שולחן ערוך הרב, אורח חיים תרי״ז: דין עוברה ומניקה ויולדת ביום הכיפורים ובו ה' סעיפים:

א

דין עוברה ומניקה ויולדת ביום הכיפורים ובו ה' סעיפים:
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים:

ב

עוברה שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה מהמאכל אפשר שתפיל עוברה לפי שהעובר הריח ריח המאכל ומתאווה לו ואם לא תאכל ממנו אפשר שיתעקר לצאת ונמצא שניהם מסוכנים לוחשין לה באזנה שהיום הוא יום הכיפורים אולי תוכל להתאפק ואם נתיישבה דעתה שפסק העובר מתאוותו ע"י זכרון זה מוטב. ואם לא נתיישבה דעתה בזה אלא אומרת צריכה אני לאכול (עיין ביאור דבר זה בסי' תרי"ח) או שהתחילו פניה משתנים אע"פ שלא אמרה צריכה אני לאכול תוחבין כוש ברוטב ונותנין לתוך פיה שמא תתיישב דעתה בזה ואם לא נתיישבה דעתה בכך ועדיין פניה משונים או שעדיין אומרת צריכה אני נותנין לה מן הרוטב עצמו (פחות פחות מכשיעור כמו שיתבאר בסי' תרי"ח). ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין לה מן המאכל עצמו (פחות פחות מכשיעור) עד שתתיישב דעתה:

ג

ולא מעוברת בלבד אלא אפילו כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו מסוכן הוא אם לא יתנו לו לטעום מהמאכל לפיכך מאכילין אותו ביום הכיפורים כדרך שמאכילין את המעוברת שהריחה אבל אם לא נשתנו פניו אע"פ שאומר צריך אני לאכול אין מאכילין אותו. אלא אם כן הוא חולה שאז אפילו לא הריח ריח מאכל והוא אומר צריך אני או שהרופאים אומרים שהוא צריך לאכול מאכילין אותו מיד שצריך לו כדי הצריך לו ולא אמרו ליתן לו תחלה מן הרוטב אלא במעוברת או מי שהריח ריח המאכל שאין להם ולא לנו אומד בישוב דעתם פעמים מתיישב ברוטב ופעמים שצריכין להמאכל עצמו לפיכך מדקדקין עמהם בכל מה שאפשר אבל חולה שמאכילין אותו על פי רופאים בקיאים נותנים לו כפי מה שאומרים הבקיאים וכן אם מאכילין אותו על פי עצמו שאומר צריך אני נותנים לו עד שיאמר די. אלא שצריך ליזהר להאכיל אותו פחות פחות מכשיעור כמו שיתבאר בסימן תרי"ח:

ד

יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל אפילו אומרת איני צריכה מאכילין אותה בעל כרחה ומכל מקום יש להאכילה פחות פחות מכשיעור כמו שיתבאר בסימן תרי"ח. משלשה ימים עד סוף שבעת ימים ללידתה אם אמרה צריכה אני לאכול אע"פ שחברותיה וכן הרופאים אומרים שאינה צריכה אעפ"כ מאכילין אותה מיד פחות פחות מכשיעור כמו שיתבאר שם. מכאן ואילך הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה לפי שבודאי אין שום סכנה מחמת הלידה לאחר שבעה ימים ללידתה לפיכך אפילו אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער הלידה אין מאכילין אותה כיון שאין סכנה בדבר אבל אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי חולי מאכילין אותה כדרך שמאכילין כל חולה שאומר צריך אני כמו שיתבאר שם ע"ש:

ה

שלשת ימים אלו וכן שבעת ימים אלו אין מונין אותם מעת לעת כגון אם ילדה בז' בתשרי אחר חצות היום אין מחשבין השלשה ימים עד אחר חצות היום של יום הכיפורים אלא מחשבין אותם לפי סדר ימי בראשית ויום הכיפורים הוא יום רביעי ללידתה. ואם אמרה איני צריכה אין מאכילין אותה כלל אבל בסתם שאינה אומרת כלום או שאומרת שאינה יודעת אם היא צריכה מאכילין אותה אלא אם כן שחברותיה או הרופאים אומרים שאינה צריכה שאז אין מאכילין אותה אלא אם כן אמרה בפירוש צריכה אני לאכול: