שולחן ערוך, אורח חיים תל״ח: עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו. ובו ב"ס: – עם 21 מפרשים

עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו. ובו ב"ס:
עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אפי' כדי כל הככר צריך לחזור ולבדוק הבית אחר הככר שהכניס לפי שאין דרכו של עכבר לפרר והני פרורין מעלמא אתו ולא מאותו ככר אבל אם תינוק נכנס לבית בדוק וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין אינו צריך לחזור ולבדוק שחזקתו שאכלו ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה שדרך התינוק לפרר וי"א שאם אין בפירורין כדי כל הככר צריך לחזור ולבדוק: דיני עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב הואיל ולא שכיחי:

כזית חמץ למעלה על הקורה מחייבין אותו להביא סולם להורידו מפני שפעמים יפול מהקורה אבל אם היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו:

אינו צריך כו'. אפי' לא מצא כדי כל הככר א"צ לבדוק דתולין שאכל השאר כי כן דרכו של התינוק לפרר באכילתו (מהרר"ל) ויש וגרסינן להיפך ולכן יש להחמיר לבדוק בין בעכבר בין בתינוק כנ"ל:

ולבדוק אותו החדר ששם נכנס. ואם לא ידענו לאיזה חדר נכנס היינו ב' בתים ר"ס תל"ט ס"ב. מ"א:

עכבר לפרר. וה"ה כלב ותרנגול. אחרונים:

שחזקתו שאכלו. אפי' לא ביטלו. ב"ח ט"ז ח"י:

צריך לחזור ולבדוק. ואם יש בו דעת נאמן לומר שאכלו. מ"א:

כזית חמץ. אבל פחות מכזית א"צ סולם להורידו וסגי בביטול. ח"י:

מימרא דרב פסחים ו'

כן כתבו שם בתוס' והר"ן וכ"כ הטו'

בעי' שם בגמרא ולא נפשטא וכתב רמב"ם בפרק ב' דצריך להוריד וכו',:

ס"א אפי' כדי. הרא"ש והר"ן וכמש"ו לפי כו' והני כו':

שהזקתו שאכלו ואלו כו'. לשון הרמב"ם וכ"מ: ברי"ף ע"ש:

וי"א שאם. תוס' שם דאל"כ דלמא שייר וכמ"ש שם גבי עכבר בלחם משיירא וס' ראשונה ס"ל דכיון דנפלו פירורין חזקתו שאכלו וכשיטתו דס"ל כתי' דרבא דאמר האי מאי כו' אבל כאן שודאי אכלו כיון שיש פרורין ורבא לא ס"ל דמשיירא ותוס' וטור כשיטתם דס"ל כר"ז אפי' ודאי אכל אמרי' משיירא וכמ"ש בסי' תל"ט:

דיני עכבר כו'. הרמב"ם פסק כשיטתו לפסוק כאת"ל אבל הטור פסק דכולהו ספיקא נינהו ובכולא תליא אם בטלו או לא וע' ב"י שנסתפק בפי' דברי הטור אם בטלו אם דוקא שכבר בטלו או שיכול עדיין לבטלו ואזלינן לקולא והסכים שהוא עדיין יבטלנו וכ"כ ב"ח דלא כד"מ וכן כת' הרא"ש להדיא בפ"א ס"ב ויראה כו' וכ"כ הטוש"ע בס"ב ומבטלו וסי' תמ"ב ס"ח וש"מ:

ס"ב כזית. כדרכו לפסוק כאת"ל ובסיפא ספיקא דרבנן לקולא כמש"ל:

[א] צריך לחזור וכו' כל הבית וכו'. דעת הב"ח כל החדרים שבבית הפתוחים ודעת מגן אברהם שאין צריך בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם, אבל שאר החדרים אינם צריכים לבדוק אם ביטל או שאין הככר גדול וכמו שכתב סימן תל"ט, ואם לא ידענו לאיזה חדר נכנס היינו שני בתים ולא ידענו להאי עייל, וגיסי בספר חק יעקב נוטה לדעת הב"ח וצריך עיון:

[ב] שאין דרכו וכו'. והוא הדין כלב או תרנגול רוקח. תינוק כו', מיירי שאין בו דעת דאם יש בו דעת נאמן לומר שאכל כולו (מגן אברהם):

[ג] ויש אומרים וכו'. בנחלת צבי הסכים לסברא ראשונה, וכתב הב"ח דאין חילוק בזה בין ביטל ללא ביטל דבדיעבד צריך לבדוק לעולם ובתינוק אין צריך אף לא ביטלו ודלא כעולת שבת:

[ד] אין מחייבין וכו'. אבל אסור להטמין בידים (מטה משה):

א) [סעיף א'] עכבר שנכנס לבית בדוק וכו' אפי' בככר קטן שיוכל עכבר לאכלו ואפי' ביטל לא תלינן לקולא מטעם דספק דרבנן לקולא משום דאין ספק אכלו מוציא מידי ודאי חזקת איסור דכיון שידעינן בודאי שעכבר גררה החמץ לפנינו אין ספק מוציא מידי ודאי. ב"ח בסי' זה ובסי' תל"ט. ח"י או' א' חק יוסף או' א' מק"ח או' א' ברכ"י או' א' ער"ה או' א' ר"ז או' א' ועיין לעיל סי' תל"ד או' ו'.

ב) שם. ונכנס אחריו וכו' פי' מיד נכנס אחריו ואעפ"י שרגלים יש לדבר שהוא מן הככר שהכניס העכבר אפ"ה צריך בדיקה. ב"ח.

ג) שם. ומצא פירורין וכו' אבל אם מצא ככר שלם א"צ בדיקה כמ"ש לקמן סי' תל"ט סעי' ב' והיינו דוקא בביטל משא"כ בלא ביטל לא תלינן להקל וצריך לבדוק כל הבית. ח"י או' ב' חק יוסף או' ג' מאמ"ר או' א' נה"ש או' א' ויתבאר עוד מזה לקמן סי' תל"ט סעי' ב' קחנו משם,

ד) ואם מכיר אותו הפת שנטל העכבר אף שמצא שחסר ממנו קצת א"צ בדיקה דתלינן בעכבר שאכל אותו מקצת שחסר. ב"ח מלשון הרמב"ם והביאו הפר"ח והנה"ש. וכ"פ הר"ז או' ד' ועיין לקמן או' יו"ד.

ה) שם. אפי' כדי כל הככר וכו' וכ"ש אם היו רק מעט פירורין דלא תלינן שאכלו ונפלו אלו הפירורין בעת אכילתו. מ"ב או' ג'.

ו) שם. צריך לחזור לבדוק וכו' ודוקא שראינו עכבר נכנס עם חמץ אבל מצא כך חמץ בבית אחר בדיקה א"צ לחזור ולבדוק. וכן עכו"ם שנכנס עם חמץ לבית א"צ לחזור ולבדוק. מק"ח או' א'.

ז) שם, צריך לחזור ולבדוק וכו' כל מקום שצריך לחזור ולבדוק צריך ג"כ לחזור ולבטל שהרי חמץ זה שגיררה חולדה מתוך הבית לא נתבטל. הר"ן ספ"ק דפסחים והביאו ב"י סי' תל"ד והפר"ח בסי' זה. ועיין לעיל סי' תל"ד או' ד' מ"ש בזה יעו"ש.

ח) שם. צריך לחזור לבדוק הבית וכו' ומיירי בעכבר שנכנס לבית ולא ראינו לאיזה מקום מן הבית (ר"ל לאיזה חדר מן הבית) הכניס הככר אבל כשראינו שנכנס למקום מן המקומות שבבית א"צ לבדוק אלא אותו מקום בלבד. וה"ה נמי כשלא ראינו לאיזה מקום מן הבית הכניס הככר אלא שמקצת פתחי החדרים הם נעולים א"צ לבדוק באותם החדרים שהרי בודאי לא נכנס שם ואין חוששין שמא דרך חור הכניסה מחדר לחדר דא"כ אין לדבר סוף אבל אותם החדרים שהם פתוחים צריך לבדוק. ב"ח. אבל המ"א סק"א כתב דבית פירושו חדר וא"צ בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם אבל שאר חדרים א"צ לבדוק אם ביטל או שאין הככר גדול כמ"ש סי' תל"ט וה"ה כאן ואם לא ידענו לאיזה חדר נכנס היינו ב' בתים (בסי' תל"ט סעו' ב' דאם ביטל א"צ לבדוק) ולא ידענא להי עייל עכ"ל. וכ"פ מק"ח או' א' ר"ז או' ב' ועיין לעיל סי' תל"ד או' ה' ואו' ו'.

ט) שם. לפי שאין דרכו של עכבר וכו' וה"ה כלב ותרנגול אין דרכן לפרר. רוקח סי' רס"ו ב"ח. מ"א סק"ב. ח"י או' ד'.

י) שם. שאין דרכו של עכבר וכו' ואם מצא חצי ככר שהכניס העכבר צ"ע דשמא מצנע חצי בחורין. ואם הביא עכבר ככר מהשוק קודם זמן איסורו מבטלו ולאחר זמן איסורו אפשר לא ניחא ליה והוי רק דרבנן והוי הדין כספק על. א"א או' ב' ועיין לקמן סי' תל"ט סעי' ב'.

יא) שם. אבל אם תינוק נכנס וכו' ומיירי שאין בו דעת דאם יש בו דעת נאמן לומר שאכל כולו. מ"א סק"ג. א"ר או' ב' חק יוסף או' ו' מק"ח או' ג' חקת הפסח או' ד' וכתב ודלא כהמו"ק. ר"ז או' ה'.

יב) שם, ומצא פירורין וכו' ואפי' לא מצא כדי כל הככר א"צ לבדוק דתולין שאכל השאר כי כן דרכו של תינוק לפרר באכילתו. ב"י. עט"ז. מאמ"ר או' ג'.

יג) שם. ומצא פירורין וכו' ואם לא היו פירורין אין להוציא מידי ודאי חמץ (ר"ל וצריך לבדוק) והי"א ס"ל דאינו מוציא מידי ודאי חמץ אלא א"כ יש כדי כל הככר, ט"ז סק"ב. ובראינו אוכל ומצא מקצת פירורין כ"ע מודים שא"צ בדיקה ואפשר אף בלא מצא כלום דמסתמא אכל כולו. מש"ז או' ב' ועיין לקמן או' טו"ב.

יד) שם. א"צ לחזור ולבדוק וכו' אפי' אם לא ביטל. ב"ח. ח"י או' ו' א"ר או' ג' חק יוסף או' ז' מק"ח או' ד' חקת הפסח או' ג' ר"ז או' ה'.

טו) שם. א"צ לחזור ולבדוק וכו' ומהרי"ל כתב להיפך ולכן יש להחמיר ולבדוק בין בעכבר בין בתינוק. ד"מ או' א' עט"ז.

טז) נחש שנכנס לבית בדוק וככר בפיו א"צ לשכור חבר להוציא הככר מפיו אם כבר ביטלו או שיכול עדיין לבטלו. ר"ז או' יו"ד.

טוב) שם. וי"א וכו' והפר"ח פסק כסברא הראשונה. וכ"פ הנ"ץ והביאו א"ר או' ג' וכ"כ המש"ז או' ב' והר"ז או' ה' כתב דיש להחמיר כדעת י"א אם לא ביטל שיש כאן ספק איסור של תורה אבל אם כבר ביטל או שעדיין יכול לבטל יש לסמוך על סברה הראשונה שהיא עיקר עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע לקולא ואח"כ מביא י"א לחומרא דדעתו לפסוק כסתם ורק לכתחלה חושש לדעת י"א יעו"ש.

חי) [סעיף ב'] כזית חמץ וכו' אבל פחות מכזית א"צ סולם להורידו וסגי בביטול. ח"י או' ז' חק יוסף או' ח' מק"ח או' ה' חמ"מ או' א'.

יט) שם. מחייבין אותו להביא סולם וכו' אע"ג שביטלו דשמא יפול מהקורה תוך הפסח ויבא לאוכלו. לבוש. עו"ש או' ב' ר"ז או' י"א.

כ) שם. אבל אם היה חמץ בבור וכו' בין יש בו מים ובין שאין בו אם אין דרך לירד בתוכו להשתמש בו כל השנה אין חוששין שמא ירד לתוכו בפסח ויאכל מהחמץ לפיכך אין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם אלא מבטלו ודיו. ר"ז או' י"א. ועיין ח"י או' ח' מ"ש לחלק ומ"ש עליו המש"ז או' ד' יעו"ש.

כא) שם. אין מחייבין וכו' בד"א כשהניח חמץ בבור ע"ד לפנותו משם קודם פסח או שנפל מאליו אבל אסור להטמין שם חמץ ע"ד שישאר שם עד אחר הפסח אפי' ביטלו ואם הטמינו שם אין מועיל לו כלום וצריך להוציאו ולבערו בי"ד אפי' אם הטמינו שם קודם ל' יום לפני הפסח. ר"ז או' י"ב.

כב) שם. מבטלו בלבו ודיו. דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת (עיין סי' תל"ג סוף סעי' ח') אבל אסור להטמין בידים. מ"מ פ"ב דין י"ד. מ"א סק"ד. א"ר או' ד' חק יוסף או' ט' חמ"מ או' א' חקת הפסח או' ז'.

כג) שם. מבטלו בלבו ודיו, ואין חוששין שמא יעלנו ויאכלנו דתרי חששות הבאות ע"י מעשיו לא חיישינן העלאה ואכילה שמתוך כך יזכור איסורו, ולשמא ירד במקרה ויאכלנו שם ג"כ ליכא למיחש שאין דרך לאכול בבור. לבוש.

כד) שם. מבטלו בלבו ודיו. ואם נודע לו אחר זמן איסורו דאז לא מהני ביטול צריך להוציאו ולבערו. ב"י. ודוקא כשלא ביטל חמצו מקודם אבל אם ביטל בזמנו כנהוג מהני גם לזה ועפ"י שלא ידע מזה בשעת ביטול. ט"ז סק"ד. וכ"כ האחרונים.

ט"ז סק"ד וכ"כ הרמב"ם ז"ל על ההיא דככר בבור שמבטלו ודיו כצ"ל:

לחזור ולבדוק הבית. היינו החדרים הפתוחים אבל הנעולים א"צ בדיקה ולא חיישי' שהכניסה דרך חור ואם ראינו לאיזה חדר נכנס שאר החדרים א"צ בדיקה (ב"ח) ול"נ דבית פירושו חדר וא"צ בדיק' אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם אבל שאר חדרים היינו בעי' דגמ' בנכנס לחצר ואינו יודע אם נכנס לבית ומסקינן אף על פי שקרוב לבית מאד תלי' להקל וא"צ לבדוק אם ביטל או שאין הככר גדול וכמ"ש סי' תל"ט ה"ה כאן ואם לא ידענו לאיזה חדר נכנס היינו ב' בתים ולא ידענא להי עייל:

שאין דרכו. וה"ה כלב או תרנגול אין דרכן לפרר (ב"ח רוקח):

תינוק נכנס כו'. ומיירי שאין בו דעת דאם יש בו דעת נאמן לומר שאכל כולו וכמ"ש ססי' תל"ז:

מבטלו בלבו. דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת עסי' תל"ג סס"ח אבל אסור להטמין בידים (מ"מ ע' סימן תל"ו):

(א) וככר בפיו וכו' – ואפילו אם היה הככר קטן שיוכל עכבר לאכלו ואפילו ביטל החמץ אפ"ה לא תלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן משום דכיון דידעינן בודאי שהעכבר גרר החמץ לפנינו אין ספק מוציא מידי חזקת ודאי איסור:

(ב) ומצא פירורין – אבל אם מצא ככר שלם אין צריך בדיקה דתלינן דזהו הככר שהכניס העכבר ודוקא בביטל אבל בלא ביטל דהוא מלתא דאורייתא לא תלינן להקל וצריכין לבדוק עדיין כל הבית אם לא שהכירו שזהו שנטל העכבר:

(ג) אפילו כדי כל הככר – וכ"ש אם היו רק מעט פירורין בודאי לא תלינן שאכלו ונפל ממנו הפירורין בעת אכילתו:

(ד) צריך לחזור לבדוק וכו' – ודוקא שראינו עכבר נכנס עם חמץ אבל מצא סתם חמץ בבית אחר בדיקתו א"צ לחזור ולבדוק כל הבית בשביל זה [מקור חיים]:

(ה) הבית – עיין מ"א דבית פירושו חדר וא"צ בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם אבל שאר חדרים הפתוחים לאותו חדר תלינן להקל וא"צ לבודקם אם ביטל החמץ או שהיה הככר קטן ואם לא ידענו כלל לאיזה חדר נכנס עיין סימן תל"ט ס"ב בהג"ה ובמש"כ שם:

(ו) שאין דרכו – וה"ה כלב או תרנגול אין דרכן לפרר:

(ז) ומצא פירורין – ודוקא באופן זה שמצא פירורין שרגלים לדבר שאכלו אבל לא מצא פירורין אין לתלות שאכלו דאין ספק מוציא מידי ודאי חמץ וצריך לחזור ולבדוק אותו חדר שראה שנכנס שם התינוק ודוקא בתינוק שאין בו דעת אבל ביש בו דעת נאמן לומר שאכלו כולו [מ"א]:

(ח) שחזקתו שאכלו – ואפילו לא ביטלו:

(ט) שדרך התינוק לפרר – ולדעה זו אין נ"מ בין אם היו רק מעט פירורין בין אם היו כדי כל הככר:

(י) שאם אין בפירורין וכו' – דאל"כ חיישינן שמא שייר התינוק:

(יא) צריך לחזור ולבדוק – והעיקר כסברא ראשונה אך אם לא ביטל וכבר עבר הזמן שאין יכול לבטל יש להחמיר לחזור ולבדוק. כתב המקור חיים דעכו"ם שנכנס עם חמץ בבית הבדוק א"צ לחזור ולבדוק הבית דדוקא בעכבר ותינוק חיישינן שדרכן להטמין משא"כ בעכו"ם אין דרכן בכך אלא או לאכלו או להוליכו לביתו:

(יב) כזית חמץ – משמע אבל בפחות מכזית א"צ סולם להורידו וסגי בביטול [ח"י] ויש מפקפקין בזה:

(יג) מחייבין אותו – אפילו נודע לו קודם זמן איסורו דאז מהני ביטול שלא יעבור בב"י אפ"ה הצריכוהו רבנן להורידו ולבערו שמא יפול בתוך הפסח מן הקורה ויבא לאכלו וכ"ש אם נודע לו לאחר זמן איסורו ולא ביטל מקודם ואז שוב לא מהני ביטול דבודאי צריך להורידו ולבערו:

(יד) בבור – אפילו אין בו מים ואם דרכו להשתמש שם כל השנה מחויב להעלותו ולבערו:

(טו) מבטלו בלבו וכו' – ודוקא שנפל שם מאליו דחשבינן לו כחמץ שנפל עליו מפולת אבל להטמין בידים ע"ד שישאר שם עד אחר הפסח אסור ואפילו ביטול לא יועיל אלא צריך להוציא ולבערו בי"ד:

(טז) ודיו – ואם נודע לו אחר זמן איסורו דאז לא מהני ביטול צריך להוציאו ולבערו:

סעיף א' אחר הככר. היינו דבזה בעי' שידוע לו בבירור שמצא ככר שנכנס אבל במצא ככר אף לדעת הרמב"ם דפוסק דאמרי' ככר שאבד הוא ככר שנמצא וכן להטור שס"ל הכי בבטלו. מ"מ הכא גרע כיון דמצא פירורים וניכר שבא לבית ככר אחר י"ל דשמא הך שנמצא הוא ככר אחר. כ"כ המ"ל:

עכבר שנכנס כו'. כ' הרא"ש ז"ל וז"ל והיכא דבדק ובתר הכי חזי עכברא דעייל לביתא ובפומי' פיתא אע"ג דעל לההוא ביתא ומשכח פירורין כשיעו' ההוא פיתא לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והנהו פירורין דידה נינהו כו' עכ"ל וקשה דמתחילה אמר ומשכח פירורין כשיעור ההוא פיתא והדר קאמר לא אמרינן מיכל אכלה וברי"ף באמת לא כתב שם תיבות כשיעור ההוא פיתא ול"נ להגיה וכצ"ל ומשכח פירורין לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והני פירורין דידה נינהו ואפי' אי משכח פירורין כשיעור ההוא פיתא:

אבל נכנס לשם תינוק כו'. קשה הא אמרינן בגמ' ד"י גבי גררה חולדה דלא אמרי' אתי ספק אכילה ומוציא מידי ודאי חמץ ואמאי אמרי' כאן חזקתו שאכלה וי"ל דכאן יש רגלים לדבר מאחר שיש כאן פירורין ולכן אם לא היו פירורין כאן אין להוציא מידי ודאי חמץ והי"א ס"ל דאינו מוציא מידי ודאי חמץ אא"כ יש כדי כל הככר:

דיני עכבר כו'. השמיט הרב כו' ואני אומר דכולהו צריכי לאשמועינן כה"ג בעכו"ם דשכיח:

כזית חמץ למעלה על הקורה כו'. בטור כתב וז"ל ותו מבעיא בגמ' ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו כו'. ואם הוא בבור כו' ודינא דהנך כדינא דקמייתא שאם ביטל אז הוא ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטל אז הוא ספיקא דאוריי' וצריך לבדוק אבל הראב"ד כ' דהנך בעיין לאו לכתחלה בעי אם צריך להוציא אם לאו דודאי צריך שאל"כ הוי כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא מבעי ליה אם צריך להוציאו אם לאו ואין דבריו נראין שאין כאן הטמנה וכיון שבטלו אז הוא אינו שלו והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו וכ"כ הרמב"ם ז"ל על ההיא דככר שמבטלו ודיו וכו' וכתב עליו הראב"ד שטעה ונ"ל שלא טעה עכ"ל הטור ודייק הב"י מלשון אם לא ביטל צריך לבדוק משמע דביטול לא מהני שיבטל עוד דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא ואע"פ שיבטל אח"כ ע"ש ולפ"ז הקשה על מ"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל הא הוא חולק על הרמב"ם ג"כ דהרמב"ם ס"ל דאם לא ביטל שיבטלנו ודיו וע"ש באריכות ואני או' דהטור כ' דינו בשלא ידע מהחמץ עד לאחר זמן איסורו וה"ק אם ביטל קודם זמן איסורו אז הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטלו קודם זמן איסורו והשתא א"א לו לבטלו כיון שהוא לאחר זמן ממילא הוי ספיקא דאוריי' וצריך בדיקה ובאמת אם אירע כן קודם זמן איסורו אפי' אם לא ביטל עדיין יש לו לבטל והוי ספיקא דרבנן והיינו כמ"ש הרמב"ם והרמב"ם מיירי כשמצא קודם זמן איסורו וא"כ לא פליגי הטור והרמב"ם כמ"ש ב"י ששלש מחלוקת בדבר ואין להקשות מפני מה לא כ' הטור דין דקודם זמן איסורו ויורנו בזה דאפילו לא ביטל עדיין יבטל עוד ומ"מ מחלק בין ביטלו ובין לא ביטלו הוי ליה לחלק בין מצא קודם זמן איסורו ובין לאחר זמן איסורו והכל בלא ביטלו דאם הוא קודם זמן איסורו יבטל עוד והוו ספיקא דרבנן ואם הוא לאחר זמן איסורו הוי ספיקא דאורייתא וי"ל דלא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלא ביטל עדיין והוא קודם זמן איסורו שיבטל עוד דבביטול זה יהיה כוונתו בפי' ע"ז החמץ אלא אפילו אם ביטל כבר וה"א שלא יועיל על חמץ זה דהא לא ידע מהחמץ זה כלל בביטולו קמ"ל דאפ"ה מועיל ובעיקר פלוגתא דהראב"ד והטור נ"ל דס"ל דאם הוא קודם זמן אסורו אף אם ביטלו צריך לבדוק משום דהוי כמטמין בבורות משום דביטול משום הפקר נגעו בה ובזה לא שייך הפקר משום שידו של אדם אינו שולטת בבור וגם הוא ברשותו משא"כ אם הוא לאחר זמן איסורו והוא כבר ביטלו מקודם לכן אז למפרע הוי ביטול כיון שהוא אינו ברשותו והטור ס"ל דלא הוי כמטמין אלא דוקא אם בשעה שביטל היה בכוונתו שלא יהיה בטל משא"כ בסתם והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו פירוש שמפרש שכוונתו היה שלא לבטל ומ"ש בטור והראב"ד כ' דהנך בעיין ר"ל בור וקורה דאעכבר לא שייך לומר דהוי כמטמין ע"ש כנלע"ד:

שנכנס לבית בדוק. משמעות הש"ס והפוסקים דאין לחלק כלל אפי' בככר קטן שיוכל עכבר לאכלו ואפי' ביטלו אפ"ה לא תלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן לקולא משום דאין ספק מוציא מידי חזקת ודאי איסור כיון שידעינן בודאי שעכבר גררה החמץ לפנינו אין ספק מוציא מידי ודאי כדאיתא להדיא בפסחים דף ט' ע"א וכ"כ הב"ח ודלא כראש יוסף דכת' דמיירי בככר גדול דאל"כ הוי ספיקא דרבנן לקולא לא דק:

ומצא פירורין. אבל אם מצא ככר שלם א"צ בדיקה כמבואר להדיא בסמוך בסימן תל"ט והיינו דוקא בביטל משא"כ בלא ביטל לא תלינן להקל וצריכין לבדוק עדיין כל הבית וכ"כ הטור להדיא בסי' תל"ט ובע"ש הניח דין זה בצ"ע וסיים וכת' מיהו מהא דפסק הטור עכבר נכנס וכו' נתעלם ממנו דברי הטור שכת' להדיא דין זה וכן דעת שאר הפוסקים ע"ל סימן תל"ט ס"ק ח':

ולבדוק הבית. והיינו כל החדרים שפתחיהן פתוח שיוכל העכבר לכנס שם אפילו דרך חור כמ"ש סימן תל"ד בשם שכה"ג. והב"ח פסק דלא חיישינן שמא גררה דרך חור אכן במ"א השיג על הב"ח בזה וכת' וז"ל ול"נ דבית פירושו חדר ואינו צריך בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם אבל שאר חדרים היינו בעי' דגמ' בנכנס לחצר ואינו ידוע אם נכנס לבית ומסקינן אע"פ שקרוב לבית מאד תלינן להקל וא"צ לבדוק אם ביטל או שאין הככר גדול ה"ה כאן עכ"ל ובאמת מל' הרמב"ם בפ"ב מהל' חמץ והטור בסי' תל"ד והרוקח ושאר פוסקים שכתבו וז"ל יהא נזהר בחמץ שמשייר להצניעו שלא יצטרך בדיקה אחרת כגון אם יטלנו עכבר בפניו שאז צריך לבדוק כל הבית פעם אחרת עכ"ל מלשון כל הבית תשמע דכל החדרים שאפשר לעכבר לבא משם לשם צריך בדיקה וכן משמע קצת בהא דמדייק שם בש"ס דף ט' על המתני' אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית טעמא דלא חזינא דשקיל אבל חזינא דשקיל בעי בדיקה וגם בשני בתים בדוקים ולא ידעינן להי עייל אם הם של אדם א' שניהם צריכין בדיקה לדעת הטור סימן תל"ט ומה דמייתי המ"א ראיה מהא דחצר אין ראיה כלל דאפשר לומר דהתם כיון שהחצר אינו בדוק תלינן באינו בדוק כמו בית א' אינו בדוק וא' בדוק תלינן באינו בדוק כמבואר בסי' תל"ט וגם איכא למימר שלא נכנס העכבר כלל לא' מהבתים רק מחצר לר"ה ועופות ועורבים השכיחים בחצר נטלוהו כדאיתא לעיל סי' תל"ג ובזה מיושבים גם כן מה שמקשה בראש יוסף לקמן סי' תל"ט על הטור בדין דחצר ע"ש ומדחיק מאד בזה ולפמ"ש ניחא:

שאין דרכו של עכבר לפרר וה"ה כלב ותרנגול. אחרונים בשם רוקח:

אם תינוק נכנס ודוקא תינוק משא"כ קטן בר דעת ע"ל ס"ס תל"ד.

שחזקתו שאכלו. אפי' לא ביטלו כ"כ הב"ח וגיסי הרב בספרו א"ז ודלא כע"ש וכן נ"ל ראיה ברורה ממ"ש התוס' בפסחים דף יו"ד ע"ב ד"ה מפני שדרכו של תינוק לפרר ואפי' לרשב"ג דאמר תבדוק כל השדה שאני הכא דיש רגלים לדבר שפירורין מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו עכ"ל ואם איתא דלא מתירין גבי תינוק אלא א"כ שבטלו בלא"ה לא קשה מידי מרשב"ג דמיירי שם לענין טומאה באיסור דאורייתא ומשום ספיקא דאורייתא לחומרא משא"כ הכא בביטול באיסור דרבנן וכמבואר להדיא בטור וב"י סי' תל"ט ע"ש וגבי על ובדק ואשכח דבביטול מודה רשב"ג אלא ודאי אין לחלוק כלל וק"ל:

כזית חמץ. משמע אבל בפחות מכזית א"צ סולם להורידו וסגי בביטול וכ"כ בע"ש:

חמין בבור. ברוקח סי' רע"א כת' בשם התוספתא דחמץ שנפל בתוך הבאר הרי הוא כמבוער עכ"ל. וצריך לחלק בין הבאר לבור רק שאין בו מים וע"ל סי' תס"ז לענין להשתמש בפסח בבאר שנפל בתוכו חמץ ע"ש: