שולחן ערוך, חושן משפט קפ״ה: סרסור שמכר בפחות או ביותר ממה שאמר לו בעל הבית ושאר טענות שבינו לבין בעל הבית. ובו י"ס: – עם 18 מפרשים

סרסור שמכר בפחות או ביותר ממה שאמר לו בעל הבית ושאר טענות שבינו לבין בעל הבית. ובו י"ס:
הסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר שליחותו לפיכך אם שינה דעת הבעלים משלם מה שהפסיד כיצד ראובן שנתן חפץ לשמעון הסרסור וא"ל מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה והלך ומכרו בחמשים משלם החמשים מביתו מכר במאתים הכל לראובן: הגה מי ששלח שליח להוליך לו דבר למקום אחד ובתוך כך שלח לו דורון הוי שומר שכר (הגהות מרדכי דב"מ):

אין שליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותם דמים שהרשוהו בעלים למכרו:

נתן חפץ לסרסור למכרו בארבעה ואמר הסרסור כשבא החפץ לידו הילך ארבעה בשבילו ונתפייס המוכר אינו יכול לחזור בו אע"ג דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נתנו לו:

אמר בעל הבית לסרסור המותר שימכר על כך יהיה שלך אף על פי ששתק הסרסור זכה במותר:

ראובן אומר במאה אמרתי לך למכרו והסרסור אומר בחמשים אמרת לי וכן מכרתי נשבע הסרסור שבועת התורה שהרי הודה במקצת ואם כבר נתן לו החמשים או שאמר ליה הילך נשבע היסת שעשה שליחותו וזכה הלוקח ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמשים או שרצה בחמשים וחזר בו אחר שקניתי: הגה וי"א דאין הקונה צריך להחזיר אפי' מודה סרסור לדברי המוכר (טור בשם הראב"ד):

כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן ואחר שקנה הלוקח אמר המוכר איני רוצה למכור בדמים אלו מחזיר הלוקח שהרי לא פסק לו דמים ואמד לו מכור בכך וכך: הגה וי"א דוקא שלא אמר לו כלום בשעת שהפקידו אבל (אם) אמר לו מכור במה שתמצא לא יוכל המוכר לחזור בו ומה שעשה הסרסור עשה (טור בשם הראב"ד) ראובן היה לו בית למכור ובא שמעון וסרסר למכרו ללוי ואמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכור לו ואח"כ מכרו ללוי ע"י אחר חייב ליתן לשמעון סרסרותו (ב"י בשם הרא"ש כלל ק"ה סי' א'):

כל סרסור שאבד החפץ מידו או נגנב אפי' בשעת הליכה חייב לשלם מפני שהוא נושא שכר:

ראובן נתן טבעת לסרסור למכור והפסיד האבן מהטבעת ישבע הסרסור שאינה ברשותו וישבע כמה היה שוה האבן ויפרע שוויה:

הנותן כליו לסרסור למשכנם לו ואמר איני יודע היכן משכנתים פשיעותא היא וחייב לשלם ואם א"ל משכנם ביד פלוני וכן עשה ואח"כ כפר בו אותו פלוני פטור הסרסור:

סרסור שנתן כלי לבקרו ולא רצה המבקר להחזירו חייב הסרסור וכ"ש שאין לסרסור למכור חפץ באשראי אלא א"כ נוטל רשות מבעל הכלי: הגה השדכן הוי כמו סרסור ואם השדכן רוצה שישלמו לו מיד שכר שדכנותו והבעלים אינם רוצים לשלם עד הנשואין תלוי במנהג המדינה ובמקום שאין מנהג הדין עם הבעלים ובמקום שאין צריך לשלם לו עד הנישואין אם חזרו בהן ונתבטל השדכנות פטורים הבעלים מלשלם לו שכרו אלא אם כן התנו בהדיא על מנת שיתפייס ואז צריך לשלם לו מיד אפי' יחזרו בהן (פסקים וכתבים מהרא"י סי' פ"ה):

שליח. אמרינן בגיטין דף ס"ג ע"ב מי שאמר הולך גט זה לאשתי ואשתו אמרה תהא שלוחי לקבלה הוי ספיקא אם יכול להיות שליח כיון שלא חזר והודיע למשלח הראשון וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בא"ע סי' קמ"א ויש נ"מ בזה במי שנתן לאחד דבר למוכרו וא"ל אדם אחר תהיה שלוחי לקנותו אי מהני קנין השליח וא"כ הוי ספיקא דדינא והמע"ה ועיין ר"ס קפ"ה בטור תשו' הרא"ש ובב"י שם ועיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' מ"ו וצ"ע ובתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט דף ע"ב. ש"ך:

שהפסיד. (מי שנתן לסרסור ג' לטרין כסף למכור להוליכם לאניות של מצרים ונאבדו מידו אם יכול לתת לו הג' לטרין כסף אע"פ שעכשיו שוה בפחות משויין בזמן נסיעת הספינה עיין בס' שי למורא סי' ל"ח. בני חיי):

לראובן. אע"ג דא"ל ליתן בק' לא אמרינן דהמותר יהי' לסרסור אלא דינו כדין שליח שמכר דבר שאין לו קצבה דהמותר של משלח כמ"ש בסי' קפ"ג ס"ו ע"ש וה"נ איירי בדבר שאין לו קצבה מדהוצרך לומר שיתנהו בק' ואע"פ דהכא גילה דעתו וא"ל ליתנו בק' לא אמרינן שמחל המותר לסרסור אלא אמרינן שסבור שאינו שוה יותר ומסיק הטור וז"ל ואפילו היה יודע ששוה יותר ומחמת דוחקו צוה למוכרו בזול אפ"ה אמרינן דלא היה דעתו להקנות לסרסור המותר כו' ע"ש. סמ"ע:

דורון. ובסי' ש"ג כת' הב"י ע"ז וצריך להתיישב בדבר (גם הרמ"א שם ס"א כת' בלשון י"א) ונ"ל דלא הוי בשביל זה ש"ש אלא כשיש הוכחה שהדורון הוא בשביל השליחות כגון שאינו רגיל בזה או רגיל ועכשיו מוכח קצת דהא בהגמ"ר גם יליף מריבית ואף שם נראה כן. ט"ז:

לעצמו. עיין בתשו' מהרי"ט סי' צ"ג ובתשו' ן' לב ס"א דף ק"מ ועיין בתשו' הגאונים סי' שפ"ד דמשמע שם דיכול להחזיק לעצמו. ש"ך (ועיין בס' בני חיי להגהת ב"י אות ה' שהביא תשובה ארוכה בשם שני גדולים בענין זה ובסוף דבריו הביא תשובת מהרש"ך שכת' דנראה בבירור מכל דברי הפוסקים שאע"פ שהמוכר פירש לו הערך במה ימכרהו אפ"ה אינו רשאי לקנותו לעצמו ואם לקחו לעצמו וחזר ומכרו לאחר ביותר או שהוקר אח"כ כל הריוח להבעלים ע"ש):

חפץ. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שכ"ה:

במותר. והוי נמי שוכר שכר. ש"ך:

במקצת. כת' הש"ך דנ"ל שאין דברים הללו אמורים אלא כשזה טוען בק' אמרתי לך למכרו וכן מכרת נמצא שיש לו בידו ק' והסרסור אומר בנ' אמרת לי וכן מכרתי אז נשבע ש"ד אבל אם טען שאמר למכרו בק' ואתה מכרת בנ' נמצא שעיקר תביעתו על חפצו בהא ודאי שפיר קאמר הראב"ד דאין זה מודה מקצת:

ידע. היינו בשעת מכירה דוקא צריך לידע שהחפץ של ראובן וכ"מ בסי' קפ"ב ס"ב שכ' ודוקא שהודיע שהוא של פלוני כו' ע"ש והטעם כיון שמכיר המשלח צריך להחזיר דהי' לו לחוש שהמשלח יקפיד אבל אם אינו מכירו אע"פ שזה מודיע שהוא שליח י"ל סבור הייתי כיון שאינך מפרש מי הוא המשלח ודאי אין קפידא בכך ויקיים המשלח מעשיך וכן משמע ל' הרא"ש פרק ג"פ דהעיקר שצריך להודיע שהוא שלוחו של פלוני דוקא וכ"מ לשון הר"ן פרק האיש מקדש. ש"ך:

יחזיר. אף על פי שהשליח מכחיש להמוכר ואומר שבחמשים א"ל למוכרו אינו כעד אחד שהוא נוגע בדבר וה"ל טענת המוכר ודאי ושל זה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך והא דפסק בסי' קפ"ב ס"ד דהמע"ה לק"מ דהכא שהחפץ מבורר בעין שהוא של המשלח והלוקח ידע צריך להחזיר משא"כ התם דהמשלח הוא הלוקח ורוצה להוציא מעות מיד המוכר אמרינן המע"ה ודלא כמו שדחק עצמו הסמ"ע ע"ש ועיין בב"ח שחילק בע"א ומחמת זה פסק כהרמב"ם ואין הכרעתו נ"ל ע"ש שדבריו דחוקים עיין בתשובת רשד"ם סי' ע"ז וסי' ק"י ור"ד ובתשובת ן' לב ס"א כלל י"ג סי' ע"ט וס"ב סי' ע' עכ"ל (ועמ"ש הט"ז לחלק בזה ע"ש):

מודה. ע"ל סי' צ"ט סס"א בהג"ה:

אבל. והב"ח כתב אפשר דגם הרמב"ם מודה לזה עיין בתשו' רשד"ם ס"ס תכ"ט. ש"ך:

ברשותו. ע"ל סי' ע"ב ר"ס ל' מ"ש בשם הב"ח ויש נ"מ לסרסור ע"ש. שם:

שוויה. ולא יותר אף אם הי' משכון של עובד כוכבים ושמוהו העובד כוכבים ביותר וכמ"ש בסי' ע"ב ולקמן ס"ס שע"ח. סמ"ע:

פשיעותא. דין זה כת' הרמ"א בסי' קכ"א סי"א ושם הוסיף דאם אמר שהשכינו אצל פלו' והלה כופר חייב לשלם דס"ל למשכנו בעדים וכ"כ הנ"י ונרא' דהשמטת הסופר הוא כאן וע"ל סי' רצ"א ס"ז עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דנ"ל דבכוון השמיטו המחבר דהר"ן מגמגם בזה וגם לדידן נרא' דליתא להאי דינא וכמ"ש בסי' קכ"א ע"ש:

ונתבטל. בע"ש תמה ע"ז דהא מנהגינו לכתוב קנס בכל תנאים ולגבותו מצד העובר א"כ הרי הועיל השדכן שזה נוטל הקנס ולמה יפטר ממנו לגמרי ואף אם הם חזרו ומחלו זה לזה הקנס יאמר השדכן חלקי איני רוצה למחול והסמ"ע תירץ דלא הרויח זה מידי בגביית הקנס דהא הטעם הוא משום ביוש כמ"ש התוס' והפוסקים א"כ יצא שכרם בהפסדם וע"ש (ומהרש"ל כת' דכל שדכנות סתמא כאילו התנה ע"מ שיתקיים לקנין שעושין הקנס ומ"מ אם עבר א' מהצדדים והשני א"י להוציא הקנס והיזק שלו חייב השדכן להחזיר לו חלקו מהשדכנות ע"ש [א"ה בט"ז לא כ"כ] ונרא' פשוט דאף אם נתרצו שניהם בהחזרת השידוך לא הפסיד זה שכר השדכנות במקום שגובין אותו אחר כתיבת התנאים עד כאן לשון הט"ז ובסרסור בכה"ג אם גמר המקח ואח"כ מחלו הבע"ד זה לזה עיין בתשובת שער אפרים סי' ק"נ ובספר בני חיי להגהת ב"י אות ג' ע"ש):

א) ל' הרמב"ם פ"ב מה' שלוחין דין ו' והביאו הטור וכ' הכ"מ שנראה שנלמד ממתני' דכתובות דף נ"ח ע"א אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאה וכו' יש ללמוד כן שהרי הוא דומה לסרסור שנוטל שכר שגם היא נהנית במכירה זו שגובה כתובתה ואמרי' התם דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות שם ע"ב

ב) טור ס"ג בשם הרשב"א בפ' אלמנה ניזונית מהא דאמרינן שם דף צ"ח ע"א מאן שם ליך וכו' וכמו בפירש רש"י שם מאן שם ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מיתומי' וכו' וה"ה אמרינן כן לשליח וכ"כ לעיל סי' קע"ה סט"ז

ג) כ"נ לב"י בסעי' ג' כיון דנתפייס ראובן בהדיה לית דין ולית דיין דקנה ואינו יכול לחזור בו

ד) מהרי"ק בשורש קנ"ה מחס"א

ה) ל' הרמב"ם שם

ו) וביאר הכ"מ טעמו שכיון שאינו מכחיש את שמעון לומר שלא נמכר אלא שאומר שא"ל במאה ה"ל סרסור מודה במקצת ובזה נתיישבה השגת הראב"ד שם

ז) כ"כ בכ"מ שם

ח) משום דהוה ליה כופר בבל

ט) שם ברמב"ם וכ' הכ"מ השתא איירינן בדין של הלוקח עם המוכר והסרסור וטעם הדין כיון דידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומה לדין דלעיל (בסי' קפ"ב ס"ב) שאם הודיע שהוא שליח אם נמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח

פי' קאי על חלוקה ב' דלעיל ואם נתן לו כבר חמשים וכו' וע"ז אמר או שרצה כלומר שקבל הנ' ונתרצה וחזר בו כ"מ שם

י) וביאר שם הראב"ד שיאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי וכתב הטור והכי מסתבר קבל בב"י ובכ"מ הכריע כדברי הרמב"ם ואם מפני טענת קנוניא הלא כתב הרמב"ם יחרים על מי שנתן לו רשות וכ"כ הרב ב"ח

כ) שם בפ"ב מהלכות שלוחין דין ז' ופי' הכ"מ בנתן חפץ לסרסור למכור סתם

ל) וכתב הסמ"ע ☜ונראה דאע"פ שהמוכר יכול לחזור בו אין הלוקח יכול לחזור בו

כלומר שהפקידו אצלו למכרו

מ) והכ"מ שם הקשה ע"ז אם היה החפץ שוה ק' והלך ומכרו בנ' וכי יעלה על דעת שבשביל שא"ל מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים ודאי לא נתכוון אלא למעט פחות ומעט יתר

נ) גם זה שם והדין הוא במשנה בפ"ה דב"ב דף פ"ז ע"א נשברה החבית נשברה לסרסור וכפי' התום' שם בשם ריב"ם שהיה שניהם כדרך כל הסרסורים שמודדים בשכר וכו' וכגון שלא הי' מחמת אונס אלא ע"י שלא נזהר יפה

ס) ב"י בשם המרדכי פ' האומנין פי' אפי' בהליכה שעדיין לא מכרו ומכ"ש כשמכרו שיש לו שכר סרסרות ומ"ש בסי' קפ"ו ס"ב דחייב באונסים שאני התם שקצב לו דמים והמותר שלו

ע) כ"כ המרדכי פ' האומנין בשם ר"מ מחס"ג

פ) שם במרדכי לפי שהוא בעל הנתבע

צ) כ"כ הר"ן ונ"י בהמפקיד אההוא דאפקיד כיפי וכו' דף ל"ה ע"א

ק) ר"ן שם אפי' לתשו' הרי"ף שכתבו בשמו שאפילו אמר משכנתים אצל פלוני וכפר בו פשיעותא הוי שה"ל למשכן בעדים שכ' ע"ז הר"ן שאינו מתחוור וכו' ושהוא מסופק אם כ' כן הרי"ף

ר) וכ' הרשב"א ☜וה"ה אם א"ל להשכינם אצל עכו"ם ואח"כ מכר העכו"ם המשכון דהסרסור פטור אף שנטל שכר סמ"ע

ש) הרשב"א בתשובה מטעם דהוי ש"ש וחייב כל שאינו אונס גמור מהא דשלהי הפועלים דאפי' עאל בעידנא דעיילי אינשי וכו' וכרב חסדא ורבא בר הונא שם דף צ"ג ע"ב מחס"ו

ת) שם בתשובה מהא דפ' המדיר דסתמא דמלתא כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהיב ליה חפצה מחס"ו

ועיין עוד מדיני שדכנות בס"ס פ"ז ובס"ס רס"ד ובאה"ע סי"ג ☜ראובן שנדר לשמעון שכר קצוב לדבר בשבילו להשר ואח"כ טוען ראובן שמחמת יראה נדר לו שלא יקלקל עניינו צריך לקיים דבריו אע"פ שלא היה שם קנין

הסרסור שליח. כתובות ק' א' שליח כאלמנה. תוס' שם ד"ה רבא. וקשה לר"ת כו' ופי' הרמב"ם דשליח דשם מיירי בסרסור דיש לו הנאה בשליחותו ולוקח ומוכר כמו אלמנה:

לפיכך כו' כיצד. שם במתני' צ"ח א' אלמנה כו' וגמ' שם מ"ש שוה כו':

מי ששלח. כמו שומר אבידה משום פרוטה דרב יוסף שהנאה הוא אח"כ:

אין שליח. שם אלמנה ששם לעצמה כו' וכנ"ל דשליח כאלמנה:

נתן חפץ. ב"ב פ"ה א' ברשות ליקח כו' ומ' אפי' היו כבר ברשותו וע"ל סי' ר' ס"א וס"ב בהגה:

אמר. ב"ב קל"ח א':

ראובן אומר. כתובות צ"ח א' והלכתא כו' וע"ש תוס' ד"ה מוכרת ועוד אומר רבי דהך כו':

נשבע. ואם: או. כדין כפירה והודאה:

ואם ידע. ירושלמי שם הביאו תוס' ד"ה אלמנה. בירושלמי כו' וחילק בין ידע. כנ"ל בסי' קפ"ב ס"ב:
(ליקוט) ואם ידע כו'. דאם לא ידע המקח קיים כנ"ל סי' קפ"ב ס"ב ודין המוכר עם הסרסור אבל בידע אין המקח קיים כמש"ש ואם הי' ידוע שעבר על דבריו היה חוזר עכשיו זה טוען ודאי והלוקח אינו יודע ודמי למ"ש בב"ב למ"ד א"ל את לאו כו' וא"י להשביעו רק חרם והסרסור א"י להעיד שהוא כדברי הלוקח שאז היה תביעת המוכר על הסרסור כיון שהמקח קיים והיה צריך לישבע: וכל שיש לו עליו שבועה א"י להעיד כמ"ש בקדושין מ"ג ב' והשתא כו' ע"כ:

וי"א דאין. ע"ש ס"ד יש כו' ועמ"ש שם:
(ליקוט) וי"א כו'. תליא בפלוגתא הנ"ל דסי' קפ"ב ס"ב וס"ד והוא הדין בעצמו דשם (ע"כ):

כל סרסור. מהירושלמי הנ"ל וכגון שידע כנ"ל ואע"ג שלא אמרו לה בכמה למכור טוענין אנו ליתומים שאין רוצין וכפי' תוס' הנ"ל דמשביעין אותה שלא זלזלה כו' ואע"ג דשמו לה כמ"ש הרא"ש שם:

וי"א. כמ"ש הרא"ש שם משום שהיו ב"ד הדיוטות שמא לא דקדקו כ"כ וע"ש:

ראובן. שפי' הר"מ טעמא דסרסור נוטל שכר אע"פ שלא שלחו והסרסור בא מעצמו כמו יורד לשדה חבירו ונטעה ואמרינן בב"מ ק"א א' אתמר היורד כו' ול"פ כאן כו' וכן בסרסור כיון שהוא עשוי למכור ושם דההוא כו' א"ל לא בעינא כו' א"ל גלית אדעתך כו':

כל סרסור. נדרים ל"א ב' וע"ל סי' קפ"ו ס"ב וי"א כו' ועבה"ג כאן ס"ק ס' וז"ש כל כו' ר"ל אפי' אינו ספסירא דהוא חייב באונס בהליכה וחזירה וע' ב"מ מ"ג ע"א:

אפי' בשעת הליכה. ר"ל אע"ג דעדין לא נהנה כיון דאי מתרמי ליה כו' כמ"ש אצן המפ' מעות כו'. כיון דאי כו' ב"מ מ"ג ע"א ע"ש:
(ליקוט) אפי' בשעת כו'. ר"ל לא מיבעיא שמכר דנהנה אלא אפי' בכה"ג והטעם כיון דמתרמיא כו' וכמ"ש בב"מ מ"ג א' א"ל בהא כו' ועבה"ג ס"ק ס' (ע"כ):

ישבע הסרסור. ב"מ ל"ד ב':

(ליקוט) וישבע כמה כו'. מתני' דשבועות מ"ג א' סלע הלויתני עליו שנים היה כו' ה' דינרים כו' ועבגמ' שם (ע"כ):

הנותן כו' ואמר. שם ל"ה א':

ואם א"ל. שם ג' א' דא"ל חנוני לבע"ה כו':

סרסור שנתן. דלא היה לו ליתן עד שיתן דמים כמ"ש בפסחים קי"ג א' פתח כיסך כו' וחייב הסרסור כמ"ש בכתובות פ"ה ח':

וכ"ש. פסחים שם כל אשראי כו' ע"ש:
(ליקוט) סרסור כו'. וכ"ש כו' כמ"ש בפ' המדיר סתמא דמילתא כו' תה"א סי' ר"ז (ע"כ):

תלוי במנהג. כמ"ש בריש פ"ז דב"מ:

הדין עם הבעלים. דשכירות כו'. שם ס"ה א' ק"י ב':

ובמקום כו' אם חזרו כו'. ב"ק קי"ו בעא מיניה כו' א"ל מי דמי התם כו':

אא"כ התנו כו'. ואז. קדושין ס"ג א' דבר עליה לשלטון כו' מקודשת

מיד. ובגמ' שם ובשכר לא כו' האי תנא כו' ולכ"ע חייב:

מחבר ס"ב אין שליח יכול לקיים לעצמו. נ"ב בחידושי הריטב"א והובא באס"ז לכתובות דף צ"ח הניח דין זה בצ"ע לשיטת הגאוני' שמפרשים שם דברי הגמ' מאן שם לך ר"ל שמא לא דקדקת יפה ויע"ש בר"ן שמפרש טעם דין הנ"ל שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות כו' וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום הבעלים הוא עומד (ועיין שו"ת הריב"ש סי' שנ"ו) ודע שבשו"ת מהרי"ט סימן צ"ג אי' בזה"ל ובר מן דין צ"ע שאף לעצמו לא היינו מבטלין המכר בשביל דלא היה מי שיזכה לו בהא כהאי דיוחנן חקוקאה בפ"ק דפסחים דף י"ג ע"א יהיב טעמא משום והייתם נקיים מיי' ומישראל משמע דאי לאו מטעם חשד היה המכר קיים אע"פ שאין מי שיזכה לו כו' יע"ש ולכאור' י"ל בפשיטו' דאף לדעת הפוסקים דאין השליח יכול לקנותו לעצמו מ"מ בוודאי אינו בכלל שולח יד בשל אחרים כשלוקח לעצמו באותן דמים שהרשה המשלח רק שאין לו באותו מקח דין זכות כ"ז שישנו בעולם כיון דלא היה דין קניה בהוצאה מרשות לרשות ולזה מדייק רש"י בד' הנ"ל ד"ה ונשקליה לנפשיה בזה"ל ויאכלנו ויתן דמיו לבעליו ל"ל לטרוח ולילך בשוק אחר שנותן לו רשות למכור עכ"ד דתיבת ויאכלנו הוא לכאור' אך למותר דהא עיקר קושי' הגמ' למה ימכור לישראל אחר לשקול לנפשיה. וממילא מובן שבודאי יעשה בהחמץ באופן שלא יעבור בב"י כמו שיעשה הישראל אחר שנקנה. ולפי הנ"ל מיושב דרש"י לשיטתו בפי' מאן שם לך דהשליח אינו קונה לעצמו ולכך צ"ל דקושיא הגמ' הנ"ל ונשקלי לנפשיה כיון דעכ"פ אינו בכלל עושה עול כשלקחו לעצמו באותן מקח מותר לו לאכלו שלא מדעת בעלים ושישל' דמים להבעלים ויעוין לקמן סי' שנ"ט ס"ב דדעת הרא"ש שמותר ליקח דבר העומד למכור שלא בידיעת הבעלים כשנותן דבר יפה ממנו מיד ומזכה לו ע"י אחר מטעם דזכין לאדם כו' וע"ש בש"ך י' ובודאי גם הרא"ש מודה היכא דצווח מיד כשנודע לו שחפץ בשלו המקח בטל וחוזר לבעלים כמו בכל עניני זכות דיכול למחות בתחילת ידיעתו (ויעויין ב"ב דף י"ג וקל"ח ובש"ע סי קע"א ס"י ובחי' רשב"א לקידושין דכ"ג ד"ה ולענין פסק הלכה) אעפ"כ קודם שידוע לנו דעת הבעלים רשות ללוקח ליקח דבר העומד למכור ולעשו' בו כאדם העושה בשלו מכ"ש בחמץ בשעה ה' שמההכרח למכרו מאי קפידא יש לבעל החמץ אם הנפקד אכלו ומשלם דמיו:

סעי' א (שליח הוא) אומר לחברו קנה סחורה פ' עבורי ואתן לך עבור השתדלותך גם שלא הי' קנין מ"מ הו"ל שלוחו ומכיון דקנה השליח קנוי ממילא אל המשלח ועל מה שאמר שכר לשליח אם אינו מופלג משווי שכר השתדלות הרי שכרו אתו תיכף השתדלותו. ואם אשר קנה אינו בר שליחות י"ל שמ"מ שייך בכך גדר ערבות במ"ש להעדיף על כפי שווי הסחורה עובר לסוחר ועל פיו נתן. וגם אם קנה הסחורה ע"י שט"ח י"ל דהו"ל ערבות הו"ל כגבוי גם אם אין השט"ח בתוקף ואין חתימת ידו יוצא ממקום אחר להתקיים וכוותי' פקפוקים על השט"ח מ"מ כיון דכפי האמת הוטל עליו התחייבות ע"י השט"ח הו"ל כנתן ממון. מחייב א"ע לחברו שלא ייקר עליו מקח שבדעתו לקנות י"ל שאינו בגדר שכירות כי לא מצינו שכירות על שב ואל תעשה ולא תדבר. ואם המוכר מפציר וצ"ל אמתלא השמטה מלקנות על כך הו"ל שכירות פעולה ומ"מ י"ל דהו"ל כסרסרות שאין נותן רק שכר שווי ולא מה שחייב א"ע אם שכבר שכיח הנהגה קבועה ליתן עבור כן הרבה. ואולי גם בנהגו מ"מ הרי ידוע דעיקר הנתינה רק גדר הברחת ארי שלא ייקר עליו ולא עבור האמתלא והשכירות שייך רק עבור האמתלא כנ"ל והוא אינו גדר הנהוג ואינו שכיח. ואם נתן ממון ואח"כ נתקלקל המקח שלא מכר המוכר כלל אולי הכרעה ע"י משמעות לשון תנאי שהי' ביניהם אם נתן על הספק או מצד שיקנה ואם אין הכרע מהלשון ונתן בסתם אולי הכרע ע"י סוגיא בנהוג בין רבים כן כפי לשונם וכפי הנהוג ביניהם בכך. ואולי שייך בכך הכרע מסרסרות שאח"כ נתקלקל המקח וכן בשדכנות ועתה הנהיג שמשלמים גם בנתקלקל. ואם בשעת נותנו הממון כבר חזר בו המוכר מלמכור והם לא ידעו י"ל שהממון בטעות ודאי וחוזר וגם דהו"ל לתרוייהו לידע ולאתנויי מ"מ י"ל שפסידא דהשכיר גם אם הוא מוחזק:

סעי' ה (ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן) סרסור לקח סחורה בשביל בעה"ב והחנוני בהגיע אח"כ לפניו בעה"ב שאלו ואמר בעה"ב שישלם עבור הסחורה ואח"כ טוען בעה"ב שע"י סרסור הנ"ל שלח הממון והסרסור אומר שלא קיבל כלל ממ"ש בסי' קפח גבי קטן חייב על שהושיב על ידו גם שסמך עליו בהולכה מ"מ לגבי חזרה אומר דלא הי' ניחא לבעה"ב שישיב חנוני ע"י הקטן וגם במה שאינו ממון מזומנים לא הימני' ועי"ז חייב גם על השמן. גם שמסברא ממון צ"ל יותר בשמירה ואחז"ל וצרת הכסף בידך גם צרורות לא יניח מידו והחשש בהם יותר כי נקל להוציאם מ"מ גם שמסר הפונדיון בידו אומר דהשמן אין למסור בידו הי' שייך לומר גם בכך שגם שמהימן לי' על הסחורה להוליכה אל הבעה"ב על חזרה וכ"ש ממון לא הימני' אך הרי משם משמעות שרק בקטן כ"ה ומשמע שלולא מה שקטן אינו בשמירה הי' הכרע מדהימני' בהולכה גם לחזרה מהימן גבי' ומ"מ אין משם הכרע כי לולא קטן שליחות א' הוא ההולכה והחזרה בדרך א' והי' שייך גם מיגו שהי' שייך חזקה שהכל שלו מה שבידו ועי"ז ממילא אין הכרע ג"כ במה שאומר שלא הימני' על החזרה כי לשם ההולכה חידוש הוא במה שאינו שומר ממונו כי קטן אינו שומר כלל ואין לך אלא חדושו ואין למדין חידוש יותר משא"כ הגדול דחזינן דהימני' י"ל דכיון דלא נתחדש ריעותא על השליח הו"ל כשלוחו על סך ממון דחזינן דהימני' ואולי צד לומר כמו שמסברא אין לומר הימני' רק על סך ממון דחזינן דהימני' בכך ועל יותר אין מהסברא להחזיקו בנאמן גבי' כן י"ל שאולי סך כזה עתה ביד השליח משל החנוני כי בכך נאמן גבי' ועתה אם יחזור ויתן ממון עוד בידו אין בכך סמך נאמנות ומסתמא לא אסיק אדעתי' שישלם על ידו עתה עבור הסחורה כיון דלא גילה דעתו שישלח על ידו ואולי ממון אין ללמוד מסחורה וכנ"ל. גם י"ל שכמו שמוסכם בהלכה שגם שמשיב פקדון לאשת המפקיד פטור אם פרע מלוה לאשת המלוה חייב כ"ה בכך שהסחורה סגנון פקדון וגם אם ע"י ששלח על ידו הוחזק שהוא מעין מה שמפקיד על דעת בני ביתו כו' מ"מ לא עדיף מאשת המפקיד דלגבי ממון מלוה אין ליתן לה וגם דהקפת חנות אינו כהלואה ממש עד זקיפה במלוה מ"מ להא מלתא י"ל שאין חילוק בכך ע"י זקיפה ובפרט לכפי טעמים שכתבו האחרונים ז"ל לחלק בין מלוה לפקדון וצלעע"כ היטב: בסגנון טעם שכתבו בשואל שהשיב הפקדון לאשת המשאיל שע"י שכל הנאה שלו חמיר י"ל בהנ"ל דחמיר משאלה כיון דלהוצאה ניתן ונותן ממון אחר מ"מ ע"י שידוע שהנאה למוכר סחורה בכך אולי י"ל שאין כל הנאה שלו ומעין אומנים שאחז"ל שהנאה בריוח בשכר מלאכה ואם הי' ריעותא על נאמנות הסרסור אח"כ אולי כשמפורסם חמיר יותר ועכ"פ גם אם רשאי להשיב על ידו או שהשיב אחר כמה ימים גוף הסחורה שייך קבלה אם לא ידע מהריעותא וגם שאמר שישלם י"ל שיכול לומר שלא משך על מנת לקנות רק הניחו בביתו להכריע אח"כ אם יקנה וכשאמר שישלם ג"כ לא החליט רק השמיע שיש הסחורה ולא הסכים שתקנה לו חצרו וכ"ש אם אומר שהסחורה לא היתה אז בביתו רק עדיין ביד הסרסור וגם שהי' בדעתו אז לקנות חזר בו קודם שהגיע לחצרו וגם אם הסרסור מכחישו הוא נוגע גם בדרך רחוקה שי"ל מצד שנותנים לו שכר סרסרות:

סעי' ו בהגה (ואח"כ מכרו ללוי) סרסור שגמר המקח וחברו קלקל והי' סרסור לחחר וקיבל משני הצדדים מה שהגיע הסרסרות מאשר שינה המקח אחר שהי' בהקנאה הו"ל כשורף שט"ח של חברו ומשלם סרסור הב' לראשון. ואולי גם שכר מצד הב' שלא הגיע שכר ממנו שלא הגיע אליו קיום המקח ואחר במקומו נתן הסרסרות אולי הו"ל ג"כ גדר גרמי ולא גרמא. ואולי מצד הרגילות של סרסור ב' עם אשר שינה שע"י רגיליתו עמו ביטל מקח ראשון כדי שיהי' הוא סרסור אולי הו"ל מעין דגים סייארי שכ' במ"ב ע"ה אודות חמץ שפודים אחר פסח וכמה סברות שכ' שם עי"ז הי' יכול לתבוע מסרסור הא':

סעי' ז (שהוא נושא שכר) גם שסרסור שומר שכר. אולי אם לא נתן רשות למכור רק ביוקר דלא שכיח קונה בכך י"ל דהו"ל שומר חנם וכבסי' קפו י"א שע"י שביוקר פטור מאונסים וגם שמפרוטה דר' יוסף ז"ל למדוה הו"ל שומר שכר ע"י ספק שכר מ"מ י"ל דשם קרוב לשכר ביותר משא"כ רחוק משכר י"ל דקיל היטב:

סעי' ט (הנותן כליו לסרסור למשכנם) סרסור שהשכין ולא הודיע של מי ומת וא' הביא עדים שהי' שלו (בבגדי אשה גם ע"י אשה בירור בכך) וחוששים שמא מכר זה כיון דהו"ל ברי ושמא וחזקת מרא קמא שאין נגדה חזקה מה שבידו הוא שלו כיון דהוא מוחזק לסרסור נותנים לשהי' שלו:

סעי' י בהגה (השדכן) בחוקי דרך ז"ל תקנות ארצות יצ"ו בשדכנות שהבעלים נאמנים מי התחיל או גמר ומי לא. והיינו אחר הנחת השכר לב"ד ובקבלת חרם י"ל הטעם שגם שבממון א"צ תחילתו וסופו בכשרות מ"מ כיון דכאו"א יכול לתבוע ממנו הו"ל כנוגע גם ששכר פסוק בהתקנה יהי' כמה שיהי' מ"מ הו"ל כב' שהפקיד א' מהם וכאו"א תובע עי"ז צ"ל קבלת חרם וכשבידו שייך אחד נוח ושני קשה. ושלא להלין יוצא ידי חובתו ע"י זכוי ב"ד להשייך אליו וכמ"ש בזוה"ק שם בידא דאחרא שרי. ואם הבעלים נתנו לא' ואמרו בפני ב' שרק הוא הי' המתחיל וגומר גם שעד מפי עד אינו יכול גם לפטור משבועת היסת מ"מ הרי נאמנים הב' שבודאי יתברר למי שייך ול"ש שבועה או קבלת חרם או הדרת ראש במה שעומד להתברר ועי"ז גם אם אמר רק לפני א' הו"ל כב' עדים לפטור משבועה ע"י שעומד להתברר ואם הוצאות לשם מ"מ יכולים לכתוב לבדה"צ דלשם ויבורר היטב: בהנ"ל בסרסרות א"צ גם עד א' כיון דעביד לגלויי ע"י סוחר וע"י מכתב כנ"ל ומשהים כפי צורך הגעת הידיעה: תקנות ארצות אודות שכר סרסרות. כעת נהגו ליתן מכל מדה ועולה יותר כנראה שכפי המנהג יוצא בדיינים ויותר מהנהוג גם אם נתן שט"ח הו"ל אסמכתא רק אם השטר הוא באופן המועיל נגד אסמכתא ובסרסרות ומעבורת ל"ש אין רוח חכמים נוחה במה שמשנה מדיבורו ליתן הרבה גם שלא הי' מוכרח לקנות הסחורה. אך אם כתב לשון שבועה או תקיעת כף גם שאינו יוצא בדיינים עי"ז מ"מ אומרים לו שלצאת ידי שמים מוטל לקיים השטר. ואם טוען שהי' שותפות ע"י השטר וגם אם עירבו מעותיהם מ"מ כיון שא"א לשלם עבור כל הסחורה רק הסוחר אי אפשר לומר שהוא שותפות ממש כיון שקצב לו מסוים בין אם ירויח בהסחורה בין אם יהי' הפסד. וקצבה זו יכול לחזור בו ממנה כיון שהוא דשלב"ל ממילא אין קיום לשותפות כיון שאין להסרסור ממון לשלם עבור חצי הסחורה. וגם שותפות ממש מתבטל עי"ז כ"ש שעי"ז ניכר שלא הי' ביניהם דרך שותפות. ואם הי' ביניהם מדובר שותפות ובאופן כנ"ל שייך מ"מ בה חזרה שע"י שלא בא לעולם כנ"ל מה שאין רוח חכמים נוחה הימנו אך כשטוען שלא הי' כוונתו לשותפות א"צ לצאת ידי שמים ליתן יותר מהנהוג. אולי תקנות ארצות לגבי שכר סרסרות אינו בהחלט לגבי מה שיש בו חשש סכנה על הסרסור והו"ל כרפואה. שכר סרסור גם שנתן שטר שנותן עבור טרחתו בנסיעות לא מהני נגד הנהוג בתקנות ארצות עד י' פרסה כו'. לגבי תקנות ארצות בסרסרות אם התנו שבאם לא ישלם לו כ"כ סרסרות הוא שותף להסחורה אולי ל"ש בזה ההיא דמעבורת דסי' רסד ואולי אם יועיל כן יהי' קלקול מקחים כי כאו"א יאמר אם לא תתן לי כ"כ אקלקל מקחך או תשלם לי סרסרות מרובה אך מ"מ י"ל שלא היתה התקנה להפקיע מדובר הנ"ל שהרי לא תיקנו לגבי סוחרים שאומר אחד אני אקלקל ואתן יותר עי"ז קיבלו לשותף או נתן לו ממון מזומנים. והתקנה היתה רק בסרסור פשוט שאינו יכול להיות סוחר קונה לעצמו מסתמא וספק בתקנה ג"כ הו"ל כודאי לא תיקנו. תקנות ארצות אודות סרסרות כידוע כשהי' חליפין סחורה בסחורה יש מקום לומר שאין החשבון רק כפי עיקר הסחורה שמכר. ואולי הי' להקונה מעות הי' מקבל וע"י שלא הי' לו מעות קיבל ממנו סחורה וא"צ ליתן סרסרות ממנה וכ"ה לפעמים בלי טרחא של הסרסור וגם בטרחתו הרי לא פלוג בין טרחא מועטת לטרחא מרובה ויש מקום לומר שגם הסחורה שמקבל המוכר הוא צריך אליו להרויח או להשלים הקרן שלו או להשלים הוצאות העגלות והדרך ומגיע ממנה סרסרות ואולי צריכין להבחין לחלק כנ"ל: א' לקח משר שבכפר שהוא יושב בו מכתב אודות שכירות דכפר אחר של השר ההוא ולא הי' כתוב שם השוכר ומסר מכתב זה ליד א' והבטיחו עבור זה סך מסוים כפליים הרבה מכפי הקצוב בשכר סרסור ע"פ תקנות ארצות ואח"כ הוליכו לפני השר והעמידו לפניו והעמידו בהשכירות להדיא נראה שאין מגיע לו כי אם שכר סרסרות. ואם כתב השר אצלו תחלה השכירות על שם זה והי' קרוב לו הפסד עי"ז אם לא הי' בא השוכר צ"ע כעת אם יצא עי"ז מסרסרות כיון שלא קנה מהשר דרך קנין ע"ע:

הסרסור שליח הוא. בפרישה כתבתי דקמ"ל ב"ה דל"ת דיחשב כשותף שהרי יש לו ג"כ הנאה מהמכירה ויוכל לו' לטובת הענין כוונתי וכנר' שמור"ם בהג"ה בסי' קע"ח בס"ג והוא מהג"מ ז"ל ואם מיחה בו השותף השני מלבנות אם הוא דבר שא"א מבלת בנותו צריך חבירו ליתן לו חלקו. ועוד כ' שם כן בטור והמחבר בזרע שדה העומד לנטיעה או איפכא גם י"ל דה"א כיון דהסרסור בקי בקנין ומכירה טפי מהמוכר אף אם אמר לו מכריהו לי במנה והוא נתנו פחות לא יחשב שינוי דמסתמא המוכר סמך אראות עיניו דהסרסור קמ"ל דלא ולפ"ז מה שמסיק וכ' אלא שנוטל שכר אין לו ענין לחייב בהשינוי דגם בלא שכר חייב השליח כשמשנה וכמה שכתב הטור והמחבר בסימן קפ"ב וקפ"ג אלא כתבו משום הא דכ' בס"ז דחייב הסרסור בגניב' ואבידה כש"ש:

מכר במאתים הכל לראובן אע"ג דא"ל ליתן במאה לא אמרי' דהמותר יהי' להסרסור אלא דינו כדין שליח שמוכר דבר שאין לו קצבה דהמותר של משלח וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קפ"ג בס"ו ע"ש וה"נ איירי בדבר שאין לו קצבה מדהוצרך לו שיתנהו במנה ☜ ואע"פ שהכא גילה דעתו וא"ל ליתנו במנה לא אמרי' שמחל המותר להסרסור אלא אמרי' שסבר שאינו שוה יותר ומסיק הטור וכ' ז"ל ואפי' הי' יודעשהוא שוה יותר ומחמת דוחקו צוה למוכרו בזול אפ"ה אמרי' דלא הי' דעתו להקנות להסרסור המותר כו' ע"ש:

מי ששלח שליח להוליך כו' הג"ה זו אין כאן מקומה דכאן מיירי בשינה ובשינה חייב אף ש"ח ושייכה יותר למ"ש המחבר בסמוך בס"ז דשם כ' דהסרסור חייב בגניבה ואבידה מפני שהוא ש"ש:

אין השליח יכול לקנות לעצמו כו' ז"ל הטור ואין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד ע"כ ומה"נ מסיק המחבר וכ' ז"ל אמר הסרסור כו' "עד ונתפייס המוכר כו' ור"ל דאילו לא נתפייס המוכר להקנות לו לגמרי עדיין לא יצא מרשות המוכר דיד השליח כידו דמי ועמ"ש בסי' קע"ה בסי"ו בסמ"ע השייך לכאן:

אע"פ ששתק הסרסור כו' דמסתמא הסכים לדבריו ואדעתא דהכי לקחו לידו:

ואם כבר נתן לו החמשים פי' נמצא דכופר בכל תביעתו:

או שא"ל הילך דין הילך נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל ר"ס ע"ה ור"ס פ"ז ע"ש:

זכה הלוקח גם ארישא קאי אכשנשבע ש"ד:

יחזיר החפץ לבעלי'. אע"פ שהשליח מכחיש להמוכר ואומר שבנ' א"ל למוכרו השליח אינו כע"א שהוא נוגע בדבר וה"ל זה של המוכר ודאי ושא"ל ליתנו בנ' ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ועמ"ש בסמוך ועפ"ר:

או שרצה בנ' וחזר בו פירוש שלא א"ל בפי' בנ' אלא נתרצה בנ' כשבא השליח וא"ל שמכרו בנ':

וחזר בו אחר שקניתי זה קאי ג"כ ארישא שנתן לו רשות למכרו בנ' וחזר בו עתה שרואה שקניתיהו ועפ"ר מ"ש עוד בע"א:

אפי' אם מודה הסרסור. הראב"ד מסיים בטעמו דיאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי עכ"ל ובפרישה כתבתי עוד די"ל דטעמו הוא דס"ל כהרמ"ה כתבו הטור והמחבר בסי' קפ"ב ס"ד דיכול הלוקח לומר הבא לי ראיה שלא עשאתו שליח בין לתקון בין לעוו' והמע"ה. ואף שהשליח מודה שא"ל למכרו בק' אינו נאמן עלי השליח. והרמב"ם דס"ל דצריך להחזיר אפשר דס"ל דלא אמרינן הכי אלא בשליח שאינו נוטל שכר שליחתו דמסתמא אינו מתעסק בשליחות אם לא שיאמר לו בין לתיקון בין לעיוות דאל"כ מה לו ולצרה הזאת להתחייב להמשלח אם יעוות משא"כ סרסור דעשה כן מפני שכר סרסרותו ועי"ל דלא שייך זה כ"א במודה לו שנתן לו למכרו בלי קצבה משא"כ בזה שאומר בהדיא התניתי עמו שלא יתנהו אלא בק':

כל סרסור שהודיע כו'. האי דינא לא קאי אדלעיל דמיירי שא"ל למכרו במאה אלא מיירי בנתנו לו למכרו סתם וכדמסיק וכ' שהרי לא פסק לו דמים כו':

שהודיע ללוקח כו' דאם לא הודיעו המקח קיים והדין בין המשלח והסרסור וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קפ"ב בס"ד [ס"ב] בדין שליח ע"ש:

מחזיר הלוקח כו'. כתב ב"י ☜ונראה דאף ע"פ שהמוכר יכול לחזור בו אין הלוקח יכול לחזור בו ע"ש ודו"ק:

וי"א דוקא שלא אמר כו'. הטור לא כתבו בל' פלוגתא אלא בל' פי' ומילתא בטעמא הוא והכל מודים בו וכמ"ש בפרישה ע"ש אבל מלשון מור"ם כאן בהג"ה ובד"מ משמע דיש פלוגתא בדבר ולי"א אפילו מכר שוה מאה בנ' א"י לחזור ועפ"ר ובב"י:

אבל אם א"ל מכור כו'. כ' הב"י ע"ז דמסתבר לומר דדוקא כשמכר במעט פחות או במעט יותר ממה שהוא שוה לרובא דעלמא הוא דא"י לחזור הא אם מכר בפחות הרבה לא אמרינן ביה מה שעשה עשה:

אפילו בשעת הליכה חייב כו'. ז"ל המרדכי ואע"ג דאכתי לא מכר החפץ ושמא לא ימכרנו ולא יטול שכר אפ"ה הוה ש"ש כו' וכ' אפי' בהליכה פי' וכ"ש בחזרה והיינו כשכבר מכר החפץ ונאבד מידו המעות דנחשב ש"ש דהא מיד שמכרו דמי טרחתו קצוב לו מהמוכר ול"ד להנוטל כלי על מנת למכרו כו' דבסי' קפ"ו ס"ב דחייב אפילו באונסין ואפילו בחזרתו דהתם אין דין שליח עליו אלא דין לוקח שנטלם מהאומן בכך וכך כדי להשתכר בו:

וישבע כמה היה שוה כו'. שם במרדכי כתוב דא"צ ראובן לישבע שהיה תקוע האבן יפה דאין נשבעין בטענת שמא:

ויפרע שוויה. דקדק לכתוב שוויה ולא יותר אף אם היה משכון של עכו"ם והעכו"ם שמוהו ביותר כמבואר לעיל בסי' ע"ב ולקמן בס"ס שע"ח גם בא"ע בסימן נ' ובסמ"ע באבדו טבעות ע"ש:

פשיעותא הוא כו'. דין זה כתב מור"ם ג"כ בהג"ה בסי' קכ"א בסי"א ושם הוסיף בבא אחת ז"ל ואם אמר שהשכינו אצל פלוני והוא כופר חייב לשלם דה"ל למשכנו בעדים ואם כו' וכ"כ הנ"י ונראה דהשמטת הסופר הוא כאן וטעה והשמיט מן ואם אמר קמא להשניי' וק"ל ולקמן בסי' רצ"ח [רצ"א] כ' הטור והמחבר גם כן בדין ש"ח דכל שאומר לא ידעתי אנה הנחתיהו הוי פשיעה וחייב דהוה ליה לידע:

ואח"כ כפר בו כו'. ☜ וכן אם אמר לסרסור שישכין אצל עכו"ם ואח"כ מכר העכו"ם המשכון דהסרסור פטור אף שנטל שכר דשכר טרחו הוא נוטל כ"כ רשב"א ד"מ בס"ס י':

פטור הסרסור דהוא בעצמו א"ל להשכינו בידו והאמין לו:

חייב הסרסור. ז"ל הרשב"א דהא ש"ש הוא וש"ש חייב בדברים הקרובים לאונסים כל שאינו אונס גמור כדאמרי' בהפועלים דאפי' עייל בעידנא דעיילי ביה אינשי וגנא בעידנא דגנא אינשי חייב כו' וכתבן הטור והמחבר לקמן בסי' ש"ג בדין ש"ש ע"ש.

השדכן הוי כמו סרסור כו'. עמ"ש מור"ם עוד מדין שדכנות לעיל סימן פ"ז ולקמן סי' רס"ד:

אם חזרו בהם כו'. בע"ש תמה ע"ז וכתב והלא מנהגינו הוא לכתוב קנס בכל התנאים והמנהג לגבותו המקיים מצדהעובר והשדכן השתדל השידוך וע"פ נכתבו התנאים וההתקשרות בקנס והרי הועיל סרסרותו שזה נוטל הקנס ולמה יפטר ממנו לגמרי ואף אם חזרו ומחלו זה לזה יאמר השדכן חלקי איני רוצה למחול ע"ש בע"ש מ"ש עוד בזה והנה לא על מור"ם תלונתו כ"א על פשקי מהרא"י שכ' כן בהדיא בסי' פ"ה שכ' ז"ל בסתמא (פי' שלא התנו בפי' ע"מ שיתפייסו) אין נוהגין בגבולינו לגבות שום שכר שדכנות אא"כ יגמרו הנישואין בגליל העליון נוהגין לגבות מיד אחר שהושם הקנס משא"כ בגבולינו עכ"ל ומדסיים וכתב בגליל העליון נוהגין לגבות מיד אחר שהושם הקנס משא"כ בגבולינו ש"מ דס"ל למהרא"י דאפי' במקום שעושים קנס מ"מ אזלינן בתר המנהג שלא להגבות עד אחר הנישואין וגם מבואר בדבריו הנ"ל שכ' דמסתמא במקום שאין המנהג דכל שלא התנה בפירוש לגבות ומיד אחר שנתפייסו דס"ל דאין לו זכות לתבוע השדכנות עד אחר הנישואין וממילא אם יחזרו בהן אינו גובה כלל גם תמיהתו אינו תמי' דהא הטעם דגובין הקנס כתבו התו' והפוסקים משום דנתבייש' הבתולה או הבחור ובני משפחתה ומוטב היה בעיניהם שלא היה נעשה השידוך מעולם ולא היו מקבלין הקנס וא"כ לא הרויח השדכן מידי בהגבהות הקנס ע"י דיצא שכרם בהפסדם על ידו ודו"ק (הג"ה כתוב בהגהות מרדכי דקדושין שכירות פועל א"צ קנין (וע"ל ר"ס קפ"ב) לכן ראובן שאמר לשמעון אתן לך שני זהו' דבר בשבילי לשלטון צריך לקיים דבריו ומה שטוען ראובן שמחמת יראה הבטיחו שלא יקלקל ענינו נגד השר דברים שבלב אינן דברים עכ"ל והביאו הד"מ בס"ס זה) עכ"ה:

הסירסור שליח הוא עיי' ש"ך ס"ק א' דלענין ממון לא ג"מ וכו' דבריו ז"ל אין להם ביאור דנהי דבמלוה אף הולך הוי כזכי מ"מ איכא לשונות דלא הוי כזכי כמבואר סי' קכ"ח וגם נ"מ אם אמר בפי' שאינו רוצה שיזכה לו וגם במתנה יש נ"מ דאף דמבואר בסי' קכ"ה דאפילו עשאו שליח לקבל והוא אומר הולך דיכול לחזור הוא מטעם שכתב הסמ"ע שם בס"ק ך"ג דבלשון הולך ביטל שליחות דהמקבל כו' ע"ש מ"מ יש נ"מ במתנה אם הנותן אמר להשליח מקודם הולך וכשבא להמקבל עשה להשליח לש"ק ודאי דתלה בהא דאי חזרה שליחות או לא דהא בגט ג"כ הדין כן דהילך מבטל שליחות הקבלה כמבואר באה"ע סי' ק"מ סעיף ז' מ"מ אם עשתה האשה שליח הולכה שלו לשליח לקבלה הוא ספיקא ותלוי באי חזרה שליחות וה"נ ממש במתנ' דודאי לא גרע מתנה מגט ומכר דמהני אי לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ יש נפקא מינה במתנה ודבריו ז"ל צריכין נגר להולמם ואפשר לו' דשאני גט דהאשה יכולה לעשות ש"ק ולכך מהני משא"כ במתנה דשליח קבלה של המקבל לא מהני מידי דבממון בעינן שלוחו של בעל הממון דוקא כמ"ש הר"ן הבאתי לשונו בסי' קמ"ח ובסי' קצ"ה והוא מהירושלמי ע"ש ולכך אפי' נעשה ש"ק אחר שנעשה שליח הולכה מהנותן לא מהני אפי' אי לא בעינן שידיה חזרה שליחות כיון דש"ק של המקבל לאו כלום הוא: ובעיקר הדין נראה דל"ד כלל לגיטין דבשלמא בגט בעינן שיהיה חזרה שליחות כיון דבעינן נתינה מידו לידה וטלי גיטך מע"ג קרקע לאו כלום הוא ואין יכולין לעשות איש אחד שיהיה ידו וידה ויהיה בעצמו הנותן והמקבל וכשם שאין האשה יכולה לעשות בעלה שליח לקבלה כן אינה יכולה לעשות שליח בעלה לשליח לקבלה כיון דשליח הבעל כבעל וטעם אחד לשניהם משא"כ בקנין אם כבר אמר השליח להלוקח לך משוך וקני או בקרקע חזק וקני דשוב כלתה שליחותו לגמרי דא"צ שוב למעשה השליח כלל דהלוקח יכול למשוך ולהחזיק אפי' שלא בפניו ולקנות פשיטא דהלוקח יכול לומר להשליח שימשוך או יחזיק בשליחות דהרי כבר חזרה השליחות אחר אמירתו לך משוך או חזק וכיון שאין צריכין שוב לשום מעשה שליח כלל יוכל להיעשות שליח כיון שכבר כלה שליחותו קודם שנעשה שליח לחבירו ואפי' בשליח שקנה לעצמו דעת הגאונים דיכול לקנות כמ"ש הש"ך בס"ק ג' ואפילו לדעת הסוברים דהשליח אינו יכול להחזיק לעצמו היינו מטעם דשם שליח אינו אלא לאחר ולאחר הוי שליח להתרצות בפיסוק דמים משא"כ לעצמו וראיה לזה מגיטין י"א דאמר שם דאי התופס לבעל חוב קנה דא"י לחזור ועיין בר"ן שם דפי' דהיינו דעושה השליח לעצמו בפי' שליח להעבד לקבל אחר שמסר לו האדון השחרור ולכאורה קשה דהא אפי' אם עשאו העבד בפי' שליח לקבלה והוא אמר הולך כיון דהשתא ס"ל דלאו כזכי דמי הרי ביטל השליחות קבלה כמבואר בתוס' פ' האומר ובאה"ע סי' ק"מ סעיף ו' וע"כ צ"ל דנהי דאם עשתה האשה שליח לקבלה מעיקרא ואח"כ אמר הבעל להשליח הולך ונתבטל שליחות קבלה שלה מ"מ אם הבעל עשה ש"ה וחזרה האשה ועשתה אותו שליח לקבלה אי נימא דלא בעינן חזרה שליחות אצל בעל ואשה עושה שליח לקבל מיד שליח ודאי דמהני ונעשה שליח לקבלה ולא יהא אלא אחר וה"נ בעבד דהא הר"ן כתב לעיל דאמרי' מטעם דתופס לבע"ח בעינן שהשליח יעשה בעצמו בפי' אחר שקיבלו מהאדון לש"ק של העבד לפ"ז אף דאמר הולך ונעשה שליח האדון מ"מ יכול לעשות עצמו ש"ק אח"כ בשביל העבד והוי כאילו עשה האדון שליח להולכה ואח"כ אמר לו העבד שיעשה בשבילו שליח לקבלה דמועיל אפי' באשה כה"ג רק באשה אינו מועיל מכח הספק דחזרה שליחות האמור בגיטין דף ס"ג ובעבד נראה דאין שייך זה ומטעם משום דמועיל בעבד טלי שיחרורך מעל גבי קרקע ואף דאיתקש לאשה היינו בגוף כתיבת השטר שיהי' לשמה ובתלוש אבל אם בנתינת השטר דמי לשטר קנין שדה כיון דיכול לקנות עצמו אפי' בקנין חליפין עיי' גיטין ל"ט גבי שקיל כומתיה שדא בה דמי לקנין שדה וכ"כ הרמב"ם בהדיא בהל' עבדים דרק לענין לשמה ומחובר דמי עבד לאשה אבל לשאר דברים דמי שיחרור למתנה וכן מוכח בתוס' בגיטין דף י"ז בד"ה לא יתנו ובחידושי לגיטין הארכתי בדין זה:

משלם החמשים. קשה דהו"ל לומר שוויה דלא יהא אלא מזיק גמור דאינו משלם רק שווי' ודוחק לומר דמיירי ששוה מאה והוא באופן שא"א להחזיר המקח מצד האונאה ולכ"נ דהטעם הוא כיון דכל המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן לכך אמרי' מסתמא היה כוונת השליח לתקן העיוות בכדי שלא יקרא מזיק וגזלן משא"כ בגזלן ומזיק גמור דודאי כיון להזיק ולגזול אינו משלם רק כשעת הזיקו וכשעת הגזילה וכן מוכח לקמן סעיף ה' ע"ש וכן מוכח לעיל בסי' קפ"ב סעיף ו' דמבואר שם בסמ"ע דאם לא הודיע שהוא שליח דהמקח קיים להמשלח והשליח חייב לתקן העיוות ומשמע שם דאפי' אם מחמת זה שלקח שלא באחריות הוזיל גביה מנה ועכשיו כשהשליח מקבל עליו אחריות אין המשלח צריך להחזיר לו המנה שהוזיל גביה וע"כ הוא מטעם הנ"ל דכיון שהוציא מעות המשלח באופן שא"א לו להמשלח לבטל המקח שיחזיר לו המעות וכשלא יתקן העיוות ממילא הוה כגזלן במה ששינה מדעתו של בעל הבית לכן תלינן שבודאי היה דעתו לתקן העיות כנ"ל:

זכה במותר. עש"ך ס"ק ה' שכתב והוי כמו שומר שכר ואף דבסי' קפ"ו סעיף ב' כתב בכה"ג דחייב באונסין שא"ה דשם לקחו בתורת מקח שיהיה הוא הלוקח כשיזדמן לו מוכרים שיהיה שלו מעכשיו ואלו היה רוצה מוכר לחזור לא היה יכול דכבר קנאו במשיכה ומש"ה הוי לוקח לענין להתחייב באונסין משא"כ כאן דלא קיבלו רק בתורת שליחות ואלו רוצה המשלח לחזור מן השליחות יכול לחזור לכך אין לו שם לוקח להתחייב באונסין:

נשבע הסירסור עיין ש"ך ס"ק ו' עד וא"י שנמכר אלא מפי הסרסור לכאורה תמוהין דבריו דהא משנה מפורשת היא בשבועות גבי סלע הלויתני עליו ושנים היה שוה דנשבע שבועה דאורייתא כשמודה במקצת ואף שא"י שנאבד כי אם ע"פ וכ"ז שהוא בעין מחזיר גוף החפץ ג"כ הוי כאילו תובעו בדבר שבמדה ואפ"ה חייב שבועה אמנם לפמ"ש לעיל דחייב לשלם אפי' יותר משוויו א"ש דדוקא התם בשבועות שמזכיר בתביעתו כמה היה שוה המשכון כגון מנה והלה משיב שנאבד בפשיעה ולא היה שוה רק נ' חייב שבועה דאורייתא דבתביעתו תבעו מנה בבירור או שיחזור לו החפץ שוה מנה אם הוא בעין או שיחזור לו מנה באם שנאבד החפץ והרי הוא כתובעו מנה ולכך כשמודה שהיה שוה נ' והתביעה הוא על דבר שבמדה והוי מודה במקצת הטענה וחייב שבועה ולא הוי דומיה דחיטין ושעורין כיון שתובעו חפץ במנה או מנה משא"כ כאן מיירי דאין תובעו מנה מצד השיווי רק מצד שאמר לו למכרו במאה ואם החפץ בעין אין תביעתו מנה ואין תביעתו דבר מסויים דאינו מזכיר שיוויו ואפשר שאינו שוה רק נ' ממילא לא הוי תביעתו בדבר שבמדה וכיון דא"י לתובעו כלל במנה רק מחמת שהשליח אמר לו שמכרו בנ' ואז נעשה תביעתו על סך מנה והוי כהודאה קודם לתביעה דבשעת תביעה ראשונה לא היה ברי על תביעת מנה כנ"ל: ומה שסיים הש"ך דאם טוען במאה אמרתי למוכרו מכרת בחמשים דשפיר קאמר הראב"ד והוא לכאורה תמוה מאוד דכיון דכבר א"א להוציא המקח דהא בלא הודיעו המקח קיים רק שהשליח מחוייב לתקן העיוות הרי כטוען נתחייבת לי מאה והוא מודה בחמשים דישבע שבועה דאורייתא ונראה דהראב"ד לשיטתו אזיל דסובר בס' פ"ח בתובעו מנה הלוואה ומנה פקדון ומודה לו באחד מהן דאינו נשבע שבוע' דאורייתא אף דבתובעו שניהם ולכך הכא ג"כ אינו חייב שבועה דאורייתא דהחמשים שקיבל בעד החפץ הוי פקדון והחמשים שנתחייב מצד ששינה הוי הלוואה והוא מודה לו בנ' פקדון דאינו חייב שבועה דאורייתא אבל לדידן ודאי חייב בכה"ג שבועה דאורייתא:

וזכה הלוקח ולכאורה תמוה דהא הרמב"ם פסק בהודיעו שהוא שליח שהמשלח נאמן לומר שהשליח עבר על דבריו ואף שהשליח מכחישו מוציא המקח מיד הלוקח ולדבריו קשה כיון שנתברר שהמקח הוא של המשלח והמשלח נאמן שעבר על דבריו ואין אדם מוכר דבר שאינו שלו אם כן בטל המקח ומה בכך שלא הודיעו וכי יש כח ביד השליח לקיים המקח בדבר שאינו שלו ואף שנשבע השליח הא שבועה לא מהני רק לפטור את עצמו אבל שיהיה שבועת האחד מועיל שיהיה עדות נגד איש האחר אינו עולה על הדעת כלל. לכן נלפענ"ד דהא גם בהדין המבואר בסי' קפ"ב סעיף ב' דבלא הודיע המקח קיים קשה דנהי דאם יש להשליח לתקן העיות שפיר י"ל כיון דכופין את השליח לתקן העיוות המקח קיים אבל אם אין לשליח לתקן העיוות האיך אפשר שיהיה המקח קיים הא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו וכיון שהמשלח פירש שאינו רוצה ליתן רק במאה והשליח מכרו בחמשים כמוכר דבר שאינו שלו דמי וכ"ז שאין השליח מסלק כפי שאמר לו המשלח אין לו רשות למוכרו ודוחק לומר דמיירי דוקא כשיש להשליח לתקן העיוות וכמש"ל בסי' קפ"ב וע"כ צ"ל הטעם דכיון שמסרו המשלח להשליח והשליח בידו לעשות בו מה שירצה דהא יכול להבריחו ויכפור בו אמרינן גבי' סברא דהימני' כמו בשליש בגיטין ס"ד דהימני' שיהיה כך אפי' אם ישקר וה"נ הוי כאילו התנה עם השליח שיהיו כל מעשיו קיימין נגד הלוקח שיהיה החפץ ביד השליח כאלו היה ממש של השליח והיה סומך עצמו על השליח שאם יעוות יהיה השליח המתקן מש"ה המקח קיים נגד הלוקח בלא הודיעו אבל הודיעו הרי השליח הודיע בפי' שא"ר לקבל עליו שיהיה הוא המקיים המקח ולתקן עירעור המשלח והוי כאילו התנה שכל עירעור המשלח יהיה חל על הלוקח ולא עליו מש"ה בהודיעו המקח בטל:

ואם ידע הלוקח. עסמ"ע סק"ט והו"ל זה של המוכר ודאי וכו' כוונת דבריו דדוקא כששמעון מכר ללוי חפץ הידוע שהוא של ראובן ושמעון אומר שהוא לקוח בידו מועיל חזקת לוי אף שלוי א"י וטוען ומספק מקלקל חזקת מרא קמא של ראובן מחמת החזקה שהי' לשמעון על טענתו שטען לקוח דהיינו חזקה שכל מה שת"י אדם הוא שלו ואם הן דברים העשויין להשאיל תלוי במחלוקת הפוסקים אי הלוקח עומד במקום עידי ראה כמבואר בסי' ע"ב סעי' י"ח בש"ך ס"ק נ"ז ע"ש. אבל הכא שהודיע השליח שאינו שלו בשעה שיצא מת"י אף שלפי הגדתו היה לו רשות למכור מ"מ כיון דלא שייך בטענה זו דכל מה שת"י הוא שלו ממילא אינו מועיל חזקת לוי שמוחזק בספק לקלקל חזקת מרא קמא של ראובן: (אמנם) תמוה לי דמה"ת לא יהיה לשליח זה דין שליש דהא אפי' שליש שיש בידו חפץ ואמר פ' ציוני ליתן לך זה במתנה ואף שהמקבל א"י מהימן השליש ואפילו כשהנותן מכחיש ואומר לפקדון הרבה פוס' ס"ל דנאמן כמבואר בסי' נ"ו ס"א ובסמ"ע ס"ק ז' מטעם כיון דהימני' לפקדון נאמן בכל מה שיאמר ואפילו מאן דפליג במכחיש השלישית מ"מ במודה ענין השלישית כ"ע מודים דהשליש נאמן ואפי' בשליח להולכה אמרינן סברא דהימני' כמבואר בגיטין ס"ד וכן בשליש ע"י שליח אמרינן בשליח הימני' כמבואר בסי' נ"ו וה"נ כיון שהודה שמסר לו למכור הוי כמודה בענין שלישית ואין לומר דהוי כנוגע בענין השלישות כיון שנוטל שכר סרסרותו כשהמכיר' היא מכיר' ולכך או' שציווה למוכרו בנ' כדי שיטול שכר סרסרותו ובסי' נ"ו מבואר דכשהוא נוגע אין השליש מהימן דז"א דהא כתב הש"ך שם ס"ק ח' דאפילו יש הכחשה ביניהם בסך הממון לא מיקרי נוגע בענין השלישות ומכ"ש כאן דהיה יכול לגנוב כולו ולומר לקוח הוא בידו דל"ה נוגע כמו שאמרו בקידושין דף מ"ג גבי שליח נעשה עד מיגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה והיינו דמטעם זה לא חשיב נוגע כמ"ש בחידושי לח"מ סי' קכ"ח ואף שכבר יצא השלישית מת"י מ"מ הא כתב הרשב"א בגיטין ס"ד דמעיקרא הימני' במאי דעביד ע"ש ומכ"ש כאן דל"ש כלל למיחשבי' לנוגע בענין השלישות מחמת שרצה לגנוב מעט כיון שאם היה רוצה לגנוב היה גונב כולו או לומר שיש לו חלק בו כפי שכר סרסרותו ועוד תימה דא"כ מי ששלח חבירו עם משכונות של עכו"ם להלוות מישראל בריבית והכחישו המשלח בקצבת הריבית או בגוף הקרן ואומר שלקח השליח לעצמו מהקרן שיהיה המשלח נאמן ונהי שיצטרך המשלח ליתן גוף המעות משום תקנת השוק דלא גרע מגנב מ"מ הריבית א"צ ליתן דלא עשו תקנה בריבית וזה ודאי ליתא וכן כשהשכין השליח בנכייתא שיצטרך המלוה לשלם כל הפירות כשיכחיש המשלח. לכ"נ דהכא מיירי שבאמת נתאנה השליח כדמשמע בסי' קפ"ב בש"ך ס"ק ד' ע"ש וכיון שרואין שנתאנה והמקח בטל רק שהשליח רוצה להעיד ואמר שבחמשים ציוה למוכרו ואין כאן דין אונאה ובזה שפיר קאמר הרמב"ם דאין השליח נאמן להעיד דדוקא כשמסירתו ליד שכנגדו מוכחת על אמירת השליש מהני אף שכבר יצא מת"י כמ"ש הרשב"א בגיטין דף ס"ד דנאמן מטעם דמעיקרא הימני' מהימן הוי במאי דעביד משא"כ הכא מיירי דלא אמר השליח בשעת מכירה פ' ציוה לי למוכרה בחמשים תלינן שמחמת אונאה עשה מקח בחמשים ואם לא היה השליח לפנינו היינו מבטלין המקח דהא בסירסור לא אמרינן מסתם דאמר לו בין לתקן בין לעוות כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ב ע"ש אחר שיצא השלישות מת"י רוצה להעיד להלוקח לקיים המקח ודאי דא"נ והראב"ד ס"ל דאפי' בסירסור אמרינן דמסתמא מסר לו בין לתקן בין לעוות ואילו לא היה השליח כאן היה המקח קיים ולכך אין השליח נאמן אפי' אומר לבטל המקח דהשליח א"נ לא לקיים ולא לבטל המקח אבל ודאי אם לא נתאנה השליח והמשלח טוען שעבר על דבריו אף הרמב"ם מודה דלא מהימן המשלח עד שיברר בעדים:

אמר המוכר א"ר למכור בדמים אלו הנה אם לא נתאנה ודאי דאין המוכר יכול לומר איני מוכר בדמים אלו דדוקא בנתאנה מבואר בסימן קפ"ב דיכול המשלח לבטל המקח אבל בלא נתאנה א"י לבטל והכא ע"כ מיירי דנתן לו רשות למכור כמ"ש הב"י ע"ש ודוחק לומר דלעיל בסי' קפ"ב מיירי באמר לו מכור בשוייו והכא מיירי באמר לו מכור סתם ולכך י"ל דכוונתו היה שימכור והוא יתפשר בעצמו עם הקונה בסך המעות ולכך יכול לומר א"ר למכור בדמים אלו דא"כ אפי' לא הודיע נמי כיון דהוי כלא עשאו שליח למכור ולפסוק דמים ועוד קשה הא דכתב הב"י הביאו הסמ"ע דאין הלוקח יכול לחזור ואם נאמר דמיירי שלא עשאו שליח לפסוק דמים אף הלוקח יכול לחזור כו א"ו דמיירי בנתאנה השליח והמשלח אמר לו מכור במה שתמצא מ"מ בטל המקח בשנתאנה בשהודיע דלא הוי כאומר לו בין לתקן בין לעוות והראב"ד חולק וס"ל דהוי כאמר לו בין לתקן בין לעוות:

מחזיר והלוקח עסמ"ע ס"ק ט"ו שכתב דאף דהמוכר יכול לחזור בו מ"מ אין הלוקח יכול לחזור בו ע"ש מוכח מזה ואפי' בנתאנה השליח והמוכר יכול לבטל מ"מ אין הלוקח יכול לומר כיון שהמוכר יכול לבטל מחמת שלא נעשה שליח לעוות א"כ הוי כאילו לא נמכר ע"י שליח והוי כמוכר דבר שאינו שלו שגם הלוקח יכול לבטל דהא בכאן ע"כ מיירי שנתאנה השליח כמ"ש לעיל ואפ"ה כתב הב"י דאין הלוקח יכול לחזור:

הסירסור שליח הוא כתב הש"ך אמרינן בפ' המקבל מי שאמר הולך גט זה לאשתי ואשתו אומרת תהא שלוחי לקבלה הוי ספיקא אי יכול להיות שליח כיון שאינו יכול לחזור ולהודיע להמשלח הראשון ולזה מסופק בממון כה"ג במי שנותן לפ' דבר למוכרו וא"ל אדם אחד תהא שלוחי לקנותו ממנו אי מהני קנין השליח ☜ וע"ב דלפענ"ד נראה דבממון כיון דתיכף כשאמר השליח להקונה לך משוך וקני נגמר שליחותו ושוב יכול הלוקח לעשות השליח בעצמו לשליח שיקנה בשבילו ולא דמי לגט דבגט טלי גיטיך מעג"ק פסול ולא כלתה שליחותו עד שנותן לידה ולכך א"י לעשות שליח הבעל לש"ק שלה שיהיה הוא הנותן והמקבל:

משלם החמשים מביתו ☜ וע"ב דאפילו אינו שוה רק חמשים מחויב השליח להשלים עד מאה כמו שאמר לו המשלח והטעם דלא מחזקינן להשליח בגזלן ואמרי' דודאי היה דעתו לתקן העיוות והוי כאילו קנאו לעצמו במאה ומכרה בחמשים:

מכר במאתים הכל לראובן ואף שגילה דעתו למכור במנה לא אמרינן שמחל המותר להסירסור אלא אמרינן שהיה סבר שאינו שוה יותר ומיירי בדבר שאין לו קצבה לא כמבואר בסי' קפ"ג סעיף ו' (סמ"ע):

שלח לו דורון כתב הט"ז דוקא שיש הוכחה ששלח לו הדורון בשביל השליחות כגון שאינו רגיל בזה או רגיל ועכשיו מוכח קצת שנותן לו בשביל השליחות וגם הש"ך כתב שיש ליישב בדבר ע"ש:

אין השליח יכול לקנות לעצמו דאין מכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות (סמ"ע) ועש"ך שכתב דיש חולקים בזה:

ונתפייס המוכר וה"ה אם שתק המוכר (ב"י):

זכה במותר דמסתמא הסכים לדבריו אדעתא דהכי לקחוה (סמ"ע) והוי כמו ש"ש (ש"ך) ☜ וע"ב דלא דמי להא דסי' קפ"ו סעיף ב' דחייב אפילו באונסים דשם לקחו בתורת מקח שיהיה הוא הלוקח כשיזדמן לו מוכרים שיהיה שלו מעכשיו משא"כ הכא דאינו אלא שליח בעלמא:

נשבע הסירסור והראב"ד חולק וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ☜ וע"ב דהראב"ד אינו חולק רק כשאינו מזכיר בתביעתו שיווי החפץ רק מכח מה שאמר לו למכרה במאה וא"י שנמכר אלא מפי הסירסור ולא הוי תביעתו בדבר שבמדה ולכך פטור ובזה גם הרמב"ם מודה ואינו חייב שבועה רק כשאמר במאה אמרת למכרה וכן מכרתי ☜ וע"ב דאפילו טוען אתה מכרת בחמשים ואינו תובעו מאה רק מחמת שאמר לו למכרה במאה אפילו הכי חייב לישבע ש"ד:

ואם ידע הלוקח כתב הש"ך דבעינן דוקא שהודיע להלוקח בשעת מקח שם המשלח וכן לעיל בסי' קפ"ב בעינן שהודיע בשעת המקח שהוא שלוחו של פלוני דוקא אבל כשלא הודיעו בשעת מקח רק סתם שהוא שליח הוי כלא הודיע כלל והטעם כיון שהודיע שם המשלח צריך להחזיר דהיה לו להלוקח לחוש שמא יקפיד המשלח אבל אם אינו מכיר המשלח אע"פ שאמר לו שהוא שליח יכול לומר סבור הייתי כיון שאינך מפרש מי הוא המשלח בודאי אין קפידא בכך ויקיים המשלח מעשיך (ש"ך):

יחזיר החפץ לבעלים כיון שהלוקח טוען ספק והמשלח ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והשליח א"נ להעיד ללוקח מפני שהוא נוגע (סמ"ע) ☜ וע"ב דמיירי דוקא שנתאנה השליח ובהא פליגי הרמב"ם והראב"ד רמב"ם ס"ל דבסירסור הואיל שמקבל שכר לא אמרינן דמן הסתם עשאו המשלח בין לתקן ובין לעוות והמקח הוא בטל לפנינו ולכך אין השליח נאמן לקיים המקח והי"א שהוא הראב"ד ס"ל דאפילו בסירסור אמרינן במסתמא התנה בין לתקן בין לעוות והמקח קיים לפנינו ולכך אין השליח נאמן אפי' כשמעיד למשלח שאין ע"א נאמן להוציא ממון אבל כשלא נתאנה השליח והמשלח מכחישו ואסר שצווה למכרה ביותר משיויו השליח נאמן כמו בשליש סעיף נ"ו כיון דהימניה ואפילו שכבר יצא השלישית מת"י מ"מ מהימן הוו במאי דעביד מעיקרא:

אפילו מודה הסירסור הטעם דמסתמא אמרינן דעשאו בין לתקן בין לעוות כמו בסי' קפ"ב סעיף ד' ואין השליח נאמן שיכול הלוקח לומר קנוניא אתם עושים עלו והרמב"ם ס"ל דבסירסור הואיל ונוטל שכר לא אמרינן שעשאו בין לתקן בין לעוות (סמ"ע) והש"ך מחלק דלעיל סימן קפ"ב מיירי שהמשלח הוא לוקח ורוצה להוציא מעות לכך אמרינן המע"ה וכאן מיירי שהמשלח הוא המוכר ורצה להוציא החפץ וכיון שמבורר שהחפץ היא של המשלח מוקמינן בחזקת מרא קמא והט"ז מחלק דבסי' קב"ב ליכא הכחשה בין משלח לשליח משא"כ כאן דאוכא הכחשה ס"ל להרמב"ם דהמשלח נאמן:

אינו רוצה למכור בדמים אלו ☜ וע"ב דמיירי שנתאנ' השלי' והמשל' אמר לו מכור במה שתמצא ובהא פליגי הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם ס"ל דמכור במה שתמצא לא הוי כא"ל בין לתקן בין לעוות אבל הראב"ד ס"ל דהוי כאילו אמר בין לתקן בין לעוות אבל בלא נתאנה לכ"ע אין המשל' יכול לבטל המקח כשנתן לו רשות למכור אפילו אמר לו מכור סתם:

מחזיר הלוקח ואף שהמוכר יכול לחזור בו אין הלוקח יכול לחזור בו (סמ"ע) ☜ וע"ב דאפילו נתאנה השליח והמשל' רוצה לקיים המקח אין הלוקח יכול לחזור בו:

אמר לו מכור במה שתמצא דוקא כשמכר מעט פחות או מעט יותר הא אם מכר בפחות הרבה אמרינן מה שעשה עשוי (סמ"ע):

אפילו כשעת הליכה אף דאכתי לא מכר החפץ ושמא לא ימכרנו אפ"ה הוי ש"ש ומכ"ש בחזרה דהיינו אחר שכבר מכר החפץ דאז פשיטא דהוי ש"ש (סמ"ע):

וישבע כמה השוה האבן וא"צ ראובן לישבע שהיה האבן תקוע יפה דאין נשבעין על טענת שמא (סמ"ע):

ויפרע שוויה דוקא שוויה ולא יותר אפילו הוא משכון של עכו"ם והעכו"ם שמוהו ביותר ועיין לעיל סי' ע"ב (סמ"ע):

פשיעותא הוא ובסי' קכ"א הוסיף דאם אמר שהשכינו אצל פלוני והוא כופר חייב דה"ל למשכנו בעדים ויש כאן השמטות סופר סמ"ע והש"ך כתב דבכיון השמיטו המחבר דליתא להאי דינא וע"ל סי' קכ"א:

פטור הסירסור כיון דהוא בעצמו ציוה לו להשכינו ביד פ' וה"ה אם ציוה לו להשכינו ביד עכו"ם ומכר העכו"ם המשכון דפטור (סמ"ע):

פטורים הבעלים ואף שהריוח הקנס הנכתב בתנאים דזה לא הוי ריוח כלל הואיל והיה לו ביוש ויצא שכרו בהפסדו סמ"ע והש"ך כתב דכל שדכנות סתמא כאילו התנה עד שיתפייס לקנין שעושין הקנס ומגיע לו שדכנות מ"מ אם עבר אחד והשני אינו יכול להוציא הקנס חייב השדכן להחזיר השדכנות ואם נתרצו שניהם בחזרת השידוך לא הפסיד שכר השדכנות במקום שגובין אותו אחר כתיבת התנאים (ט"ז) כתב הסמ"ע שכירות פועל אין צריך קנין לכן האומר לחבירו דבר בשבילי לשלטון ואתן לך ב' זהובים חייב ליתן לו ואינו יכול לומר שמחמת יראה הבטיחו שלא יקלקל עניינו אצל השר דדברים שבלב אינם דברים:

שליח הוא. עבה"ט עד ויש נ"מ בזה דמי שנתן לא' דבר למוכרו כו' ועי' בפנים בש"ך דקודם הך נ"מ כתב וז"ל אע"ג דלענין ממונא לא נ"מ בהא גבי הולך לפלוני דבמלוה ופקדון הוי כזכי אפי' בלא קבלת הלוה או שלוחו ובמתנה לא הוי כזכי אפילו עשאו המקבל שליח וכמו שנתבאר סי' קכ"ה מ"מ נ"מ במי שנתן לפלוני דבר למוכרו כו' עכ"ל ועיין בדגמ"ר שכתב עליו וז"ל דבריו נ"ע דשסי' קכ"ה מיירי שהמקבל עשאו תחלה שליח לקבלה ואח"כ אמר הנותן הולך בזה עקר שליחותו לקבלה ועשאו שליח להולכה וגם בגט הדין כן כמבואר באה"ע סי' ק"מ ס"ו אבל אם מתחלה אמר הנותן הולך חפץ זה לפלוני ואח"כ א"ל המקבל תהא שלוחי לזכות לי כשם שהוא ספק בגט כך הוא ספק במתנה ודברי הש"ך צ"ע עכ"ל וכן הקשה בס' נה"מ וגם על תחלת דברי הש"ך במ"ש דבמלוה ופקדון הוי כזכי כו' הקשה גם כן דנהי דבמלוה אף הולך הוי כזכי מ"מ איכא לשונית דלא הוי כזכי וגם נ"מ אם אמר בפירוש שאינו רוצה שיזכה לו ואח"כ כ' ליישב קצת דברי הש"ך בזה ע"ש אולם הוא ז"ל חולק בעיקר הדין וכתב דלא דמי לגט דהתם הטעם משום דפסול טלי גיטך מעג"ק ולא כלתה שליחותו עד שנותן לידה כו' עש"ב. ומ"ש שם בפשיטות דגבי עבד כשר טלי שחרורך מעג"ק אף דאיתקש לאשה היינו בגוף כתובת השטר כו'. הנה גם בט"ז יו"ד סימן רס"ז ס"ק מ"ד משמע כן אך בתשובת חתם סופר אה"ע סימן פ"ב פשיטא ליה דפסול וכתב שם ליישב דברי הט"ז ע"ש והובא קצת בפ"ת לא"ה סימן קמ"א ס"ק ל"ה ע"ש ועיין בתשובת באר יצחק סי' א' הביא גם כן בשם הריטב"א קדושין דף כ"ג שכ' דגם גבי שחרור לא מהני טלי מעג"ק ע"ש:

ואם ידע הלוקח כו'. עיין בתשובת עשאת בנימין בחידושי דינים שבסוף הספר סי' ז' שכתב ז"ל כתוב בתשובת הגאונים סי' קנ"ב ראובן נתן סחורה לשמעון למכור ושמעון מכר בלא דמים להודיע שהסחורה של ראובן אחר כך לקח המעות מהל וקח או שהחזיר הלוקח הסחורה לשמעון וראובן חוזר על הלוקח שיתן לו הדמים בעד הסחורה ולוקח אמר שנתן לשמעון וראובן אומר כבר היית יודע שהסחורה היא שלי ולא היה לך ליתן לשמעון ופסק הדין עם ראובן עכ"ל וצ"ע. שוב מצאתי בתשובת ושב הכהן סי' י"ז עובדא כעין זה ולא פסק כן ע"ש ויובא לקמן סי' רצ"א סכ"ו ס"ק ט"ז ע"ש:

ואח"כ מכרו ללוי ע"י אחר. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ו שכתב דבתשובת הרא"ש מקור האי דינא לא הוזכר שמכרו ע"י אחר רק מבואר שם שמכרו אח"כ ללוי ע"י עצמו ומעתה מה שהוסיף רמ"א ע"י אחר יש לדון על זה דבשלמא אם מכרו אחר כך ללוי בלא שום סרסור שפיר מוכח דברמאות דחאו להסרסור אבל אם מכרו אח"כ ע"י סרסור אחר יוכל להיות שהסרסור החדש הטעים לו טעמים נכונים שלא יעכב המכר עבור השנאה ועכ"פ נראה שגם רמ"א שכתב שמכרו ע"י אחר חייב ליתן לשמעון סרסרותו כוונתו כפי חלקו שלא תאמר כיון שמתחלה לא נכנסו דברי הסרסור באזני הסוחר שוב אין לו שום זכות קמ"ל שלא איבד זכותו אבל ודאי שגם השני הוא שותף בסרסרות הזה. ואם יטעון הסרסור הראשון על המוכר שגם באותו פעם היית מרוצה ודחיתני לומר שאינך רוצה למכור ללוי כדי להפסידני ואתה הכנסת בזרוע את הסרסור השני אין בכח טענה זו אפילו לחייב את המוכר שבועה על זה כיון שאינו אומר בזה טענת ברי וגם אם היה הכוונה ברמאות גם כן אני מסופק אם חייב המוכר להשלים לסרסור הראשון ההפסד שגרם לו ויותר קרוב בעיני שפטור עכ"ד. וכתב עוד שם בדבר שדכן שדחה הבעל דבר אותו ולקח שדכן אחר לגמור השידוך הדבר ידוע שהפרש גדול יש בין שידוך למקח כי בעסק המקח אין שם דברים אמצעים והמקח תלוי רק בדמים וכיון שהסרסור הביא אותם לעמק השוה בסך הדמים כבר נגמר הדבר ולא חסר רק הקנין ולכך אם המוכר דחאו להסרסור בדברים ואחר כך הכניס עוד סרסור בזה נסתפקתי קצת אם רמאות הזה מחייב להמוכר לשלם לסרסור הראשון הפסדו אבל בשידוכים יש הרבה פרטים לבד סך הנדן כמו התחייבות מזונות ודירה ובגדים ומתנות וכמה פעמים בשביל דבר קטן מתפרדת החבילה ונתבטל השידוך ולכן כל זמן שלא השוה אותם השדכן הראשון בכל הפרטים עד שלא נשאר שום דבר גדול או קטן שצריך לדבר בזה עדיין לא נגמר השידוך ע"י השדכן ואם אחד מהצדדים מכניס את אוהבו או קרובו לגמור הדבר אפילו היה ביכולת של השדכן הראשון להשוותם גם כן בפרטים הללו אין כאן רמאות כלל וכזה נעשו מעשים בכל עת ואין להשדכן הראשון על הצדדים רק תרעומת אבל לא שום דין ומשפט כלל (נ"ל כוונתו שא"י לתבוע כלל חלק הגומר אבל ודאי שצריך לשלם לו חלק המגיע למתחיל כפי תקנת המדינה שם) עכ"ד ע"ש עוד. ועיין בעט"צ ס"ק י"ז שכתב מצאתי כתוב בפנקס ארצות דהמתחיל והגומר יחלוקו ביניהם בשוה והמתחיל לא נקרא אלא מי שאמר כמה אתה נותן (פי' שידבר אודות נתינות) ואמצעי לא יקח כלום אבל ראיתי נוהגים שמחלקים לג' חלקים שליש למתחיל ושליש לאמצעי ושליש להגומר והבעלים יניחו השדכנות בב"ד ואח"כ נאמנים לומר מי המתחיל ומי האמצעי ומי הגומר ויגידו בחרם ואם א' מהם קרוב או פסול יגיד צד השני ואם שני הצדדים הם פסולים אין נאמנים אלא בשבועה כו' ואם המתחילין הם רחוקים ובשעת הגמר לקחו הבע"ד קרובים שלהם לגמור השידוך אין להקרובים כלום בשדכנות (ומשמע דר"ל שינתן גם חלקם להמתחילין ולפ"ז מ"ש הנו"ב הנ"ל ואם א' מהצדדים מכניס את קרובו לגמור כו' אין להשדכן הראשון שום דין ומשפט כלל היינו מצד הדין וכאן מצד התקנה ועי' בס' חוקי דרך הבאתי. בפ"ת לאה"ע ס"ס נ' שכתב ולקרובים פסולי עדות אין נותנים רק בניכר לפי ראות עיני הדיין שעשו פעולה) ע"ש עוד. ועיין בתשובת שב יעקב סי' י"ג בנידון דו"ד שהיה בעסק שדכנות בין המתחיל וגומרים והשיב דבר זה תליא במנהגי המדינות ואני כאשר ראיתי המנהג בעיר מולדתי ק"ק פראג ליתן להמתחיל חלק שליש כן נהגתי פה במדינה זו ואם היה מתחיל רק אצל צד אחד יש לו החציה היינו חלק ששית. ואף דמשמע מתשובת הרא"ש שהביא הב"י סי' קפ"ה בסרסור [דדוקא בהיה רמאות אבל באין רמאות בדבר מה שלא נגמר ע"י המתחיל ונגמר ע"י אחר אין להמתחיל כלום נ"ל לחלק בענין המתחיל כאשר כבר פסקתי כמה פעמים. דאם המתחיל אף שלא היה יכול לגמור מ"מ הוא היה הממציא לשידוך הלז שע"י נתגלה הדבר ובאו שדכנים אחרים או אותו צד שהיה מרוצה להשידוך מעמיד אחרים אשר דבריהם נשמעין יותר לצד השני הן על ידו הן ע"י שום גרמא בודאי דודאי דיש לו דין מתחיל וזה הכלל באופן שאפשר לומר אילולי שהיה זה המתחיל אשר התעורר לזה לא היה עולה ע"ד אחרים לדבר שידוך הלז אם כן ודאי מחוייב ליתן להמתחיל כפי המנהג משא"כ אם הגומרים נתעוררו מעצמם לאותו שידוך וסוברים לפי דעתם שהם הראשונים (נראה דר"ל שניכר גם כן לב"ד כן כגון שהם ממקום רחוק וכה"ג) אם כן המתחיל לא עשה שום פעולה טובה בזה הואיל שבע"ד אינו מרוצה על ידו ואלולי שבאו האחרים היה נשתקע הדבר והשדכנים האחרים באו מעצמם ולא יודעים שום דבר מהמתחיל אם כן אין שום טעם ליתן לו דבר כו' וראיה לחילוק זה מגמרא ספ"ק דסוטה כו' (דאיתא התם כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם אמר ר' חמא ברבי חנינא כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מע"ה על שגמרו כאילו עשאו וקשה על זה ממדרש ילקוט תהלים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו אלא אמר הקב"ה הואיל וחשבת לבנותו כו' וע"פ חילוק הנ"ל א"ש דגבי עצמות יוסף בלא התחלה דמשה היה גם כן נתקיים ודאי אותו מצוה ע"י אחרים משום השבועה רק דאמרו הניחו לו כבודו בגדולים כדאיתא התם לכן נקרא על שם הגומר כיון דאי לאו שקדם המתחיל היה הגומר נמי מתחיל משא"כ בבנין בהמ"ק דלא נקבע זמן קבוע לבנין ואי לאו דהתעורר דוד אפשר לא היה מתעורר מלך אחר כמו שלא התעורר שאול לכך נקרא על שמו כו') ומזה ראיה לנ"ד בדין המתחיל בשדכנות דאם המתחיל היה הממציא לדבר ואי לאו המצאתו אפשר דלא היו הגומרים מסקי אדעתייהו ודאי ראוי לו שכר המתחיל עכ"ד ע"ש. ועיין בפ"ת לא"ה סימן נ' ס"ק ט"ז כמה פרטי דינים בענין שדכנות:

חייב הסרסור עיין בספר שער משפט מ"ש בזה ומסיים דקשה להוציא ממון ע"פ פסק זה דהש"ע בכאן עש"ה:

[ש"ך אות א] אפי' עשאו המקבל שליח. נ"ב לא זכיתי להבין דהא פשוט דהתם כיון דעשאו שליח קבלה מקודם מש"ה במה שאומר תן בשכר שליחות קבלה. וכמ"ש הסמ"ע שם ס"ק כ"ג משא"כ היכי דהנותן אמר תחלה תן ואח"כ אמר להמקבל תהי' אתה שליח שלי לזכות מידך הוי ספק אם בעי החזקת שליחות אצל הנותן או לא ודו"ק:

[שו"ע] הסרסור. נ"ב עיין לקמן סי' רצ"ד בהגה:

[שו"ע] החמשים מביתו. נ"ב כתב הריק"ש נ"ל דהיינו כשאין שומתו ידועה שאם שוה נ' לא ישלם אלא כמו ששוה דלא גרע מגזלן דאינו משלם רק כשעת הגזילה:

[שו"ע] מכר במאתיים. נ"ב עיין באר הגולה סי' קפ"ו אות ח':

[ש"ך אות ג] עיין בתשו'. ובתשובת מהרי"ט סי' קכ"ו ובתשו' לחם רב סי' קצ"ה. ועיין לעיל סי' קע"ה ועיין אורים גדולים לימוד קצ"ג ובתשו' דבר משה סי' ק"א:

[ש"ך אות ה] והוי נמי. נ"ב ה"ה אם אמר המותר נחלוק הוי ש"ש בכולו ב"י סי' קפ"ו ועיין בת"ח להרשב"א סי' ק"צ:

[הגה] וי"א דאין. נ"ב עיין תשו' לחם רב סי' צ"א:

[סמ"ע אות כב] לסרסר שישכין. נ"ב במקור הדין ברשב"א לא נזכר שאמר שישכין לכותי. ועיין תשו' מגיד מראשית חח"מ סי' א':

[סמ"ע בא"ד] דהסרסר פטור. נ"ב ואם הנכרי מכחישו צריך לישבע כדין חנוני על פנקסו. רשב"א שם. ועיין ש"ך סי' צ"א ס"ק ג' ועיין תשו' מגיד מראשית חח"מ סי' א':

[הגה] השדכן. נ"ב אמר הסרסר למוכר או ללוקח לא אקח ממך כלום בסרסרות מקח זה ואח"כ אמר שלהשביח דעת שכנגדו אמר כן אין בדבריו כלום. הריק"ש וכ"כ בתשו' חוט השני סי' ה'. ראובן הבטיח לשמעון להשתדל בעדו בעסק מה בחנם וכשקרב הדבר לגמור חזר בו ראובן ואומר לא אגמור אלא אם תתן לי כך וכך. ונתן לו שמעון ופייסו ואח"כ הגיע מעות ראובן ליד שמעון ואמר לקחת מעות שלי שלא כדין כי הייתי אנוס כאשר פייסתיך הדין עם ראובן ב"י סי' של"ג בשם מהרי"ק סי' קל"ג והעתיקו הסמ"ע ססי"ד ס"ד:

[סמ"ע אות כו] בע"ש תמה. נ"ב עיין תשו' שער אפרים סי' ק"ן:

הסרסור שליח כו'. אמרינן בפ' המקבל דף ס"ג ע"ב מי שאמר הולך גט זה לאשתי ואשתו אומרת תהא שלוחי לקבלה הוי ספיקא אי יכול להיות שליח כיון שלא חזר והודיע למשלח הראשון כך פסקו כל הפוסקים וכמו שנתבאר בא"ע סי' קמ"א ואע"ג דלענין ממונא לא נ"מ בהא גבי הולך לפלוני דבמלוה ופקדון הוי כזכי אפי' בלא קבלת הלוה או שלוחו ובמתנה לא הוי כזכי אפי' עשאו המקבל שליח לקבל וכמו שנתבאר סי' קכ"ה מ"מ נ"מ במי שנתן לפלוני דבר למוכרו וא"ל אדם א' תהי' שלוחי לקנותו ממנו אי מהני קנין השליח וא"כ הוי ספיקא דדינא והמע"ה ועיין ר"ס קפ"ה בטור תשובת הרא"ש ובב"י שם (עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' מ"ו וצ"ע ובתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט דף ע"ב):

מי ששלח שליח כו' הב"י כ' לקמן סי' ש"ג ע"ז דיש להתיישב בדבר וגם מור"ם כ' שם בהג"ה בל' י"א ע"ש:

אין שליח יכול לקנות כו' עיין בתשובות מהרי"ט סי' צ"ג ובתשובת ן' לב ספר א' דף ק"ס (הג"ה וע' בתשובת הגאונים סי' שפ"ד דמשמע שם שפסק דיכול להחזיק לעצמו):

נתן חפץ כו' עיין בתשו' מהרשד"ם סי' שכ"ה:

זכה במותר והוי נמי שומר שכר:

נשבע הסרסור ש"ד הראב"ד השיג ע"ז וכ' שאין כאן ש"ד שהמשלח אינו תובעו אלא דמי חפצו וא"י שנמכר אלא מפי הסרסור ואינו טוען לא במדה ולא בשום דבר מסוים והב"י כ' ע"ז ונ"ל טעם הרמב"ם כיון שאינו מכחיש את הסרסור לו' שאינו נמכר אלא שאומר שא"ל בק' ה"ל סרסור מ"מ ואין דבריו מוכרעין דעכ"פ עיקר תביעתו על חפצו ולעד"נ שאין דברי הרמב"ם אמורי' אלא כשראובן טוען במאה אמרתי לך למכרו וכן מכרת נמצא שיש לו בידו מאה והסרסור או' בחמשים אמרת לי וכן מכרתי אז נשבע הסרסור ש"ד אבל אם טוען במאה אמרתי למכרו ואתה מכרת בחמשים נמצא שעיקר תביעתו על חפצו בהא ודאי שפיר קאמר הראב"ד:

ואם ידע הלוקח כ' הב"י למה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשיודע שאינו של סרסור סגי וי"ל דאי לא"ה לא יחזור שיאמר שמא אין בעל החפץ לפני כדי שאחרים עליו ולפי דרכו לא הוצרך לזה דאם לא ידע שהוא שלו יאמר לו לאו בע"ד דידי את ולא יחזור החפץ כלל אבל ק' אכתי ל"ל שידע בשעת מכיר' שהחפץ זה של ראובן כשיודע בשעת המכיר' שאינו של הסרסור ולאח"כ יודע שהוא של ראובן סגי והל' ואם ידע הלוקח כו' משמע דבשעת מכירה ידע לכך נ"ל דס"ל להרמב"ם דצריך דוקא לידע בשעת המכירה שהחפץ של ראובן וכן משמע מל' הרמב"ם פ"ב משלוחין והביאו הטור סי' קפ"ב ס"ו ובש"ע ס"ב ודוקא שהודיעו שהוא של פלוני כו' אבל אם לא הודיעו שהוא שליח של פלוני כו' וטעמא דמילתא כיון שהוא מכיר המשלח צריך להחזי' דהי' לו לחוש שהמשלח יקפיד אבל אם אינו מכיר המשלח אע"פ שהוא מודיע שהוא שליח י"ל סבור הייתי כיון שאתה אינך מפרש מי הוא המשלח בודאי אין קפידא בכך שלא יקפיד המשלח ויקיים מעשיך וכן משמע ל' הרא"ש פ' ג"פ דהעיקר הוא שצריך להודיעו שהוא שלוחו של פלוני דוקא וכן משמע ל' הר"ן פ' האיש מקדש ול' המרדכי שם ול' תשובת הרשב"א סי' קפ"ב ודוק:

יחזיר החפץ כו' והא דפסק בסי' קפ"ב ס"ד דהמע"ה לק"מ דהכא שהחפץ מבורר בעין שהוא של משלח והלוקח ידע צריך להחזיר משא"כ לעיל דהמשלח הוא לוקח והוא רוצה להוציא מעות מיד המוכר אמרינן המע"ה ודלא כמו שדחק עצמו בסמ"ע ס"ק י"ב (הגה וע"ל סי' קפ"ב ס"ד מ"ש מח"ז ס"ק ד' לישב בע"א ודוק) (מס"ק ו' ע"כ מצאתי בתוך כתביו שכ' בימי חורפו) ועיין בב"ח שחולק בע"א ומחמת זה פסק כהרמב"ם ע"ש ואין הכרעתו נ"ל ע"ש שדבריו דחוקים עיין בתשובת רשד"ם סי' ע"ז וק"י ור"ד ובתשובת ן' לב ספר א' כלל י"ג סי' ע"ט וס"ב סי' ע':

אפי' מודה כו'. עיין לעיל סי' צ"ט סס"א בהג"ה:

אבל אם אמר כו'. וכ"כ הב"ח ע"ש שכ' אפשר דגם הרמב"ם מודה בזה ע' בתשו' רשד"ם ס"ס תכ"ט:

ויפרע שוויה כו'. ע"ל סי' ע"ב ס"ל מ"ש בשם הב"ח ויש נ"מ לסרסור ע"ש:

פשיעותא הוא כו'. עיין בסמ"ע ס"ק כ"א עד ונראה דהשמטת הסופר הוא כו' ולפעד"נ בכוון השמיטו המחבר דהר"ן בנ"י מגמגם בזה וגם לדידן נראה דליתא להאי דינא וכמ"ש לעיל סי' קכ"א ס"ק ס"א ע"ש:

על מנת שיתפייס. מהרש"ל ביש"ש סי' ל"ט כ' דכל שדכנות סתמא כאלו התנה ע"מ שיתפייס לקנין שעושין הקנס ומ"מ אם עבר א' מהצדדים והשני א"י להוציא הקנס וההזיקות שלו חייב השדכן להחזיר לו חלקו משדכנו' ע"ש עוד:

(סעיף א' שלח לו דורון) בסי' ש"ג כתב ב"י ע"ז וצריך להתיישב בדבר ונלע"ד דלא הוה בשביל זה ש"ש אלא כשיש הוכחה שהדורון בשביל השליחות כגון שאינו רגיל בזה או רגיל ועכשיו מוכח קצת דבהגהת מרדכי שם יליף מריבית ואף שם נרא' כן:

(סעי' ה' יחזיר החפץ לבעלים) קשה ממ"ש בסי' קפ"ב ס"ד שכל זמן שלא יברר המשלח שלא עשאו שליח בין לתיקון כו' אם כן ה"נ נימא שמסתמא לא עבר על דבריו ובסמ"ע סקי"ב תי' דכאן שאני שאומר בפי' אל תמכור אלא בנ' ולא תיקן כלום אדרבא כאן אתה עושיהו לרשע שיעבור על דעת משלחו ובמה שאומר לו בפי' ולא נחשדנו בזה טפי במה שעיוות על המשלח דאפשר שטעה וסברה שהשולח יסכים עמו ועוד מחלק בסמ"ע בין שליח בחנם לסרסור דהכא ולעד"נ דלעיל אין שם הכחשה בין משלח ללוקח מצד עסק השליח דהשליח עושה לפי דעתו כראוי ואף אם לא היה שם תנאי שהי' בין לתיקון וכו' רק שיש חילוק בין מוכר למשלח היאך נעשה בזה אמרינן דודאי עשה כדרך העולם שאין עושין שליח לחצאין משא"כ כאן אנו רואין שע"כ יש הכחשה בין שליח למשלח ובזה ס"ל לרמב"ם שאנו מאמינים למשלח טפי מן השליח וכמאן שלקח הלוקח החפץ מיד המשלח עצמו דמי:

(סעיף י' בהג"ה ובמקום שאין מנהג) רש"ל כתב על דברי מהרח"י אלו ונ"ל דבכל השדכנות סתמא כאלו מתנה ע"מ שיתקיים לקנין שעושין לקנס ואוושא מלתא טובא וכאלו גמר פעולתו ומ"מ אם עבר א' הקנס והוא אלם שאין שכנגדו יכול להוציא ממנו לא קנסוהו לזה עכ"ל ונראה פשוט דאף אם נתרצו שניהם בחזרת השידוך אחר כתיבת התנאים לא הפסיד זה שדכנות במקום שגובין השדכנות אחר כתיבת התנאים:

סעיף א' נ"ב בש"ך סק"א העלה דכמו דאמרינן בגיטין דהיכא דלא חזרה שליחות אצל בעל לא מהני ה"ה במקח וממכר כה"ג לא מהני עיי"ש. ושמעתי אומרים לי בשם ספר תורת גיטין וספר נתיבות המשפט ח"ב שחולק על דין זה. ומחלק דשאני גט דל"מ דהוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע משא"כ בממון עיי"ש ואני לא ראיתי בספר הזה עצמו כי אינו נמצא ת"י ולדעתי צדקו דברי הש"ך דנהי דבממון מהני באומר לו טלי חפץ זה מע"ג קרקע היינו דעכ"פ אף בשעה שהחפץ מונח עג"ק עדיין לא יצאו מרשות המקנה כל היכא דאיתא ולכך כשמגביה הלה בציווי ודעת המקנה יש כאן דעת אחרת מקנה אותו שהרי בשעת הקנין ממש המוכר מקנה לו ודעתו מהני שעדיין שלו הוא ומועיל הקנאתו. אבל בשליח המוכר ונותן ולא המקנה בעצמו אז שפיר כתב הש"ך שא"י להיות שליח לקנות מכח ממ"נ אם נחשב שלוחו של המוכר ממש עד שעת הקנין ממש הרי לא חזרה שליחות אצל בעל ולא נחשב שליח וכמשמעות לשון רש"י ותוס' בפ"ב דגיטין ובפ' התקבל דמצד השליחות עצמו יש קפידא במה שאין חוזרת שליחות אצל המשלח ואי נימא שנעקר משליח של המוכר תחלה ועדיין לא נעשה שליח הלוקח ויש שהות לחזור להמשלח שליחותו דא"כ אי נעקר כבר מן שליחות המוכר שוב נהי דמהני ממון טלי חפץ זה מעג"ק מ"מ כאן ליכא דעת אחרת מקנה שהרי המוכר לא ידע מהקנאה שנקנה לו והשליח לא מהני דעתו כיון שכבר נעקר משליח המוכר ואם כן אין כאן מי שיקנה לו. ולהפקר אין דומה כיון דבאמת יש לו בעלים הוא המוכר ממש לכך צריך דוקא דעת אחרת מקנה וליכא. לכך ממ"נ לא מהני כאן וצדקו בזה דברי הש"ך ודו"ק בזה: שם באותו סעיף. נ"ב נשאלתי בראובן ששלח איזה חפץ לשמעון למכור אותו וצוה עליו שלא למכור רק במזומן ודרכו של שמעון ליקח שכר אצל כ"א רק בנ"ד שהוא עם ראובן אהבת רעים ובודאי לא יטול. ועכשיו אירע ששמעון מכר החפץ ולקח אדרוף ולא קבל מותר הדמים ואח"כ ברח הלוקח אם חייב השליח לשלם או לא. הנה תשובתו בצדו כי השליח ששינה מדעת המשלחו חייב לשלם מתרי טעמי א' כי השליח ששינה נחשב פשיעותא וחייב אף בחנם כמ"ש כאן בריש סעיף א' וכן משמע בש"ך לעיל סי' קפ"ג סק"ט ובכמה דוכתא ובסי קע"ו בשותפין מוכח ג"כ דאם מכר בהקפה הוי פשיעותא. ועוד בנ"ד הוי שומר שכר כיון דלא התנה עמו בחנם. ואם הי' רוצה הסרסור היה יכול לתבעו שכרו אף דהוי אוהבו כמ"ש בסי' רס"ד בכל פועל א"י לומר בחנם עשית עמדי ולא מחלקינן בין אוהבו או לא. וא"כ כיון דהי' יכול לתבוע שכרו אם היה רוצה נעשה ש"ש כעין דקיי"ל במפקיד מעות כיון דאילו רצה היה יכול להשתמש בו נעשה ש"ש גם באומן בההוא הנאה דאילו בעי תפוס לי' אאגרי'. וה"ה בזה. ומה דמשמע בסי' קפ"ה ובסי' ש"ג בהג"ה דדוקא בעינן ששלח לו דורן דמשמע הא בלא"ה לא הוי ש"ש אף בסתמא דאי בפירוש שיהיה ש"ש לא הוי מהני דורן. ובע"כ מסתמא מיירי ומ"מ לולי הדורן לא הוי ש"ש התם מיירי שאינו עושה פעולה רק שמירה ובזה אין לו שכר בסתם דדוקא בעושה פעולה אין דרך אדם לעשות בחנם ומגיע לו שכר אף בסתם אבל שמירה בלי מעשה דרק להתחסד זה עם זה אין לו שכר בסתם. כן מוכרחין אנו לחלק. אבל זה אמת דאם עושה לו פעולה היינו דין סרסור ואף בסתם נעשה ש"ש ואין פנאי להאריך. ע"כ השבתי ודו"ק בזה: שם סעיף ה' וחזר בו אחר שקניתי נ"ב עיין בחיבורי לאו"ח ה' פסח סי' תמ"ח בתשובה לק' אוזיראן מ"ש שם דרך אגב לבאר אם שייך פלוגתא זו גם בקרקע או רק במטלטלין. דבקרקע י"ל גם הרמ"א מודה גם כתבתי בדין אם טען שחזר בו קודם שמכרו השליח דנאמן לכ"ע עיי"ש:

סעיף ו כל סרסור וכו'. וי"א דוקא שלא אמר לו מכור וכו'. נ"ב נלפענ"ד דה"ה בדבר שיש קפידא להמוכר למי נמכר ענין המקח. כגון שרצה למכור חצי הבית שלו או כולו רק שיש לו עוד בית אצלו ודרך האדם להקפיד על השכן מי יהיה שכנו הטוב או רע. וכן נמי בבהכ"נ במקומות דשם ג"כ דרך האדם להקפיד עם מי יעמוד ומי שכנו אז כל כה"ג אם מכר השליח לאחד ואח"כ טוען המוכר אינו רוצה למכור לזה ג"כ דינו כמו במעות כאן אם אומר שאינו רוצה למכור בדמים הללו אף שנתן לו למכור סתם מ"מ יכול לומר איני רוצה רק בכך וכך א"ב ה"ה באדם הלוקח אם הוי דברים שדרך ב"א להקפיד על הקונה ושוכר ויש לו קפידא הוי ממש כמו אם לא הזכיר סכום המעות וטוען אין רצונו בדמים הללו. אבל אם אמר מכור לכל מי שתמצא דינו כמו במה שתמצא וא"י לחזור בו אח"כ כן נראה לפענ"ד נכון לדינא. וכן מעשה בא לידי. ופסקתי כן והוא נכון ומ"ש כאן בש"ע ראובן אומר במאה אמרתי לך למוכרו וכו' עיין בנה"מ כאן כמה הערות לדינא בזה. ובתשובתי לק' סטאניסלאב בחיבורי לחו"מ מהדורא ה' שם ישבתי קושית הנה"מ שפלפלתי הרבה מזה. והעליתי לדינא באם לא היה שוה מאה באמת וגם בדין אם נאבד מיד הסרסור כה"ג בפשיעה או בגניבה כמה חייב לשלם עיי"ש. ומ"ש הנה"מ דקיי"ל כר"מ ע"ד בעה"ב נקרא גזלן דבריו תמוהין להמעיין בהרא"ש פ"ו דב"מ דע"ח ובהה"מ הובא בסמ"ע סי' ש"ט ובש"ע שם מוכח דלא קיי"ל כר"מ ובע"כ כוונת הש"ע כמ"ש בתשובה הנ"ל טעמו ונ"מ לדין חדש שכתבתי שמה עיי"ש:
סעי' ו בהג"ה אבל אמר לו מכור במה שתמצא. נ"ב לכאורה נלפענ"ד דמוכח גם מפרש"י כן במס' ב"ב דנ"א ע"ב ד"ה הנושא ונותן באמנה וכו' שאמר לו מכור במה שתוכל וכו'. אין לו עליו הנאה לומר יותר הי' שוה וכו'. א"כ מזה מוכח שאין יכול לחזור בו ולומר שלא נתרצה בדמים הללו אף אם מכר בשיעור הנאה ויותר כיון דאמר לו מכור במה שתוכל א"י לחזור בו כדעת הראב"ד והרמ"א. וכעת לא גרם הפנאי להאריך יותר ודו"ק: והנה נשאלתי בראובן שאמר לשמעון יודע אני שיש ללוי סחורה הוי סרסור שימכרנו לי והלך הסרסור והשתדל אצל לוי בנדון המקח ולא היה יכול להשוות אותם והשיב לראובן כי לא יוכל לקנותו בדמים שהוא רוצה והלך ראובן ושלח סרסור אחר והשתדל הסרסור הזה עד שמכרו לוי לראובן בדמים מועטים כמה שרצה הסרסור הראשון ליתן לו וכעת תובע סרסור הראשון שכר סרסרות שלו. ונשאלתי מה דינו והשבתי דהנה הרמ"א כתב בסי' זה סעיף וי"ו כאן דאם אמר לשמעון שלוי שונאו וחזר ומכרו לו חייב ליתן לשמעון סרסרותו וכו'. והנה הרמ"א קיצר כאן במקום שהיה ראוי לו להאריך דהמעיין במקור דין זה בהרא"ש מוכח שם דדוקא אם חזינן דהוי ערמה בדברים דמחמת ערמה דחה הסרסור אז צריך ליתן לו שכרו. אבל כל דלא הוי ערמה בדבר רק דאפשר דהוי שונאו והשני הפציר בו מאד ומחמת הפצרתו מכר לו שפייסו הקונה בינתים או דלא היה שוין בענין קניית המקח ובא השני והשוה אותם כל כה"ג דליכא ערמה דיש כמה ב"א דמתחלה אין רוצה למכור בכך וכך עד שמרבין עליהם רעים והפצרת דברים או דמתיישב בדעתו ורואה דאין לו קונים טובים כל כה"ג דליכא ערמה אין מגיע להראשון שכר סרסרות דכמה קנינים נעשים כן יעו"ש בלשון תשובת הרא"ש והבן. ושוב ראיתי בשו"ת נודע ביהודא מה"ת בחו"מ שהשיב כן ותה"ל כוונתי לדעתו בזה. אך מ"ש שם בתשובה דבזה אין להשדכן רק תרעומות על הבע"ד אין נראה כן. לא מבעיא אם לא ידעו הבע"ד משידוך זה וכן הגומר לא ידע מזה רק עפ"י דעת השדכן הראשון וכן הסרסור דצריך ליתן לו שכר הראוי לו עבור כן אף גם ידעו בלי הראשון ממנו מ"מ כיון דאין דרך שישתוו הצדדים רק אחר הרבות דברים עם כל אחד ואחד שזה ינוח מקצת מדעתו וזה יוסיף א"כ אף שלא היה יכול השדכן או הסרסור להשוותם ממש מ"מ הוקל אצל השני דהיה נקל לו להשוותם בטרחא מועטת. ואם לא הוי הראשון היה צריך להשתדל טרחא יתרה להשוותם אחרי שהיו רחוקים זה מזה הרבה א"כ היה מסייע להשני לכך צריך ליתן לו כפי אשר ישוו הב"ד כמה היה שוה טרחתו אבל חלק מחצה אין לו רק העיקר שייך להגומר כל דלא חזינן ערמה בדבר שדחה להראשון דרך ערמה וז"ב ונכון לדינא:

סעי' י סרסור שנתן כלי לבקרו. נ"ב הנה בטעם חיובו אם הוי מכח לוקח או שואל יש בזה חילוקי דעות עיין בר"ן פ"ק דע"ז בש"ס דט"ו בסוגיא דנסיוני ובהרא"ש בב"ב דפ"ח ובנדרים דל"ח ובר"ן והרא"ש שם ודבריהם סותרים זא"ז. ובתשובתי לק' באטישאן הארכתי ליישב דבריהם בעזה"י ודו"ק: