שולחן ערוך, אורח חיים תק״ט: כמה דינים פרטיים להלכות י"ט. ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

כמה דינים פרטיים להלכות י"ט. ובו ז סעיפים:
שפוד שנרצף אע"פ שהוא יכול לפשטו בידו אין מתקנין אותו: הגה ודוקא שיוכל לצלות בו בלא תקון אבל אם אינו יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב מותר לתקנו (טור) ואין מורין כן לרבים (רבי' ירוחם ח"ג) שלא יבאו לתקן גם כן בנשבר מעי"ט והוא הדין לכל מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב י"ט:

שפוד שרוצים לצלות בו והי' ארוך יותר מדאי אסור לחתכו ולא לשרפו אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה על גבי העץ או חרס או אבן ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחדדם במשחזת במה דברים אמורים כשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על העץ שמא יבא להשחיזה במשחזת:

עופות שממלאים אותם בשר ובצים מותר לתפרם בי"ט והוא שיתקן מעי"ט החוט וישימנו במחט ויזהר שלא יחתוך החוט בי"ט: הגה וכן נהגו לשרוף החוט הנשאר בעוף לאחר שתפרו בו:

מותר לחתוך בי"ט אגד גדיים ועופות מקולסים וחוטים תפורים וכן יכולים לשרוף פתילה או סמרטוט שקושרים בו העוף:

מותר ללבן בי"ט כלי ברזל שאפו בו פלאדי"ן של גביגה ואחר הליבון יאפה בו פשטיד"א של בשר והוא שכשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא בה אסור ללבנו אפי' לאפות בו דבר היתר: הגה וה"ה דאסור להגעיל כלי בי"ט (מרדכי סוף ע"א וא"ז והגהות מיימוני פ"א) ומותר ללבן שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו ביום טוב: (מהרי"א מפראג):

אין נוקבין נקב חדש בחבית בי"ט:

להטביל כלי חדש בי"ט דינו כמו בשבת כדאיתא בסימן שכ"ג סעיף ז': הגה ודין הדחת ושפשוף כלים בי"ט דינן כמו בשבת כדאיתא סימן שכ"ג ומותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת י"ט:

על המאכל מיד. הגה כיון דהיתרא בלע א"צ ליבון גדול ומחזי כמחממו לבשל בו עוד (ב"י):

שנרצף. פי' שנעקם ונכפף מחט שנתעקמ' אפילו מעט אין לפושטה. ספר הזכרונות:

בי"ט. וה"ה אם נשבר בעי"ט ולא ידע בו או שלא היה לו שהות לתקנו אבל אם שכח לתקנו מעי"ט אסור וה"ה אם היה אפשר לתקנו בראשון אסור לתקנו בי"ט שני מהרי"ל מ"א. ואם יכול להשאיל לו אחר אסור לתקנו בכל ענין. מ"א ועי' ס"ס תק"מ מש"ש:

ולא. מיירי שהיה אפשר לעשותו מאתמול:

העץ. או על גבי סכין אחר:

ואין. וה"ה שאין עושין כן בפני רבים אבל להעביר שמנונית הסכין ע"ג עץ או חרס או ע"ג סכין אחר מורין ברבים להתיר. רש"ל פרק אין צדין:

במחט. ואם לא שמוהו במחט מעי"ט אסו' ליתנו במחט בי"ט ועס"א בהג"ה. מ"א:

לשרוף. עיין מ"א שהעלה דכללו של דבר כל שאסור לחתוך אסו' ג"כ לשורפו וכל שמות' לשרוף מות' גם כן לחתוך. והכא מות' אף לחתוך דהא אי אפש' לעשותו מעי"ט אלא שנהגו לעשות זה בשריפת החוט ע"ש:

ללבן. וכיון דהתירא בלע סגי ליה בליבון כל דהו' שקש נשרף עליו מבחוץ כמ"ש סי' תנ"א סעיף ד':

שכשיתלבן. דאז לא נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לבשל תחתיה מרדכי. ואפי' היה אפשר לעשותן מעי"ט שרי ד"מ. אבל הבלוע מנבילה צריך ליבון עד שתשיר קליפתה וניכר שעושה להכשירה אסור כמו שאסור להגעיל כלי בי"ט ב"י הג"מ. ואם לא היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי להגעיל ד"מ. ועס"א בהג"ה. ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר. ומ"כ בשם הגאון מוהר"ר בנימין מפוזנ' ששמע ממהר"ם יפה הטעם להמנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהיה לו רק כלי אחד ויגעילנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דלמא אתי למטעי כדאיתא בחולין דף ח' ע"ב. והא דשרינן הכא י"ל כיון דלעולם אין משתמשין בו אלא ע"י ליבון ליכא למגזר. מ"א:

לחזור. מדכתב לחזור ולצלות משמע דצלו בו בי"ט דאל"כ ה"ל מכשירין שהיה אפשר לעשותם מעי"ט הלק"ט חלק ב' סי' ר"ה. והמ"א כתב דלטעם רא"פ אפי' היה אפשר ללבנו מעי"ט שרי ללבנו בי"ט כיון שמדינא א"צ ליבון ע"ש:

נקב. ואם א"א לעשותו מעי"ט שרי כמ"ש ס"א בהג"ה. מ"א:

להטביל. ואם א"א להטבילו מעי"ט שרי ועס"א בהג"ה דאין מורין כן וכ"כ היש"ש:

לטלטל. אבל אסור לאוכלו ע' מ"א וע' סי' תקי"ח סעיף ג':

מימרא דשמואל ביצה כ"א ופי' רש"י נרצף שנעקם וכ"פ הרמב"ם בפרק ד'

מרדכי פרק ד' דביצה בשם אבי העזרי

משנה שם כ"ח ול' הרמב"ם בפ"ד

שם בגמרא מעובדא דרבה ורבא

שם מימרא דרב יוסף

כן פירש הרמב"ם שם

ר"י בח"ב בשם הראב"ד וכ"כ הכל בו

האגור שם שבלי הלקט והמרדכי בפ"ד דביצה

תשב"ץ סימן ש"פ

מרדכי בפ"ב דביצה בשם ר"י

הג"מ פ"ח

פי' כיון דאיסורא בלע צריך ליבון גמור שתשיר מקליפתם וניכר בטוב דלהכשי' הוא עושה

הרא"ש בתשובה דהוו מכשי' אוכל נפש דיכול לעשותה מערב יום טוב

וציינתיו לעיל

ס"א ודוקא כו'. ערש"י שם כ"ח ב' ד"ה שפוד שנרצף וד"ה אסור לתקנו כו': אבל כו'. שם שפוד שנרצם כו':

ונשבר בי"ט. שם ול"ק כאן כו'. וקי"ל כר"י כמש"ש דרשי' משמך כו' וערש"י ל"ד א' ד"ה ואין מתקנין כו':

ואין כו'. ערש"י שם ד"ה הל' כר"י כו' אבל הש"ע בריש סי' תנ"ה לא כת' ואין מורין כן דלהרמב"ם מורין כר"י ועמ"ש בס"ב ולכן לא כת' הרמב"ם דאין מורין אלא פ' לגמרי כר"י וע"ש בפ"א הל' ח' וכן ברי"ף מביא מ"ש שם כ"ח א' א"ל רבא לר"ח דרשינן כו' דלא כב"י ועמ"ש בס"ב:

שפוד שרוצים כו'. שם ל' א' ואין מתקנין כו'. וכפי' הרז"ה משום תקוני מנא ופירוש דנרצף שנעקם לגמרי דשוויה מנא הוא אבל נרצם שנעקם מעט ולכן שרי. ומ"א פירוש באפשר לעשותו מאתמול והוא כפירוש רש"י שם אבל מדסתם מ' כמ"ש:

ולא לשרפו. כמש"ש ל"ב מ"ש בסכין כו'. ועיין רש"י שם ד"ה בפי כו' אם צריך כו' דלא כו':

אין משחיזין כו'. ואין מורים כו'. בד"א כו' שמא כו'. פסק כלישנא בתרא שם אר"י א"ש הא דאמרת בשל עץ מותר כו' כשיטתו לפסוק בכ"מ כלישנא בתרא ושם מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה כו' ר"ל דלחדדה אף בשל עץ אסור דלא כר"י אבל במשחזת של אבן מודה ר"י שהוא עושה כלי דעשיית כלי מודה ר"י דאסור כמ"ש שם ל"ב א' אין פוחתין כו' רי"א כו' ובגמ' שם מ"ש בסכין דלא כו' והטעם דאף באוכל נפש עצמו מלאכה הנעשה לזמן מרובה אסור כמש"ל סי' תצ"ה ס"ב וכ"ש במכשירין וכל שעושה כלי הוא לימים הרבה וז"ש בגמ' מעביר סכינא אפומא דדיקולא ואשפתא דרחייא לחדדה כר"י שהוא כמו משחזת של עץ ואמר ואין מורין כן כדי שלא יעשה במשחזת של אבן אבל בכל מכשירי א"נ ס"ל דמורין כן ושם א' סכין שנפגמה כו' פי' במשחזת של עץ ושם סכין שעמדה כו' ג"כ בשל עץ וכר"י וה"מ הוא כו' דבלא"ה אסור לגמרי שמא ישחיזנה במשחזת וכ"כ הרי"ף שסכין שעמד דוקא אדיקולא ואריחייא וכ"ז שנפגם בי"ט ועיין בר"ן שם וכן מ' בירושלמי פ"ה הלכה ב' אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע"ג חברתה אר"ח דר"י היא אמר ר"י בשם שמואל ד"ה היא כדי להעביר שמנונית שעליה והוא כאיכא דמתני לה אמתני' וכלישנא בתרא ומוקי מתני' כרבנן ועמ"א ס"ק ה' מאן תנא כו' אר"ח כו' וכשיטתם בירושלמי:

ס"ג עופות כו'. דמכשירין שא"א לעשות מאתמול הוא:

והוא כו'. רי"ו בשם הירושלמי ועב"י וז"ש ויזהר כו' והיינו קודם התפירה דאפשר לעשות מעי"ט ועמ"א:

וכן נהגו. ודאי אין חילוק בין לשרוף או לחתוך כמ"ש בס"ב אלא שנהגו דהנותר לחתוך א"א מעי"ט. ד"מ ועמ"א ס"ק ט':

ס"ד מותר לחתוך כו'. כמ"ש ל"א ל"ב חותמות שבכלים כו' וחותך ואף שבקרקע היה מותר אם לא משום סתירה בקרקע ואף בשבת מותר כמ"ש בסי' שי"ד ס"ט:

וכן יכולים כו'. דלשרוף מותר במקום שמותר לחתוך כנ"ל:

ס"ה מותר ללבן כו' אבל כו'. עמ"א ס"ק י' י"א דליבון שקש נשרף מבחוץ הוא כמו הגעלה כיון שהלך מעבר אל עבר ובהתירא בלע אף דבר שתשמישו ע"י האור סגי בהגעלה משא"כ באיסורא בלע וכמ"ש בסוף ע"א:

אבל אם כו'. כמ"ש אין מלבנין את הרעפים כו' דהוא מתקן מנא וכן טעמא דהגעלה אבל ברישא מותר כנ"ל והוא כו' כמ"ש ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל כו' וכ' הר"ן שם ול"ד לליבון רעפים משום דבשעת תשמישו כו' וכבר כ' דכל שעושה כלי אפי' בא"א לעשות מעי"ט מודה ד' יהודה דאסור ועיין תוס' דפסחים ה' א' ד"ה ואומר. א"נ כו':

ומותר. עמ"א:

ס"ו אין נוקבין כו'. שבת קמ"ו א' ת"ש אין כו' ועבה"ג:

ס"ז ומותר לטלטל. עתוס' ח' א' ד"ה אר"י ל"ש כו' וא"ת כו' וראיה מדלקמן כו' פי' ממ"ש שם כ"ח ב' אחד גריפת כו'. וע"ש תוס' ד"ה גריפת כו'. ומכאן יש כו' ושם ל' ב' ד"ה אמר כו':

אותו – דע דשפוד שצולין בו בשר שהוא מכשירי אוכל נפש שנתקלקל ביו"ט [דאי מערב יום טוב היה לו לתקנו מבע"י ולכו"ע אסור] פליגי ביה ר' יהודה וחכמים אי מותר לתקנו וה"ה בכל מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותו מבע"י אי מותר לעשות ביו"ט וכמו שכתבתי במ"ב והנה המחבר העתיק בזה הסעיף לשון הרמב"ם [וכן בסעיף שאחריו] ודעתו כפי מה שביארו בב"י דהרמב"ם ס"ל כרבנן ולפ"ז אפילו נכפף הרבה ביום טוב או שנשבר ואינו יכול לצלות כלל בלי תיקון אפ"ה אסור לתקנו אבל דעת ההג"ה שהיא דעת הרא"ש והרשב"א והטור וסייעתו לפסוק כר' יהודה וע"כ כתב דוקא כשיו בלי תיקון אסור לתקנו משום דטרחא יתירא הוא אבל בנשבר ביו"ט שא"א להשתמש בו כך וה"ה בנכפף הרבה מותר לתקנו ביו"ט וא"כ יפלא לכאורה למה לא כתב הרב בלשון וי"א ואפשר משום שהמחבר סתם דבריו בשו"ע ולא ביאר בהדיא דעתו דבכל גווני אסור ודעת הרב היה בעצם הדין להקל כדעת הרא"ש וסייעתו לכן עשה דבריו בדרך פירוש. אח"כ מצאתי כל עיקרי דברי בספר עו"ש. ולדינא הסכימו כמה אחרונים [עיין בא"ר ובחידושי רע"א וש"א] דאין להקל לעשות מעשה אפילו לעצמו במה שכתב הרמ"א דיש לחוש לשיטת המאור והר"ן שהחמירו בנשבר השפוד או שנכפף הרבה עד שא"א לצלות בלי תיקון דס"ל דזהו תקון גמור אם יתקננו וכעושה כלי מחדש ביו"ט לצורך אוכל נפש דמיא דזהו אסור לכו"ע אפילו לר' יהודה. ועיין בביאור הגר"א שדעתו דלא כב"י אלא כדעת היש"ש דגם הרמב"ם ס"ל כר' יהודה דמכשירי או"נ שא"א לעשות מבע"י מותר לעשות ביו"ט דכן כתב בהדיא בפ"א הלכה חי"ת וע"כ לדידיה מה שאמרו שפוד שנרצף אסור לתקנו היינו כשנשבר או שנעקם הרבה ומשום דשויא מנא הוא וכמו שהעתיק הגר"א בסק"ה לדעת הרז"ה וכ"כ הא"ר:

והוא הדין לכל המכשירין שא"א וכו' – עיין בביאור הגר"א שלדעת הרמב"ם דוקא בסכין שנפגמה הוא דאין מורין כן שלא יבוא לחדד במשחזת שלה אבל בשארי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מבעוד יום הלכה ומורין כן ולכן לא הזכיר המחבר בסימן תצ"ה ס"א דאין מורין כן והוא ע"פ דעת הרמ"א:

(שם במג"א ס"ק ט"ו ) אבל אסור לאכול וכו'. נ"ב והן הנה דברי המהרש"א בגמ' דף ל"א ע"א:

כ"כ גם במהרש"א בביצה דף ל"ג ע"א:

[א] [לבוש] לכם לרבות כל וכו'. תימא אם כן איך פסקו הטור בסימן תקי"ב דצרכי כותים אסור הא בש"ס [ביצה] דף כ"ח למד תנא קמא דאוסר במכשירין לכם ולא לכותי אבל לר' יהודה דלמד למכשירין מותר צרכי כותים (עולת שבת), ותימא לתמיהתו דבש"ס דף כ"א מבואר דכולי עלמא אוסרים צרכי כותים וכן מכל עובדא דמייתי התם וכן בדף כ' קאמר בית הלל הכי לכן נראה לי דסבירא ליה לר' יהודה תרתי שמעת מלכם וכהאי גוונא כתבו תוס' בפסחים דף מ"ז ד"ה לכם. שוב מצאתי בתמים דעים דף כ"ה ע"ד דמתרץ קושיא זו דתרי לכם כתיבי חד עצרת תהיה לכם והוא אתא למעוטי כותים, ואידך הוא לבדו יעשה לכם והוא אתא לרבות כל צרכיהם, ולרבנן חד למעוטי כותים וחד למעוטי כלבים ור' יהודה סבירא ליה כר' עקיבא דאמר נפש אפילו נפש בהמה ומשום הכי קיימא לן כר' יהודה, עד כאן, עוד נראה לי דסבירא ליה לר' יהודה דצרכי כותים נלמוד מאך כדפירש רש"י פרשת בא והוא ממכילתא ורא"ם וכל מפרשי רש"י תמהו על רש"י שלא הביא לימוד דש"ס הנזכר לעיל מלכם, ולעניות דעתי לא קשה מידי דהש"ס קאמר הכי אליבא דתנא קמא אבל לר' יהודה דבעי לכם למכשירין על כן למד צרכי כותי מאך ורש"י שם אליבא דר' יהודה שהרי פירש דמכשירין מותר:

[ב] ונשבר וכו'. ויש מי שהורה לאיסור בנשבר או נכפף לגמרי ואפילו ביום טוב שאין עושין כלים ביום טוב ולא התירו אלא כשנעקם מעט (עבודת הקודש) וכן הסכים הר"ן, וזה נראה לי פירוש הרמב"ם פרק י"ד דפירש נרצף היינו נכפף לגמרי, וממילא בנעקם מעט כגון בנרצם דמותר והמגיד ובית יוסף דחקו בדבריו לחינם וכן נראה לי פירוש המרדכי בשפוד ארוך בסעיף ב' דמשמע אף שאי אפשר מערב יום טוב והיינו משום שעושה כלי וכן נראה לי להחמיר:

[ג] ביום טוב וכו'. והוא הדין בערב יום טוב ולא ידע בו או שלא היה לו שהות לתקנו אבל אם שכח אסור וכן אם היה אפשר לתקנו בראשון אסור לתקנו ביום טוב שני (מהרי"ל מגן אברהם), ואף דבסימן תצ"ט סעיף ג' כתב דמסתפק אפשר דסבירא ליה להחמיר יותר בעשיית כלי:

[ד] מותר לתקנו וכו'. נראה לי דאם יכול להשאיל לו אסור לתקנו וכן משמע סוף סימן תק"מ (מגן אברהם). מחט שנתעקמה אפילו מעט אין לפושטה ביד (ספר זכרונות):

[ה] [לבוש] כדי שישרוף וכו'. ולא דמי לנר בסימן תקי"ד סעיף ה' דהתם נראה כמדליק שני נרות (מרדכי), ומה שכתב הלבוש שהיה אפשר וכו' הוסיף מנפשיה וכן כתב מגן אברהם ומרדכי גופיה לא משמע הכי וכבר פירשתי טעמו:

[ו] על גבי עץ וכו'. או על גבי סכין אחר:

[ז] ואין מורין וכו'. דוקא לחדד אבל להעביר שמנונית מורין להתיר בכל הנזכר לעיל חוץ על גבי משחזת דאפילו להעביר שמנונית אין מורין:

[ח] לרבים וכו'. ואפילו לתלמידים אסור (עבודת הקודש) כל דבר הלכה ואין מורין כן אי יכול לאשתמוטי כגון הכא שאומר להעביר שמנונית עושה בפני רבים:

[ט] אפילו על גבי עץ וכו'. אפילו להעביר שמנונית, וכן הדין כשנפגם מערב יום טוב (ב"ח):

[י] [לבוש] לא יעשה וכו'. ואם לא שמוהו מערב יום טוב במחטי אסור ליתנו במחט ביום טוב (מגן אברהם):

[יא] ויזהר שלא יחתוך וכו'. בדרכי משה לא כתב כן אלא זה לשונו והוא הדין דמותר לחתוך דהא אי אפשר לעשותו מערב יום טוב אלא שנהגו לעשות זה בשרפת החוט, עד כאן, גם יש לומר דאחר שנשאר בעוף וחותכו לא מיקרי כלי מה שאין כן קודם שתופר, ועיין בכלבו דף נ"ט ע"ג וצריך עיון:

[יב] [לבוש] שזה צריך וכו'. צריך עיון דבסימן שי"ד סעיף ט' פסק נמי להתיר בשבת:

[יג] [לבוש] שהרי לא היה יכול וכו'. צריך עיון בבית יוסף ושולחן ערוך לא נזכר טעם זה גם מגן אברהם כתב בשם דרכי משה דאפילו אי אפשר לעשות מערב יום טוב שרי ולא הזכיר מדברי לבוש ועוד מדכתב השולחן ערוך שאפו בו פלאדי"ן ולא כתב בו ביום משמע דאף שאפה אתמול בו מותר דזה לא הוי מכשירין ולא תיקון כלי כלל וכן משמע במרדכי סוף ע"א ואף דבמרדכי פרק ב' דביצה כתב שאפה בו ביום, יש לומר דמעשה שהיה כך היה גם אפשר דלרבותא נקטו דאף שהוא בן יומו לא אמרינן דהוה תיקון כלי:

[יד] [לבוש] ואין כאן תיקון כלי וכו'. צריך עיון דהא ודאי עדיף מהגעלה והטבלה, אלא נראה לי טעמא דכיון שדרך הסיקו כך כשאופה תחתיו אין נראה כלל כתיקון אלא הוי אוכל נפש דהא מיד אחר הליבון נותנו על המאכל אבל בליבון עד שמסיר הקליפה אין נראה כמבשל כיון שאין מסיק כל כך באפיה לכך הוי תיקון כמו בהגעלה וטבילה וכן משמע במרדכי:

[טו] [לבוש] זה אין לעשות וכו'. ואם לא היה אפשר לעשות מערב יום טוב שרי (מגן אברהם בשם דרכי משה), וכמדומה שלא ראה בסמ"ק סימן קצ"ד זה לשונו ואי משום מכשירין הא פסקינן דאין מורין כן, ושמא חמיר טפי ממכשירין, עד כאן, וכן כתב הגהות מיימוני פרק א' וכלבו וידוע דמכשירין אין היתר אלא באפשר מערב יום טוב ואפילו הכי כתב דאסור משום דחמיר וכן משמע ממרדכי שהביא בית יוסף זה לשונו, משום תיקון כלי אין כאן שהרי נראה כמחמם לבשל תחתיה ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבישול, עד כאן, מדכללינהו בתרי בבי נראה דאף דהיה מותר משום מכשירין היה אסור משום תיקון כלי אי לאו טעמא דנראה כמבשל תחתיהם ועיין ס"ק ב':

[טז] [לבוש] וכן להגעיל וכו'. נראה אף שאי אפשר ביום טוב כמו ליבון אך בטבילת כלים אפשר להתיר בשאי אפשר בערב יום טוב אלא שאין מורין כן עיין סעיף א':

[יז] מותר ללבנו ביום טוב וכו'. אף שאי אפשר מערב יום טוב שמדינא אין צריך ליבון כמו שכתב ביו"ד סימן ע"ו:

[יח] מותר לטלטל וכו'. אבל אסור לאוכלו ולהשתמש בו (מגן אברהם):

[יט] לצורך אוכל וכו'. פירוש כל אוכל נפש הוי שמחת יום טוב:

א) [סעיף א'] שפוד שנרצף וכו' ודע דמכשרי אוכל נפש דאי אפשר לעשותן מעיו"ט פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דלרבן אסור ור"י מתיר כדאיתא בביצה כ"ח ע"ב ופסק שם רב חסדא בע"א כר"י יעו"ש. וכ"פ הטור כאן ובסי' תצ"ה, וכ"פ הש"ע שם בסי' תצ"ה, ומיהו בדעת הרי"ף והרמב"ם איכא פלוגתא אי ס"ל כר"י או כרבנן כמבואר בב"י יעו"ש. ולא פליגי ר"י ורבנן כ"א בתיקוני כלי שלא היה אפשר לעשותו מעיו"ט אבל לעשות כלי לצורך אוכל נפש גם ר"י מידה דאסור כמבואר בב"י יעו"ש. ועוד דע דגם להפו' כר"י יש דברים שלא התירו אלא לעשות לעצמו ולא להורות לאחרים שמא יקילו יותר כמבואר בב"י וכאן בש"ע ועוד עיין בב"ח וט"ז סק"א ובב"י סי' תקי"ד דלאו בכל גווני ק"ל כר"י יעו"ש. וכתבנו זה שלא יקשה לך ממקום למקום:

ב) שם. שפוד שנרצף. פי' שנעקם ונכפף, ט"ז שם. מ"א סק"א. ר"ז או' א':

ג) שם. שפוד שנרצף וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ד דין ח' וכתב שם המ"מ דלדעת הרמב"ם כל תיקון דשפוד אסור אפי' נתקלקל לגמרי ואפי' נתקלקל ביו"ט דסובר דאין הלכה כר"י במכשירין יעו"ש. וכ"כ ב"י לדעת הרמב"ם דאפי' נעקם קצת אסור לתקנו וכ"ש אם נתקלקל הרבה דאסור שהוא סובר שאין הלכה כר"י דשרי מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט יעו"ש. וא"כ ממה שהעתיק כאן בש"ע לשון הרמב"ם ולא לשון הטור שמתיר לתקנו אם אין ראוי לצלות בו משמע דס"ל דבכל ענין אסור לתקן וכמ"ש בב"ן לדעת הרמב"ם. והגם דבסי' תצ"ה פסק הש"ע כר"י דמכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט מותר י"ל כיון די"א דלאו בכ"מ פסקינן כר"י אלא יש מקומות שפסקו להחמיר כמ"ש בב"י סי' תקי"ד יעו"ש וע"כ גם הכא נראה לו למר"ן ז"ל להחמיר כדברי הרמב"ם משום דאפשר בשפוד אחר או לשאול מאחרים או לצלות על הגחלים:

ד) שם. אין מתקנין אותו. וה"ה מחט שנתעקמה אפי' מעט אין לפושטה לעשותה ישרה, ס' הזכרונות דף נ"ו. כנה"ג בהגה"ט, א"ר או' ד' מ"ב או' ז':

ה) שם הגה. ודוקא שיוכל לצלות בו בלא תיקון וכו' כבר כתבנו באו' הקידם דדעת הב"י דאפי' אינו יכול לצלות בו בלא תיקון אסור לתקנו ביו"ט וא"כ היה לו למור"ם ז"ל לכתוב זה בשם י"א אלא שכן דרכו של הרב בהגה היכא שאין הכרע כ"כ בלשון הש"ע אעפ"י שאינו כן כותב בסתם כאלו הש"ע מודה בו כמ"ש יד מלאכי בכללי הש"ע סי' י"ט בשם כמה פו' יעו"ש. וכ"כ בס' בגדי ישע:

ו) שם בהגה ונשבר ביויט. היינו שנשבר חודו. כ"כ הטור. וכן פירש"י. וכ"כ רי"ו בח"ז והב"ד ב"י. וכ"כ הרשב"א בעה"ק שער ב' או' ח' ומיהו יש מי שהורה לאיסור בנשבר או נכפף לגמרי ואפי' ביו"ט שאין עושין כלים ביו"ט ולא התירו אלא כשנעקם מעט. עבה"ק שם. וכן הסכים הר"ן. והב"ד א"ר או' ב' וכתב וכן נראה להחמיר יעו"ש:

ז) שם בהגה. ונשבר ביו"ט, וה"ה אם נשבר בעיו"ט ולא ידע בו או שלא היה לו שהות לתקנו אבל אם שכח לתקנו מעיו"ט אסור. וה"ה אם היה אפשר לתקנו בראשון אסור לתקנו ביויט שני דיו"ט ראשון חשיב חול לגבי שני לענין זה אע"ג דאנן בקיאין בקיבועא דירחי. מהרי"ל. מ"א סק"ב. א"ר או' ג' חמ"מ אד א' ר"ז או' א' ח"א כלל צ"ד או' ב' ואו' ג' מק"ק או' ה' ואו' ו' ומיהו בס' בגדי ישע כתב דאם לא היה צריך להשפוד ביו"ט ראשון מותר לדעת מור"ם ז"ל לתקן ביו"ט ב' כשצריך לו דלא כמהרי"ל וכן בחי' רע"א מפקפק כדברי מהרי"ל הנז' יעו"ש. והב"ד מ"ב או' ה'.

ח) שם בהגה. מותר לתקנו. ואם יכול להשאיל לו אסור לתקנו. מ"א סק"ג. א"ר או' ד' חמ"מ שם. ר"ז שה. ח"א שם או ו' מק"ק שם או' ה' מ"ב או' ו':

ט) שם בהגה. מותר לתקנו. דהיינו לחדדו מעט שיהיה יכול לתחוב עליו הבשר אבל לתקנו תיקון גמור לכ"ע אסור ודמיא להא דפסק הש"ע לקמן סעי' ב' דלחדד הסכין במשחזת של אבן אסור מצד הדין משום דהוא תקון כלי גמור ואסור אפי' לדעת המכשירין אוכל נפש. א"א או' א' מ"ב או' ז'.

י) שם בהגה. ואין מורים כן לרבים וכו' ואדם שבא לשאול הלכה זו למעשה אין אומרים לו היתר זה. ר"ז שם. ועיין לקמן או' טו"ב ואות ח"י ואו' י"ט. וכ"ז שכתבנו הוא לדברי מור"ם ז"ל ולדינא הסכימו כמה אחרונים דאין להקל לעשות מעשה אפי' לעצמו במ"ש מור"ה ז"ל דיש לחוש לשיטת המאור והר"ן שהחמירו בנשבר השפוד או בנכפף הרבה עד שא"א לצלות בו בלי תיקון דס"ל דזה תיקון גמור אם יתקננו וכעושה כלי מחדש ביו"ט לצורך אוכל נפש דמיא דזהו אסור לכ"ע אפי' לר' יהודה. כ"כ בב"ה. ועיין לעיל או' ו' ואו' ג' ודוק:

יא) [סעיף ב'] אסור לחתכו ולא לשרפו. ואע"ג דמותר לשרוף פתילה לשנים כמ"ש לקמן סי' תקי"ד סעי' ח' התם מחזי כמדליק ב' נרות אבל הכא אסור משום תקון כלי. מרדכי. פ"ד דביצה בשם אבי"ה. ב"י. מ"א סק"ד. וצ"ל דמיירי שאפשר לעשותו מאתמול, מ"א שם. וכ"מ מדברי הלבוש. וכ"כ החמ"מ או' ב'. וכ"כ הר"ז או' ג' דאם לא היה אפשר לקצרו מעיו"ט וגם א"א למצוא שפוד אחר מותר לקצרו כדין מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעיו"ט. עכ"ל. אבל הא"ר או' ה' כתב דממרדכי גופיה לא משמע הכי. וכ"כ באו' ב' דממרדכי משמע אף שא"א מעיו"ט אסור משום שעושה כלי יעו"ש. וכ"ה דעת כגר"א. וכ"כ ח"א כלל צ"ד או' ז' דאפי' בלא אפשר מעיו"ט אסור. וכ"ה דעת מ"ב בשער הציון או' י"א. ואפי' לדעת המתירין ה"ד לעצמו אבל לא להורות לאחרים וכמ"ש בסעי' הקודם בהגה. וכ"כ המחה"ש ועיין באו' שקודם לזה:

יב) שם. אין משחיזין את הסכין וכו' ובכה"ג אפי' ר' יהודה מודה לפי שהוא עושה כלי. ב"י בשם הר"ן. וכ"כ הט"ז סק"ב. ומיהו י"א דגם בזה לר"י שרי אלא שאין מורין כן וכמ"ש בטור וב"י אלא שהש"ע פסק בזה כדברי הר"ן דבכ"ג אסור כמבואר בב"י יעו"ש. וכ"פ הלבוש. וכ"ה דעת האחרונים:

יג) שם. אין משחיזין את הסכין וכו' ואפי' לא היה אפשר להשחיזה מעיו"ט כגון שנפגמה ועמדה ביו"ט. יעו"ש או' ב' ר"ז או' ד' ח"א כלל צ"ד או' ה' מ"ב או' יו"ד:

יד) שם. אבל מחדדה ע"ג העץ וכו' או ע"ג סכין אחר ב"ח. מ"א סק"ה. א"ר או' ו'. חמ"מ או' ב' ר"ז או' ה' מ"ב או' י"א. ועיי' לקמן או' ך':

טו) שם. אבל מחדדה ע"ג העץ וכו' ואין חילוק בין נפגמה מעיו"ט לנפגמה ביו"ט. כ"כ ב"י לדעת הרמב"ם. וכ"כ הר"ז או' ה' אבל הב"ח כתב דוקא שנפגמה או שעמדה ביו"ט דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה מאתמול יעו"ש. וכ"כ א"א או ז' וכ"כ בחי' רע"א. מ"ב בשער הציון או' י"ד:

טז) שם. או אבן. ר"ל אבן דעלמא שאינה משחזת וכ"כ ח"א כלל צ"ד או' ה' מ"ב או י"ב:

טוב) שם. ואין מורים כן לרבים. אלא כל אדם מעצמו מותר לעשות כן. ר"ז או' ה' ואו' ו' ועיין לעיל או' יו"ד:

חי) שם. ואין מורים כן לרבים. ואפי' לתלמידים אסור. עה"ק שער ב' או' ח' א"ר או' ח':

יט) שם. ואין מורים כן לרבים. וה"ה שאין עושין כן בפני רבים אלא א"כ מצי לאשתמוטי ולומר דלהעביר שמנוניתא קמכוין. ב"ח. מ"א סק"ו. א"ר שם. חמ"מ או' ב':

ך) שם. ואין מורים כן לרבים. וכן להשיאה ע"ג חבירתה הלכה ואין מורים כן אבל להעביר שמנונית ע"ג עץ ואבן מותר וכן ע"ג סכין. יש"ש פ"ג דביצה סי' י"ט. ט"ז סק"ג. א"ר או' ז' ר"ז או' ו' ח"א שם. מק"ק סי' מ"ה או' ט' מ"ב או' י"ג:

כא) ולהעביר השמנונית ע"ג משחזת של אבן כתב שם היש"ש דהלכה ואין מורין כן. והב"ד מ"א שם. א"ר שם. וכ"כ הר"ז שם. ח"א שם. מק"ק שם. מ"ב בשער הציון או' ט"ז:

כב) שם. בד"א כשיכולה לחתוך וכו' דאז לא גזרינן שמא יבא להשחיזה במשחזת:

כג) שם. בד"א כשיכולה לחתוך בדוחק וכו' ונראה דמכאן נשתרבב המנהג שלא למחות ביד הקצבים שמחדדין הסכין ע"ג ברזל כשמפשיטין הבהמה ומנקרין אותה כמעשהו בחול כך מעשהו ביו"ט דכיון דבלא"ה חותך כסכין ואינו מחדדה אלא שיחתוך יותר בנקל מותר ואע"ג דאין מורין כן היינו כשבא לשאול אבל כשהוא מעצמו אין מוחין בידו כיון דמן הדין מותר. שו"ג או' ה':

כד) [סעיף ג'] מותר לתפרם ביו"ט. שהרי אותה תפירה צורך אוכל נפש הוא. ב"י בשם הרשב"א. לבוש. ומכשירין שא"א לעשות מאתמול הוא. ביאורי הגר"א. ובלבד שיתקן החוט למדתו שלא יהיה ארוך יותר מדאי וישימנו במחט מעיו"ט כדי שלא יצטרך לחתוך החוט ביו"ט כדי לקצרו. ר"ז או' ח' מק"ק סי' מ"ה או' י"ז. ואם יש לו כמה עופות לתפרם ביום טוב יכין כמה מחטין וישים בהם החוטים מעיו"ט. בן א"ח פ' במדבר או' ך' וכ"ז הוא לכתחלה ובדיעבד ית' לקמן:

כה) שם. והוא שיתקן מעיו"ט החוט וישימנו במחט. ואם לא שמוהו במחט מעיו"ט אסור ליתנו במחט ביו"ט. מ"א סק"ח. א"ר או' יו"ד. חמ"מ או' ג' ר"ז שם. ח"א כלל פ"ז או' ב' מק"ק שם' מ"ב או' ט"ז. והטעם כתב שם הר"ז שמא יהיה החוט ארוך יותר מדאי ולא יכול לתפור בו ויחתכנו כדי לקצרו וצמצא מתקן כלי ביו"ט. וכ"כ המאמ"ר או' ז' ח"א שם. מ"ב או' י"ז. מיהו השו"ג סוף או' ו' כתב דאם שגג או נאנס ולא שבר החוט ותחבו במחט מעיו"ט דיכול לשרוף החוט ולתוחבו במחט ביו"ט דלא אסרו לתחוב החוט במחט אלא שלא יחתוך החוט ביד או בכלי ובדיעבד יש לסמוך על הרשב"א ושלא לבטל משמחת יו"ט יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ד' לפרש דברי הלבוש דבדיעבד אינו מעכב וישים החוט במחט ביו"ט ורק שיזהר שלא לחתוך החוט ביו"ט יעו"ש. והב"ד המק"ק סי' מ"ה בליקוטי רימ"א או' ך' ומיהו מ"ש השו"ג דלא אסרו אלא שלא יחתוך ביד עיין ביצה ל"ב ולקמן או' ל' דגם אם ישרוף איכא משום תיקוני מנא יעו"ש וע"כ אין להקל בזה אלא א"כ היו לו חוטין חתוכין מעיו"ט ורק אם לא היו לו חוטין כלל בעיו"ט אפשר דיש להקל וכמ"ש לקמן או' כ"ז יעו"ש:

כו) שם. וישימנו במחט. ואם שמוהו במחט מעיו"ט ונלקח ממנו ביו"ט בשגגה וא"א זולתו אז מותר ליתן החוט במחט ביו"ט רק שלא יחתוך החוט קודם תפירה. חמ"מ שם. מ"ב או' ט"ז:

כז) ואם לא היה לו חוט מעיו"ט י"ל דשרי לחתוך ביו"ט א"א או' ט' והב"ד מק"ק סי' מ"ה בליקוטי רימ"א או' כ"א וכתב וכ"מ במ"א ובמחה"ש סק"ח דמותר בכה"ג עכ"ל ומ"מ נראה דיש ליזהר שלא לחתוך החוט כמדתו משום תיקוני מנא:

כח) שם. ויזהר שלא לחתוך החוט ביו"ט. הגה. וכן נהגו לשרוף וכו' משמע דמ"ש הש"ע ויזהר שלא לחתוך החוט ביו"ט היינו לאחר התפירה וע"ז כתב מור"ם ז"ל בהגה וכן נהגו לשרוף וכו' וכ"מ בהדיא מדברי הלבוש. אמנם מדברי העו"ש או' ג' נראה שהבין דמ"ש הש"ע ויזהר שלא יחתוך החוט קודם יו"ט מיירי קודם שיתפור וכן הבין הט"ז סק"ד והב"ד המאמ"ר או' ז' וכתב דלא ידע איך יתיישב לפי פירושם מ"ש רמ"א ע"ז וכן נהגו לשרוף וכו' יעו"ש:

כט) שם. ויזהר שלא לחתוך וכו' ר"ל שאם אחר שתפר נשתייר שם חוט לא יחתכנו ואין בזה איסור גמור רק זהירות בעלמא דמילתא דא לא הוה אפשר ליה לעשותה מאתמול וגם אין כאן משום מתקן מנא כיון שאינו חותכו כדי לתפור אלה דמשום שהחוט במחט יש ליזהר משום דמיחזי כמתקן. מאמ"ר שם:

ל) שם הגה. וכן נהגו לשרוף וכו' ונראה דאף לדברי המרדכי דאוסר לשרוף ה"ד קודם שנתמלא (העוף) ורצה לשרוף החוט לצורך התפירה אבל לאחר שנתמלא העוף ונתפר ורוצה להסיר משם המחט או החוט הנשאר פשיטא דשרי אף לחתוך דהא א"א לעשות זה מעיו"ט אלא שנהגו לעשות בשריפת החוט. ד"מ או' א' והב"ד מ"א סק"ט וכתב כללו של דבר כל שאסור לחתוך אסור ג"כ לשרוף דמתקן מנא כדאיתא בגמ' ביצה דף ל"ב וכל שמותר לשרוף מותר לחתוך אלא שנהגו לשרפו עכ"ל. וכ"כ החמ"מ או' ג' ר"ז או' ח' ח"א כלל פ"ז או' ב' מק"ק סי' מ"ה או' י"ז. מ"ב או' ח"י:

לא) ודאי דאסור לתפור שק להכניס בתוכו מילוי של אוכלין לבשל. וכ"נ דאסור לקשור החוט של תפירה בקשר קיימא דקשירה לא הותר משום אוכל נפש. קה"י. פת"ע או' י"ב:

לב) [סעיף ד'] מותר לחתוך ביו"ט אגד וכו' ואפי' בשבת מותר כמ"ש לעיל סי' שי"ד סעי' ט' ועיין הטעם בדברינו לשם בס"ד. ולא דמי למ"ש לעיל סעי' ג' דיש ליזהר שלא לחתוך החוט דשאני התם שהחוט במחט ולא נתבשל העוף. מאמ"ר או' ח' ועוד דהתם אפשר להסיר המחט ולהשאיר חוט הנשאר דבוק לעוף אבל הכא לא אפשר אם לא יחתוך כדי ליקח האוכל ואין הכי נמי אם אפשר גם הכא לקחת החוט שלם מן העוף בלתי חתיכה הוא יותר טוב ותע"ב:

לג) שם. גדיים ועופות מקולסים. צלויים ראשו על כרעיו ועל קרבו נקרא מקולס כמ"ש רש"י פסחים נ"ג ע"א ד"ה מקולסים:

לד) שם. וחוטין תפורים. ר"ל חוטי תפירתם שהיו תפורים בהם בשעת צלייה או בישול:

לה) שם. וכן יכולין לשרוף פתילה וכו' ולא יתיר הקשירה וגם לא יחתכה אלא ישרוף הפתילה או הסמרטוט עד שיתיר קשירתם. לבוש. והיינו ע"פ מ"ש בסעי' הקודם דנהגו לשרוף אבל ה"ה דמותר לחתוך ג"כ כמ"ש לעיל או' ל' דכל שמותר לשרוף מותר לחתוך יעו"ש וכ"כ בביאורי הגר"א. וכ"כ קיצור ש"ע סי' צ"ח או' ט"ו האגד שעל רגלי העופות מותר לאחר שחיטה לחתכן או לשרפן:

לו) [סעיף ה'] מותר ללבן ביו"ט וכו' ומשום תיקון כלי אין כאן שהרי נראה כמחממה לבשל תחתיו ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבישול. ב"י בשם מרדכי פ"ב דביצה:

לז) שם. מותר ללבן ביו"ט וכו' דכיון דהיתרא בלע סגי ליה בליבון כל דהוא שקש נשרף עליו מבחוץ. ב"י בשם הגמ"י פ"א. ט"ז סק"ה. מ"א סק"י. עט"ז. ור"ל כיון דסגי ליה בליבון כל דהוא וכו' לא מיחזי כמתקן מנא אלא כמחממה לבשל תחתיו כמ"ש באו' הקודם וכ"כ העט"ז שם. א"ר או' י"ד. מאמ"ר או' ט' ר"ז או' י"ב. מ"ב או' כ"ד. והגם דלעיל סי' תנ"א סעי' ד' פסק הש"ע דשפודים ואסכלאות צריכין ליבון עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם שאני התם גבי חמץ דפסק כדברי האומרים להשוות חמץ לעיגולי עכו"ם כמבואר בדברינו לשם או' ס' יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לשם או' ע' בדין מחבת יעו"ש.

לח) שם. מותר ללבן ביו"ט וכו' אבל שפוד של חמץ שצולין בו בשר כל השנה אסור ללבנו ביו"ט של פסח מכמה טעמים. הרב בית דוד סי' רפ"ח. ברכ"י או' א' שו"ג או' ט' שע"ת או' ט' ומיהו מ"ש שם השו"ג דבאם לא היה אפשר ללבנו מעיו"ט שרי עיין א"ר או' ט"ו שכתב להוכיח מהסמ"ק והגמ"י והכלבו דאפי' א"א לעשותו מעיו"ט אי נראה מתקן אסור יעו"ש. וכ"ה דעת הער"ה או' ד' יעו"ש:

טל) שם. יתנו אותו על המאכל מיד. דאז לא נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לבשל תחתיה. ט"ז סק"ו. מ"א ס"ק י"א. ועיין לעיל או' ל"ו:

מ) שם. על המאכל מיד. אבל אם יצטנן הכלי ואח"כ ילבנו שנית לאפות בו א"כ הרי ליבון הראשון לא היה רק להכשירו ונמצא עשה הבערה כדי לתקן כלי ביו"ט. ר"ז או' י"א:

מא) שם. על המאכל מיד. ואע"ג דמאתמול היה יודע שצריך ליבון שרי. ד"מ או' ב' מ"א שם. א"ר או' י"ד והשיג על הלבוש שכתב משום דלא היה יכול לעשותו מאתמול יעו"ש. וכ"כ א"א או' י"א דאפילו אם היה יודע מאתמול שרי כיון שנותן מיד על המאכל. וכ"כ החמ"מ או' ה' ר"ז שם. ח"א כלל צ"ד או' י"א. מק"ק סי' מ"ה או' י"א:

מב) שם. אבל אם היה בלוע מנבלה וכו' שצריכה ליבון גמור שתסיר קליפתה ליבון זה ודאי אסור לעשותו דניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה ומיתסר מידי דהוי אהגעלת כלים דאסור לעשות ביו"ט, ב"י בשם הגמ"י פ"א ומרדכי סוף מס' ע"ז. מ"א ס"ק י"א. ועיין לקמן או' מ"ד:

מג) שם. אסור ללבנו אפי' לאפות בו דבר היתר. אם היה אפשר ללבנו מעיו"ט. ר"ז או' י"ב. מק"ק שם. ומשמע הא אם לא היה אפשר ללבנו בעיו"ט מותר ללבנו ביו"ט כדי לאפות בו דבר היתר אעפ"י שצריך ללבנו עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו וניכר שמתכוין להכשירו. וכ"כ המק"ק שם. והיינו הלכה ואין מורין כן כמ"ש לעיל סעי' א' בהגה בדין מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט יעו"ש. אמנם הא"ר או ט"ו כחב להוכיח מהסמ"ק והגמ"י והכלבו והמרדכי דאפי' א"א לעשותו מעיו"ט אי נראה מתקן אסור יעו"ש וכ"ה דעת הער"ה או' ד' וכ"ה דעת הגר"א. ועיין עוד באו' שאח"ז:

מד) שם הגה. וה"ה דאסור להגעיל כלי ביו"ט. כתב הרדב"ז ח"ג סי' ת"ב דכיון דהטעם הוא משום מכשירי אוכל נפש אם היה צריך למים רותחים מותר להגעיל הכלים ע"י עירוי מכלי ראשון או בתוכו אם יש במים ס' כדי לבטל האיסור ואין לאסור משום מתקן מנא יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' א' וכ"כ המ"א ס"ק י"א בשם ד"מ והג"א פ"ב דביצה דאם לא היה אפשר לעשותו מעיו"ט שרי להגעיל. וכ"כ החמ"מ או' ה' ח"א כלל צ"ד או' י"ב. מק"ק שם. אמנם לדעת הא"ר ודעימיה שכתבנו באו' הקודם שאוסרים בנראה מתקן אפי' בא"א מעיו"ט א"כ ה"ה בהגעלה שאסור אפי' בא"א מעיו"ט שהרי נראה כמתקן וכ"כ בהדיא א"ר או' ט"ז. ומיהו גם לדעת המתירין היינו הלכה ואין מורין כן כמ"ש לעיל סעי' א' בהגה בדין מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט יעו"ש. וכ"כ א"א או' י"א. מחה"ש ס"ק י"א. ומיהו אם צריך למים רותחים לצורך אוכל נפש אפשר דלדעת המתירין דמורין כן ג"כ. וכ"כ מ"ב או' כ"ו:

מה) וכתב שם המ"א דמכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר ומ"כ בשם הגאון מהר"ר בנימין מפוזנא ששמע ממהר"מ יפה הטעם למנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהיה לו רק כלי א' ויגעילנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דלמא אתי למטעי כדאי' בחולין דף ח' ע"ב וכו' יעו"ש. והרב שער המלך בה' יו"ט דף נ"ב ע"ג הביא מסמ"ק סי' קצ"ט דאסור להגעיל כלי בשר בן יומו להשתמש בו חלב וא"כ טעם המנהג דהחמירו פן יבא להגעיל הכלי כשהוא בן יומו וטעם מהר"ם הנז' לא שוה לו יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' ב' וכתב ובמקומותינו נוהגין להגעיל כלי חלב שאינן בני יומן להשתמש בהן בשר וכן איפכא ולא חשו לחומרות אלו עכ"ל. ועיין לעיל סי' תנ"ב או' מ"א:

מו) שם בהגה. ומותר ללבן שפוד שצלו וכו' ורוצה לחזור וכו' מדכתב לחזור ולצלות משמע דצלו בו ביו"ט דאם לא כן הו"ל מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. הלק"ט ח"ב סי' ר"ה. אבל המ"א ס"ק י"ב כתב דאפי' היה אפשר ללבנו מעיו"ט שרי ללבנו ביו"ט כיון שמדינא א"צ ליבון כמ"ש ביו"ד סי' ט"ו סעי' ד' אלא שנהגו ללבנו (והיינו לפי מ"ש מור"ם ז"ל שם בהגה אבל הש"ע כתב שם המנהג להתיר יעו"ש) לא חשיב תיקון כמו כלי שנטמא בולד הטומאה מעיו"ט שמטבילין אותו ביו"ט. וכ"כ א"ר או' י"ז. חמ"מ או' ח' ר"ז או' י"ג ח"א כלל צ"ד או' י"ג. מק"ק סי' מ"ה או' י"ב. מ"ב או' כ"ז. ודוקא בדבר שאינו רק מנהג אבל באיסורא אפי' דרבנן ואינו בן יומו אפ"ה כל שאפשר מעיו"ט אסור ביו"ט מש"ז או' ה' מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' י"ד:

מז) [סעיף ו'] אין נוקבין נקב חדש וכו' דהוי מכשירי אוכל נפש דיכול לעשותן מעיו"ט. ב"י בשם תשו' הרא"ש כלל כ"ג סי' א' לבוש. עו"ש או' ה':

מח) שם. אין נוקבין נקב חדש וכו' אפי' לצורך אכילה. ר"ז או' י"ד. מק"ק שם או' י"ד. מ"ב או' כ"ח:

מט) שם. אין נוקבין נקב חדש וכו' ואם א"א לעשותו מעיו"ט שרי כמ"ש סעי' א' בהגה. מ"א ס"ק י"ג. ור"ל כמ"ש שם בדין מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותם מעיו"ט דהלכה ואין מורין כן. וכ"כ הר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב שם.

נ) שם. אין נוקבין נקב חדש וכו' ועיין עוד בדין זה לעיל סי' שי"ד ובדברינו לשם בס"ד:

נא) [סעיף ז'] להטביל כלי חדש וכו' ואם א"א להטבילו מעיו"ט שרי ואין מורין כן. מ"א ס"ק י"ד. חמ"מ או' ו' ר"ז או' ט"ו. ח"א כלל צ"ד או' י"ג. מק"ק שם או' ט"ו. מ"ב או' ל' וכלי זכוכית דטבילתו מדרבנן י"ל הלכה ומורין כן בא"א מעיו"ט. א"א או' י"ד ועיין לעיל סי' שכ"ג או' נ"ח.

נב) שם. כדאיתא בסי' שכ"ג סעי' ז' ועיין בדברינו לשם שנתבארו כל הדינים השייך לזה קחנו משם.

גנ) שם הגה. כדאיתא סי' שכ"ג. סעי' ו' ט' יו"ד. ובדברינו לשם בס"ד:

דנ) שם הגה. ומותר לטלטל מוקצה וכו' אבנים ועפר המונחים ע"ג פירות מותר לטלטלם כדי לאכול הפירות, מ"א ס"ק ט"ז. ר"ז או' ט"ז. ח"א כלל ק"א או' א' מק"ק סי' י"ז או' ב' מ"ב או' ל"א:

הנ) שם בהגה. ומותר לטלטל מוקצה וכו' אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו. מ"א שם. א"ר או' ח"י. חמ"מ או' ו' ר"ז שם. א"א שם. מק"ק שם. מ"ב שם. ובדיעבד אם אפה או בישל בעצי מוקצה אינו אוסר התבשיל. מ"א שם. חמ"מ שם. ועיין לעיל סי' תק"ז או' י"ג:

ונ) שם בהגה. לצורך אוכל נפש ושמחת יו"ט. פי' כל אוכל נפש הוי שמחת יו"ט. א"ר או' י"ט. א"א או ט"ו. הא שמחת יו"ט לחוד לא. א"א שם. ועיין עוד לקמן סי' תקי"ח סעי' ג' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

שנרצף. פי' שנעקם:

ונשבר בי"ט. וה"ה אם נשבר בעי"ט ולא ידע בו או שלא היה לו שהות לתקנו וכמ"ש סי' תק"ז ס"ד וב"י בשם רש"י אבל אם שכח לתקנו מעי"ט אסור וה"ה אם היה אפשר לתקנו בראשון אסו' לתקנו ביום טוב שני די"ט ראשון חשיב חול לגבי שני לענין זה אף על גב דאנן בקיאין בקביע' דירחא (מהרי"ל) ועמ"ש סי' תצ"ט ס"ג:

מותר לתקנו. נ"ל דאם יכול להשאיל לו אסור לתקנו וכ"מ ססי' תק"מ:

ולא לשורפו. אף על גב דמותר לשרוף פתילה לשנים כמ"ש סי' תקי"ד ס"ח התם מחזי כמדליק ב' נרות אבל הכא אסור משום תיקון כלי (מרדכי) וצ"ל דמיירי שאפשר לעשותו מאתמול:

ע"ג העץ. או ע"ג סכין אחר:

ואין מורין. וה"ה שאין עושין כן בפני רבים אלא א"כ מצי לאשתמוטי ולו' דלהעביר שמנונית' קמכוין וע"ג משחזת אפי' להעביר שמנוניתא אין מורין (יש"ש ב"ח):

אינה יכולה. דהוי ליה מתקן מנא:

וישימנו במחט. דאם ישימנו בי"ט במחט גזרי' שמא יחתוך החוט (רי"ו ירוש') משמע שם דאם לא שמוהו במחט מעי"ט אסור ליתנו במחט בי"ט ועס"א בהג"א:

וכן נהגו לשרוף וכו'. ז"ל ד"מ ולפמ"ש בס"ב דאסור לשרוף השפוד ה"ה דאסור לשרוף החוט אבל נהגו להקל בזה ונראה אף להמרדכי שאוסר לשרוף היינו קודם שנתמלא אסור לשרוף החוט לצורך התפירה אבל לאחר שנתפר ורוצה להסיר משם המחט או החוט הנשאר פשיטא דשרי אף לחתוך דהא א"א לעשותו מעי"ט אלא שנהגו לעשות זה בשריפת החוט עכ"ל כללו של דבר כל שאסור לחתוך אסור ג"כ לשרוף דמתקן מנא כדאי' בגמ' דף ל"ב וכל שמותר לשרוף מותר לחתוך אלא שנהגו לשורפו ועסי' שי"ד ס"ט:

מותר ללבן. דכיון דהיתרא בלע סגי ליה בליבון כל דהוא שקש נשרף עליו מבחוץ כמ"ש סי' תנ"א ס"ד ובי"ד סי' קכ"א ס"ד ע"ש ובש"ך ובט"ז:

והוא שכשיתלבן. שנראה כמחמם לבשל תחתיה (מרדכי) ואפילו היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי (ד"מ) אבל בלוע מנביל' צריך ליבון עד שתשיר קליפתן וניכר שעושה להכשיר' אסור כמו שאסור להגעיל כלי ביום טוב (ב"י הג"מ) ואם לא היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי להגעיל (ד"מ הג"א פ"ב) ועס"א בהג"ה, ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסו' בדבר ומ"כ בשם הגאון מהור"ר בנימין מפוזנא ששמע ממהר"מ יפה הטעם למנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהי' לו רק כלי א' ויגעילנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דלמא אתי למטעי כדאי' בחולין דף ט' ע"ב והא דשרינן הכא י"ל כיון שלעול' אין משתמשין בו אלא ע"י ליבון ליכא למיגזר כנ"ל:

ללבן שפוד. שאינו נרא' שום תיקון כמו בהכשר שירפא (רא"פ) ול"נ דשרי מטעם אחר מטעם שא"א לעשותו מעי"ט (ד"מ) ול"נ דלטעם רא"פ אפי' היה אפשר ללבנו מעי"ט שרי ללבנו בי"ט כיון שמדינא א"צ ליבון כמ"ש בי"ד סי' ע"ו ס"ד אלא שנהגו ללבנו לא חשיב תיקון כמו כלי שנטמאה בולד הטומאה מעי"ט שמטבילין אותו בי"ט ועיין מ"ש סי' שכ"ג:

אין נוקבין. ואם א"א לעשותו מעי"ט שרי כמ"ש ס"א בהג"ה עב"י בשם הרא"ש:

להטביל וכו'. ואם א"א להטבילו מעי"ט שרי וכ"ה בגמ' גבי כלי שנטמא באב הטומאה ועס"א בהג"ה דאין מורין כן וכ"כ היש"ש:

ומותר לטלטל מוקצה. שאנו מסיקין ע"ג אפר שהוסק בי"ט ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש לכסות הפשטיד' (מרדכי) ויש לתמוה למה לא התירו לשחוט לכתחילה לכסות באפר שהוסק ביום טוב וצ"ע (ב"י סי' תקי"ח) וב"ח תירץ דכיסוי אינו צורך אוכל נפש שהרי יכול לאכול בלא כיסוי וצ"ע דהא אסור לשחוט משום זה וא"כ א"א לאכלו וע"ק דאדרבא הא קי"ל אם שחט מותר לכסות בו כמ"ש סי' תצ"ח אף על פי שהיה אפשר לאכול בלא כיסוי וביש"ש פ"ג סכ"א כ' דוקא מה שצריך ליה טובא מותר משום שמחת י"ט אבל לא בכל אוכל נפש דאל"כ ביצ' ודגים ופירות שנתלשו בי"ט אמאי אסירי עכ"ל וצ"ע דאטו פשטיד"א צריך לו יותר מדגים וע"ק דהא כתבו דמותר לטלטל אבנים ועפר המונחים לפני פירות כדי לאכול הפירות אף על פי שא"צ להם כ"כ לכן נ"ל שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו וכ"מ בתוס' סוף דף ל"ח שכתבו דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש וכ"מ סי' תק"א ס"ג ותק"ב ס"ג דאסור לבשל בעצי מוקצה וכ"מ סי' תק"ז ס"ב דאסור להסיק בעצים שנשרו אפילו אין לו עצים אחרים והתוספות בע"א דף ס"ב ע"ב כתבו דפת שאפה עכו"ם בעצים שנתלשו בשבת מותר דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל צ"ל דוקא בדיעבד מותר ליהנות ממנה אבל לכתחלה אסו' להשתמש בו ומה שהתירו לטלטל עלי לקצב עליו בשר היינו לפי שהוא כלי כמ"ש ססי' תצ"ט ומ"ש המרדכי שמותר לכסות הפשטיד"א באפר היינו לאחר שנתחמם ששוב אינו מוקצה כמ"ש סי' תק"ז ס"ו אלא שמביא ראיה מדמטלטלין אותו בתחלה כשהוא צונן ובהג"מ ובתוס' ל"ג לכסות הפשטיד"א רק לאפות הפשטיד"א וז"ל הרמב"ם פ"א כל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו בי"ט אלא לצורך אכילה וכיוצא בה וכל שמותר בשבת מותר בי"ט ויש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו' כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדים לסחורה כל אלו וכיוצא בהן אסור לאכול מהן עד שיכין אותם מבערב עכ"ל הרי לך בהדיא דמותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה אבל אסור לאכלו כנ"ל עיקר דברים הללו ועסי' תקי"ח ס"ג:

{א} שפוד שנרצף – היינו שנעקם ביו"ט והמחבר סתם דבריו ולא חילק בין נעקם מעט או הרבה עד שאין יכול לצלות כלל בלי תיקון משום דאזיל לטעמיה שביאר בב"י דבכל גווני אסור משום דהוא תקון מנא ודעת הרמ"א הוא שיטה אחרת כמו שביארנו בבה"ל ע"ש:

{ב} אע"פ שהוא יכול וכו' – ר"ל ואין צריך להכות עליו בפטיש:

{ג} שיוכל לצלות בו – היינו ע"פ הדחק ומ"מ חשיב התקון טרחא יתירא:

{ד} אבל אם אינו יכול וכו' – היינו כגון שנעקם השפוד הרבה ומה שכתב ונשבר ר"ל או שנשבר ראש השפוד ומחמת זה אינו יכול לצלות בו:

{ה} ביו"ט – אבל אם נעקם או נשבר בעיו"ט שהיה באפשר לתקנו מבעוד יום אסור מדינא לתקנו דהרי הם מכשירי אוכל נפש שאפשר לתקנם מבע"י דאסור לכו"ע. כתב המ"א בשם מהרי"ל דאם נשבר ביו"ט ראשון אסור לתקנו ביו"ט שני דלגבי יו"ט שני הוי יו"ט ראשון כערב יו"ט דהרי אנו עושין יום שני מחמת ספק שמא יום ראשון הוא חול ובספר בגדי ישע כתב דאם לא היה צריך להשפוד ביו"ט ראשון מותר לדעת הרמ"א לתקן ביו"ט שני כשצריך לו וכן בחידושי רע"א מפקפק על דברי מהרי"ל ע"ש:

{ו} מותר וכו' – עיין בביאור הלכה שכתבנו בשם האחרונים דיש להחמיר בזה כדעת המאור והר"ן דס"ל דזהו בכלל תיקון כלי גמור דאסור אף למאן דמתיר במכשירי אוכל נפש. ואם יכול להשיג לשאול מאחרים לכו"ע אסור [מ"א]:

{ז} לתקנו – עיין בפמ"ג שכתב דהיינו לחדדו מעט שיהיה יכול לתחוב עליו הבשר אבל לתקנו תיקון גמור לכו"ע אסור ודמיא להא דפסק השו"ע לקמיה בס"ב דלחדד הסכין במשחזת של אבן אסור מצד הדין משום דהוא תקון כלי גמור ואסור אפילו לדעת המתירין מכשירי אוכל נפש. ודע עוד דדברי הרמ"א הוא דוקא לענין שפוד שהוא מכשירי אוכל נפש אבל שאר כלי שנתקלקל כגון מחט שנתעקמה אפילו מעט אין לפושטה לכו"ע [אחרונים]:

{ח} ואין מורין כן לרבים – וה"ה לתלמידיו:

{ט} אסור לחתכו ולא לשרפו – דעי"ז עושה אותה לכלי:

{י} במשחזת שלה – היינו של אבן ואפילו נתקלקל חידודה ביו"ט דהוי בכלל תיקון כלי:

{יא} ע"ג העץ – ר"ל אפילו על משחזת של עץ דבזה לא יהיה תקון גמור וה"ה שיכול להשיאה ע"ג סכין אחר כדי לחדדה:

{יב} או אבן – ר"ל אבן דעלמא שאיננה משחזת:

{יג} ואין מורין ד"ז לרבים – אבל להעביר שמנונית של סכין ע"ג משחזת של עץ או חרס או אבן או ע"ג חברתה מורין ברבים להתיר:

{יד} כשיכולה לחתוך בדוחק – דאז לא גזרינן שיבוא לאהדורי אמשחזת של אבן:

{טו} לתפרם ביו"ט – דמכשירין שא"א לעשות מבעוד יום הוא:

{טז} וישימנו במחט – ר"ל מבעוד יום דאם ישימנו ביו"ט גזרינן שמא יחתוך החוט ג"כ וזה בודאי אסור דהא אפשר לעשותו מבע"י. ואם לא שמוהו במחט מבע"י אסור ליתנו במחט ביו"ט אם לא ששם מעיו"ט ונלקח ממנו החוט ביו"ט דאז מותר ליתן החוט במחט ביום טוב ויחתוך הנשאר אחר תפירתו וכדלקמיה:

{יז} ויזהר שלא יחתוך החוט ביום טוב – היינו קודם התפירה לעשות אותו כדי מדתו דהוא בכלל תקון כלי אבל לאחר התפירה מה שנשאר מן החוט מותר לחתוך:

{יח} וכן נהגו לשרוף החוט – פי' דהחוט שנשאר לאחר התפירה מותר אף לחתוך דזה א"א מעיו"ט אלא שנהגו לשרוף:

{יט} לאחר שתפרו בו – אבל קודם התפירה אסור אף לשרוף דלשרוף ולחתוך דין אחד להם [אחרונים]:

{כ} לחתוך ביו"ט אגד וכו' – ואף דכתב מתחלה דיזהר שלא לחתוך החוט היינו קודם התפירה משום דעי"ז מתקנו לתפירה וחשיב כמתקן כלי משא"כ הכא דהוא אחר התפירה ואין כאן תקון ואף בשבת מותר כדלעיל בסימן שי"ד ס"ט ע"ש הטעם במ"ב:

{כא} מקולסין – צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו נקרא מקולס [עיין רש"י פסחים נ"ג ד"ה מקולסין]:

{כב} וחוטים תפורים – ר"ל שהיו תפורים זה לזה בעת הצליה:

{כג} וכן יכולים לשרוף – שאין בזה תקון כלי:

{כד} פשטיד"א של בשר – דכיון דהתירא בלע אין צריך ליבון גמור שתשרף קליפתה אלא סגי בליבון קצת עד שקש נשרף עליו מבחוץ לפיכך מותר דבליבון כזה אין נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לאפות בה משא"כ בבלוע מנבילה שצריך ליבון גמור עד שיהא ניצוצות נתזין הימנה ונראה כמתקן כלי ואף אם לא היה אפשר לו ללבן מעיו"ט כגון שנטרפה ביו"ט גופא ג"כ אסור מטעם זה ויש מאחרונים שמקילים כשאי אפשר לו ללבן מעיו"ט מיהו עכ"פ לכו"ע אין להורות כן לאחרים וכדלעיל בס"א בהג"ה:

{כה} מיד – ואז אפי' היה אפשר לו ללבן הכלי מעיו"ט ג"כ שרי דהרי צריך לו עכשיו חמום הכלי בשביל אפיית המאכל אבל אם ימתין מלאפות עד שיצטנן ויחממה מחדש נמצא דהליבון הראשון היה רק כדי להכשיר הכלי ונראה כמתקן ואף אם לא היה אפשר לו ללבן מעיו"ט ג"כ אסור ולדעת היש מקילין דלעיל גם בזה שרי מצד הדין אך אין להורות כן לאחרים וכנ"ל. כתב מ"א מכאן משמע שבחול מותר להגעיל כלי מחלב לבשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר עי"ש הטעם והפמ"ג כתב דהמנהג להטריף מקודם ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן תנ"א במ"ב ס"ק י"ט בשם החתם סופר:

{כו} דאסור להגעיל כלי ביו"ט – אפילו אם רוצה להשתמש בהכלי אח"כ לצורך יו"ט דבישול מי ההגעלה הלא לא הוי לצורך אוכל נפש כ"א להכשיר הכלי להשתמש בו אח"כ וזה היה אפשר לעשותו בעיו"ט ואם לא היה אפשר להכשיר הכלי מעיו"ט כגון שנטרפה היום וכה"ג רבים מהאחרונים מקילים מצד הדין אך אין להורות כן לאחרים וכנ"ל אכן אם היה לו מים רותחין שהרתיחן לצורך אוכל נפש מותר להורות לאחרים להגעיל בהן:

{כז} ללבן שפוד ובו' – דכיון דמדינא א"צ ליבון והגעלה רק שנהגו ללבנו לא חשיב תקון כלי ע"י הליבון ומותר אפילו היה באפשרו ללבנו קודם יו"ט [מ"א וש"א]:

{כח} אין נוקבין וכו' – אפילו לצורך שתיה שהרי אפשר לנקבה מעיו"ט ואם לא היה אפשר לו לנקבה מעיו"ט מותר לו לנקבה ביום טוב כדין מכשירי אוכל נפש אכן אין מורין כן וכנ"ל בס"א בהג"ה:

{כט} נקב חדש – וכל דינו כמו בשבת לעיל בסימן שי"ד ע"ש:

{ל} להטביל כלי חדש ביו"ט וכו' – ר"ל דבשבת איתא לעיל דיש מחמירים מפני שאסור להשתמש בו בלי טבילה נראה כמתקן כלי ע"י הטבילה וה"נ ביו"ט ורק אם לא היה אפשר לו להטביל מעיו"ט מותר לו להטביל ביו"ט לד"ה לצורך תשמישו היום דהרי הוא מכשירי אוכל נפש אך אין מורין כן לאחרים וכנ"ל בס"א אכן אם היה הכלי הזה כלי זכוכית דחיוב טבילתו הוא רק מדרבנן מצדד הפמ"ג דיכולין אף להורות כן לאחרים לטבלו לצורך היום אם לא היה אפשר לו לטבלו מעיו"ט:

{לא} לצורך אוכל נפש – כגון לטלטל האפר כדי לאפות במקומו או לטלטל האבנים המונחים על הפירות כדי לאכול הפירות אבל לאכול או ליהנות מדבר המוקצה גופא כגון להסיק במוקצה וכה"ג אסור:

סעיף א' הג"ה אבל אם אינו יכול לצלות. אמת כן כ' הטור. והוא לשטת הרא"ש דלר"י כל מכשירים מותר ומפרש כפירש"י דנרצף היינו נעקם ואסור כיון דיכול לצלות בו בלא תקון. ונרצם היינו נשבר דא"א בלא תיקון. אבל הרז"ה במאור והסכים עמו הר"ן כתבו לשיטתייהו. דגם לר"י אסור לחדד במשחזת אבן. דלא שרי לר"י רק תקון מנא. אבל לא אשוויי מנא ומפרשים בהיפוך מפרש"י הנ"ל דנרצם היינו נעקם מעט שהוא מותר לר"י ונרצף היינו נשבר. ואסור משום אשויי מנא וא"כ דינא דהרמ"א הכא תליא באשלי רברבי. ולמה דפסק המחבר בס"ב דלחדד במשחזת אבן אסור. ועיין בב"י דפסק כן מטעמא דהר"ן לשטת הרי"ף והרמב"ם דאשוויי מנא גם לר"י אסור. וכמ"ש הט"ז ס"ב. ע"כ גם הכא בנשבר אסור. ועיין ברמב"ן מלחמות פ"ב. ונראה מדבריו דאף לשיטת הרי"ף לר"י מותר לחדדה במשחזת אבן. אלא דחז"ל החמירו בכמה דברים דבעי שינוי כמו בסכין דאפשר בשינוי. ואף בשינוי אין מורים לכתחילה להתיר כיון דשכיחי סכינים. ולא אתי לאמנוע משמחת יום טוב עיין שם: אם כן אף לפסק המחבר שהוא שטת הרי"ף מ"מ פירוש נרצף היינו נעקם ונרצם היינו נשבר. דבאמת בנשבר מותר לר"י מכל מקום ממה דסיים המחבר בס"ב לחתוך בלא דחק אסור דשמא יבוא להשחיזה. משמע דבמשחזת אסור מדינא. והיינו כשטת הר"ן הנ"ל. דגם לר"י אסור משום אשוויי מנא: וכמו דנראה להדיא מהב"י דפסק כהר"ן שלא הביא כלל דברי הרמב"ן הנ"ל. אם כן בשפוד שנשבר קשה להתיר:

מג"א סק"ב דיו"ט א' חשיב חול. ק' לי לו יהא דקמי שמיא גליא דהוא חול. מ"מ לא היה אפשר לו לתקנו אם א"צ לו לבו ביום כיון דאנן מספקי' שמא הוא יום טוב. וא"כ הוי מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט וצ"ע:

סעיף ב' אבל מחדדה ע"ג עץ. למ"ש הב"י דגם הרמב"ם פסק כר"י ובהשחזה ג"כ לר"י אסור משום אשוויי מנא. ומה דקאמר הש"ס בהשחזה תלי' בפליגתא דר"י ורבנו. ממילא גם לר"י אינו מותר רק בנפגמה ביו"ט. וכ"כ להדיא הר"ן. וכן אם נפרש מסברת הרמב"ן הנ"ל מיירי רק בנפגמה ביו"ט. וכ"כ הב"ח דהרמב"ם מיירי כן וסמך בפשיטות שמיירי רק בזה. ומדברי הרמב"ם והמחבר משמע דנפגמה ועמדה דין א' להם. ובעמדה מעיו"ט אפור. והוא כשטת הי"א שהובא בהר"ן. ודלא כרש"י והטור שמקילים בעמדה בכל ענין דלא אסיק אדעתיה בעיו"ט דיצטרך להשחיזו עיי"ש:

ט"ז סק"ג מורים ברבי' להתיר וכו'. אבל ע"ג השחזה שלה אין מורין כן' ובנפגמה מעיו"ט אף להעביר השמנוניות על גב עץ אסור. כ"כ הב"ח:

מג"א סקט"ו וב"ח תירץ. וכ"כ המהרש"א:

שם אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו. כ"כ המהרש"א דל"ג ד"ה אין פותחים:

כשיתלבן, עבה"ט וכתב בר"י בשם בית דוד שפוד של חמץ שצולין בו בשר כל השנה אסור ללבנו ביו"ט של פסח:

(בש"ע סעיף ה' בהגה) וה"ה דאסור להגעיל עיין ברדב"ז ח"ג סי' ת"ב:

להטביל עיין בשו"ת שער אפרים סי' ט"ו ובספרי שו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' נ"ב מ"ש שם בישוב דבר הרמב"ם ומ"ש שם על דברי השאגת ארי' ריש הלכות שבת ע"ש:

שפוד שנרצף. פי' שנעקם ונכפף והטעם דקי"ל כר"י דאמר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט אסור בי"ט ומה שא"א מעי"ט מותר בי"ט ועמ"ש סימן תקי"ד דלאו בכל גווני ק"ל כר"י:

אין משחיזין. ואפילו לר' יהודה דכאן עשאה כלי גמור:

ואין מורין כו'. אבל להעביר שמנונית הסכין ע"ג עץ או חרס או סכין מורין ברבים להתיר כ"כ רש"ל פ' א"צ:

שלא יחתוך כו'. דכיון שיכול לעשות מעי"ט חוט אחד במחט אינו דוחה י"ט:

פשטיד"א של בשר. דאז א"צ ליבון גמור שתשרף קליפתם אלא סגי בליבון קצת ע"י שריפת קש דמועיל אף בתשמישו ע"י האור כיון שהיתרא בלע משא"כ בבלוע נבילה:

על המאכל מיד. דאז לא נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לבשל תחתיה: