שולחן ערוך, אורח חיים תק״ו: דיני לישה ביום טוב ובו ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני לישה ביום טוב ובו ט סעיפים:
אין מודדין קמח ביום טוב כדי ללוש אלא יקח באומד הדעת: הגה ומותר ליקח קמח מן הכלי אף על פי שעושה גומא בקמח [ר"ן פ"ק דביצה ופרק כירה]:

אין מרקדין הקמח אפי' ע"י שינוי אבל אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצ' לרקדו פעם שנית מותר אף בלא שינוי: הגה וי"א דמותר ליטול הצרור או הקיסם בידו (רשב"א) אבל יש מחמירין ואוסרין [המגיד פ"ג] ואם לא נפל בו דבר אלא שרוצה לרקדו שנית כדי שיהיה הפת נאה צריך שינוי קצת כגון על גבי שלחן: הגה וה"ה דמותר לעשות על ידי עכו"ם אפי' תחלת הרקידה אם ישנה קצת [ב"י]:

הלש עיסה ביום טוב יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן [שרי אפילו הפריש מאתמול] אבל עיסה שנלושה בעי"ט אסור להפריש ממנה חלה בי"ט: הגה אלא אוכל ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשוייר חלה ומותר לאפות הפת ע"י שיאכל ממנו ויפריש אחר כך חלה [ב"י] ואם רוצה יוכל ללוש עוד עיסה אחת ביום טוב ויצרפם יחד ויפריש מאותה עיסה גם על מה שלש מעי"ט [הגהות מיימוני פ"ג ומרדכי פ' אלו עוברין וב"י בשם תוס' פרק קמא דביצה]:

המפריש חלה בי"ט והיא טמאה לא יאפה אותה ולא ישרפנה שאין שורפין קדשים בי"ט אלא מניחה עד הערב ושורפה:

מותר לעשות בי"ט פתין גדולים ולא חיישי' שמתוך כך יבא לאפות יותר ממה שצריך:

היה לו קמח או עיסה בשותפות עם העכו"ם אסור לאפותה ביום טוב אלא יחלקנה ויאפה את שלו:

אם יש לאדם הרבה פת נקייה אינו אופה פת אחרת אלא א"כ יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה אבל אם יש לו פת הדראה הרבה יכול לאפות פת נקייה:

אסור לעשות שאור ביום טוב אלא ע"י שינוי מפני שהיה אפשר לעשותו מבעוד יום:

אפילו נשחטה הבהמה מערב יום טוב מותר להפריש המתנות בי"ט:

אין מודדין כו' היינו לומר דאם ירצה ליקח חלה באומד הדעת אז יפחות משיעור חלה שלא יתחייב בחלה ולא יקח בכלי המדה שמודדין בו שלא יהא כעובדא דחול (טור ב"י רי"ף רמב"ם):

מודדין. דהיה יכול למדוד מאתמול:

מחמירין. עיין מ"ש סי' שי"ט סעיף ט"ז עיין ט"ז:

שלחן. דבחול דרכו לנפות ע"ג עריבה ואם כן מי שדרכו לנפות בחול ע"ג שלחן צריך שינוי אחר. מ"א:

שרי. אפי' בשבת יש"ש. ונ"ל דוקא כשנאפית וכשהיא חי לא חזי למידי בשבת. מ"א:

ומשייר. היינו בחלת ח"ל אבל חלת א"י ע' בי"ד סי' שכ"ג:

חלה. אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד ב"י. וכת' המ"א וממילא בערב פסח שחל בשבת ושכח להפריש חלה בערב שבת מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנה דהא יצטרך לבער החמץ ואם כן נמצא אכיל טבלים למפרע וא"ל יתן המשוייר לעכו"ם במתנה והעכו"ם יחזור ויתננו לו אחר הפסח ויפריש חלה דהא אסור ליתן על תנאי וא"כ שמא יאכלנה העכו"ם ונמצא אכיל טבלים לכן נ"ל דאין להם תקנה עכ"ל. והבאר היטב אשר לפני כתב ונ"ל דיכול לסמוך בזה להאכיל המשויר לכהן קטן ע"ש ולא דק כמה שכתב בסי' תמ"ד ע"ש. ועיין בתשובת פנים מאירות סי' ל':

שיאכל. וט"ז אוסר לכתחלה ע"ש. (אבל בספר אליה רבה צידד להתיר גם בס' ע"ק לרשב"א מתיר):

ללוש. ודוקא כשצריך לפת חמה מרדכי. מ"א:

טמאה. כגון בזמן הזה שכולנו טמאין:

לא יאפה. לפי שאסור לאוכלה ואסור ג"כ לטלטל. וכתב הט"ז וצריך להזהיר לנשי המון עם דין זה שאין שורפין החלה בי"ט אלא תניחנה עד הערב ותישרף:

לאפותה. אפי' בתנור אחד אע"פ שהפת משביח בכך. אחרונים:

ביצה כ"ט כשמואל

הרא"ש שם

ברייתא שם וכת"ק

מעובדא דאמוראי שם

שם בגמר' ל"ו

שם ט' וכאבו' דשמואל וכדע' רוב הפוסקי'

נתבאר במה דציינתיו לעיל בסימן תנ"ז סעיף ב'

ברייתא ביצה כ"ב וכבית הלל

מימרא דרב חסדא שם כ"א

סמ"ק והר"ן בפט"ז דשבת בשם התוספות מברייתא דהציל פת נקיה וכו'

הרא"ש שם

מרדכי בפ"ק דביצה

ב"י

מהר"י אבוהב בשם הרשב"א.

ס"א אין מודדין כו'. כשמואל שם דהלכה למעשה אתא לאשמועינן וע' ברי"ף וע' תוס' שם ד"ה שמואל והרא"ש כ' דבזה"ז לד"ה אסור דלא שייך עין יפה:

ומותר. ירושלמי דפ"ג דשבת הלכה ב' תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורה רבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדות חמה מותרת מתני' פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה שנייא היא שהוא עושה חריץ אילו אמר בקמח יאות וע' בתוספות די"ט ח' א' ד"ה בעפר כו'. ובשבת ל"ט א' ד"ה א"ב כו':

ס"ב אין מרקדין כו'. עמ"ש בסי' תצ"ה ס"ב ואסמכוה אקרא שם ועמ"א וכמ"ש שם:

אבל אם כו'. שם ושוין כו':

וי"א דמותר כו' אבל כו'. רש"י שם ד"ה כ"ש כו' וכ"ד הראב"ד של"ד שונין אבל הרשב"א פי' לדידך דאמרת אין שונין כ"ש דאסור אבל לדידן מותר:

ואם לא כו'. כפירוש הרא"ש דרב יוסף ור"א ל"פ דשינוי אגבא דמהולתא ל"צ אבל על גב השלחן צריך:

צריך שינוי כו'. אבל בעה"ט וראב"ד ורשב"א פ' שא"צ שינוי כלל. מ"מ.

ע"ג שולחן. ועתוס' שם ד"ה אגבא. ואפשר לפרש כו'. וכ"כ הרמב"ם והטור:

וה"ה. תוס' שם דיש מתירין ומפרשין אפי' תחלת הרקדה ע"י שינוי וכ"ה הר"ן שיש גורסין כמה מהולתא רקדן בנהרדעא ואע"פ דלא קי"ל כוותייהו מ"מ בכה"ג יש לסמוך עלייהו ועתו' שם:

ס"ג ולהוליכה. כו' אפי'. שם י"ב ב':

אבל עיסה כו'. עבה"ג והביא הרי"ף ראיה שסוגיא דפ' משילין ל"ד א' כוותיה והרז"ה והרא"ש דחו ששם בחלת א"י אבל כאן בחלת ח"ל פליגי כיון שיכול לאכול ואח"כ להפריש והרמב"ן כ' חדא דא"כ הל"ל הלש בח"ל ועוד דתליא בפלוגתא דר"י ורשב"א בשבת קמ"ב במעלין הואיל ויכול ליתן עיניו כו':

אלא אוכל. וכ"ה בירוש' הג"מ ע"ש וכמ"ש שם נותן עיניו כו' ואפי' למאן דאסר שם כאן שא"צ אפי' ליתן עיניו מודה:

ואם רוצה כו'. ודמי למש"ש ח' ב' ל"ש אלא שאין כו' ובפ"ב מטבילין כלי ע"ג מימיו כו' נדה מערמת כו' וכ"ש כאן שאין רק מחשבה. וכמ"ש בפ"ג דפסחים הלש עיסה כו' ר"א לא תקרא שם כו' ואפי' עיסה חציה של א"י היה מותד אי לאו דאפשר לחלק בלישה משא"כ כאן וע"ש י"ב ב' א"ר יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה שמוליכין עם כו'. וכ"ש בכה"ג דאפי' אחרים מודו:

ס"ד המפריש כו'. מתני' פ"ג דפסחים וערש"י:

ס"ה מותר. כפי' תוס' שם ד"ה דנפישא כו':

ס"ו אסור כו'. עמ"ש בסי' תצ"ה ס"א בהג"ה:

ס"ט אפי'. עמ"א דלא כו' ועוד דמפורשות כו' וכ"ה בב"י בשם מהרי"א. וגמ' ערוכה היא שם י"ב ב' מי קתני כו' ולעולם כו':

ולהוליכה לכהן – הרב יש"ש כתב דכפי שהוכיחו התוס' דלב"ש דאין מוליכין מתנות לכהן ה"ה אם בא לביתו שאסור ליתנו לו אא"כ ברגיל אצלו לאכול תדיר א"כ ה"ה אף לב"ה דמוליכין בכל מקום מ"מ היכא דגם ב"ה מודו דאין מוליכין כגון שמפסיק ר"ה או כרמלית ה"ה שיהא אסור ליתן לו אפילו כשבא לביתו אם לא שהוא רגיל אצלו תדיר והוא ע"פ מה שפירש בדברי התוס' שם בד"ה אין מוליכין ולפי"ז פירושו כן הוא גם בפסקי תוס' ובט"ז תמה עליו דאם מפסיק ר"ה או כרמלית מאי הוי הרי הוא אוכל נפש דאדם ובא"ר מיישב זה עיי"ש ודבריו אינם מובנים כלל והעיקר הוא דיש"ש קאי על שבת וכ"כ במאמר מרדכי והוא פשוט מיהו בעיקר הדין עיין במהרש"א ובמהר"ם ובמהר"ם שיף ובפר"ח שהביאו דברי הר"ש פ"ד דדמאי שכתב להדיא דקאי המשנה אליבא דמאן דאסר בתרומה לכו"ע אבל לפי מה דפסקינן כר' יוסי דברייתא דלב"ה אפילו בתרומה מוליכין לביתו של כהן ואין חוששין שמא תרם היום [ואיברא דמהרש"א ומהר"ם לא עמדו על כוונת רש"ל ותמהו עליו וגרם להם שלא ראו ביש"ש שמבאר דבריו אמקום שאין מוליכין לכו"ע] וא"כ מנין לנו לחלק כלל חילוקים אלו וע"כ אפילו אין רשאי להוליך עכ"פ יכול לבא לביתו ולאכול וכן הסכים במאמר מרדכי להקל וגם הסברא דיסברו שתרם ביו"ט לא שייך בחלה דמותר לכו"ע להרים היכא שלש ביו"ט. איברא דבא"ר כתב דמדברי הרמב"ם שהעתיק האי דינא בפכ"ג דשבת מוכח דס"ל דמתני' הוא אליבא דהלכתא ודלא כר' שמשון עיי"ש אבל באמת המעיין היטב יראה שבחיבורו לא פירש כלל משנה זו כפי פי' הירושלמי וכפי שהעתיק בפירוש המשנה דלא יטלם הוא כמו לא יתנם וראיה שבחיבורו העתיק לשון המשנה לא יטלם ונראה שפירש המשנה כפשטיה דלא יטלם ר"ל שאינו רשאי להזיז ממקומו ודין זה הוא דוקא בשלא הפריש מעיו"ט אלא שקרא לה שם ולהכי גזרו חכמים שלא יזוז הוא בעצמו דהוי כמו שמגביה תרומות בשבת דאסור אלא שכהנים באים ונוטלים ואוכלים דלדידהו ליכא איסורא דהא באמת הוא כמופרש מעיו"ט עיי"ש בחיבורו שמוכח כפירושנו ולפי"ז בשהפריש בידיו לא מצינו כלל דלא יהא רשאי ליטלם ואח"כ מצאתי בפירוש הגר"א שם שמפרש בהדיא דלש"ס דילן אין הפירוש כבירושלמי אלא דלא יפריש וכפי מה שכתבנו. ולפי מה שכתבנו היה נראה לי להסביר בביצה ל"ז בתירוצו דרב יוסף לא נצרכה אלא ליתנה לכהן בו ביום (עיין שם פירש"י ודחוק מאוד) ולולי דבריו היה נראה לענ"ד דרב יוסף מתרץ אקושיא דקמקשה פשיטא ור"ל דהא מתקן הוא וכבר שמענו בשבת ל"ג דאפילו בספק חשיכה אין מעשרין בשבת וה"ה ביו"ט וכ"ש ביו"ט גופא וע"ז מתרץ דהמשנה איירי דכבר קרא לה שם וממילא מותר הבעה"ב לאכול עי"ז דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר והאי דהוא מגביה הוא רק כדי ליתנה לכהן בו ביום והו"א דבזה שרי שבאמת הלא התבואה כבר מתוקנת היא קמ"ל דאסור וכנ"ל במשנה דדמאי דעשו רבנן כאלו עדיין טבול ולא יפריש והא דקאמר הגמרא וה"מ דטבילי מאתמול ר"ל שהיה טבול מאתמול וקרי לה טבול משום שבאמת אתמול היה טבול (ורק שקרא לה שם) והיה יכול להפריש ממנה ולאפוקי אם נעשה טבול היום כגון עיסה שלישתה היה ביו"ט גופא מותר להפריש:

ולמחר מפריש – עיין מ"ב מש"כ לענין ערב פסח שחל בשבת דלא יוכל לעשות עצה זו והוא ממגן אברהם שכתב וז"ל דהא יצטרך לבער החמץ וא"כ נמצא אוכל טבלים למפרע ומסיק המגן אברהם דאין לו תקנה ובמ"ב העתקנו בשם הקרבן נתנאל ועוד אחרונים לסמוך בשעת הדחק על הפוסקים דפוסקים כרבה דחלת חו"ל אף שנלושה מעיו"ט מותר להפריש ביו"ט ולתתנה לכהן קטן או גדול שטבל לקריו ובספר קרבן נתנאל סיים עוד דאם אין לו כהן קטן יוכל להפריש פחות מכזית דאינו עובר עליו בב"י ויכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט וקשה דהלא תאסר בהנאה כשיגיע זמן איסור ואיך יפריש חלה מאיסורי הנאה וכן משמע בפשיטות פסחים דף לג תוד"ה תתן. וכן מבואר בצל"ח שם דבחמץ בפסח לדידן דקיי"ל דאסור בהנאה אין חל שום קדושה על התרומה והא דמחלקינן בין היתה שעת הכושר ללא היתה הוא רק אליבא דר' יוסי הגלילי דס"ל דאינו אסור בהנאה עיי"ש [וכ"כ בהגהות הרא"מ הנדפס בש"ס ווילנא ועיין עוד בחידושי רעק"א שם] וע"כ לא העתקתי דבריו אלו במ"ב. ומה שתלה המגן אברהם דבריו משום דחייב לבער משום דאל"ה אף דאסור בהנאה בפסח ישהנו עד אחר הפסח ושוב אין אסור מה"ת ודברי הקרבן נתנאל א"א ליישב בזה דגם פחות מכזית חייב לבער מדרבנן עכ"פ בחוה"מ ואם כן אסור להשהותו עד אחר הפסח ובתוך הפסח הלא אסור בהנאה כנ"ל ואין חל ע"ז שם חלה וגם בקרבן נתנאל גופא כתב דישהנו רק עד מוצאי יו"ט כדין חמץ שנמצא בפסח עיי"ש והיינו עד חוה"מ:

אלא מניחה עד הערב ושורפה – במשנה איתא ומניחה עד הערב ומשמע ג"כ דשורפה אז ועיין הגהות ר' ישעיה פיק שעמד ע"ז מהא דקיי"ל אין שורפין קדשים בלילה וא"כ לכאורה ה"ה לתרומה וחלה שנטמאו אמנם באמת גם ממשנה פ' במה מדליקין נמי משמע לכאורה ששורפין תרומה בלילה שהרי אמרה רק שאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט אבל בחול מדליקין וכדמבואר גם בש"ס שם והדלקה הוא מסתמא בלילה וא"כ אף בחול אין להדליק ומוכח דשורפין בלילה ומצאתי שכבר עמדו בזה הראשונים והביאו ירושלמי בזה עיין רמב"ן ורשב"א וריטב"א וחדושי הר"ן שם בדף כ"ד ע"ב ובמהר"ם חלאווה פסחים דף ג' ועיין גם בתוס' שבת כ"ד ע"ב בד"ה עד בוקר אלא דדברי הירושלמי אינם מובנים גם תלי לה שם במ"ד מילה שלא בזמנה נימול בלילה ואנן לא קיי"ל כהאי מ"ד וצ"ע שם בירושלמי ובדברי הראשונים הנ"ל:

במחבר ס"ג בהג"ה מן המשויר חלה ומותר לאכול נמחק תיבת לאכול ומוגה לאפות וכו':

(שם במג"א ס"ק ח') לכן נראה לי דאין להם תקנה. נ"ב מהריעבקקץ ח"א סימן קל"ג הורה לשער ולתנה לכהן קטן או לבהמת גדול או לבטלה ברוב ולהאכילה לזר ע"ש:

(שם סק"י) משום איסור חמץ. נ"ב צ"ע הא באמת הקשה התוס' שם קושיא זו הא אפשר למיפלג בלישה ותירצו משום תיקון חלה פירוש אם תחמיץ תפסיד החלה אבל לא משום איסור שיחמיץ דרביע עלה. ודברי הב"ח מוכרחים מהתוס' דאפילו לר"ש דחמץ אחר הפסח מותר מכל מקום אסור מדרבנן אפילו היכי דאנוס ונמצא תפסיד החלה ומכ"ש דאפשר דאתיא כר' יהודא דחמץ אחר הפסח אסור מן התורה אפילו אופה בשביעי של פסח יש כאן תיקון חלה:

[א] [לבוש] ולא יקח בכלי וכו'. והב"ח מתיר רק שיפחות או יוסיף על המדה וכן משמע בבית יוסף וכן בשולחן ערוך לא כתבו וכן משמע בסימן שכ"ג סעיף א':

[ב] אין מרקדין וכו'. ולכך אסור לקנות פת אפוי ביום טוב מכותים דשמא היום נרקד וסבור דיום טוב שרי בהרקדה אף למאן דאמר דשרי לקנות בשבת דאדם יודע דהרקדה אסור בשבת (מהרי"ל):

[ג] בתחילה וכו'. ואם מרקדו שנית אחר דהיינו שמוציא קמח וקולטת את הסולת הוי בתחילה ולא התירו לשנות אלא באותה עצמה שהכל יוצא (ב"ח):

[ד] אף בלא שינוי וכו'. והב"ח החמיר דבעי שינוי:

[ח] ויש אומרים וכו'. וכן החמירו הב"ח וט"ז לכך כשנופלין זבובים בכוס יקח מעט משקה עמהם כשנוטלן ועל ט"ז קשה דלכאורה סותר עצמו במה שהסכים לתירוץ ראשון דבית יוסף עיין שם גם מה שהאריך לתמוה עיין בב"ח ותמצא מיושב, ופשוט דעל ידי כותים מותר:

[ו] [לבוש] שהכל יוצא וכו'. ואם כן בקמח שלנו שכבר נרקד בריחיים ואין שם סובין אפשר דשרו לרקדו שנית (מגן אברהם ועיין סק"ב):

[ז] על גבי שולחן וכו'. ומי שדרכו לנפות בחול על גבי שולחן צריך שינוי אחר (מגן אברהם) וטוב להפך השולחן:

[ח] ולהוליכה וכו'. וכן בשבת כשנאפית דהא מוקצה הוא ועיין בט"ז מה שתמה על רש"ל דמתניתין פרק ד' דדמאי הוא כבית שמאי אבל לבית הלל מותר ליתן לו בביתו ועל כן לא הזכירו הפוסקים מזה כלל, עד כאן, ותימא לתמיהתו הא בפסקי תוס' פרק קמא דביצה דוקא ברגיל אצלו מותר ליתן לו בביתו, וכן כתב הרמב"ם פרק כ"ג מהלכות שבת דין ט"ז, ואי נחלק בין שבת ליום טוב אם כן תיקשי על הר"ש וירושלמי דדמאי שם ודו"ק, ואפילו אין רשות הרבים בין בית כהן לביתו משמע דאסור ודעת הט"ז דאף ברשות הרבים הא מותר לישראל להוציאה לצורך כהן כמו דמותר בטילטול, עד כאן, ולא נהירא דדמי לסימן תקי"ח סעיף ג' דאסור להוציא לצורך כותים וטילטול דאוכלים שאני וכן משמע בסימן תקי"ב סעיף ג' במאכל בהמה:

[ט] אפילו הפרישה מאתמול וכו'. ומשמע אפילו תרומה שהורמה מאמש (בית יוסף), והט"ז תמה הא אי אפשר להפריש תרומה ביום טוב, עד כאן. ולא קשה מידי דהוה אמינא בעבר והפריש קיימא לן דהוי הפרשה, ועוד דבש"ס [ביצה] דף י"ב [י"ג] קאמר רוב תרומה פירש רש"י דיש תרומה מפריש ביום טוב עיין שם ודו"ק, גם מה שהקשה על בית יוסף במה שכתב דהלכה כבית הלל על חלה הא כולי עלמא מודים על כרחך לא דק דלא כתב זה אלא על תרומה ולא על חלה שהרי כתב הבית יוסף תיכף וחלה ומתנות דשרי לכולי עלמא להוליך וכו'. עוד האריך בסוף סימן תקי"ב שהבינו דירושלמי וש"ס דילן פליגי והקשו על בית יוסף וראיה ברורה לזה מאגודה הטיח הרבה על הבית יוסף שהבין דמהרי"א אוסר בזה שהוא נגד הש"ס דף י"ב, ולעניות דעתי יש לומר בש"ס דוקא מה שמותר להפריש ביום טוב הוא דמותר להוליך מתנות הוא אף שהורמו מאתמול כיון שמותר להפריש ביום טוב ומה שמדמה החלה היינו כשלש ביום טוב דמותר להפריש אבל בלש בערב יום טוב דאסור להפריש ביום טוב אף שהפריש בערב יום טוב אסור להוליכו ותרומה דמתיר להוליכה שמיירי כשעבר והפרישו ביום טוב וכדלעיל, מיהו לדינא גם הבית יוסף ושולחן ערוך כתבו דמותר אפילו הפריש מאתמול ועיין בעבודת הקודש דף ל"ט:

[י] ומותר לו לאפותו וכו'. הב"ח הסכים למרדכי דאסור וכן פסק הט"ז כיון דבשעת לישה היה חול ואפשר להפרישה הוי כאפשר למפלגינהו בלישה, עד כאן, ובזה יש לפרש דברי הב"ח מה שתמה מגן אברהם מסימן תנ"ז מותר לאפות בפסח דהתם לש ביום טוב ודו"ק, ומכל מקום מה שכתב הט"ז דלא נמצא בפירוש בפוסקים לסתור דברי מרדכי על כרחך ליתא שראיתי בעבודת הקודש לרשב"א מתיר, גם נראה לי דמרדכי שלפנינו מיירי כשהפריש חלה דאינו נאכל כמו שכתבתי בס"ד אבל עיסה שלא הפריש אפשר דמודה בית יוסף וכל הגדולים לא ירדו לזה:

[יא] יכול ללוש וכו'. דוקא כשצריך לפת חמה דלא עביד כלום רק מחשבה (מגן אברהם בשם מרדכי):

[יב] לא יאפה וכו'. ואסור בטילטול (משנה פרק ג'):

[יג] אסור לאפות וכו'. משמע אפילו בתנור אחד וקטן דשרי בסימן תק"ז סעיף ו' דהתם אוכל איזה פת שירצה מה שאין כן הכא תוס' דף כ"א (ואחרונים), ור"ן תירץ דהכא מיירי בשני תנורים, וקשה מאי פריך הש"ס מעיסת כלבים דנאפית ביום טוב בזמן שרועים אוכל ממנה דילמא מיירי בתנור אחד, בירושלמי מוקי באמת בהכי דסבירא ליה אף בתנור אחד אסור אם לא דאפשר לפייסינהו בנבילה ובאפשר לפייסינהו נמי אסור אם לא בתנור אחד ואם כן הירושלמי והש"ס דילן בחדא מחתא הם ולאפוקי מדרכי משה וב"ח וכל אחרונים בסוף סימן תקי"ב שהבינו דירושלמי וש"ס דילן פליגי והקשו על בית יוסף, וראיה ברורה לזה מאגודה פרק ב' דביצה שכתבו בשם ירושלמי תירוץ הש"ס דאפשר לפייסינהו וכתב עלה דוקא בתנור אחד, אלא כדפירשתי ובזה מובן דברי מרדכי שם במה שכתב ונראה לי בתנור אחד שהוא פירוש אראבי"ה ודלא כדרכי משה נדחק דפליג אראבי"ה וכן בגדולת מרדכי דחוק ומה שפירשתי הוא ברור:

[יד] ואם יש לו וכו'. בתוס' דשבת דף קי"ז דמותר לכתחילה לאפות פת הדראה ואחר כך פת נקייה (מגן אברהם):

א) [סעיף א'] אין מודדין קמח ביו"ט וכו' וטעמא משום דיכול למדוד מאתמול דלאו צורך קדירה הוא דנימא שלא יפגום טעמא או שלא יקדיח התבשיל, ב"י. לבוש. מ"א סק"א. ומ"ש שם הלבוש דמדידה אב מלאכה הוא כבר הקשה עליו המש"ז או' א' דאינה אלא כעובדין דחול יעו"ש. ועיין לעיל סי' ש"ו סעי' ז' ובדברינו לשם או' ס"א:

ב) שם. אין מודדין קמח ביו"ט וכו' מפני שהוא עובדין דחול ונראה כמוכר ואפי' לעצמו שאינו מוכר כלום אסור למדוד ואפי' מתכוין למצוה כגון שמודד קמח לעיסתו כדי לידע שיעור חלה לא ימדוד אלא יקח באומד הדעת. ר"ז או' א' ודין מדידת קמח ביו"ט של פסח נתבאר לעיל סס"י תנ"ו קחנו משם:

ג) שם. כדי ללוש. ואם לוקח קמח לליפתן וכדומה שצריך במדה י"ל דשרי. א"א או' א' מק"ק סי' כ"ג בליקוטי רימ"א או' ב' מ"ב או' ב':

ד) שם. אלא יקח באומד הדעת. ואם לוקח בכלי המיוחד למדה צריך להוסיף מעט או לפחות מעט. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' ב' א"ר או' א' פר"ח. מש"ז או' א' חמ"מ או' א' ח"א כלל פ"ה או' א' ליקוטי רימ"א שם או' א' קיצור ש"ע סי' צ"ח או' ט' מ"ב או ג':

ה) שם. אלא יקח באומד הדעת. ולא חיישינן שמא ירבה על הצורך יו"ט דאפי' אם ירבה אין חשש בזה שהתנור מלא והפת נאפה יפה ואמנם בתנורים דידן שאין מדבקין הפת סביב התנור שמבואר לקמן סי' תק"ז סעי' ו' דאין לאפות יותר ממה שצריך ליו"ט מותר למדוד קמח ביו"ט מה"ט. ישי"ע או' א' אמנם מסתמיות דברי הטור והש"ע ושאר האחרונים משמע דאין לחלק בזה ובכ"ג אסור למדוד והטעם נראה לי דהא דאמרו דבתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך ה"ד אם יודע בודאי שא"צ משא"כ כשלוקח באומד הדעת דאינו אלא ספק אם יקח מעט יותר זה לא נקרא אופה יותר ממה שצריך שאפשר שיאכל אותו מעט ועוד דהא גם באכילה אי אפשר לצמצם דלפעמים אוכל קימעה ופעמים יותר והוא ברור:

ו) שם הגה. ומותר ליקח קמח מן הכלי וכו' ר"ל שא"צ לערות הקמח מהכלי לתוך העריבה אלא מותר ליקחו בידיו מהכלי אעפ"י שעושה גומא בקמח הנשאר בכלי שאין עשיית גומא שייך לא בקמח ולא בפירות שהרי איסור עשיית גומא אינה אלא משום בונה ואין בנין אלא בקרקע או במחובר לקרקע. ר"ז או' ב' מק"ק סי' כ"ג או' ב' מ"ב או' ד':

ז) שם בהגה. ומותר ליקח קמח וכו' ומשמע שבחול ועפר שייך גומא אם הוא קשה אפי' תלוש מן הקרקע וא"כ מה שתוחבין ביו"ט נר של שעוה לתוך החול הקשה או כשנוטלין אותו ממנו לאו שפיר עבדי דעושה גומא דהר"ן כתב דאסור להטמין ביצה בעפר תיחוח אלא א"כ תחוח כ"כ כשהוא נותן הביצה ע"ג עפר נכנסת מאליה בתוכה, וכ"כ התו' אבל בשבת דף קי"ג משמע דמותר להוציא דבר התחוב אעפ"י שעושה גומא. מ"א סי' תצ"ח ס"ק ל"ב יעו"ש ועיין לעיל סי' תצ"ח או' קנ"ב ולקמן סי' תקי"ד או' מ"ד:

ז) שם. בהגה. אעפ"י שעושה גומא בקמח. אבל ליקח אפר מהכירה אם עושה גומא אסור ומדברי התו' והרא"ש משמע דשרי ואין להקל בדבר. פר"ח. ועיין לעיל סי' תצ"ח סעי' ט"ו ובדברנו לשם בס"ד:

ח) [סעיף ב'] אין מרקדין הקמח וכו' מפני שהיא מלאכה הנעשית לזמן מרובה. הר"ן. והיש"ש כתב כמ"ש התו' ריש ביצה דכל המלאכות אין מותרות אלא מלישה ואילך מ"א סק"ב. ועיין לעיל סי' תצ"ה או' כ"ד שכבר כתבנו הפלוגתא בזה במלאכות דקודם הלישה אם אסורה מדאו' או מדרבנן יעו"ש. ועיין א"א או' ב' שכתב דלטעם הראשון דגזור אטו מרקד לזמן מרובה אף אם א"א מעיו"ט אסור כבצירה וטחינה יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ג' מ"ב או' ה' ועיין לעיל סי' תצ"ה או' כ"א:

ט) שם. אפי' ע"י שינוי. וכמו בכל מלאכות האסורות ביו"ט דאפי' ע"י שינוי אסור וכמ"ש לעיל סי' תצ"ה או' כ"ה יעו"ש:

י) שם. ונפל בו צרור וכו מותר אף בלא שינוי. פירש"י דליכא טרחא ודבר הנראה הוא שזה פעם שניה ואין זה כמרקד לברור עכ"ל ומשמע מתוך פירושו דאפי' נפל הצרור בעיו"ט והיה יכול אז לרקדו אפ"ה שרי לרקד ביו"ט אבל הר"ן כתב דהא לא אפשר מאתמול דביו"ט נפל עכ"ל ומשמע דאם מאתמול נפל בו קיסם והיה אפשר לרקד מבע"י צריך לשנות קצת. וכ"כ העו"ש או' ב' והשו"ג או' ג' כתב דהטור והש"ע שלא פירשו דבריהם סתמם כפירושם שסוברים כרש"י ז"ל דאפי' נפל מאתמול נמי שרי מדלא כתבו איסור בדבר וכ"נ מסתמיות הפו' עכ"ל. אמנם הלבוש כתב כדברי הר"ן דדוקא אם נפל הצרור או הקיסם ביו"ט א"צ שינוי. וכ"פ הר"ז או' ד' מק"ק סי' כ"ג או' ד' ונראה דכן יש להחמיר כיון דהר"ן כתב בהדיא ורש"י אינו אלא מן הדקדוק וגם מסתמיות הטור והש"ע אין ראיה דאפשר לדקדק בהיפך דסמכו על המובן שנפל ביו"ט ולא היה אפשר לרקד בעיו"ט. ועיין עוד באו' שאח"ז:

יא) שם. מותר בלא שינוי. והב"ח כתב לענין הלכה יש להחמיר אף בנפל בו צרור בודאי דצריך שינוי כהראב"ד וכ"פ בשה"ג בשם ריא"ז וכן בספק אם נפל בו צרור בעי שינוי כדעת רוב הגאונים יעי"ש. וכ"פ ח"א כלל פ"ד או' ב' וכתב דצריך שינוי גמור שירקד באחורי הנפה או ע"י גוי. אבל היש"ש פ"ג דביצה סי' כ"ז פסק כדברי הש"ע דבנפל בו צרור א"צ שינוי, וכ"ה דעת הט"ז סק"ג. וכן הסכים הפר"ח. וכ"ה דעת הישי"ע או' ג' וכתב על דברי הב"ח הנ"ז דאינו מוכרח כ"כ דדברי הראב"ד אמורים בנפל בו צרור מעיו"ט יעו"ש. וכ"פ החמ"מ או' ב' כדברי הש"ע וכ"פ הר"ז או' ד' מק"ק סי' כ"ג או' ד' ועיין לקמן או י"ג:

יב) וכתב בדרשות מהרי"ל ה' יו"ט דאפי' למאן דשרי לקנית פת האפוי בשבת מן הגוי ביו"ט אסור לקנותו משום איסור הרקדה דשמא היום נרקד. וכן אסור לקנות קמח מן הגוי ביו"ט משום איסור הרקדה יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגה"ט או' ג' וא"ר או ב' אמנם המש"ז או' ד' כתב על דברי מהרי"ל הנז' דצ"ע לדינא. וכן בד"מ סי' תקי"ז או' א' הביא דברי מהרי"ל הנז' וכתב עליו אבל בהג"א פרק אין צדין משמע דחמיר פת בנאפה בשבת מפת שנאפה ביו"ט וא"כ למאן דמתיר בשבת כ"ש דמתיר ביו"ט יעו"ש. וכן בב"י שם הביא פלוגתא בזה ופסק שם בש"ע סעי' א' להתיר יעו"ש וא"כ היכא דאפשר באחר ודאי שיש להחמיר לצאת אליבא דכ"ע אבל היכא דלא אפשר באחר יש להתיר כדברי הש"ע. ועיין לעיל סי' שכ"ה סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

יג) שם בהגה. אבל יש מחמירין ואוסרין. וכ"כ הב"ח דאסור לברור הצרור ביד דמיחזי כבורר. וכ"כ הט"ז סק"ג. וכ"כ הפר"ח. חמ"מ שם ר"ז שם. מק"ק שם. קיצור ש"ע סי' צ"ח או' ח' ולענין אם מותר לרקד הקמח כדי להסיר הצרור לסברא זו רבו הדיעות שמדברי הלבוש משמע דהוי כהרקדה ראשונה ואפי' ע"י שינוי אסור וכ"כ העו"ש או' ב' דלדברי הרב בהגה דמותר ע"י כותי תחלת הרקדה אם ישנה מותר ע"י כותי. ודעת הב"ח אפי ע"י ישראל מותר בשינוי אבל דעת הט"ז והפר"ח ושאר האחרונים דדוקא ביד אין להסיר משום בורר אבל ע"י ריקוד שרי אף בלא שינוי כמ"ש לעיל או' י"א יעו"ש:

יד) שם בהגה. אבל יש מחמירין ואוסרין. וא"כ כשנופלין זבובין לתוך הכוס בשבת אסור להסיר הזבובין לחוד משם להראב"ד דהו"ל כבורר אלא צריך שיקח מן המשקה ג"כ עמהם. ט"ז שם. א"ר או' ה' וה"ה השותה שכר מן השמרים יניח מעט שכר אל השמרים. מש"ז או' ג' והב"ד האחרונים. ובענין הזבובים כבר כתבנו לעיל סי' שי"ט או' מ"ב קחנו משם. אלא דנ"מ מדברי הט"ז הנז' דגם בקמח שנפל בו צרור אם יקח מעט קמח עם הצרור מותר דלא הוי בורר וא"צ לרקד שנית. וכ"כ האחרונים:

טו) שם בהגה. אבל יש מחמירין ואוסרין. וכן לברור פירורי מצות הגדולים מתוך הקמח הנכתש מן המצות דומה לצרור בקמח. ח"א כלל פ"ב או ג' והדך מצות ביו"ט וצריך לרקד הקמח הנטחן מן הפירורין ירקד באחורי הנפה. ח"א כלל פ"ד או' ב'. וזהו לפי סברתו שמחמיר בנפל צרור דצריך שינוי גדול כמ"ש לעיל או' י"א אבל לפי דעת הש"ע. והאחרונים שם אפי' שינוי א"צ כיעו"ש. ובענין אם מותר לברור פירורי מצות הגדולים מתוך הקטנים כבר כתבנו ע"ז לעיל סי' תצ"ה או' כ"ב קחנו משם:

טז) שם. אלא שרוצה לרקדו שנית וכו' והשוגה פי' שרקדו פעם שניה אינו הרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין שם סובין, רש"י ביצה כ"ט ע"א. וא"כ בקמח שלנו כבר נרקד בריחיים ואין שם סובין אפשר דשרי לרקדו שנייה, מ"א סק"ג, א"ר או' ד' ומ"ש אפשר דשרי לרקדו שנייה היינו ע"י שינוי וכמ"ש הש"ע ומיהו לדעת הב"ח שנכתוב לקמן או' י"ט דהרקדה שניה בכברה אחרת אפי' ע"י שינוי אסור א"כ זה שנרקד בריחיים וחוזר לרקדו בבית הו"ל כברה אחרת ואסור, וכ"כ המחה"ש וא"א או' ד' והיינו אם הכברה שבבית אינו מוציא את הכל וכמ"ש המחה"ש שם ולקמן או' י"ט יעו"ש:

טוב) שם. כדי שיהא הפת נאה. ואין זה הרקדה שבורר הקמח מתוך הסובין שהרי הכל רואין שהכל יוצא ואין כאן סובין לפיכך מותר אבל צריך שינוי קצת, לבוש:

חי) שם. צריך שינוי קצת וכו' משום דהיה אפשר מאתמול. רש"י ביצה כ"ט ע"ב. וכ"כ הר"ן. ובהגהת הלבוש כתב משום דמחלף במרקד בתחלה שהיא מלאכה שנעשית לזמן מרובה עכ"ל וכ"כ בחי' הרא"ה ומסיים משא"כ בנפל צרור או קיסם שא"צ שינוי כנז' שיודעים הכל שהריקוד הוא רק לצורך שעה שיפול הצרור והקיסם וגם דלא סגי בלא"ה ומימנע משמחת יו"ט. והב"ד מ"ב או' י"ג:

יט) שם. צריך שינוי קצת וכו' וכל זה במרקד פעם שנייה באותה כברה אבל בכברה אחרת כדי שיהא הפת נאה אפי' ע"י שינוי אסור ודלא כמשמעות פירש"י והרא"ש והטור שאף זה מותר ע"י שינוי. ב"ח. א"ר או' ג' פר"ח. מאמ"ר או ג' חמ"מ או' ב' וכ"ז אם הכברה האחרת יותר נקביה דקים שמוציא קמח וקולטת את הסולת אבל אם מוציא את הכל גם לדעת הב"ח שרי כנז' בדברי הפו' הנז' ורק צריך שיהיה ע"י שינוי וכנז' בש"ע ובדברי האחרונים:

ך) שם. כגון ע"ג שלחן. דבחול דרכו לנפות ע"ג עריבה וא"כ מי שדרכו לנפות בחול ע"ג שלחן צריך שינוי אחר. מ"א סק"ה. וטוב להפך השלחן. א"ר או' ז' א"א או ה' מחה"ש. חמ"מ או' ב' וכ"ש דשרי לרקד אגבא דכברה. חמ"מ שם, מ"ב או' י"ד:

כא) שם הגה. וה"ה דמותר לעשות ע"י עכו"ם אפי' תחלת הרקידה וכו' דרשב"ם פסק דשינוי מהני אפי' בהרקדה ראשונה אלא דרש"י פסק דלא מהני דהיא אב מלאכה ואפשר מאתמול ואסור מדרבנן וע"כ כתבו התו' (ביצה כ"ט ע"ב) דע"י עכו"ם יש להקל בשינוי קצת והיינו כמו בהרקדה שנייה ע"י ישראלית. ט"ז סק"ד וכ"כ הלבוש דע"י עכו"ם מותר לרקד אפי' הרקדה ראשונה אם ישנה קצת. וכ"פ הר"ז או' ג' ח"א כלל פ"ד או' ג' מק"ק סי' כ"ג או' ג' קיצור ש"ע סי' צ"ח או' ח' אמנם הפר"ח כתב דכיון דכל הפו' חלוקים על פי' רשב"ם דשינוי הנז' בש"ס אהרקדה שנייה קאי וכן מוכח בהדיא בירוש' דספ"ק דביצה וכן מוכח מהש"ס דילן מלשון הברייתא הדבר ברור שאין להתיר ע"י עכו"ם כלל וכן עיקר להחמיר עכ"ל וכ"כ י"א בהגב"י בשם מהרש"ם מטיולי דנקטינן כדעת האוסרים כיון דרבים נינהו אבל בשעת הדחק יש לסמוך על דברי התו' יעו"ש:

כב) [סעיף ג'] הלש עיסה ביו"ט יכול להפריש ממנה חלה וכו' ואע"ג דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט משום דנראה כמתקן בלש ביו"ט לא גזרו כדאיתא בגמ' ביצה ל"ז ע"א. והטעם כתב הלבוש שהרי לא היה יכול לעשותו מעיו"ט דפת חמה ביו"ט טובה היא והיה נפגם אם היה אופה מאתמול עכ"ל והוא מדברי רש"י ביצה ט' ע"א. והביאו הט"ז סק"ו. וכ"כ הר"ז או' ה':

כג) שם. יכול להפריש ממנה חלה וכו' אפי' אין לפניו כהן שיתן לו לאכול או שהוא במקומות שהחלה נשרפת ואין צורך אכילה כלל בהפרשה זו. ר"ז שם. מ"ב או' י"ז:

כד) שם. ולהוליכה לכהן וכו' אפי' דרך רה"ר. ט"ז סק"ה מאמ"ר או' ה' מ"ב או' ח"י וכתב על דברי הא"ר שמשוה לדינא לצורך כהן כמו לצורך כותי אינם מובנים. יעו"ש. ואפי' בשבת מותר להוליכה לכהן. יש"ש פ"ק דביצה סי' ל"ז. וה"ד כשנאפית דכשהיא חיה לא חזיא למידי בשבת. מ"א סק"ו. ומ"ש אפי' בשבת מותר להוליכה לכהן היינו במקום שיש עירוב. כ"כ האחרונים. וכ"ז הוא לפי מ"ש ביו"ד סי' שכ"ב סעי' ה' דחלת חו"ל אעפ"י שהיא טמאה הואיל ועיקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה ומותר להאכילה לכהן קטן שעדיין לא ראה קרי או לכהן גדול שטבל לקריו יעו"ש אבל לפי מ"ש מור"ם ז"ל שם בהגה די"א כיון שאין חלה נאכלת בזה"ז בא"י גם בשאר מקומות א"צ להפריש רק חלה אחת ולשרפה וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו וכו' יעו"ש. ואעפ"י שכתב וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו ר"ל בערי אשכנז עכשיו הוא המנהג כן בכמה מקומות גם בערי ספרד כנודע וא"כ לפי מנהג זה תיכף אחר שהפריש אותה והניחה מידו הו"ל מוקצה כיון שאין דעתו להאכילה לכהן ואסור עוד לטלטלה כמ"ש לקמן או' מ"ג יעי"ש. ועוד עיין לעיל סי' תנ"ז או' ע"ג הטעם שאין מאכילין חלה בזה"ז לכהן יעו"ש:

כה) שם הגה. אפי' הפרישה מאתמול. וכן מתנות כהונה יכול להוליכם לכהן אפי' הורמו מאמש. טור. ואפי' בהמה שנשחטה מעיו"ט מותר להפריש המתנות ביו"ט ולהוליכן לכהן לפי שאין נראה זה כמתקן שהרי אין המתנות טובלות. ועוד שאף קודם הפרשתן כמופרשות הן שהרי נכרות ועומדות בפ"ע הן ואינו נראה כמתקן. ועוד שאף הן לאחר הפרשתן מותרות לזרים ולפיכך אין כאן שום תיקון בהפרשתן ומותר. עבה"ק להרשב"א בבית מועד שער א' סוף או' יו"ד. והב"ד ב"י בשם מהרי"א ופסקו בש"ע לקמן סעי' ט' יעו"ש ונ"מ גם בזה"ז למי שדר בא"י שחייב במתנות כמ"ש ביו"ד סי' ס"א סעי' כ"א יעו"ש.

כו) שם. אבל עיסה שנלושה בעיו"ט אסור וכו' וכתב הרשב"א בחי' שלא אמרו אינו מפריש ביו"ט אלא כשגמר גלגול העיסה והלישה לגמרי מעיו"ט אבל אם גמר הלישה היה ביו"ט מפריש ממנה ביו"ט בזה"ז שכל העיסה טמאה טמאת מת והאריך בזה יעו"ש והב"ד המ"מ פ"ג דין ח' וכ"כ בהגמ"י דדוקא לשה מעיו"ט אז אין מפרישין ממנה חלה ביו"ט אבל עיסה שלא עירב רק מים וקמח מעיו"ט שעדיין לא נתחייב בחלה עד גמר הלישה ביו"ט מפריש חלה והב"ד ב"י. וכ"כ העו"ש או' ג' וכתב וכן עיקר ודלא כמ"ש הב"ח דנקטינן לחומרא יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דהאידנא שכל עיסה טמאה מחמת טומאת מת אם גמר הלישה היה ביו"ט מפריש ממנה ביו"ט. וכ"פ מ"ב או י"ט:

כז) שם. אסור להפריש ממנה חלה ביו"ט. דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט היכא דטבילו מאתמול כמ"ש לעיל או' כ"ב יעו"ש ולא יש חילוק בזה אם נאפה מאתמול או היום דכל שנתחייב מעיו"ט ולא הפריש אסור להפריש ממנו ביו"ט. כ"ה משמעות הפו' והוא פשוט:

כח) שם. אסור להפריש ממנה חלה ביו"ט. ואם עבר והפריש אפי' במזיד מותר ואע"ג דבשאר איסורים דרבנן הנעשים ע"י ישראל אף לאחרים אסור הכא לא קנסינן כיון דבלא"ה יכול לאכול ואח"כ יפריש כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ג יעו"ש וכ"ש דסמכינן בדיעבד על הראב"ד והרז"ה והרא"ש וכן ר' ישעיה הא' בס' המכריע סי' א' דפסקו כרבא דמתיר אף לכתחלה. ער"ה או' ב' ועיין לעיל סי' שכ"ג או' מ"ו:

כט) שם הגה. אלא אוכל ומשייר קצת וכו' היינו בחלת חו"ל אבל חלת א"י אסור לאכול עד שיפריש כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ג יעו"ש. וא"כ אם שכח ולא הפריש חלה בא"י בעיו"ט ליכא תקנה אלא א"כ ילוש עיסה כמ"ש בהגה סוף סעי' זה ואם א"א לו ללוש וגם א"א לו בלחם אחר לשאול מאחרים עיין לעיל סי' תנ"ז או' ט"ז מ"ש בזה יעו"ש:

ל) שם הגה. אלא אוכל ומשייר קצת וכו' וכן בשכח ולא הפריש חלה מעיו"ט אוכל ומשייר קצת. כ"כ התו' ביצה ט' ע"א ד"ה גלגל. וכ"כ המ"א סק"י דמסתימת הפו' משמע דאין חלוק בזה בין הזיד לשכח יעו"ש:

לא) שם בהגה. ומשייר קצת וכו' היינו יותר מכדי שיעור חלה שרוצה להפריש כדי שיפריש חלה מאותו השיור דבעינן שיהיה שיריה ניכרין ועוד דאם לא יניח רק שיעור חלה דמי כמאן דמפריש חלה ביו"ט כמבואר בטור וב"י:

לב) שם בהגה. ולמחר מפריש מן המשוייר חלה. וע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלה בע"ש מלחם חמץ שאפה לשבת עיין לעיל סי' תמ"ד או' ה':

לג) שם בהגה. ומותר לאפות הפת ע"י שיאכל ממנו וכו' והמרדכי כתב בפ"ק דביצה דאם גלגל עיסה מעיו"ט שאין לאפותה ביו"ט כיון שאין יכול לאכלה אלא שהב"י תמה עליו וכתב דמותר לאפות ובלבד שישייר ממנה יעו"ש וזהו שכתב מור"ם ז"ל כאן בהגה ומותר לאפות הפת וכו' ומיהו הב"ח כתב טעם המרדכי הנז' שאוסר לאפותה לפי שיש בעיסה חלק ממנה דטרח באפייתה שלא לצורך דהיינו מה שהוא כדי חלתה וכתב דהכי נקטינן יעו"ש. וכ"ה דעת הט"ז סק"ז. וכן הפר"ח האריך לצדד בזה וסיים והמחמיר תע"ב. אמנם דעת המ"א סק"י להקל כדברי ב"י ומור"ם ז"ל. וכ"ה דעת א"ר או' יו"ד וכתב שכ"ה בעה"ק לרשב"א להתיר יעו"ש. וכן הסכים הער"ה או' ד' וכ"ה דעת המאמ"ר או' ו' וכ"פ קיצור ש"ע סי' צ"ח או' י"א. והר"ז או' ו' הביא ב' הסברות וסיים אעפ"י שהעיקר כסברא האחרונה מ"מ לכתחלה יש להחמיר ולחוש לסברא הראשונה עכ"ל אלא שכתב תיקון גם לדעת האוסרים שלא יאפה כל העיסה ביו"ט אלא ישייר מקצתה ואחר יו"ט יפריש חלה מן המשוייר ויפטור כל העיסה שאכלה ביו"ט. וכ"כ המחה"ש סק"י מ"ב או' כ"ד. ועוד יש תיקון אחר שילוש עיסה אחת ביו"ט וכו' כמ"ש אח"ז בהגה ואחר שנתקנה מותר לאפות אותה לכ"ע דהא לא יש עוד בה איסור חלה:

לד) ומיהו אם עבר ואפה ודאי מותר לאכול ולשייר מעט להפריש ממנה חלה במוצאי יו"ט גם לדעת האוסרים. ט"ז שם ושאר האחרונים:

לה) שם בהגה. ואם רוצה יוכל ללוש עוד עיסה וכו' כלומר שיש תקנה להפריש ביו"ט אפי' נילוש מעיו"ט ע"י שילוש עוד עיסה עכשיו ביו"ט וכו' עו"ש או' ד':

לו) שם בהגה. ואם רוצה יוכל ללוש עוד עיסה וכו' וכן אם הוא בא"י שאסור לאכול עד שיפריש יעשה כן שילוש עוד עיסה וכו' ר"ז או' ז' מק"ק סי' כ"ג או' ו' מ"ב או' כ"ה:

לז) שם בהגה. ואם רוצה יוכל ללוש וכו' ודוקא כשצריך לפת חמה דלא עבד כלום רק מחשבה. מ"א ס"ק י"א בשם המרדכי. א"ר או' י"א. חמ"מ או ג' וכ"כ הר"ז או' ח' דדוקא כשצריך לאותה עיסה ביו"ט אבל אם א"צ לה ביו"ט ואין אופה אותה אלא כדי להפריש ממנה חלה על העיסה הנילושה מעיו"ט הרי זה אסור אלא אם כן אוכלה כולה ביו"ט. וכן כתב ח"א כלל פ"ה או ה' מק"ק שם מ"ב שם:

לח) שם בהגה. יוכל ללוש עוד עיסה וכו' ודוקא שהעיסה שלש ביו"ט יש בה שיעור חלה דאם אין בה שיעור ולא תתחייב אלא ע"י צירוף סל להעיסה שנילושה מעי"וט זה אסור דהא עביד מעשה לצורך העיסה שלש מעיו"ט. מחה"ש ס"ק י"א. וכ"כ א"א או' י"א ואו' י"ב. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ט' מיהו החמ"מ או' ד' כתב דאפי' העיסה שעשה מחדש אין בה כשיעור סגי. וכ"כ המק"ח בסי' תנ"ז או' ו' וכ"כ הר"ז בסי' זה או' ז' ונראה דבמקום שאין נצרך לעיסה גדולה או שאין לו קמח לשיעור לישת עיסה גדולה יש לסמוך על המקילין. ועיין לעיל סי' תנ"ז או' מ"ח:

טל) שם בהגה. ויצרפם יחד וכו' פי' שיהיו סמוכים יחד כמ"ש ביו"ד ססי' שכ"ה, מ"א ס"ק י"ב, ור"ל ששם כתוב דאם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו עכ"ל אבל אם אין בזה שלש מחדש כשיעור ורוצה להפריש ממנה חלה על עיסה שיש בה שיעור צריך צירוף כלי דהיינו שיניח שניהם בכלי אחד ואח"כ יפריש החלה. וכ"כ הר"ז שם ובקו"א או' ג' וכ"כ המק"ח שם:

מ) [סעיף ד'] המפריש חלה ביו"ט והיא טמאה וכו' כגון בזה"ז שכולנו טמאים. מ"א ס"ק י"ג. וכ"כ הלבוש:

מא) שם. והיא טמאה וכו' וה"ה בלש עיסה טהורה שאין לשרוף החלה ביו"ט, ט"ז סק"ח. ור"ל אפי' נילוש במי ביצים וכדומה שלא הוכשר מעולם ולמ"ד חייבת בחלה אפ"ה אין שורפין אותה ביו"ט, מש"ז או' ח'

מב) שם. לא יאפה אותה וכו' ודע שאין חלה טמאה עומדת לשרפה אלא בארץ אבל בחו"ל אי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו אוכל אותה לפי שאינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. כ"כ המ"מ פ"ג דין ח' על דברי הרמב"ם הנז' וכ"ה ביו"ד סי' שכ"ב סעי' ד' וסעי' ה' אמנם לפי מ"ש מור"ם ז"ל שם בהגה די"א כיון שאין חלה נאכלת בזה"ז בא"י גם בשאר מקומות אין צריך להפריש רק חלה אחת ולשרפה וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו וכו' יעו"ש. וכ"ה דעת כמה אחרונים כמ"ש לעיל סי' תנ"ז או' ע"ג יעו"ש א"כ גם בחלת חו"ל במקום שנוהגין עתה שאין מאכילין אותה לכהן אלא לשרפה הו"ל כחלת א"י שאסור לאפותה ביו"ט וגם אסור לטלטלה כמ"ש באו' שאח"ז:

מג) שם. לא יאפה אותה וכו' לפי שאסור לאוכלה ואסור ג"כ לטלטלה. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' י"ב. אבל מיד כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו קודם שהניחה רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה. ר"ז או' ט' מק"ק סי' כ"ג או' ח' קיצור ש"ע סי' צ"ח או' י"א מ"ב או' כ"ט. ועיין לעיל סי' תנ"ז או' ה"ן וסי' ש"ח או' כ"ז ואו' כ"ח:

מד) שם. לא יאפה אותה וכו' ואפי' בתנור דכשהוא מלא יפה לפת אסור משום דלא חזייא למידי. וכ"כ הפר"ח לעיל סי' תנ"ז סעי' ב' כס"א או' ב' ועיין עוד לקמן או' נ"ד:

מה) שם. לא יאפה אותה וכו' וביו"ט של פסח לא יקרא לה שם עד שתאפה כמ"ש לעיל סי' תנ"ז סעי' ב' יעו"ש:

מו) שם. שאין שורפין קדשים ביו"ט. ששריפת קדשים שנטמאו מ"ע שנאמר באש ישרף ועשיית מלאכה שאינה לוירך אכילה וכיוצא בהן עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, הרמב"ם פ"ג דין ח' ט"ז סק"ח. ועיין שבת כ"ד ע"ב וכ"ה ע"א ובתו' שם ד"ה כך אתה וכו' שכתבו פלוגתא בשריפת תרומה אי מדאו' או מדרבנן יעו"ש. ובענין הפרשת תרומות ומעשרות בזה"ז בא"י י"א דאו' וי"א דרבנן אבל בהפרשת חלה לכ"ע בזה"ז דרבנן אפי' בא"י כמבואר ביו"ד סי' שכ"ב סעי' ב' ובסי' של"א סעי' ב' ובט"ז וש"כ שם יעו"ש. וא"כ כיון דאפי' הפרשתה בזה"ז אינו אלא מדרבנן כ"ש שריפתה דלא דחי יו"ט. ועיין לעיל סי' תנ"ז שכתבנו שם כמה דיני חלה באורך וברוחב קחנו משם:

מז) [סעיף ה'] מותר לעשות ביו"ט פתין גדולים. והרמב"ם שם כתב מותר ללוש ביו"ט עיסה גדולה. והכל אמת. פר"ח. וכ"כ החמ"מ או' ה' מותר ללוש ביו"ט עיסה גדולה וכן מותר לעשית פתין גדולים ולא חיישינן וכו':

מח) שם. מותר לעשות ביו"ט פתין גדולים וכו' וכגון בתנור גדול או בכמה פעמים דבתנור קטן ובפעם אחת אפי' לאפות יותר ממה שצריך לית לן בה מפני שהפת משתבח עי"ז וכמ"ש לקמן סי' תק"ז סעי' ו' יעו"ש מ"ב או' ל"ב:

מט) שם. ולא חיישינן שמתוך כך וכו' כלומר כיון שאין הטרחא מרובה בפת עבה דלמא יאפה יותר מכדי צרכו קמל"ן דלא חיישינן. עו"ש או' ה':

נ) שם. ולא חיישינן שמתוך כך וכו' ונראה דה"ה דמותר לעשות חררין דקות הרבה ולא חיישינן דטרח טרחא דלא צריך. עו"ש שם. מ"ב שם:

נא) שם. ולא חיישינן שמתוך כך וכו' ואע"פ דמותר ללוש ולאפות ביו"ט כל מה שצריך אבל אסור לחקוק בדפוס בעיסה איזה צורה ואפי' ביד אסור לעשות מן העיסה כעין צורת עוף או שאר צורה. ח"א כלל צ"ב או' ג' מק"ק סי' כ"ג או' י"א. קיצור ש"ע סי צ"ח או' כ"ג:

בנ) [סעיף ו'] היה לו קמח או עיסה וכו' וכגון שלש העיסה מעיו"ט או שלשה הגוי ביו"ט דהא כשם שאסור לאפות עיסת השותפות עם הגוי ביו"ט ה"ה שאסור ללוש:

גנ) שם. אסור לאפותה ביו"ט וכו' ולא דמי לבהמה שחציה של ישראל וחציה של עכו"ם דמותר לשוחטה ביו"ט כמ"ש לעיל סי' תצ"ח סעי' י"א דשאני התם דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל הכא הא אפשר לחלק מקודם ויטרח בחלקו לבד. ביצה כ"א ע"א. ועיין לעיל סי' תצ"ח או' צ"ח:

דנ) שם. אסור לאפותה ביו"ט. אפי' בתנור א' ואעפ"י שהפת משביח בכך כמ"ש לקמן סי' תק"ז סעי' ו' שאני התם דאוכל איזו פת שירצה א"נ אי מקלעי ליה אורחים אוכלים כל הפת משא"כ כאן. תו' ביצה שם ד"ה עיסה. יש"ש פ"ב דביצה סי' כ"א. ב"ח. עו"ש או' ו' מ"א ס"ק ט"ו:

הנ) [סעיף ז'] אם יש לאדם הרבה פת נקייה. שמספיק לו לאותו היום. ר"ז או' י"ג. מ"ב או' ל"ה:

ונ) שם. הרבה פת נקייה. ומשמע בתו' דשבת דף קי"ז דמותר לכתחלה לאפות פת הדראה ואח"כ פת גקייה. מ"א ס"ק ט"ז. א"ר או' י"ד. מחה"ש. חמ"מ או' ז' ח"א כלל פ"ה או' ג' וה"ד אם רוצה להאכילם דוקא פת הדראה אבל אם כוונתו להערים שיותיר לחול לכ"ע אסור. בגדי ישע על מ"א ס"ק ט"ז. וכ"מ בא"א או' ט"ז. וכ"כ מ"ב או' ט"ל:

זנ) שם. אינו אופה פת אחרת. ר"ל לא פת נקיה ולא פת הדראה. ופי' פת הדראה פת קיבר שניטל הדרה. רש"י שבת קי"ז ע"ב:

חנ) שם. אינו אופה פת אחרת. אלא א"כ רוצה לאכול פת חמה שנילושה היום. ר"ז או' י"ג, ח"א שם. מק"ק סי' א' או' י"א. וכ"כ בתשו' ב"ד סי' רפ"ז והב"ד השו"ג סי' תק"ג. וכתב שם בתשו' ב"ד דאפי' פת הדראה יכול לאפות אם חפץ בפת חמה יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ל"ז:

טנ) שם. אינו אופה פת אחרת. ודוקא אם הפת האחר הוא מאותו המין אבל אם הוא מין אחר אפי' גרוע מזה כגון שהפת שלו הוא פת חטים והוא רוצה לאפות פת דגן אחר שרי. מ"ב או' ל"ו. וה"ד אם תאב לאותו מין דגן כמו בשר ודגים שתאב לזה ותאב לזה:

ס) שם. שרגיל להאכילם פת הדראה. משמע הא אינו רגיל אלא שבפעם הזאת רוצה להאכילם אסור. וכ"כ מ"ב או' ל"ח:

סא) שם. יכול לאפות פת נקייה. משום כבוד יו"ט:

סב) [סעיף ח'] אסור לעשות שאור ביו"ט, להחמיץ העיסה. ב"י בשם המרדכי פ"ק דביצה, לבוש. ר"ז או' י"ד:

סג) שם. אלא ע"י שינוי. והי"א בהגב"י כתב בשם מהר"ם מטיולי דזהו לדעת הר"ן ורשב"ם אבל לדעת התו' דוקא ע"י שפחה גויה וע"י שינוי ולדעת רש"י ורשב"ם והרמב"ם והרא"ש והטור אין להתיר ע"י שינוי ואפי' ע"י שפחה והכי נקטינן דרבים נינהו אבל בשעת הדחק יש לסמוך על דברי התו' יעו"ש. ונראה דהיכא דאפשר יש להחמיר כדבריו אבל היכא דלא אפשר יש לסמוך על דברי הש"ע כי כן הסכימו האחרונים.

סד) שם. מפני שהיה אפשר לעשותו מבע"י. שכ"כ יפה הפת שנעשה שאור שלו מבע"י כמו שנעשה ביומו. ב"י בשם המרדכי פ"ק דביצה:

סה) [סעיף ט'] אפי' נשחטה הבהמה מעיו"ט וכו' כבר כתבנו ע"ז לעיל או' כ"ה קחנו משם.

(ט"ז סק"ג) דלמה יאסר השונה משום בורר כצ"ל:

(ט"ז סק"ה) מהיום הוא שרשאי להוליכה כצ"ל:

(מ"א סק"ו) שנאפת דכשהוא חי בשבת כצ"ל:

מ"א סקי"ז כלום ועוד דמופרשות כצ"ל:

אין מודדין. דהיה יכול למדוד מאתמול וגם לאו צורך קדירה היא דנימא שלא יפגום התבשיל (רא"ש) עיין סוף סימן תק"ד:

אין מרקדין וכו'. מפני שהיא מלאכה הנעשית לזמן מרובה (ר"ן) ויש"ש כ' כמ"ש התו' ריש ביצה דכל המלאכות אין מותרות אלא מלישה ואילך עסי' תצ"ה:

יש מחמירין. דמחזי כבורר דהוי אב מלאכה כמרקד אבל השונה פי' שרקדו פעם שניה אינו מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין שם סובין (רש"י) וא"כ בקמח שלנו שכבר נרקד ברחיים ואין שם סובין אפשר דשרי לרקדו שנית ועיין בשבת פ"ז:

שרוצה לרקדו שנית. שכן דרכו לעשות בשעת לישה (יש"ש):

ע"ג שלחן. דבחול דרכו לנפות ע"ג עריבה ואם כן מי שדרכו לנפות בחול ע"ג שלחן צריך שינוי אחר:

ולהוליכה לכהן. אפילו בשבת, (יש"ש), ונראה לי דוקא כשנאפית וכשהיא חי לא חזיא למידי בשבת:

אוכל ומשייר. היינו בחלת ח"ל אבל חלת א"י עבי"ד סי' שכ"ג:

ולמחר מפריש. וממילא בע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלה בע"ש מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו דהא יצטרך לבער החמץ וא"כ נמצא אכיל טבלים למפרע וכדאמרי' בגמ' שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע וא"ל יתן המשוייר לעכו"ם במתנה והעכו"ם יחזור ויתננו לו אחר הפסח ויפריש חלה דהא אסור ליתן על תנאי וא"נ שמא יאכלנה העכו"ם ונמצא אכל טבלים, וא"ל כיון שא"א לאכול ממנו בלא הפרשה מותר להפריש בשבת דהרי חלת א"י ג"כ אסור לאכול ממנה בלא הפרשה ואפ"ה אסור להפרישה בי"ט לכן נ"ל דאין להם תקנה:

מן המשוייר חלה. אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד (ב"י):

ומותר לאפות. וב"ח פסק כמרדכי דאסור לאפות כמו עיסה חציה של עכו"ם (כמ"ש ס"ו) משום דאפשר לחלק העיסה אלא דאיסורא דרביע עליה דאין מגביהין חלה בי"ט עכ"ל, ונ"ל ראיה ברורה דשרי ממתני' פ"ג דפסחים כמ"ש סי' תנ"ז ס"ב דהתם ג"כ מותר להפרישה רק שעושה משום איסור חמץ, ומ"כ במרדכי על קלף טעם אחר שאם אתה מתיר לאפות ולשייר א"כ לא הועילו חכמים כלום בתקנתן שקנסוהו הואיל ולא הפריש מעי"ט ומ"מ נ"ל להקל עסי' תקי"ב סא"ב ולפ"ז שהטעם משום קנס אפשר דבשכח להפריש מעי"ט מותר להפריש בי"ט אבל מסתימת הפוסקים משמע דאין חילוק ועבי"ד סימן צ"ט:

יוכל ללוש. וכתב במרדכי הנ"ל דוקא כשצריך לפת חמה דלא עבד כלום רק מחשבה עס"ז:

ויצרפם יחד. פי' שיהיו סמוכים יחד כמ"ש בי"ד ססי' שכ"ה:

והיא טמאה. כגון בזמן הזה שכולנו טמאים:

לא יאפה אותה. לפי שאסור לאוכלה ואסור ג"כ לטלטלה (משנה פ"ג דביצה) ועסי' תנ"ז:

אסור לאפותה. אפי' בתנור א' אף על פי שהפת משביח בכך כמ"ש סי' תק"ז ס"ו דהתם אוכל איזה פת שירצה א"נ אי מקלעי ליה אורחים אוכלים כל הפת משא"כ כאן (תו' יש"ש ב"ח) ע' סי' תקי"ב ס"א:

אם יש וכו'. משמע בתו' דשבת דף קי"ז דמותר לכתחלה לאפות פת הדראה ואח"כ פת נקיה:

מותר להפריש. דלא טבלן וא"כ אינו מתקן כלום דמפורשים ועומדות הן דניכרות בפ"ע:

{א} אין מודדין קמח וכו' – דכיון דלא צורך פת הוא ולא יתקלקל אם לא ימדוד לא התירו חכמים דנראה כמודד למכור:

{ב} כדי ללוש – ואם לוקח קמח לליפתן וכדומה שצריך לזה מדה י"ל דשרי [פמ"ג]:

{ג} אלא יקח באומד הדעת – ואם נוטל במדה שמודד בחול צריך לפחות מעט או להוסיף מעט:

{ד} ומותר ליקח וכו' – ר"ל שאינו צריך להערות מן כלי הקמח לתוך עריבתו אלא יכול לתחוב ידו לתוך השק של קמח אף ע"ג שנעשה גומא שם דדוקא גבי עפר חיישינן לגומא [לעיל בסימן תצ"ח סט"ז] ולא בפירות ובדבר מאכל:

{ה} אין מרקדין וכו' – דכל מלאכות שקודם לישה אסרום חכמים מפני שדרך לעשותם לזמן מרובה ולכמה פוסקים מדאורייתא אסורים וכמו שנתבאר לעיל בסימן תצ"ה ואפילו לא היה אפשר לו לרקד מעיו"ט:

{ו} אפילו ע"י שינוי – וכמו בכל מלאכות האסורות ביו"ט דאפילו בשינוי אסור וכמו שנתבאר לעיל בסימן תצ"ה במ"ב:

{ז} ונפל בו צרור וכו' – היינו ביו"ט דאי מעיו"ט היה לו לרקד מאתמול ואינו מותר כ"א ע"י שינוי [עו"ש]:

{ח} מותר – שהרי אין כונתו לרקד כדי ליפות הקמח אלא כדי לברור עי"ז הצרורות והקיסמין שישארו בכברה אחר נפילת הקמח דרך הנקבים וזה לא אסרו חכמים שהרי נפל ביו"ט גופא וכנ"ל ואינו דומה להא דמבואר לקמן בסי' תק"י ס"ב דאסור לברור קטניות מתוך פסולת שלהן בנפה וכברה [וזה בודאי אסור אפילו בלקחן מתוך החנוני המכירו ביו"ט גופא ולא היה יכול לבררן מעיו"ט] דהתם דרך המלאכה לעשותה לזמן מרובה משא"כ הכא שהקמח כבר מבע"י נברר מהסובין ואירע שנפל בם צרור או קיסם מינכר לכל שהוא לצורך שעה לאפותה ביו"ט ושרי:

{ט} אף בלי שינוי – ויש מחמירין דגם בזה בעי שינוי [ב"ח והביאו הא"ר ועיין בח"א שדעתו דצריך בזה שינוי גמור כגון לרקד באחורי הנפה או ע"י עכו"ם] וכן הדך מצות ביו"ט וצריך לרקד הקמח הנטחן מן הפרורין ירקד ע"י שינוי [דהיינו אחורי הנפה לדעת הח"א]:

{י} וי"א דמותר וכו' – ר"ל אף זה מותר וה"ה דמותר ע"י ריקוד וכדעת המחבר:

{יא} אבל יש מחמירין – דכיון דגם בחול דרך ליטול צרור ביד הו"ל כבורר. ולדעה זו ה"ה דאין ליטול ביד הפירורין הגדולים מתוך הקמח הנטחן כשדך מצות ביו"ט [ח"א]:

{יב} ואוסרים – היינו לענין ליטול צרור ביד אבל על ידי הרקדה גם הם מודים לדעת המחבר דשרי ועיין מה שכתבנו בסק"ט דעת הב"ח. ונכון לנהוג כדעה זו [פר"ח] וה"ה אם נפלו זבובים לתוך הכוס לא יסיר אותם לחוד אלא צריך שיקח מן המשקה ג"כ עמהם [ט"ז] וה"ה השותה שכר ובתחתיתו יש שמרים יניח מעט שכר על השמרים [פמ"ג]:

{יג} צריך שינוי קצת – אף דהוא באוכל נפש הרי אפשר היה לו לרקד מאתמול וגם דזה מיחליף ברקידה ראשונה משא"כ בנפל צרור או קיסם הנ"ל יודעין הכל שהריקוד הוא רק לצורך שעה שיפול הצרור והקיסם וגם דלא סגי בלא"ה ומימנע משמחת יו"ט [חי' הרא"ה]:

{יד} כגון ע"ג השולחן – דבחול הדרך לנפות ע"ג תיבה או עריבה ואם דרכו של אדם זה לנפות גם בחול על שולחן יעשה שינוי אחר וכ"ש אם ינפה על גב הנפה מצד השני דשרי. וכתבו האחרונים דכ"ז אם הנפה השניה אין נקביה קטנים מנפה ראשונה וכל מה שיצא בראשונה יצא בשניה אבל בהיתה הנפה השניה עם נקבים דקים בודאי אסור שהרי ישאר הקמח העב בנפה ויצא הדק וכהרקדה הראשונה דמי. וכתב במחצית השקל דלפ"ז אפילו בזמנינו שהקמחים נרקדים בבית הריחיים מ"מ אין להרקידם עוד הפעם בבית אפילו ע"י שינוי שהרי אנו רואין שהריקוד בבית הריחיים אינו מוציא כל הפסולת והנפה שבבית מוציא וכהרקדה ראשונה דמי:

{טו} אם ישנה וכו' – לפי שיש מי שאומר שאפילו ישראל מותר לרקד ע"י שינוי אף שרוב הפוסקים חולקין עליו עכ"פ יש לסמוך על דבריו להקל בשינוי על ידי נכרי:

{טז} קצת – והפר"ח מחמיר אפילו ע"י עכו"ם ואפשר דבשינוי גמור כגון אחורי נפה מודה דשרי ע"י עכו"ם [פמ"ג]:

{יז} יכול להפריש וכו' – אע"ג דאין מגביהין תרומות וכו' ביו"ט משום דנראה כמתקן או כמקדיש בלש ביו"ט לא גזרו ואפילו באין לפניו כהן או במקום שהחלה נשרפת דכיון דמותר ללוש לכתחלה ביו"ט משום דפת חמה עדיף טפי התירו לו ג"כ לתקן עיסתו ולהוציאה מידי טבל:

{יח} אפילו הפרישה מאתמול – ולא אמרינן היה לו להוליכה מאתמול. ואפילו צריך להעבירה דרך ר"ה ג"כ שרי דהוצאה מותר ביו"ט ודע דגם בשבת מותר לו להוליכה לכהן במקום שיש עירוב ובאופן אם היה אפוי מאתמול דעיסה אינה ראויה למידי בשבת ובמקום שאין עירוב אם מותר לבא הכהן לביתו של ישראל בשבת ולאכול שם עיין בה"ל:

{יט} שנילושה בעיו"ט – ומיירי שגמר כל הלישה מעיו"ט דכבר נתחייב בהפרשת חלה אבל אם היה לו לעסוק ביו"ט בגמר לישתה א"כ מעיו"ט לא נתחייב עדיין בחלה וכהתחיל ללוש ביו"ט דמי:

{כ} אסור להפריש וכו' – דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט היכי דטבילי מאתמול וכנ"ל בס"ק י"ז וכן בהיה אפוי מאתמול דאסור להפריש היום. ואפילו בחלת חוץ לארץ הדין כן ואפילו לא הפריש מחמת שכחה נמי אסור לו להפרישה ואם עבר והפריש אם במזיד אסור לו ולאחרים עד מוצ"ש ואם בשוגג מותר מיד וכדלעיל סימן של"ט במ"ב ס"ק כ"ה:

{כא} אלא אוכל וכו' – היינו לדידן בחו"ל דחיובה אינה מן התורה ובחלת א"י ליכא תקנה אלא א"כ ילוש עוד עיסה וכבסוף הסעיף:

{כב} ומשייר קצת – היינו יותר מכדי שיעור שרוצה להפריש כדי שיפריש חלה מאותו השיור דבעינן שיהיה שיריה ניכר ועוד דאם לא יניח רק שיעור חלה דמי כמאן דמפריש ביו"ט:

{כג} ולמחר מפריש וכו' – ובע"פ שחל להיות בשבת שאפה לחם חמץ על שבת שאי אפשר לאכול ולשייר ולהניח עד למחר אם לא הפריש חלה מע"ש הסכימו כמה אחרונים דסמכינן בדיעבד אהני פוסקים דבחלת חו"ל שרי להפריש אפילו בשבת ויו"ט ויפריש ויתננה לכהן קטן פחות מט' או אפילו לגדול שטבל ואף דיש אחרונים שסוברין דאין לו תקנה לפת זה לאכילה מ"מ במקום הדחק שאין לו פת אחר לשבת יש לסמוך להקל:

{כד} ומותר לאפות הפת ע"י שיאכל וכו' – ואע"ג דעוסק גם בשביל חלק החלה שיש בו וחלק זה לא יאכל ביו"ט לכהן ובכעין זה אסרינן לקמן בסעיף ו' שאני הכא דא"א לחלק החלה מן העיסה שהרי אסור לו להפריש ועוד שחלק החלה בזה"ז הוא דבר מועט וליכא תוספת טרחא בשבילו ויש מחמירים ואומרים דכיון דלש מאתמול ואתמול היה אפשר לחלקו ולהפריש חלק החלה לא שרינן ליה ביו"ט לאפות כל העיסה משום חלק החלה שיש בו שנאפית שלא לצורך יו"ט ויש לחוש לזה לכתחלה שלא לאפות כל העיסה ורק שישאיר קצת עיסה שלא לאפותה עד אחר יו"ט וממנה יפריש חלה גם בעד עיסה הראשונה. מיהו אם עבר ואפה בודאי מותר לו לאכול ולהניח מעט שיפריש מזה חלה למוצאי יו"ט:

{כה} ואם רוצה יוכל וכו' – ומיירי שצריך לה או שרוצה לאכול פת חמה ולהכי לא איכפת לן אם אגבה מתוקן גם עיסה הראשונה ואפילו בחלת א"י יכול לעשות עצה זו:

{כו} עוד עיסה – ודוקא ביש בה שיעור חלה אבל באין בה כשיעור אלא דמצרפה עם הראשונה שיש בה אסור דדמי כמאן דמפריש חלה מעיסה שנילושה מעיו"ט [מחה"ש ופמ"ג ויד אפרים] ויש מקילין דאפילו אין בה כשיעור וע"י צירוף סל ובמקום הדחק יש להקל:

{כז} ויצרפם יחד – לפי מה שפסק המחבר ביו"ד ס"ס שכ"ה ב' עיסות שיש בהם בכל אחת שיעור חלה א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה אלא מניח שתיהן לפניו ומפריש מזה ע"ז והכא נמי כן אם היה בכל אחת כשיעור:

{כח} והיא טמאה – וה"ה תרומה וחלה בזה"ז שכולנו טמאי מתים:

{כט} לא יאפה אותה – משום דהיא אסורה באכילה וה"ה שאסורה היא בטלטול מטעם זה ואעפ"כ מיד כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו קודם שהניחה רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה ומניחה שם עד חול המועד ואז שורפה:

{ל} שאין שורפין וכו' – ואע"ג דשריפת חלה טמאה מצוה מ"מ אינו דוחה יו"ט שהוא עשה ולא תעשה:

{לא} מניחה עד הערב ושורפה – ומשמע לכאורה דשורפה בלילה ועיין בביאור הלכה מ"ש בזה וכ"ז בחלת א"י שהיא אסורה לטמאים או בחו"ל במקומות שאין נוהגים להאכילה לכהן טהור מטומאת קרי [דהיינו גדול שטבל או קטן פחות מבן ט'] או במקום שאין כהן לפנינו אבל אם נוהגין לתת לכהן ויש שם כהן מותר לו לאפותה ונתבאר לעיל סימן תנ"ז:

{לב} ולא חיישינן שמתוך כך וכו' – ר"ל הואיל ואין בה טורח כ"כ כמו שיש בפת קטן בעריכת כ"א מהן וע"כ הו"א שיש לחוש שיאפה יותר ממה שצריך והיינו באופן שאסור וכגון בתנור גדול או בכמה פעמים דבתנור קטן ובפעם אחת אפילו לאפות יותר ממה שצריך לית לן בה מפני שהפת משתבח על ידי זה וכדלקמן סימן תק"ז ס"ו. וה"ה שמותר לו לאפות חררין דקים מאד אע"ג דטרח הרבה בעריכת ובלישת כל אחת ואחת:

{לג} אסור לאפותה – היינו בעיסה ובקמח אסור אפילו ללוש ולא דמי לבהמה שחציה של ישראל וחציה של עכו"ם דמותר לשחטה ביו"ט כנ"ל בסי' תצ"ח סי"א דשאני התם דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל הכא הא אפשר לחלק מקודם ויטריח בחלקו לבד:

{לד} ביו"ט – היינו אפילו בתנור אחד ואפילו בתנור קטן דפסק המחבר לקמן בסי' תק"ז ס"ו דמותר לאפות תנור מלא פת אע"פ שא"צ אלא לפת א' והיותר ישאר לחול מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא דשאני התם שכל הפת של ישראל ורשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים וחזו כולהו ליו"ט אבל הכא דחציו של עכו"ם דמוכרח להשאיר חלקו ואם כן הוא טורח בלישה ואפייה של עיסת העכו"ם בשביל הוספת שבח הפת שלו בעלמא ואסור:

{לה} הרבה פת נקיה – שמספיק לו לכל היום:

{לו} אינו אופה וכו' – בין פת נקיה ובין פת הדראה [היינו פת קיבר] דהא יש לו פת נקיה שטוב לו יותר לאכילתו ונראה לי דדוקא אם הפת האחר הוא מאותו המין אבל אם הוא מין אחר אפילו גרוע מזה כגון שהפת שלו הוא פת חטים והוא רוצה לאפות פת דגן שרי:

{לז} פת אחרת – ואם ניחא ליה בפת חמה והפת נקיה נאפה מאתמול שרי לאפות אפילו פת הדראה:

{לח} ב"ב שרגיל וכו' – ומשמע דבאינם רגילים אלא שבפעם הזאת רוצה להאכילם אסור:

{לט} אבל אם יש לו וכו' – עיין במ"א דמותר לכתחלה לאפות פת הדראה ואח"כ פת נקיה. ודוקא אם רוצה לאכול הפת הדראה אבל אם כונתו להערים שיותר לחול בודאי אסור:

{מ} אסור לעשות שאור – להחמיץ העיסה:

{מא} מפני שהיה אפשר וכו' – שכל כך יפה הפת שנעשה שאור שלו מבע"י כמו כשנעשה ביומו ודע דסברא זו הוא לכאורה כפי דעה ב' בסימן תצ"ה בהג"ה דגם באוכל נפש גופיה מחמרינן באינו מפיג טעם כלל אם עושהו מעיו"ט ועיין מ"ש שם בבה"ל לחלק קצת בזה:

{מב} מותר להפריש המתנות ביו"ט – משום דאינו מתקן דגם קודם הפרשה לא טבלן ועוד דמפורשות ועומדות בגוף הבהמה:

(ט"ז סעיף קטן ה) וכתבו התו' בפ"ק וכו' נ"ב ולי נראה שזה שכתב בירושלמי היינו לב"ש או לב"ה אליבא דר"י. אבל לפי מה דקיימא לן כר"י דשם שמוליכים ולא יסברו העולם שהוא תרם בביתו. ולפי' האחר שפי' הר"ש שצריך שיודיעוהו דפעמי' אינו טהור הכהן ואסור בתרומ' ועני כמו כן אין ראוי לטמא טהרותיו של חבירו לא שייך האידנא דאין מדקדקין עכשיו על טומאת אוכלין הגם בחלה בטומאה היוצא מגופו נזהרין. י"ל דכל הפוסקים לא ס"ל הך טעמא:

(מ"א ס"ק ח'.) לכן נראה דאין לו תקנה. נ"ב ולא נהירא דכדאי אלו הפוסקים ר"ח והרא"ש ובעל התרומות וראב"ד ור"ן וראב"ן שפסקו לקולא להפריש חלה וליתן לכהן קטן או לגדול שטבל לקריו ואף לכהן טמא דיוכל לבטלה ברוב ויכול לאכול כדקיי"לן בהל' חלה סימן שכ"ג. ואי ליכא כהן אוכל והולך וישייר פחות מכזית ויכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב כמו שאר חמץ שנשאר אם אין לו עכו"ם בסימן תמ"ד ס"ק ה'. ולפסק מ"א קשה הא מפקיע מחלה בידי' כנ"ל לפסק הלכה:

(שם ס"ק י) ונ"ל ראיה וכו'. נ"ב ויש אומרים דאין משם ראיה דבשלמא בנידון דידן אסור לאפות מדאפשר לחלק בעיסה ויניח העיסה עד אחר י"ט משא"כ התם אי אפשר למיעבד הכי דא"כ כל העיסה יהיה חמץ. ואני אומר מ"מ יש ראיה דהא לפי מ"ש תו' שם במתני' דאין שורפין תרומה בי"ט אינו אלא מדרבנן דגזרי' תרומה אטו קדשים ואם כן וודאי קשה יהיה החלה אסור לאפות דהא אפשר לחלק העיסה והחלה ישרפנו דהא אין איסורה אלא מדרבנן ומדאורייתא מותר ואם כן איסור' דרביע עלה רק מדרבנן כמו הכא ודו"ק:

ט"ז סק"ב דזה אפשר מאתמול וכו'. הר"ן כ"כ בשם פירש רש"י אההיא דאין שונים דהתם ליכא טעמא דהוא לימים רבים כמו טחינה וקצירה דאין דרך לשנות לימים רבים. מש"ה כת' הטעם דאפשר מעי"ט. ובאמת מהני בזה שינוי. והוי כמו דיכת מלח לעיל סי' תק"ד. וע"ז כ' הר"ן דאחרים פירשו. דהטעם דמחליף ברקידה ראשונה. דאסור משום דדרכו לעשות כן לימים הרבה. אבל בטעמא דאין מרקדים לא כ' הר"ן טעמא דאפשר. אלא הטעם כפשוטו כמו בקצירה. משוה דדרך לעשות לימים רבים. או מקרא דמלישה ואילך:

מג"א סק"ח וא"ל יתן המשואר לעכו"ם. לענ"ד הא טבל אסור בהנאה ואסור ליתנו לעכו"ם כמ"ש תוס' עירובין די"ז ע"ב ד"ה ואת האכסנאי. אח"ז ראיתי שעמד בזה הנז"ש:

שם דהא חלת א"י גם כן אסור לאכול ממנה. לכאורה אינה ראיה כ"כ די"ל. דדוקא חלת א"י דהוי מתקן גמור בזה אסור. אבל חלת ח"ל. דלא הוי מתקן גמור. כיון דיש בו היתר אכילה וכדס"ל להרא"ש וסייעתי' דרבה ס"ל מה"ט להתיר י"ל דאף דאבוה דשמואל דחשיב ליה מתקן מ"מ קיל יותר ולא אסור רק היכי דאפשר לאכל' ע"י אוכל והולך. אבל בלא אפשר שרי להפריש. אמנם כיון דקיי"ל דחלת ח"ל אסור להפריש והיינו כשטת הרי"ף ומשמע דאנן ס"ל דרבא מתיר אף בחלת א"י ומוכח מפ' משילין דהלכה כאבוה דשמואל וכמ"ש הרי"ף. א"כ לא מצינו כלל צד קולא לומר דחלת ח"ל לא מקרי מתקן והוי לגמרי כמו חלת א"י. וראיה לזה ממה דס"ל להמרדכי דגלגל עיסה מעיו"ט אסור לאפותה. הרי דאפי' דא"א לאכול בלא הפרשה מ"מ אסור להפריש. ומ"מ יש לדון כיון דהרבה פוסקים מקילים בחלת ח"ל להפריש. היכי דלא אפשר סמכי' אהנך פוסקים ולזה בע"פ בשבת יש להפריש ולהאכיל לכהן קטן פחות מט' או לגדול שטבל לקריו:

סעיף ד' מניחה עד הערב ושורפה. משמע דלערב שורפה. ע"ת נ"ב מהדורא תניינא סי' צ"ו:

לא יאפה, ועיין בשג"א סי' ס"ג דמסיק להתיר לאפות בלא קריאת שם תחלה:

אין מודדין קמח כו'. בגמ' אמר רב מודדת אשה קמח בי"ט כדי שתטול חלה בעין יפה. ושמואל אמר אסור ור"ש אמר מותר אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ור"ש אמר מותר שמואל הלכה למעשה קמ"ל ואע"פ שאוכל נפש מותר מ"מ היה יכול לעשות מעי"ט ע"כ וכ' הטור ויש מתירין בפסח מפני שצריך לדקדק שלא יפחות משיעור חלה ולא יוסיף משום חימוץ ורי"ף אוסר כו' עכ"ל משמע דבפסח אוסר הרי"ף. וכ' ב"י שלא מצאנו לו כן ונ"ל דהיש מתירין הם ס"ל דמדינא מותר כר"ש אלא שהלכה למעשה להחמיר ע"כ הכריעו דבפסח יש לסמוך אעיקר הדין אבל הרי"ף דפוסק לגמרי כשמואל לא סמכינן להקל אפי' בפסח:

אין מרקדין כו'. דזה אפשר מאתמול וכל אוכל נפש עצמו שאפשר מאתמול אסור בי"ט מדרבנן כ"כ הר"ן הביאו ב"י סי' זה:

ונפל בו צרור כו'. בגמ' איתא ת"ר אין שונין קמח בי"ט (שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה לייפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול) ר' פפיס ור"י בן בתירה אמרו שונין (דליכ' טרחא ודבר הנראה הוא שזה פעם שנייה ואין זה כמרקד לברור) ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו (אבל שונין אסור אפי' בזה) א"ל כ"ש דאסור דה"ל כבורר ובורר אב מלאכה כמו הרקדה אבל שונה אינו מרקד שהרי הכל יוצא ואין כאן סובין. דביתהו דרב יוסף נהלא קימחא אגבי דמהולתא א"ל חזי דאנא ריפתא מעליא בעיא. (אין את צריכה לשנות בי"ט דשונין קמח בי"ט) דביתהו דרב אשי נהל' קימחא אגבי דשלחן (משום שינוי פי' אחורי השלחן ויש שם תוך) והתו' פי' אפי' על השלחן הוי שינוי א"ר אשי הא דידן ברתיה דרמי בר חמא ואיהו מרא דעובד' ופסק הרא"ש והטור והר"ן כמ"ד אין שונין בשביל יפוי אם לא ע"י שינוי קצת כדביתהו דרב אשי וא"צ לעשות כדביתהו דרב יוסף ורב יוסף אמר לאשתו שאין אתה צריך לשינוי גדול כזה שאין הקמח יפה עי"ז אלא סגי בשינוי קטן דהיינו על השלחן אבל אם נפל שם צרור א"צ שינוי כלל אלא שונה כך ולא כ' כלל הך דרבינא שאוסר ליטול הצרור או קיסם בידו. וכ' ב"י הטעם דרבינ' לא אמר כן אלא למ"ש אותו דתנא קמיה להחמיר בשונין טפי מנטילה ביד דס"ל אין שונין כלל אפי' ע"י שינוי אבל לדידן דקיי"ל שונין ע"י שינוי מודה רבינא דלא עדיף יד משונין וא"כ לפי האמת גם ביד מותר עוד תי' ב"י דודאי אסור ליטול צרור ביד ולא כתבוהו הפוסקים גבי הרקדת קמח לפי שאינו ענין להרקדה וסמכו על מ"ש בדין בורר וזה נראה יותר עכ"ל. ולעד"נ דהתי' הא' נכון יותר כי לא נזכר בדין בורר מזה כלל דליהוי איסור ליטול צרור או קיסם מדבר מאכל משום בורר והרשב"א התיר בפי' ליטול ביד כמ"ש ב"י אלא ודאי כפי' קמא: והראב"ד בהשגות כ' בפ"ד וז"ל א"א הל' כדברי ר' פפיס ור"י האומרים שונין ואם נפל צרור או קיסם אסור ואם שינה מותר עכ"ל לכאורה משמע מ"ש אסור היינו אסור לשנות דהיינו הרקדה שנייה לאפוקי מרישא וע"ז אמר ואם שינה מותר פי' ע"י שינוי מותר הרקדה שנייה אפי' נפל צרור וכ"מ דברי כל בו שמביא ב"י וז"ל כ' הראב"ד פעם שנייה מרקדין אותו בי"ט אם לא נפל בו צרור אבל נפל בו צרור אין שונין לרקדו משום דמיחזי כבורר ואם שינה מותר עכ"ל ותימה עליו דהא בהדיא אמרי' דשוין בנפל צרור דמותר בשונין משמע דנפל צרור עדיף משונין וכיון שהוא פסק כמ"ד דשונין אפי' בלא צרור כ"ש בצרור ותו ק' דלמה יאסר השינוי משום בורר והא בורר מותר בי"ט כמו מבשל כמבואר בסי' תק"י בדברי ה"ה ומ"ה פירש"י במ"ש רבינא כ"ש ביד דאסור משום בורר אבל שונין אין אב מלאכה דהיינו דטפי עדיף לעשות מה שאינו אב מלאכה אבל כאן דאסור לגמרי ודאי ק' ועמ"ש שם ע"כ צ"ל דברי הראב"ד כמ"ש ה"ה וז"ל ביאור דבריו שאסור לסלק הצרור ביד אבל יכול לשנות הקמח אבל הרשב"א פי' דמותר לסלקו ביד וזה נראה דעת רבינו הרמב"ם שלא כ' איסור נטילה ביד עכ"ל א"כ מ"ש הראב"ד ואם שינה מותר פי' הרקדה שנייה כדרכה בלא שינוי כי הוא מפרש מ"ש רבינא כ"ש ביד דאסור ה"ק אם אתה בא להחמיר בשונין ואתה פוסק כת"ק דאין שונין כ"ש שיש לך לאסור ביד דדמי' לבורר טפי וזה אסור אפי' למ"ד שונין ולמה אתה מתיר ביד ולדידי ס"ל כמ"ד שונין ואפ"ה אסור ביד כיון דאפשר בלא אב מלאכה כנ"ל לדעת הראב"ד והוא ס"ל דהא דאשת רב אשי עשתה שינוי ע"ג השלחן היתה חומרא יתירה דא"צ שינוי כלל אלא שונין כדרכן ומ"ה אר"י לאשתו חזי דריפתא מעליא בעי ע"כ לא תעשה שינוי כלל וכ"כ הר"ן בזה וא"כ ביד אסור לפי המסקנת ליטול צרור או קיסם מן הקמח דה"ל בורר להראב"ד דה"ל כנוטל פסולת מתוך האוכל דאסור בסי' שי"ט משא"כ כששונה הקמח דהיינו שמרקדו שנית אז הוא נוטל האוכל מתוך הפסולת וא"כ כשנופלים זבובים לתוך הכוס בשבת אסור להסיר הזבובים לחוד משם להראב"ד דהוי ליה כבורר אלא צריך שיקח מן המשקה ג"כ עמהם וזהו דעת המחמירין שזכר רמ"א בס"ב ומו"ח ז"ל כ' פי' אחר בדברי הרא"ש והראב"ד והנלע"ד ברור ופשוט כתבתי:

אפי' תחלת הרקדה. דרשב"ם פסק דשינוי מהני אפי' בהרקדה ראשונה אלא דרש"י פסק דלא מהני דהיא אב מלאכה ואפשר מאתמול ואסור מדרבנן ע"כ כתבו התוס' דע"י עכו"ם יש להקל בשינוי קצת והיינו כמו בהרקדה שנייה ע"י ישראלית:

הלש עיסה כו'. בפ"ק דביצה דף י"ב קי"ל כר"י דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות דזרוע ולחיים וקיבה שמוליכין לכהן בי"ט לא נחלקו אלא על התרומה שבש"א אין מוליכין פי' דדוקא מתנות מוליכין שזכאי בהרמתן פי' שרשאי להרים אותם בי"ט אבל תרומה אסור להרים בי"ט כדאיתא בפ' משילין אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ע"כ מה שהרים תרומה בעי"ט אין מוליכין ובה"א כשם שמוליכין המתנות כך מוליכין התרומה ופשוט שחלה דינה כמתנות ומפרישין אותה בי"ט לכ"ע אם נילוש בי"ט ממילא דינה כמתנות ומוליכה לכהן אפי' לב"ש. ודברי ב"י כאן שלא בדקדוק דכתב וידוע דהלכה כב"ה ומשמע דאפי' תרומה שהורמה מאמש שרי ב"ה להוליך דהא במתני' כו' דמה לו לתלות דהלכה כב"ה גבי חלה דהיא כמתנות וגם ב"ש מודים בה ואפי' הפריש מאתמול כיון שיוכל להפריש גם בי"ט כמו במתנות לר' יוסי דקי"ל כוותיה. תו במ"ש אפי' תרומה שהורמה מאמש מאי אפי' דקאמר הא א"א להפריש תרומה בי"ט אלא דוקא מעי"ט אלא אגב ריהטי' לא דק דהיה מדמה תרומה לחלה בזה. כ' הטור הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן וכן מתנות כהונה יכול להוליכן לכהן אפי' הורמה מאמש וכתב ב"י דהאי אפי' הורמו מאמש קאי גם על חלה אבל מצאתי להגאון מהרי"א שכ' שיש חילוק בין מתנות לעיסה דבמתנות אפי' נשחטו מאמש יכול להפרישן משא"כ בעיסה וטעמא משום דמתנות כיון דלא טבלי (פי' שאין איסור טבל אם אוכל הבשר קודם שהפריש המתנות) ועוד דכמפורשות ועומדות דמי ונכרין הן קודם הפרשה כלאחר הפרשה כי מפריש לה השתא לאו מידי קעביד משא"כ בעיסה עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ולפ"ז מתפרש לשון רבינו כפשוטו דל"ק אפי' הורמו מאמש אלא במתנות אבל גבי חלה דוקא בהורמה מהיום שרשאי להוליכה אבל הורמה מאמש לא ומיהו קשה דבגמ' לא משמע הכי כמ"ש לכך צ"ל דאפי' הורמה שכתב רבינו קאי גם אחלה ושלא כדברי הרב ז"ל עכ"ל ב"י. ואומר אני הגם כי רבינו יוסף הוא השליט בכל העולם בפירושיו והוראותיו מ"מ כאן יצאה שגגה מלפני השליט דתלה ח"ו מילי סריקי בדברי הגאון מהרי"א לומר שאסור להוליך לכהן מה שהורמה חלה בעי"ט לא תהא כזאת בישראל שהרי אפי' ב"ש מודים בה דהא טעם ב"ש גבי מתנות כיון שזכאי בהרמתה היום וחלה היא כמתנות לענין זה שרשאי בהרמתה בי"ט ופשיטא שדינה ממש כמו מתנות דשרי ב"ש אפי' בהופרשו מעי"ט כיון שיש בו היום זכות להפרישה ה"נ בחלה דל"פ אלא בתרומה שא"א להפריש היום כמ"ש והגאון מהרי"א לא כתב דבריו אלא על דין זה דהולכה לכהן דהא לא זכר כלל מזה אלא מהפרשה זכר והוא קאי על הדין שאח"ז דהיינו אם נילוש עיסה מעי"ט אם רשאי להפריש חלה ביום טוב דכתב הטור דרי"ף וכן רש"י אסרו זה וע"ז נתן מהרי"א חילוק בין מתנות לחלה דמותר במתנות להפריש היום מה שנשחט מאמש משא"כ בחלה והטעם היא משום הנך תרתי שזכר אותם משא"כ בחלה ונראה פשוט דהסופר שהעתיק דברי מהרי"א טעה במקום בדברי הטור שמהרי"א כתב דבריו על דין העיסה של עי"ט דבתר הכי והסופר העתיק את דבריו לכאן לענין הולכה לכהן וזה גרם להטעות להרב"י מנוחתו כבוד ומ"מ תימה עליו שלא הרגיש במה שלא הוזכר בדברי מהרי"א כלל מן ההולכה לכהן ולא דק כלל בזה ובסוף הסי' כ' ב"י פעם שנית דברי מהרי"א אלו בשם הרשב"א כי שם מקומם באמת וכתבו התוס' בפ"ק דביצה שם על מתני' בש"א דאין מוליכין לכהן חלה ומתנות כו' ה"ה בביתו שאסור ליתן לו אם לא שרגיל אצלו וראיה מירושלמי ורש"ל הביא מזה באריכות ומסיק דאף לב"ה דהם מתיריה ההולכה לכהן אם הוא בענין שאסור להוליך מצד שמפסיק ר"ה או כרמלית מ"מ אסור ליתן לו בביתו אם לא שרגיל אצלו ולא ידעתי מקור לדבריו דודאי אליבא דידן דלא קי"ל כמתני' אלא כר' יוסי ולב"ה מוליכין אפי' תרומה לא תמצא איסור נתינה לו בבית דלא גרע זה מהולכה ותו דאין איסור בהולכה דרך ר"ה כיון שהוא אוכל נפש לכהן ואין באוכל נפש משום הוצאה בי"ט ואע"ג דלישראל אין כאן אוכל נפש מ"מ הוא מוליכה לאכילה לכהן דאל"כ תהיה אסורה אפי' לטלטל בביתו כיון דלא חזיא ליה ע"כ לא הזכירו הפוסקים מזה כלל:

יכול להפריש כו'. פירש"י דאע"ג דאין מגביהין תרומות בי"ט וחלה כתרומת דגן שיכול להפרישה מאתמול שאני הכא שהרי מותר לגלגלה ולאפות' בי"ט כדי שיאכל פת חמה לא גזרו בזה:

ומותר לאפות הפת כו'. המרדכי כ' שאין לאפותה בי"ט שאין יכול לאוכלה מיהו אם גלגלה ואפאה מעי"ט ולא הפריש חלה מצי לאכלה ובלבד שיניח כדי חלה כו' עכ"ל וכ' ב"י ע"ז ויש לתמוה אמאי אינו יכול לאוכלה הרי בח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכ"נ דעת הפוסקים שיכול לאפותה בי"ט עכ"ל ומ"ה פסק רמ"א שמותר לאפות כו' ול"נ לתרץ דהא לא מצי לאכול קאמר דהיינו שצריך לשייר חלק הכהן בשלמא בשאר עיסה אופה חלק הכהן בשביל הכהן משא"כ בזה שיום לא יאכל הכהן חלקו שהרי אסור להפריש א"כ אופה חלק א' שלא לצורך י"ט וקשה שהרי א"א לחלק החלה מן העיסה בי"ט נמצא דא"א בחלוקה א"כ דמיא לבהמה חצים של עכו"ם דמותר בשחיטה בי"ט לפי שא"א לכזית בשר בלא שחיטה כדאי' סימן תצ"א סי"א ה"נ בזה והא דעיסה חציה של עכו"ם דאסור לאפותה בי"ט כדאיתא בס"ה היינו משום דאפשר למפלגינהו בלישה וכאן לא שייך זה וי"ל כיון דבשעת הלישה היה חול ואפשר להפרישה והוא לא הפריש נמצא שהעיכוב מצדו שלא עשה כראוי לא מצד העיסה שפיר קרינן ביה אפשר למיפלגינהו בלישה ואסו' כנ"ל נכון טעמו ונראה דמודה הוא באם עבר ואפה דמותר לאכול ולשייר ואפשר שהפוסקים שכתבו שאסור להפריש חלה בזה ולא זכרו האפייה מיירי בענין זה שעבר ואפה ואע"פ שזה קצת דוחק כיון שדעת המרדכי בפי' כן ולא נמצא בפי' לסתור דבריו ראוי לחוש לדבריו כיון שיש לו טעם נכון וכ"כ מו"ח ז"ל:

והיא טמאה כו'. הדין הזה שאין לשרוף החלה בי"ט היא אפי' בלש עיסה טהורה אין לשרוף החלה בי"ט וכ"כ הטור בהדיא אלא דכאן נקט לשון הרמב"ם והרמב"ם רבותא קמ"ל דאע"פ שהיא טמאה ויש מ"ע בשריפתה שנא' באש תשרף מ"מ עשיית מלאכה שאינו צורך אכילה הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכ"ה ברמב"ם פ"ג וצריך להזהיר לנשי המון עם דין זה שאין שורפין החלה בי"ט אלא תניחנה עד הערב ותישרף:

מותר להפריש המתנות. הטעם כתבתי בס"ג בשם מהרי"א: