שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ד: דין ערב פסח שחל להיות בשבת. ובו ח' סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין ערב פסח שחל להיות בשבת. ובו ח' סעיפים:
י"ד שחל להיות בשבת בודקין ליל י"ג ומבערים הכל לפני השבת ומשיירין מזון שני סעודות לצורך השבת דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה וצריך לעשותה קודם שעה עשירית: הגה ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' בהג"ה יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בבשר ודגים כדלעיל סי' רצ"א סעיף ה' בהגה:

טוב לבער בערב שבת קודם חצות כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות (וביום השבת יבטלנו) (טור):

אין מבשלין לשבת זה דייסא וכיוצא בזה ואין עושין בו פת הצנומה בקערה: הגה ואם עבר ובשל והמאכל דבק בקדירה וא"א לקנחו יש להדיחו מעט להעביר החמץ. (מהרי"ו):

אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית ינער המפה שאכלו בה ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי החמץ ואם נשאר פת יכול ליתנו לעכו"ם על מנת שלא לצאת בו לרה"ר דרך הערמה ודבר מועט:

אם נשאר חמץ אחר שאכלו מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ומבערו:

אע"פ שלא ישאר החמץ בבית אחר סעודת שחרית צריך לבטל החמץ כדרך שהוא מבטל בשאר שנים:

ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בביתו אם יוכל לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו ואם היה הולך להציל מן הנהר ומן הדליקה ומהמפולת ומיד עכו"ם יבטלו בלבו ולא יחזור אפילו יש שהות ואם יצא לצורך עצמו יחזור מיד עד כמה הוא חוזר עד כביצה פחות מכאן מבטלו בלבו ודיו:

היתה לו עיסה בביתו והוא טרוד במקום אחר וירא שמא תחמיץ מבטלה בלבו קודם שתחמיץ אבל אם החמיצה אין הביטול מועיל אם הוא אחר זמן איסורו:

אלא במצ' עשירה כו'. ויש אוסרין מצה עשירה ביום י"ד שהרי כתיב בערב תאכלו מצות ומצה עשיר' ג"כ מצה נקראת שהרי כל המנחות באות מצה והיו נלושים בשמן ואפשר יש לחלק בין מצה עשיר' שיש בה תערובת מים שאדם יוצא בה ע"י הדחק ואסורה בי"ד ובין מצה עשירה שנלושה במי פירו' מבלי מים שאז אינ' באה לידי חימוץ ואין יוצאין בה אפי' ע"י הדחק ואותה מצה יש להתיר בי"ד קודם שעה עשירית:

וכופה עליו כלי. ונראה דה"פ דאם יכול ליתנו לעכו"ם יותר טוב ובאם א"א ליתנו לעכו"ם אז יכפה עליה כלי ומ"ש ע"מ שלא לצאת לר"ה ה"ה סתמ' נמי מותר רק אין נותנין לו על מנת וכן הוא הסכמות כל הפוסקים והרב לישנ' דהגה' מיימוני נקט שכתב בפ"ג מהלכות חמץ ומצה ובזה מתורץ שלא קשה מכאן על הסי' שכ"ה ס"ג בהגה (הגהת בשם מהר"ץ שפיץ במ"א סק"ה) מיהו אם הי' משכון בידו וכו' ה"נ במשכון והלוה צריך לשלם לו עכ"ל וצ"ע ול"נ דודאי א"צ לשלם לו דמאי דאמרינן בב"ק דאומר לו הרי שלך לפניך משום דאם תאמר שהנפקד ישלם א"כ יהנה המפקיד במה שיקבל התשלומין וא"כ יאמר הנפקד להמפקיד הלא אתה ג"כ מצוו' בלי להנות מן חמץ שעבר עליו הפסח ומחויב במצות ביעור חמץ לכך אומר לו הרי שלך לפניך ותקיים בממונך מצות ביעור חמץ ואינו רוצה לשלם לו ממון משא"כ כאן גבי משכון אתה רוצה להוציא המעות מן הלוה א"כ הלוה ג"כ יאמר למלוה הלא גם אתה מצווה מבלי ליהנות מן חמץ שעבר עליו הפסח ותוכל לקיים מצות ביעור חמץ וא"כ למה תרצה לקבל התשלומין וא"כ בודאי אין להוציא ביד חזקה מן הלוה וק"ל וא"כ מ"ש בעל מ"ד סק"ה סוף סעיף ד' שפוסק ג"כ דהלוה חייב לשלם ואינו כן וק"ל גם מ"ש בעל מגן דוד ס"ק ה' סוף הסעיף וז"ל ולפ"ז לא הי' לי' לכתוב כאן אם קנו בו כולו עכ"ל נ"ל דלא קשה מידי דהא מדלא קאמר אם קנה וקאמר אם קנו משמע אדלעיל קאי שהופקדו אצלם וא"כ לא הוי חמצן של עוברי עבירה וק"ל (מהררנ"ש):

מזון. כתבו האחרונים דמ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה עסי' רצ"א ס"ג ואם שכח להפריש חלה בערב שבת זו מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו מ"א בסי' תק"ו סעי' ג' ע"כ. וכתב הבאר היטב אשר לפני ונ"ל שיתן המשויר לכהן קטן בענין זה ודו"ק. ולא הבנתי דבריו דמאי מהני זה סוף כל סוף היאך הפריש חלה ודו"ק:

פירות. ושל"ה בשם הזוהר כתב שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה ג'. וכתב מהרי"ל והיה ראוי לעשותה במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן:

דייסא. וטוב לבשל בכלים חדשים. מהרי"ו:

להדיחו. פי' אע"ג דאסור להדיח כלים בשבת אם א"צ להם הכא מותר כדי להעביר החמץ:

ע"מ. פי' שנתנן לו סתמא ולא יאמר לו להוציאם לר"ה. ולדידן דלית לן ר"ה מותר לצוות לו להוציאם. וליתן לו הרבה בבת אחת. מ"א ט"ז. כתב מהרי"ו שאם אין עכו"ם לכבד את הבית יכבד ישראל ע"י שינוי בבגד. וכתב ב"ח שהמנהג ליתן לכלבים ולא לחזיר:

נשאר. פי' ואין עכו"ם שיקבל ממנו. אם שכח למכור בערב שבת חמצו שיש לו בחדר מיוחד צריך לתת בשבת במתנה לעכו"ם החדר עם מסירת המפתח ואפשר דאפי' מכירה גמורה גם כן שרי כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ. ח"י ע"ש:

אירוסין. היינו אם אירס בערב שבת אז מותר ג"כ לעשות סעודה משא"כ אם אירס קודם אסור לעשות סעודה בע"ש כמ"ש סי' רמ"ט ס"ב מ"א. וה"ה סעודה של סבלונות או סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין ג"כ מיקרי סעודת מצוה. מ"א וח"י. וע' בחות יאיר סי' ט' שהאריך לבאר איזה דבר מיקרי סעודת מצוה ובסוף התשו' כתב ומה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס מא"ל ודאי לא מיקרי סעודת מצוה ע"ש:

חמיו. ל"ד החתן עצמו אלא דה"ה לאחר שהולך לסעודת מצוה. אחרונים (וח"י העלה דוקא חתן ולא אחר. דהא אפי' כשהולך אצל רבו חוזר):

יבטלנו. ואם הוא אחר זמן הביעור דאז אינו יכול לבטלו חוזר ומבער וכתב המ"א אם הולך להתעסק במת מצוה אינו חוזר ומבער ובספר אבן העוזר פוסק דה"ה לכל דבר מצוה אינו חוזר לבער והטעם דכתבו התוס' דמשהה חמצו ודעתו לבערו לא עבר עליו בב"י כיון דלאו הניתק לעשה הוא ע"ש: (וע' בספר אלי' רבה מה שתמה על מ"א בזה ובלא"ה במקום מצוה אוקמיה אדאורייתא. אחרונים):

שהות. ואפילו לאחר זמן הביעור שאין יכול לבטל ויש שהות עדיין להציל אפ"ה לא יחזור כ"כ הכ"מ פ"ג מהלכות חמץ ומצה דלא כמ"א שכתב להיפך ע"ש:

עצמו. אפי' אצל רבו ללמוד מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעור. עמ"א וח"י:

פחות. ואם הוא פחות מכזית אפי' הוא לאחר זמן איסור דלא מצי לבטל אפ"ה א"צ לחזור. מ"א וח"י:

רמב"ם בפ"ג

משנה פסחים מ"ת וכר"א בר צדוק וכר"א איש ברתותא בברייתא י"ג

טור בשם ר"ת

ב"י ולקמן סי' תע"א:

טור והמרדכי בשם רש"י

כל בו בשם רב האי וש"פ

טור בשם תשובת הרא"ש

רמב"ם בפ"ג

ב"י

משנה מ"ו

שם במשנה

שם במשנה וכפי' הרשב"א

שם וכרב יהודה

ברייתא ז' וכדמפרש לה רב אחא בר יעקב שכ.'

ס"א בודקין כו'. כמש"ש ד' א' והשתא דקי"ל כו' ארנב"י בשעה כו' וכמ"ש בירושלמי שם והבאתי בסי' תנ"ג סי"א:

ומבערין כו'. בר"מ שם דר"א איש ברתותא שם י"ג א' ס"ל כוותיה ואיפסק שם הלכתא כוותיה רמב"ם. דלא כרי'"ף שכ' דר"א א"ב ס"ל כר"א בן צדוק וסובר דמ"ש ומבערין הכל כו' קאי אסיפא על תרומה וע' בהשגות שם:

ומשיירין. שם י"ג א':

דסעודה. עמ"ש סי' רצ"א ס"ב:

לא במצה. כמ"ש בירושלמי ר"פ ע"פ והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דפסחים שם האוכל מצה בע"פ כו':

אלא כו' וצריך. כמ"ש ר"פ ערבי פסחים לא יאכל כו' ואמרו שם ק"ז ב' דסמוך למנחה קטנה ושם ק' ב' כאן קודם תשע וכו'. וכת' תוס' שם צ"ט ב' ד"ה לא יאכל כו' וא"ת כו' וי"ל דאיירי במצה עשירה כו' וכת' הרא"ש שכן היה נוהג ר"ת בע"פ שחל בשבת כו':

ובמדינות כו' יקיים כו'. דמחלוקת בפוסקים אם דוקא בפת או מיני תרגימא והכריעו כדעת האומרים דוקא פת אבל במקום דא"א יש לסמוך כו' וכמ"ש סי' רצ"א ס"ו ועמ"ש שם וזה יכול לעשות אפי' לאחר שעה עשירית כמ"ש שם ק"ז ב' ודלא כתוס' דהוכחת תוס' דמצה עשירה מותר בע"פ מכח קושייתם מ"ש ע"פ סמוך למנחה כו' ע"ש תוס' דע"פ צ"ט ב' ד"ה סמוך אבל הרמב"ם פי' שם דאירקא וש"ד קאמר דאכילה אסור בהן וכמ"ש בסי' תע"א מעט בו' וכמש"ש ולכן אין נוהגין ג"כ במצה מבושלת וכ"ה בזוהר פ' אמור דסעודה זו נדחית מכל וכל ש"מ דאין תקנה לדבר כלל וכס' דאין יוצאין בסעודה ג' אלא בפת וא"א כלל כנ"ל ועמ"א מ"ש בשם המרדכי וב"ח וכל בו וכן עיקר:

או. עמ"א:

ס"ב וביום. שם ז' א' בשלמא שבת כו':

ס"ג אין. עט"ז והדחה שלא לצורך אכילה אסור כמ"ש בפ' ט"ז דשבת:

ואם כו'. עמ"א וע' תוס' ו' א' ד"ה כופה. א"נ כו':

ס"ד ע"מ שלא. עמ"א וכמ"ש בירושלמי אין נותנין לא"י ע"מ לצאת כמ"ש בסי' סכ"ה ע"ש:

לר"ה. עט"ז וכ"כ בסי' שכ"ה דהוי שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש פ"ו דעירובין:

ודבר. עמ"א וכמ"ש בשבת נותנין מזונות וכ' תוס' דוקא מזונות וכמ"ש הרמב"ם לאכלן:

ס"ה אם נשאר. כמ"ש בס"ב:

וכופה. כמ"ש שם בי"ט:

ס"ו אע"פ. שמא נשאר כמ"ש סי' תל"ד ס"ב:

ס"ז ואם יצא. לשון הרמב"ם:

עד כביצה. כחכמים:

פחות מכאן וכ"כ רש"י שם וכ"ה בירושל' שם והביאו תוס' ד"ה וחכמים:

ס"ח אבל אם. שם בגמרא:

ומשיירין מזון שתי סעודות – נקט שתי משום דמדינא אינו מחוייב לבערו עד סמוך לשבת וא"כ אינו מניח בשעת הביעור רק שתי סעודות לצורך השבת ולפי מנהגינו בס"ב דמבער הכל קודם חצות כמו בשאר השנים יכול להניח יותר משתי סעודות אם רוצה לאכול עוד קודם הלילה וכן ברמב"ם כתב סתם ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת וכ"כ המאמר מרדכי:

לצורך השבת – עיין בש"ת לענין מי ששכח להפריש חלה מן הפת של חמץ בע"ש זו דדעת המגן אברהם לקמן בסימן תק"ו דאותו הפת אין לו תקנה לאכול ע"ש בסק"ח והוא הביא בשם תשובת פמ"א להקל ע"ש וכדבריו מצאתי בספר בגדי ישע בסימן תק"ו ובנתיב חיים שם ובחידושי רע"א וכולם מסכימים שבמקום הדחק יכול להפריש אפילו בשבת בחלת חו"ל והחלה יתן לכהן קטן פחות מבן ט' שנים או לגדול שטבל לקירויו וע"ש עוד בנ"ח וביד אפרים מש"כ עוד בזה ועיין בפמ"ג שם ואף שהרבה אחרונים העתיקו דברי המגן אברהם להלכה [עיין בא"ר ובח"י ובח"מ והגר"ז ודה"ח וח"א] מ"מ יש לסמוך על הגדולים הנ"ל להקל כשאין לו פת אחר לאכול ושלא לבטל עונג שבת דחיובו בפת:

למול את בנו – פשוט הוא דה"ה אם הולך למול בן חבירו אם האב אינו יכול בעצמו שהרי החיוב הוא אז על כל ישראל וכן ברמב"ם פ"ג לא נזכר כלל הולך למול אלא לעשות מצוה עיי"ש:

סעודת אירוסין – האחרונים תמהו שהרי לעיל בסימן רמ"ט מבואר שאסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת וה"ה בעיו"ט ונדחקו הרבה בזה ובאמת לא קשה ושאני הכא בערב פסח ולא מיבעיא אם הסעודה היתה סמוך לחצות וכדמשמע לכאורה ממה דאמר אם יכול לבער ולחזור למצותו וזמן הביעור הוא קודם חצות א"כ ע"כ כל הסעודה הוא בלא פת שהרי חמץ אסור ומצה ג"כ אסור אז ומיירי רק במשתה בעלמא שאינו אסור ואדרבא הרבה חמרא מיגרר וכדאיתא בגמרא ואפילו נימא דהסעודה היה בבוקר ומשום סעודתו יוכרח לבער חמץ קודם הזמן ג"כ לא קשה דכיון דע"כ יוכרח להפסיק מסעודתו בסוף ד' בשביל איסור חמץ אין זה בכלל סעודה גדולה שאסרו בע"ש ויו"ט ומשום שלא יכנס לשבת בשאינו תאב לאכול דבודאי יתאב לאכול בערב כיון שמוכרח להפסיק בשעה ד' ושאני בכל ע"ש ויו"ט דחיישינן שתמשך הסעודה זמן רב ומעין דברינו מבואר בספר חק יוסף ומגן אלף. ודע עוד דמטור משמע דסעודה שניה של אירוסין אינה בכלל סעודת אירוסין רק סעודת סבלונות היא כסעודה של אירוסין וכן פירש דבריו בב"י ותמהו כל האחרונים עליו שהרי סעודה שניה וסעודת סבלונות אחת היא וכדמבואר ברש"י בפסחים מ"ט ואני מצאתי בעיטור דף ק"כ ע"ב להדיא כדברי הב"י ונראה שדברי הטור נובע ממנו:

להציל מן הנהר – עיין מ"ב. ונראה דה"ה אם אינו נוגע כלל לפק"נ רק היזק ממון ג"כ סגי בביטול אם חושש שאדהכי והכי שיעסוק בביעור ישטוף הנהר רכושו או רכוש ישראל אחר ואפשר עוד דאפילו ביכול לחזור ולהציל ג"כ אקילו בה רבנן לסמוך אביטול בכגון זה וצ"ע לדינא:

והוא טרוד במקום אחר – עיין מ"ב וה"ה כשאין לו מקום לאפותה כ"כ בכלבו ופשוט:

במג"א סס"ק ט' ונ"ל דמקרי סעודת מצוה. נ"ב וסעודת מילה ולילה שלפניה באשכנז עמ"ש לקמן סי' תר"מ ס"ק ט"ו ועיין ש"ך יו"ד ס"ס קע"ח:

שם ח"י סק"ח ואפשר דאפילו. נ"ב עיין בספר בית מאיר סימן קל"ו סעיף ז' בסופו שדחה ראיות הח"י מתוס' עירובין בטוב טעם ודעת ע"ש [מהגאון כ"ס]:

שם במג"א ס"ק י"א משא"כ במילה. נ"ב והקשה בספר אבן העוזר דהא ההולך לשחוט את פסחו איכא כרת אם לא יעשה פסח והקשה בספר באר היטב בשם הגאון מו"ה שאול ז"ל הא בלא"ה אי אפש' לעשות פסח משום לא תשחט על חמץ דם זבחי. ולפענ"ד נראה היינו דוקא בחמץ שלו אבל בפקדון וקיבל אחריות דניהו דבפסח עובר בשלו משו' דכתיב לא ימצא במצוי לך אבל משום לא תשחט אינו עובר א"כ בכהאי גוונא ישחוט פסחו ולא יחזור לבער חמץ שהופקד אצלו ובזה לא מהני ביטול אפילו קודם שעה ששית ועיין בשו"ת שאגת אריה וכעת מצאתי כן בצל"ח ע"ש:

במג"א ס"ק י"ג ולזה נתכוון הטור. נ"ב דבבא ראשונה שכתבו ההולך לעשות עירוב פירוש ברגליו לרשות אבל בבא שנייה כתבו הלך לערב ולא כתבו לעשות עירוב אלא לערב והיינו בפת כיון שהולך לרבו וק"ל:

שם ס"ק י"ד כ"מ בתוס'. נ"ב פירוש דלא גרע מבשר קודש דאינו חוזר על פחות מכזית ע"ש בתוס' ד"ה וחכ"א:

סעיף א' י"ד שחל להיות בשבת וכו'. נ"ב הנה בדין אם שכח להפריש חלה בע"פ שחל בשבת עיין בבאר היטב שכתב שיתן המשוייר לכהן קטן ותמה עליו בספר חק יוסף סוף סוף היאך הפריש מתחלה חלה בשבת. ויפה תמה. אך לפמ"ש בהידושי להלכות שבת סי' שס"ג עודנו בכת"י די"ל דבכה"ג מהני ליטול חלה במחשבה אתי שפיר דודאי נטילת גוף החלה אפשר בזה במחשבה אך ניהו דיוצא ידי חלה במחשבה מה יעשה במה שמשייר כיון דתורת חלה עלי' ובזה שפיר כתב דיתן המשויר לכהן קטן ובאופן שמבואר לקמן סי' תנ"ז. ואם כי אין הבאר היטב כיוון לכך מכל מקום לדינא דבר נכון דיבר כנלפע"ד ודו"ק. שוב ראיתי בש"ע שערי תשובה שהביא בשם ספר שאילת יעב"ץ שפסק כן וכוונתי לדעתו ואין בידי ספר זה לעיין בטעמו ודו"ק: והנה עיין במג"א כאן סק"א שכתב דגם סעודת שחרית יחלוק לשנים דהא י"א דיוצא כזה וכו'. הנה עפי"ז יש ליישב פירוש רש"י התמוהין בפ"ק דפסחים [דף י"ג] ד"ה מזון ב' סעודות ולא שלש דכל שלש סעודות לשבת ערבית ושחרית ומנחה וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה עכ"ל. והוא תמוה דל"ל האי טעמא הא בלא"ה אסור לאכול חמץ עד אחר ד' שעות וכבר נשאלתי ע"ז מבני החריף מוה' חיים יהודא נ"י ומהרב דק"ק ליטנאוויטץ אך נראה דאתי שפיר דרש"י ס"ל כדעת הסוברים דיוצא בשחרית במקום סעודה ג' כדעת הי"א שהביא המג"א. אך ס"ל לרש"י דהיינו לא בתורת חיוב דודאי עיקר חיוב שלש סעודות הוי במנחה רק מכל מקום מהני בתורת השלמה כמו בתפלה דשייך השלמה ובסעודת סוכה לר"א. אך ס"ל לרש"י דהשלמה לא שייך רק אם חייב הוא בשעתו ובזמנו אז שייך השלמה גם אח"כ או קודם אבל אם בשעת עיקר חיובו לא שייך חיוב כלל איך שייך השלמה קודם או אחריו כיון דבעיקר זמניה ליכא חיוב וכמו באונן בהבדלה שכתבו הפוסקים חילוק זה עיין בהרא"ש והט"ז הלכות אנינות וא"כ ה"נ זה הוי כוונת רש"י דודאי בעלמא כיון דשייך עיקר חיובו במנחה מהני נמי מקודם בתורת השלמה כאלו אכלו בזמנו אבל בע"פ שחל בשבת כיון דבעיקר זמנו לא שייך חיוב דסעודה ג' כלל א"כ כיון דבעיקר חיובו פטור ממילא לא שייך השלמה מקודם. וז"ש רש"י דסעודת שבת הוי עיקרו ערבית ושחרית ומנחה ובע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה א"כ לא חל חיובו כלל של סעודה ג' ולא שייך בזה השלמה לכך משייר רק ב' סעודות ולא ג' ולאכלו בשחרית במקום סעודה ג' כי לא שייך היום השלמה ואתי שפיר. וזה נראה נכון מאד בכוונת רש"י ואין מקום לנטות בזה רק כנ"ל ודו"ק היטב:

[א] ארבע עשר שחל וכו'. יש להם להביא מים ללוש בליל ארבע עשר ולא בערב שבת שמא יקדים או יאחר ויחלל שבת (מטה משה), ונראה לי שיש טעות סופר וצריך לומר ליל שלושה עשר דהיינו ליל חמישי כמו שכתב רמ"א סימן תנ"ה, והבית יוסף כתב דאפילו בין השמשות אסור משום הכנה, והוא הדין האופין ביום טוב שני אסורין לשאוב בין השמשות ביום טוב, אלא ליל ערב יום טוב, ואם שכח לשאוב ליל חמישי ישאוב בערב שבת מבעוד יום או יצוה לכותים לשאוב בין השמשות או יקח מים השאובין בביתו כיון דאי אפשר בענין אחר (מגן אברהם), ואם הבור בחצירו יש להתיר על ידי הדחק למלאות על ידי הרבה אנשים זה אחר זה בכלים קטנים. בשבת לא יאריכו בתפילה אלא יאמרו אותה בנחת שמא יבוא עת איסור חמץ, ספר חסידים סימן שי"ד. שכח להפריש חלה מעיסת חמץ בערב שבת אסור לאכול מפת ולא מהני תקנה לאכול ולהפריש למחר כמו בשאר שבתות דהא צריך לבערו (מגן אברהם סימן תפ"ו):

[ב] ועיין לעיל סימן רצ"א. כן צריך לומר ושם בארתיו:

[ג] ואי אפשר לקנחן וכו'. אבל באפשר אסור להדיחו כמו שנתבאר סימן שכ"ג ועיין סימן תע"ג ס"ק י"ג כתבתי דמותר ליתן המרור במים ועיין סימן תנ"ט סעיף ד' דיטילנו לצונן. יש אנשי מעשה שמבשלין כל התבשיל בכלי יום טוב מהר"מ ולכך אין ליתנו בקערה חמץ אם לא כשאין רותח שיד סולדת או יערה לכלי אחר של יום טוב ואחר כך יערה לקערה חמץ, מיהו בדיעבד עיין סימן תנ"א ס"ק ל"ט:

[ד] [לבוש] קודם שעה חמישית וכו'. ודעת מגן אברהם בסוף סימן תמ"ו דמותר לטלטל בשעה חמישית כיון דראוי לכלבים:

[ה] על מנת וכו'. לאו דוקא אלא הוא הדין בסתם, וכן פסקו מטה משה ושיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם, והשתא ניחא הא דמתיר בסימן שכ"ה סעיף ב' דשם מיירי שנותן לו בסתם ובהרבה חמץ הוי כאומר לו בפירוש להוציאו, ודלא כעולת שבת, ועיין בחק יעקב וקיצרתי כיון דלית לן רשות הרבים כתבו אחרונים דמותר לצוות בפירוש ואם אין כותים לכבד הבית כתב מהרי"ו יכבד הישראל בבגד. וכתב הב"ח שהמנהג ליתנו לכלבים שמזונותיו עליו ולא לחזיר. ואי מותר לפזר לרוח בשבת עיין סימן תמ"ו ובמגן אברהם דאסור. ועיין סימן תנ"ז סעיף ב' אם שכח למכור חמצו שיש לו בחדר מיוחד בערב שבת יתן בשבת לכותים החדר עם מסירת המפתח ואם אי אפשר במתנה ימכור ולא הוי כמקח וממכר דאין עושה רק לינצל מאיסור חמץ.

[ו] סעודת אירוסין וכו'. וקשה הא אין עושין סעודת אירוסין בערב שבת וכל שכן בערב פסח ובסימן רמ"ט כתבתי תירוצים בזה. כתבו ט"ז ומגן אברהם דלאו דוקא אירוסין אלא הוא הדין סעודה שניה של סבלונות וכן סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין הוי מצוה ועיין לקמן במנהגים סעיף ל"ד:

[ז] [לבוש] ובפחות מכזית וכו'. וצריך לומר ובפחות מכזה פירוש פחות מכביצה אך אחר שש דאי אפשר בביטול צריך לחזור אבל בפחות מכזית אין צריך לחזור לעולם:

[ח] [לבוש] דבמקום ביטול מצוה וכו'. שם מבואר דאחר שש שאי אפשר לבטל יחזור דעשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעה עובר עליו מה שאין כן במילה ואינך, ומכל מקום נראה לי דמת מצוה עדיף מהשבתת חמץ אפילו בפסח שהרי דוחה אפילו פסח שיש בו כרת (מגן אברהם), וקצת קשה דסותר עצמו שכתב דחמיר ממילה ופסח כיון שכל שעה עובר עליו אף שיש במילה ופסח כרת:

[ט] [לבוש] דסגי ליה בביטול וכו'. ודעת כסף משנה פרק ג' דבזה אף אחר שש דאי אפשר ביטול אינו חוזר, דלא כמשמעות רש"י ור"ן ומגיד וצריך עיון:

[י] לצורך עצמו וכו'. ואפילו הלך לערב כדי לילך ללמוד לפני רבו חשיב דברי רשות (טור) והוא ירושלמי, וכתב הט"ז ואיני יודע למה לא העתיק השולחן ערוך, עד כאן. ולעניות דעתי משום דמשמע בבית יוסף דרמב"ם חולק אירושלמי, וטעמו נראה לי על פי מה שכתב בלחם משנה פרק אלו עוברין שכתב צריך עיון על הרא"ש וטור שפסקו כן הא בירושלמי קאמר כאן שנא רבי המעשה גדול מלימוד דקאמרינן ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומל בנו, עד כאן, ובש"ס דילן נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, אם כן יש לפסוק כש"ס דילן ועוד דאי לירושלמי לא מקשו תוס' פסחים דף מ"ט ד"ה לשבות וכו' מידי ולמה הוצרכו לפרש דמיירי שהלך לשמוח בבית אוהבו או קרובו וכן פירש הר"ן הא יש לנו פירוש הירושלמי אלא דלא סבירא ליה הכי כדאמרן. ובזה נראה לי לפרש מה שכתב בשלטי גיבורים אלו עוברין דפירש דמיירי שיכול ללמוד מאליו בביתו, עד כאן, אם כן תמוה מנא ליה לירושלמי דמעשה גדול מתלמוד הא שאני הכא דיכול ללמוד בנתיים בביתו אלא צריך לומר נראה לי דבאמת דירושלמי מפרש דאין יכול ללמוד בביתו ורק השלטי גיבורים פירש כן דברי הטור דפסק זה וקשיא לן קושיא הנזכר לעיל מש"ס דילן דתלמוד גדול לכן פירש דהטור מיירי ביכול ללמוד בביתו, ומכל מקום נראה לי לתרץ עיקר קושיא על פי הש"ס בבבא קמא דף י"ז הא למיגמר כדפירש רש"י שם דלמיגמר מעשה עדיף, מיהו התוס' פירש איפכא עיין שם, גם מצאתי בירושלמי תלמוד גדול הדא דתימא בשיש שם מי שיעשה אבל אין שם מעשה קודם. והשתא ניחא לי הא דרמב"ן השמיט בבית חמיו משום דאפילו אחר שהלך לסעודת אירוסין הדין כן אף שאפשר לקיים על ידי אחרים, כי אזיל לשיטתו דלא סבירא ליה כירושלמי הנזכר לעיל מה שאין כן הטור דסבירא ליה כירושלמי כתב בבית חמיו דוקא שאי אפשר לקיים על ידי אחרים ודו"ק. והנה הדרישה תמה על הטור למה אמר שהלך לערב כדי לילך למחר ללמוד אפילו אם הולך עתה ללמוד נמי ותירץ דרבותא קאמר דאף דבזה שמערב ללמוד למחר אם חוזר ומבטל כל היום מחר מתלמוד תורה, עד כאן, ולעניות דעתי על פי שראיתי בירושלמי אפילו יכול לילך ולשבות ולחזור לחמצו מכל מקום אינו מערב, ואם כן אי מיירי שהלך עתה ללמוד תורה פשיטא דחוזר דחיישינן שימשוך אחר לימודו ולא יחזור כדלעיל סימן תל"א אלא פירש לערב כדי שילמוד למחר דלא חיישינן כלל שימשוך בעירוב ולא יחזור לחמצו נמי חוזר, גם צריך עיון על הרא"ש דנראה לו כפירוש בירושלמי המעשה קודם לתלמוד היינו דאף שאפשר לבער החמץ אחר העירוב מכל מקום המעשה דביעור קודם מצות הלימוד, אבל הרא"ש פירש המעשה על המילה וסעודת אירוסין ושחיטת פסח וצריך עיון:

[יא] [לבוש] דמשמעות המשנה וכו'. דעת הט"ז ועולת שבת לדינא כמשמעות המשנה:

בבשר ודגים. ואם מחלק סעודה ב' לשנים בבוקר אפשר דלא יצא לדעת דבעינן סעודה ג' אחר מנחה ת' רמב"ן סי' ר"ז:

יבטלנו. אע"ג דאין מפקירין בשבת מ"מ בחמץ התירו שאינו אלא גילוי דעת בעלמא:

א) [סעיף א'] בודקין ליל י"ג וכו' שהרי בליל שבת אינם יכולין לטלטל הנר כדי לבדוק. ב"י. לבוש. וביום י"ג א"א לבדוק משום דאסיר לבדוק ביום לכתחלה כמ"ש לעיל סי' תל"ג או' ג' יעו"ש.

ב) שם. בודקין ליל י"ג וכו' ומברכין על ביעור חמץ ומבטלין כל חמץ שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה זו ונזהרין בחמץ הנמצא בבדיקה ובחמץ שמשיירין לאכילה להניחו במקום מוצנע שלא יגררו ממנו קטנים או שרצים כמ"ש בסי' תל"ד יעו"ש. חמ"מ או' א' ר"ז או' א' ח"א כלל קכ"ט או' ט' קיצור ש"ע סי' קט"ו או' א'.

ג) שם, ומשיירין מזון וכו' וצריך ליזהר להניחו במקום מוצנע כמ"ש לעיל סי' תל"ד סעי' א' ועיין בדברינו לשם או' ג'.

ד) שם. ומשיירין מזון וכו' ואין לומר יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון דאין סיפוק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל הג' סעודות לא אטרחו רבנן. ב"י.

ה) שם. ומשיירין מזון וכו' ואם שכח להפריש חלה בע"ש מלחם חמץ שאפה לשבת זה אסור לאכול ממנו ואין לו תקנה. מ"א סי' תק"ו סק"ח. ח"י סי' תנ"ז או' ט' א"ר בסי' זה או' א' מק"ח או' א' חמ"מ או' ב' ר"ז או' י"ב. ח"א כלל קכ"ט או' י"א. אמנם הרב נתיב חיים שם בסי' תק"ו השיג על דברי מ"א הנז' וכתב דכדאי אלו הפו' ר"ח והרא"ש ובעל התרומות והראב"ד ור"ן וראב"ץ שפסקו לקולא להפריש חלה וליתן לכהן קטן אי לגדול שטבל לקריו ואף לכהן טמא דיוכל לבטלה ברוב ויכול לאכול כדק"ל ביו"ד סי' שכ"ג ואי ליכא כהן אוכל והולך וישייר פחות מכזית ויכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט כמו שאר חמץ שנשאר שאין לו עכו"ם בסי' תמ"ד סעי' ה' יעו"ש. וכ"כ בשאלת יעבץ סי' קל"ג ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' צ"ו והב"ד שע"ת בסי' זה או' א' וכ"כ בס' בגדי ישע סי' תק"ו ובחי' רע"א. וע"כ נראה היכא דא"א למצוא פת אחר דיש לסמוך על המקילין כדי שלא תבטל סעודות שבת. ועיין לקמן ססי' תנ"ז בהגה ובדברינו לשם או' ט"ז.

ו) שם. מזון ב' סעודות לצורך ליל שבת ובשחרית יום שבת עד שליש היום. חמ"מ או' ב' ועיין לעיל סי' תמ"ג או' ך' ואו' כ"א,

ז) שם. לצורך השבת. ובשבת זו אל יאריכו בשבחות שמא יבא עת איסור חמץ. ס"ח סי' שי"ד. א"ר או' א' וטוב שלא להאריך בשבת זה בתפלת שחרית ומוסף ופשיטא שלא לזמר רק יקצר כפי האפשרי שלא יכשל ח"ו באיסור אכילת חמץ אחר זמן איסורו. חמ"מ או' ג' ועיין לעיל סי' תכ"ט או' מ"ב.

ח) שם. זמנה אחר המנחה. ומ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים (והיינו יברך ברה"מ מש"ז או' ב') דהא י"א דיוצא בזה. שה"ג ומרדכי פ"ק דשבת וב"ח וכלבו. מ"א ס"ק א' ומיהו עיין לעיל בש"ע סי' רצ"א סעי' ב' דפסק דאפי' בדיעבד לא יצא אם עשאה קודם זמן מנחה יעו"ש ובדברינו לשם או' י"ב.

ט) שם. לא במצה. דהא אסור לאכול מצה בע"פ כדלקמן סי' תע"א. ועיין בדברינו לשם או' כ"ד אי שרי לטלטל המצה בע"פ שחל בשבת יעו"ש.

י) שם. אלא במצה עשירה. דהיינו מצה שנלושה ביין או שמן או דבש או חלב או שאר משקין ומי פירות שכל אלו אינם נקראין לחם עוני ואין אדם יוצא בהם י"ח אכילת מצה בפסח ולפיכך מותר לאכלו בע"פ אבל כל מצה שאדם יוצא בה י"ח בפסח אסור לאכלה בע"פ כמ"ש בסי' תע"א. ר"ז או' ב' ועיין לקמן רסי' תס"ב.

יא) שם. אלא במצה עשירה. ומברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה א' מעין ג' כבשאר ימות השנה. מאמ"ר או' ב' וכתב וכן המנהג פשוט ודלא כהברכ"י שמסיק שיטול ידיו ויברך ויאכל כביצה ויותר מעט ממצה עשירה ויברך בה"מ יעו"ש. ועיין לעיל סי' קס"ח או' מ"ח. מיהו אם אכל שיעור סעודה צריך לברך המוציא וברה"מ כמ"ש שם בסי' קס"ח סעי' ו' ובדברינו לשם או' מ"ה אבל בע"פ יש לחוש לאכול שיעור סעודה שמא לא יאכל בלילה מצה לתיאבון אלא לא יאכל רק שיעור שיש בו ברכה א' מעין ג' כמ"ש לקמן או' טו"ב, ועיין לעיל סי' רצ"א סי' רצ"א סעי' ה' ומ"מ הגם שעושה הסעודה במצה עשירה או במיני תרגימא או בפירות יש לעשות הסדר שכתבנו שם או' ל"ד דהיינו לכסות זכר למן וללמוד הזוה"ק ולומר כל מה שכתבנו שם יעו"ש.

יב) שם. אלא במצה עשירה. ואם אפשר יש לאכול עמה איזה דבר מבושל שיעור כזית כי כן אמר לו המגיד למרן ז"ל דבסעודה ג' צריך לאכול כזית תבשיל והב"ד לעיל סי' רצ"א או' ל"ב יעו"ש.

יג) שם. קודם שעה עשירית. דמשם ואילך אסור לאכול פח כמ"ש סי' תע"א. ב"י. ט"ז סק"ג.

יד) שם הגה. ובמדינות אלו שאין נוהגין וכו' עיין נוב"י סי' כ"א מה שהקשה ע"ז שאין ראייה מפסח גופיה לע"פ. וכתב דעד חצות ודאי מותר לאכול מצה עשירה בע"פ והמורה להקל כל היום אפי' בלא צורך חולה וזקן לא הפסיד אם הוא עכ"פ צורך קצת אך בפסח עצמו מחמירין יעו"ש. והביאו שע"ת או' א'.

טו) שם הגה. ובמדינות אלו וכו' היינו בערי אשכנז אבל בספרד נוהגין לאכול מצה עשירה אפי' בפסח כדברי הש"ע ומיהו גם בספרד יש נוהגין להחמיר מהטעם שנכתוב לקמן סי' תס"ב יעו"ש.

טז) שם בהגה. במיני פירות או בבשר ודגים. עיין ח"י או' ב' שכתב דמשום מצה לתיאבון יותר טוב לקיים במיני פירות שאינו משביע כולי האי יעו"ש אבל המ"א סק"ב כתב דאם יש לו בשר ודגים הוא עדיף ממיני פירות כמ"ש סי' רצ"א וכ"כ החמ"מ או' ו' וכתב על הח"י שאין דבריו מוכרחים. וכ"כ מחב"ר או' ג' ר"ז או' ד' וכ"כ לעיל או' י"ב בשם המגיד דצריך לאכול כזות תבשיל יעו"ש. ומיהו גם בפירות אם הם ממין ז' יש בהם עדיפות משום דמברכין אחריהם מעין ג' וע"כ הנכון אם אפשר יש לאכול כזית מין תבשיל וכזית פירות ממין ז' ואם לא אפשר יש לחזר אחר פירות מין ז' ואם גם זה לא אפשר אז יאכל מאיזה פירות שמצוי אצלו.

טוב) שם בהגה במיני פירות וכו' ובזה מותר לעשותה אף לאחר שעה עשירית כדלקמן רסי' תע"א ומ"מ בין שמקיים אותה במיני פירות בין במצה עשירה נכון ליזהר שלא יאכל אלא כזית כדי שיאכל בלילה לתיאבון. פר"ח.

חי) ועיין בזוה"ק פ' אמור דף צ"ה ע"א ששם כתב שרשב"י ע"ה היה עוסק במעשה מרכבה במקום סעודה ג' בע"פ שחל בשבת יעו"ש. וכ"כ השל"ה והביאו מ"א סק"ב. ונראה דה"ד לרשב"י ע"ה דהוה נהירא ליה שבילי דשמייא כשבילי דארעא ויודע הלימוד שעושה תיקון במקום סעודה אבל אנחנו צריכין דוקא לעשות סעודה ומ"מ אם יהיו שניהם כאחד טובים.

יט) שם בהגה במיני פירות וכו' והיה ראוי לעשות מצה מפוררת מבושלת דהוי מעשה קדירה ונימוח וברכת מיני מזונות אבל לא ראיתי נוהגין כן. דרשות מהרי"ל ה' שבת הגדול. מ"א סק"ב. מיהו הח"א כלל קכ"ט כ' או' י"ג כתב בסתם דמפוררת ומבושל מותר לאכול קודם שעה עשירית יעו"ש. והיינו משום דבמצה מבושלת אין יוצאין בה י"ח בליל פסח כמ"ש לקמן סי' תס"א סעי' ד' וכל שאין יוצאין בה י"ח מותר לאכול בע"פ קודם שעה עשירית כמ"ש לקמן סי תע"א יעו"ש. והא דמברכין מזונות על מצה מבושלת דוקא אם אין בכל פירור כזית אבל אם יש בו כזית מברכין המוציא וברה"מ כמ"ש לעיל סי' קס"ח סעי' יו"ד יעו"ש.

ך) [סעיף ב'] טוב לבער וכו' כדין הביעור שיתבאר לקמן סי' תמ"ה סעי' א' ובהגה שם יעו"ש. ח"י או' ג' והיינו שישרוף כל חמץ הנותר שא"צ לו ליום ו' ולא ליום ז' שחרית וגם החמץ שמצא בשעת הבדיקה בלילה.

כא) שם. טוב לבער בע"ש וכו' ולענין מלאכה אם לאסור מחצות בע"ש ביום י"ג כמו ביום י"ד של שאר שנים כמ"ש לקמן סי' תס"ח הרב גור אריה נסתפק בזה ואולם הזר"א ח"א סי' ס"ד כתב דמותר במלאכה כל היום. וכ"כ בספר אפי זוטרי בסי' זה דמ"ו ע"ב ודמ"ט ע"א. וכ"כ הכנה"ג בספרו פסח מעובין או' צ"ג. וכ"כ הרב נחפה בכסף ח"א סי' ז'. והסכים לדבריו הברכ"י בסי" שס"ח או' א' יעו"ש. וכ"כ בספרו מחב"ר שם או' א'. וכ"כ הרד"ק בכ"י והב"ד בשיו"ב סי' זה יעו"ש. וכ"כ השע"ת בסי' זה. רו"ח או' ב'.

כב) שם. קודם חצות. לאו דוקא אלא צריך לבער בתחלת שעה ששית דהיינו בסוף שעה חמישית כמו בשאר שנים. מאמ"ר או' ג'.

כג) שם הגה, וביום השבת יבטלנו. והגם שכתבו הש"ע סעי' ו' כתבו האחרונים דאתא לאפוקי שא"צ לבטל בע"ש בשעת הביעור ג"כ אלא רק ביום שבת.

כד) שם הגה. וביום השבת יבטלנו וכמ"ש לעיל סי' תל"ד סעי' ב' שאעפ"י שביטל בלילה אחר הבדיקה טוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית יעו"ש.

כה) [סעיף ג'] אין מבשלין לשבת זו וכו' נ"ל לבשל החמין ושאר אכילה לצירך שבת בכלים חדשים. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט, מ"א סק"ד. ואני נוהג בביתי לבשל בקדירות חדשות ומוכנות לפסח ובכף חדשה מוציאין התבשיל מן הקדירה ומניחין בקערות של חמץ ואחר האכילה מקנחין אותה באצבע כדלקמן בסעי' ד' וכן נכון לעשות. פר"ח. ור"ל כדי שלא יצטרך להדיחן אחר אכילה וכמ"ש באו' שאח"ז. ולא יערה מכלי ראשון דפסח לקערה של חמץ אלא א"כ אין היד סולדת בו או יערה לתוך כלי של יו"ט ואח"כ לקערת חמץ א"ר או' ג' ובדיעבד אין לאסור. א"א או' ד'.

כו) שם. דייסא וכיוצא בזה. דבר שדרכו לידבק בקדרה או בקערה כדי שלא יצטרך להדיחן בשבת אחר אכילה להסיר החמץ הדבוק בהן והדחה זו אינה לצורך שבת ואסור להדיח כלים שלא לצורך שבת כמ"ש לעיל סי' שכ"ג סעי' ו' ר"ז או' ח'.

כז) שם. פת הצנומה בקערה. והוא תבשיל שעושין מפרורי פת ואינו רך כ"כ ונדבק אל הכלים.

כח) שם בהגה. וא"א לקנחו וכו' אבל אם אפשר לקנחן אסור להדיחם כיון שא"צ להם כמ"ש לעיל סי' שכ"ג סעי' ו' ח"י או' ה' א"ר או' ג' מק"ח או' ג' ר"ז שם.

כט) שם בהגה. יש להדיחו מעט וכו' פי' אע"ג דאסור להדיח כלים בשבת אם א"צ להם הכא מותר כדי להעביר החמץ. מ"א סק"ה. פר"ח. חק יוסף או' ה' ר"ז שם. ח"א כלל קכ"ט או' יו"ד. ומ"מ אם אפשר להדיח ע"י עכו"ם עדיף אם א"א בקינוח ועכ"פ יזהרו שע"י ההדחה לא יבואו לידי מלאכה דאו' דהיינו ע"י סדין וכדומה מחה"ש.

ל) שם בהגה. יש להדיחו מעט וכו' וטוב להדיחם אפי' אין בהם אלא מעט חמץ בענין שא"צ לבערו מעיקר הדין. ר"ז שם.

לא) שם בהגה. יש להדיחו מעט וכו' ואם נדבק החמץ וא"א כ"א ע"י גרידא שרי ע"י עכו"ם דהוה שבות דשבות במקום מצוה. א"א או' ה'.

לב) [סעיף ד'] ינער המפה וכו' שהפירורין נדרסים ברגלים וגם אין בהם שיעור ובטלים. הרא"ש, מ"א סק"ו. ומהרי"ו סי' קצ"ג כתב שאם אין לו עכו"ם שיכבד לו הבית יכבד הישראל ע"י שינוי בבגד וכ"ש במקום שיש נסרים דליכא למיחש לגומות. ח"י או' ו' א"ר או' ה' ח"א כלל קכ"ט או' יו"ד. ועיין לעיל סי' של"ז סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד. ואחר האכילה ירחץ פיו וינקה אח שיניו ובפרט אם יש בהם חורין או סדקים כי חמץ בפסח במשהו.

לג) שם. יכול ליתנו לעכו"ם וכו' במתנה גמורה ואעפ"י שאסור ליתן בשבת מתנה שאין בה צורך השבת כמ"ש בסי' ש"ו מ"מ כיון שהוא עושה כן כדי לבער החמץ מרשותו שלא יעבור עליו בפסח בב"י הרי יש בנתינה זו צורך מצוה ומותר ליתן מתנה לצורך מצוה כמ"ש שם. ר"ז או' ט' ודוקא בחמץ התירו לתת לעכו"ם אבל לא שאר חפצים דדי לנו לנער המפה ולקנח הקערות. פחד יצחק או' ע' והביאו עיקרי הד"ט סי' י"ז או' כ"ט יעו"ש.

לד) שם. יכול ליתנו לעכו"ם וכו' ומותר ג"כ להאכיל לבהמה או להשליך לבה"כ דבזה ג"כ מבער החמץ. ח"א שם. ודוקא לכלב שמזונותיו עליו ולא לחזיר שאין מזונותיו עליו. דרשות מהרי"ל. שכנה"ג בהגב"י או' ג' א"ר או' ה' א"א או' ח'.

לה) שם. יכול ליתנו לעכו"ם וכו' ובלבד שלא יתן לתוך ידו שלא יעשה עקירה. ח"א שם ובכלל ס"ב או' ט"ו. ועיין לעיל סי' שכ"ה או' ו'.

לו) שם. על מנת שלא לצאת וכו' משמע אבל בסתם אסור. ח"י או' ז' מק"ח או' ד' מט"י. אבל המט"מ סי' תקנ"ט כתב דה"ה בסתמא נמי מותר רק אין נותנים לו ע"מ לצאת יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג שם או' ד' מ"א סק"ז. א"ר או' ה' פר"ח. חק יוסף או' ז' ר"ז או' ט' ועיין לעיל ס' שכ"ה סעי' ב' בהגה.

לז) שם. לרה"ר. ולדידן דאין לנו רה"ר שרי ליתן לו אפי' הרבה אלא דצריך שלא יוציאנו חוץ לתחום. ט"ז סק"ה וכ"כ המ"א שם דלדידן דלית לן רה"ר מותר לצוות לו להוציאם. וכ"כ א"ר שם. מק"ח שם. חק יוסף שם. ר"ז או' יו"ד. ועיין לעיל סי' שמ"ה סעי' ז' ובדברינו לשם או' ל"ז ואו' ל"ח יעו"ש. ובעיר המוקפת מחיצה ומעורבת לכ"ע שרי. מ"א שם. חק יוסף שם. מאמ"ר או' ד'.

לח) ואם שכח למכור חמצו שיש לו בחדר מיוחד בע"ש צריך לתת בשבת במתנה לעכו"ם החדר עם מסירת המפתח ואפשר דאפי' מכירה ג"כ שרי (ולא יכתוב בשטר אלא ימכור בכסף לחוד ולא יקבל הכסף בידו רק יתן לתיבתו. דה"ח או' ה' ועיין א"א או' ח' מה שכתב להקל לכתוב שטר בכתיבה שלהם ובדברינו לסי' ש"ו או' פ"ה יעו"ש) ולא הוי כמקח וממכר דאסור בשבת כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ אך מ"מ היכי דאפשר במתנה עבדינן אם יודע שהעכו"ם יחזיר לו אחר הפסח כמ"ש לקמן סי' תמ"ח. ח"י או' ח' א"ר או' ה' מחה"ש סק"ז. מק"ח או' ה' ח"א כלל קכ"ט או' יו"ד. ומיהו עיין בתשו' שמלת בנימין דף י"ג שמפקפק בהיתר זה של ח"י למכור בשבת ומסיק דאין לסמוך עליו כ"א בהפ"מ או לצורך שבת יעו"ש. והר"ז סי' תמ"ח או' ט"ז אוסר דרך מכירה אפי' בהפ"מ אלא דוקא דרך מתנה יעו"ש.

טל) שם. ודבר מועט. וכל שאינו יותר מסעודה א' דבר מועט מיקרי משום דאיכא למיתלי שיאכלנו בבית ולא יוציאנו החוצה. פר"ח. ואם הוציאו העכו"ם וחזר ובא לבית ישראל יכול לחזור וליתן לו מזון סעודה א' וכן אפי' מאה פעמים אבל אסור ליתן לו בפעם א' יותר ממזון סעודה א' דכיון שאינו יכול לאכול כולו עכשיו בבית ישראל הרי ניכר הדבר שנותן לו ע"מ להוציאו והוי כאלו א"ל בפי' להוציאו. ר"ז או' ט וכ"ז שהעכו"ם מוציאו דרך רה"ר כמ"ש בש"ע אבל אם אין מוציאו דרך רה"ר עיין לעיל או' ל"ז.

מ) [סעיף ה'] אם נשאר חמץ וכו' והיינו בענין שא"א ליתנו לעכו"ם או לבהמה. עו"ש או' ג' מ"א סי' תמ"ו סק"ג. וכתב שם המ"א דבשעה ה' מותר לטלטל וליתן החמץ לעכו"ם יעו"ש. וכ"כ ח"י שם או' ט' וכ"כ המש"ז בסי' זה או' ו' ובשעה ששית לומר לעכו"ם לזרוק לנהר י"ל שבות דשבות במקום מצוה שרי, מש"ז שם.

מא) שם. מבטלו. דמדאו' בביטול בעלמא סגי והיכא דלא אפשר עושה מה שאפשר לעשות.

מב) שם. וכופה עליו כלי וכו' וה"ה דמותר לטלטלו אם הוא בשעה ה' ולהשליכו לבה"כ אם יש לו בה"כ בחצרו וכמ"ש לעיל או' ל"ד. או להוציאו מביתו למקום שמותר לטלטל וכן נכון לעשות לכתחילה. חמ"מ או' ה'

מג) שם, וכופה עליו כלי וכו'. ודע שבעל המאור מתיר לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים שהרי אין בזה אב מלאכה (דאין טוחן אחר טוחן כמ"ש לעיל סי' שכ"א סעי' י"ב בהגה ועיין בדברינו לשם או' ע"ד) ובלבד שלא יעבירנו ברה"ר והסכים עמו הב"ח. אבל הב"ח הביא בשם הגהות סמ"ק והרוקח סי' רס"ז שלא יזרה לרוח בשבת וכן מוכח מלשון המחבר והם דברי הרמב"ם בפ"ג וכן עיקר להחמיר. פר"ח.

מד) [סעיף ו'] צריך לבטל וכו' מהטעם שנתבאר לעיל ס' תל"ד סעי' ב' דלא סגי בביטול דלילה לפי שחוזר וזוכה בפת ששייר למאכלו ויש לחוש שמא ישאר ממנו בבית ויעבור עליו. ב"י. ועיין לעיל או' כ"ג ואו' כ"ד.

מה) שם. כדרך שהוא מבטל בשאר שנים. ולענין שאיבת המים כשחל ע"פ בשבת עיין לקמן סי' תנ"ה סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

מה) ואין לסדר השלחן לצורך הלילה. מהרי"ו סי' קצ"ג. וה"ה דאין מסדרין השלחן ביום א' של פסח לצורך הלילה דאין יו"ט מכין לחבירו כנה"ג בהגה"ט,

מו) [סעיף ז'] ההולך ביום י"ד וכו' שחרית בין כשחל בחול בין כשחל בשבת. ר"ז או' ט"ו.

מז) שם. כגון למול את בנו. וה"ה אם הולך למול בן חבירו אם האב אינו יודע למול בעצמו או שעשאו האב שליח להוליך את בנו למולו או ששלחו האב להביא לו מוהל ממקום אחר שכ"ז דבר מצוה הוא.

מח) שם, או לאכול סעודת אירוסין וכו' והא דאמרינן לעיל סי' רמ"ט סעי' ב' דאסור לעשות סעודת אירוסין בע"ש וכ"ש בע"פ תירץ מ"א סק"ט דאם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש אבל מותר לארס בע"ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג"כ לעשות סעודה וכמ"ש מור"ם ז"ל שם בהגה דסעודה שזמנה קבוע מותר יעו"ש. והא"ר שם או' ד' תירץ דהתם מיירי באפשר לידחות ליום אחר והכא מיירי בא"א לידחות יעו"ש. וחק יוסף או' יו"ד כתב דלית כאן קושיא דזיל בתר טעמא דאסור לעשות סעודה בע"ש משום כבוד שבת היינו שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וחשש זה ליתא בע"פ דהרי צריך להפסיק שתי שעות קודם חצות משום חמץ יעו"ש.

מט) שם. לאכול סעודת אירוסין וכו' וה"ה סעודת סבלונות. ט"ז סק"ח. מ"א סק"ט. ח"י או' יו"ד. א"ר או' ו' חק יוסף שם. מק"ח או' ו' מט"י וכתב ודלא כפר"ח. וכ"כ ער"ה או' ג' וכן סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין ג"כ מקרי סעודת מצוה. ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף שם. מק"ח שם. ר"ז או' ט"ו.

נ) שם לאכול סעודת אירוסין וכו' וה"ה סעודת מילה ופדיון הבן. ר"ז שם.

נא) ועיין ברמב"ם פ"ה מה' דעות שכתב דלא מקרי סעודת מצוה שת"ח רשאי להנות ממנה אלא בבת ת"ח לת"ח. והכ"מ שם כתב שזה רק מדרך מוסר ולא אמרו פ' אלו עוברים דלא מקרי סעודת מצוה אלא בבת ת"ח לע"ה ובת כהן לישראל משא"כ היכי דשניהם שוים אף שהם ע"ה מקרי סעודת מצוה יעו"ש. ח"י שם. ועיין בשו"ת חו"י סי' ע' שהאריך איזו סעודת מצוה וכללא דמלתא סעודה שנעשית על גמר מצוה הוי מצוה. סיום מסכתא וכדומה וסעודת בן שבעים שנה הוי מצוה. וסעודת חבורה בכל שנה ביום המוגבל לא הוי מצוה אם לא שדורש הרב שם. וסעודת ליל שלפני המילה ושלישי למילה לא הוי מצוה. וסעודה שעושה למי שנעשה לו נס או שנותן ס"ת וכלי הקודש הוי מצוה. וליל שבת של בן זכר פסק בתה"ד רס"ט דהוי מצוה וה"ה פדיון הבן. ואם נולד בן זכר ליל שבת אחר צ"ה והקהל התפללו ערבית בליל שבת שנייה הסמוך למילה לא הוי מצוה. וחנוכה אם אומרים שירות הוי מצוה. ופורים הוי מצוה, ובר מצוה ביום י"ג הוי מצוה. ואח"כ דוקא כשדורש הוי מצוה. חו"י שם. מש"ז או' ט' ומה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס מאל ודאי לא מקרי סעודת מצוה כי אין זה סעודת אירוסין דבימי הש"ס שהיה אחר קידושין. חו"י שם. ונראה שזוהי סעודת קנין שעושין בשעת השידוכין שכתבנו לעיל או' מ"ט בשם האחרונים דהוי סעודת מצוה. ועיין מש"ז או' ח' מ"ש ליישב אבל הנראה כמו שכתבתי. וכ"כ מ"ב בשער הציון או' י"ט.

בנ) שם. בבית חמיו. משמע דוקא החתן שאוכל בבית חמיו ולא אחר. וכ"כ הדרישה או' ד' וא"ר או' ט'. אבל מדברי הרמב"ם פ"ג משמע דלאו דוקא החתן עצמו אלא דה"ה לאחר שהולך לסעודת מצוה. וכ"כ הפר"ח. וכן מסיק המ"א סק"י. וכ"כ ח"י או' י"א. חק יוסף או' י"א. מק"ח או' ז'.

גנ) שם. ונזכר שיש לו חמץ בביתו. ר"ל שנזכר קודם שהגיע זמן הביעור. ר"ז או' ט"ו.

דנ) שם. ונזכר שיש לו חמץ וכו' וה"ה אם מסתפק שמא יש לו חמץ. אי איכא שהות יחזור ויבערו. פר"ח.

הנ) שם. יחזור ויבער. דמאחר שלא יתבטל המצוה ע"י הביעור יקיים שניהם.

ונ) שם. ואם לאו וכו' ר"ל שאם יחזור וישתדל אודות הביעור לא ישאר לו זמן לעשות המצוה.

זנ) שם. יבטלנו בלבו. וטעמא משום דמדאו' בביטול בעלמא סגי ליה אלא שחכמים הצריכו ביעור כמ"ש סי' תל"א ובמקום ביטול מצוה אוקמוה אדאו' ב"י. מ"א ס"ק י"א.

חנ) שם, יבטלנו בלבו. ומשמע דאם הוא מתחלת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד ויבער (ואפי' על ספק חוזר. פר"ח) ומ"מ אם הולך להתעסק במת מצוה אינו חוזר דמת מצוה. עדיף מהשבתת חמץ דגדול כבוד הבריות. מ"א שם. ח"י או' י"ב. חק יוסף או' י"ב. מק"ח או' ח' ר"ז או' ט"ז. מיהו דעת אבן העוזר בכל דבר מצוה שהולך אפי' לא מצי לבטל א"צ לחזור משום דכיון דדעתו לבערו אינו עובר בבל יראה יעו"ש. ועיין חקת הפסח או' ג' מ"ש להשיג על האהע"ז ובלא"ם לענין דינא ק"ל כדעת רוב הפו' ועיין לקמן סי' תרפ"ז סעי' ב איזה נקרא מת מצוה יעו"ש.

טנ) שם. ואם היה הולך וכו' וה"ה לכתחלה יכול לצאת שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. עו"ש או' ה' וה"ה למול את בנו ואין שהות והוא בביתו מבטלו והולך לכתחלה. א"א או' י"ב.

ס) שם. אפי' יש שהות. והטעם דמדאו' בביטול בעלמא סגי. וא"כ משמע דבשעה ששית יחזור דלא מהני ביטול. ונראה דדוקא כשברי לו שיכול להציל אח"כ אבל מספיקא לא יחזור דספק נפשות דוחה אפי' שבת החמורה. מ"א ס"ק י"ב. מיהו ח"י או' י"ג כתב דאפי' לאחר זמן הביעור שאינו יכול לבטל ויש שהות עדיין להציל אפ"ה לא יחזור דחיישינן שמא יטריד בביעורו ומתבטל מהצלת נפשות וכתב שכ"כ הכ"מ פ"ג ודלא כמ"א עכ"ל. וכ"כ המק"ח או' ט' אבל הר"ז או' י"ז פסק כדברי מ"א.

סא) שם. ואם יצא לצורך עצמו וכו' ואפי' הולך לערב כדי לילך ללמוד לפני רבו חשוב דברי הרשות. טור. הוא מהירושלמי כמ"ש בב"י. והא דלא העתיקו בש"ע כתב א"ר או' ט' משום דמשמע בב"י דהרמב"ם חולק אירושלמי יעו"ש. ור"ל והש"ע פסק כהרמב"ם דזה מקרי דבר מצוה. וכ"כ המט"י. נה"ש או' ד' מאמ"ר או' ו' מיהו דעת המ"א ס"ק י"ג נראה כדעת הטור. וכן הסכים ח"י או' י"ד. מק"ח או' יו"ד. ר"ז או' ח"י.

סב) שם. יחזור מיד. אפי' לא הגיע זמן הביעור שיכול עדיין לבטלו אעפ"י כן חייב הוא לחזור מיד ולבער כמצות חכמים שאין דוחין מצות חכמים מפני דבר הרשות. ר"ז שם.

סג) שם. עד כביצה. ופשוט דבהולך שלא לצורך מצוה כלל הוי דינו שוה כמו הולך ללמוד דאין חוזר אלא עד כביצה. ט"ז סק"ט וכתב דלא כלבוש שכתב לחלק בזה. וכ"כ העו"ש או' ה' מט"י. ר"ז או' י"ט.

סד) שם. פחות מכאן מבטלי וכו' ואם הוא אחר זמן הביעור דאינו יכול לבטל עד כזית חוזר פחות מכזית אינו חוזר. כ"מ בתו' ס"פ אלו עוברין בשם הירושלמי. וכ"כ מ"א ס"ק י"ד, ח"י או' ט"ו, חק יוסף או' י"ד. מק"ח או' י"א. חמ"מ או' ט' ר"ז שם.

סה) [סעיף ח'] מבטלה בלבו קודם שתחמיץ. סי' אפי' אחר זמן איסורו די בביטול כיון שבאותה שעה עדיין לא החמיץ והוי דינו כמו קודם זמן איסורו. ט"ז סק"י.

סו) שם. אבל החמיצה וכו' ואם שהתה בלא עסק שיעור מיל ודאי החמיצה כמ"ש לקמן סי' תנ"ט סעי' ב' יעו"ש.

סז) שם. אין הביטול מועיל וכו' מסתמיות דברי הטור והאחרונים משמע דאפי' היה אצל רבו ולומד יש לו לקום ולילך לביתו לבער כיון שאין בידו לבטל וצריכה ביעור. אמנם מדברי הרמב"ם משמע דא"צ להפסיק אלא כשחוזר לביתו יבער מיד יעו"ש. מאמ"ר או' ח'.

מ"א סק"ט דסעודה שזמנה קבוע' בע"ש מותר וסעודת סבלונות וכו' כצ"ל:

סק"י והרמב"ם כתב וז"ל כצ"ל:

ומשיירין וכו'. ומ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה (ש"ג המרדכי פ"ק דשבת וב"ח וכל בו):

או בבשר ודגים. פי' אם יש לו בשר ודגים הוא עדיף ממיני פירו' כמ"ש סי' רצ"א ובשל"ה כ' בשם הזוהר שרשב"י הי' עוסק בתורה במקום סעודה שלישית וכ' מהרי"ל והי' ראוי לעשות במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן עכ"ל:

וביום השבת יבטלנו. ונ"ל דביום ו' בשעת הביעור א"צ לבטל וכ"מ מל' רמ"א דאל"כ קשה הא כתבו הרב"י בס"ו ומה חידש רמ"א:

אין מבשלין כו'. טוב לבשל בכלים חדשים (מהרי"ו):

להדיחו מעט וכו'. פי' אף על גב דאסור להדיח כלים בשבת אם א"צ להם הכא מות' כדי להעביר החמץ עסי' שכ"ג וסי' תנ"ט ס"ד:

ינער המפה. שהפירורין נדרסין ברגלי' וגם אין בהם שיעור ובטלי' (הרא"ש) עמ"ש סי' תל"ד ס"ב וסי' תמ"ב ס"ז:

ע"מ שלא לצאת. פי' שנתנן לו סתמא ולא יאמר לו להוציא' לר"ה ועסי' שכ"ה ס"ב דלדידן דל"ל ר"ה מותר לצוות לו להוציאם וכ"כ רש"ל בביאורי סמ"ג ע"ש ובעיר המוקפ' מחיצה ומעורבת לכ"ע שרי עמ"ש סי' רנ"ב סס"א ועסי' תמ"ו:

ודבר מועט. פי' בכ"פ נותן לו מעט אבל הרב' בבת א' אסו' דמוכחא מלתא שנותן לו להוציאם:

סעודת אירוסין. דין זה הוא במשנה שלימה פ"ג דפסחים וא"כ משמע שמותר לעשו' סעודת אירוסין בע"פ וכ"ש בע"ש דהא מוכח ריש פ' ע"פ דע"פ חמיר מע"ש וא"כ תימה על מש"ל בסי' רמ"ט ס"ב דאסור לעשות סעודת ארוסין בע"ש והוא מהירושלמי והוא חולק על תלמוד שלנו דבפ"ק דכתובות אית' בירושלמי דאסור לישא בע"ש מפני כבוד השבת ובגמ' דידן לא חיישי' לזה, ומ"מ צ"ע היאך יחלוק הירושלמי על המשנה דמותר לעשות סעודת אירוסין לכן נ"ל דה"פ אסור לארס בע"ש הדא דאיתמר סעודת אירוסין (פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש) אבל לארס מותר (פי' מותר לארס בע"ש שמא יקדמנו אחר) ואז מותר ג"כ לעשות סעוד' וכמ"ש רמ"א שם דסעוד' שזמנ' קבוע בע"ש וסעודת סבלונות שהיא סעוד' שניה שאחר סעודת ארוסין היא ג"כ סעודת מצוה (ב"ח) וכ"מ בגמ' ורא"ש וטור וכ"כ הריב"ש סי' ר"ס דלא כב"י וכ' רמ"מ סי' ק"ט דסעודת סבלונות שעושין באשכנז בליל' שקודם החופ' שהחתן משלח סבלונות קודם אכיל' אף על פי שעדיין לא נתארס מקרי סעוד' מצוה עכ"ל ובמדינות אלו ששולחין סבלונות זמן רב קודם החתונ' ועושין סעוד' שקורין סעודת קנין צ"ע אי מקרי סעודת מצוה ונ"ל דמקרי סעודת מצוה:

בבית חמיו. וכ"ה במשנה משמע דדוקא החתן אינו מחויב לחזור דא"א לקיימה ע"י אחרים ולכן קאמר בירוש' דעדיפא מת"ת ע"ש וכדאמרי' פ"ק דמ"ק דמצו' שא"א לקיימ' ע"י אחרים עדיפא מת"ת אבל אדם אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור דהא אפי' הולך אצל רבו צריך לחזור עבב"י והרמב"ם כ' מי שיצא לעשו' מצוה או לאכול סעוד' של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דלא ס"ל לחלק בין מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים או א"א לעשות ע"י אחרים:

יבטלנו בלבו. דבמקום מצוה אוקמוה אדאוריית' ומשמע דאם הוא מתחלת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד וכ"מ ברמב"ם משום דהאי עשה והאי עש' ועשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך ומ"מ נ"ל דמת מצוה עדיף מהשבתת חמץ דהא דחי אפי' פסח שיש בו כרת ועסי' תרפ"ז איז' נקרא מ"מ, ונ"ל דאפי' יש חמץ בביתו בפסח שעובר בלאו אפ"ה מ"מ עדיף כדאי' פ"ג דברכות דשב ואל תעשה עדיף:

אפי' יש שהות. והטעם דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי (מ"מ ורש"י ור"ן) וא"כ משמע דבשעה ו' יחזור דל"מ בטול ונ"ל דוקא כשברי לו שיכול להציל אח"כ אבל מספיק' לא יחזור דספק נפשות דוח' אפי' שבת החמורה:

לצורך עצמו. והטור כ' דאפי' מערב כדי לילך ללמוד אצל רבו מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעור וכ' בש"ג הטעם דה"נ מצי ללמוד בביתו ולקיים המצוה ג"כ עכ"ל וק' דהא מותר לכהן לטמא בבית הפרס דרבנן כדי לילך ללמוד לפני רבו אף על פי שיש לו רב בעיר דלאו מכל אדם זוכ' ללמוד כדאי' פ"ק דע"א וא"כ ה"נ דרבנן הוא וי"ל דעכ"פ יש כאן איסור דאורייתא בחמץ הזה אם לא היה מבטלו א"נ שאני הכא שיכול לחזור לביתו ולילך אח"כ לרבו ללמוד וא"כ דברי הש"ג אין עולים כהוגן ועמ"ש סי' תט"ו דפעמי' מערבין לדבר הרשות ולזה נתכוין הטור כגון שמערב ברגליו וכ"ה בהדיא בפירש"י ונ"ל דהרא"ש היה לו גירסא אחרת ברש"י ע"ש:

פחות מכאן. אבל אם הוא פחות מכזית אפי' הוא לאחר זמן אסורו דלא מצי לבטולי אפ"ה א"צ לחזור (כ"מ בתוס') ועמ"ש סי' תמ"ב ס"ז:

(א) בודקין וכו' – וצריך לברך על הבדיקה וגם לבטל כמו בשאר שנים בליל י"ד [אחרונים]:

(ב) ליל י"ג – שלמחר בע"ש א"א לבדוק דאין בודקין לאור החמה וכנ"ל:

(ג) ומשיירין וכו' – וצריך ליזהר להניחו במקום מוצנע וכדלעיל סימן תל"ד סעיף א':

(ד) לצורך השבת – ובשבת זה משכימים להתפלל ולא יאריכו הרבה כדי שיהיה להם שהות ולא יבואו לידי מכשול [אחרונים]:

(ה) לא במצה – דהא אסור לאכול מצה בע"פ וכדלקמן בסימן תע"א:

(ו) מצה עשירה – היינו שנילושה במי פירות לבד:

(ז) קודם שעה עשירית – דמשם ואילך אפילו מצה עשירה אסור לאכול כדי שיאכל מצה לתאבון וכדלקמן בסימן תע"א ס"ב:

(ח) יקיים וכו' במיני פירות – עיין לעיל בסימן רצ"א ס"ה דיש דעות בפוסקים אם צריך לעשותה דוקא בפת או דסגי ג"כ בשאר דברים ולזה אמר דבשעת הדחק כזה יכול לסמוך על המקילין וע"ש דיותר טוב בבשר ודגים מבפירות. וה"ה דיכול לקיים בתבשיל (כגון קניידליך) אך יש נ"מ דזה אינו מותר רק קודם שעה עשירית והיכא שמקיים בפירות או בבשר ודגים יוכל לקיים אפילו אחר שעה עשירית אך בכ"ז יזהר שיאכל רק מעט ולא למלא כריסו כדי שיאכל מצה לתיאבון. ועיין באחרונים שכתבו דטוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים דהא י"א דיוצא בזה ידי סעודה ג' וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן אך כ"ז אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה:

(ט) קודם חצות – לאו דוקא ור"ל בתחלת שעה ששית כמו בשאר שנים:

(י) וביום השבת יבטלנו – וכדלקמן בס"ו ואינו צריך לבטל בע"ש בשעת ביעורו דסוף סוף יהיה צריך לבטל ביום מחר שהרי חוזר וזוכה בפת שמשייר לצורך השבת ויש לחוש שמא ישאר מהם מעט:

(יא) דייסא וכיו"ב – דבר שדרכו לידבק בכלי כי יצטרך להדיחם אחר האכילה משום איסור חמץ ואסור כיון שאין צריך להם שוב באותו היום כבסימן שכ"ג ס"ו:

(יב) הצנומה – יבשה:

(יג) וא"א לקנחו – דאם אפשר בקינוח לבד אסור להדיח שלא לצורך:

(יד) יש להדיחו מעט – ר"ל רק בכדי שיעבור החמץ וכדמסיים ואע"ג שהוא שלא לצורך שבת שרינן בדיעבד משום איסור חמץ. ומ"מ אם אפשר להדיח ע"י עכו"ם עדיף אם א"א בקינוח. כתבו הפוסקים שטוב שיבשלו בכלים חדשים המוכנים לפסח. וכהיום נהגו בכמה מקומות במדינתנו שאחר התפלה אוכלים מאכלים קרים של חמץ ואחר חצי היום אוכלים תבשילים חמים שעמדו בתנור ושנתבשלו בכלים של פסח ויוצאים בזה סעודה ג':

(טו) ינער המפה – ואותן פירורין דקים וקינוח הקערות אין צריך להוציאן מרשותו דנדרסין ברגלים ומתבערים מאליהן ומ"מ טוב שיכבד הבית אח"כ ע"י עכו"ם ואם אין לו עכו"ם יכבד בעצמו ע"י שינוי בבגד [אחרונים]:

(טז) יכול ליתנו וכו' – במתנה גמורה ושרינן זה בשבת לצורך מצוה כדי שלא יהיה החמץ ברשותו וכמו שנתבאר בסימן ש"ו:

(יז) ע"מ שלא לצאת בו – לאו דוקא ור"ל שלא ע"מ לצאת בו ואפילו בסתמא שרי ולאפוקי היכא דאמר לו ישראל בהדיא דאסור משום שבות דאמירה לעכו"ם ומ"מ בעל נפש ראוי שיתנה עמו ע"מ שלא להוציא [כן משמע בהגהת מיימוני שם]:

(יח) לר"ה – אבל לכרמלית דאינו אלא שבות מותר אפילו לומר לו בהדיא להוציאו דשבות במקום מצוה שרי. ועיין בסימן שמ"ה דיש דעות בפוסקים דר"ה הוא דוקא בששים רבוא ולדידהו כל עיירות שלנו כרמלית הן:

(יט) דרך הערמה – ר"ל אף דדעתו היה שיוציאנו לחוץ מ"מ שרי כיון שאינו אומר לו בהדיא:

(כ) ודבר מועט – אבל הרבה אסור דמוכחא מילתא שנותן לו להוציאם מיהו דבר מועט מותר ליתן לו אפילו כמה פעמים דעכ"פ אינו אלא הערמה ושרי. ודבר מועט הוא כדי סעודה אחת ובכרמלית מותר בכל גווני וכנ"ל. אם יש לו חמץ הרבה בחדר מיוחד ושכח למכור אותו בע"ש צריך ליתנו במתנה לנכרי ויכול ליתנו לנכרי מכירו ומיודעו שיודע בו שיחזיר לו אחר הפסח רק דצריך להקנות לו בקנין המועיל דהיינו בהגבהה או במשיכה שימשכנו העכו"ם לרשותו ואם החמץ רב שא"א למושכו יקנה לו במסירת המפתח ואף שאסור ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה מותר. ואם ירא ליתן במתנה שמא לא יחזירו לו יש מהאחרונים שמצדדים דיכול גם למכור לעכו"ם ולא מיקרי מקח וממכר בשבת כיון שאינו עושה אלא להנצל מאיסור חמץ אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דמכירה אסור בכל גווני אפילו אינו לוקח מעות ממנו כלל אלא קוצץ עמו סכום המקח או מוכרו לו כשער שבשוק בלי קציצת סכום המקח ומקנה לו החמץ באחד מדרכי הקניה אע"פ שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ לא התירו חכמים בשבת מקח וממכר גמור אפילו לצורך מצוה וכמו שנתבאר בסימן ש"ו סעיף ו' עיי"ש במ"ב:

(כא) מבטלו וכופה וכו' – ומיירי דלית כותי או כלב ליתנו לו דאל"ה אף שכבר עברו ארבע שעות ועומד בשעה חמישית יטלטלו ויתן להם וכן מותר לטלטלו ולהשליכו לביה"כ אם יש לו ביה"כ בחצירו ואם נשתהה עד שעה ששית דאז אסור בהנאה ואסור בטלטול אפ"ה שרי ע"י עכו"ם שיזרקו בנהר או לביה"כ:

(כב) צריך לבטל החמץ כדרך וכו' – היינו בסוף שעה חמישית וכנ"ל בסי' תל"ד ס"ג. ואפילו אם כבר ביטל מאתמול וכנ"ל בסק"י ע"ש:

(כג) למול את בנו – ולסעודת ברית מילה משמע דלא מיקרי מצוה לענין זה לבטל מצות ביעור:

(כד) סעודת אירוסין – וה"ה סעודה שעושין בשעה שהכלה מקבלת סבלונות וכתבו האחרונים דה"ה בזמנינו כשעושין סעודה בשעת כתיבת התנאים ג"כ מקרי סעודת מצוה:

(כה) בבית חמיו – משמע דדוקא בחתן עצמו מיירי ויש שמקילין ג"כ באחר אם קרוי לסעודת אירוסין:

(כו) ונזכר שיש לו חמץ – וה"ה אם מסתפק שמא יש לו חמץ [מחי' מהר"ם חלאווה] וכ"כ האחרונים:

(כז) יחזור ויבער – מאחר שלא יתבטל המצוה ע"י הביעור יקיים שניהם ומשמע דמצות ביעור קודמת:

(כח) ואם לאו וכו' – ר"ל שאם יחזור וישתדל אודות הביעור לא ישאר לו זמן ביום לעשות המילה או הסעודה:

(כט) יבטלנו בלבו – במקום שהוא שהרי אחר הביטול א"צ לבערו אלא מד"ס ובמקום מצוה העמידו חכמים על ד"ת. ומיירי שהוא עדיין בשעה חמישית שיכול לבטל אבל אי קאי כבר בשעה ששית ע"כ יחזור לבער שהרי אז אינו ברשותו לבטל ואע"ג דעי"ז יתבטל מצות מילה עשה דתשביתו חמיר טפי שהוא עובר עליה בכל רגע משא"כ במילה ואינך אכן אם הולך להתעסק במת מצוה [שאין לו קוברין ומוטל ע"פ השדה בבזיון שכל הפוגע בו חייב לקוברו] ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ואפילו בתוך הפסח שבכל שעה עובר בבל יראה ואפילו יש שהות ביום יוכל לחזור לביתו ולבער החמץ ולחזור ולילך ולקברו בו ביום אעפ"כ אסור לו לזוז ממנו עד שיקברנו שגדול כבוד הבריות כזה שדוחה כל המצות שבתורה בשב ואל תעשה:

(ל) אפילו יש שהות – לבער חמץ ולחזור ולהציל והטעם משום הצלת נפשות הקילו לסמוך על הביטול לכתחלה ואפילו במקום שיכול לקיים שניהן. וכתב המ"א דלאחר שעת הבעור דלא מהני ביטול יחזור לבער כיון שיש שהות להציל אח"כ ודוקא כשברי לו שגם אח"כ יכול להציל אבל מספיקא לא יחזור ורבים מהאחרונים כתבו בשיש שהות בודאי אח"כ להציל ג"כ לא יחזור לבער דדילמא אדהכי והכי מטריד ולא יכול להציל אח"כ:

(לא) לצורך עצמו – עיין באחרונים דלאיזה פוסקים אפילו הוא מערב כדי לילך ללמוד אצל רבו מקרי דבר הרשות לגבי מצות בעור וע"כ צריך לחזור ולבער בכל גווני והטעם לפי שמעשה המצות הוא גדול מהלימוד אפילו מצוה דרבנן כשא"א לקיים המצוה ע"י אחרים:

(לב) יחזור מיד – לבער כמצות חכמים ואפילו כבר החזיק בדרך שאין דוחין מצות חכמים מפני דבר הרשות:

(לג) עד כמה הוא חוזר – קאי על כל מה שנזכר לעיל דאפילו אם הלך לדבר הרשות כיון שהחזיק כבר בדרך לא הטריחוהו חכמים לחזור כשהחמץ הוא פחות מכביצה אלא די לו בביטול ואם הגיע שעה ששית שאין יכול שוב לבטל צריך לחזור מיד אפילו אין שם אלא כזית חמץ שהרי כל זמן שאין מבערו מן העולם לגמרי הוא עובר על מ"ע של תורה אבל אם אין שם אלא פחות מכזית לא הטריחוהו חכמים לחזור אלא ילך לדרכו וכשיחזור לביתו יבער ואם הוא יו"ט או שבת יכפה עליו כלי עד הערב וכמו שיתבאר בסימן תמ"ו ע"ש:

(לד) היתה לו עיסה – פי' אפילו אחר זמן איסורו די בביטול כיון שבאותה שעה עדיין לא החמיץ הוי דינו כמו קודם זמן איסורו:

(לה) והוא טרוד במקום אחר – ר"ל שמחמת זה א"א לו לבוא לביתו מיד לאפותה וירא שמא תחמיץ קודם שיבוא לביתו:

(לו) אבל אם החמיצה – ואם שהה העיסה שיעור מיל בודאי החמיצה ולא מהני ביטול:

(לז) אין הביטול מועיל – ועובר בכל שעה על בל יראה וצריך לילך תיכף לביתו ולבער:

(בש"ע סעיף א'.) י"ד שחל. נ"ב ע' סי' תמ"ו סקכ"ג:

סעיף ה' וכופה עליו כלי עד. ק' לי אמאי נתיר בכפיית כלי הא יכול לזרקו לחוץ או לבה"כ ושאני ביו"ט דאסור בטלטול וצ"ע:

ט"ז סק"ה אלא דצריך שלא יוציאנו. ע' בס' תוספת שבת סי' רמ"ו סק"ה:

מג"א סקי"א ומשמע דאם הוא מתחלת. וכ"ה להדיא בשאלתות פ' צו סי' ע"ג:

מג"א סקי"ד (כ"מ בתוס'). אינו ראיה דהתם בקדשים אינו עובר על הלאו אחר שכבר הותר אבל הכא בכל רגע ורגע עובר בב"י ואף בחצי שיעור הוי איסור ב"י להרבה פוסקי'. ע' תוס' שבת סי' רמ"ו ס"ה:

מזון. עבה"ט וע' שאלת יעבץ סי' קל"ג השיג ג"כ על הבה"ט וע"ש שכתב דמה דמשמע מהמג"א דאף לבטל עונג שבת דאין לו לחם אחר הדין כן ליתא אלא בכה"ג שפיר דמי לשייר כלי הפרשה בפה ובידים בלי ברכה וזהו הפרשתה ואוכלה קטן או גדול שטבל או רמי ליה לתרמילתי' דכהן והיכא דליכא יש להתיר ע"י ביטול ברוב אף לזר ע"ש ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ל"ו כתב גם דלא כהמג"א וכתב דהא דאסור להפריש ביום טוב התם כיון שיש לו תיקון אחר לאכול קצת ולשייר קצת אבל בע"פ שחל בשבת אין לו תיקון זה יש להתיר בהפרשה למאי דקי"ל חלת חו"ל הולך ואוכל כו' דלא הוי ההפרשה תיקון מדאורייתא ולכן שפיר מותר להפריש בשבת וליתן לכהן קטן ולאכול ע"ש:

(בהג"ה) במדינות כו', וע' בשו"ת נ"ב סי' ך"א מה שהקשה ע"ז שאין ראיה מפסח גופא לע"פ וע"ש שכתב דעד חצות ודאי מותר לאכול מצה עשירה בע"פ והמורה להקל כל היום אפי' בלא צורך חולה וזקן לא הפסיד אם הוא עכ"פ צורך קצת אך בפסח עצמו מחמירין ע"ש:

בש"ע סעיף ב' טוב לבער כו' ועיין בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"ד בשם ספר נ"א שצ"ע לענין מלאכה בע"ש אם דינו כשאר ע"פ או יש להקל וכתב שבדרשות מהרי"ל כתב שהרוצה להחמיר יחמיר אך בעל כה"ג בסדר ההגדה שלו הנקרא פסח מעובי' כ' שלא ראה נזהרים אפי' דרך חומרא וכ"כ במח"ב בשם זרע אמת דמותר וע"ש:

ומשיירין מזון ב' סעודו'. הב"י הביא דברי הרי"ף ומה דקשה עליו ומה שתי' עליו ולעד"ן דהרי"ף מפ' בפ' א"ע דמ"ש ר"א ב"צ חולין בזמנן לאו כל החולין קאמ' אלא מה שיצטרך לבער מן החולין דהיינו אחר מזון שתי סעודות דהוא משייר בע"ש בריוח גדול דהכי משמע טעמ' דידי' והיינו שיש ג' מחלוקו' דת"ק סבר מבערין הכל מלפני שבת ובודאי צריך לשייר ב' סעודו' אלא דמשער כ"כ בצמצו' באופן שלא יצטרך לשום ביעור בשבת כי ס"ל שיש איסור לעשות ביעור בשבת וחכמי' ס"ל בזמנן דהיינו כיון שעיקר זמן הביעור בי"ד יש לעשות כן אפי' בשבת ובע"ש לא יבער כלל וראב"צ ס"ל דיש עכשיו זמן ביעור אפי' בע"ש אלא דיש חילוק דמידי דל"צ כלל בשבת כגון תרומה שאין זמן אכילתה קבוע' בשבת יבער בע"ש אבל חולין דהיינו במה דצריך לשבת ישייר בריוח באופן שיבא ודאי לידי ביעור בשבת זה יעשה בשבת דאי תימה כל החולין יבער בשבת ק' מ"ש מתרומה וזה מדוקדק מל' הבריית' שאמר ראב"צ פ"א כו' הגיע עת לבער את החמץ דק' למה אמר החמץ בה"א הל"ל הגיע עת ביעור חמץ אלא ודאי דעל החמץ הנשאר קאמר אבל עיקר החמץ נתבער מע"ש ומ"ה שפיר קאמר רי"ף דס"ל לראב"צ כר"א ברתות' דר"א ברתות' אמר בפי' כן דמשיירים ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות דקש' האיך תלוי בזה שיעור האכילה דשיעור האכילה הוא דין השייך בלא שבת ותו ק' דל"ל כלל לו' משיירין מזון כו' דודאי גם חכמים ס"ל כן אלא ע"כ דה"ק ומשיירין מזון ב' סעודות בריוח כדי לאכול עד ד' שעות והיינו אפי' שיעור שאינו מצומצם והמותר יבער בשבת וא"כ דברי הרי"ף הווי' כרמב"ם וכדברי הטור והכל ניחא ברווחא לפע"ד הך ביעור דשבת במה שנשאר צ"ל דהיינו שמבערו מן הבית קודם זמן איסורו אבל לא שאר השבתה מהעולם כדמוכח בסי' תמ"ו ע"ש:

דסעודה ג' זמנה אחר המנחה כצ"ל:

קודם שעה י'. דמשם ואילך אסור לאכול פת כמ"ש סי' תפ"א ומצה עשירה פי' שנלושה במי פירות:

דייסא כו'. כי יצטרך הדחה אחר האכילה בשבת:

לר"ם כו'. ממילא לדידן דאין לנו רה"ר שרי ליתן לו אפי' הרבה אלא דצריך שלא יוציאנו חוץ לתחום:

וכופה עליו כלי. פי' אם אין לו עכו"ם שיקבל הימנו:

צריך לבטל החמץ כו'. תמהתי על אשר לא כתבו שצריך לבטל בליל י"ג ולברך על הבדיקה אע"פ שאינו אור לי"ד ואפשר שזה נכלל במ"ש מבערי' הכל לפני השבת ר"ל כדין ביעור ביום י"ד והשייך קודם לו.

סעוד' אירוסין. בגמ' פליגי ר' יהודה ור"י בסעודה שניה של אירוסין דלר"י רשו' ולר"י מצוה ופירש"י סעודה שני' כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם וקי"ל כר' יוסי ורמב"ם לא נקט השני' שהי' נקראת סבלונות אלא סתם אירוסין והיינו תרוייהו דשייכים זה אח"ז בזמן האירוסין והטור נזהר וזכר בפי' הראשונה של אירוסין או של סבלונות פי' השני שאחרי' והב"י הבין דסבלונות היא מלתא אחריתא ואינה נקראת שניה של אירוסין ומ"ה כ' דהטור פוסק כר"י ואישתמיטתיה דברי רש"י:

ואם יצא לצורך עצמו. הקשה הרא"ש דהא אין מערבין כלל לדברי הרשות ופי' בשם ירושל' דהיינו שהולך אצל רבו ללמוד כאן שנה ר' המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי סעודת אירוסין ושחיטת פסחו ומילת בנו ואיני יודע למה לא העתיק זה בש"ע ומשמע פשוט דבהולך שלא לצורך מצוה כלל הוה דינו שוה כמו הולך ללמוד דאין חוזר אלא עד כביצ' ובלבוש רוצ' להחמי' דבדבר רשו' חוזר אפי' בחצי ביצה ואין לו שום ראי' והוא עצמו כ' דאין משמעות המשנ' כך אלא שרוצ' לחלק ג' חלוקים דהיינו בין מצוה ולימוד לענין אפי' כביצה ועוד חילק בפחות מכביצה בין ללמוד ובין רשו' ואינו כן דאין כאן אלא ב' חלוקים דהיינו מצוה ולימוד ותו לא וע"כ כ' ל' לצורך עצמו בהולך אצל רבו:

הית' לו עיסה. פי' אפי' אחר זמן איסורו די בביטול כיון שבאות' שעה עדיין לא החמיץ הוה דינו כמו קודם זמן איסורו

כדלקמן סי' תס"ב. אף דאין ענין לסי' תס"ב דאפשר דדוקא התם תוך הפסח נוהגין לאסור משום דלמא אתי לאכול אותה לילה ראשונה משום חובת מצה וכמבואר בטור וב"י לקמן סי' תס"ב וכ' שם הב"י ואין טעם במנהג ההוא לגזור ולחשוש מה שלא חששו חכמי התלמוד וחכמים אחרונים א"כ הבו דלא נוסיף עלה בערב פסח דאיכ' היכרה טובה שהרי אסור לאכול באותו זמן מצה גמורה ואפשר דכוונת הרב כיון שאין נוהגין במדינות אלו בפסח במצה עשיר' לא אטרחהו כולי האי בשביל סעודה ג' שבע"פ ללוש מצה עשיר' ויוצאין במיני פירות וכו' אבל היכ' דיש לו מצה עשיר' מותר לאכלו בסעודה שלישית ואין בזה משום מבטל המנהג אכן מהרי"ל הל' שבת הגדול ובהג"ה סמ"ק סי' רי"ט כ' ג"כ דגם בע"פ אין לאכול מצה עשירה משו' דחיישי' שמא נתערב בו מעט מים ומחמיץ אף שיש תקנ' בשימור לפי מ"ש לקמן סי' תס"ב מ"מ חיישינן דלא לעבוד שימור כיון שהוא מי פירות ולא אסיק אדעתיה למיחש שנתערב בו מעט מים ואחר זה נמשך הרב:

במיני פירות או בשר ודגים. אע"ג דלעיל סי' קצ"א מבואר דיותר טוב לעשות בבשר ודגים מפירות וכאן כתב הרב פירות תחלה נ"ל דמשום מצה לתיאבון יותר טוב לקיים במיני פירות שאינו משביע כולי האי ועוד כיון שדרך בבשר ודגים ללפת בו את הפת חיישי' דלמא אתי למטעי לאכול בו מצה ובמג"א כתב וגם בע"פ יותר טוב לקיים אותו בבשר ודגים ואין זה משמעות לשון הרב כאן אלא כמ"ש כתב עוד בשם הזוהר לעסוק בתור' במקום סעוד' ג' וכתב במהרי"ל וראוי לעשות במצה מבושלת ולא ראיתי נוהגין כן עכ"ל וכתבו האחרונים דמ"מ טוב לעשות עוד סעוד' בשחרית קודם זמן הביעור כיון דיוצ' בזה ע' ב"ח:

טוב לבער בע"ש וכדין הביעור שיתבא' בסמוך סי' תמ"ה סעיף א' ובהג"ה שם ע' שם:

קודם חצות כמבוא' לעיל סי' תצ"ד ועל הביטול לא כתב דטוב לבטל בע"ש קודם שעה ששית כדי שלא יבא לטעות בשאר שנים לפי שהביטול יכול לעשות בזמנו בשבת בע"פ כמו בכל ע"ש משא"כ הביעור דא"א בשבת זה נראה כוונת רמ"א בהג"ה דהיא לכאור' כפול שכ"כ המחבר בסעיף וי"ו להדיא אלא דכוונתו כמ"ש וע' במ"א שרוצה ליישב ג"כ הגהות רמ"א כאן עכ"פ אין מן הצורך כלל לבטל בע"ש רק בלילה בשעת הביעור ובשבת והוא פשוט וע"ל סי' תל"ד:

וא"א לקנחו. והיכי דאפש' לקנחם אסור להדיחם כיון שא"צ להם כמבואר לעיל סי' שכ"ג וכ"כ מהרי"ו סי' קצ"ג וכתב עוד שטוב לבשל בכלים חדשים וע"ל סי' תע"א:

ינער המפ'. ואותן פירורין דקים וקינוח הקערות כתב הרא"ש דא"צ להוציא' מרשותו דנדרסין ומתבערין מאליהן ומהרי"ו בסי' קצ"ג כתב שאם אין לו עכו"ם שיכבד לו הבית יכבד הישראל ע"י שינוי בבגד וכ"ש במקום שיש נסרים דליכא למיחש לגומא עכ"ל:

על מנת שלא לצאת בה. משמע אבל בסתם אסור בחמץ דדמי לשאר חפצים שנתבארו לעיל סי' שכ"א לפי שאין דרך לאכול החמץ בבית ישראל וכן משמע במרדכי פרק קמא דשבת לדעת י"א וכ"כ שם בגדולת מרדכי וזה נ"ל פשוט כוונת לשון המחבר ודלא כהמ"א אף דלעיל סי' שכ"ה ס"ב בהג"ה כתב דמותר לשלוח אפי' ע"י עכו"ם לצורך מצוה כגון להוצי' החמץ מבית בפסח אפ"ה סתם כאן כדברי המחבר לאיסו' משום דכאן מיירי שיש לו עוד תקנה על החמץ כגון ליתן לפני כלבו ובהמתו דבר שמזונותי' עליו כמ"ש הרוקח סי' רס"ו וע"ל סי' שכ"ד או לדעת קצת פוסקים לזורה לרוח כמבואר לקמן סי' רמ"ו ע"ש בס"ק ט' ואם כן ליכא צורך מצוה כיון דאפשר בענין אחר וזה דקדק המחבר יכול ליתנ' לעכו"ם לשון רשות ואלמלא היה חובת מצוה ה"ל לכתוב ל' שמחויב ליתנו לעכו"ם מה שאין כן לעיל מיירי דא"א בענין אחר דאז הוי צורך מצוה כנ"ל פשוט דלא כמקצת האחרונים שמדחיקים מאוד לחלק בכמ' גווני ליישב קושיא זו ואינו עולה דבריהם לפי לשון המחבר והג"ה וכמ"ש הכל נכון:

ודבר מועט. ואם שכח למכור חמצו שיש לו בחדר מיוחד בע"ש צריך לתת בשבת במתנ' לעכו"ם החדר עם מסיר' המפתח ואפשר דאפילו מכיר' ג"כ שרי ולא הוי כמקח וממכר דאסור בשבת כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ וכה"ג כתבו תוספת בעירובין דף ס"ו ד"ה יפה דמותר לשכור רשות מעכו"ם בשבת ולא הוי כמו"מ לפי שאין עושין אלא להתיר טלטול כמבוא' לעיל סי' שפ"ב ושפ"ג ע"ש אך מכל מקום היכי דאפשר במתנ' עבדינן אם ידע שהעכו"ם יחזור לו אחר פסח כמבוא' לקמן סי' תמ"ח:

כדרך שהוא מבטל בשאר שנים. ע"ל סי' תנ"ה מדין שאיבת מים כשחל ע"פ בשבת וע"ל סי' תנ"ו מדין אם שכח ליטול חלה מפת שאפה לצורך שבת וע"ש וכתב בס"ח דלא יאריכו בתפלה לאמרו אות' בנחת בשבת זו משום אכילת חמץ וכן נוהגין:

לאכול מסעורת אירוסין. וה"ה סעודה של סבלונות או סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין גם כן מיקרי סעודת מצוה אף על גב דאסור לעשות סעודת אירוסין בע"ש וע"ע מ"ש האחרונים ליישב קושיא זו וע' ברמב"ם פ"ה מה' דעות שכתב דלא מקרי סעודת מצוה שת"ח רשאי להנות ממנו אלא בבת תלמיד חכם לתלמיד חכם והכסף משנה שם כתבו שזה רק מדרך מוסר ולא אמרו פרק אלו עוברין דלא מקרי סעודת מצוה אלא בבת תלמיד חכם לעם הארץ ובת כהן לישראל משא"כ היכי דשניהם שוים אף שהם עמי הארצים מקרי סעודת מצוה ע"ש עיין במרדכי פ' מקום שנהגו מדין סעודת מצוה:

בבית חמיו. לאו דוקא החתן עצמו אלא דה"ה לאחר שהולך לסעודת מצוה כן משמע ברמב"ם פ"ג מה' פסח וכ"כ המ"א ועיין לעיל סי' תקנ"א:

יבטלנו בלבו. ואם הוא אחר זמן הביעור דאז אינו יכול לבטלו כמבואר לעיל סי' תל"ד ובסמוך סעיף א' חוזר ומבער וכ' המ"א אם הולך להתעסק במת מצוה אינו חוזר ומבער:

אפי' יש שהות. ואפי' לאחר זמן הביעור שאין יוכל לבטל ויש שהות עדיין להציל אפ"ה לא יחזור דחיישינן שמא יטריד בביעורו ומתבטל מהצלת נפשות כ"כ הכ"מ פ"ג מה' חמץ ומצה דלא כמ"א שכ' להיפך:

ואם יצא לצורך עצמו. נמשך אחר לשון הרמב"ם שכ' בב"י דמסתימות לשונו מבואר דחולק על הטור בשם הרא"ש והירושלמי שפסקו דאפי' הולך לערב כדי ללמוד תורה חוזר שמעש' גדול מן התלמוד ומ"מ נראה דעיקר כדעת הטור והרא"ש וכן נראה דעת האחרונים ואף שרמ"א לא הגיה כאן כלום אפשר שסמך עצמו על מ"ש בס"ס תל"א דאפי' אם התחיל ללמוד צריך להפסיק משום בדיקת חמץ שהוא תכלית הביעור וכ"ש כאן. ומה שמקשה המ"א דאמאי אמרינן הכא דחוזר משום מצות ביעור דרבנן מהא דמותר ליכהן לטמא בבית הפרס דרבנן כדי לילך ללמוד תורה ע' מה שתירץ בזה ולע"ד מעיקרא לא קשה מידי דהא אמרינן הטעם דמעשה גדול מן התלמוד משמע דדוקא מעשה שהוא מצות עשה (דוגמ' לדבר עשה דוחה לא תעשה) אפי' דרבנן כגון בדיקות ביעור חמץ משא"כ טומאה בבית הפרס דהוא רק לא תעשה דרבנן וק"ל ובלא"ה אין לדמות גזירת חכמים זו לזו דלפעמים העמידו דבריהם במקום כרת ופעמים לא העמידו דבריהם במקום כרת הם אמרו והם אמרו כמבואר בתשו' רמב"ם סי' קכ"ז ע"ש:

פחות מכאן מבטלו. ואחר זמן הביעור דאינו יכול לבטל חוזר עד כזית ופחות מכאן אין חוזר כן משמעות התוספת ס"פ אלו עוברין בשם הירושלמי וכ"כ המ"א: