שולחן ערוך, חושן משפט י״ד: אם אחד מבעלי דינין אומר נלך לבית דין הגדול ודין האומר מאיזה טעם דנתוני ובו ח סעיפים: – עם 18 מפרשים

אם אחד מבעלי דינין אומר נלך לבית דין הגדול ודין האומר מאיזה טעם דנתוני ובו ח סעיפים:
שנים שנתעצמו בדין זה אומר נידון כאן וזה אומר נעלה לב"ד הגדול כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנים לו ואח"כ מוציאים ממנו ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול כותבים ושולחים ושואלים ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב ב"ד הגדול ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח: הגה מיהו אם א' מבעלי הדינים או הדייני' רוצה לשלוח למרחקים ויש חכם סמוך להם הראוי לדון שולחים לסמוך אע"פ שהרחוק יותר חכם דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבעל דין להרבות שכר השליחות וכ"ש אם חכם אחר בעירן הראוי לדון (מרדכי ס"פ זה בורר) ואם שני חכמי' סמוכי' בשוה הולכין אחר הגדול (נ"י ר"פ זה בורר) במה דברים אמורי' בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען או כשאמר המלוה נידון כאן והלוה אומר נלך לב"ד הגדול אבל אם אמר המלוה נלך לב"ד הגדול כופין את הלוה ועולה עמו וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה בד"א כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומ' ונפטר וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד הגדול (וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא מקרי ב"ד הגדול) (טור) אבל (אם) יש מקומות (באותה מדינה) שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו כופין את הלוה והולך עמו: הגה אם יש (לתובע) עדים או ראיה ונראה לב"ד שבעירו שיש ממש בטענותיו אבל בלא"ה אין כופין אותו לילך עמו (טור) וי"א דלטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע וכל א' יכול לכוף חבירו לילך עמו (טור בשם ר"ת) וכל זה מדינא אבל כבר נהגו בזמן הזה שכ"ז שיש ב"ד בעיר אין א' יכול לכוף חבירו שילך עמו לב"ד אחר (מהרי"ק שורש כ"א) כי אין לנו עכשיו ב"ד הגדול או בית הועד ולכן לא יוכל לדחותו אבל יכול לדחותו שלא לדון עמו עד יום שלישי ומיד יבררו דיינים אבל אכסנאי שתובע לבני העיר או ב' אכסנאים צריך לדון עמו מיד ולא יוכל לדחותו (מרדכי בשם מהר"ש) וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכ"מ שימצאנו ויש שם ב"ד מכריחו שם לדין (מהרי"ק שורש י"ד) וכל זה כשיש ב"ד בעירן אבל אם אין ב"ד שם כל א' יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד לדון עמו (מרדכי ס"פ זה בורר ופסקי מהרא"י סי' ס"ה) התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אף ע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול (מהרי"ק שורש א') ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון (בעיר התובע) או [בעיר] אחרת אא"כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם (ת"ה סי' ש"ה ופסקיו סי' ס"ב) וע"ל סי' ע"ג כתבתי אימת יכול לעכב מעותיו. אב שיש לו תביעה על בנו צריך לילך הבן אע"פ שהוא הנתבע אחר אביו כמו שנתבאר (בי"ד סי' ר"מ) עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדור בעיר אחרת אע"פ שהב"ד שבעירו יותר גדול (ב"ז סי' תי"ח):

אם הא' ת"ח ויודע לכתוב ראיותיו ושכנגדו עם הארץ אין לת"ח לכתוב בעצמו כששולחים ב"ד לשאול מב"ד הגדול אלא הדיינים יעתיקו אותם (ושניהם פורעים שכר הסופר (ריב"ש סי' תע"ה):

י"א שאם יש שני ת"ח בעיר אחת האחד גדול מחבירו יכול א' מבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואע"פ שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת: הגה ואם א' סילק עצמו מן הדין כמאן דליתא דמי ואם הזמינו השני ולא בא מנדה אותו (מהרי"ק שורש י"א] וכל מקום שאינו צריך לבוא לפניו לדון א"צ לחוש כלל להזמנתו וא"צ לבוא כלל (ב"י סי' י"א בשם התרומות):

י"א שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפי' אם לא שאל: הגה וכ"ש אם אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני (טור) מיהו י"א דוקא אם דנו אותו ע"י כפייה אבל בלא"ה אין כותבין וכן עיקר (מרדכי נ"י פרק זה בורר ותוס' ור"ן פ' איזהו נשך) וכשצריכים לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו אין קביעות זמן לדבר אלא כל זמן שבא לכתוב לו כותבין ונותנין לו (מרדכי ס"פ זה בורר) וא"צ לכתוב לו הטעמים והראיות רק כותבין להם הטענות והפסק דין (נ"י שם) וצריך לשלם מיד ואם יסתור הדין יחזרו לו (מרדכי פרק חזקת הבתים והגהות מיימוני פ"ו דסנהדרין ומהרי"ק שורש א' וב"י בשם הרמ"ה) וא"צ לכתוב לו אלא מב"ד קטן לב"ד גדול אבל ב"ד גדול שדנו א"צ לכתוב לו דלא חיישינן לטעותא דא"כ אין לדבר סוף (ב"י שכ"נ מדברי הרמב"ם):

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרוצה לדון בעיר אחרת אבל אם היה מסרב לבא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן) (מהרי"ק שורש א' תמ"ד ונ"י פ' הגוזל בתרא ומהר"יו תשובת הרא"ש כלל ק"ח וע"ג סי' ב') ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים אע"פ שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות אין חייב לשלם הוצאותיו: הגה ויש חולקין וס"ל דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו ע"י ערכאות של עכו"ם חייב לשלם לו (תשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' ב') וכן נ"ל עיקר ובלבד שעשאו ברשות ב"ד כדלקמן סי' כ"ו מי שאומר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו לך ואני אבא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי ס"פ זה בורר) כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול אלא צריך לברר כמה הוציא או הב"ד ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו (תשובת הרא"ש כלל ק"ז):

חייבוהו ב"ד לפרוע ויצא וחזר ואמר פרעתי אם הוא נאמן יתבאר בסימן ע"ט:

אם בא הזוכה בדין לב"ד ותובע שיכתבו לו פסק דין אם כותבין ונותנין לו גם זה שם:

יש בידו פסק דין שחבירו חייב לו אם הלה נאמן לומר פרעתי בסימן ל"ט סעיף י':

דנתוני. כאן איירי שדנין אותו בעירו ע"י כפיה ובזה כ"ע מודים שצריכין לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו מש"ה לא כתב הרמ"א פלוגתא בזה כמ"ש בס"ד דשם לא איירי בדנו בכפיה סמ"ע:

בעירם. ואינו יכול לומר מאחר שהם אינם יודעים לדון וצריכים אנו להוציא הוצאות שליחות נלך בעצמינו לפני ב"ד הגדול קמ"ל דלא וע"ל סי' י"ג ס"ו. סמ"ע:

כופין. כתב הסמ"ע היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה. מהרי"ק. אבל הש"ך השיג עליו וכתב שאין לזה טעם ולעיל שייך דין זה שאם הלוה אומר נלך לב"ד הגדול אינו יכול לכוף את המלו' ע"ז כתב דאם המלו' הולך בלא"ה שמה אז יוכל הלו' לכופו וכן פירש הב"ח ופסק דהמלו' יכול לכוף להלו' אף שיש למלוה דרך שם ולא ללוה ע"ש וכתב הסמ"ע דצ"ע מאי פסקא דבשאר דינים שניהם טוענים יותר מבמלוה ולוה ונרא' דה"פ דוקא במלוה ולוה חשבו לטענת מלוה יותר מטענת הלוה משום דעבד לוה כו' וה"ה בטענת ניזק ונגזל חשבו טענתן טענה כיון דלפי טענתו (ויש גם כן עדות או ראי' לדבריו כדמסיק) זה שכנגדו הזיקו או גזלו בידים מש"ה שומעין לו כשרוצה לעלות לב"ד הגדול וה"ה לכל תביעות גדולות כיוצא בהן אבל בשאר תביעות כגון שותפין שתבע אחד לחבירו וכיוצא בתביעות אלו חשוב טענת הנתבע כשל התובע ואין שום אחד יכול להכריח להשני לילך עמו לב"ד הגדול וז"ש המחבר בד"א בשאר הדינים שזה [טוען] וזה טוען ר"ל שטענות שניהם שוים משא"כ במלוה ולוה דבהן שומעין למלוה וה"ה לנגזל ולניזק וכיוצא בו עכ"ל:

ונראה. כתב הסמ"ע דהאי ונראה ר"ל או נראה דהוי"ו מחלקת וע"ש:

לדחותו. ואין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות. סמ"ע:

שלישי. היינו דוקא בנותן קצת אמתלא לדחייתו אבל כשהוא תמיד בעיר מנדין אותו ביום ראשון. סמ"ע:

ומיד. ר"ל ביום ראשון כדי שלא יבא לידי דחיה ביום ג'. סמ"ע:

לעכב. כתב מהרי"ק דנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע בכ"מ שהם ולפ"ז הי' נרא' דצריך אז לדון עמו שם במקום שעקלו מיהו מדברי מור"ם לקמן סי' ע"ג ס"י לא משמע הכי ע"ש. סמ"ע:

עשיר. ע"ל סי' י"ג סק"ז מ"ש שם (וע' בתשובת שב יעקב חלק ח"מ סימן ב'):

יעתיקו. והסופר אינו מזכיר שם החכם ולא שם שכנגדו אבל הת"ח כשיכתוב בעצמו אף שלא יזכיר שמו מ"מ יש חשד שיאמרו שהמורה הכיר כתב של החכם. סמ"ע:

יכול. כתב הסמ"ע צ"ע למה לא הביא הרמ"א דעת הטור ושאר פוסקים שחולקים ע"ז וטעמם ונימוקם מהגמרא:

הטעמים. דכל ב"ד יפה כששומעין הטענות יודעים לפסוק הדין עליהן דתורה אחד לכולנו. סמ"ע:

מיד. כבר כתב זה המחבר בריש הסי' אלא דשם משמעות לשונו הוא דהב"ד מחזיקים אותו בידם עד שיכתבו מב"ד הגדול כי פן יוציאם התובע ביני ביני מש"ה חידש מור"ם דלא חיישי' לזה אלא צריך לשלם מיד ויתנוהו ליד התובע. סמ"ע:

הוצאותיו. וכתב ביש"ש היינו הוצאת סרבנות אבל שאר הוצאות כגון ששלח שליח אחר המעות או ששלח אחריו למקום פלוני א"צ לשלם ע"ש. ש"ך:

סרבן. כתב הב"י בשם הרא"ש באם כופר הנתבע שלא הזמינו והביא התובע עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו ה"ל כאומר לא לויתי שאינו נאמן שוב לומר פרעתי אפילו יביא עדים לדבריו. והש"ך כתב דמלשון הרא"ש משמע אף שלא הביא עדיין התובע עדים רק מיראת העדים חזר הנתבע ואמר שאמת שהזמינו אלא שבא מיד ג"כ דינא הכי מיהו לקמן סי' ע"ט ס"ט בהג"ה לא פסק כן וצ"ע לדינא עכ"ל וע"ש:

או. בש"ך כתב דדין זה תמוה וגם בתשובת הרא"ש משמע דבבירור לחוד או בשומת ב"ד לחוד לא סגי אלא תרוייהו בעינן והי' נרא' להגיה אז הב"ד ישומו לו אך בד"מ לא משמע כן וצ"ע עכ"ל:

א) לשון הרמב"ם בפ"ג מהל' סנהדרין ממימרא דרב ספרא א"ר יוחנן סנהדרין דף ל"א ע"ב

פי' מיד ואם הביא אח"כ מב"ד הגדול שטעו יחזירו לו

והיינו ☜כשאין מלוה הולך בלא"ה שמה בית יוסף בשם תשו' הרשב"א

ג) כמימרא דאמימר הלכתא כו' שם וכדמפרש התם דעבד לוה לאיש מלוה

ד) שם וכתב הכ"מ די"ל כיון שהתובע מתרעם בחבירו שהזיקו הוי הנתבע עבד לו עד שיסלק הזיקו או יברר שאינו הזיקו

ה) שם והיינו כדי שלא יהא כ"א תובע את חבירו ואומר לבי דינא רבא אזלינא כדי שיתפשר עמו

ו) שם מהא דאמרי' הלך אחר ב"ד יפה כו' סנה' דף ל"ב ע"ב

ז) כתב הכ"מ נראה שדעתו כדעת קצת המפרשים ואומרי' ☜שאם דייני עירם הדיוטות אפי' לוה מצי מעכב ולומר אינו דן אלא בב"ד של מומחין:

ח) וכתב בפסקי מהרא"י בסי' ס"ה ☜שהמנהג כל השייכים לבית החיים שלהם שייכים לאותו ב"ד

ט) פירוש שע"פ הדין יכול לעכב מעותיו כדרך שנתבאר בסי' ע"ג סעיף י

והתובע צריך לשלם השליחות ב"י בשם מהרי"ק

י) הגהת מרדכי דקידושין בשם מהר"ם מטעם שלא יהא נחשד המורה ששולחין אליו פן ישא פני ת"ח ודמי לשליבי פוזמקיינו ואתו לדינא שבועות דף ל"א ע"א מסי"ד

טור בשם סמ"ג מהא דא"ל ומי קא טרחנא לך נלך ונדון בפני רב חסדא כו' סנהד' דף כ"ג ע"א אע"פ שאינו גדול כרב הונא

פי' ויכול לעכב א' על חבירו וצריכין לברור ב"ד השוה לשניהם

כ) טור מעובדא דהנהו כותאי ב"מ דף ס"ט ע"א וכמ"ש התוס' והרא"ש שם

ל) ודוקא במקום דאיכא לחשוד מודיעין ליה ☜אבל במקום דליכא לחשוד והוא מלגלג מנדינן ליה נ"י פ' איזה נשך

מ) שם כ"כ הרא"ש והמרדכי אהא דא"ר לפני ר"א מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה כו'

נ) שם ושם בשם רבי' מאיר בהא אבל למיכתב עליו פתיחא וכו' ב"ק דף קי"ב ע"ב פירוש שצריך ליתן שכר הסופר שכתב הפתיחה קודם שיקראנו וה"ה לכל שאר הוצאות

ס) ריב"ש בסי' תע"ה וכתב הטעם דאינו אלא גרמא בניזקין כיון שאינו עושה מעשה בגוף הדבר שמזיקו:

ע) והביאו הב"י וכ' הכי מסתבר ונלע"ד שמה שלא כתבו המחבר הב"י משום דהוא כוללו במ"ש לעיל קודם הי"א חייב לפרוע לו כל יציאותיו

פ) דלא האמינוהו בשבועתו להוציא ממון חבירו והא דהאמינוהו בשבועה להוציא ממון בסי' קי"ח סעיף ה' ובס"ס שע"ה שאני התם דברשות הוציא או שיש לו שבח מה שא"כ כאן דמה שנתן לו יפסיד:

ואח"כ מוציאים. ר"ל מיד כמ"ש בס"ד ב"ב מ"א א"ל לכי תיתי:

ודנין להם. כנ"ל בסי' י"ג ס"ו:

ושני בע"ד. ב"ב קסז ב':

מיהו אם. סנה' כג א' אפי' תימא ב"ד מי קא מטרחנ' לך:
(ליקוט) מיהו אם כו'. כ"מ מהירושלמי שכ' למטה מכא לכא ט' מילין כו' (ע"כ):

ואם שני. ירו' שם הל' ב' זה אומר בטבריה כו' מכא לכא כו':
(ליקוט) ואם שני חכמים סמוכים כו'. ירו' פ"ג הל' ב' א"ר אלעזר זה אומר בטבריא וזה אומר בציפורי שומעין לזה שאמר בטבריא כו' א"ר אילא והאי דאר"א זה אומר בטבריא וזה אומר בצפורי באינון דהוון יתיבין בחדא משכנא מן הכא להכא ט' מילין ומן הכ' להכ' ט' מילין (ע"כ):

בד"א בשאר. שם ל"א ב' יוציא מנה על מנה כו' ולא אמרו אלא בלוה משום עבד לוה כו' אבל בשזה טוען דל"ל הכי לא:
(ליקוט) בד"א בשאר כו' דל"ש עבד לוה לאיש מלוה אבל בדברי הרא"ש שם מבואר להיפך דכל היכא דל"ש עבד לוה שניהם י"ל לב"ד הגדול קאזילנא שתי' ההיא דב"ק דנתבע מצי אמר כו' ששניהם תובעים זא"ז א"נ בשאמר להד"ם דל"ש עבד לוה לאיש מלוה וכ"ה בדברי הרשב"א שם שתי' דוקא בלוה תובע מצי אמר ולא נתבע משום עבד כו' וע' בטור אבל הרמב"ם ס"ל דשמואל בב"ק שם ס"ל כס"ד דר' יוחנן בסנה' ולכן השמיט שם הא דשמואל משום דע"כ ר' יוחנן פליג על שמואל כמ"ש הרמב"ם דוקא בחולין ושלחו לו הא שלחו בלחוד לא ואם כשמואל שלחו לחוד מהני דא"ל בלא נקט דסקיא כמ"ש הרא"ש שם דהא ר"י ס"ל דלא מצי אמר לב"ד הגדול אזלינא והרא"ש כשיטתו כנ"ל וכן לתי' ר"ת וכמ"ש בהגה (ע"כ):
(ליקוט) בד"א בשאר כו'. כמש"ש שנים שנתעצמו בדין זה כו' ומ' כה"ג: (ע"כ):

(ליקוט) או כשאמר כו'. שם בהא דאמימר (ע"כ):

וכן אם טען כן מ' שם בעובדא דעוקבן הבבלי:
(ליקוט) וכן אם טען כו'. דכל כה"ג הוי עבד כו' ועבה"ג וכמ"ש תוס' בכתובות טז ב' ד"ה כותבין כו' אע"ג כו' ל"ד לוה כו' (ע"כ):
(ליקוט) וכן אם טען זה שהזיקו כו'. דבכולם שייך עבד לוה כו' ועתוס' פ"ב דכתובות ט"ז ב' ד"ה כותבין כו' (ע"כ):
(ליקוט) וכן אם טען כו'. ממ"ש בספ"ג דכתובות וספ"ק דב"ק ואי אמר קבעו לי זימנא כו' אבל נ"י הקשה בב"ק שם מהא דאמימר ותי' דשאני בנזיקין דאין ב"ד בח"ל וכמ"ש בהג"ה וכ"ז כשיש כו' ונלמד מכאן וחולק הנ"י על הרמב"ם וש"ע (ע"כ):

אבל טענה. דל"ש למימר עבד לוה כו':

וכן הדין בזה"ז כו' אבל. מדקאמר למקום הועד ול"ק לב"ד הגדול כמ"ש בב"ק:
(ליקוט) וכן הדין כו'. הכריחו מ"ש למקום הועד ול"ק לב"ד הגדול אלא בכה"ג (ע"כ):

וי"א דב"ד כו'. רא"ש ספ"ג דסנה' שפי' ב"ד הגדול הגדול שבדור וכמ"ש הלך אחרב"ד יפה:

אם יש. כנ"ל:

וי"א דלטענת. תוס' מהא דב"ק קיב ב' מצי אמר כו' ובסנה' מיירי מקום הוועד:

ולכן לא. כמ"ש בב"ק קיג א' והאידנא דאיכא כו' וכ"ש בזה"ז:

עד יום ג'. עסמ"ע דוקא למי שאינו בעיר ע"ש:
(ליקוט) אבל כבר כו' עד יום שלישי. כמו מקדם בה"ב ב"ק קיג א' וברפ"ג דמ"ק (ע"כ):
(ליקוט) עד יום ג'. עסמ"ע שכ' דוקא למי שאינו בעיר וכמ"ש בסי' י"א ס"ג ואפשר דמנהגינו לפימ"ש בטור מתחלה דדוקא אשה (ע"כ):

אבל. וכן. כנ"ל:

וכ"ז כו' אבל. שם כ"ג א' ואפי' לוה מצי מעכב כו' בערכאות שבסוריא:
(ליקוט) וכ"ז כו'. כ' נ"י דז"ש.' בספק דב"ק ואי אמר קבעו לי זימנא כו' לפי שלד"ק אין ב"ד בבבל וצ"ע שהרי בתובע בכ"עיצריך לילך למקום הועד ואפשר שלא ס"ל הא דרמב"ם הנ"ל מ"ש שכן בגזלה ונזקין אלא דוקא במלוה (ע"כ):

התובע צריך כו' אא"כ יכול. ב"ק מי"ו ב' מאן דכאיב כו':

אב. עי"ד סי' ר"מ:
(ליקוט) אב כו'. דאפי' י"ל תביעה על אחר צריך לילך בעדו שלא יתבזה לעמוד בב"ד ריב"ש שם. עתוס' דקדושין ל"א א' סד"ה וטורדו כו' (ע"כ):

עשיר. סנה' ל"א ב' ואי לא ציית השיאוהו כו':

ושניהם. כנ"ל ס"א:

ואם אחד. עתוס' כ"ג א' ד"ה כגון:

וכ"מ. שם ח' א' הני בי תלתא כו':

וכ"ש אם. שם ל"א ב':
(ליקוט) י"א שאם כו' וכ"ש כו' ר"ל אפי' אינו חושדו והיינו לפמ"ש תוס' בסנה' שם בד"ה ואם מיהו כו' אבל לס' ראשונה היינו מ"ש מיהו י"א כו' ומ"מ אפשר דאף לס' זה מודה שאם חושדו צריך לכתוב לו אף אם לא שאל אלא ותוס' לא נחת לחלק בהכי בתחלה (ע"כ):

מיהו י"א. תוס' שם מדקא' כופין כו' ואם אמר כו':
(ליקוט) י"א כו' מיהו כו'. עי"ד סי' קעז סכ"ג ששם כתב טוש"ע כפי' י"מ (ע"כ):

וכשצריכין לכתוב. שם כ"ז שמביא ראיה סותר כו' ה"ה כאן. מרדכי:

וא"צ לכתוב. שהב"ד ששם ידעו מעצמם הטעם:

וא"צ לכתוב אלא. כ"מ שם זה אומר לב"ד הגדול כו' ואם אמר כתבו לי כו":

ויש מי כו' דגרמא הוא כמ"ש בב"ק סי' א' וכמ"ש התוס' החילוק בין גרמי לגרמא:

ויש חולקין. כנ"ל אבל אם היה מסרב כו' וגרמי הוא:
(ליקוט) ויש מי כו' ויש חולקין כו'. בפלוגתא דר"י וריצב"א בתוס' דב"ב כ"ב ב' בד"ה זאת דס' ראשונה ס"ל כר"י דגרמי הוא שעושה עצמו ובשעת מעשה בא ההיזק וס' האחרונה ס"ל כריצב"א דבדבר השכיח קנסינן וה"נ שכיח (ע"כ):

מי שאמר. כנ"ל:
(ליקוט) מי שאמר לחבירו כו'. דדמי למסרב חייב כנ"ל וצ"ע (ע"כ):

א"א שישבע. דלא אמרי' שישבע אלא כשהוציא ברשות כתובות עט ב' או בששבח כמ"ש בסי' שע"ה

(מחבר ס"ה) ויש מי שאומר שאם כו'. נ"ב תשו' הרשב"א סי' תתק"ס:

(רמ"א בהגה ס"ה) וי"ח וס"ל דאם כו'. נ"ב בשו"ת ושב הכהן סי' צ"ט כ' דליכא ראיה שהרא"ש חולק עם הרשב"א דהרשב"א מיירי בנידון הוצאות שהיה במשפט העכאות והרא"ש מיירי מהוצאות שהוציא בערכאות שיהי' מוכרח לילך עמו לדין ישראל:

סעיף א' (ב"ד הגדול) הב"ד שבעיר הו"ל ב"ד הגדול נגד כל ד"צ שבעיר ויכולים לומר לילך אליו דוקא. וגם בחתמו את עצמם על בוררים ד"צ יכולים לומר שלא יוגמר כ"א אחר שקלא וטריא עם האב"ד:

כופין את הלוה. ז"ל הסמ"ע היינו כשאין הלוה הולך בלאו הכי שמה מוהרי"ק שורש צ'. ובש"ך כתב דאין לזה טעם. ונראה לפי מ"ש במרדכי בשם ריב"א דכל התובעים מצי כייפי אפילו בנגזל וניזק דלא שייך בהו עבד לוה לאיש מלוה משום דאין התובע מוציא מעותיו בחנם שהרי גם אם יזכה אין שכנגדו מחויב להחזיר לו הוצאה אבל לנתבע אין שומעין בזה לפי דמה שהוא רוצה לפזר מעות הוא להערים כדי שלא יתבענו המלוה עיין שם ואם כן ממילא היכא שיש לתובע דרך שם לא שייך טעם זה דלא לחנם מוצא הוצאות ואין לנו לשמוע אל התובע אלא היכא שאנו רואין מוציא הוצאות על תביעתו. ולפי זה אפשר לומר דגבי מלוה ולוה שאמרו בש"ס טעמא דמצי כייף משום דעבד לוה לאיש מלוה וזה הטעם שייך וגם באינו מוציא הוצאות וכגון שיש לו למלוה דרך שם גם כן מצי כייף וניחא בזה ליישב מה שהקשה מוהרי"ק בדעת הגאוני' דכל התובעין מצי כייפי אם כן למה אמרו בש"ס טעמא דעבד לוה לאיש מלו' הא אפילו בשאר תובעין דלא שייך ה"ט נמי מצי כייפי. ולפי מ"ש ניחא דשאר תובעין טעמא דמצי כייפי משום דלא לחנם מוציא הוצאות ואם כן היכא שאין לו הוצאה וכנ"ל לא שייך ה"ט וגבי מלוה לעולם מצי כייף והכי נראה ע"ד הכרעה במלוה ולוה כדעת הב"ח והש"ך החולקין על הסמ"ע ובשאר תובעין כדעת סמ"ע הנמשך אחר דעת מוהרי"ק:

חייב לפרוע. עיין יש"ש ב"ק פ"י סימן ד' האריך בזה ועיין שם שהעלה דוקא הוצאות סרבנות אבל שאר הוצאות שמוציא כדי לגבות חובו כגון שהולך בעבורו למקום פלוני או שכר שליח לשלוח אחרי המעות אינו משלם אפילו כתב בכת"י לשלם לו כל הוצאותיו הוי אסמכתא ולא קניא אם לא שנעשה בקנין ובבית דין חשוב וה"ה מה שנותן שכר לשליח להזמינו אינו משלם אבל היכא שיש לו שטר על חבירו והגיע כבר זמנו ויש לו נכסים אך שבבית דין אין יורדין לנכסיו לחוב לו שלא בפניו ומודיעים לו ע"י שליח דעת הרא"ש פרק הכותב שהמלוה ששלח אחריו שליח להודיע יוסף שליח כההוא דעירכין המקדיש נכסיו והי' עליו כתובת אשה ובע"ח מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים שלא יהא נראה הקד' יוצא בלא פדיון ולשון מוסיף משמע שמוסיף עוד דינר על הלואתו וגובה הדינר עם שאר חובו וה"ה להוצאת השליח שהוא לטובת הלוה דמן הדין הי' ראוי לירד לנכסיו מיד משום נעילת דלת עכ"ל: ובעיקר ראיית הרא"ש נראה דכיון דמזיק שעבודו של חבירו חייב אם כן זה שהקדיש נכסיו הרי הזיק שעבודו וכמו יתומים שמכרו שעבודו של בעל חוב דחייבים לשלם משום הכי צריך הלוה לשלם למלוה דמים של הפדיון אבל זה ששולח שליח אחרי הלוה נהי דלטובתו הי' לא פשע במה שהלך למרחוק ואפילו הגיע כבר זמנו ולא פרע מכל מקום אינו אלא מניעה בעלמא אבל הקדש הלוה הוי מזיק בידים משום הכי צריך לשל'. ולכן נראה דהרא"ש לשטתו בפרק הגוזל גבי דוחף מטבע לים היכא דמצי בר אמוראי למשקל אין זה אלא גרמא בעלמא ופטור כיון דלא הזיק גוף הדבר אלא מצי למשקלי' ואף על גב דצריך הוצאות לזה לא הוי דינא דגרמי וכמו שכתב במרדכי פ' הגוזל ואם כן מקדיש נכסיו נמי כיון דמצי לפדותו בארבעה זוזי אינו אלא כמו דוחף מטבע לים דצריך בר אמוראי למשקל וזה נמי מצי להעלותו ע"י פדי' ואפילו הכי מוסיף עוד דינר וצריך לומר כיון דהוא לטובת הלוה אף על גב דאינו מזיק צריך הוא להחזיר ואם כן הי' כשולח אחריו שליח דהוי נמי לטובת הלוה וכמו שכתב הרא"ש דמן הדין צריך תיכף לשלם. אבל לפי דעת הרמב"ם וש"ע סימן שפ"א דדוחף מטבע חייב משום דיני דגרמי אף על גב דמצי בר אמוראי למשקל צריך הוא לשלם את הוצאתו אם כן יש לומר טעמא דמקדיש נכסיו הוא מדין מזיק דמשלם את הדינר גם לדעת הרא"ש דדוחף מטבע פטור היינו מדין מזיק אבל לוה שצריך לפרוע בשומת בית דין אם כן כי הקדיש צריך הלוה להשלים וצריך עיון:

נעלה לב"ד הגדול המחבר העתיק לשון הרמב"ם והוא אינו מחלק בין ב"ד הגדול לבית הוועד (והוא מקום שיש בו קיבוץ חכמים) אבל התוס' והרא"ש והטור מחלקין ביניהן וס"ל דחבית הוועד דוקא קאמר הגמ' דשומעין לתובע האומר לילך ולדון שם כשיש רגלי' לתביעותיו ואין שומעין לשום נתבע האומר כן (אף שאמר הלוה אתן לו כל הוצאתו רמב"ן סי' מ"ז ד"מ א') אבל כשאומר לב"ד הגדול קאזלינן שומעין אפי' לנתבע ומור"ה רמז דין זה במ"ש בסמוך בהג"ה ז"ל וי"א דבטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע כו' ר"ל החילוקים דבין תובע לנתבע הנ"ל לא אתאמרו בגמ' אטענותא לב"ד הגדול קאזלינא כ"א אכשטען לבית הועד קאזלינא וקיצר מור"ם שם ולא כ"כ בהדיא משום דבזמן הזה אין נוהגין לכפותו וכדמסיק מור"ם שם וק"ל:

מאיזה טעם דנתוני כו' ע' בסמוך בסעיף ד' שכתב מור"ם פירושו דא"צ לכתוב לו טעמים וראיות כי אם הטענות כו' ועוד כ' שם חילוקי דינים בזה ומפני דכאן איירי שדנין אותו בעירו ע"י כפייה ובזה כ"ע מודי' שצריכין לכתוב לו מאיזה טעם דנתוני מ"ה לא כ' מור"ם פלוגתא בזה כאן כ"א שם דלא איירי בדנו על ידי כפייה ואגב כ' שם כל חילוקי דינים וק"ל:

ואח"כ מוציאין כו' פי' מוציאין ממנו מיד ואם יביא כתוב מב"ד הגדול שטעו יחזירו לו מה שהוציאו מידו וכן מבואר בסמוך ובד"מ ע"ש:

ואם הוצרך לשאול כו' פי' אף אם אינם יודעים לדון וצריכין לשאול אפ"ה אינו יכול לומר מאחר שהם אינן יודעין לדון וצריכי' אנו הוצאות להשליחות נלך בעצמינו לפני ב"ד הגדול קמ"ל:

ודנין להם בעירם כפי כו' ע"ל סי' י"ג ס"ו שכ' שם ג"כ דין זה מילתא בטעמא ז"ל והם דנין אותו דליכא למימר דיפסקו ב"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדים לפני הדיינין:

בד"א בשאר דינין שזה טוען וזה טוען צ"ע מאי פסקא דבשאר דינים שניהן טוענין יותר מבמלוה ולוה והל"ל בקיצור בד"א כשזה טוען וזה טוען או לפחות הל"ל בד"א בשאר דינין וכשזה טוען וזה טוען. ועוד דפתח בתרתי בשאר דינים וזה טוען וזה טוען וסיים בחדא בטענות לוה לחוד או מלוה לחוד ואינו דבר והפוכו והל"ל ג"כ בטענות מלוה ולוה כששניהן טוענין כגון שזה אומר הלויתיך סלע וזה אומר נתתי בידך משכון שוה ב' סלעים איך דינו ונראה דה"פ דוקא במלוה ולוה חשבו לטענות מלוה טענה יותר מלטענות הלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה וה"ה בטענות ניזק ונגזל חשבו טענתן טענה כיון דלפי טענתו ויש ג"כ עדות או ראי' לדבריו כדמסיק) זה שכנגדו הזיקו או גזלו. בידים מ"ה שומעין להן כשרוצין לעלות לב"ד הגדול וה"ה לכל תביעות גדולות כיוצא בהן אבל בשאר תביעות כגון שותפין שתבע א' להשני או שזה תובעו ואמר נתחייבת לי. שכירות וזה משיבו איננו חייב לך וכיוצא בתביעות אלו חשובין המה טענת הנתבע כטענת התובע ואין שום א' יכול להכריח להשני לילך עמו לב"ד הגדול וז"ש הרמב"ם והמחבר בד"א בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען ר"ל דכל שטענת שניהם שוים ומ"ה אין שום א' מהן יכול לומר נלך לב"ד הגדול משא"כ במלוה ולוה דבהן שומעין למלוה וה"ה לנגזל וניזק וכיוצא בו ואין שומעין בהן ללוה ולגזלן ולמזיק ועד"ר מ"ש עוד בישוב זה ובדברי הרמב"ם ומור"ם דכתב בסמוך בהג"ה גדולה די"א דבטענ' נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע כו' הי"א הן ר"ת והרא"ש (ובעל הטור) הבאתי לשונם בדרישה דס"ל דיש חילוק בין ב"ד הגדול דבו שומעין לנתבע כמו לתובע וכי טוען לבית הועד קאזלינא דבו דוקא שומעין לתובע ולא לנתבע ומטעם וכי יוציא מנה על מנה ומ"ש מור"ם לפני זה בהג"ה ז"ל וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור כו' אף שכ"כ באמצע דברי הרמב"ם אין נפקא מינה בו בשיטת דברי הרמב"ם הנ"ל דהא להרמב"ם אין חילוק בין אומר לב"ד הגדול אזלינן לאומרו לבית הוועד אזלינן גם מ"ש אח"כ מור"ם אדברי הרמב"ם ז"ל באותו מדינא אין בו נ"מ לדברי הרמב"ם דמשוה ב"ד הגדול לבית הוועד אלא שמור"ם כ"כ להנחה להי"א שכ' אחר זה בהג"ה המחלקים בין ב"ד הגדול לבית הוועד וכנ"ל וכתבו מור"ם אדברי הרמב"ם וכדי לקצר וכדרכו ובו תדע דלמ"ד דס"ל ששומעין גם לנתבע אפי' בשאר דינים כשאומר לב"ד הגדול קאזלינן אליבייהו גם בזמן הזה יש ב"ד הגדול ולא כרמב"ם דכ' דאין בזמנינו ב"ד הגדול ומה"נ כ' מור"ם אח"כ בהג"ה באותה מדינה כדי שתדעו דלהי"א המחלקין בין תובע לנתבע באומרו לבית הוועד קאזלינן דהיינו דוקא כשהבית הוועד הוא באותה מדינ' אבל כשאינו באותה מדינה גם לתובע אין שומעין ולא הטריחוהו לילך חוץ (למדינה) לב"ד כ"א באומרו לב"ד הגדול אזלינן דהוא הב"ד חשוב שבדור משא"כ בית הוועד ודו"ק:

ה"ג או כשאומר המלוה נידון:

והלוה או' נלך וכו' אבל אם המלוה הולך בלא"ה שמה יכול הלוה לכופו רמב"ן סי' מ"ז ד"מ א':

כופין את הלוה כו' היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה מהרי"ק שורש צ' ד"מ ב':

אם יש להתובע עדים או ראיה ונראה לב"ד כו'. כצ"ל ומור"ם הרכיב לשון הרמב"ם ול' הרא"ש והטור אהדדי שהרמב"ם כ' הדין ב"ד הגדול לפני זה אם יש עדים או ראיה וממנו נשמע ממילא דס"ל הכי גם בדין זה דבזמן הזה והרא"ש והטור כתבו בזה אם מסרר טענותיו לב"ד ונראה להן שיש ממש בדבריו וצ"ל דגם כוונת מור"ם היא הכי ומ"ש ונרא' לב"ד הו"ל כאילו אמר או נראה לב"ד וק"ל:

שכ"ז שיש ב"ד בעיר כו'. כ"כ מהרא"י בפסקיו סי' ס"ג וס"ה ושם בסי' ס"ה כ' שהמנהג שכל השייכים לבית החיים שלהם שייכים לאותו ב"ד וע"ש דכ' עוד שאין בדיני' אלו אלא מה שעיני הדיין רואות והביאו בד"מ ע"ש:

עד יום ג'. נראה דהיינו דוקא בנותן קצת אמתלא לדחייתו ואז שומעין לו עד יום ג' כדינא דגמרא דהיו נותנין להיוצאין לכפרים ונכנסין זמן בה"ב כמ"ש לעיל ריש סימן י"א ושם ג"כ הטעם דדלמא אניס ליה כיון שיוצא ונכנס ולא היה יכול לבוא עד יום ג' אבל כשהוא תמיד בעיר מנדין אותו ביום ראשון ע"ש:

ומיד יבררו דייני'. ז"ל שם אבל דיינים בוררים להם לאלתר זה בורר וז"ב ור"ל מיד ביום ראשון כדי שלא יבואו לידי דחייה ביום ג' ולא כמ"ש בע"ש ע"ש:

ואפי' הי' מעות לנתבע כו' ע"ש בסימן ש"ה ותמצא דשם היה השאלה אהנתבע שהיה לו מעות בפקדון בעיר אחרת והשיב שם דאם בדין יכול לעקלם שם צריך לדון עמו שם ומש"ה נראה דה"ג בדברי מור"ם בהג"ה ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע או בעיר אחרת וכ"כ בד"מ ע"ש וק"ל:

אא"כ יכול לעכב מעותיו כו'. פי' אא"כ הדין נותן שקודם שירד עמו לדין יכול לעקל מעותיו והיינו שידע התובע שאם לא יעקל מעות הנתבע יפזרם ולא יפרע לו או לא יוכל להביאו למשפט וכיוצא בדברים אלו כמ"ש בסימן ע"ג ולאחר שעקלם שם בדין אם ירצה הנתבע ליקח המעות צריך לירד עמו לדין שם במקום שנתעקלו כ"ז שם בת"ה ס"ס ש"ה וע"ש:

צריך להודיע כו' פי' והתובע צריך לשלם השליחות ב"י בשם מהרי"ק וע"ל סי' ק"ו ד"מ ה':

ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם. מהרי"ק שורש ק"ט כתב דנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע בכ"מ שהם ולפ"ז היה נראה דצריך אז לדון עמו שם ג"כ בכ"מ שעקלו מיהו מדברי מור"ם לקמן בסימן ע"ג ס"י לא משמע הכי ע"ש:

ה"ג ביו"ד סימן ר"מ. ס"ח:

עשיר מוחזק לאלם. ועמ"ש בסמ"ע בסימן י"ג ס"ה בס"ק י"ח מדין אלם:

אין לת"ח לכתוב בעצמו כו'. שם סיים בטעם בשם מוהר"ם שלא יהא המורה ששולחין אליו נחשד שנושא פנים לתלמיד חכם עכ"ל ולפי זה צ"ל דהסופר אינו מזכיר בו שם החכם ולא שם שכנגדו אבל הת"ח כשיכתוב בעצמו אף שלא יזכור שמו מ"מ יש חשד שיאמרו שהמורה היה מכיר כתב של החכם וא"ל הלא יהא ניכר מהטענות והראיות שאלו הן טענות וראיות ת"ח שהאריך וזה קיצר דאין ראיה דדלמא מורשה דע"ה או ב"ד כ"כ בעד ע"ה ופעמים שגם ת"ח מקצר א"נ כל זמן שאין המורה יודע איזה חכם טוען כן לית בו חשד וק"ל:

ואף ע"פ שהוא קטן ממנו. צ"ע למה לא הביא מור"ם דעת הטור שחולק ע"ז והנ"י פ' ז"ב וגם הרשב"א בתשובותיו ס"ל כותיה וכמ"ש בדרישה לשונם וטעמם ונימוקם מהגמרא כתבתיו שם ע"ש:

ואם א' סילק כו'. פי' א' משני ת"ח הנ"ל יכול ת"ח השני להזמין לבע"ד וק"ל:

שבעל דין חושדו כו'. ודוקא במקום דאיכא לחשוד מודעינן לי' אבל במקום דליכא לחשוד והוא מלגלג מנדינן ליה נמוקי יוסף פרק איזהו נשך דמ"ד:

וכ"ש אם אומר כתבו מאיזה טעם דנתוני. לפי הנרא' קשה דלא ה"לל בזה לשון כל שכן דהא אינם שוים דכשהוא חושד הדיין אז כדי לאפוקי נפשיה מהחשד צריך להודיע הפסק מילתא בטעמיה ואילו כשאומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני א"צ להודיעו ולכתוב טעם הפסק אלא הטענות וכמו שמסיק מור"ם ז"ל וצ"ל דמ"ה כתב וכ"ש מפני שזה שאומר כתבו לי אינו מבקש טעמיהן ואיירי ג"כ במי שיודע כבר טעם הדיינין אלא שאינו נכנס באזניו ומתווכח עמהם שלא דנוהו דין אמת לאמתו ומבקש לשאול את פי בית דין הגדול מהן ויציאת ידי שמים וחובת הבריות אהאי אינו אלא שיכתבו לו טענותיהן ופסקיהן וה"ל כ"ש ומה זה שלא דבר וביקש כלום צריך לצאתעמו ידי שמים לפי ענינו כ"ש זה שביקש מהם זה שצריכין לצאת עמו ידי שמים לפי עניינו וק"ל:

אבל בלאו הכי אין כותבין לו דמאחר שקיבל אותם לדיינים סתם לאו כל כמיניה לחזור מעסקיהם ואם מבקש טעם הדין ודאי יאמרו לו שהרי אפי' זה שרואין ב"ד שחושדין אותן ולא בקש טעם כבר נתבאר דצריכין להודיעו הטעם וק"ל:

ואין צריכין לכתוב לו הטעמים והראיו'. דכל ב"ד יפה כששומעין הטענות יודעין לפסוק עליהן דתורה אחך לכולנו:

וצריך לשלם מיד. כבר כתבו המחבר בר"ס זה כן בשם הרמב"ם אלא דשם לא כ' אלא מוציאין ממנו ומשמעות לשונו הוא דב"ד מוציאין מיד הנתבע ומחזיקים אותו בידם עד שיראו מה יהיה סופו ולא שיתנהו להתובע פן יכתבו מב"ד הגדול שטעו והתובע יוציאם ביני ביני ועל הדיינים לשלם כיון שדנו בכפיי' וכדלקמן סי' כ"ה ומש"ה חידש מור"ם בזה וכ' דלא חיישינן לזה אלא צריך לשלם מיד ויתנו ליד התובע ומ"ש ואם יסתור הדיין יחזור לו פי' הב"ד יחזרו אותו מיד התובע ובמרדכי כתוב בכיוצא בזה יחזור לו והביאו בד"מ ר"ס י"ו וע"ש:

חייב לפרוע וכו' והיינו אם יצא הנתבע מחויב בדין זה ריב"ש סי' תע"ה ד"מ ה':

משעה שנעשה סרבן וכתב ב"י סי' י"א בשם הרא"ש באם כופר הנתבע שלא הזמינו והתובע מביא עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו ה"ל כאילו אומר לא לויתי שאינו נאמן לומר פרעתי אפילו יביא עדים לדבריו עכ"ל ד"מ סימן י"א ס"ג:

אין אומרים שישבע כמה הוציא כו'. ה"ט דלא האמינוהו בשבועתו להוציא ממון מחבירו אלא צריך בירור והא דכתב המחבר לקמן בסימן קנ"ח ס"ט דאם אין המקיף יכול לברר כמה הוציא ישבע כעין דאורייתא ויטול התם תשובתו בצידו דכת' שם כיון דברשו' הוציא ולהנאתו דהניקף משא"כ כאן ומהאי טעמא נמי כתב מור"ם לקמן סימן צ"א ס"ג דישבע ויטול ע"ש גם מ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס שע"ה דבין שהיתה ידו על העליונה או על התחתונה ישבע כמה הוציא ויטול התם ג"כ אע"פ דירד שלא ברשות מ"מ עכ"פ אין לבעל השדה היזק דהא יש שבח כפי מה שנותן לו או יותר משא"כ כאן דמה שנותן לו יפסיד וק"ל ולא כמ"ש בע"ש ז"ל דלא כל כמיניה שיוציא מה שירצ' על דעת שזה ישלם לו הכל עכ"ל:

בד"א בשאר הדינים וכו'. עסמ"ע ס"ק ו' מה שפי' בזה. ולפענ"ד דבריו צ"ע דמה"ת יהיה טענת שותפין גרוע משאר טענות דהא כששותף אחד טוען לחבירו שיש לו בידו משלו ואין רוצה להחזיר לו הוי כטענת גזולה. וכן קשה דמ"ש שכירות מטענות מזיק. לכן נ"ל דנקט שזה טוען וזה טוען היינו שטוענין על דבר שאין מוחזקין בו כגון זה טוען של אבותי וזה אומר של אבותי או האי אומר דידי והאי אומר דידי או ששניהם מוחזקין כגון שניהם אוחזין או מנה שלישי שאין כאן תובע ונתבע רק שניהן תובעין אבל במקום שא' תובע וא' נתבע התובע כחו עדיף מהנתבע דכל נתבע כמוחזק וא"ר להחזיר הוי כגזילה: וכן בגונ' דנקט הסמ"ע שהמלוה טוען הלויתיך סלע וזה אומר נתתי בידך משכון שוה ב' סלעים נראה דהלוה יכול לומר בתביעתי שיש לי עליך על המותר נלך לב"ד הגדול ודוחק לומר כיון דצריך לדון בעירו על המשכון שהוא כנגד ההלואה צריך לדון על הכל. ואף אם נאמר כך מ"מ נראה אם הלוה אומר אסלק חובך ואח"כ אתבע אותך בב"ד הגדול זה ודאי יכול לומר:

וכן הדין בזה"ז. קאי אלמעלה דבטענת ב"ד הגדול כתב שיש חילוק בין תובע לנתבע וע"ז קאמר דכן הדין בזה"ז שאין שם בדה"ג רק שיש מקומות וכו' והיינו בית הוועד ג"כ דינא הכי דהמלוה יכול לכוף ללוה ולא הלוה למלוה. ויש ט"ס בסמ"ע ס"ק ד' וכצ"ל בסמוך סעיף ד' וגם בס"ק ו' וכצ"ל ולא הטריחוהו לילך חוץ למדינ' וכו':

ואע"פ שהוא קטן ממנו. פי' בין המלוה בין הלוה יכולים לעכב עד שיתפשרו יחד על ב"ד אח'. ואם א"א להתפשר ישבו שניהם יחד והוי כעין זבל"א ואם שני הב"ד א"ר לשבת יחד אזי הנתבע כחו גדול כיון שא"א לכפותו כשאמר לב"ד זה אני רוצה ודעת הרא"ש שהביא הסמ"ע הוא דוקא מקטן לגדול יכול לדחות ולא מגדול לקטן ועפ"ר. והטעם דלעולם מומחה יכול לכפות לדין כ"ז שאין גדול הימנו ע"ש בפרישה. ונראה דאף שגם הגדול אינו מומחה דגמיר וסביר מ"מ כיון שאין גדול הימנו נקרא מומחה. ולפי זה גם בהדין שכתב הרמ"א בתשובה סי' ק"ד דבשהבורר של הנתבע הוא קרוב לבורר של התובע נפסל בורר של התובע דהנתבע כחו גדול בזה. היינו כשהבורר של התובע אינו גדול משל הנתבע אבל בלא"ה אינו יכול לדחותו לפי דעת הרא"ש אך כיון שלדיעה הראשונה יכול תמיד לדחותו והנתבע מוחזק יכול הנתבע לומר קים לי וממילא יכול לדחותו תמיד אפי' מגדול לקטן כשהן בעיר אחת והטעם לזה דכשהן בעיר אחת ויכול לברר הטעות אין יכול התובע לטעון לגדול קאזלינן דהנתבע יכול לומר מה איכפת לך הא אם יטעו יתברר לך תיכף הטעות מפי הגדול כיון שהן בעיר אחת:

חייב לפרוע. עסמ"ע ס"ק ך"ח דוקא שנתחייב בדין וכו'. ועיין תומים שכתב דוקא כשרואין שהתובע נתחייב מחמת שהלך בערמה ומרמה אז פטור הנתבע אבל כשרואין שהתובע הלך בתמימות והיה סובר שהדין עמו והנתבע סירב חייב להחזיר הוצאותיו דלמה הי' לו לגרום היזק שלא לירד עמו לדין. ועש"ך ס"ק י' עד א"צ לשלם וכו'. אמנם במקום שגובין שלא בפניו רק ששולחין להודיע ללוה הלוה צריך לשלם כמ"ש הרא"ש פ' הכותב עיין שם:

הוצאות לכופו. משמע מדבריו דוקא מה שהוציא בערכאות לכופו לדין ישראל מחויב להחזיר אבל אם נתן שוחד בערכאות לדון לו שחייב לשלם אף אם דנו הערכאות כדין א"צ להחזיר אם לא שהיה לו תביע' בשטר וכשסירב הנתבע נתנו לו הב"ד פס"ד שלא בפניו שחייב לו כדין ואז נותנין לו הב"ד רשות לילך בערכאות שישלם לו ואז הוי הכפיה לקיים דין ישראל אבל כשהב"ד אינן יכולין לדון שלא בפניו שיהיה מחויב לשלם אז אין הב"ד יכולין ליתן רשות לילך בערכאות להוציא הוצאות לכופו לשלם כי אין יודעין אם הוא מחויב לשלם והוי כהוציא שלא ברשות ב"ד. ועסמ"ע ס"ק ך"ט באם כופר הנתבע שלא הזמינו וכו'. לא מיירי שתבעו הוצאות שהוציא בערכאות כי זה צריך שיברר שהיה ברשות ב"ד וכשמברר שנתנו לו ב"ד רשות ממילא יש בירור על סרובו רק שמיירי שהזמינו לפני ב"ד וסירב ונסע למקום אחר לב"ד אחר ועי"ז הוכרח התובע לנסוע ג"כ לשם ותובע ההוצאות מחמת שסירב לעמוד לב"ד ראשון:

אין אומרים שישבע וכו'. ועיין תומים שהקשה הא כל ניזק נשבע ונוטל וה"נ ניזק הוא שהרי גרם לו היזק. ולפענ"ד לא קשה מידי דשאני התם שנזדמן באקראי ולא היה אפשר לברר משא"כ הכא דיכול לעשות ע"פ בירור ההיזק שגורם לו ואם א"א להוציא הוצאות ע"פ בירור יכול להוציא ע"פ שומת ב"ד. אמנם אם א"א לברר ולא ע"פ שומ' באמת הדין עם התומים שנשבע ונוטל כשאר כל הנזקין. ועש"ך שצריך בירור ושומא וכו'. אמנם אין צריך לברר רק עניני הוצאות שהוציא כגון כמה שלוחים שלח וכמה נסיעות נסע ואז אפי' אינו מברר כמה מעות שנתן יכול לומר בפחות שבשומו' כמו בסי' שע"ה ע"ש:

כופין אותו. זהו דעת הרמב"ם דאינו מחלק בין ב"ד הודול ובין בית הוועד אבל תו' והרא"ש ס"ל דדוקא בבית הועד יש חילוק בין תובע לנתבע אבל לב"ד הגדול אף הנתבע יכול לכוף להתובע וזהו דעת הי"א שהביא הרב בהג"ה הגדולה:

ואח"כ מוציאים ממנו. פי' תיכף אחר הפס"ד ואם יברר אח"כ שטעו יחזיר:

שזה טוען וזה טוען. עיין פירושו בביאורים ס"ק א':

והלוה אומר נלך. ואם יש למלוה דרך לשם בלאו הכי יכול הלוה לכופו למלוה לדון שם בבית דין הגדול:

כופין את הלוה. ואם יש למלוה בלאו הכי דרך לשם ומבקש שהלוה ילך עמו אין כופין להלוה סמ"ע אורים ותומים דלא כש"ך והאידנא אין נפקא מינה בזה כי אין לנו ב"ד הגדול כמ"ש הרב בהג"ה:

וי"א דב"ד חשוב להמחבר דאין מחלק בין ב"ד הגדול לבית הוועד אין נ"מ בזה רק שהרב כ' זה לדעת הי"א שמביא בהג"ה גדולה שמחלקין וע"ז כתב דב"ד חשוב יש לו דין ב"ד הגדול ולא בית הוועד סמ"ע:

ונראה לב"ד. הוא וי"ו מחלקת והיינו או שנראה לב"ד וכו' סמ"ע:

שכ"ז שיש ב"ד ואותן השייכים לבית החיים של בני העיר שייכין גם כן להב"ד שבאותו העיר סמ"ע:

צריך להודיע. ושכר שליחות חל על התובע ☜ וע"ב ס"ק ד' דבנפרע שלא בפניו ושולחין שליח להודיע ללוה חל על הלוה:

עשיר מוחזק. וה"ה אם אינו אלם רק שהוא גדול בחכמה ומעלה או שרוב בני העיר סרים למשמעתו יכול הנתבע לומר שידון בעיר אחרת כנה"ג:

אם הא' ת"ח. משום חשדא שיאמרו המורה הכיר הכת"י של ת"ח ונשא לו פנים:

כיון ששניהם בעיר אחת פי' ויושבין שניהם ואם אינן רוצין לישב יחד הנתבע כחו גדול לראות להתובע לדון לפני מי שהוא רוצה. וכן אם שני הבוררים של התובע והנתבע פסולים ביחד נדחה הבורר של התובע רמ"א בתשו' סי' ק"ד:

שבע"ד חושדו. ואי ליכא חשד והוא מלגלג מנדין אותו סמ"ע:

וכ"ש אם אומר. הקשה הסמ"ע מאי כ"ש הא במקום חשד צריך להודיע לו הטעם וכאן אין כותבין לו רק הטענות ותי' דלענין כתיבה יש כ"ש דאם במקום חשד מודיעין לו אפילו הטעם מכ"ש כשאינו רוצה רק הכתיבה שכותבין לו:

לשלם מיד ולא חיישינן לטעות ולא יהיה אפשר להוציא המעות:

לפרוע לו כל הוצאותיו היינו אם יוצא חייב בדין. ואם תבעו לשלם לו הוצאות הזמנה מחמת שסירב לעמוד בב"ד הראשון שבעיר אחרת והשיב שלא הזמינו כלל ואח"כ הביא עדים ואח"כ טען שלא סירב כלל הוחזק כפרן וא"נ ואם קודם שבאו עדים הודה שהזמינו וטען שלא סירב אם הודה שלא מחמת בעיתותא דעדים נאמן ואם מחמת בעיתותא דעדים הודה צ"ע ש"ך:

ע"י ערכאות ☜ ע"ב ס"ק ה' דדוקא כשהוציאו לכופו לדון לפני ישראל חייב להחזיר אבל כשהוציא על שחדים לגבות מהבע"ד אז אם הוא מלוה בשטר שהב"ד פוסקין שלא בפניו יכולין הב"ד לפסוק הדין שלא בפניו וליתן רשות לילך לערכאות להוציא הוצאות בערכאות בכדי להוציא הממון:

שישבע כיון שיפסיד ההוצאה לכך צריך בירור וע"ב ס"ק ו' דאם אי אפשר כלל להוציא ההוצאות ע"פ בירור ולא ע"פ שומא נשבע ונוטל כדי ניזק ☜ והך בירור שכ' הש"ע שיברר כמה שלוחים שלח וכמה נסיעות נסע ואז יכול לומר שומו בפחות שבשומות:

ואח"כ מוציאים. כתב בספר בר"י וז"ל ראובן ושמעון עמדו לדין וחייב הדיין לראובן שישבע על טענת שמעון וטען ראובן שיכתוב לו הדיין פסק דין איך היא חייב שבועה ואח"כ ישבע הדין עם ראובן וכן מוכח ממ"ש הרמב"ן כותבין ואח"כ מוציאין ממנו. מהריק"ש בתשובה כ"י סי' כ"ח עכ"ל ופשוט דכוונתו היכא דדן את ראובן ע"י כפיה עבה"ט סק"א:

או שני אכסנאים. בגליון ש"ע של הרב הגאון מוהר"י העשיל אשכנזי ז"ל נ"ב וז"ל לכאורה זהו נגד דעת הרמב"ן בפ' שופטים שכתב ואין בעלי הדין יכולים לכוף זא"ז לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת ואפי' היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומ' נלך לפני ב"ד שבעירנו ע"כ ונראה דהכא מיירי בשאין הב' אכסנאים מעיר אחת רק כ"א מעיר אחרת ואם לא ידונו כאן יהיה חיוב על התובע לילך אחר הנתבע בזה אמרי' כיון שנזדמנו שניהם כאן ידונו כאן אבל הרמב"ן מיירי בשניהם מעיר אחת והוא מלתא דמסתברא עכ"ל:

ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם. עיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ו שכתב דאף דעתה נעש' הנתבע תובע לענין שצריך לילך אחר התובע מ"מ זה שעיקלו נכסיו שהוא באמת הנתבע אינו יכול לעשות מורשה וכך ראה שדן אביו הגאון ז"ל כמה פעמים ע"ש עוד:

אב שיש לו תביעה כו'. כתב בכנה"ג הגה"ט אות ח' דה"ה הרב עם תלמידו והביאו האו"ת וכתב דהיינו ברבו מובהק ע' יו"ד הלכות ת"ת ע"ש. ובגליון ש"ע דהרה"ג מוהר"י העשיל אשכנזי נ"ב נ"ל דה"ה באיש ואשתו צריכה האשה לילך אל מקום האיש שאף היא חייבת בכבוד בעלה וגם טלטולא דגברא קשה כו' ע"כ ולע"ד לא נהירא וגם מתשובת ברית אברה' אה"ע סי' צ"ב שהבאתי בפ"ת לא"ה סי' ע"ה סק"ג לא נראה כן:

עשיר מוחזק לאלם. כתב באו"ת וז"ל לכאורה משמע דוקא שהוא מוחזק לאלם אבל בתשובת תשב"ץ וכן הביא בכנה"ג בשם תשובות רבות דלאו דוקא אלם אלא שאם הוא בעירו גדול בחכמה ומעלה או אפי' אינו בחכמה רק רוב בני עיר סרים למשמעתו הרי הנתבע (וה"ה התובע וכמ"ש הסמ"ע בסי' י"ג סק"ט וכן הוא בכנה"ג וכ"כ בתשובת מ"ח סי' א') יכול לטעון אלך ואדון בעיר אחרת ואלם דנקט לאו דוקא וכ"כ בתשו' שב יעקב ונכון הוא עכ"ל (וכ"כ בנה"מ וכ"כ בתשובת שבו"י ח"ג סי' קמ"א ע"ש אמנם בפירוש דברי הרמ"א אינו שוה עם השב יעקב הנ"ל דהשבו"י כתב שם דמ"ש הרמ"א עשיר מוחזק ואלם הוא וי"ו המחלקת כו' אך השב יעקב סי' ב' הוכיח בכמה הוכחות שאינו כן אך כתב דאין הפירוש של אלם שהוא בע"ד קשה רק שהוא תקיף ומאוים ואף שהוא צדיק וישר שייך בו דין זה כו' וכתב עוד שם דה"ה אלם אף שאינו עשיר כל שאינו עני דאם הוא עני אין אימתו מוטל על הבריות כדמצינו בדתן ואבירם כו' ע"ש) . והנה מ"ש האו"ת אבל בתשובת תשב"ץ כו' מ"ש הב"י בבד"ה סי' זה שכ' וז"ל כתוב בתשב"ץ נשאלתי על אחד שהזמינוהו לדין גדולי העיר ופרנסיה אשר כל דבר העיר נחתך על פיהם והנידון אומר איך אדון בעיר הזאת והלא אימתכם מוטלת על הדיינים וגם טענותי יסתתמו לפניכ' אמרתי כי טוב הדבר על הדיינים ועל הנידונים לילך במקום הסמוך וכיוצא בזה ראיתי את ר"י זקיני שהתיר לנדיב ר"א שלא לבא לדין עם הנדיב ר' אברהם בטירווש מפני שהיה ראש העיר וכולם נשמעים אליו ורשב"א התיר לחתנו כו' וגם ר"י מפרי"ש עשה כן כו' ואמרתי מזקנים אתבונן כו' עכ"ל והביא כל זה הב"ח על שם מרדכי הארוך ומסיים דגם מהרי"ק שורש א' הביא תשובה זו בקוצר ע"ש. גם בתשובת נו"ב תניינא סימן ב' הביא כל זה ופסק כן בנדון דידיה דבני גליל יהודה יכולים לעכב על שני ולילות האחרים שלא יבררו רבנים מגלילות שלהם לדון בעסק המס הנוגע לכלל הגלילות וכתב שם דמ"ש הרמ"א עשיר מוחזק לאלם אינו סותר לדברי הגדולים הנ"ל דהרמ"א מיירי באינו גדול בחכמה ומעלה ובודאי מחמת עשרו לחוד אין שום חשד שהדיינים יסבירו לו פנים ולא מסתתמי טענה שכנגדו ולכן בעינן דוקא מוחזק לאלם אבל בגדול העיר או פרנס העיר שפיר אפי' מן הסתם חושב הבע"ד שכנגדו שהדיין מתיירא מפני גדולתו ומסתתמי טענותיו ע"ש. ועיין בתשובת ח"צ סי' י"ד שהביא כל דברי תשב"ץ הנ"ל על שם תשובת מהר"ם סי' תקמ"ו ופירש דבריו דרק עצה טובה קמ"ל וכ' דהכי דייק לישנא אמרתי כ' טוב הדבר על הדיינים כו' ואף שהביא ראיה מר"י ז"ל שהתיר לנדיב ר"א שלא לבא לב"ד בטריווש כו' התם ביחיד המתדיין עם היחיד ובהדרגה קאמר כיון דחזינין דביחיד תקיף אין שכנגדו צריך להתדיין עמו בעירו א"כ ברבים מיהא טוב הדבר וטעם החילוק שבין יחיד לרבים נלע"ד בשני פנים האחד דרבים לא חשידי כולי האי בגזלנותא לאיים ולפחד על הדיין דוגמא לדבר אותה שאמרו (בר"ה דף כ"ד) בההיא בי כנישתא דשף כו' ועוד דאי מצרכת להו לרבי' להרחיק לדוד בענייני עירם אין תקנה לצבור לעולם כו' והאריך קצת בזה על נדון דשם ומסיים ואיך שיהי' בנ"ד דיש ויש חכמי' הראויים לדון באלטונא והמבורג ואימת הקהל ק"ק ספרדים אשר בהמבורג לא תבעתם. הדבר ברור לתינוקות שמחוייבים כל היחידים הרוצים לעקור דירתם להתדיין בכאן טרם צאתם ע"ש עוד. והנה מה שמחלק הח"צ ז"ל בין יחיד עם יחיד דיכול לעכב מדינא ובין יחיד המתדיין עם רבים דאינו רק עצה טובה לכאורה לפי הטעמים שלו ה"ה רבים המתדייני' עם רבים אינו רק עצה טובה אולם מדברי הנו"ב הנ"ל לא משמע כדבריו. גם בתשובת מים חיים חח"מ סי' א' חולק עליו בזה וכ' דגם הח"צ ז"ל לא החליט הדבר מדסיים בסוף ואיך שיהיה בנ"ד כו' וגם בתשובת שארית יוסף סי' מ' מבואר להדיא דאפילו יחיד עם רבים יוכל ג"כ להוציאם אם יש ביניהם מי שאימתו מוטלת על הדיינים וצריכים לילך למקום הסמוך האריך שם לדחות ראיות הח"צ בזה (וע' סמ"ע לקמן סימן קע"ה ס"ק ס"ט) ומסיק לדינא בנידון דידיה יכול היחיד לפסול דייני העיר לדון לו בעסק הצוואה אחרי שראשי החברה קדישא דעיר הנזכר הם עיקרי וראשי העיר וכל צרכי העיר נחתכין על פיהם ואימתן מוטלת על כל העיר' ומכ"ש על הדיינים וגם לא שייך אצלם מ"ש הח"צ שהרי יש באלטונא והמבורג כמה חכמים הראוים לדון שאין להם אימה מק"ק ספרדי' אשר בהמבורג כו' דזהו מחמת שאלטונא והמבורג אינם שייכים לספרדים שבהמבורג אבל בעיר הנ"ל שכל הקהל דמתא חדא לא שייך זה ולכן בנ"ד שצריכים לילך לדון במקום הסמוך אבל אין יכול להוציאם למקום רחוק רק בעיר קרובה ע"ש. וע' בתשובת עבוה"ג סי' מ"ז מענין כיוצא בזה מבואר מדבריו ג"כ דאפילו אם הנתבעים רבים יכולים התובעים לעכב מדינא שלא לדון במקומם רק מחוייבים הנתבעים לירד לדין במקום הממוצע בזבל"א או בב"ד הסמוך (ודלא כהח"צ הנ"ל דברבי' הנתבעים אינו רק עצה טובה. ומה דהח"צ ז"ל מדייק מלשון כי טוב הדבר על הדיינים כו' עי' בנ"צ מ"ש בזה) וכ' שם דטענת לב"ד הסמוך נלך עדיף מזבל"א וזבל"א ובפרט בדורות הללו שיש טועין בדברי רש"י כו' ע"ש. וע' בתשובת שב יעקב סימן א' בנידון אשר שני צדדים הסכימו לדון בזבל"א בצירוף אב"ד דשם להיות שליש ואח"כ היתה רוח אחרת בהתובע אשר לבו נוקפו שיהיה השליש אב"ד דשם מכמה טעמים ותוכן הדבר אשר הנתבע הוא עשיר ותקיף בעירו כמבואר בסי' י"ד בהגה כו' והשיב דאין יכולת בידו לדחות הרב אב"ד מהיות שליש כי דברי התשב"ץ והרמ"א הנ"ל הוא בשלא קיבלו ב' הצדדים אותן הדיינים אבל בנ"ד שקיבלו כל המדינה זה האב"ד להיות להם רב ובכלל זה קיבלו אותו בפירוש שיהיה שליש לכל דבר משפט שיהיה להם ולא חילקו בין ב"ב פשוט ובין ב"ב עם פרנס וא"כ כיון ששני הצדדים הם מאות' קהלה הרי כבר כל א' סבר וקיבל הלא אפילו בזבל"א אם כבר כתבו זה בירר דיין זה כו' אינן יכולין לחזור ובנ"ד שיש לרב זה כת' רבנות וחתומים עליו כ"ח ב"ב בשם כל הקהל שקבלוהו להיות תמיד שליש בכל ריב שבין איש לחבירו ודאי שאינו יכול לחזור ובפרט שתקנה זו הוא משנים קדמוניות שהרב הוא השליש כו' ואח"כ מצאתי און לי בתשובת שארית יוסף סי' מ' כדין זה ממש שנשאל אודות שבמדינת מעהרין עשו תקנה שכל דברי ריבות שיתהוו ביניהם יתנו לפסוק במדינתם ואין אחד מהם יהא רשאי לתבוע לדון חוץ למקומם ועתה נתהוו קטטות כו' והוגד שטענתו לפי שהם תקיפים במדינה והם מאיימים על הדיינים או הדיינים עצמם מתייראים כו' וע"ז השיב אם אין לו טענה אחרת רק זה אין טענתו טענה שהרי כ' הרא"ש בתשו' כו' ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על עניני מס דיניהם דין כמו מי שקבל עליו קרוב או פסול כו' וה"ה לנ"ד ואף שפסקתי על בני ק"ק ברודא שידונו חוץ למדינה כו' ויאמר האומר מה נשתנה ואמרו חז"ל כל כי האי צריך לאודועי לכן אני צריך לפרש כי שם מהר"י (התובע) לא היה מיושב במדינה ואם כן לא היה להם בשעת התקנה עכ"ל וא"כ זה הוא ממש בנ"ד ולכך הבאתי נמי סוף התשו' משום דגם אני צריך לאותו דבר באשר כמדומה שהסכמתי זה כמה שנים עם פסק הראב"ד דהמבורג על ענין זה דעשיר ותקיף בעירו צריך לילך למקום אחר (הוא התשו' דסי' ב' שהזכרתי קצת לעיל) דשם היה התובע ממדינה אחרת משא"כ בנ"ד דשניהם הם ממדינה זו וקיימו וקבלו את הרב הזה להיות שליש לכל ריב אשר יהיה ביניהם כו' עכ"ד ע"ש וע' בנ"צ מ"ש בזה:

מוציאין אותו לדון. עיין בתשובת מים חיים סי' א' שכ' מסתימת הרמ"א והפוסקים משמע דזהו אפילו אם יש בעיר ב"ד קבוע וכן מוכח מסי' ל"ג ס"ו בהגה כו' וכ' עוד דלכאורה משמע דאם דנו באותו עיר אפילו בדיעבד אינו דין (ר"ל אם דנו בע"כ) מדכ' הרמ"א בסי' ל"ג ס"ו גבי אבי החתן ואבי הכלה דבדיעבד דינו דין וכאן גבי עשיר ואלם סתם הרב משמע דדעתו דכאן אפילו בדיעבד אינו דין ע"ש וצ"ע:

יכול אחד. עבה"ט ועיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ג ובס' בר"י אות ה' מ"ש בזה:

וכ"ש אם אומר כתבו לי כו'. ע' סמ"ע שכ' לפי הנראה קשה דלא הל"ל בזה לשון כ"ש דהא אינם שוים כו' ע"ש וע' בתומים מ"ש בזה ומסיק דאף לכתוב טעם הדין בפסק מ"מ בע"פ אומרים לו הטעם וא"ש הכ"ש דבכה"ג דשאל פשיטא שצ"ל לו בפה כל הטעם ע"ש. וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' י"ב שכ' דהא דלא רצו הסמ"ע והתומים לפרש בפשיטות דהאי וכ"ש שכ' רמ"א מיירי בחושדו ג"כ וגם שואל שיכתוב לו מאיזה טעם י"ל משום דאין זה בגדר כל שכן כי בכלל מאתים מנה כו' וגם מאחר שכ' המחבר צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפילו אם לא שאל ממילא מובן מכ"ש שאל ומה הוסיף רמ"א דבר שפתים. ושוב כ' דנראה לקיים פי' זה בדברי הרמ"א דהנה הנ"י פא"נ כ' דוקא אם יש מקום לחשוד אבל בלא"ה אינו אלא מלגלג ומנדינן ליה והביאו הסמ"ע ובאר הגולה פי' הענין כי אפילו שניהם חכמים ובררו להם דיינים בלא כפיה הנה כל אחד מהצדדים גמר בדעתו לפי עיונו בדין זה שדבריו צודקים דאל"ה לא היה דן עם חבירו כי לא ברשיעי עסקינן אלא כ"א חושב בנפשו לפי דעתו ועיונו בדין זה הוא יצא בצדק ואמנם הדיין פוסק כאחד מהם או לפעמים שלא כדעת אחד מהם וא"כ לכאורה הרי כאן מקום חשד שהרי לפי עיונו בדין לא יצא משפט כזה ואפ"ה אם יהרהר אחר הדיין הרי הוא בר נידוי כי ידוע שאין אדם רואה חובה לעצמו כו' אך בעובדא דכותאי בפא"נ דראה ר"פ שהוא עצמו נתן מקום לחשוד ע"י שפסקיו סתרי אהדדי ע"כ מחוייב לנקות עצמו. ועדיין יש לומר נהי שראוי ונכון שהדיין יפרש טעמו מעצמו להסיר עקשות פה מכל מקום אין רשות לאידך לתבוע כן מהדיין והעזה הוא לומר שחושדו ואם יעיז פניו לא יודיעהו טעמו ולא ישיבהו כלל. דוקא אם שם מחסום לפיו מחמת יראת הדיין וכבודו אז נכון לפרש הטעם מעצמו להוציא עצמו מהחשד אבל לא נגד המערערים הכי הוה ס"ד. והוה ס"ד מ"ש המחבר אפילו לא שאל היינו כלפי הנידון בכפיה ואין מקום לחשוד בעינן דוקא שאל : (כמ"ש בס"א) אבל הכא במקום לחשוד ובלא כפיה מודיעין הטעם אפילו לא שאל ומינה דוקא לא שאל אבל שאל והחציף שחושד הדיין לא יודיעהו הטעם קמ"ל רמ"א דבמקום שיש לחשוד אפילו שאל אע"ג דהרע לעשות מ"מ כתבינן ליה מאיזה טעם שהרי כך כותי העיז ואמר דבתר דידיה אתי מר ואפ"ה לא קנס ר"פ ואמר ליה טעמיה ושוב כתב רמ"א דהעיקר שאין כותבין אלא אומרי' בע"פ לאפוקי נפשיה מחשדא אבל למה יכתוב להראות לאחרים שיראו שהיה נחשד מזה ולמה לו זה דכיון שדן אותו בלא כפיה לאו כל כמיניה לשאול עצה מאחרים ע"כ לא יכתוב ודי בהודעה אך כשדנו בכפיה והוא רוצה לילך לב"ד הגדול דבלא"ה צריך לכתוב הטענות וכיון דאיכא נמי מקום לחשוד כיון דבלא"ה כותבין וזה חושד ג"כ ויש מקום לחשוד יכתוב ג"כ טעמו וטוב הוא אולי עי"ז שיבין הבע"ד הטעם ושעל חנם חושדו שוב לא ילך לב"ד הגדול זהו מה שנ"ל בפי' הרמ"א עכ"ד מ"ש:

מיהו י"א דוקא כו'. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בשו"ת ב"ח סי' כ"ב באריכות:

וא"צ לכתוב לו הטעמים. עיין בתשובת חות יאיר בסוף הספר בהשמטות שתמה על זה ע"ש. ולפי המבואר לעיל ס"ק ח' דבאמת בע"פ צריך לומר לו הטעם רק שאין כותבין א"כ לק"מ. וכ' בספר בר"י וז"ל כת אחת שהביאה פסקים מרבני הדור ואינו רוצה להראות לשכנגדו רק השאלה וסוף הפסקים והבע"ד טוען שיראה כל הפסקים בשלימות לרב העיר הדין עמו ומחוייבים להראות כל הפסקים בשלימות. תשובת שער אפרים סי' קכ"ו וכן הסכים הרב עדות ביהוסף ס"ב סי' א' עד כאן לשונו:

אבל ב"ד הגדול שדנו. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' א' שכ' דאם רק הרב לבד הוא גדול אף אם הוא מומחה וגדול הדור מאד כל שאין גם הדיינים שישבו עמו גדולי ישראל מפורסמים בדור אינו נקרא לענין זה ב"ד הגדול וצריך ליתן בכתב הטענות והפסק אם מתחלה דן בכפיה וכל שלא באו שני הבע"ד לפניו מעצמם לדון אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו מקרי דן בכפיה (עמ"ש לעיל סי' ה' ס"ב סק"ו ע"ש):

חייב לפרוע לו. כ' הסמ"ע והיינו אם יצא הנתבע מחוייב בדין זה כו' וע' בתומים ונה"מ דדוקא כשרואין שהתובע נתחייב מחמת שהלך בערמה אז פטור הנתבע אבל כשהתובע הלך בתמימות והיה סובר שהדין עמו והנתבע סירב חייב להחזיר הוצאותיו דלא היה לו לגרום היזק שלא לירד עמי לדין ע"ש:

וכן נ"ל עיקר ובלבד שעשאו כו'. כ' הש"ך וכ"פ ביש"ש פ"י דב"ק סי' י"ד עכ"ל ובגליון ש"ך דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל וכ' שם דבלא נקט רשות מב"ד אף היכי דא"צ ליטול רשות כגון שנכתב לו בשטר שיכול לכופו בערכאות של עובד כוכבים והבע"ד אלם וכדלקמן סי' כ"ו ס"ד בהגה (עי' באה"ג שם אות מ' וצ"ע) מ"מ א"צ לשלם לו הוצאות ע"ש:

שעשאו ברשות ב"ד וכדלקמן כו'. עי' בתשובת ושב הכהן סי' צ"ט שתמה על הרמ"א בזה ומסיק דעתו לדינא דאם הוציא בערכאות של עיבדי כוכבים בעמדו לפניה' בדין פטור לשלם ההוצאות אע"פ שסירב עמו לבא לדין ישראל אא"כ עשה ברשות ב"ד אז חייב לשלם אבל אם כפה איתו ע"י ערכאות של עובדי כוכבים שיעמוד עמו לדין ישראל כיון שסירב מלעמוד עמו לדין והוצרך לכופו ע"י ערכאות של עובדי כוכבים חייב לשלם לו הוצאות אע"פ שלא עשאו ברשות ב"ד עש"ה וע' בנה"מ מזה. וע' בתשובת כנ"י סי' צ"ז:

לך ואני אבא אחריך. עיין בתשובת חות יאיר סי' קס"ח שכ' ומזה פסקתי במי שכ' לחבירו שיבא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבא ולא בא וזה הוציא הוצאות החתונה שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס חייב לשלם לו היזקו ע"ש:

או הב"ד ישומו. עבה"ט וע' בתשובת ושב הכהן בהשמטות סי' נ"ג שביאר דברי הרמ"א בטוב טעם דהא ודאי בין שמברר כמה הוציא ובין אינו מברר לעולם שייך שומא אך החילוק הוא דאם מברר כמה הוציא וצריך שומא אז השומא הוא אם לא הוציא יותר מן הראוי וכמ"ש סי' קפ"ב ס"ג בהגה כו' אבל אם אינו יכול לברר אז השומא הוא בענין אחר שישומו לו בפחות שבהוצאות וכמ"ש בסי' שע"ח ס"ח וזהו כוונת הרמ"א דמ"ש צריך לברר כמה הוציא וצריך לשלם לו היינו ג"כ לאחר שישומו אם לא הוציא יותר מן הראוי ומה שלא ביאר זה י"ל שסמך עמ"ש בסי' קפ"ב והוא פשוט דודאי לאו כל כמיניה להוציא יותר ממה שהיה צריך להוציא ומ"ש או הב"ד ישומו לו היינו דאם אינו מברר ישומו לו בפחות שבהוצאות ע"ש וע' בתומים ובנה"מ מ"ש בזה. וע' בתשובת נאות דשא סי' נ"א ונ"ב מדינים אלו עש"ה:

[הגה] עשיר מוחזק. נ"ב אפשר דאו או קאמרי תשו' שבות יעקב ח"ג סי' קמ"א:

[הגה] מיהו יש אומרים. נ"ב ע' בתשובת ב"ח סימן כ"ב באריכות:

[הגה] ובלבד שעשהו ברשות ב"ד. נ"ב ע' בתשובת ושב הכהן סימן צ"ט ובהשמטות סימן נ"ג:

[ש"ך אות יג] וכ"כ ביש"ש פ"י דבב"ק סימן י"ד ע"ש. נ"ב וכתב שם דבלא נקט רשות מב"ד אף היכי דאין צריך ליטול רשות כגון שנכתב לו בשטר שיכול לכופו בערכאות של גוים להבע"ד אלם. וכדלקמן סימן כ"ו בהגה. מ"מ א"צ לשלם לו הוצאותיו עיי"ש:

שנים שנתעצמו כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סימן ר"פ וסימן שמ"ג:

נעלה לב"ד הגדול המחבר העתיק לשון הרמב"ם והוא אינו מחלק בין ב"ד הגדול לבית הוועד (והוא מקום שיש בו קיבוץ חכמים) אבל התוס' והרא"ש והטור מחלקים כו' עכ"ל סמ"ע וכ"פ מהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סי' י' ע"ש:

כופין אותו כו' ע"ל סימן ג' ס"א ועיין ברשד"ם סי' ז' וסי' י"ב:

ואם ב' חכמים סמוכים בשוה כו' עיין בתשו' ן' לב ס"ג ס"ס צ"ז:

כופין את הלוה כו' היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה מהרי"ק שורש צ' עכ"ל סמ"ע ואין לזה טעם וגם מהרי"ק טעה בהבנות תשובת רשב"א והתשובות רשב"א הוא תשובת רמב"ן שמביא בסמ"ע ס"ק ז' [ח] (הגה שאם המלו' הולך בלא"ה שמה יכול הלו' לכופו) וכן פירשה הב"ח וחלק אמהרי"ק ופסק דהמלוה יכול לכוף ללוה אף שיש למלוה דרך שם ולא ללוה ע"ש:

וי"א דב"ד חשוב כו' עיין בתשובת רמ"א סימן י"ז דמ"ד ע"ג וס"ס ס"ד:

כופין את הלוה כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן קס"ח:

וי"א דבטענות נלך לבית דין הגדול כו' עיין ביש"ש פרק י' דב"ק באריכות מדינים אלו:

י"א כו' וכ"פ הב"ח ע"ש עיין בתשו' רשד"ם סי' ב':

חייב לפרוע לו כו' וכ' ביש"ש פ' י' סימן י"ד היינו הוצאות סרבנות אבל שאר הוצאות כגון ששלח שליח אחר המעות או ששלח אחריו למקום פלוני א"צ לשלם ע"ש:

משע' שנעש' סרבן. ואף שלא כתב סרבנות אלא אח"ז מהרש"ל שם:

כתב הסמ"ע וכתב ב"י סימן י"א בשם הרא"ש באם כופר הנתבע שלא הזמינו והתובע מביא עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו ה"ל כאילו אומר לא לויתי שאינו נאמן לומר פרעתי אפי' יביא עדים לדבריו עכ"ל ד"מ סי"א ס"ג עכ"ל סמ"ע ובב"י ובד"מ ס"ס י"א העתיקו תשובות הרא"ש והתובע אומר אני אביא עדים וחזר הנתבע והודה כו' משמע שחזר הנתבע קודם שהביא התובע עדים והסמ"ע שהעתיק והתובע הביא עדים נראה דקשיא לי' קושיות הב"ח בס"ס י"א שהקש' מהא דלקמן סימן פ' דמוכח בטו' דבין להרמ"ה והרמב"ם נאמן אם חזר בו קודם שבאו עדים אע"פ שחזר בו משום שראה עדים נאמן כשמביא אח"כ עדים על טענתו השנייה והניח בקושיא והסמ"ע נרא' שמפרש דהרא"ש מיירי שאמר אביא עדים והביא באמת ואח"כ חזר בו הנתבע אבל באמת פשט ל' הרא"ש בב"י ובד"מ לא משמע כן וגם בר' ירוח' נ"א חי"ב לא משמע כן שכתב שם וז"ל וראובן אומר אני אביא עדים ומיראת העדים חזר שמעון והודה שהזמינו כו'. מדכתב ומיראת העדי' משמע שהעדים לא באו עדיין רק שהיה מתירא שמא יביא עדים לכך נראה דהרא"ש ס"ל דכל שהוד' מיראת העדים ה"ל כאלו באו עדים והיינו כר"א בר' שמעון בפ' מרוב' דף ע"ה אליבא דרב דהא קי"ל התם כרב ואע"ג דחכמים פליגי עליה התם מ"מ כיון דפריך בש"ס התם לימא רב כתנאי וקאמר רב אנא דאמרי אפילו לראב"ש ע"כ לא קאמר ראב"ש התם אלא משום דקמודי מחמת ביעתות' דעדים אבל הכא דמודה בעצמו ואח"כ באו עדים לא משמע דכ"ע ס"ל כראב"ש ולא קשיא מלקמן סימן פ' כמו שהקש' הב"ח דהתם לא ידענ' שחזר בו מחמת ביעתותא דעדים וכדמשמע מדברי הב"ח אלא התם לא קאמר רק דאם חזר בו ואח"כ הכחישוהו עדים נאמן כשמביא עדים על טענתו השניה ע"ש ותרא' כדברי אבל הכא שאמר אני אביא עדים וחזר בו מיראת העדים ה"ל כאלו באו עדים קודם שחזר בו כראב"ש מיהו היינו כשבאו עדים אח"כ וק"ל. מיהו בב"י לקמן סי' ע"ט מביא בשם מ"כ שפסק כחכמים ולא ראב"ש וכן פסק הרב שם בהג"ה סעיף ט' וצ"ע לדינא:

וי"ח וכו'. עיין בס' א"א דף ע"ה ע"ג:

וכן נראה לי עיקר ובלבד שעשאו כו' וכ"פ ביש"ש פ"י דבבא קמא סימן י"ד ע"ש:

ואני אבא אחריך כו' עיין בתשובת מור"ם ססי' פ"ו ד' קס"ט ע"ג:

שישבע כמה כו'. ועיין לקמן סימן צ"א ס"ג בהג"ה:

אלא צריך לברר כו'. דין זה תמוה וגם קשה לי דבתשובת הרא"ש איתא צריך לברר והב"ד ישומו לו כו' ומשמע התם דבבירור לחוד או בשומ' ב"ד לחוד לא סגי אלא תרווייהו בעי' ונרא' הטעם דבבירור לחוד לא סגי דלאו כל כמיניה שיוציא כל מה שירצה ובשומ' ב"ד לחוד לא סגי דדלמא לא הוציא והיה נראה להגי' בדברי מור"ם אז הב"ד ישומו לו וכן י"ל בע"ש ובזה תסתלק השגת הסמ"ע עליו אך בד"מ כתב בשם תשובת הרא"ש וזה לשונו רק מה שמברר שהוציא משלם לו ומה שאינו יכול לברר ישומו ב"ד כמה ראוי להוציא וזה ישלם לו ע"כ וצ"ע:

(ס"א) בד"א שזה טוען כו' נ"ל פירושו דבריש הסי' אמר ב' שנתעצמו וכו' והיינו כל שחלוקים על איזה דבר של מי הוא וכיוצא בזה שאין שייך בו תובע ונתבע שאינו ביד א' מהם אלא כ"א הוא תובע או במלוה או הניזק או נגזל שנתברר קצת שהוא מלוה או ניזק והנתבע דוחהו לב"ד הגדול באלו אין שומעין לו כיון שאין כאן שום נתבע נמצא שאין מועיל טענת לב"ד הגדול נלך אלא בנתברר שיש נתבע שומעין לתובע ודברי הסמ"ע בזה אין מבוררים לי:

(ע"ש בהג"ה וי"א דבד"ח) הוקשה לסמ"ע למה הכניס דעת הרא"ש לתוך דברי רמב"ם גם מה שהגיה רמ"א באותה מדינה ודחק עצמו ליישב נלענ"ד דהכל ניחא דרמ"א קמ"ל דגם הרמב"ם דאינו מחלק בין ב"ד הגדול לבית הוועד וכתב אבל יש מקומות היינו דוקא באותה מדינה דאין כח עכשיו להוציא ממדינה למדינה כמו שהוא בב"ד הגדול וזה מוכח מדלא הזכיר הרמב"ם יש מדינות רק מקומות וע"ז כתב די"א ס"ל אפי' בזמן הזה הוה ב"ד חשוב כמו ב"ד הגדול דהיינו אפי' במדינה אחרת נמצא אפי' לשיטת הרמב"ם יש חילוק סברות בזה דהיינו לענין בזמן הזה:

נעלה לב"ד הגדול כו' תו' הקשו דבפרק ז"ב אמרינן בטוען לבית וועד ניזול אין שומעין לנתבע ואילו בב"ק פרק הגוזל אמרינן דאפילו הנתבע מצי לטעון לב"ד הגדול ניזול. ולכך נחתו התו' לחלק בין בית וועד לב"ד הגדול וכמ"ש באורי' ולרמב"ם דלא מחלק בין בית וועד לבית דין הגדול יש להבין קושית התו' ונ"ל דס"ל לרמב"ם הא דאמרינן בגמרא מ"ש דלא פתחו ליה בדינא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד העדות משום דמצי א"ל לב"ד הגדול ניזול כי פתחו ליה בדינא נמי מצי אמר לב"ד הגדול ניזול ומשני דנקט דיסקיא מב"ד הגדול ופירש"י אגרת מב"ד הגדול ששלחו לב"ד דכאן לכופו לדין. וס"ל לרמב"ם דאין פירושו דבדיסקיא מבואר להדיא שצריך דוקא לדון בעירו. דא"כ עדיין קשה כי לא פתחו נמי איך מצי אמר לב"ד הגדול אלך הא הם צוו במכתבם שידון דוקא כאן ואליהם תשמעון ואיך ימרה פיהם ועכצ"ל דכך כתבו שיעשו לו כתורה או ידונו בעירו או אם ילך לב"ד הגדול ילך עכ"פ לא יחמיצו הדין. ולפ"ז ס"ל לרמב"ם באמת בס"ד דפריך כי פתאו ליה נמי מצי אמר לב"ד הגדול ניזול ה"מ להקשות הא אין לנתבע רשות לילך לב"ד הגדול רק עדיפי פריך מכח ממ"נ אם יש לו רשות אפילו פתחו נמי ואי אין לו רשות אפילו לא פתחו איך יטעון לב"ד הגדול נלך וע"ז משני דנקט דיסקיא וכנ"ל ולכך בלא פתחו מצי אמר לב"ד הגדול ואעפ"י דבעלמא אין הנתבע מצי לטעון לילך לב"ד הגדול בכה"ג דהמלוה והתובע התחיל בב"ד הגדול והביא משם דיסקיא שידונו הם או הב"ד הגדול א"כ הוא מורשה מפי ב"ד הגדול ואף נתבע מצי טעין אלך לשם כי כבר התחלת בגדולים ולא אדון בקטנים משא"כ בפתחו ליה דכבר סביר וקיבל לקיים צווי ב"ד הגדול לדון בעירו שוב א"י לילך לב"ד הגדול וא"ש אבל בלא הביא התובע דיסקיא מב"ד הגדול לכ"ע אין הנתבע יכול לילך לב"ד הגדול וא"ש.

י"א שאם יש שני ת"ח כו' ואע"פ שהוא קטן ממנו וכו' זהו דעת הסמ"ג וכבר תמה סמ"ע השמטת דעת הטור דס"ל אפילו בשוין א"י להשמט מב"ד לב"ד רק מצי אמר ניזול לב"ד הגדול וכ"נ דעת הרשב"א והא דכתב הטור בסימן ג' דאם אין הנתבע רוצה בג' שבירר התובע אז זבל"א וזבל"א כו' מיירי ג"כ דהנתבע רוצה דוקא ב"ד חשוב מזה שבורר התובע דל"ל דאם הוא טוען איני רוצה בב"ד ג' שבררת רק אני אברר אחד ואתה אחד כדי שיהיה מחפש בזכותי יותר אז יוכל לטעון אפילו בב"ד שוים דא"א ליישב כן בלשון התו' ורא"ש ריש פ"ק דסנהדרין ע"ש. והנה שורש מחלוקתם הוא דהסמ"ג וכן המרדכי ילפי מהא דמוקמינן בריש פ' ז"ב זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד היינו ב"ד אחד כגון בי דינא דר"ה ור"ח דאמר ליה מה חסרתיך ופי' הסמ"ג דאף דר"ה גדול מר"ח והתובע בורר לו ב"ד של ר"ה מצי הנתבע לומר לבית דין דר"ח שהוא קטן ממנו אלך ומצי מעכב על התובע עד שיבררו שנים יחד ב"ד שלישי המרוצה לשניהם ומזו שורש דינם אמנם האחרונים בכלל השיגו על זה ופי' דאיירי דהתובע רוצה לדון לפני ב"ד של ר"ח והלוה רוצה לילך לפני ב"ד דר"ה דגדול ממנו ולכך מצי מעכב על התובע אבל לא להיפוך. ונראה דהסמ"ג והטור מחולקים בסברא דהתו' בריש פז"ב ד"ה כגון וכו' דפי' דר"ח היה דר מר"ה רחוק מג' פרסאות דבתוך גבול זה לא היה ר"ח דן לפני ר"ה רבו וס"ל לסמ"ג דמרחק יותר מג' פרסאות הוי יגיעה וטרחא כמו הרחק ממנו דקי"ל דאין הלוה יכול לכוף למלוה ואם כן ה"ה יותר מג' פרסאות דמה גבול יש תו וכיון דנפק משיעור תחומו של תורה שהוא ג"פ הרי זה בכלל דרך רחוק דיש בו מהטורח ויגיעה ואם כן הא דקאמרינן כגון בי דינא דר"ה ור"ח קשה היכי איירי אי דהם התובע והנתבע במקום של ר"ה והוא הנתבע ביקש לציית דין לפני ר"ה והתובע ביקש שילך עמו לר"ח פשיטא דיכול הנתבע לעכב ומה צורך לומר הטעם מה חסרתיך אדרבה יש כאן חסרון לנתבע שיצטרך לילך ג' פרסאות ועד כאן אמרינן עבד לוה לאיש מלוה היינו ליזול לב"ד הגדול אבל לילך למרחוק לב"ד דזוטר היכי ס"ד וא"כ איך שייך מה אטרחית ואם רצון התובע לילך לפני ב"ד דר"ה פשיטא דאין ביד הנתבע להשמט ולומר אלך לפני ב"ד דזוטרא בהרחק ג"פ ובזו ודאי אמרינן עבד לוה וכו' כיון דהב"ד הגדול במקומו. ועכצ"ל דאיירי דשניהם התובע ונתבע במקומו של ר"ח ואם הנתבע רוצה לילך לב"ד של ר"ה עדיין אינו רשות דהא אין רשות לנתבע לומר לב"ד הגדול הולך אני ואף זה בכלל כיון דרחוק ג"פ. וצ"ל דהתובע ביקש לילך לדינו של ר"ה ונתבע רוצה לדון במקומו לפני ר"ח וקשה למה יטעון מה חסרתיך הא קי"ל דמלוה מצי להכריח ללוה שילך לב"ד הגדול אפילו בדרך רחוק ועכצ"ל כמ"ש הסמ"ג דוקא בדרך רחוק שאין ב"ד קטן סמוך לב"ד הגדול אבל בזמן שהם קרובים זה לזה יכול הנתבע לטעון אלך לפני ב"ד קטן ואין ביד המלוה להכריחו שילך לב"ד הגדול ושפיר קאמרינן מה חסרתיך דלו יהיה דהיה בעיר אחת ממש הייתי יכול לטעון אלך לפני ב"ד של ר"ח ומכ"ש שנחנו במקומו של ר"ח והטעם כמ"ש הב"ח הואיל והב"ד סמוכים זה לזה אין קפידא בב"ד קטן או גדול דכי יקשה מהם דבר הרי יכולים לשאול פי ב"ד הגדול ולזכך ספקם. ובזה דברי הסמ"ג מוכרחים ובהכי ניחא ג"כ דהא י"ל לו דהפי' כן בגמרא מ"מ זהו לס"ד דמפרשינן זה בורר לו אחד היינו ב"ד אחד וצ"ל הך פי' אבל למסקנא דאמרינן אחד פי' דיין אחד וא"צ לאוקומתא זו מנ"ל הך דינא וכמ"ש קצת מהמפורשים אבל לפמ"ש ניחא דקשה ל"ל לגמרא לפרש בכה"ג ב"ד דר"ח ור"ה שאין שניהם שוין לוקמי המשנה בשני ב"ד שוים בעיר והמלוה אומר בב"ד זה ולוה אומר בב"ד אחר דפשיטא דאין התובע יכול להכריח לנתבע מכ"ש דב"ד דזוטר מינייהו. ועכצ"ל דבאמת המ"ל כן רק קושטא דמילתא קאמר דאפילו ב"ד דזוטרא מינייהו כגון ב"ד של ר"ה ור"ח אין התובע יכול לכופו לילך לפני ב"ד של ר"ה. וא"כ ע"כ מוכח דלדינא קאי דאי הוא רק ס"ד בעלמא לפרושי משנה ולמסקנא לא קאי קושיא הנ"ל במקומו דלוקמי בב"ד שוים דהא בלא"ה למסקנא ליתא ולפרושי המשנה כס"ד יותר מסתבר דאיירי בב' ב"ד שוים וא"ש. והטור לא ס"ל הך סברא וס"ל דהואיל ואינם רחוקים רק ג"פ לא שייך טרחא וא"כ איירי דהם במקום דר"ח והתובע אומר לילך לפני ר"ח והנתבע לפני ב"ד של ר"ה ואין ביד התובע לכופו דאין כאן טורח ויכול אף הנתבע לומר מה חסרתיך ולב"ד הגדול איזול אבל בב"ד ששניהם שוים ומכ"ש בב"ד זוטרא פשיטא דיד התובע על עליונה לומר לב"ד זה נלך ולשיטת הרא"ש והטור דמחלקים בין בית וועד לב"ד הגדול צ"ל דר"ה ור"ח לא היה לר"ה המעלה יותר מר"ח רק כמו בית וועד לסתם ב"ד ולא כמו ב"ד הגדול לסתם ב"ד וכן נראה מגמרא שם בריש ז"ב דאיירי הכל בבית וועד ולכך הוצרך הגמרא לומר מה חסרתיך דאי יש לר"ה מדרגת ב"ד הגדול אפילו חסרו טובא מ"מ מצי נתבע לכוף לתובע לילך עמו ובהכי ניחא דברי בעל התרומות בשער ג' חלק ח' דין ו' דפסק אם יש באותו עיר עוד ב"ד אחר שכמותו של אותו ב"ד שרוצה התובע לדון בפניהם מצי הנתבע לטעון אני אדון בפני ב"ד השני ומכ"ש אם ב"ד זה גדול הימנו כדאמרינן בהגוזל דמצי אמר לב"ד הגדול אזלינא. וקשה לי א"כ הא דאמרינן כאן כגון ב"ד דר"ה ור"ח וכו' איך יפרשו אי כפי' הסמ"ג הא הבעל התרומו' כתב דוקא לב"ד השוה יכול הנתבע לילך ולא לב"ד דזוטרא מיניה ואי כפי' הטור דהנתבע טוען אני אלך לפני ב"ד של ר"ה ג"כ קשה מה אריא דנקט הגמרא בכה"ג דהנתבע טוען לילך לב"ד הגדול הא אפילו לב"ד השוים מצי טען אני אלך לב"ד השני ושפיר מתוקמא המשנה זה בורר לו ב"ד א' וזה בורר לו ב"ד אחד דשניהם שוים ומה רבותא דטען אלך לב"ד הגדול. ולפי מ"ש ניחא דבאמת ה"מ לפרש כן רק קושטא דמילתא קמ"ל דאם רחוקים זה מזה ג"פ ולא יותר אף הנתבע מצי טעין לב"ד הגדול איזול משא"כ כשרחוק יותר כי דעת בעה"ת דבית וועד וב"ד הגדול חדא הוא כמ"ש לשם בסוף דין הנ"ל ומפרש הך דהגוזל בעיר אחת אבל חוץ לעיר אפילו לב"ד הגדול אין הלוה יכול לכוף למלוה אבל אם הם רחוקים רק ג"פ יכול לכוף לב"ד הגדול לילך אפילו הנתבע. ודוקא ר"ה דגדול מר"ח אבל אם שניהם שוים כיון דרחוקים עכ"פ ג"פ ל"ל הטורח כל דהו כיון דשניהם שוים ישפטו במקומן. וכ"נ מתשובת הרמב"ן הביאו ב"י כנ"ל. והא דהקשו הגי"ת וכן ב"ש דבעה"ת הביא ראיה מהך דהגוזל דמצי אמר לב"ד הגדול ניזול דהוא מפרש ליה באותה עיר כמש"ל א"כ מנ"ל דמצי לטעון ניזול לב"ד דכוותיה דהא התם אמרינן לב"ד הגדול ניזול ולא נזכר ב"ד דכוותיה. נראה ליישב דס"ל לבעל התרומות לב"ד הגדול פי' ב"ד דכוותיה רק שהוא גדול לדעת של הנתבע שהוא אומר שהוא בטוח בהן ביותר שהם ביותר שלימים במדע והם יבררו הדבר יותר היטב. דל"ל ב"ד הגדול כמשמעו א"כ הא דאר"י אמר שמואל מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ומפרש מר עוקבא דמיירי דפתחו ליה בדינא דאל"כ הא מצי אמר לב"ד הגדול איזול וקשה מנ"ל למר עוקבא לפרש כן במילתא דשמואל דסתמא קאמר ולא הזכיר בדבריו חילוק בין פתחו כו' דלמא מיירי שמואל מאותו ב"ד הגדול שבעיר הן מקבלים עדים שלא בפני בע"ד וקמ"ל דבדבר נחוץ מקבלים שלא בפני בע"ד כנזכר שם אבל מיירי בב"ד הגדול שהן מקבלים (ומזה הטעם נראה הוכרחו התוס' והרא"ש ליכנס בחילוקים שונים בין הך דמצי אמר לב"ד הגדול איזול והך דא"י לומר לבית וועד איזול ולא תי' דמיירי בב"ק בב"ד הגדול באותו עיר כמ"ש הבעה"ת ובעל העיטור ז"ל בחד תי' משום דקשיא לי' כנ"ל מיהו י"ל דלשון דיסקא מב"ד הגדול לא משמע שהן באותו עיר) ועכצ"ל דסתמא דמילתא ברוב עירות יש ב"ד הרבה שוים אין א' גדול מחבירו וא"כ קשה איך אמר מקבלין הא מצי הנתבע לשמוטי מב"ד לב"ד אם זה בכה זה בכה וכן להיפוך. דדוחק דשמואל יאמר למילתיה דוקא בעיר שיש בו ב"ד גדול או בעיר שאין בו רק ב"ד אחד דסתמא קאמר וברוב עיר יש ב"ד הרבה שוים במעלתם וא"ש. דהוכיח הבע"ת דב"ד הגדול הנזכר בב"ק לאו דווקא רק ב"ד השוה לאותו ב"ד שקבלוהו לעדות וא"ש. ולכן לדינא נראה לענ"ד כדברי בעה"ת המכריע דבב"ד השוה לזה והן בעיר אחת יכול הנתבע לומר לב"ד זה אני הולך אף דהתובע רוצה לילך לב"ד השני אבל כשאחד קטן וא' גדול הימנו והתובע רוצה לילך לב"ד הגדול אין רשות לנתבע לומר לב"ד הקטן אלך והיא הכרעה בין דעות. ואם רחוק רק ג"פ בזו אף בשוים א"י לומר אלך ג"פ לב"ד אחר רק אם אותו ב"ד גדולים כמ"ש הרמב"ן בתשובה:

וכ"ש אם אומר כתבו לי כו' הקשה הסמ"ע דמה לשון כ"ש הא בכה"ג דליכא חשד א"צ לכתוב רק הטענות ולא הטעם כמ"ש הרמ"א גופיה בהגהה זו ע"ש דדחק. ובאמת על הטור לא קשיא כי הך סברא דבאומר כתבו לי אין כותבין רק הטענות ולא הטעם לאו דברי הכל כי נראה כי התוס' ורא"ש לא ס"ל דאי ס"ל מה קושיא דבב"מ אמרינן כגון דא צריך לאודעו' דמשמע הואיל ויש לו מקום לחשוד ואלו בסנהדרין אמרינן בא ושאל לכתוב וכו' ומה קושיא התם כותבים הראיה. וכאן טעם הדין וכמו שבאמת באסיפת זקנים ובשארי דוכתי הביא סברא זו לחלק ולתרץ על קושית התו' א"ו דלא ס"ל דלשון הגמרא דסנהדרין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני משמע דגם הטעם מודיעין וא"כ יפה כתב הטור וכ"ש. אבל על הרמ"א יקשה דהעתיק דברי הנ"י ג"כ. ולכן צ"ל דס"ל לרמ"א דלכתוב א"צ הטעם דממ"נ אם יבא לב"ד הגדול יבינו הטעם מדעתן אבל לומר לו הטעם צריכין לומר לו בפה דזהו ג"כ חשדא דהא חושש שהם העבירו עליו הדרך וטעו וא"ש לשון מאיזה טעם דצ"ל הטעם רק א"צ לכתוב בתוך הפסק. וא"ש וכ"ש דבכה"ג דשאל דפשיטא דצ"ל לו בפה כל הטעם וכ"כ הב"ח דבע"פ צ"ל הטעם. וכן נכון:

כל הוצאותיו והיינו אם יצא הנתבע מחויב בדין זה ריב"ש סימן תע"ה והביאו הד"מ והסמ"ע ואני תמה הא הך דצריך לשלם הוצאות שגרם מה שסירב יליף ליה רבינו מאיר מהך דצריך לשלם הוצאות דשטר פתיחא שכתבו עליו בב"ד כשהזמינו ולא בא וכי נימא דאם יצא זכאי דאינו מחויב לשלם שטר פתיחא מה שסירב בב"ד דבר זה לא שממנו וסתמא נאמר בכל מקום שאין מתירין לו נידוי עד שישלם שכר סופר עבור כתיבת פתיחא. ולענ"ד נראה ודאי אם נתברר שהתובע בא עליו בטענת שקר ותרמית א"כ אין לשלם דלא היה לו לתובעו אבל אם באמת התובע חשב דהדין עמו והדיין פטרו לנתבע בכח הדין מ"מ לא היה לו לנתבע לסרב ולגרום הוצאות לתובע ובזה חייב משום מזיק לחבירו וצריך לשלם. וזה נראה ברור אלא שלא מצאתי בזה דבר ברור בפוסקים.

אין אומרים שישבע כו' הקשה הסמ"ע דלמה לא יטול בשבועה כמו המקיף שדה חבירו לקמן סימן קנ"ח ס"ח דא"י לברר דישבע כמה הוציא. ותי' הסמ"ע דשאני התם שהוא להנאתו דהניקף ואין להניקף היזק וכל כיוצא בזה משא"כ כאן וכו' עכ"ל וא"כ לדבריו אם אי אפשר לברר הפסיד דאין נוטל בשבועה ואני תמה דחילוק הסמ"ע אין לו שרש בגמרא ובפוסקים ואם כל ניזק ונגזל נשבע ונוטל האיך לא ישבע זה ויטול דהוא גם כן ניזק דעל ידי סרבנתו גרם לו היזק ולמה יגרע זה דהוצרך להוציא ברשות בית דין והרי זה מוציא ברשות. והדבר הזה מקורו מתשובת הרא"ש ושם איירי דאפשר לברר לו ע"י בירור ושומת ב"ד ולכך לא ישבע דכל מה דאפשר לברורי ולידע ע"י שומא מב"ד מהכ"ת ישבע משא"כ כשאין אפשר לברר וא"א לב"ד לשום למה יגרע זה משארי דברים דכל מה שנעשה ברשות ישבע כמה הוציא ויטול ואם יש לחוש שהרבה בהוצאות מכפי הצורך נם זה בכלל שבועה שלא הרבה יותר מכפי צורך ואין לנו לחדש דינים וחלוקים חדשים אשר אין להם שרש בגמרא ופוסקים קדמונים:

כופי' אותו ודן בעירו המחבר נקט לשון הרמב"ם דס"ל דבית וועד וב"ד הגדול חד הוא ולכך נמשך אחרי גמ' דסנהדרין דאמרינן דאין ביד הנתבע לומר נלך לבית וועד כי אם התובע מצי לטעון כן כמ"ש הש"ע להדיא. אבל תו' והרא"ש ס"ל לחלוק דבית וועד לא מצי נתבע לטעון נלך לבית וועד שהוא מקום אסיפת חכמים אבל לבית הדין הגדול אפילו הנתבע מצי לטעון כך. ועל זה רמז רמ"א בהגה לקמן וי"א דבטענת נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע ע"ש סמ"ע ועיין בתומים מ"ש ליישב דברי הרמב"ם דלא תקשי' לי' מגמרא דב"ק והעליתי שאם התובע כבר החל דבריו בב"ד הגדול לכ"ע אף הנתבע מצי לילך לב"ד הגדול ע"ש:

ואח"כ מוציאים ממנו פי' תיכף לאחר כתיבת הפסק וטעם למה פסקו כן ואם יברר הוא אח"כ שטעו יהיה חוזר כמש"ל בסי' כ"ה ע"ש סמ"ע:

ואם הוצרך לשאול כו' ולא אמינא כיון דבלא"ה צריכים לשלח לב"ד הגדול נימא לתובע ונתבע שילכו לב"ד הגדול ומשם יצא משפטם קמ"ל דלא סמ"ע וכוונתו ליישב על השנות הדברים דכבר נאמר לעיל סימן י"ג סעיף ו' ע"ש:

שזה טוען וזה טוען או כשאומר המלוה נדון כאן כו' פי' הסמ"ע ובדרישה דל"ל שזה טוען וזה טוען דזה אומר אתה חייב לי והשני טוען להיפוך אתה חייב לי ולכך לא שייך כאן עבד לוה לאיש מלוה וא"י לומר לב"ד נלך דא"כ איך קאמר אבל אם אומר המלוה נלך כו' דהא גם בהך דזה טוען וזה טוען שייך במלוה דזה אומר הלויתיך וזה אומר יש לך משכון שוה ביותר וכהנה טובא אלא מפרש הסמ"ע דרישא מיירי בשאר טענות שתבע נתחייבת לי שכיר' והלה אומר שלמתי מכרתי לך בית וסחורה והלה אומר שלמתי בזו לא אמרינן דהנתבע מחויב לילך לב"ד הגדול משא"כ במלוה וניזק ונגזל דכופין הלוה והמזיק וגזלן לילך לב"ד הגדול אם שכנגדו צעק לב"ד הגדול ניזול ופי' זה דחוק וצ"ע. ויותר היה אפשר לפרש דאם אין הנתבע מודה לו שהוא חייב לו מעולם שזה תבעו הלויתיך והוא אומר להד"ם או היה לי בידך יותר ויותר. וא"כ מעולם לא נעשה עבד לוה וכו' א"י לכופו שיעלה לב"ד הגדול אבל אם הנתבע מודה שמתחילה לוה הימנו או גזלו והזיקו רק שטוען אח"כ פרעתיך או הגיע משלי בידך שעולה בדמיו יותר. מ"מ כיון שהודה שבפעם א' היה הוא הלוה שלו הרי כאן חזקת עבד לוה כו' וחייב לילך אחריו לב"ד הגדול. ודברים אלו יש לכוון ביותר בפי' הרמב"ם והמחבר שהעתיק דבריו וצ"ע:

והלוה אומר נלך כו' אין כופין למלוה בשביל טורח והוצאו' אבל אם יש למלוה בלא"ה דרך לשם דליכא כאן טורח והוצאות אף ללוה שומעין לילך עמו לב"ד הגדול לדין תשוב' רמב"ן והביאו הסמ"ע.

כופין את הלוה כו' ואם יש למלוה בלא"ה דרך לשם ומבקש שהוא ילך אתו אין כופין הלוה מהרי"ק וסמ"ע וכבר השיגו הב"ח ובני שמואל והש"ך דהראיה שהביא מהרי"ק מתשובת הרמב"ן אינו ראי' כלל. ויפה כתבו דאין מתשוב' רמב"ן ראי' אבל מ"מ מסברא דנפשי' מצי מהרי"ק לומר כן דבשלמא אי אין למלוה דרך לשם אמרי' הואיל והוא אינו חס על הטרחא ועל הוצאו' דנפשי' איך נחוס על הלוה הלא עבד לוה כו' אבל כשאין למלוה טרחא והוצאה כלל דבלא"ה דרכו לשם. א"כ אפשר דלא שייך עבד לוה כו' דהוא יש לו דרך לשם יטריח ללוה לילך לשם בשביל משפט מה שהוא מעולם לא עשה לולי דהיה דרכו לשם ולא שייך עבד לוה כו':

וי"א דב"ד חשוב בכל דור כו' לשון המחבר שהוא לשון הרמב"ם ג"כ כך דאעפ"י שבזה"ז שאין ב"ד הגדול מ"מ חכמים גדולים מומחים לרבים שאין כמותם באותה העיר של מלוה והלוה יש להם דין ב"ד הגדול וא"כ אין כאן חידוש דבר מהרמ"א וכתב הסמ"ע בס"ק וי"ו דבאמת הא דכתבו הרמ"א כתבו להך י"א דכתב בתר הכי דס"ל כדעת תו' דיש חילוק בין בית וועד לב"ד הגדול אבל לדברי המחבר ורמב"ם שמשוה בית וועד לב"ד הגדול אין חילוק באמת ולא חידש רמ"א כלום. וזהו דותק ויותר נראה דס"ל לרמב"ם מ"ש דאף בזה"ז דמצי לטעון אלך למקום שיש חכמים גדולים היינו באותה מדינה כני"ש הרמ"א והוא מדברי מהרי"ק אבל לא למדינה אחרת ואילו יש להם דין ב"ד הגדול אף למדינה אחרת מצי לטעון וכ"כ הב"ח להדיא ע"ש. ולכך כתב רמ"א די"א דאף בזה"ז לב"ד חשוב קרוי ב"ד הגדול וא"כ אפי' ממדינה למדינה יכול לטעון אלך לב"ד הגדול וא"ש:

ונראה לב"ד כו' וי"ו מתחלקת והיינו או שנראה לב"ד שיש ממש בטענתו אעפ"י שאינו מברר בראיה ועדים סמ"ע.

וי"א דבטענות נלך לב"ד הגדול כו' הוא דעת התו' והרא"ש דמחלקים בין בית וועד לב"ד הגדול דגבי בית וועד הוא דיש הבדל בין תובע לנתבע אבל ב"ד הגדול שהוא חשוב בדורו אפי' הנתבע יכול לומר נלך לב"ד הגדול:

כל זמן שיש ב"ד וכו' ואותן השייכים לבית החיים של בני העיר שייכין ג"כ לב"ד של אותה עיר והכל לפי ראות עיני הדיין פסקי מהראי' וסמ"ע:

עד יום ג' כו' היינו אחר שלשה הזמנות ועיין מש"ל סי' י"א טעם למנהג זה עפי' גי' הרא"ש.

ומיד יבררו דיינים פי' בהזמנה ראשונה יבררו כדי שלא יהיה עיכוב אח"כ כשיגיע הזמנה השלישית סמ"ע:

צריך להודיע ושכר שליחות וכדומה הכל מוטל על התובע סמ"ע:

אב שיש לו כו' ה"ה תלמיד עם רב כה"ג וצ"ל רבו מובהק עיין י"ד הלכות ת"ת ע"ש:

ועשיר מוחזק לאלם כו' לכאורה משמע שהוא מוחזק דוקא לאלם אבל בתשובת תשב"ץ. וכן הביא בכה"ג בשם תשוב' רבו' דלאו דוקא אלם אלא שאם הוא בעירו גדול בחכמה ומעלה או אפי' אינו בחכמה רק רוב בני עיר סרים למשמעתו א"כ הרי הנתבע יכול לטעון אלך ואדון בעיר אחרת ואלם דנקט לאו דוקא וכ"כ בתשובת שב יעקב ונכון הוא. וכתב רמ"א בתשובה סי' ע"ג דאף דנהוג דהתובע הולך אחר הנתבע אפילו לב"ד דזוטרא מב"ד של עיר התובע מ"מ אם התובע מוצא לנתבע בעירו יכול להכריחו שידון עמו בעירו:

אם האחד ת"ח כו' פירש הסמ"ע דבהגהת מרדכי למס' קדושין נתן טעם בשם מהר"ם ר"ב משום חשדא שיאמרו המורה ההוא שנשלח לו הטענות נשא פנים לת"ח. וכתב הסמ"ע אעפ"י שהב"ד אינו מזכיר כלל שם ת"ח שהוא בע"ד ולא ידע המורה מי תובע או נתבע מ"מ יש לחוש דמכיר כתב יד של ת"ח ההוא ולכך אין לו לכתוב בעצמו רק יעתיקו הב"ד ע"כ. ולדבריו א"צ להעתקת ב"ד רק שהת"ח לא יכתוב כ"י רק יניח לאחר להעתיקו וכמה סופרים מעתיקי דברים בשוקא. ואי' זה במשמע. אבל יותר נראה דתלו בטיב הכתיבה אם כותב הראי' והטענות בלשון מדבר בעדו א"כ בבוא הדברים למורה הרי רואה שמבטן ת"ח יוצא זה ולו הריב ויש לחוש דנושא לו פנים ומהפך בזכותו משא"כ כשהב"ד מעתיקין בלשון כאילו הם מדברים ומצדדים בראיות הללו לזכות גבר הלזה אין כאן ראיה שהוא ת"ח כי הראיה יוצאים מבטן בית דין והם שחפשו ובינו בספרים ומצאו ראיות אלו לזכות של בע"ד זה ואם כן אין כאן חשד ופשוט:

יש אומרים שאם יש שני ת"ח כו' כיון ששניהם בעיר אחת וצ"ל אף על פי דהתובע יכול לטעון לעיר אחרת ניזול לב"ד הגדול ומכ"ש באותו עיר ואפי' למקום ועד יכול להכריחו צ"ל דבאותו עיר גרע טפי דאם יפלא מן ב"ד קטן דבר הרי יכולין לשאול פי ב"ד הגדול ממנו וכ"כ הב"ח. אבל הטור חולק וס"ל דלא זו דלא מצי לטעון נילך לב"ד הקטן אפי' אם יש ב' ב"ד ששניהם שוי' יכול המלוה להכריחו לילך אתו לפני איזה ב"ד שירצה התובע אבל אינו יכול להכריחו לילך לפני ב"ד קטן כשיש בעיר ב"ד גדול ונתבע טוען לילך לפניהם. והסכימו הסמ"ע ורבים מאחרונים עם הטור. ועיין תומים שהארכתי בישוב דברי הסמ"ג וטור ע"ש והעליתי דבא' גדול וא' קטן אינו רשות לנתבע לומר לילך לפני ב"ד קטן אבל כשיש ב' ב"ד השוים במעלה יש לנתבע ברירה לומר לפני ב"ד זה או זה אלך וה"מ כששניהם בעיר אחת אבל ב' ב"ד שוי' במעלה א' בעיר ואחד רחוק ג"פ לא יכול נתבע לומר לפני ב"ד הרחוק שלשה פרסאות כיון שיש לו ב"ד השוה בערך כמו ב"ד ההוא בעירו. אבל אם ב"ד הרחוק ג"פ יותר במעלה מן ב"ד שבאותה עיר אעפ"י שאינו כ"כ במעלה כמו ב"ד הגדול לשיטת התו' ורא"ש רק כמו בית וועד מ"מ הואיל ואינו רחוק כ"כ רק שלשה פרסאות יכול הנתבע לומר לילך לפניהם לדון ע"ש:

ואם אחד סלק עצמו פי' ב"ד אחד משני ב"ד הנ"ל וא"כ אין כאן רק ב"ד אחד:

שאם רואה הדיין שבע"ד חושדו וכו' דוקא במקום דאיכא חשד אבל אי ליכא והוא מלגלג על הדין מנדין אותו נ"י וסמ"ע. פי' מקום דאיכא חשד כי האי דב"מ דף ס"ט דחד שותף פליג זוזי בלי דעת חבירו ופסק ר"פ דהוי חלוקה ואחר כך חלק חבירו יין בלי דעת שותפו ופסק ר"פ דלא הוי חלוקה ויש כאן מקום חשד דתמיד מחייב לאותו גבר ולכך הודיע' ר"פ הבדל שיש בין מעות ליין ע"ש:

וכ"ש אם אומר כתבו לי כו' הקשה הסמ"ע מה כ"ש במקום חשד מודיעין לו טעם הדין וכאן אין כותבין רק הטענות ולא טעמו של דבר כמ"ש הרמ"א להדיא בהגה זו ותי' דלענין כתיבה יש כ"ש אם במקום חשד מודיעין טעמא מכ"ש כאן שאין רוצה הטעם רק הכתיבה דעושין כן. ועיין תומים שהעליתי דאף דאין כותבין טעם הדין בפסק מ"מ בע"פ אומרים לו הטעם וא"ש הכ"ש ע"ש:

אבל בלא"ה אין כותבין דמאחר שקיבל אותם לדיינים סתם לאו כל כמיניה לחזור מפסקיהם ואם מבקש טעם הדין ודאי יאמרו לו שהרי אפי' זה שלא ביקש הטעם רק הב"ד רואין שחושדין אותם נתבאר שצריך להודיעם סמ"ע והטעם שנתן דמאחר שקבלהו לאו כל כמיני' לחזור אינו מובן דאטו צריכים לכתוב משום חזרה רק לברר ע"י ב"ד הגדול שטעו בדין וזהו שייך אף כשדנו בלי כפי'. ולכן צ"ל הטעם דמה"ת לחשוד אותם שטעו ואילו הם בחזקת דלא גמירי כ"כ לא היה לך לדון מתחילה בפניהם אבל כשבאמת לא רצה לדון בפניהם זהו טענתו לכך לא רציתי כי יודע אני שאין דעתם שלם בדין הזה כלל ולכך צריכין לכתוב לו. וכן מה שכתב הסמ"ע דאף בזו אם מבקש טעם הדין יאמרו לו כו'. עירב שני תי' יחד דהא הך דיעות דס"ל לחלק בין כפי' לאינו כפי' הא לתרץ הקושיא מהא דאמרינן בב"מ כגון דא צריך לאודועה ובסנהדרין אמרו דאם בא ושאל לכתוב דכותבין לו וע"ז תי' לחלק בין כפי' לאינו כפי' ועוד תי' הרא"ש דכאן אמרינן ליה אפי' בלי שאלה לדעת הטעם משא"כ בעלמא בלי חשדא צריך לבקש להודיעו הטעם וא"כ לפ"ז הך דמחלק בין כפי' לאינו כפי' ע"כ לא ס"ל הך סברא דבאינו כפי' אם שאל הטעם דאמרינן ליה כמ"ש הסמ"ע דאי ס"ל מנלן לחלק בין כפי' לאינו כפי' דהא בלא"ה לק"מ כמ"ש הרא"ש דשם בסנהדרין בעינן דוקא שאלה. ואולי ס"ל לתו' דאף דנימא אם שאל הטעם לכ"ע צריך לומר דאין לך חשדא יותר מזה מ"מ מה שלא חלקו התו' כן הוא משום דזהו בעובדא דר"פ דאמר חזי' בתר דידי קאתא מר ס"ל ה"ל שאלה למה תחייב אותי וכאומר לו הודיעני טעם הדברים ומ"מ אמר כגון דא וכו' ואם כן קשה אהך דסנהדין וצ"ל לחלק בין כפי' לאינו כפי' וכו' ש"מ דבאין כפי' אפי' שאל אין אומר לו ולכן דברי סמ"ע מגומגמים בזה:

וצריך לשלם מיד אף דמבואר כן בראש הסי' דמוציאין ממנו תיכף מ"מ דלא נימא הב"ד מוציאין ממנו אבל מונח ביד ב"ד עד שנשמע אם הסכים הב"ד הגדול לפסק הזה כדי שלא יהיה אח"כ טורח אם יהיה הדין חוזר להוציא מיד שכנגדו וקמ"ל דמשלמי' ליד הבע"ד דלטעות לא חיישינן סמ"ע:

לפרוע לו כל הוצאותיו היינו אם יצא חייב בדין ועיין תומים שהנחתי בספק אם התובע לא תבעו בערמה רק בתום לבבו חשב שהדין עמו והדיין פטרו לנתבע דלמה לא יהיה מחויב לשלם הוצא' סרבנו' דלמה ליה זאת שסירב וגר' נזק לחבירו וע"ז מתחייב משום מזיק ע"ש:

משעה שנעשה סרבן וכתב היש"ש דהוצאות ששלח שליח אחרי המעות או אחריו א"צ לשלם וכ"כ הש"ך וכתב ב"י בשם הרא"ש בתשובה דאם תבעו לשלם לו הוצאות הזמנה והלה כופר והביא עדים ואחר כך הודה ואמר שלא סירב אינו נאמן דה"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי עכ"ל והביאו הסמ"ע ואם קודם שבאו עדים הודה שהזמינו ואמר שלא סירב אם שלא מחמת ביעותא דעדים אמר כן נאמן ואם מחמת ביעותא אינו נאמן לפי מ"ש הרמ"א לקמן בסי' ע"ט בהגה כ"כ הש"ך ועיין מש"ל:

אין אומרים שישבע דעת הסמ"ע הואיל ואין מגיע לנתבע הנאה מזה לא אמרינן שישבע ויטול אף שהוציא ברשות. רק אם אפשר לברר בעדים או ע"י שומת ב"ד יגבה ואם לאו לא יגבה ועיין בתומים שכתבתי דלא נראה לענ"ד כן ואם אפשר בבירור ודכותיה לא סמכינן על שבועתא אבל באי אפשר לברורי ישבע כמו ניזק דנשבע ונוטל:

סעיף א' . נ"ב הנה הב"י כתב בשם הריב"ש דהיכא דפתחו ליה בדינא א"י לומר לב"ד הגדול אזלינא. והנה האו"ת בסי' כ"ח סי"ו בהגה תמה ע"ז שהוא היפוך לשון הש"ס דמשמע דבלא נקט דיסקא מב"ד הגדול אף דפתחו נזקקין לו. ולדעתי נראה דהוי א"ש בפשיטות דהרי יש להבין מה דפריך הש"ס כי פתחו לו בדינא נמי מצי למימר לב"ד הגדול אזלינא וכו'. ולכאורה היא תמיה מאי פריך כ"כ בפשיטות דבכהאי גוונא נמי מצי למימר לב"ד הגדול אזלינא. אך נראה דהרי עיקר הטעם דבפתחו לו ל"מ למימר הוי מטעם קבלה דהוי כקבלוהו עליהם וא"י לחזור בו. ולכך י"ל לפמ"ש הש"ך בשם הבאר שבע. דא"צ לפרש הטענות שלו עד בב"ד דעביד אינש דלא מגלי טענותיה אלא לב"ד יעו"ש א"כ יכול הנתבע לומר דמה דעמד בדין לפתוח בדינא הוי רק שרצה לשמוע התביעה ממנו מה יתבענו. ואך כיון ששמע הטענות רוצה לילך לב"ד הגדול ומעולם לא קבל אותם לדון לפניהם. לכך הש"ס דמיירי מן הנתבע כמו שמשמע שם להדיא דמיירי מאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ולפטור מקבלין. בע"כ דמיירי דתובע מביא עדים ואין הנתבע שם. לכך פריך שפיר כי פתחו לו נמי מצי למימר לב"ד הגדול אזלינא דלגבי הנתבע פשיטא דלא הוי זה קבלה והסכמה לכך מסיק דאף בכה"ג יכול לחזור בו. אבל הריב"ש וב"י כאן מיירי אם התובע רצה לילך לבית דין הגדול דבי' אין שייך לומר טעם זה דרצה לשמוע טענות שלו. דהרי הוא התובע והוא יודע התביעה שלו לכך שפיר הוי פתחו לי' בדינא כקבלה וא"י לחזור בו ודוק: ואין לומר דגם התובע יטעון דרצה לשמוע תשובת הנתבע. ז"א חדא דהרי הש"ך חולק על הבאר שבע וס"ל דצריך לגלות לו טענותיו. ולדידי נראה להכריע כך. כיון דעבד לוה לאיש מלוה ולכך התובע א"צ לפרש טענותיו אל הנתבע ולכך יכול לומר לו דלכך שתק ובא לדין כי יסבור התובע שהמה דיינים ויגלה טענותיו להם. אבל כשהתובע חוזר בו א"י לומר דלכך שתק לשמוע טענותיו דבלא"ה יכול לכופו לגלות לו טענותיו ובזה הדין עם הש"ך ולכך א"י לומר דשתק כדי שישמע הטענות דבלא"ה הי' יכול לכופו להגיד לו הטענות וא"כ למה שתק ובא לדין. ובע"כ דקבלם לדין ממש ועוד נראה דדוקא בנתבע לתובע כיון דא"י גוף התביעה לכך י"ל דרצה לשמוע התביעה אבל התובע דידע התביעה ממה חייב לו לשמוע כפירת הנתבע אין הכרח לו ויכול להבין מדעתו שיכפור הלה ולכך לא הוי זה אמתלא לומר דלכך עמד בדין. ולכך הוי פתחו ליה קבלה ממש ודו"ק היטב וא"ש. והנה אם התובע והנתבע היו במקום א' ואח"כ הלך הנתבע למק"א. ע' בכנה"ג בהגהות ב"י בשם מהרשד"ם שכופין הנתבע לבא למקום התובע. ועי' בחיבורי על אהע"ז סי' ע"ה [מהדורא חית סי' י"ג] מ"ש בזה לאה"ק. וגם בדין אם הבעל עקר ממקומו מאשתו אם מחיוב לבא למקום אשתו לדון עמה יעו"ש וע' עוד בחיבורי על אהע"ז מהדורא וא"ו סי' קל"ו כתבתי כמה חילוקי וחידושי דינים בזה בעז"ה: