שולחן ערוך, חושן משפט קפ״ד: הקונה שדה על שם אחר ואחר כך אומר שהוא לעצמו (ודין שליח שמנה לג' ביחד) ובו ב סעיפים: – עם 18 מפרשים

הקונה שדה על שם אחר ואחר כך אומר שהוא לעצמו (ודין שליח שמנה לג' ביחד) ובו ב סעיפים:
ג' שנתנו מעות לאחד לקנות להם מקח אם היו המעות מעורבים וקנה במקצת הדמים אע"פ שהיתה כוונת השליח שזה שקנה לא' מהם הרי המקח של כולם וחולקים אותו לפי מעותיהם: הגה מיהו אם פירש בהדיא שקנה לאחד מהן הרי חזר משליחות האחרים וזכה זה שקנה לו (טור בשם ר' ישעיה) היו מעות של כל א' מהם צרורים וחתומים אע"פ שהיה בלב השליח הזה שיקנה המקח לכלם לא קנה אלא זה שקנה המקח במעותיו בלבד:

ראובן שקנה שדה משמעון ואמר ליה ללוי קניתי אותה וכתב שטר מכר בשם לוי וחזר ראובן ואמר לשמעון לעצמי קניתיה חזור וכתוב שטר מכר בשמי אין כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשם ראובן ואם התנה עמו מתחלה ואמר ליה לעצמי אני קונה וזה שאכתוב שטר בשם לוי כדי שלא ידעו בי שאני הוא הקונה הרי זה כופהו לכתוב שטר אחר בשמו ולא עוד אלא אפי' לא אמר כן למוכר אלא שאמר לעדים תחלה בפני המוכר יש לכם לכתוב לי שטר אחר על שמי כופין אותו לכתוב שטר אחר על שמו: הגה ואם קנה קרקע תחלה על שם לוי אע"פ שלוי לא עשהו שליח אם קנה במעות לוי לא יוכל לחזור בו (הגהות מרדכי פ"ד דמציעא):

מעורבים. עיין בסמ"ע ובט"ז מה שפירשו בדין עירוב זה ע"ש באורך:

פי'. עיין בב"ח שכת' באם שהיה מעות של כל אחד צרור לבדו אף שפי' שקנה לכולם לא קנה אף לדעה זו עיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' ז'. ש"ך:

וחזר. ע"ל סי' ס"ט ועיין בש"ג פ' הגוזל קמא ובבעה"ת שער נ"א שם:

עוד. (עיין בט"ז מה שמפרש ומבאר בזה וכת' דנ"ל להלכה שאין כח לכוף להמוכר לכתוב שטר אחר כי אם בתרווייהו שהיה גילוי מלתא וגם תנאי אלא שהתנאי מהני אפילו לא אמרו אלא בפני עדים ע"ש):

לכתוב. ע"ל ס"ס ס' דכת' הט"ו האי דינא לענין שטר הלואה ושם מבורר ג"כ הדין אם בא לוי ואומר שבמעותיו קנה ראובן ע"ש. סמ"ע:

לחזור. פירוש המוכר. וז"ל הגמ"ר ואח"כ רצה שמעון המוכר לחזור בו א"י לחזור אע"פ שעשה בלא הרשאת לוי ולא עשאו שליח ואם טען השליח דקנה במעותיו הדין ביניהן כן הוא שם עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דהב"ח הגיה בדברי הרמ"א ע"ש (והט"ז טרח לישב ולבאר דברי הרמ"א ע"ש באריכות וסיים דבריו ז"ל ולפי הנראה שאין להוציא דבר הלכה מתוך הג"ה זו כי היא סתומה ואין לה ביאור ע"כ):

א) ל' הרמב"ם פ"ז מהלכו' מכירה דין י"ג מימרא דרב"א בס"פ איזהו נשך ריש (בבא מציעא דף ע"ד:)

ב) זה מבואר שם באותה מימרא עצמה עיין בסמ"ע ☜שכ' שר"ל שהיה כך מתחלה בשעת נתינ' וגם לבסוף בשעת הקניי'

כתב בסבד"ה לאו דווקא דכל שאינם מעורבי' למאן דזבן זבן אפי' לא חתימין ולא ציירי אלא אורחא דמלתא נקט דכל שאינם מעורבי' נייר וחתם אינש לחודי' דאל"כ תיקשי דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא בהרמב"ם עכ"ל וכ' הב"ח ונכון הוא:

ג) ג"ז בפ"ב מה' שלוחין דין ה' ברייתא פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"ב) וק"ג וכדמפרש לה אביי שם:

ד) בגמ' איתא בשם ריש גלותא פי' כדי שלא יצאו עליה עסיקין כשידעו שהיא של לוי שהוא אדם גדול

ה) טור סעיף ג' שם בגמ' פשיטא לא צריכא וכו'

אעפ"י שהיתה כו' אע"פ שהיה בלב כו'. כנ"ל בסי' קפג ס"א ואם ידוע כו':

מיהו. נ"ל דזהו למ' הראשונה דסי' הנ"ל ס"ג:

ואם קנה קרקע. ב"ק ק"ב ב' א"ר ששת ה"ק כו':

במעות לוי. שם מכלל דמקניא כו' אי משום הא כו' וכאן לא מיירי שהודיע ולכן דוקא במעות לוי דבמעותיו א"צ לאודועי דלא שייך דבני מערבא כמ"ש שם בגמ' למעלה ול"ד להא דלעיל סי' קפ"ג ס"ד ואין המשלח כו' דשם עשאו שליח וכמש"ל סי' ק"ץ ס"ד בהג"ה ט"ש וע"ל סי' קפ"ג ס"ד אבל כו' בשמא כו':

על שם לוי. עט"ז שכת' שאין להוציא דבר הלכה מתוך הגהה זו כי היא סתומה ואין לו ביאור ודברי הגה' מרדכי שהם דברי בעל העיטור ג"כ צריכה ביאור וע"ש בש"ך דמפרשה לפי דרכו וז"ל העיטור שאלה לרבינו חפני כיון דקי"ל דבעינן מקנה מלוקח ראובן דזבין ארעא משמעון על שם לוי ולוי לא הרשהו וכת' על שם לוי שהיה במרמה וכיון שראה שמעון שלא בא לוי חזר בו מפני שלא הקנה לו כלום מהו והשיב שאינו יכול לחזור כדמוכח מהא דאמרינן הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ומהאי מוכחא דאין שמעון יכול לחזור בו אע"פ שלא הרשהו ולא עשאו שליח ואם בא לוי ואמר במעות קנה הדין ביניהם עכ"ל. והוא מועתק במרדכי אלא ששינה קצת כמ"ש בט"ז וכת' לפרשה ז"ל דהא דאמרינן בגמרא הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ופירשו בתחל' הסוגיא אין הלוקח יכול לכוף לחבירו שיחזור וימכור לו דמשמע עכ"פ קנה חבירו וקשה במאי קנה אי בק"ס כו' הא לוי לא שויא שליח כו' דאימר לא איצטריך ליה למיזבן ארעא וכ"כ רמ"א בסי' קצ"ה וע"כ צ"ל דמיירי שנתן לו השליח המעות דכאן לא בעינן דעתו כמ"ש רבינו בסי' ק"ץ אלא דצריך שיאמר אח"כ שדך קנויה לי במה שנתן לך פ' ופשוט שזה לא מהני בק"ס כו' שכבר הדר סודר למריה משא"כ במעות כו'. ועפי"ז יתפרשו דברי העיטור כיון דבעינן מקנה מלוקח ר"ל כליו של קונ' א"כ אם לוקח ראובן בלי הרשאת לוי ושמעון המוכר רוצה לחזור כיון שרואה שלא בא לוי ומרגיש שלא עשאו שליח כו' והשיב שמתוך הגמרא דלעיל מוכח שקנה לוי וכמ"ש והיינו ע"כ במעות כמ"ש בסמוך ואשר"י מסיים כאן ואם לוי יבא ויאמר במעות קנאה ראובן ובזה א"צ דעת הזוכה כו' וע"ז כ' הדין ביניהם שידרשו אח"ז אם האמת כן שקנאה במעות כן הוא פי' דברי העיטור והגהת מרדכי בלי ספק ורוח אחרת כמו שעלה על דעת הגאונים רמ"א וסמ"ע בזה וע"ש: והנה אם אמנם לכוונת הרמ"א והסמ"ע לא ירדנו גם בפי' הט"ז לא הונח לנו דלפי פירושו הוסר שאלת רבינו חפני אם קנאה לוי לפי שלא עשאו שליח והעלה שקנאו אם קנאו במעות ובאופן שיאמר לו אח"כ שדך קנויה לי במה שנתן לך ראובן וכיון שכבר חזר שמעון משהרגיש שלא בא לוי ודאי תו לא מהני מה שאומר לו אחר כך שדך קנויה לי במעות שנתן ראובן דכיון דבשעה שנתן ראובן המעות לא קנה לוי כיון שלא עשאו שליח ורוצה לקנותו עכשיו במה שאמר שדך קנויה לי והרי המוכר חוזר בו וכה"ג בקידושין ובמכר אינו קונה אם חוזר בו וזה פשוט. וגם בזה דכ' הט"ז דפירשו בתחלת הסוגיא דאין כופין אותו למכרו ללוקח משמע דקנה חבירו ונפלאתי בזה שם בגמרא הכי איתא בפ' הגוזל (דק"ג) ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ואם אמר ע"מ כופין אותו למכור מאי קאמר אמר רב ששת הכי קאמר הלוקח שדה בשם ר"ג אין כופין אותו ר"ג למכור ואם אמר לו ע"מ כופין אותו ר"ג למכור מכלל דמקני קניא ליה לימא פלוגתא דבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבענ המעות אי משום הא לא קשיא כגון דאודעי' לבעל שדה ואודעי' לסהדי כו' ע"ש. והבין הט"ז דהא דאמרי' מכלל דמקני קני' ליה היינו לר"ג וזה ודאי ליתיה דר"ג מעולם לא קנאו ולא עשאו שליח כלל לקנותו אלא דאמרו מכלל דמקני קני ליה היינו ללוקח ?וני מי הודיעו למוכר כיון שאמר בשם ר"ג לא כיון המוכר לזה הלוקח אלא שהקונה רוצה שטר מר"ג למכור לו שלא יבואו יורשי ר"ג ויתבעו ממנו. ולפי מה שהבין הט"ז א"כ מאי פריך לימא פלוגתא דבני מערבא דהא אודעי' למוכר בשם ר"ג ופשט הגמרא לימא מקני קני' ליה היינו ללוקח וכמ"ש וכבר כתבנו מזה בסי' קפ"ג סק"ה על קושיות הש"ך שם שהונח בצ"ע וגם הוא הבין קושיות הש"ס מכלל דמקני' קני' ליה היינו לר"ג ותמיהני על המאורות הגדולים הט"ז והש"ך מה ראו על ככה ובדרך הזה יתפרשו דברי רבינו חפני ראובן דזבין ארעא משמעון על שם לוי ולוי לא הרשהו וכ' שטר על שם לוי שהי' במרמה והיינו שקנה לעצמו אלא שכת' השטר על שם לוי במרמה כדי להטיל אימתו על המערערין וכיוצא ובמרדכי בהעתק' השאלה הנז' כת' במקום במרמה תיבת במכירה והעיקר הוא כגי' במרמה וכמ"ש וכיון שראה שמעון שלא בא לוי חזר בו באומרו שלא הקנה אותו לזה אלא ללוי וכיון שלוי לא קנאו אינו רוצה למוכרו לראובן כיון שלא הודיעו. והשיב שמעון אינו יכול לחזור וקנה ראובן וכדמוכח מהא דאמרי' הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ומכלל דמקני קני' ליה והיינו לזה שנותן המעות והוא הקונה האמיתי ואע"ג דמוקי התם באודעי' למוכר והיינו לבני מערבא דסברי דצריך הודעה אבל לדידן דלא ס"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן שם דאין צריך הודעה למוכר ומשום דכוונת מוכר לבעל המעות וכמבואר אצלנו באורך סי' קפ"ג סק"ה ע"ש א"כ אפי' לא אודעי' למוכר קנה הלוקח האמיתי שנתן המעות ומש"ה שמעון אינו יכול לחזור ואע"ג דאמר לו בשם אחר ולא אודעי' שקנה לעצמו וסיים בתשו' הנז' ואם בא לוי ואמר במעותיו קנה וכן ראוי להיות הגירסא וכן הוא במרדכי תיבת במעותיו ורוצה לוי בגוף המקח באמרו שעשאו שליח לקנות ונתן לו מעותיו והקונה מכחישו הדין ביניהם והיינו דשמעון המוכר כבר מכר לזה או לזה וא"י לחזור אלא שהדין ביניהם בין ראובן ללוי דהיינו שבועה לזה או לזה וזה פשוט וברור בכוונ' בעל העיטור:

אם היו המעות מעורבים המחבר העתיק לשון הרמב"ם הביאו הטור וכתב עליו דמשמע מדבריו דאע"פ שנתנו לו בעלי המעות שלשתן כל א' בפני עצמו צרור וחתום מ"מ מאחר שעירב אח"כ השליח מעות שלשתן ומדמי העירוב קנה המקח של כולם ואע"פ שדעת השליח הי' שהקנין יהי' לא' מהם וגם דאם לא עירבם השליח וקנה במעותיו של א' הי' שלו לבדו אפ"ה השתא דערבם הוא לכולם ☜ מיהו אם נתנו לו שלשתן המעות מתחלה יחד מעורבים והשליח צרר אח"כ סך של כל א' וא' בפני עצמו וקנה בשל א' הוכחתי בפרישה ודרישה דבזה לא אזלי' בתר דעת השליח ולא כמשמעות הטור דגם בזה הולכין להרמב"ם אחר מעשה השליח והטור כ' תחלה דעת אחרת שלא אזלינן בתר מעשה השליח כלל אלא בתר בעלי המעות אם נתנו להשליח המעות מעורבי' או כל א' בפ"ע ולבסוף כתב דעת הרמב"ם ושכן פירש"י ומ"ה פסק המחבר ג"כ כוותי'. ולפי מ"ש תבין שמ"ש המחבר חלוקה האחרת ז"ל היו המעות של כל א' צרורים כו' ר"ל שהיו כן מתחלה בשעת נתינה וגם לבסוף בשעת הקנייה ועד"ר:

מיהו אם פירש בהדיא עד"ר שם כתבתי דמל' הטור משמע דהרמב"ם אינו מחלק בין אם הי' כן במחשבתו לפירש בהדיא ולפ"ז לא הי' למור"ם לערבב הדברים אלא לכתוב כן בשם י"א דהוא דעת ר' ישעיה בל' פלוגתא ע"ש ודו"ק:

אין כופין את המוכר עפ"ר שם מפורש דמיירי אפי' אומר טעם למה כתב תחלה בשם לוי משום שהוא איש תקיף ואם יצאו על השדה מערערי' יראה השטר ששל לוי התקיף הוא וייראו ממנו אפ"ה לא מהני כל שלא התנה מתחלה:

אפילו לא אמר כן למוכר. פירוש לא אמר ליה שע"מ כן קונהו:

אלא שאמר לעדים כו' ע"ל ס"ס ס' שם כ' הטור והמחבר בסעיף כ"ו [ט'] האי דינא לענין שטר הלואה ושם כתב ג"כ הדין אם בא לוי ואומר שבמעותיו קנה ראובן ע"ש:

לא יוכל לחזור בו. פירוש המוכר וז"ל הגמ"ר ואח"כ רצה שמעון המוכר לחזור בו אינו יכול לחזור אע"פ שעשה בלא הרשאת לוי ולא עשאו שליח ואם טען השליח דקנה במעותיו הדין ביניהן כן הוא שם:

שלשה שנתנו לכאורה קשה דמ"ש דהיה מעורבין דמהני כשפירש ובצרורין ל"מ ונראה דש"ח כיון דהשותף יכול לחלוק במעות שוין שלא מדעת חבירו יכול השליח ג"כ לחלוק בדבר שהוא זכות לו ומ"מ בעינן אמר דוקא כמו בשותפין לעיל סי' קפ"א כשרוצין לחלוק עצמן דל"מ כוונה וכן בסימן קע"ו סעיף כ"ח משא"כ בצרורין הוי גזל א"י להעשות שליח לגזול לחבירו ול"מ אפי' לדיעה בתרייתא דסימן קפ"ג סעיף ג' דשאני התם שהוא לעצמו יכול לגזול ולא לחבירו דאין שליח לדבר עבירה ולאו זכות הוא לגבייהו וטעם הטור שהביא הסמ"ע דס"ל דהכל תלוי בנתינה להשליח נראה דסובר דאם נתנו מעורבין הרי ניחא להו בהשותפות ואין השליח יכול לחלוק שלא מדעתם משא"כ כשנתנו לו צרורין ונתערבו דיכול גם השליח לחלוק במעות שוין:

לא יוכל לחזור עט"ז שתמה ע"ז מאוד דהא מכר אינו זכות וכתב דמיירי שנתן מעות שלו ואמר הילך מנה וקנה שדה לפ' ובכה"ג בעינן שיתרצה הלוקח אח"כ כמבואר בסי' ק"צ סעיף ד' ולזה כתב לחלק בין כשנעשה הקנין בכסף דקנה אבל כשנעשה הקנין בק"ס לא קנה כיון דלא נגמר המקח עד אחר שנתרצה הלוקח ובאותו שעה הדר סודר למריה ע"ש בט"ז וצ"ל לדבריו דמיירי שנתרצה הלוקח קודם שחזר בו המוכר ונתברר כן דאם לא נגמר הקנין עד שנתרצה הלוקח יכול המוכר לחזור בו קודם שנגמר הקנין (וכמו שהקשה בספר קצות החושן) אך מ"מ תמוהין דבריו דכיון שנתן מעות שלא במתנה להלוקח הרי ודאי זכות הוא לו ללוקח וכשנתרצה הלוקח נעשה קנין למפרע ואפילו בק"ס ג"כ אינו יכול לחזור ועמש"ל סי' ק"צ והב"ח הגיה ברמ"א וכתב שכצ"ל אם קנה במעותיו (וט"ס במעות לוי וכוונתם כמו שכ' בקצה"ח שקנה לעצמו רק שאמר לפני המוכר שקנאה ללוי ואז קנה השליח ואין המוכר יכול לחזור ואם יבא לוי ויטעון שבמעות שלו קנאו והשדה שלו הרי הדין ביניהם):

אם היו המעות מעורבין בין שנתנו צרורין ועירבם השליח בין שנתנו הם מעותיהם מעורבים קנה לכולם (סמ"ע):

מיהו אם פי' עסמ"ע ס"ק ב' שתמה שלא כתב זה בלשון י"א כי לדעה קמייתא אין חילוק בין הי' כן במחשבתו לפירש ועש"ך שכתב דאם היה המעות של כל אחד צרורין אף שפירש שקונה לכולם לא קנה אף לדעה זו:

ואין כופין את המוכר אפי' אמר טעם למה כ' תחלה בשם לוי משום שהוא תקיף אפ"ה לא מהני כל שלא התנה מתחלה (סמ"ע):

לא יוכל לחזור בו עסמ"ע וט"ז דבשקנה במעות לוי ולא עשאו לוי לשליח ודאי דיכול המוכר לחזור בו דהא מכר אינו זכות ולכך הגיה הב"ח הביאו הש"ך שצ"ל אם קנה במעותיו (וט"ס במעות לוי) והיינו שקנה ראובן במעות של עצמו רק שיאמר להמוכר בשם לוי אז אין המוכר יכול לחזור ואם יבוא המשלח ויתבע לשליח ויאמר שעשאו שליח וקנה במעות המשלח והשליח מכחישו הדין ביניהם וע"ב (ומ"ש בסמ"ע אם טען השליח ט"ס וצ"ל המשלח):

[הגה] פירש בהדי'. נ"ב בטור משמע דאף בערבו הנותנים מעותיהם מהני אם פירש בהדי' שקנה לאחד מהם. ועיין בב"ח דבהיפוך בנתן כ"א צרור והוא קנה במעותיו של אחד מהם. בזה אף אם פירש שקונה לכולם לא קנה אלא זה שהמעות שלו ע"ש ואף לדעה אחת בסי' קפ"ז ס"ו בהגה דבקונה לעצמו במעותיו של חבירו דקנה היינו דוקא לעצמו. אבל לא לאחר. וכן מבואר בחי' רשב"א בב"ק דף ק"ב ע"ב ד"ה אכיחו במערבא וכו' וכתב שם הטעם דדעת המוכר אינו אלא למי שקונה או לבעל המעות אבל לא לזה ולא לזה אלא לאחר דלאו בעל המעות ולא קונה ממנו לא אלא דמדברי רשב"א שם מבואר דאף ערבו מעותיהם והוא פירש דזבין לחד לא מהני וקנו כולם דלא כהרר' ישעי':

אם פירש בהדיא שקנה כו'. עיין בב"ח שכ' באם שהיו מעות של כ"א צרורים לבדם אף שפי' שקונה לכולם לא קנה אף לדע' זו עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב ס"ז:

ואמר לשמעון לעצמי קניתיה כו' ע"ל סי' ס"ט ועיין בש"ג פ' הגוזל קמא ובבה"ת שער צ"א:

לא יוכל לחזור בו. והב"ח הגיה ל' מור"ם וכלל כוונת מור"ם כמ"ש בסמ"ע בשם הגהמ"ר:

(סעיף א' המעות מעורבים). רבינו פי' דברי הרמב"ם דאף שנתנו לו כל א' בצרור לבדו כיון שהשליח ערבם מקרי מעורבבים ונראה דדייק לה נפי הנוסחא של הרמב"ם בזה אם המעות מעורבות ולא אם היו מש"ה פי' דלא קאי העירוב אשעת נתינ' דוקא ומ"ש הסמ"ע דמשמעות הטור לפי הרמב"ם אם נתנם לו מעורבבים והשליח עושה צרורים דגם בזה הולכין אחר דעת השליח לא נלע"ד כן בדר"בינו דמה טעם יש בזה דכמו שלא מהני כשהם בעירוב והשליח לא מערב ופי' שקונה לא' מהם ולהרמב"ם ה"נ לא מהני שהוא עושה מהם צרורים אלא כמ"ש הרמב"ם היה כל א' מעותיו צרורים ר"ל כמו שהיו תחל' בשעת נתינה ונשארו כך ולא אזלינן בתר שליח חלא לענין עירב שעירב שלו מה שנותנין לו בצרורין הוה כמו שנותנין לו תחלה בעירוב אבל נתנו בעירוב פשיטא דלא בטל אח"כ שם העירוב ואין כאן ב' שיטות בדר"בינו כמו שעל' על דעת ב"י אלא המשך לשונו כן מתחלת הסי' ואם כל א' נתן לו צרור כספו ונשארו כך ובזה יצדק לשון רבינו שכתב למי שקונה במעותיו היינו שנשארו מפורדים בשעת הקנין כמו שהיו אז הוא שלו ולא אזלינן בתר מחשבות השליח לקנות לכולם ואם נתנו לו מעורבבות כתב זה בדרך לא זו אף זו לא זו בשעת נתינתו בעירוב פשיטא דהוא לכולם אלא דיש בזה פלוגתא אם חזר בפי' והכריע כהר"ר ישעיה דאמירה מהני דלא כהרמ"ה אבל הרמב"ם אפשר שמודה בזה ואף זו שאפילו ערבם השליח מהני כאלו ערבם מעיקרא וזה קמ"ל במה שהביא לשון הרמב"ם כו' אבל לענין צרורים אין שייך כ"א בנותנים וכמ"ש ונלע"ד ברור:

(סעיף ב' ולא עוד) כו'. זה דעת הרא"ש ורבינו אבל הרמב"ם לא כתבו ותמה עליו בב"י בצ"ע ונלע"ד דאף שהאמת כן הוא דדבריו צ"ע מ"מ נראה לתרץ דלא ס"ל להרמב"ם דין זה אלא ס"ל גילוי מלתא תחלה בעינן שאינו קונה לעצמו וז"ל הרי"ף ואם א"ל בתחלה שדה זו לעצמי אני קונה אותה ואני כותב שטר מכר בשם לוי כדי שלא יודע שלעצמי קניתי' ולאחר זאת תכתוב לי שטר מכר בשמי כופין את המוכר לכתוב שטר בשמו ואפילו אמר לעדים בפני המוכר עוד שטר אחר תכתוב על שדה זו מחייבין את המוכר לכתוב שטר אחר על שמו עכ"ל נראה ברור דמ"ש ואפילו אמר לעדים וכו' הוא גם כן בדרך שזכר תחל' שמגל' לפני המוכר שאינו קונה לעצמו אלא דקמ"ל בסיפא אפילו לא אמר למוכר עצמו שיצטרך לכתוב שטר אחר אלא לעדים אמר זה דמהני כיון שגיל' תחלה בפני המוכר שאינו קונ' לעצמו דאלת"ה אלא בעדים א"צ גילוי מלתא אם כן כ"ש דא"צ לזה אם אמר למוכר תתן לי שטר אחר בלא גילוי מלתא ולמה הוצרך ברישא גילוי מלתא אלא כדפרישית ונראה שזהו גם כן דעת הרמב"ם במ"ש שהתנה עמו כמ"ש המחבר לשונו וכוונתו על גילוי מלתא שצריך עכ"פ לדבר שלא קנאו לעצמו ויש לתמוה על הרמב"ם למה לא כתב כן גם הרבותא שאפילו לא אמר אלא לעדים שיכתבו שטר אחר כמ"ש הרי"ף והוא בהדיא בגמרא ויש קצת לישב אלא שאין להאריך אבל מ"מ חזינן דגילוי מילתא עכ"פ בעינן אפילו להרמב"ם וכך פי' רש"י להלכה כהרמב"ם דגילוי מלתא בעינן מיהו בהא סגי ולא צריך לאמירת שיכתבו שטר אחר ונלע"ד שגם הרמב"ם ס"ל שצריך להזכיר ג"כ שרוצה בשטר אחר דע"ז יצדק לשון והתנה דאל"כ לא שייך לשון תנאי ולפי מ"ש צריך לפרש דבריו הא דכתב המחבר ולא עוד כו' גם כן בדרך זה כלומר תחלה כתב לשון והתנה דהיינו שצריך תנאי שיכתוב לו שטר אחר וגם הגילוי מלתא שאינו לוקח לעצמו ע"ז כתב שאפילו מתנה עם העדים לחוד ואינו מדבר לשון נוכח למוכר מ"מ מהני כיון שיש לו גילוי מלתא תחלה וכנלע"ד להלכה שאין כח לכוף למוכר לכתוב שטר נגד הרי"ף והרמב"ם ובעינן תרווייהו גילוי מילתא וגם תנאי אלא שהתנאי מהני אפילו אמר בפני עדים כמ"ש:

(ע"ש בהג"ה ואם קנה קרקע תחלה) (הג"ה זו אין בידי לישבה ונעתיק המקור דאיתא בספר העיטור שאלה לרבינו חפני כיון שקי"ל דבעינן מקנה מלוקח ראובן דזבין ארעא משמעון על שם לוי ולוי לא הרשהו וכתב שטר על שם לוי שהיה במרמ' וכיון שראה שמעון שלא בא לוי חזר בו מפני שלא הקנה לו כלום מהו והשיב שאינו יכול לחזור בו כדמוכח מהא דאמרינן הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ומההיא מוכחא דאין שמעון יכול לחזור בו אע"פ שלא הרשהו אלא עשאו שליח ואם בא לוי ואמר במעות קנה הדין עמו ביניהם עכ"ל. והעתיק זה הגהות מרדכי רק ששינה הנוסח קצת דבמקום שכתב במרמה כתב במכירה ובמקום הקנה לו כלום כתב הקנה לוי כלום ובמקום אם בא לוי כתב ואם יבא ואמר כו' ובב"י העתיק כמו בהגהות מרדכי רק בסוף העתיק כי במעותיו קנה ושם כתב במעות קנה והנה משמע מדברי רמ"א כאן שהוא מיירי שקנה תחל' בשם לוי ואח"כ אמר שלעצמו קנה אם היה הקנין במעות לוי לא יוכל המוכר לחזור בו ומשמע שלמדו ממ"ש הגהות מרדכי בסוף ואם יבא ויאמר במעותיו כו' וא"א לומר כן דהא קודם לזה כתב בעיטור שקנאה ללוי ולא יכול המוכר לחזור בו ותו מאי תלוי מכירת שמעון לראובן במעות לוי או של ראובן ובאמת התשובה עצמה מחוסרת כו' ולא עיין בעיטור עצמו שכתב שם ואם יבא לוי אלא בהגהת מרדכי קיצר מילת לוי. והנלע"ד לפרש דהא דאמרינן בגמ' הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ופרושו בתחלת הסוגיא אין הלוקח יכול לכוף את חבירו שיחזור וימכור לו דמשמע עכ"פ קנה חבירו וקשה במאי קנה אי בקנין סודר של זה הא אמר בגמ' בפ' הזהב בכליו של קונה דניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה ממנו כלי כי היכא דלהדר ולקני ליה החפץ והכי אמרינן בהדיא שם אלא דהגאונים תקנו בסודר של העדים כמ"ש רבינו סי' קצ"ה והעדים הוויין שלוחו של הקונה וכאן אין שייך לומר כן דהא לוי שוויניה שליח לזה בשלמא במתנה דמסתמא ניחא ליה שיקבל זכין לאדם שלא בפניו משא"כ במכר דאימור לא איצטריך ליה למזבין ארעא וכ"כ רמ"א בסי' קצ"ה ס"ג וע"כ צ"ל דמיירי שנתן לו השליח המעות דכאן לא בעינן דעתו כמ"ש רבינו בסי' ק"צ דאם א"ל הילך מנה ותהא השדה לפלוני קנה אותו פלוני אלא דאחר כך צריך שיאמר הקונה למוכר שדך קנוייה לי במה שנתן לך פלוני ופשוט שזה לא מהני בקנין סודר במה שיאמר אח"כ שיקנה לו הק"ס שנעשה כבר שלא בפניו שכבר הדר סודר למריה כמ"ש סי' קצ"ה ס"ה משא"כ במעות שישנן עדיין תחת ידו יכול להקנות השדה אח"כ על ידיהם ועפ"ז יתפרשו דברי העיטור שכתב בשאלה כיון דבעינן מקנה מלוקח ר"ל כליו של קונה כדפרישית אם כן אם לוקח ראובן בלי הרשאת לוי ושמעון המוכר רוצה לחזור כיון שרואה שלא בא לוי ומתוך זה מרגיש שלא עשאו שליח ע"ה רוצה לחזור כי לא הקנה לו כלום פי' לוי הקונה לא הקנה כלים להמקנה מכליו וא"כ לא הדר המקנה להקנות לוי והשיב שמתוך הגמ' דלעיל מוכח שקונה לוי כמ"ש לעיל והיינו ע"כ במעות כמ"ש בסמוך ומש"ה סיים כאן ואם יבא לוי ויאמר במעות קנאה ראובן ובזה א"צ דעת הזוכה כמ"ש בסמוך ואז לא יוכל שמעון לחזור וע"ז כתב הדין ביניהם שידרשו אח"ז אם האמת כו' שקנאה במעות כן הוא פי' דברי העיטור והגהות מרדכי בלי ספק ורוח אחרת כמו שעלה על דעת הגאונים רמ"א וסמ"ע בזה וגם עיקר הדין שכתב רמ"א לא ירדתי לסוף דעתו דהא קא עסיק בדינא דהמוכר שלא יכול לחזור בו ומאי איכפת לן בזה שהמעות של לוי ואי נתכוין דראובן לא יוכל לחזור נגד לוי כיון דקנה במעותיו קשה מ"ט באמת כיון דלח עשאו שליח ולפי הנראה שאין להוציא דבר הלכה מתוך הג"ה זו כי היא סתומה ואין לה ביאור: