שולחן ערוך, חושן משפט ח׳: שלא למנות דיין שאינו הגון וגודל שכר הדיין ועונשו ובו ה סעיפים: – עם 18 מפרשים

שלא למנות דיין שאינו הגון וגודל שכר הדיין ועונשו ובו ה סעיפים:
כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין אע"פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי זה שהעמידו עובר בל"ת: הגה ואסור להעמיד ע"ה דיין על סמך שישאל כל פעם לחכם (ב"י) ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים או שכולן עמי הארץ וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר) אע"פ שאינם ראויים לדיינים וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן וכן כל צבור יכולין לקבל עליהם ב"ד שאינם ראוים מן התורה (ב"י בשם תשו' הרשב"א) וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב אסור לעמוד לפניו ולא עוד אלא שמצוה להקל ולזלזל בו (וע"ל ס"ס ג'):

צריכים הדיינים לישב באימה וביראה בעטיפה ובכובד ראש ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטילה בב"ד ויראה הדיין כאלו חרב מונחת לו על צוארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הקב"ה נוטל ממנו נפשות וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאלו תיקן כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל (שמא יאמר הדיין מה לי לצרה הזאת ת"ל ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות) (טור):

דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה ואעפ"כ לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקינים ומפצירים בם:

אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור אלא בענוה ויראה וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן ת"ח לעולם וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש אע"פ שהם עמי הארץ ולא יפסיעו על ראשי עם קודש וצריך שיסבול טורח הציבור ומשאם ומצוה על הציבור לנהוג כבוד בדיין ויהיה אימתו עליהם וגם הוא לא יתבזה ולא ינהוג קלות ראש לפניהם שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני ג' כדי שלא יתבזה בפניהם וק"ו שאסור לו לאכול ולשתות (ולהשתכר טור) בפני רבים: (כל דיין שאין לו מי שישמשנו אסור לו לקבל להיות דיין) (הגה"מ פכ"ה דסנהדרין):

אף בשליח ב"ד אסור לנהוג קלות ראש והמצערו יש רשות לב"ד להכותו מכת מרדות והשליח נאמן כשנים להעיד שביזהו כדי לנדותו: הגה והשליח ב"ד יכול להגיד לב"ד ואין בזה משום לשון הרע (מיימוני פכ"ה דסנהדרין וגמ' פ' אלו מגלחין) וכן יכול בעצמו לעשות דין במסרב בו להכותו (וכן) אם הזיקו (בממונו) פטור (ר"י נתיב ל"א חלק ב' ונ"י ריש פרק המניח) וע"ל ריש סימן י"א:

ואינו. האי וי"ו של ואינו חכם. היא וי"ו החולקת ותרתי קאמר הן שאינו הגון במעשים אף שהוא ת"ח או שאינו ת"ח אפי' הגון במעשים וכדמסיק אע"פ כו' סמ"ע:

שישאל. דשמא לא ישאל ונמצא מטה את הדין רש"י דלא כטעם הע"ש. סמ"ע:

באימה. מפני כבוד השכינ' כמ"ש אלהים נצב בעדת אל:

דן. יהא דומ' לו כאילו דן להקב"ה כמ"ש כי לא לאדם כו' סמ"ע:

לאמתו. פי' שדן האמת לפי שעתו פעמים בדין תור' פעמים לפי השע' למגדר מלתא כ"כ הסמ"ע וע' בב"ח ובדריש' עוד פירושים אחרים בזה:

ראוי. ומ"ש בסי' י' ס"ג על ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להורא' ואינו מור' התם מיירי שאין כמותו בכל הדור משא"כ כאן כתב שאין שם כמותו משמע דבמקום אחר יש הגונים כמותו. סמ"ע:

להכותו. פי' כשיש עדים שמצערו הי' מכין אותו מכת מרדות אבל בלא עדים אין השליח נאמן להכותו רק לנדותו ואע"פ שנידוי חמור מדינא דש"ס מ"מ לענין נאמנות לא הימנוהו לשלוח יד בגופו בלא עדים וע"ל סי' י"א ס"ב עכ"ל הסמ"ע וע' בס' ב"ש מה שכתב בזה:

פטור. אפי' הי' יכול להציל בדבר אחר. סמ"ע:

א) ל' הרמב"ם בפ"ג מהל' סנהדרין וכ"כ הטור וביאר הרמב"ם שם שנא' לא תכירו פנים במשפט וכו' וכ' הסמ"ג במצות ל"ת סי' קצ"ד דאיתא במכילתא

ב) שם מהירושלמי סוף ביכורים וכ"כ הטור כ' הב"ח דנרא' דר"ל דאינו חכם בחכמת התורה ☜אבל אם הוא חכם בחכמת התור' אע"פ שיש גדולי' ממנו בעיר אין בזה איסור והביא ראיי' לזה

ג) שם מהא דסנהדרין דף ז' ע"א וכ"כ הטו'

ד) מהא דשבת דף י' ע"א משיתעטפו הדיינים:

ה) שם בסנהדרין:

ו) כגי' הרמב"ם שם בפכ"ג וכ"כ הטור:

ז) שם דף ו' ע"א:

ח) מימרא דרב אחא בריה דרב איק' כו' שם דף ז' ע"א:

ט) מימרא דרב שמואל בר נחמני שם

י) מהא דתני להו רב חייא וכו' שבת דף י' ע"א:

כ) מימרא דר"ש בר נחמני שם בסנהד':

ל) שם ספ"ג מהא דר' זירא הוי מיטמר מלתמוי סנהדרין דף י"ד ע"א ואיתיה בירושל' סוף ביכורים:

מ) שם ריש פ' כ"ה

נ) מימרא דר' יהודה אמר רב ר"ה דף י"ז ע"א

ס) מימרא דר"א סנהדרין דף ז' ע"ב ופירש"י כשמתורגמן דורש שהיו הצבו' יושבים לארץ המפסיע לילך ולישב במקומו כמפסיע על ראשן וכ' הסמ"ע ☜נראה דה"ה כשיושבין על ספסל ארוך זה בצד זה

ע) ג"ז שם דף ח' ע"א:

פ) מעובדא דר' יהודה בר יחזקאל קידושין דף ע' ע"א:

צ) מברייתא פסחים דף מ"ט ע"א

ק) וכן הוא ברמב"ם שם

ר) מהירוש' הביאו הב"י:

ש) מהא דרב מנגיד כו' קידושין דף י"ב ע"ב:

ת) מימרא דרבינא ב"ק דף קי"ב ע"ב וממימרא דרבא מ"ק דף ט"ז ע"א:

שאינו הגון. סנה' ז' ב':

ואינו חכם. שם דבי נשיאה כו':

אע"פ שהוא. ספרי פ' דברים לא תכירו פנים כו' שלא יאמר כו':
(ליקוט) אע"פ שהוא כולו מחמדים כו' ספרי פ' דברים לא תכירו פנים במשפט זה הממונ' להושיב דיינים שמא תאמר איש פ' נאה אושיבנו דיין איש פ' גבור אושיבנו דיין איש פ' יודע בכל לשון כו' ע"ש (ע"כ):

ואסור להעמיד. שבת קלט א' וע"ש ברש"י:

ועיירות. סנה' כג א' בערכאות כו':

וכיון. שם אימתי בזמן כו' ואפי' בערכאות:

(ליקוט) וכל דיין. ירוש' סוף ביכורים ר' מנא מקיל לאילין דמתמנני בכסף ר' אימי קרא עליהון אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם א"ר יאשיה וטלית שעליו כמרדעת של חמור א"ר דיין זה שהוא מתמנה בכסף אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כו' (ע"כ):

לעמוד לפניו. צ"ל מפניו וב"ה בירושלמי:

באימה ביראה. סנה' שם לעולם יראה הדיין כו':

על צוארו. כ"ה גי' הרי"ף:

כאלו תקן. ר"ל ז"ש כאלו נעשה שותף כו':

שמא יאמר. סנה' שם ו' ב':

דרך. שם י"ד א':

עד שידעו. סוף ברכות:

ושאם. ע"ז י"ט ב':

ואעפ"כ. הוריות י"א:

אסו'. נדרים פ"א ב':

וכן אסור. שם:

ומצוה על. סנה' שם:

וק"ו שלא. פסחים מ"ט א' ועתוס' דספ"א דקדושין מ"ב ד"ה וי"א בירו' כו' ובמ"ר פ' קהלת על פ' ושנאתי את החיים ר' הושעי' אתון כו':

(ליקוט) כל דיין. ירוש' סוף פ"א דסנה' ר' יוחנן כו' חמא ר' חנינא בר סיסי מפצע קיסין א"ל ר' לית הוא כבודך א"ל ומה נעביד ול"ל מאן דמשמשוני א"ל אין לא הוה לך מאן דמשמש' לא מקבלה עלך מתמנייא (ע"כ):

אף. יבמות נד א' קדושין י"ב ב':

וכן יוכל. ב"ק כ"ח א' פרט לשליח ב"ד לפי שעושה ברשות וכן מדמה שם עביד דינא לנפשיה דבתחלה מותר לשליח ב"ד:

וכן אם. שם בעביד אינש כו' ת"ר שור שעל' כו' וה"ה לשליח ב"ד כנ"ל:

סעי' ב' (כאלו חרב מונחת) מהושאמרו חז"ל שיראה הדיין כאלו חרב כו' וגיהנם כו' במוהרמ"ש ז"ל בסנהדרין כתב דהיינו מצרשני הכתרים חירות ממלאך המות וחירות משיעבוד מלכיות וכ' שם מצד מיה' שאברהם אבינו ע"ה בירר מלכיות. ונראהכוונתו שכיון שגיהנם במקום שיעבוד מלכיות עי"ז צריך להיות פחד בלילות גיהנם כי דיין המעוות משפט בקרא עוול כו' וגורם סילוק שכינה ח"ו. עי"ז הו"ל כאלו שני הכתרים ניטלו ממנו ובמקום שיעבוד מלכיות יכול להיות ג"כ גיהנם כי אברהם אבינו ע"ה בירר מלכיות במקום גיהנם לגבי שלא התעיבו כ"כ מה שאין כן דיין המקלקל משפט מזיד שקרוי תועבה כו' אולי לא עליו בורר כנ"ל.: ובמוהרמ"ש ע"ה שם נקט משמעות שחרב היינו שיעבוד מלכיות והייני גם כן מצד שיש חשש שלא יהי' מלכיות במקום גיהנם ואפשר שיחולו שניהם. וצע"ע בכוונת מוהרמ"ש ע"ה: ואולי י"ל שבחי' חרב היינו מצד מה שאמרו חז"ל באבות חרב בא לעולם ח"ו על ענוי הדין ועוות הדין ומורים בתורה שלא כהלכה. עי"ז צריך להיות הדיין אחוז חרב פחד שמא יטה משפט שלא כהלכה והתוס' ז"ל כתבו על מה שאמרו חז"ל דיין הדן דין אמת לאמתו שאמת היינו כהלכה. ובחי' לאמתו היינו לאפוקי דין מרומה רק נכון בכל האפשר לכוון שיורה כהנכון כפי גופא דעובדא ולברר אמתיות המאורע על פי הטענות צריך להיות הדיין נזהר מבחי' כעס המסתים טענות בע"ד וכן מבחי' חנופה לאחד מהם שעי"ז שכנגדו מסתתמין טענותיו ועי"ז אי אפשר שיבורר לו אמתיות המאורע וצריך להיות נזהר בזה היטב. ואמרו חז"ל כועס כל מיני גיהנם שולטים בו ח"ו גם חנופה גורם לגיהנם ח"ו. וגורם בחי' אף ויסורים ח"ו. עי"ז על ידי זכרון הדיין פחד בלילות גיהנם תחתיו עי"ז יזהר מכעס וחניפות וישפט היטב:

סעיף ד' (אסור לעשות מלאכה) מה שאמרו חז"ל אסור לדיין לעשות מלאכה בפני ג'. נראה שאין בכלל מלאכה שהיא של מצוה כגון האמוראים הק' מר מלח שיבוטא מר צלח ציבי כו' והם היו קבועים לעשות כן בכל עש"ק. ומסתמא לא הי' אפשר להם להסתתר מפני בני אדם בזה. ולפעמי' היו באים לביתם אנשי' בעת עסקם בזה. וכן הנהו דהוו מכתפי ועיילו כו' אלו איקלעו רב אמי ורב אסי כו' פשיטא שמהנמנע להעלים כל זה. אלא ודאי שמלאכה שהיא לשם שמים במצוה מזומנת אין קפידא בזה. וכן פיזוז וכרכור דדוד המלך ע"ה לקצת פירושים הי' בזה מעין מלאכה. וכן בשמחת בית השואבה היו עושים גם מעין מלאכות ברבים. וגם דלכתחילה ראוי להעלים גם זה כשאין עי"ז מעוט תועלת הנמשך על כל פנים בדיעבד אין קפידא כלל:

(עוד מצאתי) מה שממונה בעירו לדיין אין לו לעשות מלאכה בפני ג' כתבתי במק"א שבמלאכת ארעי אין חשש והמנהג פשוט שהדיינים כותבין וחותמין את עצמם על גיטין ברבים דהוה לי' כתב שהוא גם מלאכת אומן. וגם מלאכה שביגיעה קצת ואינה ארעי כשהיא מכשירי מצוה ממש יש לומר ג"כ דאין חשש כי מה שהוא להרבות כבוד שמים אין בו זלזול. והרא"ש ע"ה הי' עוסק בטחינת קמחת דפסחא גם שהי' ממונה על הצבור בכמה מדינות והי' אפשר לו לעשות ע"י אחרים. רק שאין חשש פחיתות כבוד ע"י מלאכה שהיא מלאכת שמים. ובפרט אם אינו עושה דרך קבע. ממש. הו"ל כארעי וכמו התעסקות בטחינה ועשיית מצות. נראה דכל זמן שאינו קבוע ביחוד לדיין העיר. ולפעמי' דנין לפני זה. ולפעמי' לפני זולתו לא שייך בו כל הני מילי הנזכרים בש"ע. כי דוקא בדיינים הקבועים שאין דנין בעירם רק לפניה' הוא דשייך כנ"ל ולא זולת ועפי"ז ניחא ההיא דקרנא ז"ל דהוה דלי דלויי וכהנה עובדות שבדברי חז"ל שמשמעותן שעשו כן בפרסום. וכן כל תנאי ואמוראי הקדושי' שהיו מתפרנסין ע"י מלאכה כגון ר' יוחנן הסנדלר ז"ל ר' יצחק נפחא ז"ל ור' יושע ז"ל פחמי. שגבי הקבועים אי אפשר שלא יפירסם או שכשיבואו ג' לא יעשה. כי זה מהנמנע ולהנ"ל ניחא שכל שאיננו הוא הראב"ד בעירו שאין לדון זולתו אין זה בגדר נתמנה דיין על הציבור. וכמו דהוי מכנפי לכולהי טבחי דנמטיה שובא מכשורא כן מכנפינין לחכמי עיר במשפט כי היכא דנימטי' כו' ועי"ז אין שם התמנות דיינות על החכמי' כל אם על מי שאינו אפשר לדון בלתם. והם משועבדים לבני העיר נדון דיניהם. איך גם גבי הממינים בעירם בקביעות נרא' שגדר איסור לא שייך בזה כי אם גבי הראב"ד ביניה' שהי' יכול לדון כדין יחיד מומחה. וגם בג' הטעם משום דחד מנייהו גמיר ואינהו מסברי להו וסברי וכן הוא בכל הראב"ד שהוא גדר המומחה ביניה'. ובעיירות גדולות שצריכים לדיינים רבי' קבועים מיוחדום רק לזה ופונים את עצמם מעסקם עי"ז. כל הקבועים עד שאין לדון כי אם לפניה'. וכן כל הקבועים כשאפשר שיספיקו להם הציבור כל כך עד שיקיימו על עצמם כל מניעות הנזכרים. שלא יעשו מלאכה בפני ג' ושלא יאכלו בפני ג'. שאינן אוכלים עמהם רק הדיין אוכל ביחידות וכדומה הרי זה עצהיו"ט:

שם (לאכול ולשתות) אודות מה שהדיין אסור לאכול בפני ג'. נרא' שאין זה כי אם לפני גדולים. מה שאין כן קטני' הם כדליתנהו בזה. גם נרא' דאשתו כגופו בזה. ואיננה מצטרפת לחשבון. גם שנראה דנשים כאנשי' להא מלתא כיון שטעמא שלא יהיו בני ציון היקרים נחשבי' ח"ו לנבלי חרס בעיני עמי הארץ בבחינת אכל עמו נדמה בעיניו ככלי חרס. ולזה לא פלוג חז"ל בזה ואסור לאכול גם לפני ג' ת"ח. ואולו הוא בבחי' מעין מה שאמרו חז"ל ג' אי אפשר דליכא ביניהו חד דגמיר כן על פי הרוב ג' איכא ביניהו חד מעין עם הארץ מסתמא. וכיון שנשותיהן יותר מהם יש ליזהר גם בפני נשים בכל הנ"ל. עכ"ז אשתו כגופו ואינה מצטרפת בזה. ואולי גם כל בני ביתו דדש בהו ולבו גם בהם ג"כ אינם מצטרפים לזה. אן להחמיר לגבי ג' בני ביתו הגדולים הוא עצהיו"ט: גם נרא' שאין זאת כי אם בעיר שהוא ממונה שם לדיין או שלא בעירו כשנזדקק שם בתורת דיין: גם נרא' שאין קפידא בזה באכילה פחות מכזית ולא שייך בזה חצי שיעור כשיעור מצד חזי לאיצטרופי. ורק בלשון של אכילה שהוא בכזית בזה הוא שיש קפידא בזה ולא זולת זה כלל. ואולי אין קפידא בזה כי אם בסעודות קבע ממש. וכדקיימא לן במדת חסידות דלא תאכלו על הדם אודות קודם קבורה שאין קפידא בזה רק בסעודות קבע. ואולי כ"ה בזה. ובלשון חז"ל מה שאיננו סעודת קבע נקרא טעימה כידוע וצלע"ע: גם נרא' שכמו שבזמן שהמסובים עמו אוכלים ג"כ אין קפידא בזה וכמו שכתבתי במק"א בזה. כן הוא כל שמסובים בסעודה אחת. גם שאוכל הוא בזמן שאין זולתו שאצלו אוכלי' אז בסעודה ההיא רק הם אכלו קודם ועסוקים עכשיו בזמירות והוא אוכל אז כל שהוא סעודה אחת נרא' שאין קפידא בזה. ואין מוקדם ומאוחר בזה בהפרש כי הטעם הוא שכל זמן שדעת מסובים שעמו ג"כ על האכילה אין בזה גדר הזלזול באכילה בפני רבים. והרי אין אנו מושכים ידינו מן הפת כל הסעוד' ומתחלה ועד ברכת המזון דעת כל המסובים על האכילה. וכל הנאכל אז הוא בכלל אכילה בחבורה. שאין בזה משום זלזול. ואולי גם ע"י מה שנוהגים לקרות הנכנסים בזמן אכילה אל אכילה וכנהוג גם שעיקר טעם המנהג הוא מצד שיהי' גדר פת בסלו ולא יהי' שייך בזה בחינת דשמע קל חברי' דאכיל והוא לא אכיל כו' וע"י מה שקורים לאכול הרי זה בגדר פת בסלו. על כל זה אולי יש בזה ג"כ תיקון על בחי' הזלזול שע"י אכילה בפני רבים של הדיין הממונה שם בעירו וכל שהוא מעורר ג"כ תאוות אכילה להבאים לפניו. כיון שאינם בהיסח הדעת מאכילה. הרי זה קצת כאלו גם הם אוכלי' עמו. אך אין כדאי לסמוך את עצמו ע"ז לכתחילה לגמרי ובצירוף מה שהעומדי' שם אינם פנים בפנים עמו ואינם רואים ואולי גם לא שומעים מתנועת אכילתו. אולי ראוי לסמוך את עצמו לכתחילה גם בהממונה בעירו בקביעות. אך כשהם מסובים יחד גם שאוכלים בזה אחר זה נרא' להקל בזה. כיון שאין שום היסח הדעת מהאכילה בפועל אז ושומרים את ידם בנקיות:

(עסמ"ע ס"ק כ"ב) כיון שמפורש בחו"מ סי' ח' שרק בסעודת מריעות יש מניעה באכילה ושתי' בלא שכרות לפני רבים. יש לומר שבשבת"ק גם בסעודה ג' אין חשש בזה דהו"ל סעודת מצוה שגם אם יי"ח בתרגומא מ"מ כל הסעודה היא מצוה. וכמו שמרבים על כל סעודת מצוה קרואים יותר מכפי דרך המצוה ואין עי"ז חשש לכ"ע: ואולי אוכל סעודת עצמו דרשות אין חשש במה שרבים שבהם ע"ה רואים שם אליו (כשאין רואים גם שהם מקורבים אצלו בהבית נרא' שאין חשש) והחשש רק מצד ההתחברות לאכול עם רבים וכן אמר אחד ג"כ מסברא דנפשי'. ויש לומר כן כיון שאינו מפורש בש"ס ורק מכ"ש למדו כן י"ל שהק"ו רק מצד ההתחברות במריעות ואולי מ"ש שם כנסיות ע"ה וסעודת מריעות הכל אחד שעם ע"ה החשש רק במריעות ולא במצוה ומ"מ החשש רק מצד ע"ה וכמ"ש בתד"א ז"ל למנוע עם ע"ה. ובמצוה אין מניעה גם עם ע"ה מדאמרו חז"ל קפידא על מי שאינו הולך לסעודת מצוה אחר שזימנוהו. והרי יכול לומר שחושש שיבא לשם ע"ה ולא יוציאוהו משם לביישו ובלא ע"ה אין חשש בשום אכילה וכן הוא באוכל בפני עצמו בפני רבים ע"ה. [צ"ע שהרי לעיל העתקתי שהקפידא רק בפני עצמו ולא באוכל עמו] ואולי מה שאמרו חז"ל אכל עמו נדמה ככלי חרס היינו רק במיסב עמו במריעות ואולי היינו דוקא כשהע"ה הוא בעל הסעודה וכן מורה לשון עמו שמורה טיפול כמ"ש במקור"ב. מה שאין כן כמשמזמין ע"ה לסעודתו ואולי מורה ע"ז עש"ה לאכול לחם עם חותן משה כו' שלא היו חוששים עליו לבחי' ע"ה. והכנסת אורחים של אברהם אבינו ע"ה מסתמא הי' אוכל עמהם רק עם מלאכי השרת לא אכל מצד שהי' אז ג' למילתו. ואולי מה שאמרו חז"ל קרו מלחך כו' היינו ג"כ דוקא בעל הסעודה שאוכל שם וע"ה רואה במנה של האוכלים וגם בפני האוכלים וצלע"ע: ואולי סעודת הכנסת אורחים גם בני לוי' שלהם הו"ל בכלל מצוה להא מלתא. ואינו בגדר מריעות על כל. פנים ובפרט חשוב בדורו מצד מעשים טובי' ששייך לזה מה שאמרו חז"ל הנהנה מסעודה שת"ח בתוכה כו': וסעודות שעושים חבורות של מצוה כסיום משניות וש"ס פשיטא דהג"ל סעודת מצוה וי"ל שגם חבורה סנדק או בק"ח או ג"ח או הלבשה ות"ת של בני עניים הו"ל כמצוה מצד שהם מכשירי מצוה וגורם קרוב. אך חבורה פוע"צ או נ"ת או חב"ק אם אין עי"ז תיקון בסדר העוסקים גופייהו יש לחלק מסעודות חבורות הנ"ל של מצוה גופה בהנ"ל וצלע"ע: נראה שגם דקיימא לן אשת חבר כחבר מ"מ אין הוא בגדר איסור בכל הנ"ל. כיון שהוא בגדר כף הדמיון ולא עצמות ממש. כידוע מהזוה"ק והוא בח"מ ג"כ שאין כף הדמיון דמיון ממש. וכן הוא באיכה רבתי והני מילי. שהם מדרבנן בעלמא. לא שייך בהם דמיון הנ"ל. שיהי' בזה גדר איסור כלל. אך על כל זה טוב להנהיג בסגנון כבוד התוה"ק. והבריות לקרב דמיון הנ"ל גם בהני מילי בכל מה דאפשר עצהיו"ט:

כל המעמיד. עיין בספר ווי העמודי' סוף עמוד הדין:

וכל דיין. עיין ב"ח שהביא ראי' מפ' הבע"י במעשה דר"י בן גמלא דאם נתן ממון כדי שיתמנה אפילו הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובמנין אסור לעמוד בפניו אבל אם הוא לא נתן ממון אלא שמינוהו לפי שהוא גם כן עשיר כיון דחכם הוא בחכמת התורה ראוי לנהוג בו כבוד ע"ש:

ואינו חכם כו' עפ"ר שכתבתי דנראה מוכח שהאי וי"ו ואינו חכם היא וי"ו החולקת ותרתי קאמר הן שמעמיד דיין שאינו הגון במעשים אף שהוא ת"ח או שאינו ת"ח אף שהוא הגון במעשים וכמו שמסיק וכתב אפילו כולו מחמדים ע"ש:

עובר בלא תעשה דכתיב לא תכירו פנים במשפט ור"ל שלא יכירו פני האיש לאמר פלוני עשיר הוא או קרובי הוא אושיבנו דיין:

שישאל כל פעם לחכם דשמא לא ישאל ונמצא דיטה את הדין רש"י ודלא כע"ש שכתב טעם אחר מנפשיה:

שבהם לדעת אנשי העיר אע"פ כו' כצ"ל וז"ש וכיון שקבלו' כו':

שמצוה להקל ולזלזל בו שהכתוב קראן אלקי כסף ואלקי זהב כמו שכתב אלהי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם ודרשי' אלקי' הנעשה בשביל כסף ודומיא דעובדי כוכבי' דמצוה לזלזל בהו:

צריכין הדיינים לישב באימה כו' מפני כבוד השכינה ששרויה ביניהם כמ"ש אלקים נצב בעדת אל:

כאלו חרב כו' ה"ז עונש עולם הזה:

וכאלו גיהנם כו' הרי עונש עולם הבא ושניהן דרשו ממ"ש בשיר השירים הנה מטתו שלשלמה (מקום שכינה של הקב"ה שהשלום שלו) ששים גבורים סביב לה (הם ס' רבוא מישראל) כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות ואחוזי חרב ר"ל שאוחזין בידם נגד צוארם מפחד בלילות היינו גיהנם שנדמה ללילות ועפ"ר:

וידע את מי הוא דן יהא דומה לו כאלו דן להקב"ה כמ"ש (בד"ה ב' כ') ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לאלקים:

ולפני מי הוא דן היינו שהש"י אתם במשפט כמ"ש אלקים נצב בעדת אל:

הוא. עתיד ליפרע ממנו כמ"ש בקרב אלקים ישפוט כלומר אלקים הנזכר ברישא דקרא אלקים נצב כו' ישפוט בקרב אלקים הם הדינים להפרע מהן:

שתסתלק מישראל כמ"ש משוד עניים מאנקת אביוני' עתה אקום יאמר ה':

נוטל ממנו נפשו' כמ"ש וקבע את קובעיהם נפש:

שדן דין אמת לאמתו פי' שדן האמת לפי שעתו פעמים בד"ת פעמים לפי השעה למגדר מילתא ועד"ר בר"ס א' מ"ש עוד מזה פירושי' אחרי':

כאילו תיקן כל העול' דכשיראו בני אדם דיש דין ומשפט ימנעו מלעשות רע ולמדו ממ"ש ויעמוד העם על משה מהבק' עדהערב וכמ"ש בפרישה בר"ס א' ע"ש:

וגורם לשכינה שתשרה כמ"ש אלקים נצב בעדת אל:

עד שהיו מכבידים ומ"ש הטור והמחבר בסי' י' ס"ג על ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה היינו אחר שהיו מפצירים בם ומכבידים עליהם ואינם שומעים אי נמי התם מיירי שאין אחר כמותו בדור וכמ"ש הטור והמחבר שם והדור צריך לו משא"כ כאן שלא כתב אלא שאין שם כמותו דמשמע הא במקום אחר יש הגונים כמותו:

אינו רואה בן ת"ח. למדוהו ממ"ש [באיוב ל"ו] לכן יראוהו אנשים (ר"ל שמטיל אימה על אנשים) לא יראה כל חכמי לב:

ולא יפסיעו על ראשי עם קדש. שהיה מנהגם לישב על הארץ בשעת הדרש' וקאמר שיקדים לילך ולישב במקומו ולא יפסיע על ראשן לילך לישב במקומו אחר שכבר ישבו ולמדו זה ממ"ש לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטי' נראה דה"ה בזמן הזה כשיושבין על ספסל ארוך זה בצד זה והשלחן לפניהם לא יפסיע על הספסל לילך מאחוריהן:

וצריך שיסבול טורח הציבור למדו זה ממ"ש בפ' וארא ויצום אל בני ישראל ולא כתב על בני ישראל אלא שיהיו נטפלים עליהם תמיד לסבול את טרחם:

לנהוג כבוד בדיין שנא' ואצוה אתכם זו היא אזהרה לצבור שתהיה אימת הדיין עליהן:

לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים. בטור וברמב"ם סיים וכתב ז"ל ובכניסת ע"ה ובסעודות מריעים ונראה דהאי וי"ו של ובכניסת ע"ה היא כמו או בכניסת כו' ור"ל דאפילו בסעודת מצוה אסור להשתכר ובכניסת ע"ה ובסעודות מריעי' אסור לאכול ולשתות אפילו בלא שכרות. א"נ אהקל וחומר קאי וה"ק ק"ו שאסור לו לאכול כו' ובן בנו של ק"ו הוא שאסור לאכול בכניסת ע"ה ובסעודות מריעים ולפ"ז א"ש דכיון שפשוט הוא כ"כ מ"ה השמיטוהו המחבר ומור"ם ז"ל וק"ל:

והמצערו יש רשות כו'. פי' כשיש עדים שמצערו מכין אותו מכת מרדות אבל בלא עדים אין השליח נאמן להכותו על פיו אלא לנדותו על פיו ולפ"ז צריכין למחוק הוא"ו של ולהעיד וצ"ל להעיד וכ"כ בטור ע"ש ואע"פ שהנידוי הוא חמור בעיני רוב העם וגם לדינא דגמרא מהכאה מ"מ לענין נאמנות לא הימנוהו לשלוח יד בגופו בלא עדים דדוקא לענין נידוי שהוא ביד ב"ד ואין שולחין יד בגופו המנוהו דומה למ"ש דנאמן שליח ב"ד לומר שסירב הבעל דין ולא רצה לבא לנדותו ולא לענין לכתוב עליו פתקא דנידוי וכמ"ש הטור והמחבר בסימן י"א ס"ב דאפילו אהוצאות ממון הקל לא הימנוהו וצער וביזוי הכל חדא הוא והא דכתב אצל הכאה המצערו ואצל נידוי המבזהו משום דשתי מימראות המה בשתי מסכתות ונקט לשון דהמימראות בשניהם עפ"ר שם הוכחתי כל זה ובדרישה כתבתי ישובים אחרים אבל זה נ"ל עיקר:

ואין בזה משום לשון הרע המחבר בעצמו בסי' י"א כ"כ ע"ש ויליף ליה בגמרא ר"פ אלו מגלחין מדכתיב גבי משה העיני האנשים ההם תנקר כו' ואיך ידע משה זה אם לא שהשליח הגיד לו דבריהן ואי דהוה ביה משום לשון הרע לא הוה מרע"ה כתבו בתורה ע"ש:

להכותו וכן אם הזיקו בממונו פטור כצ"ל וכן הוא שם וסיים שם וכ' דאפי' יכול להצילו בד"א עכ"ל:

ואינו חכם. וי"ו מחלקת היא ואו או קתני ואפי' יש שם שלשה. ומשמע בסי' ג' דבחד דגמיר סגי היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריכים כולם להיות בקיאים בתורה:

בלא תעשה. לא תכיר פנים במשפט כלו' שיכיר פנים לעשיר או לקרוביו להושיבו בדיין סמ"ע:

שמצוה להקל. כי הכתו' קראו אלקי כסף וכל ליצנותא אסור לבר וכו':

לאמתו. היינו לפעמים חוץ לדין משום מיגדר מלתא או כשהוא דין מרומה צריך להסתלק מדין תורה כדי שיהיה לאמתו של דין:

לא היו יושבין. והיינו כשיש דיינים מומחים אף שאינם כמותו אבל אם אין שם מומחים כלל מחוייב לדון ועל זה נאמר ועצומים כל הרוגיה. אורים ותומים:

ולא יפסעו. בימיהם היו יושבים על הקרקע ובמדינותינו שיושבים על הספסל לא יפסע על הספסל אחורי היושבים סמ"ע:

ולהשתכר. היינו בסעודת מצוה אבל בסעודת מרעים אין לו לאכול כלל:

נאמן כשנים פי' כשיש שנים מנגדין אותו אבל כשאין עדים רק השליח ב"ד לבד א"צ לנגדו רק לנדותו. ואין שום חילוק בין צערו לביזהו דהמבזהו היינו המצערו סמ"ע:

ואינו חכם. עבה"ט ועיין בס' בר"י מ"ש בזה ועיין בס' ווי העמודים סוף עמוד הדין תוכחת מוסר בענין זה:

המתמנה בשביל כסף. עיין באר הגולה בשם הב"ח דזהו באינו חכם בחכמת התורה אבל אם הוא חכם בחכמת התורה אע"פ שיש גדולים ממנו בעיר אין בזה איסור כו' ובב"ח גופיה מסיים בזה"ל מיהו נרא' דוקא שלא נתן ממון כדי שיתמנה אלא שהם מינוהו לפי שהוא ג"כ עשיר אבל אם נתן ממון כדי שיתמנה אפילו הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובמנין אסור לעמוד לפניו כו' עכ"ל עיין שם וכן כתב בכנה"ג בשמו עיין שם. ועיין בתשו' חתם סופר חלק ח"מ סי' ק"ס שכת' דבת"י יומא גבי יהושע בן גמלא מבואר דוקא אי איכא דעדיף מיניה ה"ל רשע והב"ח שכת' דאפילו ליכא דעדיף מיניה נמי נקרא רשע אולי נעלמו ממנו דברי ת"י הנ"ל. ועיין שם עוד בעיר אחת שהוצרכו לקבל עליהם רב ונתנו עיניהם בד' רבנים ליתנום אל תוך הקלפי ומי שיעלה מהם ראשון יעמדו עליו למנין אם ירבו המתרצים בו הרי הוא הרב ואם לאו יקחו שני מן הקלפי ויעשו עמו כראשון וכן בשלישי ורביעי. והנה רובם מאנו בראשון ושני עד השלישי זכה ע"פ רוב דיעות ואחר איזה ימים נשמע קול כי הרבה מהבוחרים בו קבלו שוחד מקרובי הרב וגם מצאו כן במכתב אחד. וע"כ טוענים ראשי העדה כי לא יחפצו בו כלל אף אם יחזרו וימנו עליו והשיב בודאי אם ימצאו ב' עדים כשרים שאינם מבני הקהלה ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב שיעידו שקיבלו שוחד א"כ פשוט דהקבלה ההיא שע"י אותו המינוי בטלה מעיקרא שהרי היו צריכים לומר דעתם לשם שמים כמ"ש ר"ס קס"ג בהגה והם אמרו ע"י שוחד לא מבעיא בקבלת הרב ההוא אלא נמי במה שמיאנו בראשוני' היה הכל שלא לש"ש ואפילו אם יהיו מקבלי השחד מעטים וישארו לו רוב דיעות שלא קיבלו שוחד מ"מ הם יאמרו מפני שכבר מאנתם בראשונים על כרחנו היינו מתרצים בזה השלישי וע"כ בטל כל המעשה ההוא כו'. ואם יש עדים שהרב בעצמו אמר ליתן להם שוחד פסול הוא להיות רב כלל עד שישוב בתשובה על זה ואפי' אם הוא ראוי לכך כו' אמנם אי ליכא עדים בהכי שהרב בעצמו ידע מנתינת שוחד אלא קרוביו ומיודעיו הרי הוא בחזקת תמותו ולא יוגרע זכותו בזה וימנו הקהל מחדש על שלש אלה ומי שירבו המתרצים על הממאנים הוא יעלה ויקום לראש. אמנם אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה כלל אפי' אחר שהחזירו השוחד ויקבלו עליהם באו"ש שלא יקבלו תו שום שוחד עבור זה מ"מ לא יבואו אל המינוי הזה כלל ואפשר אפי' לעולם פסולים להתמנות עד שישובו בתשובה כו' ואפשר אפי' אם הם הרוב לא מצו למימר איך יקבלו המיעוט לרב ומורה עלינו על כרחנו את מי שאין אנו חפצים בו י"ל דהא עכ"פ כבר הסכימו כולם על א' מד' אלו שהניחו אל הקלפי ואין כאן הפסד כל כך והעיקר שא"א בלא"ה והכי דיינינן ולכל אלמי דכוותייהו. אך כל זה אי איכא כאן עדים כשרים על זה אבל זולת זה לא יפסיד הרב מינויו על שום פנים ואפי' יודו המקבלים וגם קרוביו הנותנים לאו כל כמיינהו להפסידו בעדותן אלא שבזה צריכים הם המקבלים לחזור ולשלם להנותנים השוחד שקבלו שהרי הודו שקבלו שוחד אע"ג דאין אדם מע"ר פלגינן דבוריה שקבלו מהם מעות פקדון או הלואה וצריכים להחזיר ואם יכפרו המקבלים יוכלו הנותנים להטיל עליהם היסת בטענת בריא שלהם ובכל זאת לא יפסיד הרב ואפילו האגרת שמצאו כתוב בו בסתר שקבלו שוחד לאו כל כמיניה להפסידו עבור זה מיהו אנשי הקהלה יכלו להטיל ח"ס מי שיודע בעצמו שנתמנה ע"י שוחד ונוהג שררה עליהם כ"ז נלע"ד פשוט מאד עכ"ד ע"ש:

שמצוה להקל. כ' סמ"ע שהכתוב קראן אלהי כסף כו' ודומיא דעבודת כוכבים דמצוה לזלזל בהן עכ"ל. וכ' בר"י ולפ"ז הנהנה ממנו כנהנה מע"ז והמתנות שנותנין לא די דלא הוי בכורים אלא הוי כמהנה ע"ז והמכבדו כמכבד לע"ז. קנה חכמה דף ק"ה ע"ב:

בעטיפה. כ' בס' בר"י כ' הרב של"ה דף רט"ו דעטיפה אינה נהוגה עתה אך ראה לרבו כשיושב בדין מתעטף בבגד עליון שבו הולך לבית הכנסת עכ"ד וע' בא"ח סי' רל"ב ס"ב ובסמ"ע לעיל ס"ס ה':

פרנס על הצבור. כ' בר"י לאו פרנסים שלנו דהיינו מנהיגי הקהל אלא ת"ח שהוא דיין לרבים לדון הצבור. מהרש"ל ביש"ש קדושין פ"ד סי' ד' ועי' מנחת יעקב בשו"ת סי' א' עכ"ל:

פטור. עבה"ט שכ' אפי' היה יכול להציל בענין אחר ועי' בתשו' שבו"י ח"א סי' ק"פ שכ' דבהר"ן פ' המניח משמע דוקא היכי דאין יכול להציל ע"י דבר אחר אבל ביכול להציל חייב בהיזקו וכ' שם ליישב סוגיא דש"ס אליבא דהר"ן. וע"ש עוד שכ' וע"ד שהשליח ב"ד איני רוצה לדון בפני ב"ד זה רק לפני ב"ד גדול שבעיר נראה פשוט כיון שנעשה הדבר בפני דיינים אלו אינו יכול לומר לדון לפני ב"ד אחר וכמ"ש בח"מ סי' רנ"ג: ! (ס"א בהגה) כו' ע"ש. ועמ"ש לקמן סי' תכ"ד ס"ז ס"ק ד':

ועיירות שאין בהם חכמים כו' עיין מ"ש בשם מהרש"ל ר"ס י"א:

וכן כל צבור כו' ע"ל סי' ל"ג סי"ח בהגה:

שדן דין אמת לאמתו. עיין בתוספות פ"ק דמגלה דף ט"ו וב"י ר"ס א' ובסי' ט"ו מ"ש בשם הרשב"א ובחידושי אגדות מהרש"א פ"ק דב"ב מ"ש על ב"י בזה:

ולא יפסיעו על ראשי עם קדש נראה דה"ה בזמן הזה כשיושבין על ספסל ארוך זה בצד זה והשלחן לפניהם לא יפסיע על הספסל לילך מאחוריהן עכ"ל סמ"ע:

והמצערו יש רשות כו' עי' בסמ"ע ס"ק כ"ג ובס' א"א דף ע"ה ע"א ובתשו' באר שבע מ"ש בזה:

ואין בזה משום לשון הרע כו' עיין בתשובת ר"א ן' חיים ר"ס קי"א:

(ס"ג בש"ע) ומפצירין בם כו' ק"נ מההיא דפ' עשרה יוחסין דף ע"ו אושפזיכני דרב אדא גיור' הוה אימיה מישראל הוה מנצי עם רב ביבי מר אמר אנא עבדא סדר' דמת' ומר אמר אנא עבדינא כו' ועשה רב אדא שלום ביניהם ע"ש וא"כ איך עבר רב ביבי על דברי חכמים לדברי הרמב"ם וה"ל להמתין על הפצרה ונ"ל דדוקא במקום שידוע שיפצרו בו אחר שימנע אז ימתין משא"כ שם היה הגר רודף אחר השררה:

(ס"ה) אף בשליח ב"ד כו' הקשה ב"י יש לתמוה כו' ע"ש תמהתי על פה קדוש אשתמיט סוגיא דעשרה יוחסין אי' התם האי גברא דפקיר בשלוח' דרבנן ושמתיה רב יהודה ואזמיניה לדין לקמיה דרב נחמן א"ל ר"נ לר"יי מ"ט שמתיה מר אמר ליה ציער שלוחיה דרבנן א"ל ר"נ ונגדיה ליה א"ל ר"י דעדיפא מיניה עבדינן ליה כו' ע"ש מבואר ביה מאי רבותא דרב זו עצמו קושית ר"ן לר"י ונראה לע"ד לפרש דברי הרמב"ם ורבינו שהזכיר פעם א' נדוי ופעם א' מלקות ואגב זה נבאר דק' בסוגיא דההיא גברא דציער לר"י דקרי ליה בר שווסקאל כדאי' התם ומ"ה שמתיה כדפרש"י שם שמנדין לכבוד הרב ומ"ט לא הודיע האמת לר"ן ותו דפירש"י דציער שלוחא דרבנן וחייב מלקות מאן דכר שמיה מלקות ותו דמאי השיב ר"י דעדיפא מיניה עבדינן מי נתן לו רשות להוסיף על החיוב. ונ"ל אע"ג דבאמת שמתא חמירא מן נגיד' כדמוכח פ' ואלו מגלחין. ד' י"ז היינו לפי עונש הנשמה אבל בעה"ז נח לבריות לסבול שמת' מהכאה ופשוט וזה היה ויכוח בין ר"י לר"ן דר"י היה רוצה להקניט לר"ן על שהזמינו כמביאר שם וע"כ אמר כמתחכם דאותו איש ציער שלוחא דרבנן דאינו חיוב אלא מלקות ואפ"ה הכרזתי עליו שמת' והקשה לו ר"ן מ"ט באמת והשיב לו דעדיפא מיניה כלומר דהוא חייב באמת שמתא אלא דרב מנגיד ואותו יותר חמור בעיני העולם אבל אני עשיתי מה שהוא חמור באמת נמצא למידין דחייב שמתא ומלקות לפי ראות עיני הדיין יעשה לו ומש"ה הזכירו הפוסקים פעם א' מלקות ופעם א' שמתא ונקיט שמתא דיותר חמור בענין נאמנות השליח דאפי בזה נאמן כ"ש בהכאה הקלה ובסמ"ע ס"ק כ"ג א' דאינו נאמן בהכאה וק"ל א"כ מאי פריך ר"ן ונגדיה מר דלמא לא היו שם עדים ואינו נאמן השליח ב"ד למלקות ע' לעיל ב"י ק"ל. עי"ל שלא הזכיר הרמב"ם פלוני הקלני אלא לנאמנות דשליח אבל לא משמתינן על זה ובסוגיא זו משמע דשמתינן עליה ולפי מ"ש ניחא הכל

עובר בלא תעשה הטור העתיק לשון הרמב"ם עובר על לא תקים לך מצבה והקשה מהרי"ק והכ"מ למה לא העתיק הפסוק הנזכר בגמרא לא תטע לך אשרה ונר' דאמרינן בגמרא דע"ז דף נ"ב דר"ע ס"ל ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד שנאמר ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר ור' ישמעאל דס"ל אסורה מיד מוקי ליה דטעון גניזה ור"ע גניזה מנ"ל דכתיב לא תטע לך אשרה אצל מזבח וכו' מה מזבח טעון גניזה אף ע"ז טעון גניזה ואידך ההוא אצטריך למעמיד דיין שאינו הגון כו' ע"ש והרמב"ם פסק בהלכות ע"ז כר"ע דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ואם כן אצטריך ושם בסתר לכך והך קרא דלא תטע אשרה אתיא דטעון גניזה ואין כאן לימוד על המעמיד דיין בלתי הגון כי בהך נחלקו ר"י ור"ע כמבואר בגמ' ולכך הוצרך הרמב"ם להעתיק דרש דספרי דיליף ליה מפסוק לא תקים לך מצבה ופשוט:

ואינו חכם כו' וי"ו מתחלקת או שאינו הגון במעשים או שהוא הגון רק שאינו חכם סמ"ע ולפי דפסקינן לעיל בריש סי' ג' כדעת הרא"ש דאי איכא בכל הנך תלתא חד דגמיר סגי צ"ל דכאן מיירי בכל שלשה דיינים שאינם חכמים אבל אי א' מהם חכם סגי כהנ"ל. ויותר נראה לפי לשון הש"ע דכי אמרינן לעיל בהרא"ש היינו בהזדמן שהיה בתוך תלתא דישבו לדון אנשים בלתי גמירי אבל לעשות תחלה דיין קבוע שיהיה תמיד במותב תלתא לדון דברי ריבים אסור וצריכין כל הדיינים הנתמני' בעיר להיות בקיאי' בתורה ואלקים נצב בעדת אל וצריך להיות מומחה כפי האפשרי:

עובר בלא תעשה לא תכיר פנים במשפט כלומר שיכיר פני עשיר או פני קרובו להושיבו בדין אעפ"י שאינו הגון סמ"ע ועיי' בתומי' מ"ש הרמב"ם לא תקים לך מצבה:

על סמך שישאל כל פעם לחכם דלפעמים לא ישאל ויטה דין רש"י וסמ"ע:

שמצוה להקל בו כי הקרא קראהו אלהי כסף וזהב והרי הוא כע"ז דראוי לנהוג בו בזיון וכל ליצנות' אסירי כו':

דין אמת לאמיתו פי' שדן דין אמת לפי הזמן פעם בד"ת ופעם חוץ לדין משום מגדר מילתא סמ"ע והתו' ומהרש"א בפ"ק דב"ב פירשו עדים מעידי' והדיין יודע דהעדים משקרים לא יאמר מה איכפת לי הריני דן עפ"י עדי' והקולר תלוי בצוארם דהרי זה דין אמת כי דן עפ"י התורה אבל אינו לאמיתו כי הוא יודע כי העדים משקרים ויש בגוף ענין עול ולכך הדיין הרוצ' לדון אמת לאמיתו צריך להסתלק עצמו מדין זה וישגיח תמיד שיהיה הדין אמת כפי התורה וג"כ בעצמותו אמת מבלי ערמה הנכרת לדיין:

ואעפ"כ לא היו יושבים בדין כו' היינו דוקא לדין כי כבר אמרו כל החושך עצמו מדין פורק ממנו איבה כו' אבל שארי מינוי על הציבור אם חושב עצמו הגון לכך אין לו למנוע. ובזה מיושב קושי' הט"ז בהא דאמרינן קדושין דף ע"ו ע"ב דר' ביבי הוה מינצי עם גיור' וביקש למעבד שררת' דמתא אף שלא היו מפצירין בו כי המינוי דלשם לא היה לדין רק בשאר דברים כמ"ש רש"י שם ד"ה במילי דשמיא ע"ש והסמ"ע ס"ק טו"ב הק' דכאן משמע אפי' אין כמותו אין לו לקבל רק בהפצרה ואילו לקמן בסי' י' סעיף ג' אמרו ועצומים כל הרוגי' זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה ותי' הסמ"ע דאם אינו מצוי בשום מקום כמותו חיוב עליו מבלי למנוע וע"ז נאמר ועצומים וכו' אבל אם באותו מקום אין כמותו אבל במקומות אחרות יש כמותו יש למנוע מבלי לקבל כי אם בהפצרה. ותי' דחוק דמי יוכל ריחוק המקום ואם אחד רחוק מהמקום מאה פרסה וכי בשביל זה ימנע לדון במקומו. ולכן נראה דאם יש דיינים מומחים רק אינם כ"כ גדולים בתורה כמוהו הרי זה יכול למנוע דמה בכך דמ"מ לא יצא משפט מעוקש דידונו הם דיינים מומחים ומה שייך בזה עצומים כל הרוגיה כיון דיש כאן דיינים יודעים דבר חוק ומשפט אבל לקמן בסי' י' מיירי דליכא כאן גבר הראוי להוראה וע"ז נאמר ועצומים כל הרוגי' דגורם שידונו אנשים בלתי בקיאים בדינים ויצא משפט מעוקל וזהו שדייק שם אבל ידע שיש שם ראוי להוראה ומונע עצמו ה"ז משובח הרי דאמר ראוי להוראה ולא אמר כמותו כי אין נ"מ רק שיהיה ראוי להוראה בעלמא:

ולא יפסיעו על ראשי עם קודש בימיהם היו יושבים על קרקע וכן עוד במדינות תוגרמיא ובמדינתינו שיושבים על ספסל ג"כ אל יפסע אל הכותל אחורי היושבים שדוחק בהם ברגל ובזיון לעם סמ"ע וב"ח:

ולהשתכר פי' בסעודת מצוה יש לו לאכול ולשתות אבל אל ישתכר ובסעודת מרעי' אין לו לאכול ולשתות כלל אפילו לא ישתכר סמ"ע:

כל דיין שאין לו מי וכו' דעי"כ צריך לעשות מלאכה בפני רבי' ואין לפרנס הציבור לעשות מלאכה ברבים אבל אם אין עושה מלאכה ברבים א"צ למשמש כלל:

והשליח נאמן כשנים להעיד וכו' פי' כשיש עדי' אז מנגדין אותו אבל אם אין עדים אז אין השליח ב"ד לבד נאמן לנגדו כי אם לנדות אותו וטעמו כתב הסמ"ע כי ניגוד שולחין יד בגוף הבע"ד לשלוט בחבירו צריך שנים עדים וזהו דוחק ויותר מסתבר טעמו של הרב בעל כה"ג דבשלמא בנידוי יש לשליח ב"ד מגו דאילו רצה אמר שסירב לבוא לב"ד והיה חייב נידוי אף בזה נאמן אבל על ניגוד לית לי' מגו כלל ולכך אינו נאמן ומסתברי' דבריו. והקשה הב"ח הא בהך עובדא דר"י בפ' עשרה יוחסין דנגדיה מר להאי גברא והיה עפ"י מאמר שליח ב"ד ש"מ דאף לנגדו שליח ב"ד נאמן. ולק"מ דשם הא אמר לשליח מאן ר"י בר שוויסקאל וכו' והיה השליח ב"ד והטבח שני עדים. ומה שהקשה בתשובת מהרי"ט חלק י"ד סי' כ"ט דהא התם בהך עובדא דר"י לא ציער לשלוח' דרבנן לק"מ דכבר פירש"י הואיל ודיבר לפני שליח בזיון על משלחו והיה לשליח צער ששומע עלבון משלחו וצריך לשתוק ה"ל צער שלוח' דרבנן:

שביזהו כדי לנדותו כבר עמדו הרב ב"י ומהרי"ט בתשובה וכן הסמ"ע דמתחילה גבי ניגוד נקט לצערו וגבי ביזוי לנדותו דהא והא חד מילתא אבל יותר נכון כמ"ש קצת מפורשי' דהמבזה לשליח ב"ד מרים יד בב"ד ולכך חייב נידוי אבל המצער רק לשליח בלי ביזוי או שהכהו להמלט ממנו וא"כ אין כאן כוונה להפקיר בבית דין רק להמלט משליח דבי דינא אין כאן חיוב רק ניגוד כיון דלא הרים יד בב"ד ונכון:

ש"ך ססק"ה נ"ב סימן כ"ו:

סעיף ה' בהג"ה והשליח ב"ד יכול להגיד לב"ד ואין בזה משום לה"ר נ"ב עי' בסמ"ע מקור לדין זה. ובאמת אין מזה ראיה כלל. לפי דעת הגהות מיימוני הוב' במג"א באו"ח סי' קנו דמות' לספר לה"ר על בעלי מחלוקת ויליף לה מדכתי' ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך יעו"ש וא"כ הרי אין לך בעלי מחלוקת יותר מדתן ואבירם שהיו בעלי מחלוקת בכל הענינים כמו שאי' במדרש ובגמרא לכך מותר לספר עניהם לה"ר. ומניין לנו לשאר אנשים שאינן בעלי מחלוקת שמותר לספר עליהם השליח ב"ד לה"ר וצ"ע כזה. סעיף ה' הנוטל שכר לדון כל דיניו שדן בטילין. נ"ב נלע"ד דהיינו דוקא אם דן ע"י כפי' אז דיניו בטלים אבל אם באו מעצמם לפניו לדין וידעו דרכו שהוא רגיל בכך לקבל שכר. ובפרט אם נתנו לו שכר קודם שאמר להם הפס"ד א"כ היה הברירה בידם לילך מאתו ולא לשמוע ממנו הפס"ד וא"כ אם הם עומדי' לפניו לקבל פסק דינו ונותנים לו שכר א"כ הרי סברו וקבלו ע"ז. וכיון דקבלו עליהם דינו דין ולא גרע מאם קבלו עליהם קא"פ דמהני אף דהתם יש חלוקי דינים בזה. הכא דאין הפסול מדאורייתא רק קנסא בעלמא ודאי כיון שהסכימו הסכימו ודינו דין ואינם יכולין לחזור בו אח"כ ועוד נראה דגוף האיסור של קבלת שכר הוי רק אם דן בכפי' דאז דיין שדן בכפיה והוא מבקש שכר בעבור זה בזה אסור לו לקבל שכר דבזה שם דיין עליו ואסור לו לקבל שכר אבל אם שלא בכפיה הוא דן רק שהם באים מרצונם ומבקשים הימנו לדון לפניו הם יודעים שהוא נוטל שכר אם כן מסכימים הם על ככה דאדעתא דהכא באו א"כ מחויבין הם עצמם בדבר שאינן חייבין והוי כאילו נותנים לו מתנה בעלמא ברצונם לא בתורת שכר ומתנה בעלמא ודאי מותר ליקח משניהם יחד בשוה כיון דאין ע"ז תורת שיחד כנלע"ד ברור. ומזה הטעם נתפשט המנהג שלוקחים הדיינים שכר בזה"ז ואחד מאלף נזהר בזה מכח דבזה"ז הוי רוב הדיינים בלי כפי' ולכך מותר לקבל שכר כנלפע"ד טעם המנהג ועי' באורים ותומים שכ' טעם אחר ודו"ק: סעיף ב' בהג"ה ואין ב"ד יכולין לכוף וכו' וי"ח וכו'. נ"ב אעתיק מ"ש בקצרה להרב הגדול מוה' דוד זאב נ"י אבד"ק בערימלייא אשר שאל אותי אם יפה עשה שלא רצה לכוף על הפשר. תשובה יפה עשה שנתיירא כי בכ"מ שכ' הרב וי"ח העיקר כדעה ראשונה ובפרט להוציא ממון הרי יכול לומר קים לי. ומכש"כ דאין לדיין לכנוס בזה בעובי הקורה מיהו לקרותו עבריין כדעת האו"ת אין כאן הוצאת ממון בזה יפה עשה. ומה ששאל אם נאמן על הפשר. הנה לפי משמעות נראה דהבע"ד בעצמו הבטיח כן. אבל לא שרו"מ כת"ר פסק כן. א"כ הרי אין בו ממש כיון דהוי דיבור בעלמא ויכול לחזור בו ומה מהני נאמנות של רומ"ע ואם אין לשונו מדוקדק. רק רו"מ פסק כל שקבל עליו ק"ס נמי אם מתחלה פסק רב על סנה אחת א"כ כבר קיים הק"ס ואין לו בת לחדש אח"כ דבר עוד כיון שפסק פעם אחת שוב נסתלק מלהיות דיין בזה ואף אם לא פסק רו"מ עדיין לגמרי. הנה להיות נאמן בדבר ידע רומ"ע כי אף אם יהי' נאמן אינו רק כע"א ולא יועיל רק לשבועה. ובלא"ה הרי הוא חייב שבועה עכ"פ מכח טענות שמעון שטוען שרו"מ פסק כן ואין נ"מ בין דאורייתא או דרבנן. גם אף אם הבע"ד שמעון לא שמע מראובן כן יכול להשביעו ע"פ הגדת רו"מ כדין הוגד לו מפי אחר ואף אם הוי רו"מ כע"א אינו ברור די"ל כיון דנסתלקו מלפניו גרע ועי' בש"ך סי' ק"ג שהביא כמה דעות דגם שנים אינן נאמנין לכך לכ"ז דיין אחד אף כע"א א"נ והוי ראוי לומר דאף להחולקים דב' נאמנין היינו רק בב'. דב' לא אמרו בדדמי כמ"ש באהע"ז סי' י"ז אף בע"א י"ל דמודים דדיין אחד אפי' כע"א א"נ. רק משמעות אחרונים משמע דהוי כע"א אך עכ"פ להסוברים דב' א"נ ודאי דדיין א' לא הוי כע"א. וא"כ הוי ספק ויכול הנתבע לומר קים לי. ועוד מה שסמך רו"מ על הש"ך בסי' ל"ט דבדיין לא שייך חוזר ומגיד. ידע רו"מ שבחו"מ שלי ציינתי שם על דברי הש"ך שזה סותר לדברי הרמ"א בסי' מ"ו סכ"ד דשם מבואר דבדיינים נמי אין חוזרין ומגידין. והוא תמיה וכעת נ"ל דאפשר לחלק בין דיבור למעשה דבסי' מ"ו אם לא היו ביחד אז עשו מעשה שלא כדין שכתבו וחתמו שלא כדין לכך לעשות מעשה כולי האי הוי נגד הסברא בזה אף בדיינים אין חוזרין ומגידין. אבל בסי' ל"ט דהמעשה כדין עשו רק מה שלא הגידו לו. כיון דזה אינו במעשה רק בשוא"ת לכך הם חוזרין ומגידין. ולפי"ז היה נראה בנדון שלנו דגוף המכתב ככתב שלא כדת ודאי דאינו חוזר ומגיד. והנה שבתי וראיתי במכתבו שהי' הבטחתו בקגא"ס להשכיר לו אחר שנה הרחיים בשוי' א"כ אזיל לי' חשש דברינו הנ"ל. דא"כ אין זה פס"ד שלו רק עדות בעלמא שראה רו"מ אם כן יש לו דין ע"א כשאר עד. ובעדים ודאי אינו חוזר ומגיד לדעת הש"ך ודעמיה בס"ס מ"י אך באמת זה אינו ענין כלל לחוזר ומגיד דאם היה הפשר על שאר השנים שוה לשנה הראשונה אז כיון דהפס"ד שלו כתב רק על שנה ובאמת היו על כמה שנים. אם כן כסותר דבריו הראשונים לכך הוי כחוזר ומגיד. אך באמת אינו שוה פשר שאר השנים לשנה הראשונה דשנה הראשונה הוי פחות משויו ושאר השנים כשויו אם כן אינו סותר דבריו הראשונים דיפה כתב דשנה הראשונה יהיה בפחות משויו ועל שאר השנים לא הזכיר א"כ הוי זה עדות אחרת ואין זה חוזר ומגיד. ועי' כעין זה ממש בסי' נ"י סעיף א' בש"ך ס"ק ג' בשם הרשב"א כיון שלא כתבו על תנאי זה בלבד הושלש בידו יכול לומר שהיה תנאי אחר והוא ממש כזה לכך העיקר דאין זה כחוזר ומגיד ונאמן רו"מ כע"א. כן השבתי להרב הנ"ל ועיין בחיבורי טוב טעם ודעת מה"ק הלכות צדקה מ"ש בתשובה לק' ירושלים יע"א תובב"א: