבה או פרעון דנעשה בינו לבינו ואינו חושדו שיכפור לו שיצטרך להודיע לרבים מ"ה אף אם אירע טענה ביניהן דהי' לו להוציא הקול כההוא עובדא דהחמיץ לו יין לא פלוג רבנן ואזלי בתר הרוב. אלא שהמחבר פסק כהרמב"ם וס"ל שגם טענת שלוחים ושותפין דינו כדין שומרי' וכ"כ הב"י וכתבתי דבריו בדרישה ע"ש וא"כ קשה על מור"ם דכתב דברי הרמ"ה אדברי הרמב"ם כאלו אין ביניהם פלוגתא ומנא ליה הא. ויש מגיהין בדברי מור"ם תיבת "וי"א דדוקא בטענת שומרים כו' וזהו דוחק ולכן נראה דס"ל למור"ם דגם הרמב"ם מודה בטענת פרעון והשב' כיון דעבידי דפרעי' ומשיבי' בצנעה ולמד כן מדכ' הרמב"ם אמעשה דארבע מאות גרבי יין כו' וכן כל כיוצא בזה משמע דקאי דוקא כיוצא בזה ולא טענת פרעון והשבה אלא שהרמ"ה הוסיף וס"ל דאפילו בטענת שומרים לא אמרי' דצריך ראיה כ"א בשומרים עצמן כיון דעל הרוב יש בעלמא טענת פרעון והשבה לא חלקו בהן ומ"ה מוקי לההוא עובדא דוקא כשהיו המעות והיין פקדון בידו ובזה פליג הרמב"ם ועמ"ש עוד מזה בפרישה ודרישה:

במקום שאפשר להביא עדים עליו ונראה דלאו דוקא שידוע שהיה במקום שיש עדים אלא אפילו שהנפקד בעצמו מודה שהיה במקום שיש רואה מ"מ חייב ואף שיש לו מיגו דאי בעי הי' אמר שהיה במקום שאין רואין משום דהוי כמיגו במקום עדים ודלא כמהרי"ט בתשובות ואף דבפרעון והשב' אפי' במקום שיש רואין נאמן אלמא דלא הוי כאנן סהדי התם טעמא אחרינא איכא כמו שאבאר בסמוך:

יביא ראיה שלא היה היין חומץ. בב"י הקשה הא שבועה זו לאו שבועת שומרין היא ותמיהני הא אפילו אם הי' מודה המשלח שקנה יין טוב וכיון דמיירי שהיה היין פקדון ביד השליח כמ"ש הט"ז בוודאי דעכשיו שנמצא חומץ הי' צריך לישבע שבועת שומרין שהחמיץ באונס ולא בפשיע' וכן אם לא הי' מכיר המשלח היין שלו ודאי דהי' צריך לישבע ש"ש שאינו ברשותו דאולי היין טוב שקנה בשבילו ברשותו היא וחומץ זה של השליח היא מכבר ולא נאנס בידו מאומה ול"ד להא דסי' רצ"ד בידוע שנאנס לו גלימא דפטור משבועת שומרין דשם עכ"פ ידוע שנאנס ת"י איזה דבר משא"כ הכא שא"י כלל שנאנס לו ת"י איזה דבר ודאי דחייב ש"ש דהיינו שאינו ברשותו ושלא פשע בה וממילא צריך לישבע גם כן בגילגול שלא היה היין חומץ וכיון דת' דני דחמר' שהחמיץ קלא אית ליה הוי כאנן סהדי שלא נאנס בידו מאומה דאפי' אם היה אירע לו אונס בשלו ג"כ קלא אית ליה מש"ה חייב לשלם ובקצה"ח כתב דהוי ש"ד משום דחושדו שלא קנה כלל ממעות הפקדון ושמא עדיין הפקדון ברשותו הו"ל שבועה שאינו ברשותו ולא נהירא דלדבריו א"כ בחנווני על פנקסו כשהקדים מעות לחנווני וטוען החנווני נתתי דמבואר בסימן צ"א דאין עליו רק שבועת היסת הא ג"כ חושדו שלא נתן לו ועדיין המעות ברשותו א"ו דטענה זו שטען שנתן למי שציווה ליתן הוי כטענת החזרתי גם מ"ש כיון שחושדו שקנה חומץ הוי כשבועה שלא פשע בו ג"כ ל"ג משום דיין וחומץ כב' מינים הם וכשקנה חומץ הרי לא קיים תנאו כלל ואין זה בגדר פשיעה רק בגדר מזיק:

וכן הדין בטענת שומרין. עסמ"ע ס"ק ד' שהקשה דפשיטא דהא בטענת שומרי' כתיב הקרא דאין רואה ולפעד"נ ליישב דמעיקרא כתב הדין בשבועת שומרין דהיינו במקום שהשומר חייב לישבע דחייב לשלם כשיש רואה דגלי רחמנא דכתיב אין רואה שבועת ד' ואח"כ כ' בסעי' ג' דבטענת שומרין במקום דליכא שבוע' כגון בטוען המפקיד טענת ברי שכתב הש"ך בסי' ע"ב ובסי' צ"ב דפטור השומר מש"ש ואפי' להתומים דחולק על הש"ך וס"ל דאפילו בטוען המפקיד ברי איכא ש"ש מ"מ כשיש מיגו להשומר פטור בטוען טענת ברי דהא דלא מהני מיגו לשומרין הוא רק מטעם דל"א מיגו דהעזה לאפטורי משבועה משא"כ כשטוען המפקיד ברי דלא הוי מיגו דהעזה אמרינן מיגו דהא עכשיו גם כן מעיז הוא והי' ס"ד דכיון דמהימן בלא שבועה אפי' במקום שיש רואה פטור קמ"ל דבכל טענת שומרים אף במקום דליכא שבועה מ"מ חייב כשיש רואה וגדולה מזו כתב הב"י גבי ת' דני דחמרא דאע"ג דליכא ש"ש מ"מ כאן דע"י שמירה באה לו חייב כשיש רואה:

אבל בטענת פרעון וחשבה נראה לפרש דדוקא בטענת נאנסו שנעשה שלא בפני הבעלים מש"ה כשיש רואה אנן סהדי דאלו היה נאנסו בידו היה מביא תיכף עדים לב"ד שלא להביא את עצמו לידי חשד ולידי שבועה משא"כ בפרעון אם באנו לחייבו מטעם זה א"כ לעולם יש לנו לחייבו דהא לעולם יכול לפרוע לו בעדים וא"כ יכול לומר לו הי' לך לפרוע בעדים א"ו דל"ש זה גבי פרעון די"ל דבהכי פרע לו שלא בעדים דאינו חושד את המלוה שיכחישו בפניו ולהכי אפי' פרע לו במקום שיש רואין ל"ש לומר שהיה לו להביאן תיכף לב"ד משום דלא חושדו כמש"ל:

דעבידי אינשי דפרעי. עסמ"ע ס"ק ה' דדוקא בהיו לו מעות פקדון בידו וכו' ע"ש והוא תמוה בעיני טובא דכשנותן לו עכשיו מעות לקנות ג"כ קודם שקנה היין המעות פקדון בידו ומ"ש הקצה"ח בזה הן דברים תמוהין בעיני ולפעד"נ דודאי גם דעת הרמ"ה בנותן לו עכשיו דג"כ הוי כמו במעות פקדון דהמעות שנותן לו לקנות עבורו יין הן ג"כ מעות פקדון והרמ"ה לא בא למעט רק מ"ש הריטב"א הובא בש"מ וז"ל דהאי עובדא מיירי בשעשאו שליח בעדים למיזבן ליה חמרא בממונא דשליח למיהדר לאשתלומי מיניה וכו' ע"ש והריטב"א לטעמיה דס"ל דאפי' בטענת שלא מענין שומרין לא מהני במקום רואין והרמ"ה פליג וס"ל דדוקא בטענת שומרים וכו' וכתב הב"י דאף דבהאי עובדא לאו שבועת שומרין הוא וכתב וז"ל ונ"ל שסובר כיון דשבועה זו ע"י שמירה באה לו ה"ל כשבועת שומרין ולפ"ז בהא שכתב הריטב"א דציווה לו לקנות ממעות שלו דשבועה זו שהוא כדי ליטול הוא מדין חנווני על פנקסו ומדין יורד ברשות ולאו ע"י שמירה באה לו אינו דומה לדין שבועת שומרין ואפי' ביש רואה נשבע ונוטל כנ"ל ועכ"פ למדנו מדברי הריטב"א בראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי ממעותיך וטען שמעון שקנה לו ונאנס מידו נשבע שמעון ש"ש שקנה ונאנס מידו וחייב ראובן לשלם לו:

במקום שאפשר להביא עליו עדים נלמד מדכתיב אין רואה שבועת ד' תהיה בין שניהם ידרשינן הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ואינו נאמן בשבועה (סמ"ע) ☜ וע"ב דאפי' לא ידעינן שהיה במקום רואין רק הנפקד בעצמו מודה שהיה במקום רואין אפ"ה חייב אף שיש לו מיגו משום דהוי כמיגו במקום עדים:

יביא ראיה שלא היה היין חומץ ומיירי שהיה היין אחר כך פקדון אנל השליח אבל אם לא היה פקדון בידו רק שאמר לו שיקנה לו יין טוב ושיקחנו המשלח לא שייך לומר קלא אית ליה כיון דאין לו עסק שמירה על היין אין לו להוציא קול ט"ז:

וכן כיוצא בזה עיין לקמן סי' רצ"ד דבדבר דלא שלטא בי' עינא אף במקום רואין הוי כאין רואין (סמ"ע):

בטענת שומרין הסמ"ע הקשה הא עיקר קרא דאין רואין בשומרין כתיב וע"ב דקמ"ל בזה דאפילו בטענת שומרין במקום דליכא שבועת שומרין כגון שהמפקיד טוען ברי ויש לו לנפקד מיגו אפ"ה חייב כשיש רואה:

אבל בטענת פרעון והשבה עיין הטעם בביאורים ☜ וע"ב דאם אמר לשליח שיקנה לו איזה דבר ממעות של השליח וישלם לו אח"כ וטען השליח שקנה לו ושנאנס מידו וחייב המשלח לשלם כמו בחנוני על פנקסו בסי' י"א ודוקא במקום שאין רואין אבל במקום שיש רואין הוא מחלוקת הפוסקים אי נאמן בשבועה:

ונרקבו מחמת גשמים עיין בספר אגודת אזוב הביאו הש"ך שכתוב שהוא ספיקא דדינא שדין זה הוא ממהרי"ק ומהרי"ק עצמו סיים שאין לסמוך על דין זה:

הרי זה נשבע שבועת השומרין. ע"ל סי' רל"ד וש"ה:

וכן הדין בטענת שומרין. ע"ל סימן רצ"ד ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' קמ"ז וקנ"ד:

ונרקבו מחמת גשמים. עיין בספר אגודת אזוב ד' צ"ג ע"ד:

(סעיף ג' בהג"ה ודוקא בטענת שומרים) זה דברי הרמ"ה בד"ר דצ"ע לפרשם כי יש להקשות מאי קשיא להרמ"ה מעובדא דת' דני והא התם שליח עשאו ושכיח הוא ש"ח ושפיר מיירי משומרין ונעתיק לך לשון התלמוד ההוא דאמר לחברא זבין לי ת' דני דחמרא אזל זבין ליה לסוף אמר זבני לך ת' דני דחמרא ותקיפו להו א"ר ת' דני תקיפי קלא אית להו זיל אייתי ראיה דמעיקרא כי זבנת להו דחמרא מעלייא הוי ואפטר ואי קשיא להרמ"ה דהא השבועה שיהיה צריך לישבע היא אינה שבועת השומרין דהא ישבע שהי' בשעת הקנין יין טוב א"כ מאי משני הרמ"ה ע"ז דהיה פקדון דמ"מ השבוע' איבה שבועת הפקדון ודברי הב"י בזה דכיון דבכ"מ באה השבועה ע"י שמירה מקרי שבועת השומרין ק"ל וא"כ בטענת השבה בפקדון נמי נימא הכי ואמאי דימה השבה לפרעון גם דברי הסמ"ע דחוקין בזה שכ' דאזלינן בתר רובא ונלע"ד דטעם הרמ"ה דבכל מילי דהפטור אתי שלא במתכוין כגון בפטור השומרים מחמת נאנסו ודאי אי אפשר לומר שלא נעשה בפני רואים ע"כ יביא דוקא ראיה אבל במידי דתלי במעשה אדם כגון פרעון והשבה דאפשר דאף שהיה רואים כיסה עצמו בפניהם עבידי אינשי לפרוע בצינעה וע"כ פריך שפיר ממעשה דת' כו' לפי הנראה שם דלא עשאו שליח רק לקנות יין ואחר הקנייה ילך המשלח ויקחנו ואין על השליח שם שומר על היין כלל ואפי' אם החמיץ בפשיעתו יהיה פטור ונמצא דעיקר פטור שלו היה מכח שמקיים שליחותו וקנה לו יין טוב והיה לו לקחנו אח"כ תיכף וע"כ אם היה לו אפשרות לישבע שקנה יין טוב היה נשבע ולמה פסק לו רבא דיביא ראיה ע"ז דהא עיקר קלא אית ליה אינו אלא דוקא באם שיש בעלים המתעסקים עם היין ומכח זה יודעים הכל אם החמיץ שהדבר נשמע מפיהם של בעלים וכאן יוכל השליח לומר לא היה לי שום עסק עם שמירת היין וע"כ לא היה כאן קולולמה לא יפטור בשבועה שלקחתי יין טוב דשבוע' זאת אינה שבועת שומרין וע"ז תירץ דבאמת היה שומר אח"כ על היין וא"כ הי' צריך להתעסק בו כדין שומר וע"כ שפיר יוכל לומר אם איתא דהחמיץ הי' לו קול ע"כ הסברא היא דלקח יין רע תחלה ולא מהני בזה פטור בשבועה כיון דעיקר הפטור הוא אם החמיץ ולזה יש סתירה מחמת דאין קול ע"כ צריך להבי' ראיה שהיה טוב תחלה והיה קשה להרמ"ה אמאי לא הוזכר בתלמוד מה שעשאו נפקד על היין ע"כ אמר דהא בגמרא ברישא לא נזכר בהך עובדא שנתן לו מעות עכשיו על היין אלא ע"כ דהיה לו כבר מעות בידו כמשמעות הל' זול זבין כו' דמשמע אינך מחוסר נתינה אלא ההליכה לחוד דהרי מעותי בידך וא"כ הוה ממילא נפקד על היין שהוא חליפי המעות שהיו פקדון וזה מרומז בלשון הרמ"ה שכתב ואמר שקנאום והיו פקדון ולא אמר הפקידו אצלו אלא דממילא הוה פקדון כמ"ש ואה"נ דאי אמר ליה זיל קני והרי לך מעות ואחר הקנין היה פקדון בידך דאז הוה ג"כ דינא כמו שכתבתי אלא דלא מיירי כאן בזה כנלע"ד: