שולחן ערוך, חושן משפט קי״ד: דין בע"ח עם הלוקח אם יכול לדחותו אצל הלוה ובו ז' סעיפים: – עם 18 מפרשים

דין בע"ח עם הלוקח אם יכול לדחותו אצל הלוה ובו ז' סעיפים:
מלוה שיודע לקוחות שקנו מהלוה אחר שהלוה הולך וטורף מהם (בב"ד אבל אם טרף שלא בב"ד אינו כלום) (ב"י בשם תשובה שבסוף חזה התנופה) וקורעים ב"ד שטר האדרכתא וכותבין לו שטר טרפא וכותבים בטרפא שקרעו שטר האדרכתא:

כשימצא המלוה ללוקח כופין אותו לדון עמו ואינו יכול לומר לו לך אצל הלוה וכשיתחייב לך בדין יכתבו לך טירפא על הלקוחות אז אפרע לך אלא ילך הוא אצל הלוה ויזקיקו לבא לדין ומיהו היכא דאיתא מודעינן ליה כגון שאינו רחוק יותר ממהלך יום אחד ואם מבקש הלוקח זמן לחזור אחריו נותנים לו עד שלשים יום ובלבד להוציא הדין לאמיתו ושלא לבא בעקיפין:

אם רוצה הלוקח לסלק המלוה במעות הרשות בידו וישאר לו הקרקע ויחזור וישאל מהמוכר מה שפרע למלוה בשבילו ואם עשאה אפותיקי מפורש דאמר ליה לא יהיה לך פרעון אלא מזו אינו יכול לסלקו במעות אם קנה שתי שדות זו אחר זו כל אחת במנה והחוב שהיה למלוה על הלוה היה ק"ק וטרף ממנו במנה שדה שקנה ראשון וכשבא לטרוף השניה במנה הנשאר הביא לו ק"ק ואמר ליה אם תרצה שדה ראשונ' שגבית כבר בכל המאתים הרי טוב ואם לאו קח ק"ק והסתלק הדין עמו ואם רצה המלוה וקבלה בק"ק אין הלוקח חוזר על המוכר וגובה ממנו אלא מנה: הגה וי"א דאם עשו ב"ד תחלה שומא והכרזה שוב אין הלוקח יכול לסלקו דשומא לא הדרא ללוקח (טור בשם רבינו יונה והרא"ש) וע"ל סימן ק"ג סעיף ט' וכל זה מיירי בלוקח א' שלקח ב' השדות אבל בב' לוקחין אין השני יכול לומר דיקבל שדה האחד יותר משוויו או לסלקו במעות דלאו בעל דברים דידיה הוא (נ"י פ' מי שהיה נשוי ור' ירוחם):

אחר שכותבין הטירפא מורידין שלשה בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי מה שראוי לו מהקרן וחצי השבח כפי מה ששוה עתה ומכריזין עליה ל' יום כדרך שמכריזים על נכסי יתומים שנתבאר בסי' ק"ט ואחר כך משביעין את הלוה בתקנת הגאונים שאין לו כלום אם היה הלוה עמנו במדינה ומשביעין את הטורף בנקיטת חפץ שלא נפרע חוב זה ושלא מחלו ושלא מכרו לאחר וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ואם (הוא) תוך הזמן טורף בלא שבועה ואח"כ מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא על פי מה שנתבאר בסי' ק"ג וכותבים הורדה וכותבים בה שהכירו שהיא של פלו' הלוה וכותבים שקרעו הטרפא:

ב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכל שהוא מכר בטל (ויש אומרים שדינו כמו גבי יתומים לעיל סי' ק"ט סעיף ג') (טור) ואם יבא שום אדם ויעלה אותה שדה יותר ממה ששמוה ב"ד והמלוה רוצה ליקח אותה צריך לקבלה באותו עילוי:

אם ב"ח ולוקח באים להוסיף כל אחד על חבירו נותנים השדה לאותו שמוסיף יותר אם התוספת הוא עד כנגד כל דמי החוב אבל אם הלוקח רוצה להוסיף מעט על שומת ב"ד ולא יהיה כל החוב פרוע אין שומעין לו.

אם המלוה אומר אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה ב"ד ואני אתן כפי שומתן אין שומעין ללוקח:

כלום. גם בבני חורין כתב הט"ו כן בסי' ק"ג ס"ו אלא דשם כתב פלוגתא בעבר הזמן או משכונ' ע"ש. סמ"ע:

רוצה. (א"ה הנה הרב הסמ"ע כתב דדין זה נחלק לג' דינים ע"ש ומה שהשיג הש"ך עליו. אמנם כל דבריהם הם משוללים הבנה ואין לעמוד עליהם כי אם לפרשם בדוחק גדול מה שאין להעמיס במשמע לשונם וצ"ע ועיין בדרישה סימן ע"ב סעיף ט"ז ובסי' ק"ט סעיף ב' ובסי' זה ס"ו ודו"ק):

מנה. שהרי אין השדה שוה יותר אלא מכח שחביבה על המלוה קיבלה במאתים. טור:

לסלקו. כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאינו רוצה הלוקח לסלקו בכל החוב וכמ"ש הט"ו בסמוך בסס"ז ע"ש עכ"ל הסמ"ע וזהו טעות דהכא אפי' ירצה ליתן כל החוב אינו יכול לסלקו מטעם דשומא לא הדרא ללוקח וק"ל. ש"ך:

במדינה. פי' בעיר או ברחוק מהלך יום א' לאפוקי אם אינו במדינה א"צ להמתין עליו כיון דשבועת אין לו אינה אלא מתקנת הגאונים אלא הלוקח יהדר אח"כ על הלוה. סמ"ע:

מכרו. דאלו מכרו יאמר לו הלוקח לאו בע"ד דידי את אלא זה שלקחו ממך. שם:

וכולל. אין לשון זה מדוקדק דגם שלא מחלו ושלא מכרו הוא מצד גלגול ולכך תוך הזמן א"צ לישבע כלל ובטור איתא בזה"ל וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ולא מחלו והוא נכון עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע ודוקא כשצריך לישבע עיקר השבועה דאינו פרוע כו' תקנו חז"ל לכלול בשבועתו ג"כ כו' אבל אם נתברר שלא פרע לו א"צ לישבע כלל ומ"ה מסיק דאם הוא תוך הזמן טורף בלא שבועה וע"ל סי' ע"ח ס"ב:

בטל. הטעם דבשלמא גבי הלוה או יורשיו דעלייהו מוטל לפרוע להמלוה מעצמן ולמכור הנכסים ברצונם ולא עשאוהו והב"ד עשו ככל המוטל עליהן בשומא והכרזה מש"ה מכרן קיים משא"כ לוקח שאין מוטל עליו לפרוע חוב המלוה ומש"ה נעשו הב"ד כשלוחו וכשם שאם טעו במה שהוא היזק להלוקח יכול לבטל המקח כדין שליח שעיות כן נמי אם טעו הב"ד לטובת הלוקח יכול המלוה לבטל המקח. סמ"ע:

ללוקח. מפני שהוא פסיד' דלוה דאם ישמעו להלוקח לא יפטר הלוה מהמלוה בהיתרון בכדי חובו משא"כ במלוה שבא לגבות מיורשים כמ"ש הט"ו סימן ק"ט ס"א דאף אם ירצה המלוה לקבל השדה שהניח הלוה בכל החוב מ"מ שומעין ליורשים האומרים ניתן לך בשומת ב"ד דהתם אין פסידא ללוה בזה שכבר מת ולהיורשים יש ריוח בהשומא שאם יהיו להן מעות אח"ז יכולין לחזור ולפדותו בערך השומא מיד המלוה דהא שומא הדרא ליורשים כמ"ש שם עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך אבל לפי מה שפסקתי בסי' קט"ו סס"א א"כ הכא אפי' מת הלוה ולא הניח נכסים אחרים כלל אין שומעין ללוקח וכן עיקר עכ"ל:

ל' הטור כן כתב בה"ת בשער מ"ג בשם ת' הרמב"ן

כמ"ש המחבר בסעיף שאחריו

ל' הרמב"ם בפכ"ב מהלכות מלוה דין ז' וכתב הרב המגיד באמת האדרכתא היא על בני חורין והטירפא על משועבדין וכן כתב הראב"ד ז"ל כו' וזה דעת רבינו ז"ל ומכאן שהגי' הנכונה בפרק גט פשוט דף (קס"ט ע"ח) כך הוא כל אדרכתא דלא כתב בה קרענא לשטרא דמלוה לאו אדרכתא היא וכל טרפא דלא כתוב בה קרענא לאדרכתא לאו טרפא היא וכל שומא דלא כתב בה קרענא לטרפא לאו שומא הוא וכן הוא סדר האמיתי

מימר' הנזכרת וכן כתב הרמב"ם שם דין י"ג

טור ס"ד כ"כ הרא"ש בפרק גט פשוט אהא דמשני גבי הלואה כיון דזוזי מסיק ביה וכו' שם ע"ב

שם סעיף ה' כן כתב הרא"ש שם

וסיים הרא"ש שכל זמן בית דין אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים על בעלי דינים שלא לדחוק אותם יותר מדאי מנמוקי הרמב"ן ז"ל עכ"ל וכן כתב הרב המגיד בפכ"ג מהלכות מלוה בשם הרשב"א

הכי משמע בכתובות דף צ"א ע"ב בעובדא דתרי אפדני

פשוט בפ"ק דמציעא דף ע"ז ע"ב

כ"כ ה' המגיד פי"ח מהלכות מלוה וכן מפורש שם בגמ'

הכי אסיק רבא בכתובות שם

מסקנא דגמ' שם

ל' הרמב"ם פכ"ב מהלכות מלוה דין ט' וכתב ה"ה זהו שטר שומא הנזכר למעלה במימר' הנזכרת

מבואר בסימן שאחר זה ע"ש

כתב ה"ה הוא מהטענה שהזכרתי למעלה שהטורף מהלקוחות הם שוים ליתומים ומבואר במ"ש לעיל סימן ק"ג

שם דין י' וכ' הרב המגיד אין נשבעין אלא בסוף ימי ההכרזה שאף המלוה אוכל פירות והלוקח נפסד אבל קודם לכן וכו' למה ישבעו שמא לא יבא הדבר לגמר ונמצאו השבועות לבטלה

משנה כתובות דף פ"ז ע"א ושבועות דמ"ה ע"א

טור ס"י כ"כ בה"ת בשער ג'

שם בשם הרמב"ם בפי"ד מהל' מלוה וה"ה שם דחה ראיות החולקים בזה וכ' שמוכח בדין פוגם את שטרו דהא איבטלא לה חזקה דאין אדם פורע לגבי האי שהרי פרע והלוה הודה לו במקצת וצריך עיון

טור סעיף י"ח הכי משמע שם בכתובות דף ק"ד ע"ב

רמב"ם שם דין י"ג וכמ"ש לעיל סעיף א' בשם ה"ה גירסתו בגמרא

שם ד' ט"ו וכ' שכל המורים הורו כזה וכ"כ ה"ה בשם תשו' הרי"ף וע' בסימן ק"כ ס"ד שכ' המחבר שם ואפי' הכריזו וכמ"ש שם וכתב ה"ה שם בשם הרשב"א שכתב שלא ידע טעמו של הרי"ף והרמב"ם וגם בעה"ע כ' עליו ולא ברור לן וגם ה"ה אחר שכתב טעמא כתב ועדיין צ"ע

טור סט"ו בשם הר"ר יונה

שם סי"ז בשם הרא"ש בפסקיו בפרק מי שהיה נשוי ליישב דברי רבינו יונה שאינו חולק על הרב האי

שם סי"ז כן כתב הרא"ש שם וביאר שם לפי שיש בו הפסד ללוה ואין הדין כן ביתומים כמ"ש המחבר לעיל סימן ק"ט ס' א'

מלוה כו' אחר כו'. כמ"ש שט"ח המוקדמים כו':

בב"ד כו'. כמ"ש מאן שם ליך וכמש"ל סי' ק"ג ס"ז אפי'. מלוה עצמו:

וקורעים כו'. עבה"ג וכמש"ל סי' צ"ח ס"ט:

ומיהו כו'. כמ"ש בב"ק קי"ב ב' וכמש"ל שם ס"ה והוא שיהא כו':

ואם מבקש כו'. כמ"ש בב"ק שם וסוף ב"מ וכמה זמן ב"ד כו' וכמש"ל שם ס"ד:

וי"א דאם כו'. ע"ל סי' ק"ג ס"ט מש"ש:

וכ"ז מיירי כו'. וע"כ הסוגיא שם לא מיירי בב' לקוחות דאל"כ האיך ס"ד דרבינא דליכתוב טרפא באלפא זוזי. ר"ן שם:

אחר. עבה"ג:

שלשה. כמ"ש בב"ב שלשה שירדו לשום ובפחות מג' לא כמ"ש בע"ז ע"ב א' כדשיימי בתלתא כו':

בקיאין. כמ"ש בסנה' י"ד ב' בשלשה לקוחות כו':

וחצי השבח. ב"ב קנ"ז ב':

ומכריזין כו'. דיתומים ולקוחות דין א' להם בכ"מ וע"ל סי' צ"ח ס"ט:

ואח"כ משביעין כו'. כמש"ל סי' צ"ט ס"א:ו

ושלא מחלו כו'. כ"כ הרמב"ם וכמש"ל סי' פ"ב סי"א אם טען כו' יש מי שאומר שדינו כו' וכמ"ש שם דכל טענה דאין מבטל השטר יכול להשביעו וז"ש כאן ולא מכרו לאחר וכאן טענינן ב"ד דטוענין ללוקח:

וכולל בשבועתו כו'. דע"י גלגול נשבעין אף על דברים שא"צ לישבע כמ"ש בירושלמי דפ"ק דקדושין סוף הל' ה' מנין למדו לגלגול שבועה מסוטה כו' עד כדין דברים שהן ראויין דברים שאין ראוי להשביע אר"י בר בון נשמעיניה מן הדא אמן שלא סטיתי ארוסה כו' ארוסה ושומרת יבם ראוי הוא להשביע. ואפי' לא תבע מגלגלין כמש"ל סי' צ"ד ס"א ע"ש:

ואם כו'. כמו ביתומים ב"ב ה' ב':

ב"ד כו'. עמש"ל סי' ק"ג ס"ד:

וי"א כו'. כמ"ש בגמ' שם מה אלמנה דיחידה כו':

ואם יבא כו'. דמש"ה היה הכרזה דאף בלא הכרזה צריך ליקח בשומת ב"ד וההכרזה הוא לטובת היתומים ובע"ח כמ"ש בירושלמי דכתובות שם תמן תנינן שום היתומים כו' ולמה שלשים כדי לייפות כחן של יתומים ויכריזו יותר עד שלשים את מייפה כחן מכאן ואילך את מרוע כחן ואמור אף בהקדש כן שנייא היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון ר"ל כמ"ש בערכין כ"ז א':

אם ב"ח ו'. כמ"ש שם וסבר רמי ב"ח כו' אלפא יהיב ואלפא שקיל מ' דוקא אם פורע לו כל חובו אז יכול להעלותו וז"ש הרא"ש שם ורב האי גאון ז"ל כ' כו' ואפשר דההיא איירי כו' כי הך דשמעתין כו' ואע"ג דאחר יכול להעלותה כמ"ש בס"ה התם לתועלת הלוה הוא אבל כאן כל מה שיתן יקח מיד המלוה כמ"ש הרא"ש שם ואע"ג שאמרו שם טירפא בחמש מאה כתבינן משום שהלוקח לא נתן לבע"ח כי אם קרקע אבל אם היה נותן לו האלף זוז ודאי שהמלוה צריך להחזיר לו כל מעותיו ועתוס' שם ד"ה מאי כו' ונראה לפ"ז שאין הלוקח יכול לסלק לבע"ח אם לא יהא כל החוב פרוע ואע"ג שיכול לסלקו ואפי' ממקצת השדה כמ"ש בב"ק צ"ו א' וב"מ ק"י ב' אלא למ"ד אית כו' ונימא ליה כו' השתא הב כו' וכ"כ בפרישה היינו משום דשם ממ"נ כל החוב פרוע ודלא כהסמ"ע ס"ק ד' ועש"ך שם:

אם המלוה כו'. כנ"ל בס' שקדם דא"י לסלקו אא"כ פורע לו כל חובו משא"כ ביורשין דיכולין לסלקו אפי' אין כל החוב פרוע וע"ל סי' ק"ט ס"א ואם יאמר המלוה כו' וכמ"ש הרא"ש שם דאי אתי זוזי לידי דיתמי מסלקו ליה בדמי שויו דאפי' שומא הדרא ליורש משא"כ בלוקח וכמ"ש תוס' בב"מ ל"ה א' ד"ה לוקח. אלא משום כו' וכ"כ הרא"ש שם ובעה"ת בש"ג ח"ו כ' ויש לברר אם הלוקח והיתומים רוצים לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלג חובו והוא טוען לדידי שוי לו כשיעור חובי כו' ומסתברא דלא מצי לעלויי ליה בדמי יתירי אלא בדמי דההוא ארעא דשוו לכ"ע כו' כדחי' בירו' פ"ד דכתו' סוף הל' י"ד ההיא איתתא דהות פורנא עשרין דינרין והות תמן חד ביתא טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר ייבון לה ביתא או ייבון לה עשרים דינרים א"ר מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דל"ל פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים והלכה כר' מונא דבהכי אסתלק עובדא והראב"ד ורמב"ן חולקים עליו וכ' דהדין עם המלוה והביא הרמב"ן ראיה מגמ' כתובות הנ"ל דמ' דא"י לסלקו אלא משום דאמר אלפא יהיב כו' והירושלמי הנ"ל השיאו לדרך אחרת לענין שכירות מדור אלמנה והם לא חילקו בין יתומים ללקוחות שם שמ"ט חט"ו אבל לפי מה שחילק הרא"ש בין יתומים ללקוחות הירושלמי וגמ' אינן חולקין ואף שגם הרא"ש בפ"ד שם פי' הירושלמי לענין מדור מ"מ יש ללמוד לבע"ח וכן פשטא דירושלמי אע"ג שמתחיל בשכירות מדור סיפא דירושלמי לענין כתובה שאמרו שם לא היה שם בית א"ל היורשין שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא איתתא הוה פורנא כו' מכאן ואילך היא אומרת קרקע כו' ור"ל בתחלה אמר כיון שאין גוף הבית משועבד לה רק שיעבוד כמ"ש שוכרין לה בית לא כגמ' שלנו שאמרו מדור אלמנה שנפל כו' יכולין לסלקו במעות ומביא ראיה שכן אמרו בתובעת כתובה מיתומים שא"ר מנא מכיון כו' אלמא מכאן ואילך היא אומרת כו' שיכולין לסלקו ה"ה בשכירות יכולין לסלקו כנ"ל:

שוב אין הלוקח יכול לסלקו ז"ל הסמ"ע כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאינו רוצה הלוקח לסלקו בכל החוב וכ"כ הטור והמחבר בסמוך בס"ס ז' עכ"ל וכתב הש"ך וזהו טעות דהכא אפי' ירצה ליתן כל החוב אינו יכול לסלקו מטעם דשומא לא הדרי ללוקח ע"ב ולפענ"ד אין כאן טעות דהא כאן מיירי דלא עשו ב"ד אלא שומא והכרזה אבל הורדה עדיין לא עשו למלוה וא"כ ודאי הלוקח יכול לסלקו בזוזי וכל זמן שלא נעשה הורדה לא קנאו המלוה וז"ב:

אבל אם טרף שלא בב"ד אינו כלום. גם בבני חורין כתב הטור והמחבר כן לעיל סי' ק"ג ס"ו אלא ששם כתב פלוגתא בעבד הזמן או משכונה ע"ש:

וקורעים ב"ד שטר האדרכתא כו'. המחבר נמשך אחר ל' סדר דברי הרמב"ם דפכ"ב דמלוה (דין ו') וע"ש דלפני זה כתב שם דאם אין ללוה בני חורין כותבים לו אדרכתא ?לילך ולבקש אם ימצאו לקוחות שקנאו אחר שהלוה המלוה לזה הלו' המוכר להן ואחר שמצא לקוחות קורעין האדרכת' וכותבין לו טירפא כו' וכבר כ' המחבר ל' הרמב"ם על הסדר בס"ס צ"ח מס"ח והלאה והתחיל באדרכתא דבני חורין וסיים באדרכתא דטירפא והורדה דמשועבדים ע"ש דכתב דרך כלל נוסח כתיבתן ואח"כ כ' המחבר הלכות גביות בני חורין זא"ז ואח"כ כ' מיד גביות ממשועבדים וע"ז קאי מ"ש כאן מלוה שיודע לקוחות כו' ור"ל אחר שכבר כתבו לו האדרכתא מצא ע"י המשועבדים אז קורעים האדרכתא וכותבין לו טירפא כו' והטור יש לו דרך וסדר אחר נמשך אחר הרא"ש וכמ"ש בפרישה ע"ש בס"ס ק"ב ודו"ק:

ושלא לבא בעקיפין ז"נ הרא"ש דכל זמן ב"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו דברי חכמים על בעלי דינים שלא לדחוק אותם יותר מדאי כו':

אם רוצה הלוקח לסלק כו' הרשות בידו כו'. עפר"וד שם כתבתי והוכחתי כלל דין זה דנחלק לג' דינים והוא דאם בא הלוקח לסלק המלוה קודם שעשו ב"ד שומא והכרזה בשדה זו בשביל המלוה אזי יכול הלוקח לסלקו בדמי שויו השדה אפי' אינו עולה לדמי חובו של המלוה ואם כבר עשו שומא והכרזה בשביל המלוה אפי' אם עדיין לא גבהו המלוה אין הלוקח יכול לסלקו אא"כ יתן לו המלוה כל דמי חובו ואם עשו שומא והכרזה וגם כבר גבהו המלוה והנה הוא כבר בידו בזה פליגי הרמב"ם ס"ל דגם בכה"ג הלוקח יכול לסלקו דאמרי' שומא הדרא גם בלוקח והרא"ש חולק עליו וס"ל דלא אמרו שומא הדרא כי אם להלוה ויורשיו דבהו שייך לומר ועשית הטוב והישר שיחזור להן שדותיהן ולא גבי לוקח שנכנס לשיעבודו דזה המלוה וכמ"ש הטור בסי' ק"ג סכ"ב ושם פסק המחבר בס"ט כהרמב"ם ומור"ם כתב שם די"א כו' והוא דעת הרא"ש וע"ש:

וגובה ממנו אלא מנה. שהרי אין השדה הי' שוה יותר אלא מכח שחביבה על המלוה קבלה במאתים טור:

שוב אין הלוקח יכול לסלקו. כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאינו רוצה הלוקח לסלקו בכל החוב וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ז ע"ש:

וע"ל סי' ק"ג ס"ט ר"ל דשם נתבאר דיש פלוגתא בזה:

מהקרן וחצי השבח. ר"ל כמה היתה שוה מתחלה בשעה שקנאה הלוקח וכמה נתן בעדה שזהו מחשב קרן ואשר שוה עתה יותר זהו מקרי שבח ומאותו שבח המותר גובה החצי. ובסי' קט"ו כתב המחבר ומור"ם חילוקים בין שבח דמחמת הוצאה או דממילא ובין עשאו אפותיקי או לא ובין מסיק שיעיר ארעא ושבחא או לא ובין לוקח או מקבל מתנ' ויתומי' ע"ש מילתא בטעמא בכל זה:

בתקנת הגאוני' שאין לו כו'. ר"ל כמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס צ"ט דתקנו שבועה לכל הטוען אין לי במה לשלם ע"ש:

אם הי' הלוה עמנו במדינה. פי' בעיר או ברחוק מהלך יום א' לאפוקי אם אינו במדינה גובה המלוה מהלוקח דא"צ להמתין עד שישבע הלוה שאין לו כיון דשבועה זו אינו אלא מכח תקנת הגאונים והלוקח יהדר אח"כ אחר הלוה וכנ"ל:

ומשביעין את הטורף בנק"ח. הרמב"ם והטור כתבו כל' המחבר ואף ע"פ שגם שבועת הלוה דלפני זה דנשבע דאין לו הוא בנק"ח וכמ"ש הטור והמחבר בריש סי' צ"ט אלא משום דשבועת המלוה הוא שבועת המשנה ושבועת הלוה שאין לו אינו אלא מתקנת גאונים אחרונים שתקנוהו והחמירו בה לישבע בנק"ח מש"ה כתבו בנק"ח בפי' בדין שבועת המלוה ללמדינו ששבועת המשנה הוא:

ושלא מכרו לאחר. דאלו מכרו יאמר לו לוקח זה לאו בעל דברים דידי את אלא מי שלקחו ממך:

וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה כו'. דוקא כשצריך לישבע עיקר השבועה דאינו פרוע כו' תקנו חז"ל לכלול ג"כ שבועה זה אגב חותן שבועות אבל אם נתברר שלא פרע לו א"צ לישבע בשביל זה לחוד שלח אמנה הוא ומ"ה מסיק וכתב דאם הוא בתוך הזמן טורף בלא שבועה וק"ל:

טורף בלא שבועה זהו דוקא להרמב"ם אבל לרבינו האי והרא"ש צריך שבועה כמ"ש הטור בסי' ע"ח ושם כתב המחבר גופא פלוגתא בזה ע"ש ואף דשם איירי כשמת הלוה ובא לפרוע מהלקוחות נ"ל דה"ה כשהוא חי ואין הלוה לפניו ואפילו אם הוא לפנינו ומטעם שכתבתי בפרישה ע"ש ובסי' פ"ד ס"ב ובסמ"ע סי' ע"ח כתבתי למה כתב שם הדין אאם "מת הלוה ולא כתבו אאם הוא חי ע"ש:

וטעו בכל שהוא מכרן בטל פי' אע"פ שעשו שומא והכרזה דכה"ג בלוה גופא וביתומים כשמכרו ב"ד לצרכן אפי' טעו ומכרו שוה מאה בחמשים מקחן קיים אליבא דד"ה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ט ס"ג ע"ש מ"מ בנכסי לוקח דינו כשליח שטעה בכל שהוא שמכרו בטל כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קפ"ב ע"ש. והטעם דבלוה או יורשיו דעלייהו מוטל לפרוע להמלוה מעצמן ולמכור הנכסים ברצונם ולא עשאוהו והב"ד עשו ככל המוטל עליהן בשומא והכרזה מש"ה מכרן קיים משא"כ לוקח שאינו מוטל עליו לפרוע חוב המלוה ומש"ה נעשו הב"ד כשלוחו וכשם שאם טעו במה שהוא היזק להלוקח יכול הלוקח לבטל המקח כדין שליח שעיוות כן נמי אם טעו הב"ד לטובת הלוקח המלו' יכול לבטל המקח ועפ"ר:

וי"א שדינו כמו גבי יתומים לעיל סי' ק"ג סעיף ד' לא כתב מור"ם אדברי המחבר (שכתב שם כמ"ש כאן) דיש חולק על זה וגם בטור נראה דהסכים שם עם הרמב"ם והרי"ף שכתב שם בשמם דאף אם טעו בכל שהוא מקחן בטל וכאן כתב אדברי הרמב"ם דל"נ לחלק בין לקוחות ויתומים אבל בפרישה כתבתי שם בסי' ק"ג גם כאן דהמדקדק בלשון הטור יראה לו שגם שם לא הסכים עם הרמב"ם ע"ש וא"כ צריך טעם למור"ם למה לא הגיה לכתוב שם בסי' ק"ג כמ"ש כאן עליו ואפשר לומר משו' דהרמב"ם כתב דין זה בבא לטרוף מלוקח שטעו בכל שהוא שמקחן בטל אלא שהטור ס"ל שדין הבא לטרוף מלוה שלא מדעתו שוה להבא לטרוף מלוקח וכן משמע מדברי הרי"ף (ושדוקא בהבא לגבות מיורשים שהב"ד אביהם של יתומים וכאלו הגביהו היורשים עצמן כשהגדילו בהן אמרו במשנ' ובגמרא בפחתו שתות והותירו שתות מקחן בטל הא בכל שהוא מקחן קיים) ומש"ה הביא הטור דברי הרמב"ם מ"ש בלוקח בסימן ק"ג דאיירי בבא לגבות מנכסי הלוה ומה"ט לא כתבו לא הטור ולא מור"ם עליו דבר שם בסי' ק"ג וסמכו אמ"ש כאן עליו בגוף דבריו בדין לוקח ומשם נלמד לדין הבא לגבות מנכסי הלוה הנלמד ממנו וק"ל:

נותנים השדה לאותו שמוסיף כו'. ז"ל הטור אם יבא אדם בתוך ההכרזה ויעלה הקרקע יותר מאשר שמוה הב"ד והמלו' רוצה ליקח אותו קרקע צריך לקבלו באותו עילוי שהשומא והכרזה לטובת הלוה היא שאם ימצאו מי שירצ' ליתן בה יותר הרי טוב ואם לאו יקחנה המלו' באותו שומא אבל אם הלוקח בעצמו רוצה לעלות השומא אין שומעין לו כי בודאי לתועלתו הוא מכוין שיאמר מה אני חושש שאוסיף ותשאר הקרקע בידו כי אח"כ אחזור ואקח הכל מן המוכר כו' וכבר כתבתי זה לעיל בסמוך גם בכלל הדין ע"ש:

ולא יהי' כל החוב פרוע כו'. אבל אם יהי' כל החוב פרוע מצי הלוקח לסלקו כיון דעדיין לא גבהו המלוה וכמ"ש ג"כ לעיל בכלל הדין:

אין שומעין ללוקח. הטעם משום שהוא פסידא דלוה דאם ישמעו להלוקח לא יפטר הלוה מהמלוה בהיתרון בכדי חובו משא"כ במלוה שבא לגבות מהיורשים דכ' הטור והמחבר לעיל סי' ק"ט ס"א דאף אם ירצה המלוה לקבל השדה שהניח הלוה אבי היורשים בכל החוב דשומעין להיורשים שאומרי' ניתן לך בשומת ב"ד דהתם אין פסידא להלוה בזה שכבר מת ויורשי המת יהיה להן ריוח בהשומא שבאם יהיה להן מעות אחר זה יכולין לחזור ולפדותו באותו שומא מיד המלוה דהרי שומא הדרא להם וכמ"ש שם ובע"ש כתב בזה ז"ל אין שומעין ללוקח דהא דאמרי' בסי' ק"ט דבכגון זה שומעין להיורש היינו מטעם שנתבאר שם כדי שידע שוויו כשירצה לסלקו דשומא הדרא ליה אבל לוקח כבר אמרנו ס"ג דללוקח לא הדרא וא"כ למה ישומו אותו עכ"ל ודבריו תמוהין מאד חדא דאף דשומא לאחר שבאת' ליד המלוה לא הדרא מ"מ זה הלוקח דאיירי כאן מיני' דצועק ואומר ישומו לי ואתן למלוה דמי השומא מיד בחובו ולא אתננו השדה כלל מידי ליד המלוה למה לא ישמעו לו כיון דקי"ל דהלוקח מצי לסלק להמלוה מתחלה וכנ"ל ועוד דהרי בדין זה דאין שומעין להלוקח ליכא מאן דפליג ולפי טעם הע"ש הרמב"ם דס"ל דשומא הדרא ללוקח אף אם כבר גבהו המלוה הו"ל לאפלוגי בהאי דינא אלא מחוורתא כדכתיבנא דהכא הוי טעמא משום דהוי פסידא דהלוה וכ"כ הרא"ש בהדיא וכמ"ש בפריש' ע"ש:

לך אצל הלוה היינו כשאין הלוה כאן ברחוק מהלך יום אחד אבל בערב דוקא כשרחוק מהלך ל' יום ועפ"ר טעם הדבר:

אם רוצה הלוקח לסלק. עש"ך ס"ק א' עד יתן לו כפי השומא ע"ש, והנה דברי הש"ך תמוהין מאוד בעיני כל מעיין דמ"ש לפי מ"ש בסי' קט"ו א"י לסלקו עד שיתן לו כל חובו תמה מאוד דשם דוקא כשאומר לדידי שוה לי כל חובי משא"כ הכא מיירי דאין המלוה מקבל יותר משוויו מש"ה כתב הסמ"ע דהלוקח י"ל הא לך זוזי כפי שוויו כיון דלא יהי' להלוה נ"מ כלל במה שתגבה הקרקע כיון שגם עתה לא תגבה לו מחובו יותר משוויו. גם מ"ש לסתור דברי הסמ"ע במ"ש בשכבר עשו שומא והכרזה תמוה מאד דדין מבואר הוא בסעיף י' ע"ש והוא מבואר ברא"ש בהדיא גם מ"ש בכי' קט"ז ס"ק ך' כ' ג"כ וז"ל ולענין דינא נראה עיקר וכו' ואין תועלת ללוה וכו'. ולפ"ז אפי' בא הלוקח לסלק וכו' ולכאורה לא תליא הא בהא כלל ואין להם שייכות כלל להדדי. ונראה לפענ"ד דהך דיעה דס"ל דיכול המלוה לומר לדידי שוויא לי אף במקום דליכא פסידא ללו' דבגוונא דהכא שאין המלוה מוסיף על שיווי ורוצה ליקח השדה רק כפי השומא וליכא תועלת להלוה בגביי' המלוה שיגבה השדה הוי כמקום דליכא פסידא ללוה כמ"ש בפרישה דבמקום שהמלוה מוסיף על השומ' לכ"ע אין הלוקח יכול לסלקו משו' טובת הלוה דהא מה"ט תקנו הכרז' משום טובת הלוה ולא גרע המלוה שמוסיף מאיש אחר שמוסיף על השומ' שמחליטין לו כפי ההוספה רק מחלוקת הפוסקים בהא דאין המלוה י"ל לדידי שויא לי היינו כשאין המלוה רוצה להוסיף על השומא ורוצה ליקח השדה רק כפי השומא ומ"מ ס"ל להנך פוסקים דאין הלוקח יכול לסלקו בדמי השומא מטעם דיכול המלוה לומר לדידי שויא לי כל חובי ואין הכוונה בהא שאמר לדידי שויא לי דהיינו שמקבלו בכל חובו דבהא לא פליגי כלל כנ"ל רק הכוונה במה שאומר לדידי שויא לי דהיינו שמקבלו בכל חובו פי' דמתחלה שלויתי עליו נשתעבד לו השדה בכל חובי ובאם שלא יהיה להלוה מעות הקרקע שוה בכל הובי וא"כ ע"כ הא דאמר בש"ס דהלוקח מצי לסלק בזוזי היינו כשמסלק כל חובו והרי מסלק להמלוה מכל זכות שהי' לו להמלוה אבל במקצת חובו ס"ל להך דיע' דא"י לסלקו כיון דאף אם מסלק מקצת חוב דהיינו כפי השיווי של הקרקע עדיין נשאר זכות להמלוה בהקרקע דאם לא היה מעות להלוה לעולם הרי י"ל לדידי שויא לי כל חובי ויהיה השדה בידו נגד כל החוב ומש"ה אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי רק כשמסלק כל החוב ודיעה הראשונה ס"ל דאין הקרקע משועבד' להמלוה רק כפי שומתא ומש"ה במקום דליכא טובת הלוה אי"ל לדידי שויא לי ומש"ה צריך המלוה לטעון דוקא שיקבלו לו ככל חובו דאז אין שומעין ללוקח כמבואר בסעיף ז' ומשום טובת הלוה. ולפ"ז א"ש כל מ"ש הש"ך וגם שפיר הקשו על הסמ"ע דא"כ אחר ההכרזה ג"כ יהיה הלוקח יכול לסלק להבע"ח דבשלמא בסעיף ו' שהמלוה מוסיף א"ש מה שאין הלוקח יכול לסלקו שהוא משום טובת הלוה דההוספ' שמוסיף הלוקח חוזר וגובה מהלוה משא"כ בההוספ' שמוסיף המלוה מרויח הלוה משא"כ הכא דמיירי שאין המלוה מוסיף ורוצה להחזיר הקרקע רק כפי השומא א"כ אפי' אחר שומא והכרזה ג"כ יהי' הלוקח יכול לסלק להמלוה אפי' במקום דליכא טובת הלוה כמו קודם שומא ועש"ך ס"ק ב' מ"ש על הסמ"ע ובתומים מיישב דבריו דלדעת הסמ"ע אחר גמר הכרזה שוב לא הדר' ללוקח אפי' כשנותן כל החוב והסמ"ע חולק וס"ל דהא דשומא לא הדר' ללוקח היינו כשכבר עשו הורדה אבל אחר שומא והכרזה קודם הורדה יכול לסלקו בכל החוב:

וגובה ממנו אלא מנה ודוקא כשהמלוה מקבלו בר' אז אין הלוקח גובה אלא מנה דהא לא נחסר אלא מנה אבל אם הלוקח נתן ר' גובה מהמלוה ג"כ ר' וכ"כ הריטב"א בכתובות ע"ש ול"מ בשני שדות דאז ודאי כשטען הלוה מתחלה אם תרצה שדה ראשונה שגבית כבר בכל הר' הרי טוב ואם לאו קח ר' והסתלק ודאי דהיתה כוונתו במה שאמר קח ר' זוז והסתלק היינו שנותן לו הר' זוז בעד שני השדות דהא הלוקח יכול לסלקו בזוזי דא"ל דכוונתו הי' שנותן הר' זוז בעד שדה הראשונה דאטו בשופטני עסקינן שיתן ר' זוז ולא יהי' יכול לחזור על הלוה כיון שיכול ליתן הר' זוז בעד שני השדות וכיון שיתן הר' זוז בעד ב' השדות ודאי דיכול לחזור על הלוה אלא אפי' אין כאן רק שדה אחת שלקח בעד ק' מ"מ כשיתן ר' חוזר וגובה מהלוה ר' כיון שהמלוה לא רצה ליתן בעד השדה רק ק' ואם תי' המלוה מקבלו הי' נשאר לו ג"כ חוב על הלוה ק' וא"כ כשנותן לו הלוקח ר' דמי לזה נהנה וזה חסר דחייב משא"כ כשהמלוה מקבלו בכל הר' הוי כזה נהנה וזה לא חסר רק שבא עליו מכח אחריות וזה לא הוי בכלל אחריות שבח כיון שהשדה לא נשבח ואי"ל דאף אם הלוקח נותן כל הר' דמי לפורע חוב של חבירו דז"א דכיון שלקח השדה והיא חביבה בעיניו הרבה עד שהוצרך ליתן כל ממון הרי הוא כמוכרח לפרוע חובו והמוכר כתב לו אנא איקום ואשפי מהמערערין והוי כנותן לו רשות לשפות המערערין כשלא יהיה לו היזק ללוה בכך וכן מוכח מדברי הרא"ש הביאו הסמ"ע ס"ק י"ז שכתב וז"ל כי בודאי לתועלתו הוא מכוון שיאמר מה אני חושש שאוסיף ותשאר הקרקע בידי כי אח"כ אגבה הכל מן המוכר הרי מבואר כמו שכתבתי:

שני לוקחין. עיין תומים שהקשה כיון דהרמ"א מיירי קודם גמר ההכרזה א"כ איך שייך לומר לאו בע"ד הלא הרשות בידו להוסיף בהכרזה כי לא שלמו ימי אכרזתא וכל אדם יכול להוסיף בהכרזה וה"ה לוקח ב' עכ"ל ולק"מ דלפי מש"ל דלוקח אחד י"ל קה ר' זוזי היינו בעד ב' השדות כיון דהלוקח יכול לסלקו בזוזי ויחזור ויגבה מהלוה משא"כ בשני לקוחות אין הלוקח יכול לומר קח שני מאות זוז והסתלק מן שני השדות כי לאו בע"ד דידי' הוא בשדה ראשונה שזכה רק שיכול לקנות השדה בר' זוז ככמו איש אחר ואז א"י לחזור ולגבות מן הלוה ופשוט:

ולא יהיה כל החוב פרוע. דמה שלוקח מוסיף הוא לתועלת שלו כי אח"כ חוזר על הלוה. ויהיה להלוה שני תובעין ולכך בשלמא כשמסלקו בכל החוב קמ"ל דהלוקח יכול לסלקו בזוזי כשנותן לו כל חובו. ולפ"ז בלוקח שלא באחריות דלא מצי הדר על הלוה דלכ"ע יכול לסלקו כמו שאר אדם ואין הבדל ביניהם ופשוט.

דאין שומעין ללוקח. ובקצה"ח סי' ק"ט כתב לפי מ"ש התוספות בכתובות צ"א מהא דהלוקח יכול לסלק בזוזי הוא רק מטעם שיכול להעלות השדה א"כ בלא"ה אין שומעין להלוקח ע"ש ואישתמיט' דברי הדרישה שמפרש דאף בלא עילוי יכול לסלקו רק שבתומים רוצה לסתור דברי הדרישה ע"ש (ובש"ך ס"ק ד' יש שם ט"ס וכצ"ל דגבי יורשים דשומעין להם וכו'):

בעקיפין. כתב כנה"ג עכשיו שתיקנו הגאונים שישבע הלוה שאין לו א"י לגבות מהלוקח עד שישבע הלו' קודם שבועת אין לו אכן כשאין הלו' פה אין ממתינין על שבועתו וגובה מהלוקח:

אם רצה הלוקח לסלק להמלוה. הסמ"ע מחלק דקודם גמר השומא והכרז' יכול לסלק בדמי שיווי השד' ואחר הכרזה א"י לסלק רק בדמי כל חובו ואחר החלט' תליא בפלוגתא המבואר בסימן ק"ג אי שומא הדרא ללוקח והעיקר דלעולם אין הלוקח יכול לסלק המלוה רק בדמי כל חובו ש"ך וע"ב:

ממנו אלא מנה. כיון דאינו שוה אלא מנה אף שהמלוה קבלו ביוחר מ"מ אין זה באחריות השבח שקיבל עליו המוכר) (וע"ב דאם נתן להמלו' ר' במעות אפילו לא היה אלא שדה אחת גובה מהמוכר שהוא לוה גם כן ר':

שומא והכרזה. היינו אחר החלטה סמ"ע:

בב' לוקחין ע"ב:

כל החוב פרוע. משום תועלת הלו' דמה שמוסיף הלוקח חוזר וגובה מהלוה משא"כ מה שמוסיף המלוה מנכין לו מחובו) (וע"ב דבלוקח שלא באחריות שומעין ללוקח:

אין שומעין ללוקח. ואם הלוה מת שאין כאן תועלת להלוה שומעין ללוקח:

יכול לסלקו. עיין באר היטב וע' בספר קרבן נתנאל פ' מי שהיה נשוי אות י' שהשיג על הש"ך בזה עיין שם עוד בנה"מ מ"ש בזה:

[שו"ע] ואם תוך הזמן טורף בלא שבועה. נ"ב ואף טענת מחל או מכר ל"ש עמו תו מ"מ הנך הוי רק ע"י גלגול דשבועה שלא נפרע וכמ"ש בטור להדי' ואף למ"ש הגהת ש"ע לעיל סי' פ"ב ס"י דאף בנאמנות על הפרעון יכול להשביעו שלא מחל צ"ל דמ"מ ללקוחות לא טענינן דישבע כן בלא גלגול כמו בבא ליפרע מנכסי יתומים ת"ז דגובה בלא שבועה ולא טענינן דמחל. עמש"ל בגליון שם. ואולם ק"ל דאמאי משביעין לי' בגלגול שלא מכר הא בטענת שמא אין מגלגלין רק ברגליים לדבר כדאי' לעיל בש"ע סי' צ"ד והכא ליכא רגליים לדבר דהא מקרי לא שכיח שיקנו לקוחות בלא שיתנו להם השטר כמ"ש הרא"ש בב"מ פ"ק סי' מ"ח בשלמא על שבועה דלא מחל ליכא קו' דמה טענינן למה דאיהו מצי למטען הוי כטוען הוא למכר ברי כדמוכח רפ"ב דכתובות אבל בלא מכר דאיהו עצמו א"י לטעון ברי שמכר וא"כ הוי טענת שמא דאין מגלגלין אא"כ ברגליים לדבר וצ"ע:

אם רוצה הלוקח לסלק כו'. עיין בסמ"ע סק"ד עד קודם שעשו ב"ד שומא והכרז' בשדה זו בשביל המלו' אזי יכול הלוקח לסלקו בדמי שוויו השדה אפי' אינו עולה לדמי חובו של המלוה כו' אולי נמשך למ"ש הטור לעיל ר"ס ק"ט סוף סעיף א' והרא"ש פרק מי שהי' נשוי וכמ"ש בסמ"ע ס"ס זה אבל לפי מה שפסקתי לקמן סי' קט"ו סוף סעיף א' כהרמב"ן והראב"ד ובעה"ת וריב"ש א"כ א"י לסלקו עד שיתן לו כל חובו. ע"ש בסמ"ע ואם כבר עשו שומא והכרזה כו' אא"כ יתן לו כל דמי חובו לא הבנתי דבריו ול"ד לדלקמן ס"ס ז' דהתם אומר המלו' לא ישומו אבל כשכבר שמו למה יצטרך ליתן לו כל דמי חובו יתן לו כפי השומא:

שוב אין הלוקח יכול לסלקו. כבר כתבתי כשאינו רוצה הלוקח לסלקו כל החוב כו' עכ"ל סמ"ע וזהו טעות דהכא אפי' ירצה ליתן כל החוב א"י לסלקו מטעם דשומא לא הדרא ללוקח וק"ל:

ושלא מכרו לאחר וכולל בשבועתו כו'. אין לשון זה מדוקדק דגם שלא מחלו ושלא מכרו הוא מצד גלגול ולכך תוך הזמן א"צ לישבע כלל ובטור איתא בזה הל' וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ולא מחלו והוא נכון:

אין שומעין ללוקח בהרא"ש פ' מי שהי' נשוי מבואר הטעם משום תועלת הלוה שיפטר מחובו וכן מוכח בטור ומחבר ר"ס ק"ט סס"א גבי יורשים (דאין שומעין) [דשומעין] להן אבל לפי מה שפסקתי לקמן סי' קט"ו סוף סעיף א' א"כ הכא אפי' מת הלוה ולא הניח נכסים אחרים כלל אין שומעין ללוקח וכן עיקר:

אבל אם טרף וכו' דעת הסמ"ע אפילו למ"ד לעיל סי' ק"ג דבעבר זמן שקבע לפרעון יכול לירד בו בלי שומא והכרזה ה"מ מנכסי בני חורין אבל לא מנכסי לקוחות ואין דבריו מוכרחים דלפמש"ל ראיה מן הרא"ש מוכח אפילו בלוקח אמרינן כה"ג וכמו כן דלמפרע גובה אין הבדל כי מי הרשהו ליקח נכסים המשועבדים לו. ועימש"ל סי' ק"ג ע"ש:

אם רוצה עיין אורים שהבאתי דעת הסמ"ע דדעתו אע"ג דלקמן בסעיף ו' מפורש אם הלוקח אפילו רוצה להוסיף בכדי שומא ולהחזיק הקרקע כל שאין כל חוב נפרע לא שומעין לו ויהבינן למלוה וכאן כתב דרשות בידו לסלק למלוה ומשמע אפילו אין עי"כ נפרע כל חוב מלוה. ונכנס לחלק דכאן איירי דלא עשו עדיין שומה והכרזה בשביל המלוה ואז יכול לסלקו אפילו לא נשלם כל החוב כי אין הקרקע כל כך שוה. מה שאין כן לקמן בס"ו איירי שכבר נעשה שומה והכרזה רק עדיין לא גבהו המלוה בזה יש הבדל אם דמי שוי' שמסלקו בכל החוב הרשות בידו לסלקו ואם לאו אינו יכול לסלקו ודברים אלו אין להם שרש באמת כלל כי מקור הדברים בפ' מי שהיה נשוי דהוה ליה למלוה חוב באלפא זוזי ומכר הלוה תרי אפדני כל חד בת"ק זוז וטרף המלוה חד בת"ק וכשבא לטרוף גם השני אמר הלוקח או החזק הראשון באלף או טול אלף והחזר אף הראשון וסבר רמב"ח דאין בטענת הלוקח כלום ורבא נחלק עליו ואמר שפיר קטען וכ' הרא"ש בשם ר"י דאם בתוך ימי הכרזה הלוקח רוצה להעלות בשומה ששמו ב"ד לא נחוש לדבריו כי ודאי לטובתו הוא מכוון ואמר מה לי אם אוסיף וישאר הקרקע בידי אח"כ אחזור ואגבה הכל מהמוכר הלכך בעבור עלוי שלו לא נבטל שומת ב"ד ששוה לרוב עלמא. ור"ה גאון כתב דב"ח ולוקח שמוסיף כל אחד על חבירו לאותו שמוסיף יהיה הקרקע ואפשר דההיא איירי כשרוצה אחד מהן להוסיף כנגד כל החוב כהך שמעתא אבל אם ירצה הלוקח להוסיף מעט על שומת ב"ד ולא יהיה כל החוב פרוע בההיא אזלינן בתר שומת ב"ד עכ"ל והעתיק הטור אות ט"ו והמחבר לקמן סעיף ו' הך דינא וכפי שמחלק הרא"ש ולזה הקשה הדרישה איך כתב הטור מתחילה סתם דאם רצה לוקח לסלק למלוה במעות הרשות בידו. ודוחק לומר דמיירי דמסלקו בכל החוב ועוד הקשה דבפרק המקבל דף ק"ו משמע להדיא דאפילו במקצת החוב יכול לסלקו ולכן תי' הוא ונכנס לחילוק הנ"ל בין קודם שומה והכרזה ובין לאחר שומה והכרזה כדלעיל בסמ"ע וזהו שרש דבריו וטעמו ואני אשמע ולא אבין כלל דמ"ש הך דס"ו איירי בשכבר נגמר שומה והכרזה דהא הרא"ש כתב להדיא דשאר בל אדם דביקש להעלות הקרקע יותר מכדי ששמוהו ב"ד בתוך ימי הכרזה שומעין לו וצריך המלוה לקבלו באותו עילוי אבל לוקח טובתו הוא מכוון וכו' כדלעיל והרי כתב להדיא בתוך ימי הכרזה ומ"מ אין שומעין ללוקח ואי שלמו ימי אכרזת' לכל אדם שרוצה להוסיף אין שומעין דכבר עבר גבול שגבלו חכמים וא"כ אין לדבר סוף וזמן אכרזת' מה מועיל וזה פשוט וכמ"ש להדיא בתוך ימי אכרזת' דאח"כ מה שעבר עבר לכל אדם ופשיטא דאין לו מובן מ"ש קודם השומ' דיכול הלוקח לסלק למלוה אפילו אין חוב נשלם במלואו דאיך אפשר המלוה יצעק יכריזו ויבאו מוסיפים ויקנו הקרקע בעילוי רב עד שכל חובי נפרעו מה לי ולך שקנית שעבודי שלא יכריזו עלי' ואפסיד בחובי יכריזו ויהיה קונים בעלוי רב ודוחק לומר בכוונת הסמ"ע דודאי פשיטא דצריך הכרזה אולי יהיה מוסיפים רק תלי' אם הלוקח גלי דעתו שרוצה לסלק המלוה תיכף מתחילה רק הכרזה לברר המקח לכל יבאו מוסיפים אז רשות בידו לסלקו אפילו אינו נפרע כל החוב אבל אם שתק מתחילה ועכשיו בא א"י לסלקו רק בכל החוב אך דברים אלו אין להם שחר הן בכוונת הסמ"ע והן בעצם הדין דמה נ"מ בגלוי דעתו ומה יתן ומה יוסיף זה וגם בעצם אין טעם לחילוק זה. ועוד בממ"נ אי סבר רמי ב"ח דאף בכה"ג קודם שומה א"י לסלקו אפילו בכל החוב דהא רמב"ח מיירי בסילוק כל החוב וא"כ רבא דנחלק וס"ל דמצי לסלק מהכ"ת נימא פלוגתא רחוקה דאפילו במקצת יכול לסלקו הא רבא לא נחלק עליו רק בכל החוב: וכמ"ש הרא"ש שם להדיא דאין לעשות פלוגתא רחוקה. ואי דבזה לא נחלקו כלל ושניהם מודים קודם שומה יכול לסלקו אפילו במקצת וכ"ש בכולו א"כ קשה הא דאמרינן בהמקבל שלשה שמין השבח וכו' ופריך הגמרא הניחא למאן דאמר לא מצי לסלוקי בזוזי אלא למ"ד מצי לסלוקי מה א"ל ופירשו התוס' והרא"ש הנך מ"ד רמב"ח ורבא: וקשה לרמב"ח מי ניחא הא קודם שומה לכ"ע יכול לסלוקי א"כ יטעון הלוקח ויתומים אל תשומו כלל השבח ואתן הדמים דאלו הוי לי זוזי הייתי מסלקי בכל לכ"ע קודם השומה עכשיו דלית לי זוזי אקבל השבח בכדי הדמים ואתן לך דמיה והקושי' במקומו איך נזקקין תחילה להגבות השבח לב"ח והדרישה גופיה ביקש לאוקמי הך דמקבל בשעדיין לא נעשה השומה ולכך מצי לסלוקי אפילו במקצת וא"כ הקושי' יותר חזק איך קאמר הניחא למ"ד הא אף לרמב"ח קשה. והנה מ"ש הדרישה דמהך דפרק המקבל מוכח דאפילו במקצת חובו יכול לסלקו לא ידעתי איה מקומו דהא שם מוקמינן או דמסיק ביה שיעור ארעא לחוד או שיעור ארעא ושבחה עכ"פ בקרקע ושבחה נפרע כל החוב. ולכך פריך הגמרא הא מצי לסלוקי בזוזי. ואדרבא נראה הך דמחלק הרא"ש בשם הר"ם בין דמסלקו הלוקח בכל החוב או במקצת יליף ליה מהך סוגיא דמקבל ולא עינה מלבו חילוק זה דשם אמר רבינא לר"א מי אית ליה ללוקח שבח והאר"ש בעל חוב גובה השבח ומשני הא דמסיק ביה שיעור קרקע לבד. והדר פריך נימא הב לי גרוויא דארעא הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אבל למ"ד אי אית ליה זוזי מצי לסלוקי כו' וקשה מה ענין זה להך דמוקדם לקושי' משמואל תיכף ה"ל להקשות ונימא הב לי ועיין ברא"ש בשמעתא דשבח דכתב להדיא דכל הקושי' נשאלים על הסדר זא"ז וחדא בחברת' מישך שייכי. אלא דלולי הקושי' משמואל היינו אומרים דמיירי דחובו עולה יותר ויותר מכדי הקרקע וכל השבח ולכך אף דאין לב"ח בשבח מ"מ שמין ומעלין בדמים ותו לא קשה הניחא דאם אין מסלקו בכל החוב לכ"ע לא מצי לסלוקי בדמים ולכך פריך הגמרא משמואל הא ב"ח גובה השבח ועכצ"ל דמסיק ביה רק כשיעור קרקע לבד וא"כ קשה הא מצי לסלוקי בכל החוב דהא נפרע בכל החוב ושפיר קשה הניחא וכו' דלרבא לימא אלו ה"ל זוזי וכו' והדבר ברור ונכון. ואולי כוונת הדרישה בהמקבל מסלק ליה בזוזי אפילו למקצת קרקע דהיינו שבח וזהו אינו עולה בכדי החוב. וזהו אינו דמה בכך סוף כל סוף המלוה מסולק בחובו קצת בקרקע קצת במעות על כל פנים אין לו שיור לתבוע תו מלוה. ואין על הלוה שום תובע או נוגש רק הלוקח וכמ"ש הב"ח דטבא עבדי ליה שלא יהיה ללוה תובעי' הרבה המלוה והלוקח ע"ש ובזו ג"כ נסתלק המלוה ואין לו תביעה כלל בלוה אבל בדמי הקרקע דשוים רק כדי מקצת חוב באופן שעדיין המלוה יצטרך לתבוע הלוה זהו לא אמרינן כמ"ש הרא"ש והב"ח ולכן לא הבנתי דברי דרישה ולפמ"ש מוכח מהך דמקבל ההיפוך והנה התוספ' שם פרק מי שהיה נשוי הקשו מה פריך בהמקבל הניחא מנלן דלמא היכי דמלוה רוצה ליקח הקרקע בדמים שלוקחו הלוקח לכ"ע א"י לסלקו ותי' דמ"מ כל שעה יסלקנו דישום הקרקע כפלים על שוים עכ"ל ועמד הדרישה על כוונת תי' התוס' ופי' בו כיון דיכול לסלקו כשירצה להעלות השומא ה"ה דיש לו רשות כשאין מעלה השומא זהו תמצית פירושו בתוס'. והדוחק מבואר מעצמו ואין זה סובר לשון התוס' וגם הא זה עיקר קושית התוס' דיש לחלק כשמעלה או לא מעלה וא"כ מה חידשו תוס' בתירוצם וכי נחלקו בהן ולאו. אבל ברור הפירוש כך דעיקר הקושי' אם הלוקח צועק אוסיף בשומא כי השומא בזול למה לא ישמעו לו אבל כשאין אומר כך לכ"ע אין שומעין לו ותירץ התוספ' דהתם הא המלוה מקבל כל חובו דהא הקרקע עולה רק כדי חובו. וא"כ מה שהקרקע עולה בשומא יותר הרי היא ללוקח דמי יתבע מליקח שבח אם המלוה מסולק וא"כ מאן מוחה על ידי הלוקח כשרוצה להחזיק הקרקע אומר בזול שמהו ואני מוסיף על השומא כפלים כי מה איכפת ליה המלוה אין לו רק דמיו והנשאר הוא שלו ומה נ"מ אם יוסיף או לא וא"כ הרי יכול לסלקו בדמים וזהו כוונת התוס' בבירור. דכל שעה יסלקנו דיוסיף על הדמים והיינו כנ"ל והא לא קשיא ליה לתוס' דלמא כי יכול לסלקו היכי דלוה מרויח כהך דאפדנא דלוה הרוויח ת"ק זהו' עי"כ אבל בהמקבל דלית ליה ללוה רווחא דהא הב"ח בלא"ה מסולק ואם יוסיף הלוקח אין לו רווחא ללוה דא"כ יקשה למ"ד דטרפא באלף כתבינן וא"כ עדיין לא מרויח הלוה דמ"ש דמשלם לב"ח או ללוה. וכן מדייק הלשון דרבא דאמר הכא מה פסידא אית ליה ולא קאמר הכא אית רווחא ללוה אלא דאין נ"מ בזה רק כשאין פסידא ודברי התוס' נכונים. אך קשיא בב"מ דף ט"ו ע"ב דמשני בברייתא דב"ח נוטל שבח היתר על הוצאה במסיק בה רק שיעור ארעא. ופריך הגמרא ונימא הב לי ארעא כשיעור שבח הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי וכו' והיינו ג"כ מחלוקת רמב"ח ורבא. וקשה הא שם א"י הלוקח להוסיף בדמים כי הכל יטול הב"ח דהא שקיל יותר מכפי חובו כס"ד וכמ"ש התוס' שם ד"ה הא כו' וא"כ קושי' התוס' במקומו דלמא כאן כ"ע מודים דאין הלוקח מסלק הואיל ואין נותן יותר. אבל באמת לק"מ דיש לדייק דהתוס' שם בכתובות העמידו כל דבריהם על הך דפרק המקבל למה לא פתחו בריש ב"מ בפ"ק דף ט"ו הנ"ל ולמה דלגו מפרק לפרק. אבל ברור דהא כאן בס"ד אף דלא לוה רק בכדי קרקע מ"מ כשהוא גובה קרקע זכה אפילו בשבח היותר על הוצאה וא"כ אם יסלקו בזוזי הא אין נוטל רק כדי חובו וא"כ פסידא גדול ללוה דכשמסלקו בזוזי נוטל רק ק' כדי חובו ואם יטול קרקע יטול ק' חובו וכ' מלוי השבח וא"כ כשיחזור הלוקח על הלוה יצטרך לשלם ק"כ ואם במקום דלית פסידא אמר רבא דיכול לסלק מכ"ש בזה דהפסד גדול ללוה ועיקר שומא והכרזה לטובתו כמ"ש הרא"ש ולכך דייק התוס' מפרק המקבל דשם כבר אסיק דאין נוטל בלי אפותקי יותר מכדי חובו ושפיר הקשו דלמא התם מודה רבא ובזה יפה תירץ דהרי יכול להעלות הקרקע בשוי' וכנ"ל. ויצא לנו על כל פנים מדברי התוספות גם כן דאם אין מסלקו בכל החוב קושית התוס' במקומו דמנלן דיחלוק רבא ותירוץ התוספת לא שייך דיכול להעלות בשומא דאיך אפשר הא יצטרך לפרוע למלוה ואין רוצה לאבד מעותיו. וזהו תיר' התוספות בפרק המקבל ושם איירי בתחלת השומא כמ"ש הדרישה להדיא וכמבואר בגמרא וכמש"ל ומ"מ כתבו דהיכי דאין הלוקח מעלה בדמים דאין יכול לסלקו. ונסתר בעליל כל דברי הדרישה וסמ"ע בזה והטור דסתם מתחילה סמך עצמו אדלקמן דמיירי בסילוק כל החוב ולשון סילוק פירוש דפרעו לגמרי עד שהוא מסולק דלולי כן יתכן לשון פרעון ולא לשון סילוק ודוק:
והנה הש"ך כתב על דברי סמ"ע דכתב דיכול הלוקח לסלקו דזה תלי' במחלוקת הרמב"ן וטור לקמן סי' קט"ו סס"א הבין דסמ"ע מיירי דהמלוה אומר אני אקבל השדה בכל החוב וזה אינו דמזה לא איירי כלל וזה תלי' במחלוקת רבוותא הנ"ל רק מיירי בפשוט דמלוה מקבל השדה כפי שומא והכרזה ופשוט. וכמו כן אינם מובנים דברי הש"ך במ"ש על הסמ"ע דכתב דאם כבר עשו שומא והכרז' דא"י לסלקו רק בנותן לו כל החוב וכתב הש"ך דלא דמי לס"ס דהתם אין המלוה רוצה השומא כלל אבל בשכבר נישום למה יתן יותר מכפי שומא ולא עיין כל הצורך כי הסמ"ע לא נתכוון לסעיף זיין רק לסעיף ו' דשם מבואר כמ"ש הסמ"ע וכמש"ל באריכות ופשוט:

שומא והכרזה וכו' זהו דעת רמ"א דס"ל לדעת רבינו יונה בשומא והכרזה לבד שוב א"י לסלק ושומא לא הדרא והך עובדא דתרי אפדני הנ"ל דקי"ל כרבא דהיה הלוקח מסלקו בזוזי היה קודם גמר הכרזה והא דטרף אפדנא ראשונה ודעת הר"ם שם ברא"ש דכבר מכרה כבר כתבתי לעיל סי' ק"ג דס"ל כהנך רבוותא דיכול למכור בהגיע זמן וכמש"ל באריכות אבל דעת הסמ"ע אינו כן רק אף דנגמר שומא והכרזה כל זמן דלא היה חלטה או הורדה עדיין יכול הלוקח לסלקו רק בשכבר ירד לתוך שדה בזו שומא לא הדרא ללוקח. ולכך קשיא ליה דברי רמ"א במ"ש דשומא לא הדרא ותי' דמיירי דאינו מסלקו בכל החוב וזהו אינו בכוונת הרמ"א כלל. וכ"כ הש"ך אלא דהש"ך כתב דהסמ"ע טעה וזה אינו כי לדינא נראה נכון כסמ"ע דכ"ז שלא הורידו למלוה והלוקח רוצה לסלקו בכל החוב יכול וכ"כ הרא"ש להדיא דהורידו לב"ח וכפל הדבר לבסוף ג"כ דהוריד לב"ח אבל בלי הורדה לא וכן מבואר בריטב"א לכתוב' דס"ל ג"כ כרבינו יונה דשומא לא הדרא רק ללוה ולא ללוקח ומ"מ כתב דצריך להיות שטר חלטה למלוה אבל מקדם זה יכול הלוקח לסלקו. וצ"ל הטור דהעתיק שומא והכרזה והשמיט הורד' דהו' בכלל הכרזה כמ"ש דלוקח אוכל פירות מכי שלמו ימי אכרזת' והכוונה הורדה וכן י"ל בהרא"ש דפי' מתחילה דהנך עובדא דאפדני היה קודם שהכריז וקשה מה דוחקא לימא דהיה בתר הכרזה רק קודם הורדה די"ל היינו לא אכרוז דגמר הכרזה היינו הורדה והחלטה. ועוד נראה דכי אמרינן דכל זמן דלא ניתן החלטה למלוה יכול הלוקח לסלקו היינו לדידן דקי"ל אינו אוכל פירות עד דשלמו ימי אכרזתא והיינו חלטה כמ"ש מחברים וא"כ עדיין אין ברשות הטורף דלא יהיה הלוקח מצי לסלק אבל לפי דעת אביי שם בפ' המפקיד דתיכף מחתימת אדרכתא זכה בפירות א"כ הוי כגבוי וא"י לסלקו וא"כ בהנך עובדא דתרי אפדני היה ג"כ אביי ולאביי אלו נעשה שומא והכרזה א"י לסלקו ולכך הוצרך הרא"ש לפרש דלא היה כלל הכרזה אבל לדידן אף דהיה לו הכרזה כל זמן דאין לו הורדה לכ"ע יכול לסלקו:

וכ"ז מיירי בלוקח אחד וכו' גם זה מהקושי' על רמ"א דבשלמא רי"ו והמחברים והריטב"א והר"ן שכתבו כן דס"ל הנך עובדא דתרי אפדני היה לאחר ששלמו ימי אכרזתא רק לא היה עדיין החלטה וא"כ שפיר כתבו דוקא בשדה הנטרף ממנו אבל לא בשדה אחרת אבל לפי דברי רמ"א דמיירי קודם גמר הכרזה א"כ איך שייך לאו בעל דברים הלא הרשות בידו להוסיף בהכרז' כי לא שלמו ימי אכרזת' וכל אדם יכול להוסיף בהכרז' וה"ה לוקח שני דמ"ש ופשיטא יכול לומר קבל השדה או אני אעלה בדמים כפי חובך דהא הכרזה הפקר לפל עולם וצ"ע ועי' מ"ש לקמן סי' קט"ז בתומים ס"ק ב' ראיה. מדברי גאונים ע"ש:

ולא יהיה כל החוב פרוע אין שומעין לו צ"ע כי המחבר העתיק הך דינא ונמשך אחרי הרא"ש והטור והם ס"ל דשומא לא הדר' ללוקח כלל רק קודם החלטה ביקש הלוקח לבטל השומא ולסלקו ובזה מחלק הרא"ש בין מסלקו בכל החוב או שנשאר לו חייב על חובו אבל לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל שומא הדרא ללוקח וא"כ השתא בגבה חובו בהחלט יכול הלוקח לסלקו מכ"ש מקדם טרם שהורידהו למלוה בנכסים שיכול הלוקח לסלקו דהא שומא הדרא ומה לי בכולו או במקצתו וזה ברור ואם כן המחבר דפסק לעיל סימן ק"ג דלוקח יכול לסלק דשומא הדרא אם כן לא הוי ליה להביא הך דינא וצריך עיון. וצריך לומר דכתב כן לדעת האומרים לעיל סי' ק"ג דבעבר זמן יכול למכור הקרקע וא"כ י"ל דהמלוה מכר קרקע זו אפילו קודם שומא והכרזה לאחר וא"כ ליכא דינא דשומא הדרא דזבנא אורתא לית ביה משום שומא הדרא רק בלי שומא הדרא הלוקח מבקש לסלקו במעות ובזה מחלק המחבר בין לסלקו בכל החוב או לא. ועין ברא"ש דכן נר' דהיה מהר"ם מפרש הך דתרי אפדני בזה אופן. אוי"ל בב"ח מאוחר שגב' קרקע בב"ד ואח"כ בא ב"ח מוקדם לטרוף הימנו שייך ג"כ דין הנ"ל כי יכול לומר אני אתן לך זוזי והקרקע כבר גביתי וא"כ תלי' אם מסלקו בכל החוב או לא אבל שומא הדרא לא שייך כאן דמה ישר וטוב יש בב"ח שני יותר מראשון וא"ש וא"כ מוכח דאף בב"ת הדין כן ועיין לקמן סי' קט"ז ס"ק א' מ"ש בזה:

אין שומעין ללוקח ברא"ש נתן טעם הואיל ויש בו הפסד ללוה וכ"כ הטור. ויש להבין הא בלא"ה אפילו המלוה אין רוצה לקבל השדה יותר בשוי מ"מ אין ביד הלוקח לסלקו עד שיפרע למלוה כל החוב וא"כ כ"ש כאן שהמלוה רוצה לקבלו בכל החוב והלוקח אומר שלא יקבלו רק הוא נותן כפי השומא והנשאר יהיה הלוה ב"ח למלוה פשיטא דלאו כל כמיניה וא"כ מה צורך לטעם דיש בו פסידא ללוה. ועיין ב"ח ודרישה ואין בדבריהם דבר ברור. ולכן צ"ל דמיירי באופן הנזכר בגמרא דלוקח לקח שני שדות ושניהם שוים בשומא אלף והמלוה חובו אלף והוא יודע כי אם יתבע כפי השומא לשני שדות יסלקנו הלוקח בזוזי בכל החוב והוא נותן עין בשדה אחת ואמר לדידי שוה לי אחת באלף ואטרפנו והשני אניח לך וא"כ לא יהיה יכול לחזור הלוקח על הלוה רק בת"ק כדלעיל בס"ג דקי"ל דכתבינן רק טרפא בת"ק והלוקח טוען ישומו ב"ד ויהיה שני שדות נשומין באלף ואקבלן וא"כ יהיה המלוה מ"מ נפרע ואני אוכל לחזור על הלוה באלף שומת שני שדות וקמ"ל דלא דמ"מ פסידא דלוה היא דלפי דברי המלוה לא יחזיר רק בת"ק ולפי דברי לוקח באלף וא"ש ולפי זה י"ל מה דמסיים הרא"ש והביאו הטור לעיל סימן ק"ט אבל אם היתומים אומרים כן שומעין ליורש דהוא לטובת יורש דשומא הדרא ג"כ מיירי בזה אופן דאין המלוה ראשון מפסיד רק יש כאן ב' שדות וכל א' בת"ק ויש כאן ב"ח מוקדם באלף וב"ח מאוחר ג"כ והמוקדם נתן עין בשדה ואם ישום שניהם באלפא יסלקו יורשים בדמים ולכך מקבלו באלף וא"כ ב"ח מאוחר טורף שניה ולא יוכל יורש לסלקו כי ודאי לא יתנו אלף בקרקע השוה ת"ק והיורש טוען יקבל בשומא כל ב' שדות ויהיה ב"ח מאוחר יוצא נקי כי מה נ"מ ביה בב"ח מאוחר כפי שומא יקבל וקאמר דשומעין ליורש דשומא הדרא וא"כ כשיגיע להם ת"ק יכולים לסלקו משא"כ כשמקבלו באלף ומה נ"מ להם בב"ח מאוחר ובזה יש להבין דברי רבינו ב"י דכתב בסי' קט"ו דדעת הטור כרמב"ן דיכול המלוה לומר לדידי שוה בכל חוב והביא ראיה מסימן ע"ב והקשה הש"ך הא הטור ומחבר פסקו דשומעין ליורש בסימן ק"ט משום שומא הדרא ולפמ"ש ניחא דבזה המלוה נפרע כדי חובו רק הסכסוך אם משדה אחת או משנים. ובהכי יש לכאורה ליישב לדעת הרא"ש ורבינו יונה דלא נחלקו רמב"ח ורבא בשומא הדרא דלא הדרא ללוקח רק נחלקו בלא"ה אי יכול לסלקו ולפי זה ביתומים דקיימא לן שומא הדרא אף רמב"ח מודה דמצי לסלק למלוה בזוזי דהא אפילו בשכבר נישום הדרא ובזה אינו חולק רמב"ח וא"כ הא דאמרינן בב"ק ובהמקבל שלשה שמין שבח ב"ח ללוקח וליתומים ופריך בגמרא נימא הב לי שעור שבחא בקרקע הניחא למאן דאמר דלא מצי לסלק בזוזי שפיר אלא למאן דאמר מצי לסלוקי מה איכא למימר וקשה למ"ד דלא מצי לסלוקי דהיינו רמב"ח ניחא תינח לקוחת יתומים מא"ל הא ודאי מצי לסלוקי דשומא הדרא וא"כ לימא הב לי שעור שבחי בקרקע. אך לפי הנ"ל ניחא דביתומים י"ל דהקרקע אינו שוה החצי מחובו והוא טוען הקרקע שוה לי כדי כל החוב וא"כ איך שייך שומא הדרא היורשים לא ישלמו כל החוב רק השבח שהוא שלהם מוכרח הוא לשלם להם במעות אבל בנוף השדה א"י לסלקו ולק"מ משא"כ בב"ח שפיר פריך דמוכח שם דלא איירי רק במסיק שיעור ארעא לבד וכמש"ל ס"ק ג' באריכות ולק"מ והא דכתב הרא"ש והטור דאף במקבלו בכל החוב שומעין ליורש היינו כמ"ש דמ"מ המלוה נפרע בחובו רק הפלפול אי משדה אחת או משנים כן היה נראה לכאורה:
אך מ"מ דוחק לומר כן בכוונת דברי הרא"ש והטור בהא דיתומים וגם מ"ש בישוב דברי הגמרא לא נחה דעתי דהא קושי' הגמרא נימא אלו הוה לי זוזי הייתי מסלקך מכל השדה עכשיו הב לי מקצת קרקע בשבחי הרי דגמרא עושה דמיון מהכל על חלק וכמו שהדין אם רוצה לסלקו בכל השדה כן יש לו זכות אם רוצה רק במקצת ולפ"ז ד"מ אם השדה שוה ת' והשבח ק' וחובו באלף והוא אומר הנני מקבל שדה באלף עדיין יטעון הלוקח אלו הוי לי זוזי והייתי רוצה ליתן לך אלף זוז בשלימות הייתי יכול לסלקך והיה השבח עולה במאתים עכשיו דאין לי מעות תן לי חלק חמשית משדה במאתים כי שבחו עולה מאתים ותן לי חלק חמשית משדה ומ"ש אלו לקחו רק בת"ק היה ג"כ מגיע לו חלק חמשי משדה ועכשיו שלוקחו באלף ג"כ חלק חמשית מגיע לו וא"כ יאמר אלו הוה לי זוזי הייתי מסלקך בכל שדה עכשיו תן לי חומש ומשפט אח' לכל השדה ולחלק בו ואף שכתבתי כן לעיל בס"ק ג' בישוב קושי' בלוקח וב"ח שם הטעם דאין יכול לסלקו כשאין כל חובו נפרע משום דבלא"ה צריך המלוה לתבוע ללוה לא בטלהו חכמים לשומא כי לא בטלה רק כדי להציל הלוה מתובעים רבי' כמ"ש הב"ח א"כ י"ל דאין הדמיון עולה כ"כ מן כל שדה לקצתו ושפיר י"ל כמש"ל דהשדה עם השבח אין עולה כפי חובו וא"כ אף הלוקח א"י לסלקו בזוזי ולא שייך כפי מ"ש לטעון אלו הוה לי זוזי והייתי משלם כל חובך היית מוכרח ליתן לי השדה אף עכשיו תן לי חלק חמשית כנ"ל דזה אינו מדמיון כי שורת הדין אין לך בקרקע רק כדי שלא יהיה תובעים רבים ללוה אבל השתא דיש תובעים כי אתה מסלק אותי בכל החוב א"כ תו לית לך זכות בשדה ואפילו ארעא פורתא איני נותן לך כי מה לך בקרקע משא"כ ביתומים לא שייך כן והקושי' מבואר כדמיון מכל השדה לחלק בו ועדיין קשה מאי קאמר הניחא. ואמת כי זה יש לדחות די"ל המלוה שהלוה אלף זהובים והשדה שוה ת"ק דהיינו השדה ת' ושבח ק' והוא אומר לדידי שוה אלף דהיינו גוף השדה למקומו וענינו שוה לי הרבה כפלים כשומת ב"ד אבל לא השבח וא"כ אם יאמר הב לי שיעור שבח מקרקע א"כ יתן לו חלק תשיעי מקרקע כי הקרקע שוה לו תשעה מאות והשבח רק מאה דזהו הפסד ליתומים דיקבלו קרקע שוה חמשים בעד שבח מאה ואיך יטענו הב לי קרקע וא"ש. אך זה דוחק להפריד בין השדה ושבח לומר זה שוה לי וזה אינו שוה אם כי הענין בעצמותו נכון וישר ולכן יותר י"ל בקושי' הנ"ל דודאי גם בסעיף שלפני זה הקשיתי במחבר מ"ש דאין הלוקח יכול להוסיף בשומא אם אין כל החוב נפרע דהא שומא הדרא ללוקח וע"ש מ"ש אבל יותר נראה דודאי הא אמרינן דלוקח יכול לטעון הב לי חלקי בשבח וקאמרינן הטעם הואיל דיכול לסלק מכל שדה א"כ עכ"פ כשיעור שבח יכול לסלקו ואם יטעון הוא איני רוצה להיום עמך שותף בשדה יכול הלוקח לומר מה איכפת בדעתך אני שותף בחלקי כמו אתה בכל שדה אך זהו אם משורת הדין יכול הלוקח לסלק למלוה דיש לו זכות בגוף הקרקע אבל אם אין לו זכות רק מתורת ישר וטוב לא בזו אמרו לכוף למלוה וכי זהו ישר וטוב אם הלוקח או הלוה בעצמו רוצה לסלק למלוה במקצת שדה ומקצת יהיה לו זהו אינו מישר וטוב לכופו להיות שותף עמו וגוף שדה שלו וא"כ שפיר קאמר הגמרא הניחא לרמב"ח דלא מצי מסלק בעצם רק יורש מסלק מתורת שומא הדרא והוא ישר וטוב וא"כ לא יכול לומר הב שיעור שבחי בקרקע ואהיה שותף עמו בשדה כי אין זה ישר וטוב אבל לרבא דס"ל שורת הדין דמצי לסלוקי וא"כ בדין יש לו טענה בקרקע וא"כ יכול לומר הב לי שעור שבחי בקרקע. ובהכי ניחא דברי רמ"ה בהרא"ש דמוקי להך אפדני בשמכרה דלית ביה שומא הדרא א"כ ש"מ דס"ל דלא כרבינו יונה דאף ללוקח הדרא שומא רק שם היה באופן דלא שייך שומא הדרא וא"כ לא נחלקו לשיטתו רמב"ח ורבא בשומא הדרא וקשה הא דקאמרינן בב"מ הניח' למ"ד לא מצי לסלוקי והיינו רמב"ח מה הניחא יש הא שומא הדרא ועד כאן נחלק רמב"ח במקום דלא שייך שומא הדרא וכן מורה פשוטה דגמר' דלא נחלקו בשומא הדרא דהיכי מייתי רמב"ח ראיה מהמשנה וגם מה אהדר ליה רבא הא כאן איכא ישר וטוב וזהו לא שייך בכתובת בנין דכרין. וא"כ קשה לכל פוסקים אבל לפמ"ש ניחא דאם באנו מתורת ישר וטוב אין לנו להכריח למלוה להיות עמו בשותפות וא"ש. ומעתה דין גדול השמיע לנו המחבר בסעיף שלפני זה דאם אין המלוה נפרע כל חוב שורת הדין דאין הלוקח יכול לסלקו ואי דשומא הדרא הרי אין יכול לטעון הב לי שיעור שבחי בקרקע משא"כ כשנפרע כל החוב יכול לומר הב לי שיעור שבחי בקרקע כדלקמן סי' קט"ו ודוק. ובגוף הדבר דכתב הב"י דהטור כרמב"ן הא כתב בסי' ק"ט ההיפוך נראה דס"ל כי נחלקו הרמב"ן וסייעתו הוא בנעשה שומא והכרזה ואז המלוה אומר אקבלנו בחובי וס"ל לרמב"ן מ"ש דאיש אחר מוסיף על הכרזה ומ"ש המלוה המלוה צועק לדידי שוה לי והנני מוסיף בהכרזה ומי ימחה בידו וס"ל להב"י דהטור והרא"ש ס"ל הוותי' אבל בסי' ק"ט איירי דאין המלוה רוצה שיכריזו אותו כלל כי לא חפץ שיאכל נכסי דאכרזת' רק אומר הנני מקבלו כפי הנראה לב"ד יותר שאפשרות להיות כ"כ עילוי בהכרזה והוא יותר מהדעת נוטה וזהו שדייק הרא"ש אני אקבלנו בלי שומת ב"ד וכו' וזהו דס"ל דיכולים לעכב דבעלמא כשמוסיף בהכרזה א"כ ה"ל שומא הדרא עכ"פ אם ירצו ברוב ימים ליתן לו כפי שקבלו אבל אם מקבלו בלי שומא והכרזה כלל לא שייך ביה שומא הדרא כיון דלא נעשה שומא כלל וגרע מאגבי' בחובו ולא טרח לב"ד דלא הדרא ואף זו דנעשה בלו שומא וא"ש ולכך סתם המחבר בסי' ק"ט מבלי זכר שהרמב"ן וסייעתו חולקים כי לפי פירושו אין כאן חולק ודוק. כי מילי טובי איכא למשמע מהך דנ"ל בסייעתא דרחמנא:

אבל אם טרף שלא בב"ד וכו' אף בטריפת בני חורין צריך דוקא ב"ד רק שם איכא מ"ד בעבר זמן שקבע אין צריך ב"ד אבל לגבות משעבדי לכ"ע צריך ב"ד:

וקורעין ב"ד שטר אדרכתא כי מתחלה כותבין שטר אדרכתא לחקור אחר נכסים ואם נמצא וטורף קורעין אדרכתא לבל ילך עוד אחרי נכסים אחרים:

ושלא לבוא בעקיפין כי זמן ב"ד הוא חוץ לדין רק מתורת רחמנות נהגו חז"ל כך ליתן לו זמן ואין לבוא בדחי' הרא"ש וכתב הכה"ג עכשיו דתקנו הגאונים דישבע הלוה שבועת אין לו אי אפשר לגבות מלוקח עד שישבע הלוה דאולי יש לו ואין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח אם לא שהלוה אינו מצוי פה לא ממתינים על שבועתו וגובים מלוקח:

אם רוצה הלוקח וכו' דעת הסמ"ע אפילו דרוצה הלוקח ליתן דמי שוי השדה במעות ואינו עולה כפי כל החוב של המלוה באופן שעדיין הלוה נשאר חייב למלוה מ"מ יכול לסלקו בזוזי והא דפסק לקמן בסעיף ו' דאם אין כל החוב פרוע דאין שומעין לו התם איירי שכבר נעשה שומא והכרזה והכא איירי שעדיין לא נעשה שומא והכרזה. ולכך בכל אופן יכול לסלקו. ועיין תומים שהארכתי ובררתי דליתא כי בשום אופן א"י לסלקו עד שיהיה המלוה מסולק מלוה ואין לו שיור תביעה על הלוה כלל יהיה באיזה אופן שיהיה אבל כל זמן שנשאר למלוה תביעה על הלוה א"י לסלקו ולשון סילוק מורה על כך דהוא מסולק לגמרי ולכך נקט לשון סילוק ולא לשון פרעון. וזהו הכל אם אין המלוה אומר לדידי שוה יותר אבל אם המלוה אמר לדידי שוה יותר עיין מש"ל בסימן קט"ו:

אלא מנה דהשדה לא היה שוה יותר ממנה רק המלוה חפץ בו במאתים אין לו אלא מנה ואם קיבל הב"ח ק"ק פשיטא דחוזר הלוקח וגובה מהלוה הק"ק וכ"כ הריטב"א להדיא בכתובות ע"ש:

שומא והכרזה כך דעת רמ"א בשומא והכרזה א"י לסלק והך הנזכר בש"ע די"ל קח ק"ק והסתלק דהוא מבואר בגמרא להדיא איירי דלא היה עדיין הכרזה לגמרי. אבל דעת הסמ"ע אינו כן דכל זמן שלא היה הורדה וחלטה אף דהיה שומא והכרזה יכול הלוקח לסלק למלוה לכ"ע אם לא דאין מסלקו בכל החוב דאז א"י כמ"ש הש"ע לקמן סעיף ו' ועיין תומים דכתבתי הנכון לדינא כמ"ש הסמ"ע:

וכל זה איירי וכו' עיין תומים דכתבתי דזה יתכן לאחר גמר הכרזה אבל מקדם מאן מעכב שיכול לומר אם אין אתה רוצה אני אתן לך מעות ואקח הקרקע דהיינו אעלה אותו בהכרזה כפי המעות ההוא ופשוט:

וחצי שבח עיין לקמן סימן קט"ו מזה באריכות:

בנק"ח אף ששבועת אין לי ג"כ בנק"ח מ"מ שם שבועת תקנה וזהו שבועת המשנה סמ"ע:

וכולל בשבועתו וכו' ודאי אף טענת מכירה ומחילה הוא בכולל וג"ש רק אלו שבועה אם טען ברי שמכרו ולאו בעל דברים דידי את או מחלו היה יכול להטיל עליו שבועה בפ"ע משא"כ בטוען אמנה בברי א"י להטיל שום שבועה רק בכולל אבל בפ"ע לא וכמש"ל סימן פ"ב:

ב"ד ששמו לטורף וכו' עיין מש"ל בסימן ק"ג:

ולא יהיה כל חוב פרוע וכו' דמה שלוקח מוסיף הוא לתועלת שלו כי אח"כ חוזר על לוה ולכך בשלמא כשמסלקו בכל החוב ניחא ליה ללוה דאין לו הרבה תובעים משא"כ כשאין מסלקו בכל החוב עדיין נפישי תובעים על הלוה לא מצי מסלקי ולפ"ז בלוקח שלא באחריות דלא מצי הדר על הלוה לכ"ע יכול לסלקו כמו שאר אדם ואין הבדל ביניהם ופשוט:

אין שומעין לו עיין תומים שהקשיתי לדעת מחבר דס"ל שומא הדרא ללוקח איך יתכן דין זה וע"ש דכתבתי ב' אופנים ע"ש:

אין שומעין משום דהוי פסידא דלוה דהוא מקבל בכל חובו ואין יכול לחזור על הלוה בחובו משא"כ כשיקבלו הלוקח בשומא יחזור על הלוה ביתרון חובו ועיין תומים מ"ש בזה באריכות. ואם הלוה מת אף לוקח יכול לטעון כן כמו ביורש לעיל סימן ק"ט דהא אין מקום לחזור ומה פסידא ללוה יש אבל לפמ"ש בתומים דאיירי דמלוה נפרע בחובו ע"ש בלא"ה לא שייך כן ביורשים ועיין תומים שהארכתי בזה ועיין שם בהבדל בין דלוקח מצי לסלק למלוה בדמים מדינא אי מטעם עשיית ישר וטוב עיין שם כמה דברים נכונים: