שולחן ערוך, חושן משפט כ״ז: שלא לקלל דיין או שום אחד מישראל ובו ב סעיפים: – עם 18 מפרשים

שלא לקלל דיין או שום אחד מישראל ובו ב סעיפים:
המקלל א' מישראל ואפי' מקלל עצמו (טור) בשם או בכנוי או בא' מהשמו' שקורין העכו"ם להקב"ה אם היה בעדי' והתראה לוקה אחת משום לא תקלל חרש ואם היה דיין לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל וארור הוי לשון קללה:

אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' אינו לוקה (וה"ה המקלל את המת פטור) (טור) אבל איסורא מיהו איכא ואם חרף ת"ח מנדין אותו ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו כמה שיראו ואם חרף עם הארץ עונשין אותו כפי שהשעה צריכה (אפי' מחל המתחרף (נ"א המתקלל) עונשין אותו שכבר חטא ונתחייב) (טור) מי שנתחייב נידוי מפני שהפקיר בב"ד ורצו ב"ד למחול על כבודם ולא נידוהו הרשות בידם והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא כגון שהיו העם מבעטין בכבוד התורה ובדיינים הואיל ופקרו העם בדבר צריכי' לחזק ולענוש כפי מה שירא' להם:

לשון. פי' אם אומר ארור הוא לה' או לשדי חייב מלקות דבלא שם וכינוי גם בלשון ארור לא מתחייב. סמ"ע:

להכותו. פירוש יותר על הנידוי א"נ אם רואין שהוא איש שקל בעיניו הנידוי יותר מההכא' עושין לו החמור בעיניו. סמ"ע:

א) משנה שבועות דף ל"ה ע"א

ב) ג"ז שם במשנה ויליף לה שם בגמ' דף ל"ו ע"א מדכתיב רק השמר לך ושמור נפשך וכו' וכל מקום שנ' השמר וכו' אינו אלא ל"ת וכ"כ הרמב"ם בפכ"ו מה' סנה'

ג) שם ושם במשנ' והראב"ד שהשיגו שם מהירו' פירשו הכ"מ לדעת רבינו

ד) שם

ה) דלא נאמר חרש אלא להשמיענו שאפי' זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו

ו) ברייתות סנה' דף ס"ו ע"א

ז) מימרא דרבי יוסי בר חנינא שבועות דף ל"ו ע"א

ח) ג"ז ל' הרמב"ם שם דאע"ג דהוא לאו שאין בו מעשה וחידוש הוא מ"מ התראה מיהא בעי

ט) נתבאר במ"ש

י) כחכמים שם במשנה דף ל"ה ע"א

כ) וכ"כ הרמב"ם שם ממשמעו' הבריי' שם דף פ"ה ע"ב

ל) נתבאר במ"ש בי"ד סי' רמ"ב וסי' של"ד:

מ) וסיים שם כפי המחרף והמתחרף

כצ"ל וכן הוא ברמב"ם בפ' הנז' והטור וסיימו ומלקין אותו והגה זו שייך לעיל אחר סעי' א' והרב סמ"ע הניחו בצ"ע והנלע"ד ברור כתבתי והניחו לי מקום וכו'

נ) דנשיא שמחל וכו' כתובות דף יז ע"א וכתב הכ"מ שם נראה מכאן שמי שנתחייב נידוי אין לו כפרה בשום תשובה עד שנידוהו כל שלא מחל לו חבירו:

בשם או בכיני'. שם במתנ':

או בא' מהשמות. סנה' ס"א ומה עגלון מלך מואב שהוא עכו"ם ולא ידע אלא בכינוי כו' ושם לאפוקי כינוי דלא ופליגא כו' אלא מעכו"ם ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכינוי ש"מ דהשמות שקוראים הגוים נקראין כינוי וכן לענין נדרים אמר בפ"ק דנדרים מאי כינויים רי"א ל' נכרים הן:

אם היה. בפ"ג דכתובות ובכמה מקומות בש"ס:

(ליקוט) לוקה. תמורה ג' א' ב' ד' א' וכן בירושלמי והביאו הכ"מ המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרו אינו לוקה א"ל ר' יוסי למה שהוא לאו שאין בו מעש' והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה (ע"כ):

משום לא. ת"כ פ' קדושים פ' ב' לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם ת"ל ונשיא בעמך לא תאור א"כ למה נא' חרש מה חרש שהוא בחיים ולא המת שאינו בחיים וכ"ה בסנה' ס"ו א':
(ליקוט) משום לא תקלל חרש. גמ' דשבועו' שם ל"ו א' (ע"כ):
(ליקוט) משום לא כו'. שבועות שם ותמורה שם ובת"כ ועבה"ג סק"ה דלא נאמר כו' ל' הרמב"ם וכ"ה בפסיקתא והביאו הכ"מ ולא תקלל חרש מרבה אני אפי' בר ישראל שאינו שומע ק"ו לפניו (ע"כ):

ואם היה דיין. שם אם היה אביו כו':
(ליקוט) ואם היה כו'. מכילתא אלקים לא תקלל אין לי אלא דיין נשיא מנין ת"ל ונשיא בעמך לא תאור אקרא אני נשיא בעמך לא תאור אחד דיין וא' נשיא במשמע ומה ת"ל אלקים לא תקלל לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע מכאן אמרו יש מדבר דבר א' וחייב עליו משו' ד' דברי' בן נשיא שקלל אביו חייב עליו משום ד' דברים משום אב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאור. ר"ל דשם יליף לכל אדם מבעמך כמש"ש (ע"כ):

אם לא. כנ"ל:

או שקלל. שבועות שם בכולן. מ' דוקא בשם או בכינוי ושם ע"ב ורמינהו כו' ל"ק הא ר"ח כו' ושם ל"ח ב' כמאן כר"ח כו' אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי מ' דוקא בכינוי:

(ליקוט) כגון שאמר כו'. במתני' שם לא כ' כן אלא דשם לענין שבועה אבל לענין קללה ל"ש וצ"ל כמ"ש כאן ולמד ממש"ש יברכך ויטב לך מ"מ אינה קללה ממש אע"ג שאמר אל כו' כמ"ש בקדושין ס"א ב' בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחוקותי כו' אלא לרחב"ג כו' סד"א כו' (ע"כ):
(ליקוט) כגון שאמר כו': כ"פ הרמב"ם שם במתני' אל קאי איברכך כו' וע"ש בפירושו. וזה תליא באשלי רברבי וע' בנדרי' י"א ב' בר"ן ד"ה לחולין כו'. אבל הרא"ש שם א' ד"ה לא חולין כ' דכה"ג אף ר"מ מודה וכ"פ הטור שם סי' ר"ד וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' נדרים ונדחק הכ"מ וב"י שמ"ש שם סברוה לא סלקא הכי אלא אף ר"מ מודה כמש"ש בברייתא הנ"ל אבל הלח"מ כ' שדברי הרמב"ם כדעת הרא"ש וכ"כ תוס' שם וא"כ דברי הרמב"ם וטוש"ע כאן צ"ע בין לתי' הכ"מ בין לתי' הלח"מ ועמש"ל בסי' רמ"א אי קי"ל כר"מ וברא"ש ור"ן שם. ועוד צ"ע דלפרש"י בשבועות שם ס"פ באיסור גרידא אף ר"מ מודה דחייב וכן לתי' תוס' שם בד"ה ה"ג שכ' ונראה לתרץ כו' כאן שא"צ שם המיוחד לד"ה חייב וצ"ל כמש"ש בשם הרי"ט דוקא באיסור חמור אבל הרא"ש ור"ן בנדרים שם תי' דנדרים איסורא דאית בה ממונא הוא ופ"כ ש"פ וער"ן (ע"כ):

וה"ה המקלל. ת"כ כנ"ל:
(ליקוט) וה"ה המקלל כו'. ת"כ וגמ' דסנה' פ"ה א' ב' א"ה בנו נמי מידי דהוי כו' (ע"כ):

ואם חרף ת"ח כו' ואם רצו. קדושין ע"ב:

(ליקוט) כמה שיראו. זהו מכות מרדות לפי' הרמב"ם כפי שיראו הדיינים (ע"כ):
(ליקוט) כמה שיראו כו'. תוספתא פ"ג דדמאי מלקות אומדין אותו אבל מכות מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו וזה בדבר דלהבא אבל לעבר הוא כדברי הרמב"ם (ע"כ):
(ליקוט) ואם רצו הדייני' כו' כמה שיראו. ערש"י בחולין קמ"א ב' ד"ה מכת מרדות כו' וש"מ (ע"כ):

ואם חרף ע"ה. כ"כ רב שרירא אהא דאמרי' בב"ק צ"א א' המבייש בדברים פטור שמ"מ עונשין מהא דערכין ט"ו א' נמצא האומר בפיו כו':

ואפי' מחל. עבה"ג. מכות י"ג ב' חייבי כריתות כו' שאין ב"ד שלמטה כו' אלמא מה שתלוי בב"ד אין מחילה ועוד דבכ"מ גמרינן חייבי מלקיו' מחייבי מיתות ב"ד שם ה' א' ב' וסנה' י' ל"ג ב"ק פ"ו ב':
(ליקוט) אפי' מחל כו'. צ"ע שהרמב"ם כ' אעדים והתראה שא"י למחול על חיוב מלקות וכן י"ל דברי (ע"כ):

והוא שלא. יומא כ"ב ב' מפני מה נענש שאול כו' ואח"ז אמרו כל ת"ח שאינו כו' ע"ש:

ואם היה דיין. עיין בראנ"ח ח"א סימן קי"א כתב ז"ל וה"ה לממונה על הקהל אסור לקלל וע"ש:

אינו לוקה. אבל איסורא מיהא איכא דל"פ רבנן אר"מ אלא לפטרו ממלקות אבל איסורא מיהא איכא. ב"ח:

המקלל אחד מישראל ילפינן לה מדכתיב לא תקלל חרש ופרט לך בחרש אע"פ שאינו שומע ואינו מצטער וכ"ש השומע ומצטער בקללתו דלוקין עליו רמב"ם פכ"ו דסנהדרין וטור ועד"ר:

ואפילו מקלל עצמו ילפינן לה מדכתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

או בא' מהשמות שקורין העכו"ם דלא גרע מכינוי טור ועפ"ר:

אם היו בעדים והתראה כו'. ול"ת כיון דכל קללה נעשה בכעס ובריהטא והתורה הזהירה עליה יתחייב עלה אפילו בלא התראה קמ"ל:

לוקה עוד אחרת כ"כ הרמב"ם שם אבל הטור לא כ"כ בפירוש ומשמע לי דלא ס"ל הכי כמ"ש בדרישה מילתא בטעמא ע"ש:

וארור הוי לשון קללה. פי' ואם אומר ארור הוא לה' או לשדי חייב מלקות דבלא שם וכינוי לא מתחייב גם בל' ארור ומ"ש דארור הוי לשון קללה היינו כשאררו בלשון קללה אבל ארור משמע ג"כ שאר ענייני' דהיינו שבועה ונידוי כל חד לפי משמעות הענין דקאי עליה טור ועפ"ר:

אל יהי פלוני ברוך לה' דכשהשם יתברך מסתיר פניו ממנו מלברכו ממילא הוא מקולל:

המקלל המת פטור מדאצטריך קרא לרבות המקלל אביו לאחר מיתה שהוא חייב ש"מ שהמת אינו בכלל סתם קללה ועפ"ר:

ואם רצו הדייני' להכותו כו'. פי' להכותו יותר על הנדוי א"נ אם רואין שהוא איש שקל בעיניו הנדוי יותר מההכאה אז עושין עמו החמור בעיניו דהיינו הכאה ועפ"ר כאן ולעיל סוף סי' ח':

אפילו מחל המתחרף כו'. צ"ע דמשמע מדברי מור"ם הללו דס"ל שגם על חירופי' דחכם אינו מועלת מחילה ובמיימוני ובטור משמע להדיא דלא אמרו רז"ל כן כ"א אמקלל לכל אדם ומשום שכבר נתחייב בלאו מן התורה בשעה שקללו ואין בידו דהמקלל למחלו אבל אחירופו וזלזלו דכל אדם מהני מחילה דומ' למי שנתחייב נידוי על שהפקיר בב"ד דמהני מחילה וכדמסיק המחבר לכתוב כן כאן. אף שהטור כ' ע"ז ל' מכין אינו ר"ל מכת מרדות הבא על החירוף אלא ר"ל מלקות וכמ"ש הרמב"ם שם וכ"כ הכ"מ בהדיא שם וכמ"ש בפריש' ע"ש ודברי מור"ם צ"ע:

כגון שהיו העם מבעטין פי' כה"ג איכא הפסד בכבוד הבורא הואיל ופקרו העם כו' וק"ל:

אחד מישראל. דילפינן מחרש שאינו שומע ואינו מצער מכ"ש שאר ישראל:

או באחד מהשמות שקורין עכו"ם משמע דהוי כינוי סמ"ע ובעו"ה רוב המון עם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז (גאט זאל איהם שטראפין גאט זאל איהם שלאגען) ועוברין על לאו של תורה. ובלא"ה בעוה"ר אינם נזהרין בכינוי וחושבים מה שכתוב או מדובר בלשון עכו"ם אינו אלא תואר השם וטועים הם וכותבים בכל הש"ח אדי"ע והוא לשון צרפת כינוי ופי' עם ד' והוא מוטל באשפה וכבר קבעו חז"ל יו"ט שלא היה נזכר ש"ש בשטרות כי למחר פורע זה חובו והשם מוטל באשפה. וכעת בעו"ה למדו ממעשה עכו"ם וחזר הדבר לקלקולו ביותר וזהו המרי הגורם אשר בעו"ה וידל ישראל מאוד במקום שש"ש מצוי ובפרט בבזיון ועל חנם. וצריך התחכמות ושקידות תוכחת חכמי הדור לבטל זה מהמון עם. וכן אין לכתוב באגרת שלום תיבת גא"ט שהוא כינוי לשם ב"ה:

אם היה בעדים. הא דנקט מלקות ומקלל דיין שתים אף דבעו"ה בטלו סמוכין ואין לנו מי שילקה מ"מ נ"מ לענין פסול עדות דקיי"ל לקמן בסי' ל"ד דכל העובר עבירה שאין בו מלקות אינו נפסל ד"ת ע"ש. ולכך כתב ג"כ דחייב ב' אף דל"ל בעו"ה מלקות דיש ג"כ נ"מ דאם לא ידע דאסור לקלל חבירו דאינו נפסל לעדות כמבואר לקמן סי' ל"ד בעבירות שהוא להמון עם כהיתר דאינו נפסל בו ואף זו בעו"ה דשו בו רבים כמ"ש ס"ק הקודם. ומ"מ ידע דאסור לקלל דיין וא"כ הרי זה פסול מחמת לאו דאלקים לא תקלל:

אפי' מחל המתחרף. ע' סמ"ע ואפי' לשון מתחרף דנקט הרמ"א לאו דוקא רק קאי על המקלל לחכם או לחבירו הן קללה שיש בו מלקות של תורה והן אין בו מלקות אבל מ"מ איסורא איכא כמו אל יכך ולכך לא מועיל מחילה דאיסור מי ימחול. אבל בזהו וחרפו בדבריו שיש לייסר אותו ולכבודו ודאי דמצי למחול כמ"ש מחבר בב"ד שיכולים למחול על כבודם ונכון:

ואם היה דיין כו'. ע' בס' בר"י שכתב דדוקא דיין קבוע לדון בין אדם לחבירו אבל אם היה דיין לפי שעה בזבל"א לא מקרי דיין לענין זה וכן משמע מל' הרמב"ם ומדברי הרמב"ן בחומש וס' החינוך סי' ע"ה ע"ש:

את המת פטור. עיין בס' בר"י דה"ה אם קלל למי שנגמר דינו להריגה אפי' בדיני הערכאות של עכו"ם פטור כו' ע"ש וע' בש"ס גיטין דף כ"ח סוף ע"ב:

אפי' מחל המתחרף כו'. צ"ע דמשמע מדברי מור"ם הללו דס"ל שגם על חרופי' דחכם אינה מועיל מחילה ובמיימוני ובטור משמע להדי' דלא אמרו רז"ל כן כ"א אמקלל לכל אדם ומשום שכבר נתחייב בלאו מן התור' בשעה שקללו ואין בידו למחלו אבל אחרופו וזלזולו דכל אדם מהני עכ"ל סמ"ע ובב"ח פי' דברי מור"ם בהג"ה דר"ל בין שהי' מתחייב מלקות מן התור' כגון שהתרו בו וקללו בשם או בכנוי בפי' וקראו מתחרף לפי שאין מלקין בזמן הזה ואין עליו אלא שם מתחרף ובין שלא התרו בו או שקללו בלא שם וכנוי או שא"ל אל יהא ברוך דאיכ' איסור דאורייתא לחוד כיון דמ"מ חטא וכבר נתחייב עונש מן התור' אין בידו למחול ועונשין אותו כפי מה שיראה עכ"ל הב"ח וק"ל:

(ס"א לוקה עוד אחרת) בטור לא כ' שעובר בב' לאוין וקשה מ"ט באמת אינו לוקה אלא א' בדין וי"ל מדכתבו התוס' בשבועות דף ל"ו הא דילפי' ל"ת באדם המקלל חבירו היינו דאתיא במה הצד מחרש ואביו ובפ' ד' מיתות דף ס"ו אמרי' דאזהרה שמענו באביו מכח אלקים לא תקלל א"כ אין כאן בדיין ב' אזהרות דהא במי שאינו דיין בא האזהרה מכח אלקים וכו' שהוא קאי על הדיין אלא דגלי לך קרא דאף אחר הוה כדיין בזה אבל לענין מלקות כיון שכבר הלקו אותו משום דיין מלאו דאלקים לא תקלל האיך תלקה אותו שנית מחמת לאו זה מחמת חבירו שאין עליו אזהרה אלא מחמת אלהים לא תקלל וע"כ יש תימה על הרמב"ם והש"ע במ"ש ב' לאוין כנ"ל בזה דבר נאה ומתקבל:

משום לא תקלל חרש כו' אמרינן בגמ' דסנהדרין דף ס"ו ע"א אזהרה למקלל אביו ילפינן מן דיין ונשיא וחרש. דמה לדיין ונשיא שגדולתן גרמה חרש יוכיח מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו פי רש"י מתוך שהוא שפל הזהירה התורה מבלי לצערו דיין ונשיא יוכיחו וכו' ופריך הגמ' מה להנך שכן משונים ואסיק הגמ' דנפיק ליה מן אלקים לא תקלל דאינו צריך לדיין דיליף ליה מנשיא וחרש ואם אינו ענין לדיין תנהו למקלל אביו ואפילו למ"ד אלקי' קודש מ"מ מדכתיב לא תקלל ולא כתיב תקל ש"מ תרתי. וכתבו התו' ד"ה מאי לא תקלל כו' דמקלל חבירו ילפינן מן בנין אב דקללת אביו וחרש דל"ל שהן משונים דאב אין משונה וכו' עכ"ל והרמב"ם פכ"ו מהל' סנהדרין כתב למה נאמר חרש שאפילו זה שאינו שומע ואינו מדבר ולא נצטער בקללת זה לוקה על הקללה זו וכ"כ הטור והקשה הכ"מ והב"ח אדרבא הא אמרינן בגמ' מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו הרי דיותר מסתבר לחייב על קללת חרש מן קללת כל אדם. ותי' הב"ח דבאמת קללת כל אדם לאסור ילפינן מבנין אב מאביו וחרש כמ"ש התו' רק א"כ דבאמת חייב על קללת כל אדם למה נאמר חרש אלא כמ"ש דאפילו חרש דלא נצטער בקללה מ"מ חייב. ויפה תי' הב"ח בכוונת הטור די"ל דס"ל כתו' דקללת אביו ילפינן מן אלקים לא תקלל והדר ילפינן קללת כל אדם מן בנין אב מאביו וחרש אבל אין זה עולה ישוב בדברי רמב"ם דכתב בהלכות ממרים פ"ה הלכה ד' דקללת אביו ואמו נלמד ג"כ מן לא תקלל חרש ולא מן אלקי' לא תקלל. וא"כ אין כאן בנין אב דאביו וחרש וגם קשה למה סותר דברי הגמ' דמשמע בגמ' דא"א למילף מחרש וצריך לומר דיליף מן אלקי' לא תקלל והוא כתב דיליף מן חרש ונראה ליישב דבלא"ה עמד הכסף משנה במה דאמרינן במס' שבועות דף ל"ו בסתמא דמקלל חבירו ילפינן מן מקלל חרש גרידא ואילו בגמ' דסנהדרין אמרינן דא"א ללמוד ממנו שכן חרשותו גרם ליה וצריך בנין אב וכן כתבו התו' בד"ה הנ"ל דגמ' דשבועות נראה כסותר. ולכן נראה לרמב"ם דהתו' הקשה ניליף ממקלל חרש ומקלל עצמו דמוזהר מן קרא השמר לך ושמור נפשך ותו ל"ל שכן חרשותו גרמ' לי' דמקלל עצמו יוכיח וכו' וע"ש שדחקו וס"ל לרמב"ם במה שהקשה התו' בשבועות דף ל"ו הנ"ל ד"ה ושמור וכו' איך אמרינן מקלל עצמו דברי הכל חייב דכתיב שמור נפשך וכו' הא חובל עצמו דג"כ נכלל בשמור נפשך ומ"מ אמרינן בב"ק דף צ' דאית ביה פלוגתא דתנאי וס"ל לרמב"ם בזה דבאמת הא דאמרינן דברי הכל אין פירושו דליכא שום תנא דחולק בזה רק הכוונה ר' מאיר וחכמים דפליגי במשנה בקללת אב ואם אם בעינן שם מיוחד דוקא וע"ז אמרינן דבהך לא פליגי וכן משמע להדיא שם ברש"י ועיי' מהרש"א אבל באמת מ"ד בב"ק דחובל בעצמו רשאי אף מקלל בעצמו ס"ל דרשאי כקושית התו' דמ"ש. וא"כ קושיא התו' הנ"ל דהא דאמרינן בסנהדרין דדרשינן מן אלקי' לא תקלל ולא אמרינן כקושית התו' ניליף מן מקלל חרש ומקלל עצמו ניחא דבגמ' ביקש לומר אוקומת' לכל תנאי דאין בזה באזהרת למקלל אביו ואמו חולק כלל ואילו הוה אמרינן דיליף מן מקלל עצמו הוה קשה הניחא למ"ד דחייב אבל למ"ד חובל בעצמו רשאי וה"ה למקלל מא"ל מנא ליה אזהרה למקלל אביו ואמו ולכך ילפינן מן אלקי' לא תקלל וכו' אבל בסוגי' דשבועות דקאי על המשנה דכ"ע מקלל עצמו חייב ואתיא כהך תנא בב"ק דהוא תנא דר"ע במשנה דחובל בעצמו חייב מן שמור נפשך וכו' וה"ה למקלל א"כ שפיר אמרינן דילפינן מחרש דל"ל מה לחרש שכן חרשותו גרמה ליה דהא מקלל עצמו יוכיח כקושית התו' וגם הרמב"ם בהלכות חובל ובהלכות סנהדרין פסק דחובל בעצמו חייב וה"ה למקלל עצמו א"כ שפיר ילפינן מחרש ולכך כתב בהלכות ממרים דילפינן מחרש וא"ש. וא"כ השתא דילפינן מחרש קללת כל אדם קשה למה נכתב באמת חרש וצ"ל לכ"ש אפי' חרש שאינו מצטער בקללה וכו' וכמ"ש הב"ח וא"ש:

ואם היה דיין וכו' מחייב רבינו הרמב"ם ואחריו נמשך המחבר מלקות אהך קללות הדיין דנפיק ליה מן אלקי' לא תקלל אף דהאי קרא אתיא נמי למברך השם דהיינו מגדף כמ"ש הרמב"ם להדיא בהלכו' עכו"ם מ"מ לא הוי לדעת הרמב"ם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דבהך נפיק לדיין ליכא אזהרת מיתת ב"ד לא קרוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועיי' בהלכות שבת במחמר אחר בהמתו מ"ש המ"מ לשם דלא הוי אזהר' מיתת ב"ד בכה"ג וא"ש ועיי' מהרש"א סנהדרין דף ס"ו דחשיב ליה לפשיטא דהוי אזהרת מיתת ב"ד ולא עיין במ"מ הנ"ל בהלכ' שבת ולק"מ ואפשר הטור דלא כתב אם מקלל דיין חייב שתי' כמ"ש הש"ע וכתב הסמ"ע בס"ק ה' דמשמע דלא ס"ל וכתב ועיי' בפרישה ולא זכינו לאורו בסימני' הללו דס"ל כנ"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ לית ביה מלקות וא"כ מה נ"מ לחייב שתי' הא לית ביה בקללת דיין מלקות. אך זהו דוחק דהא כתבתי באורים דנ"מ לענין פסול עדות וא"כ מה בכך דאין בו מלקות משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד בשביל כך מ"מ קרוי לאו שיש בו מלקות לפוסלו לעדות דאטו חומרו קולו וכמ"ש באריכות לקמן סי' ל"ד ע"ש ויותר היה נראה כי אני תמה כי משמע' הפוסקים דאף בזה"ז המקלל דיין עובר בלאו והא כל עיקרו מן אלקי' לא תקלל ואלקים פירושו דיין סמוך ומומחה כדאמרינן להדיא בגמ' אלקים כתיב בפרשה ופי' סמוך וזה פשוט וא"כ אין כאן רק על קללת דיין סמוך ומומחה אבל דייני זמנינו אשר אין לנו סמוכים בעו"ה רק שליח' קעבדינן ומה ענין זה לקללה. ולכן נראה דהטור דהתחיל אסור לקלל דיין בא להודיענו שיש איסור והיינו לדיין מומחה אבל באמת בזמן הזה אינו כי אם לאו דכל אדם דאסור בלאו לקלל שום איש ישראלי ומכל שכן דיין אבל אין כאן חיוב שתי' דאין לנו סמוכים וזהו נר' ברור ונפקא מינה לענין פסול עדות כמ"ש באורים ותמהני שלא נזכר זה במחברי' כי לענ"ד הדבר פשוט ונכון. ודע הא דכתב הש"ע בשם או בכינוי נגרר אחר דעת הרמב"ם אבל הראב"ד בפכ"ו מהלכות סנהדרין חולק וכתב א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי עכ"ל והבין הכ"מ דנתכוון להך ירושלמי דאמרינן המקלל עצמו ומקלל חבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרו אינו לוקה א"ל ר' יוסי למה שהוא לאו שאין בו מעשה והרי המימר ונשבע לשקר לאו שאין בו מעשה עכ"ל ומשמע ליה לראב"ד דהא דחבריי' אמרו אינו לוקה היינו בכינוי אבל בשם מיוחד לוקה ור"י הקשה דלא ה"ל ללקות בכלל אפי' בשם מיוחד דהא לי' ביה מעשה והם השיבו דאף במימר ונשבע לוקין בכה"ג וכתב הכ"מ דאין הפי' כך דאדרבא חבריי' אמרו דאין מלקות משום דלית ביה מעשה ור' יוסי הקשה כן מ"ט אי דלית ביה מעשה מימר ונשבע יוכיח דלוקין אעפ"י דלית ביה מעשה. ובאמת פשיטא דדברי הכ"מ בפי' ירושלמי הזה פשוטי' וח"ו לומר שנתכוון הראב"ד לירושלמי זה דלית ביה זכר ורמיזא לחלק בין שם לכינוי ולכן נראה ברור דנתכוון הראב"ד לירושלמי אחר ודברים ברורים והוא דבשילהי שבועות העדות על הך קושיא דתנן במשנה אל יככה ויברכך וכו' ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ופריך הגמ' והא ר"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומשני הגמ' איפוך ר"מ פוטר וכו' ופריך הגמ' א"כ דבאיסור נמי ל"ל לר"מ מכלל לאו וכו' א"כ שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה ונפיק לן מכלל לאו וכו' ה"נ דלית ליה והתנן ואלו במיתה שתויי יין וכו'. ומשני אלא לעולם לא תיפוך כי לית ליה בממונא אבל באסורא אית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממון הוא כך היה גירסת ספרים קדמונים והקשה רש"י על גי' זו דא"כ רבנן דפטרי כאן אף באיסורי' לית להו מכלל לאו כו' למה שתויי יין במיתה ולכך מחק רש"י גי' זו והתו' מקיימו הגי' ובקושית רש"י תי' דהא דפטרי רבנן לא דס"ל דלא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן רק ס"ל דאין מלקות בכינוי ובשם מיוחד אף רבנן ס"ל דלוקה וס"ל לסתמא דגמ' דלא כרב ינאי דאמר לעיל דלית בזה מחלוקת ע"ש בתו' ובמהרש"א ולפי' גי' ותי' זה הא רבנן חולקין אר"מ וס"ל דאינו חייב בכינוי מלקות א"כ ידוע ר"מ ורבנן הלכה כרבנן אבל לגי' רש"י לעולם איפוך דר"מ פוטר דכאן הוי כעין ממון ופליגי אי כאן אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן א"כ ליתא להך. ואף רבנן מודים בזו בכינוי חייב אמנם מאן מוכח הירושלמי דבירושלמי נאמר להדיא על הך אל יככה וכו' ר"י בשם ר' יוחנן אמר ר"מ היא דאמר מכלל לאו אתה שומע הן והיינו כגי' ישינה דר"מ מחייב דס"ל מכלל לאו וכו' באיסור וזה קמ"ל ר"י דר"מ מחייב ולא תימא איפוך כס"ד בגמ' וזהו דלא כגי' רש"י דלרש"י ר"מ פוטר ולא ס"ל כאן מכלל לאו אתה שומע הן וזה ברור וא"כ דגי' ישינה מוכח אף הדין מוכח דרבנן דס"ל בכינוי לית מלקות והלכה כוותי' וזהו כוונת הראב"ד ולק"מ:

אל יהי' פלוני ברוך אינו לוקה היינו דקיי"ל כר"מ דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ויש להבין לפי מ"ש רש"י שם דגי' דאיפוך דר"מ פוטר כי ל"ל ר"מ בממון אבל באיסורא אית ליה ופירש"י בשבועת עדות הוי איסורא דאית ביה ממון כמו סוטה וזהו בעדות אבל סתם המקלל חבירו לית ביה ממון כלל והרי זו איסור ומכ"ש מקלל לדיין והל"ל למימר מכלל לאו אתה שומע הן וצ"ל דס"ל לרמב"ם דלא כתי' רש"י רק כתי' תו' דבאיסור חמור ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן אבל לא באיסור דבמלקות דהוי איסורא קל כמ"ש התו' ולפ"ז בקלל אביו ואמו אפילו מכלל הן אתה שומע לאו דהא התם יש בו איסור מיתה וצריך עיון דה"ל לרמב"ם בהלכות ממרים לבאר דבהו אפילו אל יברכך יש בהו מיתה ול"ל מה בכך דאיסור חמור בקללת אביו מ"מ הא לדעת הרמב"ם נפיק קללת אב באזהרה מן מקלל חרש ואין לנו להוסיף באזהרה כמו גבי חרש גופי' דהוא איסור קל ולא אמרינן ביה מכלל לאו כו' ה"ה אביו נמי דא"כ אף לאחר מיתה של אביו אין כאן אזהרה דחרש לאחר מיתה פטור ובאביו ואמו חייב:

וה"ה המקלל המת פטור הסמ"ע נמשך אחרי דברי ב"י וכ"מ שכתב דנפקי לן מדאצטריך קרא לרבות המקלל אביו ואמו לאחר מיתה דחייב ש"מ בעלמא אדם מת אינו בכלל איסור קללה וסיי' דבסמ"ג הביא ת"כ דדריש מה חרש בחיים אף כל אדם בחיים עכ"ל ורבי' ראו וכן תמהו דנעלם מרבינו הגדול גמ' ערוכה סנהדרין דף פ"ה היוצא ליהרג ובא בנו וקללו חייב אדם אחר פטור וקאמר הגמ' אעפ"י שעשה תשובה ועושה מעשה עמך מ"מ פטור משום דכתיב בעמך במקוים שבעמך פירש"י הראוי להתקיים ולא שנגמר דינו אבל בנו חייב מידי דהוי לאחר מיתה וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהלכות ממרים ע"ש וא"כ השתא בעומד למות אעפ"י דעודנו חי פטור על קללתו מכ"ש במת לגמרי וצ"ע. ומה שיש בו מהישוב מהדוחק דגם בהך ברייתא דמביא סמ"ג קש' ל"ל ילפותא מחרש הא כתיב להדיא בעמך כהנ"ל ודוחק לומר דהך ברייתא דת"כ פליג. ולכן י"ל דהא דהקפידה התורה מבלי לקלל חרש שאינו שומע ויודע ואינו מתבייש כלל בקללתו ודאי דאין הטעם דקללתו ח"ו עושה רושם וחל על המקולל דהיה לא תהיה קללת חנם לא תבא ועיי' מכות דף י"א רק צ"ל טעם האיסור משום רוע לבב ושנאת חבירו והתורה מזהיר ואהבת לרעך וכו' וזהו כלל גדול לעיקרי התורה. וא"כ י"ל ודאי המקלל למת או לעומד למות מה רוע לבב יש כאן ומה זו שנאה או אהבה גם שנאתו וגם קנאתו אבדה ולכך פטור אבל המקלל חבירו בחשבו שהוא חי וטעה כי באמת כבר מת והוא לא ידע א"כ מחשבתו הרעה וזממו המגונה נעשה ויתחייב ולכך קאמר בת"כ דילפינן בנין אב מחרש מה חרש באמת חי אף חבירו צריך להיות חי באמת וכן יליף ליה רבינו הב"י מהא דאיצטרך קרא למקלל אביו ואמו לאחר מיתה דלא תימא מה מכה פטור אף מקלל פטור הרי בעלמא ילפינן מקלל מן מכה רק באביו ואמו רבי' קרא וא"כ המכה חבירו בחשבו שהוא חי ובאמת היה מת פטור אף מקלל כיוצא בו דהא מדמי' מקלל למכה וזהו מה שי"ל בישוב דבריו וצ"ע:

אבל איסורא מיהא איכא כתב הבדק הבית דמשמע דלא פליגי ר"מ ורבנן אלא לפוטרו ממלקות אבל איסורא איכא ויש לדקדק דא"כ בפ"א מהלכות נדרים דפסק הרמב"ם האומר לא קרבן לא אוכל לך מותר ופי' הגמ' להדיא דאפילו לא בחולם דמשמע לא יהיה קרבן אם לא אוכל אבל כשאוכל יהיה קרבן מ"מ מותר דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן וקשה הא איסורא מיהא איכא כמ"ש כאן ואיך התיר שם לגמרי וצ"ל דס"ל באיסור קל כגון נדרים ויש בו ממון ג"כ מותר לכתחילה ונדרים ס"ל כמ"ש הר"ן דהוה איסור שיש בו ממון דאסר חפצי' עלי' ואי קשה א"כ מנלן לחלק בין איסור קל לאיסור חמור דכל התי' זה הכריחו התו' דקשיא ליה מנדרים דלא אמרינן מכלל לאו וכו' ולשיטת הר"ן דהוי ממון בלא"ה לק"מ די"ל דהרמב"ם הכריח חילוק תו' דס"ל הא דנחלקו ר"מ וחכמים אל יככה וכו' מוסב במשנ' אשלפניו דקתני המקלל חבירו וכו' וכ"כ בפי' המשנה והא התם איסור דלית ביה ממון ועכצ"ל לחלק ורבנן אמרו פטור משמע אבל אסור דלא אמרו מותר ולכך פסק אסורא מיהא איכא ועיי' בחדושי לא"ה דשם כתבתי דס"ל לרמב"ם נדרים משבוע' ילפינן דכתיב כל אשר יבטא האדם ולא מהני דברים שבלב לא אמרינן מכלל הן וכו' ומיושב קושית התוספת וע"ש שהארכתי בזה:

אחד מישראל וכו' דילפינן מחרש שאינו שומע ואינו מצטער מכ"ש לשארי ישראל רמב"ם וסמ"ע ועיין תומים מ"ש בזה:

או באחד מהשמות שקורים הכותים משום דהוי כינוי סמ"ע ובעו"ה רוב המוני עם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז גאט זאל איהם שטראפין גאט זאל איהם שלאגין ועוברים לאו של תורה ובלא"ה בעו"ה אינם נזהרים בכינוי וחושבים מה שכותב או מדבר בלשון גוי' אינו אלא תואר השם וטועים הם וכותבים בכל הח"כ אדיע והוא לשון צרפית כינוי ופי' עם ה' והוא מוטל באשפה וכבר קבעו חז"ל י"ט שלא יהיה נזכר ש"ש בשערות כי למחר פורע זה חובו והשם מוטל באשפה וכעת בעו"ה למדו ממעשה גוים וחזר הדבר לקלקולו ביותר וזהו המדי הגורם אשר בעו"ה וידל ישראל למאד במקום ששם שמים מצוים ובפרט בבזיון ועל חנם וצריך התחכמות ושקידות תוכחת חכמי הדור לבטל זה מהמוני עם:

אם היה בעדים וכו' לוקה וכו' הא דנקט מלקות ומקלל דיין שתים אף דבעו"ה בטלו סמוכים ואין לנו מי שילקה מכל מקום נ"מ לענין פסול עדות דקי"ל לקמן בסי' ל"ד דכל העובר עבירה שאין בו מלקות אינו נפסל ד"ת ע"ש ולכך כתב גם כן דחייב שנים אף דל"ל בעו"ה מלקות דיש ג"כ נ"מ דאם לא ידע דאסור לקלל חבירו דאינו נפסל לעדות כמבואר לקמן סי' ל"ד בעבירות שהוא להמוני עם כהיתר דאינו נפסל בו ואף זו בעו"ה דשו בו רבים כמ"ש ומ"מ ידע דאסור לקלל דיין וא"כ הרי זה פסול מחמת לאו דאלקים לא תקלל ועיין מ"ש תומים דנראה בזה"ז דבטלו סמוכים לא שייך לאו אלקים לא תקלל:

וארור הוי לשון קללה פי' אם אומר על חבירו ארור הוא לה' או לכינוי חייב וקמ"ל דה"א ארור הוא רק לשון שבועה ולא קללה אבל ודאי דצריך הזכרת שם או כינוי סמ"ע וכה"ג כתב דבתשובת מהר"ם מינץ משמע דאפילו בלי שם ואין ספר הנ"ל כעת בידי לעיין בו אבל בשבועות דף ל"ו כתב רש"י ד"ה ארור בו כו' והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה הוא וחייב המקלל עד כאן הרי דצריך לומר ארור לה' כמ"ש הסמ"ע:

המקלל המת פטור עיין מ"ש בתומים דאפילו זה שקללו לא ידע דכבר מת וחושב שהוא חי:

אפילו מחל המתחרף כו' עיין סמ"ע וב"ח דלשון מתחרף דנקט הרמ"א לאו דוקא רק קאי על המקלל לחכם או לחבירו הן קללה שיש בו מלקות של תורה והן אין בו מלקות אבל מכל מקום איסורא איכא כמו אל יככה וכו' ולכך לא מועיל מחילה דאיסור מי ימחול אבל ביזהו וחרפו בדבריו שיש לייסר אותו, לכבודו בזו ודאי דמצי למחול כמ"ש מחבר בב"ד שיכולים למחול על כבודם ונכון ופשוט: