שולחן ערוך, אורח חיים תל״ב: דין ברכת בדיקת חמץ. ובו ב' סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין ברכת בדיקת חמץ. ובו ב' סעיפים:
קודם שיתחיל לבדוק יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ (ואם התחיל לבדוק בלא ברכה יברך) כל זמן שלא סיים בדיקתו (כל בו) ויזהר שלא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסין בו חמץ:

בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים ואם בעל הבית רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך ב"ה: הגה ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק כדי שלא יהא ברכתו לבטלה (מהר"י ברי"ן) ומיהו אם לא נתן לא עכב דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא (כל בו):

קודם שיתחיל כו'. וקודם שיבדוק יטהר ידיו אפילו בלא שפשוף ואין זה מגסי רוח. מהרי"ל מ"מ ע"י שמסיך רגליו וישפשף עדיף טפי (מהרש"ל בש"ת סי' פ"ו) ויברך אקב"ו על ביעור חמץ והטעם למה במקצת ברכות מברכין בעל ובמקצת מברכים בל' ע' באבודרה"ם ומשמע בגמרא ובאשרי פ"ק דפסחים באם ברך לבער חמץ יצא וכ"כ בתא"ו נתיב ה' חלק א' והא דלא מברך תחילה לבער חמץ משום שאין צריך להניח פרורי חמץ כי דעת אדם על ביעור אם נמצא ע"כ אומרים על ביעור ולא לבער שמשמע בודאי יבער חמץ ישמא לא ימצא חמץ כנ"ל (ועוד דמש"ה לא מברך לבער אף) שהוא ודאי להבא משמע היינו משום שמברכותיו ניכר אם הוא ת"ח ממילא בזה ניכר שהוא ת"ח ויודע שעל ביעור נמי להבא משמע כדאמרי' בברכות פ"ב משתבח רבא לר"ז שהוא אדם גדול ובקי בברכות כו' פתח ואמר מוציא לחם מן הארץ אמר זה שאמרו עליו שהוא אדם גדול כו' מאי קמ"ל אלמא שצריך להשמיענו חידוש בברכותיו. רש"ל מתמיה למה לא יברך אז שהחיינו ע"ש והב"ח מיישב ועיין במ"ש לעיל סימן כ"ט דיראה לי לחלק לענין ברכת שהחיינו דוקא שבאה על שמחת לבו של אדם שזכה לזמן הזה לקיים המצוה בהא ודאי יש לו רשות לברך וכדאמרינן בפרק בכל מערבין אקרא חדתא אבל לענין שאר ברכות אין לברך היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא מ"ה השיב רבינו על רבינו האי גאון לעיל סי' ס"ט לענין ברכת לשמור מצותיו דהתם הוא ודאי ברכה לבטלה ולענין הלכה ראוי ונכון שלא להכניס עצמו בספק ברכה וכן נוהגין שלא לברך שהחיינו בבדיקת חמץ:

על ביעור. ואם בירך לבער יצא הסכמת אחרונים ועיין ט"ז בסימן קע"ז ס"ק ד' ויטול ידיו קוד' הברכה והוא רק משום נקיות. והא דאין מברכין שהחיינו על בדיקת החמץ. לפי שהבדיקה היא צורך הרגל סמכינן אזמן דרגל. (ורש"ל דחה טעם זה להיות מוי"ו ולמעלה חל האיסו'. וח"י בשם חמיו הגאון זכרונו לברכה תי' דעכ"פ אינו עובר בבל יראה עד הלילה ועיין ט"ז ס"ק ג') ועיין ט"ז ובח"י:

שלא סיים. ואם סיים יברך למחר בשעה שעוסק בשריפה ט"ז ומ"א. וח"י כתב דלאחר שסיים הבדיקה בלילה שוב אין לברך כלל וכ"פ הב"ח ע"ש. ובכנה"ג כתב דכה"ג יש לברך בלא שם ומלכות:

שלא ידבר. ודוק' דברים שאין צורך בדיקה ואם דבר קודם שהתחיל לבדוק חוזר ומברך. מ"א ח"י:

כל הבדיקה. ובזה א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל במצוה. מ"א ח"י:

מבני ביתו. וה"ה אחר שאינו מבני ביתו (והא דאין השליח ג"כ מברך עיין י"ד הלכות שחיטה ועיין א"ע סימן ל"ח וכשהבתים רחוקים לא מהני דמדמי להו הפר"ח למי שבירך אטלית קטן בביתו דמברך אטלית גדול בבה"כ) ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו:

סמך ברכה. ויענו אמן על ברכתו ואם אינם עומדין אצל ברכתו אין יכול לשלח אותם לבדוק. ח"י. ואם הבע"ה אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך מ"א. ולכתחלה יחזור אחר אנשים בני מצות ובדיעבד סגי בנשים ובעבדים [וקטנים] אבל לא בשפחה כנענית שלנו. ח"י:

ונוהגים. והנוהגים להניח יזהרו שלא יניחו אלא חמץ קשה שלא יפרך ובמקום המשומר מפני התינוקות והעכברים:

לא נתן. וכן ראוי לנהוג לכתחילה דחיישינן שמא יניחנו במקום שלא ימצאם הבודק. ט"ז. והאריז"ל כתב מנהג זה ויניח יו"ד פתיתים והוא ע"פ סוד גדול. גם הח"י מיישב ומקיים שלא לבטל מנהג של ישראל (וט"ז בשם תמים דעים כתב דמנהג נשים הוא ובמהרי"ו כתב טעם למנהג וכן ח"י נתן טעם לדבר ע"ש):

מסקנא דגמרא פסחים ז':

טור בשם אביו הרא"ש וכן כתב הרשב"א בתשוב':

טור.

שם מתוס' דברכות:

ס"א קודם. שם דכ"ע כו':

על. שם:

ואם התחיל כו'. כמ"ש בסוף פ"ז דברכות מי שאכל כו'. וע' רא"ש שם ול"ח ושם מדמי לברכת המצות שאמרו שם הלכך כו' דתניא טבל ועלה:

כל זמן שלא כו'. אבל משסיים לא כמ"ש בברכות שם. ולא היא כו' דלא כהג"א סוף פרק קמא דברכות דבור המתחיל בדלא מטא כו' וכל היכא כו'. וכן הסכימו הפוסקים וטעמו של הג"א ממ"ש בברכות שם דאומרים יוצר או אחר ק"ש אבל לאו ראיה היא כמ"ש הרשב"א דברכות לאו אק"ש נתקנו:

ויזהר. שם פ"ו מ' א' טול בריך כו' ועתוס' שם:

וטוב. שם ספ"ז אין מסיחין כו' וע' תוס' שם אבל משום הפסק לא כמש"ש פ"ב בהלל ובמגילה כו' פוסק כו' ועמ"א:

ס"ב בברכה א'. כמ"ש בפ' כיסוי הדם פ"ו ב' שחט מאה חיות כו':

ואם. תוספתא דברכות פ"ו עשרה שעושין מצוה אחת ברכה א' לכולם וע"ל סי' ח' ס"ה וסי"ב:

ונוהגין כו' ומיהו כו'. ע' ד"מ ומחלוקתם תלוי בפלוגתת ר"ת ור"י שכת' הרא"ש בפ"א דברכות בברכת הסוכה על השינה וע' תוס' שם ובפ"ד דסוכה. וראייה דא"צ מדאמרינן בפ"ק דפסחים יבדוק בתוך המועד וע"ל סי' תל"ה דיבדוק בברכה וע' פר"ח ועוד יש ראיה דא"צ מברכת המפיל:

סעיף א' קודם שיתחיל לבדוק וכו'. נ"ב הנה אם יש לאדם חיוב לבדוק גם בחנות מה יעשה בברכה נראה כדי לצאת מידי ספק אם הליכה הוי הפסק או לא לכך יכוין בפירוש שאינו מכוין לצאת בברכה זו רק להבית ולא להחנות או יראה שיעשה איזה מעשה שעושה הפסק ויהיה רשאי אח"כ לברך בחנות ולא הוי גורם ברכה שאינה צריכה כמבואר בסי' רט"ו כיון דעושה כן כדי לצאת מידי ספק פלוגתת הפוסקים כן השבתי לק"ק ניזניב:

ממצות מילה אין ראיה ששם אם אין האב מל חייבים ב"ד לממהלי' ולכך כל אחד יכול לברך אבל נראה לי ראיה מעושה שליח לתרום שהשליח מברך דאל"כ שאין השליח מברך א"כ לא הי' מועיל לכתחלה לומר לשליח לתרום כשם שאלם וערום אינם תורמים לכתחלה משום הברכה ועיין ברמב"ם הל' תרומה פרק ח' הלכה ח' וק"ל:

[א] יברך וכו'. וקודם ברכה יטהר ידיו בנטילה (מהרי"ל):

[ב] [לבוש] אין צריך להניח וכו'. ומהרי"ו סימן קצ"ג כתב טעם המנהג דכשיש לו חמץ נזכר למחר בזמן הביעור לבטל (חק יעקב). וקשה ממה נפשך אי שייר חמץ ממה שאוכל למחר יקיים שריפה בחמץ ויזכור לבטל ואי לא ישייר מאי איכפת ליה בביטול למחר, שוב עיינתי במהרי"ו גופיה דמבואר שם כדי שיזכור ביטול דלילה שאחר הבדיקה בשעה שמצא חמץ ולא על ביטול דלמחר, אך במהרי"ל ומטה משה סימן תקנ"ה משמע כן, ועוד למאי שנוהגין לשרוף הכלי אין לחוש. וכתב מטה משה יזהרו שלא יניח אלא חמץ נוקשה שלא יפרר ובמקום משומר בפני תינוקות ועכברים וצריך להצניע החמץ שרוצה לאכול ואף אם ימצא אותו הבודק אין קפידא בכך:

[ג] שלא סיים וכו'. זה לשון הב"ח בסוף דבריו וכיון שסיים בדיקותו הפסיד הברכה, עד כאן. משמע להדיא דלא סמך על מה שכתב בתחילה דלהרא"ש יש לברך בשעה חמישית בשעה שריפה אלא פסק כמשמעות הכלבו משום דספק ברכות להקל ודלא כעולת שבת, ונראה שיש לברך בלא שם ומלכות בשעה חמישית וכהאי גוונא פסק שיירי כנסת הגדולה במי ששכח לברך בשעה שבנה מעקה לגגו. שוב נדפסו ט"ז ומגן אברהם ופסקו כהרא"ש וספר חק יעקב הסכים לדברי, ועיקר כן:

[ד] [לבוש] כיון שהבדיקה וכו'. תימא הא איסור חמץ משש בשעת זביחת הפסח (רש"ל), ותירץ אדוני אבי הרב נר"ו דטעם הבדיקה שלא יעבור על בל יראה ואין עובר עד הלילה כמו שכתב בריש סימן תל"א, והפרישה תירץ דזביחת הפסח הוא לצורך הרגל לאכול בלילה, ובכלבו כתב עוד טעם שלא יהנה מהם, ובתשובת הרשב"א סימן שע"ט הקשה מדמברכין זמן ביום כיפור:

[ה] שלא לדבר וכו'. דוקא דברים שאין מצורך הבדיקה ואם דיבר חוזר ומברך, אבל צרכי הבדיקה כגון לפתוח החדר או להדליק נר אם כבה מותר, עיין סימן קס"ז סעיף ז':

[ו] יעמיד וכו'. כתב מעגלי צדק במהרי"ל איתא דאף דמהימני להעיד בית זה בדוק הוא מכל מקום לא מהימני הם עצמן לבדוק, ולא נראה כן מש"ס דילן אף דבירושלמי איכא מאן דאמר דלא תיתני נשים מתוך שהן עצלניות וכו' עד כאן לשונו, ואני עיינתי במהרי"ל גופיה שכתב זה לשונו שכל אדם יחזור אחר בני מצוה אנשים לסייען בבדיקת חמץ ואם אי אפשר לו כלל באנשים יסייעו לו נשים, אכן נאמנות נשים להעיד על בית שראו בודק. הרי דלא כתב רק שלכתחילה לא יקח נשים לסייעו, אבל כשאירע לו שאמרה האישה שהיא בדקה מודה דנאמנת, ובהכי מיירי ש"ס פסחים דף ד', וטעמא דלא יקח לכתחילה משום דקאמר בש"ס אי דאורייתא אין נאמנים לכך אף שהוא דרבנן יותר עדיף ליקח אנשים, גם הב"ח בסוף סימן תל"ז לא ירד לזה. גם מה שכתב דירושלמי פליג על ש"ס דילן באמת שכן כתבו הרא"ש ריש פסחים ותוס' דעירובין דף נ"ט, אבל מצאתי בתורת הבית הארוך דף ח' וחידושי רשב"א דף י"ז בירושלמי הוא מקשן ותירצן ופריך לית כאן נשים רצה לומר שהנשים נאמנים אף בשל תורה, ומשני מתוך שהן עצלנות בודקות כל שהן לכך אילו הוי דאורייתא לא מהימני, הרי דגם הירושלמי סבירא ליה כש"ס דילן, וכן משמע במהרי"ל שם שהבין דירושלמי לא פליג. ועיין בכלבו ריש הלכות בדיקת חמץ דיש שם טעות סופר וצריך עיון איך להגיה. גם נראה לי מלשון מהרי"ל דדוקא נשים נאמנים להעיד על בית אחד שראו בדוק ולא קטן כיון שאינו בידו, וכהאי גוונא כתבו התוס' שם גבי תחומין, ובאמת קשה לכאורה מהא דהקשה תוס' מתחומין דאסמכוהו מדאורייתא, וצריך לומר דבדיקת חמץ נמי כן ודחוק וצריך עיון. וכן בעירובין דף ל"א צריך עיון זה בתוס', גם תוס' דפסחים ותוס' דעירובין לכאורה סותרים. מצוה מן המובחר לעסוק בעצמו (סדר היום):

[ז] בשעה שהוא מברך וכו'. ואם בעל הבית אינו בודק ומצוה לאחר אחר מברך (מגן אברהם), אבל אם רק מסייע לא יברך כיון שבירך בעל הבית, ואף שלא שמע מבעל הבית לכן ראוי שלא יסייע לבדוק אם לא שעמד שם בשעת ברכה (חק יעקב), ומשמע מלבוש דלא נהיגין כמהרא"ש לברך על מצוות אף שמוציא למסייען וכן כתב הב"ח ומעגלי צדק וכן משמע מרבינו ירוחם:

לא עכב. דהא בסי' תל"ה כשלא בדק בי"ד בודק תוך המועד והסכימו פוסקים דיברך עיין פר"ח:

א) [סעיף א'] קודם שיתחיל לבדוק וכו' ויטול ידיו קודם שיברך על הבדיקה. מהרי"ל. והביאו הב"ח ססי' זה ומ"א רס"י זה. וכ"כ רש"ל בתשו' ססי' פ"ו אלא שכתב דיותר טוב אם תהיה הנטילה ע"י הסך רגליו או שפשוף ניצוצות משום דלא ליתחזי כיוהרא יעו"ש. והביאו הב"ח שם ומחה"ש וא"א ריש הסי' ואין לברך על נטילה זו דאינה אלא משום נקיות ח"י או' א' חמ"מ או' א'

ב) וה"ה אם בעה"ב מברך ובני ביתו אצלו יטהרו ידיהם קודם שיתחילו לבדוק מה"ט ואם אין ידיהם נקיים מאחר דיש לענות אמן פשיטא שצריך ליטול ידיהם. א"א שם. ועיין לקמן סעי' ב' וכתבו האחרונים דצריך שיהיה הבודק טהור מטומאת קרי ומת"ה ולכן נכון לטבול קודם.

ג) שם קודם שיתחיל לבדוק וכו' דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. פסחים ז' ע"ב. וקודם הברכה. ילמוד מאמר הזוהר בר"מ פ' בא ד"מ ע"ב מתחלת ד"ה וישא העם עד יצר טוב. יפ"ל ח"ה. ואח"כ יאמר לשם יחוד וכו' בשם כל ישראל ובשם כל הנפשות והרוחות והנשמות חיות יחידות המתייחסים אל שורשי נפשינו רוחינו ונשמותינו חיתינו יחידתינו ומלבושיהם והקרובים להם שמכללות אצילות בריאה יצירה עשיה ומכל פרטי אצילית בריאה יצירה עשיה דכל פרצות וספירה הריני מוכן ומזומן לקיים מ"ע דרבנן לבדוק את החמץ לאור הנר בחורין ובסדקין שברשותינו בליל י"ד לחו' ניסן כאשר הורו לנו רבותינו אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר לעשות נ"ר ליוצרינו ולעשות רצון בוראינו לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויה"ר מלפניך ה' או"א שתהיה חשובה ומקובלת ורצויה לפניך מצוה זו ויעלה לפניך כאלו כוונתי בכל הכוונות הראויות לכוין במצוה זו, ויהי נועם וכו' ואח"כ מברך   ובעת הבדיקה יכוון שעי"ז יתבערו הקלי' משרשי הנפש שלי.

ג) ואחר הבדיקה קודם ביטול יאמר לשם יחוד וכו' הריני בא לקיים מ"מ דרבנן לבטל שאור וחמץ בליל י"ד לחו' ניסן כדי לעשות נ"ר ליוצרינו ולעשות רצון ביראינו לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויה"ר מלפניך ה' או"א שתהיה חשובה ומקובלת ורצויה לפניך מצוה זו ויעלה לפניך כאלו כוונתי בכל הכוונות הראויות לכוין במצוה זו ותבטל כוחות הטומאה והקלי' וכל אויביך (ס"מ) וכל שנאיך (לילית) מהרה יכרתו ומלכות הזדון הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם ב"ב ותמלוך עלינו מהרה אתה ה' לבדך בחסד וברחמים בצדק ובמשפט ואת צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קוינו כל היום. יהיו לרצון וכו' ואח"כ מבטל, ועי"ן לקמן סי' תל"ד או' כ"ח,

ג) ואחר הביטול יאמר יה"ר מלפניך ה' או"א שתתן לנו כח ויכולת ועזר וסיוע לפשפש בנגעי בתי הנפש אשר נואלנו בעצת יצה"ר, אנא ה' הפרד נא מעלינו צד הרע שביצה"ר ותזכנו ותלבבנו בכח יצה"ט. השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתיך והחזירנו בתשו' שלימה לפניך ותרפא את רמ"ח אברים ושס"ה גידים של גופנו נפשנו רוחני ונשמתנו רפואה שלימה כי אל רופא רחמן אתה, עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך והצילנו מאיסור חמץ ואפי' מכל שהוא לנו ולכל בני ביתנו ולכל ישראל אחינו. שנה זו ובכל שנה ושנה הבא עלינו לחיים טובים ולשלום כיר"א. יהיו לרצון וכו'

ד) שם. על ביעור חמץ. כבר האריכו הרא"ש והר"ן בפ"ק דפסחים בטעם למה בקצת ברכות מברכין בעל וקצתם מברכין בלמ"ד וגם הרמב"ם כתב בזה בסוף הלכות ברכות יעו"ש. ב"י. ח"י או' א'

ה) שם. על ביעור חמץ. אע"ג דלא מבער מ"מ עכשיו מתחיל הביעור שע"י שבודק לבער ומבטל החמץ שאינו ידוע לו ממילא מבער גם עכשיו והוי מעין הביעור דמחר. ט"ז סק"א. ר"ז או' א'.

ו) שם. על ביעור חמץ. והא דאין מברכין על ביטול חמץ משום דביטול הוי בלב (ר"ל דיכול לבטל גם בלב כמש"ל רסי' תל"א) ואין מברכין על דברים שבלב, ועוד דבכלל ביעור ישנו לשון ביטול ואין בכלל לשון ביטול ביעור והא דאין מברכין על בדיקת חמץ שהוא מתחיל בה מיד י"ל שאין בבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום. ב"י ט"ז שם. ר"ז או' ב'

ז) שם. על ביעור חמץ, ואם בירך לבער יצא. ד"מ או' א' ב"ח פר"ח עו"ש או' א' ח"י או' ג' חק יוסף או' ב' חמ"מ או' א' ער"ה או' א' ר"ז או' ד' וכן בשאר מצות שמברכין עליהם בלשון על כמו על אכילת מצה על אכילת מרור אם בירך עליהם בלמ"ד לאכול מצה לאכול מרור יצא וכן כל מצות שמברכין עליהם בלמ"ד לקבוע מזוזה לקרוא את ההלל אם בירך בלשון הנ"ל על קביעת מזוזה על קריאת הלל יצא. ר"ז שם.

ח) שם. על ביעור חמץ. וכתב הרמב"ם בסוף הלכות ברכות דבין שבודק לעצמו בין שבודק לאחרים מברך כך, פר"ח.

ט) וכתב בעל העיטור איכא מאן דמברך שהחיינו על הבדיקה דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מ"ד דלא מברך דהא לא קבע ליה זימנא דמפרש בים ויוצא בשיירה ודעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבדוק. וכ"כ הרא"ש ז"ל שאין לברך שהבדיקה היא לצורך הרגל. (ומה שהקשה רש"ל ע"ז דהא איסור חמץ קודם לרגל משעת שש ולמעלה כבר תירץ ח"י או' ד' משם חמיו הגאון ז"ל דהא עכ"פ אינו עובר בל יראה עד הלילה יעו"ש) וסמכינן אזמן דרגל. והב"ד הטו"ר. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' רכ"ג דאין דרכנו לומר זמן. וכן הסכים הב"ח וכתב וכן נוהגין שלא לברך שהחיינו על הבדיקה. וכ"כ הברכ"י או' ג' ובספרו מחב"ר או' א' דהאידנא דנהוג כ"ע שלא לברך נראה פשוט דהכי נקטינן ולאפוקי מהפר"ח בזה דכתב דראוי לנהוג ולהנהיג יעו"ש. וכן המט"י או' א' והנה"ש והכס"א או' ב' השיגו על דברי הפר"ח ודעתם שלא לברך יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' א' על דברי הפר"ח דלא נהגו כן. וכ"פ במקו"ח בחי' או' א' דאין לברך, וכ"פ הר"ז או' ג' מיהו כתבו האחרונים דאם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש יברך עליו שהחיינו קודם ברכת ביעור חמץ ולכוין לפטור הבדיקה. כ"כ בן א"ח פ' צו או' ה' ועיין באו' שאח"ז ודו"ק.

י) ואם בירך זמן על הבדיקה י"ל דמברך ארגל זמן דהרגל עיקר ובדיקה טפילה. מש"ז או' ב' ועיין לקמן סי' תרמ"א.

יא) שם בהגה. יברך כל זמן שלא סיים וכו' דכ"ז שלא סיים מקרי עדיין עובר לעשייתן. ב"י בשם הכלבו. ט"ז סק"ב. עו"ש או' א'.

יב) שם בהגה. יברך כ"ז שלא סיים וכו' ומשמע מכאן דאם כבר סיים כל הבדיקה שוב אין לברך. ומתי מקרי סיום הבדיקה יש חלוקי דעות דלדעת הט"ז ומ"א (וכ"ה דעת ח"א כלל קי"ט או' י"ט) יכול לברך בשעה ה' כששורף את החמץ דאז גמר הבדיקה לדעת הרא"ש אכן סתימות לשון הרב והכלבו משמע קצת דלאחר שסיים הבדיקה בלילה שוב אין לברך כלל וכ"פ הב"ח וכן עיקר ושלא להכניס עצמו בספק ברכה. ח"י או' ו' וכן הסכים א"ר או' ג' אלא שכתב שיש לברך בלא שם ומלכות בשעה ה' וכ"כ ח"י שם מקו"ח בחי' או' ב' ר"ז או' ה' דה"ח או' א' והחמ"מ או ג' כתב שיחזור וישתמש חמץ באיזה חדר שכבר בדק ובהכרח יהיה שיחזור לבדוק ואז יצטרך לברך לכ"ע יעו"ש. ועיין לעיל סי' קנ"ח או' פ"ה.

יג) שם בהגה. יברך כ"ז שלא סיים וכו' כתב הפר"ח אעפ"י שסיים הבדיקה כיון שלא ביטל ביטול הלילה מצי לברוכי קודם שיבטל יעו"ש. אמנם מדברי הפו' הנז' באו' הקודם משמע כל שסיים הבדיקה אעפ"י שלא ביטל לא מצי לברך. וכ"כ הזכ"ל סק"ב על דברי הפר"ח הנז' דכיון דהוי מילי דברכות שב וא"ת עדיף ולאחר שסיים הבדיקה שוב אין לברך עוד בשם ומלכות אף שעדיין לא ביטל וכ"כ השו"ג עכ"ד.

יד) שם בהגה. כ"ז שלא סיים הבדיקה. הא אם סיים לא יברך אפי' תוך כדי דיבור. ער"ה ססי' קנ"ח. חקת הפסח או' ב' וכן העלו האחרונים ביו"ד סי' י"ט סעי' א' לגבי שחיטה דלא כפר"ח יעו"ש בתב"ש או' ב' וכרתי או' ג' וזב"ש או' א'.

טו) שם. ויזהר שלא ידבר וכו' ואם שח בדברים שאינם מענין הבדיקה צריך לחזור ולברך כמ"ש סי' קס"ז סעי' ו' יעו"ש. עו"ש או' א' מ"א סק"ג. ח"י או' ז' א"ר או' ה' חמ"מ או' ב' מקו"ח או' ג' ר"ז או' ו' ח"א כלל קי"ט או' י"ט. דה"ח או' ב' וכל שהפסיק אפי' מלה אחת או שענה אמן אחר עצמו הוי כסח וחוזר ומברך. א"א או' ג' וכ"כ לעיל סי' קס"ז או' מ"ד דאפי' בתיבה א' הוי הפסק אמנם בענה אמן כתבנו שם או' ס"א דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל יעו"ש.

טז) שם. ויזהר שלא ידבר וכו' דבר פשוט הוא דצריך ליזהר מן הדיבור אפי' בדברים שהם מענין הבדיקה דאין חילוק בזה אלא לענין דיעבד דבדיעבד א"צ לחזור ולברך אם שח בדברים שהם מענין הבדיקה וזה פשוט ומבואר מכמה מקומות והבאה"ט לא דק בלישניה בזה. מאמ"ר או' ג' וכ"כ הר"ז שם. ומיהו אחר שהתחיל לבדוק נראה מדברי האחרונים דאפי' לכתחלה יכול לדבר בדברים שהם מענין הבדיקה וכ"ה משמעות לשון הש"ע. מאמ"ר שם. וכ"כ החמ"מ שם. ועיין לקמן או' ח"י.

טוב) שם. ויזהר שלא ידבר וכו' בסי' קס"ז סעי' ו' יש מחלוקת אם בירך הבוצע והפסיקו אח"כ האחרים וה"ה כאן אם בעה"ב מברך וסמכו אחרים על ברכתו תלוי במחלוקת זו. יעו"ש. א"א או' ג'. ועיין בדברינו לשם או' נ"ח ואו' נ"ט שהעלינו להלכה דאם האחרים הפסיקו בדיבור אחר שטעם הבוצע והם עדיין לא טעמו צריכים לחזור ולברך אבל אם הבוצע שח אחר שטעמו אחרים והוא עדיין לא טעם א"צ לחזור ולברך יעו"ש. וה"ה לכאן דאם בעה"ב שח אחר שהתחילו המכוונים לבדוק א"צ לחזור ולברך אבל אם המכוונים שחו אחר שהתחיל הבעה"ב לבדוק צריכים לחזור ולברך.

חי) שם. וטוב שלא ידבר וכו' ומיהו צורך בדיקה כגון אם כבה לו הנר להדליק לו או לפתוח לו החדר מותר וכן כל כה"ג. וכ"כ במהרי"ל. עו"ש או' א'. ועיין לעיל או' ט"ז.

יט) שם. וטוב שלא ידבר וכו' ומשהתחיל לבדוק לא הוי שיחה הפסק מידי דהוה אישיבת סוכה והמדבר בתוך סעודתו דלא הוי שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך. טור. וכתב ברכת אברהם ח"ד סי' קל"ט בהא פליגנא ואמינא הלכה ואין מורין כן דצריך לחזור ולברך כיון דלא נתקיימה הברכה עד שישלים כל הבדיקה. והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ג' וכתב וכ"כ המרדכי בפ"ק דפסחים בשם תשו' הגאונים. אמנם הפר"ח כתב דהרי"ף והרז"ה והר"ן והרשב"א והרא"ש כולהו ס"ל כיון שהתחיל במצוה אעפ"י שהפסיק אח"כ א"צ לחזור ולברך וכתב וכן עיקר יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ח' וכתב וכ"ה הסכמת אחרונים ובספק ברכה להקל שומעין יעו"ש וכ"כ הער"ה או' ג' בשם כמה פו' דכל שהתחיל לבדוק לא הוי שיחה הפסק יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ד חק יוסף או' ז' מקו"ח בחי' או' ד' ר"ז או' ז' ח"א כלל קי"ט או' י"ט. דה"ח או' ב' חקת הפסח הנד"מ.

ך) שם. בדברים אחרים. אפי' בד"ת. ר"ז שם.

כא) שם. עד שיגמור כל הבדיקה. ל"ד אלא עד שיגמור גם הביטול. וכ"כ הר' מנוח בפ"ג ואחר שהבדיקה והביטול תרוייהו צורך הביעור נינהו צריך ליזהר שלא לשוח עד שישלים הבדיקה והביטול כדי שלא יסיח דעתו מיהו אם שח א"צ לחזור ולברך יעו"ש. חקת הפסח סוף או' ד' וכ"כ מש"ז או' ג' ברכ"י או' ד' בשם השה"ל.

כב) [סעיף ב'] בברכה אתת יכול לבדוק כמה בתים. ולא הוי הפסק ההליכה מבית לבית כיון דאף אם שח א"צ לברך שנית וע"כ ההליכה לא הוי הפסק. בית הלל לי"ד סי' רפ"ט או' א' ח"י או' ט' ר"ז או' ז' ומשמע דאפי' אם היו הבתים רחוקים זה מזה לא הוי ההליכה הפסק. ומיהו הפר"ח כתב דאם היו הבתים רחוקים הוי ההליכה הפסק וצריך לחזור ולברך והביא ראיה מדין הטלית לעיל סי' ח' סעי' י"ג יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל קי"ט או' כ"א. אמנם המאמ"ר או' ד' כתב דמסתמיות דברי הרא"ש והטור נראה דאין חילוק בין אם הבתים רחוקים זה מזה או לא דלעולם א"צ לברך שנית וכן המנהג פשוט לבדוק הבתים והחנויות בברכה א' אעפ"י שהחנות רחוקה מן הבית וכתב על דברי פר"ח הנז' דשאני הכא דחיובא רביע עליה לבדוק כל המקומות ולא גמר מצותו עד שיבדוק כולם יע"ש. וכ"כ חק יוסף או' ח' יעו"ש. ובלא"ה גם בדין הטלית כתבנו שם דיש פלוגתא וא"כ איך יוכל לחזור ולברך אלא יש לכוין בפי' בשעת ברכה גם על מקומות הרחוקות.

כג) שם. יעמיד מבני ביתו וכו' וה"ה אחר שאינו מבני ביתו כדאיתא בש"ס דיש מקומות ששוכרין מי שיבדוק ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאי' רפ"ב דקידושין. מ"א סק"ה. ח"י או' יו"ד, מקו"ח או' ה'.

כד) שם. יעמיד מבני ביתו וכו' ולכתחלה טוב לשלוח אנשים וגדולים ובדעבד יוצא אף בנשים וקטנים כי הכל נאמנים על בדיקת חמץ אפי' עבדים. מהרי"ל. ח"י שם. מק"ח או' ו' ר"ז או' יו"ד. ובתשו' הרדב"ז סי' רפ"ט כתב דשפחות שלנו שמתגיירות יש להחמיר ואין לסמוך עליהם על הבדיקה יעו"ש. והביאו כנה"ג סי' תל"ז בהגה"ט. פר"ח שם בסוף הסי' ח"י בסי' זה או' יו"ד. מק"ח או' ו' ועיין עוד מזה לקמן ססי' תל"ז.

כה) שם. יעמיד מבני ביתו וכו' כדי שיענו אחריו אמן. ב"ח. ור"ל כדי שיכוין להוציאם בברכתו והם ג"כ יתכוונו לצאת בברכתו ויענו אחריו אמן וכמ"ש לעיל ססי' רי"ג יעי"ש. וכ"כ הר"ז בסי' זה או' ח'. ומיהו בדעבד אף אם לא ענו אמן יצאו ורק שכוונו לצאת כמ"ש שם סעי' ב'.

כו) שם. בשעה שהוא מברך. ואם בעה"ב אינו בודק כלל אינו יכול לברך להם. וכ"כ רש"ל בחולין סי' ד' יעו"ש. ער"ה או' ד'. מיהו בספרו חקת הפסח סוף או' ו' כתב דגם בעה"ב יכול לברך והשליח יבדוק דשלוחו של אדם כמותו יעו"ש. ועיין פר"ח ססעי' א' מה שמצדד בזה והנה"ש או' ה' השיב עליו ודעתו שאין לברך בעה"ב יעו"ש וע"כ נראה דאם ירצה לברך בעה"ב יש לבדוק מעט בהתחלה אחר הברכה ואח"כ יתן להשליח לבדוק כדי לצאת מפלוגתא.

כז) שם. על סמך ברכה וכו' דעשרה שעושין מצוה א' ברכה א' לכולם כמ"ש סי' ח' סעי' ה' ומשמע דאם בעה"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך. מ"א סק"ו. א"ר או' ז' חק יוסף. חקת הפסח שם. מאמ"ר או' ו' נה"ש או' ה' חמ"מ או' ה' מק"ח בחי' או' ר' ר"ז או' ח' ח"א כלל קי"ט או' ך' דה"ח או' ג'.

כח) שם. על סמך ברכה וכו' ואם אינם עומדים אצל ברכתו משמע דאינו יכול לשלוח אותם לבדוק וכ"ת ה"נ יברך השליח י"ל כיון דבירך בעה"ב והוא רק חדא מצוה אין לברך שני פעמים. ח"י או' י"א. א"ר שם. מק"ח שם. דה"ח שם. מיהו בדיעבד יכולין לבדוק אעפ"י שלא שמטו הברכה מבעה"ב. ר"ז שם. וכ"כ ח"א שם דאם באמצע הבדיקה נחלש בעה"ב ומצוה לאחר לבדוק אעפ"י שלא היה שם בשעת הברכה א"צ לברך כיון שהכל מצוה א'.

כט) שם הגה. ונוהגין להניח פתיתי חמץ וכו' ודוקא נוקשה שלא יפרר. ובמקום משומר בפני תינוקות ועכברים. דרשות מהרי"ל. מט"מ סי' תקנ"ה. מ"א סוף הסי' ח"י או' י"ג ר"ז או' י"א.

ל) שם בהגה. ונוהגין להניח וכו' ונכון הדבר להניח פתיתין אלו קטנים פחותין מכזית כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת אם יאבד אחד מהן. זר"א ססי' מ"ח. והביאו מחב"ר בסי' זה או' ט' ובסי' תל"ט או' ב' שע"ת או' ז'.

לא) שם בהגה, ומיהו אם לא נתן לא עיכב וכו' והראב"ד בס' תמים דעים סי' כ"ט כתב דמנהג זה מעשה נשים הוא. וכ"כ הט"ז סק"ד דלכתחלה ראוי לנהוג שלא להניח דחיישינן שמא יניחנו במקום שלא ימצאנו הבודק יעו"ש. ומיהו מהרי"ו סי' קצ"ג כתב הטעם שמניחין כדי שלא ישכח לבטל למחר משא"כ כשיש לו חמץ נזכר בזמן הביעור לבטל עכ"ל ול"נ טעם המנהג שאם יבדוק ולא ימצא זמן מה יתרשל שוב ויתייאש מן הבדיקה ולא יבדוק עוד היטב לכן מניחין לו פתיתין שעי"ז שימצא חמץ יתן לבו לבדוק היטב אולי ימצא עוד ואין לבטל מנהג ישראל. ח"י או' י"ד. וכ"כ הר"ז או' י"א דכבר נתפשט המנהג להניחן ומנהגו של ישראל תורה הוא עכ"ל. ובתשו' עמק הלכה סי' קכ"ח כתב דלדידן חובה היא להניח פתיתין משום חשש ברכה לבטלה דנוהגין כמ"ש רמ"א לקמן סי' תל"ג דצריך לכבד חדריו קודם בדיקה ושוב אין הבדיקה חיובית יעו"ש. פ"ת. וכ"כ בפע"ח שער כ"א סוף פ"ה בשם האר"י ז"ל דצריך להניח קודם הביעור יו"ד פתיתי חמץ לבערם ולכן שורפין ומבטלין אותה מן העולם נגד יו"ד כתרין דמסאבותא עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף קמ"ט ע"א יעו"ש.

לב) שם בהגה. לא עיכב וכו' וכ"כ הפר"ח. ברכ"י או' ה'. וכ"כ האחרונים. ובדרשות מהרי"ל כתב דאם לא מצא שום חמץ בבדיקה ישרוף הכלי לכל הפחות כדי לזכור הביעור. והביאו ד"מ או' ב' ולקמן ססי' תמ"ה בהגה. מט"מ סי' תקנ"ה. עו"ש או' ב' והיינו אם הוא כלי עץ וגם בעניין שאין בו משום בל תשחית וע"כ היותר נכון להניח פתיתין אם אפשר כנז' באו' הקודם. ועיין עוד לקמן ססי' תמ"ה,

יטול ידיו קודם הבדיקה (מהרי"ל ב"ח): על ביעור. משום דבדיק' תחלת ביעור הוא:

כ"ז שלא סיים. פירוש דאם סיים לא יברך עכשיו אלא יברך למחר בשעת שריפה דהא מברכין על ביעור חמץ ואף על פי שבטלו מ"מ חייב לשרפו מתקנת חכמים ועוד דהא אומר כל חמירא דלא חזיתיה אבל החמץ שראה לא ביטל וגם במהרי"ק שורש קע"ד כ' די"א שיברך לעולם בשעת שריפ' ומכ"ש כה"ג וע' בב"ח שבסוף דבריו צ"ע שכ' להרמב"ם א"צ לברך והרי הרמב"ם כ' כל מצוה שיש לה משך זמן חייב לברך ועמ"ש סס"י רי"ד ובי"ד סי' י"ט בש"כ:

ויזהר שלא כו'. ואם בדברים שאינן מענין הבדיקה שח צריך לחזור ולברך כמ"ש סי' קס"ז ס"ו:

וטוב שלא כו'. ובזה א"צ לחזור ולברך:

יעמיד מב"ב. ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאי' רפ"ב דקידושין ועמ"ש סי' תל"א וסי' ת"ע, ובגמ' משמע דיש מקומות שנהגו לשכור מי שיבדוק:

על סמך ברכה. די' שעושין מצוה א' ברכה א' לכולם עסי' ח' משמע דאם בע"ה אינו בודק רק מצוה לאח' לבדוק אותו אחר מברך וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק ול"ד למ"ש סי' תקפ"ה גבי שופר שהתוקע מברך דשאני התם שהשומ' שומע הברכ' ויוצא בברכתו אבל הכא למה יברך הבודק כיון שאין המצוה עליו וצ"ל דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמיל' שהמצו' על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך וע' בטור י"ד סי' רס"ה, ונוהגים להניח חמץ נוקש' במקום משומר (מט"מ מהרי"ל) ואם חסר לחמו עסי' תל"ד:

(א) קודם שיתחיל לבדוק – כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן:

(ב) יברך – י"א שטוב שיטול ידיו קודם והוא רק משום נקיות:

(ג) על ביעור חמץ – דאע"ג דאינו מבער עד למחר מ"מ כיון דבדיקה זו לצורך ביעור הוי מעין הביעור ואין מברכין על בדיקת חמץ דאין זה סוף מצותו וגם אין מברכין על ביטול חמץ כיון דעיקר הביטול תלוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב. אם בירך לבער יצא [אחרונים]:

(ד) כ"ז שלא סיים בדיקתו – דכל זמן שלא סיים מקרי עדיין עובר לעשייתו. ואם כבר סיים הבדיקה לא יברך עכשיו אלא יברך למחר בשעת שריפה דהא מברכין על ביעור חמץ ואע"פ שבטלו אתמול בשעת בדיקה מ"מ חייב לשרפו מתקנת חכמים ועוד דהא אז אמר כל חמירא דלא חזיתיה והחמץ שראה לא ביטל [ט"ז ומ"א וש"א] ויש מאחרונים דס"ל דלא נתקנה הברכה כ"א בעת הבדיקה ולדעתם יברך בשעת שריפה בלא שם ומלכות. ונראה שהרוצה לסמוך ולברך אין מוחין בידו דיש לו על מי לסמוך:

(ה) ויזהר שלא ידבר – ובדיעבד אם שח בדברים שאין צורך הבדיקה יחזור ויברך דהפסיק בין הברכה להמצוה:

(ו) וטוב וכו' – ובזה אין צריך לחזור ולברך כיון שכבר התחיל המצוה ובדברים שהם צורך הבדיקה גם לכתחלה יוכל לדבר שזה אין חשיב הפסק כלל [אחרונים]:

(ז) כמה בתים – וההליכה מבית לבית לא הוי הפסק ועיין בח"א שכתב דאם בודק ביתו וחנותו והחנות הוא בחצר אחרת צריך לחזור ולברך אמנם מצאתי בחק יוסף ובמאמר מרדכי שדעתם דכולהו חדא מצוה היא שמחויב לילך ולבדוק כל המקומות שיש בהם חמץ ואין שייך לומר דהליכה הוי הפסק בזה:

(ח) יעמיד מב"ב – וה"ה אחר שאינו מב"ב אלא דבר בהוה וכדאיתא בש"ס דיש מקומות ששוכרין לבדוק ועכ"פ יסייע לדבר כי מצוה בו יותר מבשלוחו. והנה מדינא יכול לסמוך בבדיקה אפילו על נשים ועבדים [ולא על שפחה נכרית שלנו] וקטנים ומ"מ לכתחלה נכון שלא לסמוך אלא על אנשים ב"ח שהגיעו לכלל מצות דהיינו מי"ג שנה ואילך לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו ולא יבדקו יפה [אחרונים]:

(ט) בשעה שהוא מברך – כדי שיצאו בברכתו ויענו אמן על ברכתו:

(י) על סמך ברכה וכו' – ואם הבעה"ב אינו בודק כלל ומצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך דהוי כשלוחו גם לענין הברכה:

(יא) שבירך בעה"ב – ואם לא שמעו ברכתו לכתחלה אין לשלחם לבדוק ומ"מ אם קשה לו לגמור הבדיקה בעצמו יכול לבקש לאחר שיסייענו ואותו אחר א"צ לברך שכל הבדיקה מצוה אחת היא וכבר בירך הבעה"ב עליה:

(יב) ונוהגים להניח – היינו חמץ קשה שלא יתפרר וגם במקום משומר מפני התינוקות והעכברים:

(יג) ומיהו וכו' – חולק ע"ז דאין כאן חשש ברכה לבטלה דכן הוא המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ואם לא ימצא אין בכך כלום והט"ז כתב עוד דהברכה קאי על מה שיבער למחר בודאי מה שישייר מאכילתו אלא שמהיום מתחיל ע"י הבדיקה וכנ"ל בסימן תל"א וכן הסכימו אחרונים לדינא ועיין בח"י שכתב דמ"מ אין כדאי לבטל מנהג של ישראל ועיי"ש שנתן טעמים להמנהג וגם האר"י ז"ל כתב מנהג זה ושיניח יו"ד פתיתים אכן יש ליזהר הרבה שלא יאבד אחד מן הפתיתין ועיין בש"ת:

(ט"ז ס"ק ב'.) הקשה מהרש"י נ"ב ולי נראה דלק"מ דלקמן בסי' תרמ"א הביא ב"י בשם המרדכי וז"ל והאידנא מברכין על עשיית סוכה כמו שעשו החכמים התנאים והאמוראים לפי שבזמניהם שכל א' היה עושה סוכה לעצמו לפיכך היה מברך אבל עתה שא' עושה לכלן אין נראה שיברך העושה ושאר לא יברכו וסמכינין אהא דאמר רב שהוא מסדר להו אכסא דקידושא וכן עמא דבר עכ"ל ה"ה הכא מהאי טעמא אין נראה שיברך הבודק ושאר לא יברכו מ"ה מסדרו ליה ג"כ אכסא דקידושא ומפני זה גם כן לא מצינו שהיה מברך שהחיינו על זביחת הפסח:

(ט"ז ס"ק ג') ול"ד לסוכ' וסעודה. נ"ב אין דבריו מדוקדקים דהכא נמי יכול להפסיק מבדיקה זו ויתן רשות לאחר לבדוק השאר ויברך כמ"ש המ"א ס"ק ו' ע"ש:

סעיף ב' כמה בתים. יש לע' במבית לבית אמאי לא הוי שינוי מקום הפסק. ע' סי' ח' במג"א סקי"ח. וע' בבית הלל יו"ד סי' רפ"ט ודבריו דחוקים:

מג"א ס"ק ו' דמ"מ מצוה קעביד. וע' מג"א סימן שס"ו ס"ב:

סעיף א' על ביעור עיין בט"ז וביד אפרים ועיין בלה"ק בשם רדב"ז שנוסח על ביעור נתקן על תחילת עשיית המצוה ועל תכלית' שהוא הביעור ולא הבטול שהוא מחשבה שבלב ע"ש:

שלא לסיים עיין בתשו' מהר"ז רוטנברג סי' ח' שכתב לפרש דסיום הבדיקה ר"ל הביטול ולכך אינו מברך (וע"ש שהשואל העתיק לשון הט"ז ממש ולא הזכיר שמו עליהם והגאון המשיב שתק ליה כנראה שעדיין לא נתפשט אז ספר הט"ז. וכן מ"ש השואל על סי' תמב הוא לקוח מהט"ז וכתבם כאילו מפי עצמו אמרם ושרי ליה מאריה):

ונוהגים. עבה"ט ועיין מח"ב בשם שו"ת זרע אמת שהמניח פתיתין נכון לדקדק שיהיו קטנים פחות מכזית ובסי' ל"ט כתב בשמו שהיה מלקט פתיתים וקודם שבדק כל החדרים וגם לא ביטל הרגיש שחסר אחד מהפתיתים שקיבץ א"צ לחזור ולבדוק כל החדרים ויבטל ע"ש:

על ביעור חמץ. אע"ג דלא מבער מ"מ עכשיו מתחיל הביעור ע"י שבודק לבער ומבטל החמץ שאינו ידוע לו ממילא מבער גם עכשיו והוי מעין הביעור דמחר וכ' ב"י שאין לברך על בטול חמץ דהוי דבר שבלב ואין מברכין על המחשבה. ואין מברכין על הבדיקת חמץ כיון דאין זה סוף המצוה:

כל זמן שלא סיים בדיקתו. דכ"ז שלא סיים מקרי עדיין עובר לעשייתו ואם כבר סיים הבדיקה לא יברך אע"ג דעדיין הגמר של מצוה לפניו בביעור מ"מ לא שייך ברכה אם אינו עושה מעשה של מצוה: ונ"ל דבאם לא בירך עד גמר הבדיקה יברך בשעה ה' כשעוסק בשריפת חמץ דהא עושה מעשה בעיקר המצוה ולכאור' משמע איפכא בהרא"ש פ"ק דכתב וז"ל ומה שאין מברכין על ביעור בשעה ה' בשעה שמוציא החמץ מהבית והיא עיקר המצוה מן התורה כדכתיב ביום הראשון תשביתו כו' ואומר אני דהוצאת חמץ קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דתשביתו היינו שריפה ולא צותה התור' שריפה אלא אח"ז איסורו דומי' דנותר אבל בעוד שהוא מותר באכיל' לא ישרפנו ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה עכ"ל זה פשוט דלא הקשה הרא"ש למה לא יברך שנית על מה שמקיים מצוה דאורייתא כי בראשונה לא בירך אלא בשעת מצוה דרבנן דכיון דכבר בירך על ביעור חמץ היאך יברך ברכה א' ב"פ במצוה א' אלא דהוקש' לו על עיקר תקנת חכמים שה"ל לתקן הברכה בשעת קיום מצוה דאורייתא ולא בשעת הבדיקה שהיא דרבנן לזה תי' דאז אין כאן דאורייתא כיון דעדיין היתר הוא אלא מדרבנן הוא בשביל חשש דאח"כ א"כ יש לו לברך על התחלה שהיא ג"כ דרבנן וא"כ מוכח כמ"ש דאם לא בירך על התחלה שהיא דרבנן יברך בשעה ה' שהוא ג"כ דרבנן כנלע"ד: הטור כתב בשם הרא"ש שא"צ לברך שהחיינו בשעת בדיקת חמץ דהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכי' אזמן דרגל והקשה רש"ל תימא דהא איסור חמץ קודם לרגל דמשעת זביחת הפסח אסור הוא שהרי הוא חול גמור ואסור מן התורה וא"כ למה לא יברך שהחיינו ואינו דומה לעשיית סוכה ולולב שלא קדם מצותו לרגל עכ"ל ולק"מ דאותו זמן האיסו' מתיחס להרגל דהא קריה רחמנא ראשון דהיינו ראשון של ז' ימי הרגל וע"כ יותר טוב לברך בעיקר הרגל ופוטר הטפל לו:

ויזהר שלא ידבר כו'. זהו מסקנת הרא"ש בטור וצריך ביאור במ"ש תחלה י"א שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה ויש מוסיפין שאם שח בדברים שלא מעין הבדיקה כו' וכ"ז איננו שוה לי וכו' וק' כיון שהוא עצמו מסכים אח"כ שיש ליזהר כן עד סוף הבדיקה א"כ היינו רישא דאותן י"א נמי הכי ס"ל כמ"ש וכן הקשה מהרש"ל ותירץ דבודאי ממ"ש שאין לדבר ולא חילק בין ברכה לתחלת הבדיק' ובין לאחר שהתחיל לבדוק אלמא דבחדא מחתא מחתינהו וזה ליתא שבין ברכה לתחילת הבדיקה הטעם משום הפסק ובבדיקה עצמו הטעם משום היסח הדעת וע"ז כ' וכל זה איננו שוה לי כו' עכ"ל וקשה דהא ודאי עכ"פ יש חילוק בין לא התחיל עדיין שאז צריך לחזור ולברך ובין התחיל ככר אף שיש ליזהר מ"מ א"צ לחזור ולברך אלמא לאו בחדא מחתא מחתינהו ונ"ל לתרץ הקושיא של רש"ל דבדברי הרא"ש במסקנא נזכר שם טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה כו' והיינו במה שאין לו צורך בה אפי' לצורך בדיקה אלא יש לו רשות לדבר ההכרחים אף שלא לצורך הבדיקה כיון שאין כאן משום הפסק אלא מצד שישים אל לבו לבדוק שפיר ודי בזה אם נזהר משיחה בטילה לגמרי אבל להי"א דלעיל יש איסור מצד הפסקה ע"כ לא נזכר שם שיחה בטילה אלא שאין לבודק לדבר משמע אפי' הכרחים לו רק שאינ' לצורך הבדיקה יש איסור כנ"ל ליישב דבריו אבל חלקי אמרה נפשי דנ"ל דברי הי"א נכונים ויש הפסק כשמדבר קודם גמר בדיקה ול"ד לסוכה וסעודה שמביא הרא"ש ראיה דיכול להפסיק באמצע דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה וממילא כל שלא גמר עדיין אותו החלק נקר' התחלה אצלו דהא אם לא בירך תחלה מברך עדיין בעת ההיא כמ"ש סי' זה ס"א ואע"פ שלענין אם שח א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל בענין מ"מ יש לו ליזהר בקיום המצוה שלא יפסיק בקיומה בכל ההכרח לו ולא סגי בלא"ה וכיוצא בזה כתבתי בסי' תקצ"ב לענין שלא לפסוק בשיחה בין תקיעות שמיושב למעומד ע"ש וכן באמצע הבדיקה נראה דהוי ממש כמו באמצע תקיעות דמיושב עצמן שודאי אסור להפסיק ביניהם לכ"ע:

ומיהו אם לא נתן כו'. וכן ראוי לנהוג לכתחלה דחיישי' שמא יניחנו במקום שלא ימצאנו הבודק וברכה לבטל' אין כאן דהברכ' קאי על מה שיבע' למחר בודאי אלא שמהיו' מתחיל ע"י הבדיק':

קודם שיתחיל יטול ידיו. והוא רק משום נקיות ולא יברך עליו מהרש"ל בתשובה סי' פ"ו:

על ביעור חמץ ונאמרו בזה הרבה טעמים על תיקון נוסח הברכות דלפעמים תיקנו בעל ולפעמים בלמ"ד כאשר האריך בזה הרא"ש והר"ן פ"ק דפסחים ובתמים דעים סו' קע"ט וקפ"ו ובראב"ן סי' ל"ה והכל בו והרוקח והרמב"ם פי"א מהל' ברכות ווהלבוש כתב הטעם דמברכין על ביעור ולא לבער משום דאפשר לעשות מצוה זו על ידי אחרים וכדעת הר"ן וריב"א. וכתב בע"ש אכן לדברי המחבר דלקמן סי' תע"ה שפסק דמברכין על אכילת מרור צריך לומר דהמחבר נ"ל עיקר כטעם הרא"ש והרמב"ם והלבוש העתיק דעת הר"ן ולא הרגיש בזה שאין טעם זו עולה לדעת המחבר עכ"ל ע"ש. הנה מ"ש מדפסק המחבר דמברכין על אכילת מרור צ"ל דס"ל כטעם הרא"ש והרמב"ם משמע דלטעם הרמב"ם ניחא הא דמברכין על אכילת מרור ומצה זה ודאי אינו כמו שמתמיה על זה הראב"ד בהשגותיו שם והכ"מ שם הניח בצ"ע ודעת הראב"ד באמת לברך לאכול מצה ומרור עה"ט וכן הוא דעת הרא"ש לפי' ריב"א בפ"ק דפסחים. ועיקר הקושיא הא דאנו מברכין על אכילת מצה ומרור כבר הרגיש הלבוש עצמו בזה לקמן סי' רע"ה ונתן טעם לדבריו ע"ש ול"נ עיקר הטעם דמברכין על אכילת מרור ומצה ולהציל גם הרמב"ם מהשגות הראב"ד משום שהוא כלשון המקרא על מצות ומרורים יאכלוהו לכן אין משנין לשון המקרא (וכדומה לזו מבואר בתשובת מהר"מ מינץ סי' ע"ז ע"ש) כנ"ל ברור:

על ביעור. הסכמת האחרונים דאם בירך לבער יצא וכ"כ הרא"ש דלבער כ"ע לא פליגי אך לכך יש לברך על לאשמעינן חידוש דכה"ג מותר לברך וכדאמרי' מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא ועיין בט"ז סי' קס"ו ס"ק מ"ה שמתקשה בזה ולפמ"ש בתשובת מהר"ם סי' ע"ו לחלק יש לתרץ ג"כ קושית הט"ז ע"ש ועיין בתשובת רמ"א סי' ל"ה:

ביעור חמץ. וכתב הטור בשם הרא"ש הא דאין מברכין שהחיינו על בדיקת החמץ לפי שהבדיקה היא צורך הרגל סמכינן אזמן דרגל והקשה מהרש"ל תימא והא איסור חמץ קודם לרגל משעה שש ולמעלה בשעת זביחת הפסח ועיין בט"ז מ"ש ליישב קושיא זו וממו"ח הגאון מוהר"ר וואלף שמעתי תירץ נכון דלפי מ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים דמה שמוציא החמץ מהבית לאו מתשביתו נפק רק שלא יעבו' בבל יראה ובל ימצא ונתבאר לקמן תמ"ג בשם המ"מ ע"ש במ"א דמדאורייתא אינו עובר בבל יראה עד הלילה ואם כן יפה כתב הרא"ש דהבדיקה היא צורך הרגל בשעה שעוברין בבל יראה ודוק:

כל זמן שלא סיים בדיקתו. משמע מזה דלאחר שסיים בדיקתו שוב לא יברך וכן משמעות לשון הכל בו להדיא שם דף מ"ו ע"ד שהוא מקור הדין שכ' וז"ל מברך כל זמן שלא סיים בדיקתו דכל מצות שיש לה משך זמן עד היכא דבריך מקמי סיום המצות עובר לעשייתו הוי הלכך נתעטף בטליתו ולא בירך ישב בסוכה ולא בירך מברך כל זמן שמניח או ישב בסוכה עכ"ל הרי להדיא כמ"ש דאחרי הסיום אין לברך וכן פי' הב"ח ושאר אחרונים דעת הרב והכל בו והוא כדעת הרמב"ם פ"א מהל' ברכות וספ"ג מה' אישות (ועיין בכל בו בהל' אישות שכ' גם כן דעת הרמב"ם והחולקים שם מטעם אחר ע"ש) דאם כבר סיים הדבר שוב אין לברך אך קשה מהא דפסק הרב לעיל בסי' קנ"ח סעיף י"א בנטילת ידים אם שכח לברך עד אחר הניגוב מברך אחר כך והוא מהג"מ דפ"ק דברכות נגד דעת הרמב"ם וכאן פסק כדעת הרמב"ם ולע"דדדעת הרב לחלק דדוקא התם בנטיל' כיון דבלא"ה א"א לברך עליו מיד עובר לעשייתן משום דאין ידיו נקיות לכן מותר לברך גם כן אחר נטיל' וניגוב וסברא כזו מוזכ' להדיא בטי"ד סי' כ"ח לענין כסוי ע"ש ועי"ל דעדיין לא הוי גמר המצוה עד אחר שאכל המוציא כי אין מפסיקין בין הנטיל' להמוציא אבל אחר אכילת המוציא באמת אין לברך כמ"ש האחרונים לעיל בשם מהרש"ל וכדפסק הרב כאן והאחרונים וכ"פ הש"ך בי"ד סי' י"ט ס"ק ג' ע"ש. ובאורח מישו' שנדפס מחדש השיג על הש"כ שם ומהפך ומבלבל דברי הכל בו והרב כאן ובאמת הוא מטעה קא טעי ודברי הכל בו והרב נכונים כמ"ש ודברי הש"כ שם ברורים בראיה זו ודבריו ממילא מוכרחים ועיין שם בפר"ח שהאריך גם כן בדין זה:

שלא סיים בדיקתו. ומתי מקרי סיום הבדיקה יש חלוקי דעות דלדעת הט"ז והמ"א יכול לברך בשעה ה' כששורף החמץ דאז גמר הבדיקה לדעת הרא"ש אכן חתימות לשון הרב והכל בו משמע קצת דלאח' שסיים הבדיקה בלילה שוב אין לברך כלל וכ"פ הב"ח שאע"ג דכל בו עצמו פסק כהרמב"ם דכל מצוה שיש לה משך זמן חייב לברך והלא גמר הביעו' הוא בשעת שריפה והבדיקה הוא תכלית הביעו' ונגמרה בשעת הביעו' כמ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים צ"ל דדעת הכל בו דעיק' הברכה הוא על הבדיקה אע"ג דמברך על ביעור חמץ מ"מ לשון ביעור כולל גם כן הבדיקה כמ"ש הכל בו שם על כן אם סיים הבדיקה תו לא מקרי עובר לעשייתן וקצת ראיה לזו ממ"ש הרא"ש והטו' וכל בו שם בשם י"א שאם שח תוך הבדיקה שחוז' ומברך כיון שמפסיק תוך המצות ואם איתא דהמשך מצוה יהיה עד שעת הביעור אמאי אינו חוזר ומברך ביום בהפסק גדול כזה אלא ודאי דכבר נגמרה הבדיקה בלילה אכן הרא"ש אזיל לשטתו דס"ל דשיחה לא הוי הפסק כלל לכן ס"ל דגמר הבדיקה הוי ביום בשעת הביעור וק"ל ובזה ניצל הב"ח מהשגת המ"א ע"ש וכן עיקר כהב"ח ושלא להכניס עצמו בספק ברכה ובכה"ג כ' דכה"ג יש לברך בלא שם ומלכות:

ויזהר שלא לדבר. ואם דבר דברים שאינם מענין הבדיקה צריך לחזור ולברך:

עד שיגמור כל הבדיקה. ואם שח כיון שכבר התחיל במצוה אין צריך לחזור ולברך ובשכה"ג כ' וז"ל בהא פלוגתא ואמינא הלכה ואין מורין כן וצריך לחזור ולברך כיון דלא נתקיימה הברכה עד שישלים כל הבדיקה (ברכת אברהם ה"ד סי' קל"ט) וכ"כ המרדכי בפ"ק דפסחים בשם תשובת הגאונים ז"ל עכ"ל ובאמת דעת הגאונים אלו הם דעת הי"א שבטו' כמ"ש גם הכל בו בשמם אבל כל גדולי הפוסקים חולקים עליהם כמ"ש הרא"ש והטור. ומ"ש הטעם כיון דלא נתקיימה וכו' הסברא הוא להיפך כמ"ש התוספת והרא"ש והר"ן פ' כסוי דם והרי"ף והרא"ש סוף ר"ה והרוקח סימן שס"ז והרשב"א בתשובה הובא בב"י בא"ח סימן תרצ"ב דכל מצוה שבירך והפסיק ושח בנתים ולא סגי ליה אם לא יגמרנה אין צריך לברך פעם שניה כיון דלא סגי ליה שלא יגמור המצוה ולא דמי לשח בין שחיטה לשחיטה משום דהתם אי בעי לא שחט לאחריני כלל משא"כ כאן שחובה עליו לבדוק כל חדריו ובתיו לכן לא הוי שיחה הפסק כלל אפי' שח בין בדיקת בית לבית אף דכל בו כ' וז"ל וכתבו הגאונים דאם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת ובלבד שלא יפסיק עכ"ל אפשר לומר דלכתחלה קאמרי או דהגאונים אלו הם אותן הגאונים שכתבתי לעיל בשם המרדכי דאם הפסיק באמצע הבדיקה שצריך לחזור ולברך אבל לפי מה דקי"ל כל היכי דלא סגי אם אינו גומר המצוה כלה לא הוי שיחה הפסק אין לחלק וכן מבואר הדין לענין קריאת הלל ומגילה ותקיעת שופר וכן הסכמת האחרונים ובספק ברכה להקל שומעין:

יכול לבדוק כמה בתים וכ' בבית הילל לי"ד סי' רפ"ד ס"ק א' וז"ל ולא הוי הפסק ההליכה מבית לבית כיון דאף אם שח אין צריך לברך שנית ע"כ ההליכה לא הוי הפסק עכ"ל:

יעמיד מבני ביתו. דבר בהווה וה"ה אחר שאינו מבני ביתו כדאי' בס"ס דיש מקומות ששוכרין מי שיבדוק ועכ"פ הוא יסייע לדבר כי מצוה בו יותר מבשלוחו ולכתחלה טוב לשלוח אנשים גדולים ובדעבד יוצא אף בנשים וקטנים כי הכל נאמנים על בדיקת חמץ אפי' עבדים מהרי"ל וכ' בתשובת רדב"ז סי' רפ"ט דבזמן הזה אין לסמוך על השפחה הכנענית שלנו ע"ש. ועיין בעירובין דף ל"א ע"ב בתוספות ד"ה כאן שכתבו דאע"ג דקטן נאמן לענין בדיקת חמץ היינו בבית שלהם אבל לענין שליחות אפשר דלא סמכי עלייהו עכ"ל וזה הוא נגד ממשמעות האחרונים שבסימן זה וע"ל ס"ס תל"ז ומ"ש שם:

מבני ביתו אצלו. ויענו אמן על ברכתו ואם אינם עומדין אצל ברכתו משמעות הפוסקים מהתוספות דאין יכול לשלח אותם ולבדוק ובע"ש מתמיה על זה וכ' וז"ל ואם הוא כבר בירך למה לא יעשה שליח לבדיקה הא קי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו עכ"ל ובאמת שגג בזה דאף שבעל הבית מותר לשלוח שלוחו מ"מ השליח אינו יוצא במה שעושה המצוה בלא ברכה כמבואר בא"ה סי' ל"ה המקדש ע"י שליח מברך השליח וכ"ת הכי נמי יברך השליח י"ל כיון דבירך הבע"ה והוא רק חדא מצוה אין לברך שני פעמים עליה לכך יעמוד אצלו לצאת בברכתו של ב"ה וכן מבואר בטי"ד דשומע ואינו מדב' מותר לשחוט אם שומע הברכה מאחר אבל בלא"ה אסור לו לשחוט אפי' בתורת שליחות ואם עבר ושחט ולא שמע הברכות יצא דברכות אינן מעכבות:

שבירך ב"ה. במהרי"ל בשם מהרש"ל היכא שרוצה להוציא המסייעים יברך על מצות ביעור ולא נהגו כן. האחרונים:

פתיתי. והיינו חמץ קשה שאינו מתפרר. אחרונים:

אם לא נתן לא עכב. והראב"ד בתמים דעים סימן ך"ט כ' דמנהג זה מעשה נשים הוא והט"ז כ' ג"כ דלכתחלה ראוי לנהוג שלא להניח כלום ומהר"י סי' קצ"ג כ' הטעם שמניחין שלא ישכח לבטל למחר משא"כ כשיש לו חמץ נזכר בזמן הביעור לבטל עכ"ל ול"נ טעם המנהג שאם יבדוק ולא ימצא זמן מה יתרשל שוב ויתייאש מן הבדיקה ולא יבדוק עוד היטב לכך מניחין לו פתיתים שעי"ז שימצא חמץ יתן לבו לבדוק היטב אולי ימצא עוד וק"ל ואין לבטל מנהג של ישראל: