שולחן ערוך, אורח חיים תכ״ב: סדר התפלה והלל בר"ח ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

סדר התפלה והלל בר"ח ובו ז סעיפים:
ערבית שחרית ומנחה מתפללים י"ח ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה ואם לא אמרו בערבי' אין מחזירין אותו (ובאיזה מקום שזוכר שאינו חוזר ע"ל סי' רצ"ד סעיף ד' וה') בין שר"ח יום אחד בין שהוא שני ימים מפני שאין מקדשין את החודש בלילה אבל לא אמרו שחרית ) ומנחה מחזירין אותו ואם נזכר קודם שהתחיל מודים אומר במקו' שנזכר ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל מודי' אם נזכר קודם שהשלי' תפלתו חוזר לרצה ואם לא נזכר עד שהשלי' תפלתו חוזר לראש ואם הוא רגיל לו' תחנוני' אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלי' תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לרצה: הגה (ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו אין צריך לחזור כל בו הלכות תפלה) וש"ץ ששכח מלהזכיר בשחרית ע"ל סי' קכ"ו:

וקורים הלל בדילוג בין יחיד בין צבור וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרא את ההלל (ואם בירך לגמור א"צ לחזור) (מרדכי פ' במה מדליקין ושבולי לקט) ולבסוף יהללוך והיחיד אין מברך עליו ויש אומרי' שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגי' בכל מלכות ארץ ישראל וסביבותי': הגה ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת) וכן נוהגין במדינות אלו ומכל מקום יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין ואגור בשם שוחר טוב) ונהגו כן בהודו ולא באנא:

בענין הפסוקי' שכופלין בו וכן בפסוקי' ששליח צבור אומר והקהל עוני' אחריו כל מקום לפי מנהגו:

לענין הפסק' אפי' באמצע שואל בשלו' אדם שהוא צריך לנהוג בו כבוד ומשיב שלום לכל אדם אבל בענין אחר לא יפסיק: הגה ודוקא בר"ח ופסח בימים שאין גומרים הלל אבל כשגומרים אותו לענין הפסקה דינו כמו בק"ש וע"ל סי' תפ"ח סעיף א':

אם הפסיק בו ושהה אפי' שהה כדי לגמור כולו א"צ לחזור לראש:

הקורא הלל למפרע לא יצא: (טעה יחזור למקום שטעה בו) (רבינו ירוחם):

מצות קריאת הלל מעומד:

יעלה ויבא. והשמש יתחיל תפלתו קודם הציבור וכשיגיע ליעלה ויבא ירים קולו להשמיע בציבור עיין סימן קי"ד:

סימן רצ"ד. דהיינו תיכף כשמסיים הברכה אפילו לא התחיל עדיין מודים עיין סימן רל"ו ס"ב ועיין סי' ק"ח:

מחזירין. ודוקא אם עדיין לא התפלל מוסף אבל אם התפלל מוסף א"צ לחזור. כנה"ג ע"ש ועיין סימן קכ"ו ס"ק ד' מ"ש שם:

שיעקור. ואם אמר יהיו לרצון הוי כעוקר רגליו עמ"א:

א"צ. והקשו האחרונים ממ"ש סימן קי"ד ס"ח דאם נסתפק אם אמר משיב הרוח אמרינן חזקה שאמר כמו שהוא רגיל בלא משיב הרוח וצריך לחזור ע"ש ועיין באחרונים מה שתירצו ע"ז והב"י והב"ח פסקו דמחזירין אותו וכ"פ הרוקח וכ"פ הל"ח בראיות ברורות וכן יש להורות דהרי עינינו רואות שההרגל להתפלל בלא יעלה ויבא. מ"א. ובשכה"ג כתב כיון דאיכא פלוגתא בזה יש מקום לומר שב ואל תעשה עדיף ולא יחזור. מיהו הטוב והישר שיתפלל בתורת נדבה ע"ש ועיין הלק"ט ח"א סי' ע"ח. ועיין מ"ש הט"ז:

הלל. ואין קורין בבית האבל דא"ל שם לא המתים יהללו יה דהוי כלועג לרש ועסי' קל"א ס"ק י' מה שכתבתי שם. נשים פטורות מכל הלל מפני שהוא מ"ע שהז"ג ועמ"א ועיין יד אהרן:

הצבו'. ואם בא לבה"כ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבו' ואח"כ יתפלל ל"ח. ואפש' כשהוא אומר פסוקי דזמרה מות' להפסיק באמצע לקרות הלל עם הציבור דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו נ"ל דאז לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף לכן דוקא בהלל דר"ח יעשה כן כיון דהרבה פוסקים שלא לברך אבל בימים שגומרים ההלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמרה. מ"א ע"ש:

אומר. ואפילו אם גומרים ההלל דלא כל"ח מ"א ע"ש. ואם אין מצויין א"צ להטריח אחריהם ע"ש. ונ"ל דיאמר בלא ברכה כמ"ש בשל"ה באר היטב אשר לפני:

והקהל. כתב המ"א דצריך לשמוע פסוקים יאמר נא וגו' מפי הש"ץ דשומע כעונה ואם לא שמע לא יצא ומוטב שיאמרו בעצמו בנחת. מ"א ע"ש:

אפי'. המ"א העלה והמחמי' יחזו' לקרותו בלא ברכה ע"ש:

למקום. פי' אם דילג פסוק א' ונזכ' אח"כ לא יאמרנו במקום שנזכר דא"כ ה"ל קורא למפרע אלא יתחיל מאותו הפסוק ויאמ' עד סוף:

מעומד. ואסו' לסמוך עצמו לעמוד או לכותל דסמיכה אינו כעמידה מ"א ע"ש באורך מה שתמה על רמ"א בח"מ סי"ז ודו"ק. ומה שקורין בליל פסח הלל מיושב משום שחולקין אותו אין מטריחין אותו לעמוד. ט"ז:

ברייתא שבת כ"ד

שם ברייתא

גמרא ברכות כ"ט

שם כלישנא בתרא דרב נחמן בר יצחק וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם:

תענית כ"ח

כן נראה מדברי הרי"ף ומפי' ר' יונה

רש"י

בהל' חנוכה

טור מהא דסוכה ל"ח מייתי מנהג קריאת ההלל וכ' הר"ן שם מנהגא קרי ליה היכא דנהוג נהוג וכו'

מימרא דרבא ברכות י"ד

הרא"ש שם ורוב המפרשים

ר"ה ל"ד וכר' יוחנן דידיה:

במגיל' י"ז

שבלי הלקט בשם הר"מ

ס"א ואם לא. בין. ברכות ל' ב':

ואם נזכר. רא"ש ומרדכי בפ"א דתענית. מבה"מ קודם הטוב והמטיב ברכות מ"ט ב':

ואם לא נזכר עד אחר כו'. שם כ"ט ב':

ואם הוא ספק. ירושלמי פ"ז דברכות והש"ע השמיטו משום דלא קיימא במסקנא שם והכי איתא שם שלשה שאכלו כאחד כו' תני היה יושב ואוכל בשבת ושכח ולא הזכיר של שבת רב אמר חוזר ושמואל אמר אינו חוזר שמעון בר בא בשם ר' יוחנן ספק הזכיר של ר"ח ספק לא הזכיר אין מחזירין אותו אשכח תנא פליג כל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ר"ח וחש"מ צריך להזכיר מעין המאורע וא"ל הזכיר מחזירין אותו כו' ובפ"ה שם ר"י בר אחא ור"ש בר אבא בשם ר"א ספק הזכיר ר"ח ספק לא הזכיר מחזירין אותו להיכן הוא חוזר כו'. ועוד דמ' שם דבח"מ איירי ופליג אגמ' דידן אבל בתפלה לא איירי כלל ועוד מדפריך מודאי לא הזכיר אספק ש"מ שחד דינא אית להו ודלא כד"מ ועמ"א דעמ"א ובט"ז ובלבוש כו':

ס"ב בין יחיד בין ציבור. ר"ל אע"פ שאמרו שם ובערכין י' ובברכות ימים שאין היחיד גומר את ההלל ל"ד יחיד כמ"ש בתענית חדא דמדלגי דלוגי ועוד אשמעינן אע"פ שאמרו שם יחיד לא יתחיל דא"צ להתחיל מ"מ יש לקרות שכבר נהגו וכמ"ש תוס' בברכות י"ד א' ד"ה ימים וכ' שם דאף ציבור אין חייבין רק משום מנהג:

מברכין עליו בתחלה. סוכה ל"ט א':

לקרא. כיון שאין גומרין תוס' הנ"ל:

ואם בירך. שם מדלא הבין רב שם בתענית מן הברכה:

ולבסוף. סוכה שם ובירושלמי הביאו תוס' הנ"ל:

והיחיד אין. מגמ' דתענית הנ"ל יחיד לא יתחיל וכיון שאין חיוב אין מברך אשר צוונו ותוס' כ' בשם ר"ח דה"פ לא יתחיל בברכה. בערכין שם ד"ה י"ח כו':

וי"א שאף. שם אמר מנהג אבותיהם בידיהם ואמנהגא לא מברכינן כמ"ש בסוכה מ"ד ב':

וי"א דגם. תוס' הנ"ל מדאמרינן ימים שאין היחיד גומ' אפי' באמצע הפרק כו' משמע הא בענין אחר לא יפסיק וכמ"ש בס"ד ואי בלא ברכה מאי הפסקה שייך ועוד מדרב שם חזינהו דמדלגי דלוגי כו' אמאי לא הרגיש שלא ברכו ומ"ש רש"י דאמנהגא לא מברכינן לאו דוקא דשם רק טלטול לבד אבל בלאו הכי מברכינן מדברכינן איום טוב שני אע"ג דמנהגא הוא כמ"ש בפ"ק די"ט. והראבי"ה כ'. הביאו הגמ"ר ספ"ב דשבת דר"ח פי' יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל בברכה גומר וכיון דנהוג לכתחלה נהוג שכן אנו צריכין לפרש לדברי ש"מ שמפרשים יחיד לא יתחיל לקרות והנה נהגו לקרות אפי' יחיד הלכך ה"נ בברכה לפי' ר"ח כנ"ל:

ומ"מ. כדי לצאת ס' הראשונה:

וי"א כו' דאם. דשלשה מקרי רבים כמ"ש בגיטין מ"ו א' כר"נ דקי"ל שם כותיה:

ונהגו. דהודו לבד מקרי ראשי פרקים כמ"ש בסוכה ל"א ב' ע"ש ושם שמצוה לענות ראשי פרקים וע' ברא"ש פ"י דפסחים סל"ב במדרש תהלים הקוראים צריך שיהיו שלשה כדי שיאמר א' לשנים הודו וע' בברכות מ"ה:

ס"ג בענין כו' וכן כו'. סוכה שם מקום שנהגו לכפול כו' ושם בגמ' כמה הלכתא כו' ממנהגא כו' אלמא מנהגא הוא:

ס"ד אכל בענין. כנ"ל:

ודוקא בר"ח כו' אבל. שם וכפי' הרא"ש:

טעה. עמ"א והוא תוספתא פ"ב דברכות:

ס"ז מצות. עט"ז:

וקורין וכו' – איתא בש"ס מגילה כ' דהלל זמנה כל היום [חוץ מהלל דליל פסחים] ואיתא בת' שאילת יעב"ץ דהלל שייכא לתפלת שחרית וע"כ אין לטעום עד אחר הלל אם לא למאן דחליש ליבא דמותר ואפילו מדת חסידות ליכא. ולענין קריאת הלל בבית האבל בתוך שבעה עיין לעיל בסימן קל"א במ"ב סק"כ:

הלל – כתב רבינו ירוחם בהלל אע"פ שיצא מוציא בין ביחיד בין בצבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות אם יצא אינו מוציא אא"כ עונה אחריו הללויה עכ"ל וכתב המגן אברהם דריש דבריו הוא פשוט וכן מבואר בהדיא בש"ס בשלהי פ"ג דר"ה בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא [והנתיב חיים כתב דבפ"ג דר"ה לא נאמר אלא לענין ברכות ולא לענין הלל ואישתמיטתה שילהי פירקא] ומה שמסיים דכ"ז אם אינו בקי הוא מש"ס דסוכה דף ל"ח דגדול מקרא והוא עונה אחריו הללויה אלמא דצריך עכ"פ לענות הללויה וס"ל דהוא לעכובא וא"כ בש"ס דר"ה דפסיק ותני סתם אע"פ שיצא מוציא ולא מצריך לענות מיירי בשאינו יכול לענות [ותימא קצת דהאיך אפשר שלא יהא יכול לענות תיבת הללויה ואולי דאינו יודע באיזה מקום לענות זו התיבה] ומש"כ ר' ירוחם דבריו ביצא לאו דוקא דה"ה אפילו בלא יצא נמי אינו יכול להוציא חבירו ביכול לענות אא"כ עונה וכ"כ הא"ר והרב פר"ח כתב דדוקא ביצא צריך לענות אבל אם עדיין לא יצא בעצמו ומברך לעצמו ולחבירו אפילו לא ענה חבירו דבר יצא. וקמסייעי לה מסוגיא דר"פ שלשה שאכלו [ועיין שם בפר"ח דגם על עיקר דינא דרי"ו פליג ולדידיה אפילו בבקי נמי יכול להוציא וכ"כ לעיל סימן רע"ג בבה"ל ועיין בריטב"א סוכה ל"ח] ומבואר עוד בש"ס סוכה ל"ח ובפוסקים דנשים פטורות מהלל ומשום דהיא מצוה שהזמן גרמא [חוץ מהלל דלילי פסחים דחייבות משום שאף הן היו באתו הנס כ"כ תוס' שם] ולפיכך אין יכולות להוציא אנשים אל"כ עונים אחריהם מלה במלה [ומסיים שם בברייתא תבא מארה לאדם שהוצרך לכך שתהא אשתו מקראת לו] והנה משמע ממגן אברהם דגם בר"ח שייך דין זה ולענ"ד אין זה ברור דזה שייך לומר רק בימים שגומרין ההלל דיש על האנשים חיוב מד"ס אין הנשים יכולות להוציאם אף במקום שנהגו במצוה זו מכבר שאלו רק מצד מנהגא בלבד ואלו מצד חיובא אבל בימים שאין גומרין את ההלל דעל האנשים הוא ג"כ רק מצד מנהגא ובמקום זה נהגו הנשים ג"כ במצוה זו מאי נ"מ בין אלו לאלו ואולי כונת המגן אברהם במקום שלא החזיקו הנשים במצוה זו עד עתה דמצד מנהגא ג"כ אין עליהם שום חיוב ועתה רוצה אשה לקרות ולהוציא וצ"ע. ודע דפשוט דעכ"פ היא עצמה יכולה לקרות הלל ולברך אע"פ שאינה מחוייבת וכמו בכל מ"ע שהזמן גרמא שמדקדקות ע"ע ומברכות ומסתברא עוד דגם בהלל דר"ח לפי מנהגינו דמברכין על ההלל דגם אשה יכולה לברך וכמו אנשים וכעין שכתבו התוס' בערכין דף י' [והעתקנו דבריהם בשעה"צ אות ה'] ובסידור יעב"ץ כתב דאין לנשים לברך על הלל דר"ח ולא נהגו כוותיה:

אבל בענין אחר וכו' – עיין בא"ר בשם הרד"א ומשמע שם דלדעת הפוסקים דיחיד אין מברך על הלל אין שייך בזה שם הפסק כשקורא ביחיד. אכן מדברי המחבר שהביא למעלה דעת הרמב"ם שאין מברכין כלל בר"ח על הלל ושנהגו כוותיה והכא סתם בדין זה משמע דס"ל דדין זה שייך לכו"ע ולא דמי למי שקורא בספר תהלים דיכול להפסיק לכל דבר דשאני הכא דהוא פרסומי ניסא וחשיבא יותר ולהכי אין להפסיק בכדי וסברא זו נזכרת בברכות דף י"ד ואף לפי המסקנא שם מהני עכ"פ סברא זו שלא להפסיק בכדי:

למפרע לא יצא – כן איתא בש"ס מגילה ריש פ"ב ולכאורה הש"ס לא קאי אלא אזמנים שמחוייב לקרותן דבהן שייך לומר יצא או לא יצא משא"כ בימים שאין גומרין והוא רק מצד מנהגא בעלמא מאי שייך יצא או לא יצא וא"כ מנ"ל להשו"ע להעתיק הדין לגבי ר"ח. ועוד לכאורה למפרע נקרא אם דילג פסוק אחד באיזה קאפיטל ואחר שאמר אחריו איזה פסוקים נזכר מדילוגו ואמר שם זה הפסוק דכתב הב"י ומביאו המגן אברהם דזה נקרא קורא למפרע וקשה לי דזה שייך רק לגבי ק"ש ששם אם חיסר פסוק אחד לא יצא וזה הפסוק שקרא שלא כסדרן לא עדיף משלא קראהו כלל [כגון שקרא והיו הדברים קודם ואהבת דינא הוא שצריך לחזור ולקרות והיו הדברים דקריאה ראשונה שקרא והיו הדברים לא נחשב לקריאה ואם לא יקראהו פעם שניה נמצא שחסר זה הפסוק] אבל הכא גבי הלל דר"ח שקוראין אותו בדילוג מאי נ"מ אם חיסר פסוק אחד הלא בודאי לענין דילוג אינו מיוחד שידלג דוקא קאפיטל לא לנו דה"ה אם עושה דילוג אחר כמו שכתב הרמב"ם ואולי גבי הלל למפרע כיון דנפקא לן בגמרא זה מקרא דממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד' מה השמש הולך כסדר ממזרח למערב ואינה הולכת למפרע כן ההילול צריך להיות כסדר דוקא גרע זה מאם חיסר פסוק אחד לגמרי ולולי דבריהם היה נ"ל לומר דהאי למפרע מיירי באופן זה דוקא כגון שחיסר פסוק ראשון מן הלל והתחיל פסוק שני ואח"כ אמר פסוק ראשון [או לפי מה שכתב הפר"ח דכאן שייך שם למפרע גם לענין פרשיות ויצוייר שקרא קאפיטל בצאת ישראל קודם קאפיטל ראשון] וענין זה של למפרע לא נוכל להכשירו מטעם דילוג דדילוג נקרא שהתחיל כראוי ודילג באמצע וכן משמע בגמרא רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלל סבר לאפסוקינהו כיון דחזי דקמדלגי וכו' משמע דבהתחלת הלל קראו כראוי. והנה למעשה בודאי יש להחמיר בכל גווני שקרא למפרע לחזור ולקרות כמו שכתב הב"י ומ"א אבל לענין ברכה בודאי יש ליזהר שלא לחזור ולברך וכמו שכתבנו מתחלה ובפרט היכא שקורא ביחיד דבלא"ה דעת כמה ראשונים שלא לברך:

למקום שטעה בו – עיין במ"ב דאם אינו יודע היכן טעה יחזור לראש הפרק הנה דין זה הוא מרבינו ירוחם והובא בב"י ואיני יודע מהיכן למד זה אי מק"ש הלא הוא דאורייתא ויש להחמיר מספק משא"כ בהלל אפילו בימים שגומרין הלל הוא ג"כ רק מדרבנן ואף דשם חוזרין אפילו אם הספק הוא על פרשה שניה דשם לכמה פוסקים הוא מדרבנן שם הטעם הוא מכיון שכבר עסוק הוא בקריאה של פרשה ראשונה שהוא מחוייב בה כמו שכתבו המפרשים ואולי דכיון שהוא מברך על ההלל ויש בזה משום חשש דלא תשא וגו' אם לא יחזור ויקרא והוא כעין ספק בדאורייתא וצ"ע:

מעומד – עיין מגן אברהם דאסור לסמוך עצמו לעמוד או לכותל דסמיכה אינה כעמידה [וגדר הסמיכה עיין לעיל בסימן קמ"א] והאריך בזה והעתיקו האחרונים את דבריו אך בספר בית מאיר האריך להשיג עליו ודעתו דבדרבנן לא מחמרינן בסמיכה וכמו בישיבה בעזרה דלא מחמרינן בסמיכה. ונלענ"ד כדבריו עכ"פ בנידון דהלל דאפילו אם נאמר כמ"א דלא ילפינן עדות מישיבה בעזרה מ"מ הכא לענין הלל אין להחמיר יותר מישיבה בעזרה שהרי עיקר ד"ז נובע משיבולי לקט סימן קע"ג ואחר שכתב טעם דעמידה משום דהוי כעין עדות מסיים שם וכן היו קורין בעזרה על שחיטת פסחים בעמידה שהרי אין ישיבה בעזרה עכ"ל שם הרי דמסייע להוראתו מישיבה בעזרה ולפי מה שכתבו תוס' דשם מותר סמיכה א"כ מכ"ש דאין להחמיר בהלל חוץ למקדש בסמיכה ורק לפי הטעם שכתבו רמז לזה מקרא העומדים בבית ד' אפשר שיש להחמיר לכתחלה דסמיכה לא מקרי עמידה, וסמיכה מועטת שאם ינטל אותו דבר לא יפול בודאי מותר:

סעיף א' ערבית וכו' ואומר יעלה ויבוא וכו' נ"ב נשאלתי במי שאמר יעלה ויבוא בין שומע תפילה לרצה ובשעת רצה באמצע לא זכר ר"ח מה דינו אם צריך הוא לחזור ולהתפלל והשבתי הנה אם היה מזכיר גם באמצע עבודה קודם ותחזינה אף שזכרו גם בין שומע תפלה לרצה לא הוי צריך לחזור דלא מזיק בזה הפסק בין ברכה לברכה בין האמצעיות ובפרט בדבר השייך לאותו יום ובלא"ה דעת הט"ז דאם מזכיר שאר ימים בתפלה דאינו חוזר ואף להחולקים עליו בכה"ג דהוי חיובא דיומא עכשיו ודאי בכה"ג הפסק בין הפרקים אינו מזיק באמצע אך זה אם חזר וזכרו גם בעבודה ואין לנו רק חשש הפסק באמצע בזה כה"ג בין הברכות אין חשש הפסק באמצע בין ברכה לברכה אך אם לא זכרו בעבודה כלל נראה דודאי בשחרית ומנחה חוזר כדין אם לא זכר יעלה ויבוא כלל דניהו דהפסק לא הוי באמצע אך גם הזכרה לא הוי במקום הזה דמקומו הוי בעבודה ולא קודם לו ואינו דומה לאם סיים הברכה דיכול לומר יעלה ויבוא דהתם בסוף הברכה הוי כברכה אריכתא אבל קודם שהתחיל בעבודה ודאי אינו הזכרה בעבודה ולא יצא ויש סמך לזה ממ"ש המג"א סי' קכב לענין אם גמר ברכת רפאינו דא"י לו' ענינו דא"כ יצטרך לחזור ולו' רפאינו דצריך לאמרו על הסדר כן ה"נ צריך לומר על הסדר תחלה רצה ואחר כך יעלה ויבוא ולא להיפך כנלפענ"ד נכון וברור ודוק ואין פנאי להאריך בזה אולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר והדין דין אמת וא"צ בזה לאריכות:

(שם סעיף ב') וקורין הלל בדילוג וכו'. נ"ב הנה בש"ס ערכין [דף י' ע"ב] אמרינן ר"ח דאיקרי מועד לימא ומשני ש"ה דאינו אסור במלאכה דכתיב השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאינו מקודש לחג אינו טעון שירה ע"ש. והנה נשאלתי מחכם אחד ממ"ש בפסחים ס"ט בפסח שני דאינו טעון הלל באכילתו דכתיב הלילה הזה יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאינו מקודש לחג איגו טעון שירה ופריך א"ה בעשייתו נמי ומשני לילה אמעיט יום לא אתמעיט וכו' וא"כ בר"ח דזמן ההלל הוי ביום ולמה ממעטינן ליה מליל התקדש חג עכ"ד. וזה אשר השבתי הנה לק"מ ואסביר לו הענין דשתי זמנים יש לנו לו' הלל. אחד אם הוי יום הנס אף שאינו חג כמו חנוכה או דהוי יום מועד והג אף דאינו זמן הנס. ולכך ר"ח דאין בו זמן הנס רק דהוי ס"ד מכח דאקרי מועד לכך בזה אין ללמדו מפסח דהוי זמן הנס רק דהוי ס"ד לדמותו לחג כיון דאקרי מועד לכך משני הש"ס דמחג אין ללמדו דש"ה דאסור במלאכה. אך מנ"ל זה גופא דהלל במלאכה תליא לכך מביא הש"ס לראיה מהך קרא דכליל התקדש חג וממילא מוכח מהתם דהלל במלאכה תליא ולכך אין ראיה ממועד מכח דהתם אסור במלאכה וכיון דממועד אין ראיה שוב לא בעי קרא למעט דמסברא אין לו' בי' דמה"ת נא' בי' כיון דאינו זמן הנס ולא מועד. אבל בפסח שני כיון דהוי מענין הנס דשני תשלומין דראשון הוא ובלא"ה הרואה מקום הנס וזכר הנס הוי כמו היום הנס ולכך בפסח שני הוי מסברא לו' הלל אף דאינו חג כמו בחנוכה ולזה בעינן קרא למעט שלא לו' בו הלל וכיון דאצטריך קרא למעט לכך בזה שפיר קאמר דלילה אתמעיט יום לא אתמעיט וא"ש ונכון בעזה"י ודו"ק: שם בהג"ה וי"א דגם יחיד מברך עליו וכו'. נ"ב הנה כן הוי דעת התוס' דמברכין על הלל דר"ח. והנה הם הוכיחו כן ממה דאמרינן במסכת מגלה רב איקלע בריש ירחא שמע דקא קרו הלל בעי למפסקינהו כיון דקא שמע דקא מדלגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם וכו' ע"ש מה שהקשו התוס' דהוי ליה לידע ממה שלא היו מברכין וכו'. ולפענ"ד נראה דיש ליישב דהנה אמרו בש"ס כל הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף וכו' ועיין במג"א בהלכות ר"ח. ולפי"ז אי נימא דבר"ח אין חיוב לקרות הלל א"כ איסור הוא לקרות הלל בתורת שבח לא בתורת בקשה דאם הוי מחרף ומגדף. אך נראה דהא דהלל מחרף ומגדף היינו רק בקורא וגומר כל הלל אבל בדילג באמצע הלל אז לא הוי מחרף ומגדף וכו' והנה קיי"ל במנהג שהוא נגד הדין לא חוששין למנהג ולא אזלינן בתריה ולפ"ז מתחלה ג"כ ידע רב כשראה שלא מברכין ידע שהוא מכח מנהג אך אעפ"כ סבור למפסקינהו מחמת שהיה סבור שיקראו כל הלל ואז הוי מחרף ומגדף והוא נגד הדין לא אזלינן בתר המנהג הזה אך כשראה שמדלגי דלוגי אז לא הוי מחרף ומגדף ותו יש להם לילך בתר המנהג כיון שאינו נגד הדין. כן נראה לי נכון. ויש ראיה לחילוק הנ"ל ממה שאין גומרין ההלל ביום ז' של פסח מחמת שמעשה ידי וכו' וחצי הלל אמרינן והבן ודו"ק:

[א] יעלה ויבוא וכו'. כתב אבודרהם הלכות פסח אם נאמר יעלה בלבד הייתי אומר יעלה אבל לא יבוא לפיכך אמר יבוא ואם נאמר יבוא וכו' ואם נאמר ירצה הייתי אומר ירצה אבל לא ישמע בעולם שנרצה לכך וכו' ואם נאמר ישמע הייתי אומר פעם אחת לפיכך אמר יפקד ואם נאמר יפקד הייתי אומר פעמיים אבל לא לעולם לפיכך אמר ויזכר לעולם הרי שהוצרכנו כולם לכל אלו הלשונות הם שמונה כנגד שמונה מעלות שיש באתה בחרתנו. כיצד נגד ושמך הגדול אמר יעלה למעלה וכנגד עלינו קראת אמר ויבוא עלינו וכנגד וקרבתנו מלכנו לעבדותיך אמר יגיע עת הקריבה והעבודה וכנגד וקדשתנו אמר יראה והקדוש כי בעוונתינו אין קדוש נראה עמנו וכנגד ורוממתנו אמר ירצה לרוממנו וכנגד ורצית בנו אמר ישמע לכל שאתה רוצה בנו וכנגד אהבת אותנו אמר יפקד הפקידה אשר מקדם וכנגד אתה בחרתנו אמר ויזכר הבחירה אשר בחרת באברם וכו', ומזכיר חמשה זכרונות כנגד חמשה פעמים שקראן ישראל בפסוק אחד ואתנה את הלוים וכו' שקב"ה מתאוה להזכיר ישראל בכל עת ושעה. כתב שיירי כנסת הגדולה העולם מפסיקין בין זכרנו ה' אלהינו בו לטובה ופקדינו בו לברכה לענות אמן אבל בספר תולעת יעקב כתב דזכרינו נאמר על הזכר ופקדנו על הנקבה ולכן אין להפסיק, עד כאן. ואבודרהם כתב זכרנו וכו' על שם זכרה לי אלהי לטובה ופקדינו וכו' על שם פקד פקדתי אתכם והושיענו וכו' על שם הושיענו אלהי ישענו, עד כאן, משמע דיש להפסיק, ועיין סימן רל"ו סעיף ב' דמכריז השמש בערבית יעלה ויבוא בין גאולה לתפילה מיהו בין קריאת שמע וברכותיה אסור להפסיק:

[ב] ועיין לעיל סימן רצ"ד וכו'. באיזהו מקום שזוכר שאינו חוזר לאחריו:

[ג] שחרית וכו'. ואם התפלל מוסף קודם שנזכר לא יחזור להתפלל שחרית כיון שכבר הזכיר מעין המאורע (כנסת הגדולה):

[ד] אמרו במקום שנזכר וכו'. פירוש בלא חתימה ועיין סימן קי"ד סעיף ו' ובס"ק ט' שם הקשיתי בזה עיין שם:

[ה] שעקר וכו'. והוא הדין הסיח דעתו מלהתפלל הוי כאילו עקר, ונראה לי דוקא כשאמר יהיו לרצון שזהו גמר התפילה (מגן אברהם). ונראה לי דלמה שכתב בסימן קכ"ב ס"ק ג' שיאמר קודם אלהי נצור יהיו לרצון וגם אחר כך לא חשבינן גמר תפילה לענין זה יהיו לרצון הראשון אלא השני:

[ו] וצריך לחזור וכו'. אף דרמ"א פסק כיש אומרים מכל מקום הא הב"ח ולחם חמודות פרק תפילת השחר ומגן אברהם הסכימו שצריך לחזור כמשמעות לבוש ומשמע אף שידע בשעת התפילה שהיה ראש חודש דלא כט"ז וכן הדין בתפילת שבת ויום טוב:

[ז] [לבוש] דכיון שרגילין וכו'. כן כתב בדרכי משה הביאו מגן אברהם באריכות ולט"ז אשתמיטתיה:

[ח] [לבוש] ולמאן דאמר שחוזר וכו'. לכאורה לא שייך בתפילה שחוזר השליח ציבור ספק שאי אפשר שלא ישמע אחד מהקהל, ועיין סימן קכ"ו סעיף ג', ואם יחיד יכול לסמוך על תפילת השליח ציבור עיין סוף סימן קכ"ה:

[ט] [לבוש] שכח וכו'. עד סוף הסעיף נתבאר בסימן ק"ח:

[י] [לבוש] לקרות הלל וכו'. מה שאין מברכין זמן על הלל מפני שפעמים החודשים חסרים והוי תוך שלושים (ר' דוד אבודרהם כנסת הגדולה), והקשה מגן אברהם הא דוקא בדבר שבא לחצי שנה כתב בברכות דף ל"ו שמברך זמן, עד כאן, ולא קשה מידי דבר' דוד אבודרהם גופיה דף ח' כתב שהרי הרואה את חבירו בפחות משלושים יום אינו מברך שהחיינו, עד כאן, וזה נמי מש"ס ואם כן תיקשי אהדדי, ונראה לי דהא דחצי שנה לאו דוקא אלא מיירי כשאין זמן קבוע ולפעמים הם בתוך שלושים יום:

[יא] בין יחיד וכו'. זה לשון רמ"א ויש אומרים כשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו דאז הוי כרבים ונהגו כן בהודו ולא באנא, עד כאן, והלבוש השמיט לכן נראה דאם אין מצויים שנים אין צריך להטריח אחריהם ביותר, עיין בשבלי הלקט דף כ"ב, ולכולי עלמא יהדר לומר עם הציבור. וכתב הכלבו אם בא לבית הכנסת סמוך להלל יקרא הלל תחילה עם הציבור ואחר כך יתפלל, עד כאן, וכשאומר פסוקי דזמרה יפסיק ויאמר הללויה דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת בלא ברכה תחילה וסוף ויסמוך על ברכת ברוך שאמר וישתבח כיון דהרבה פוסקים שלא יברך אבל בימים שגומרין הלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמרה דאז לכולי עלמא צריך ברכה. נשים פטורות מכל הלל שמצות עשה שהזמן גרמא הוא ולכך אין יכולין להוציא אחרים ידי חובתם. מי שיצא מוציא אינו בקי בין יחיד בין ציבור ואם יודע לענות צריך לענות אחריו הללויה אף שלא יצא:

[יב] [לבוש] ומדלגין לא לנו וכו'. מפני שפרשת לא לנו ופרשת זכרנו ברוב עניינים שווין וכן פרשת אהבתי ופרשת מה אשיב שוות במקצת עניינים (בנימין זאב סימן שס"א):

[יג] [לבוש] אומר החזן וכו' יאמר נא וכו'. וצריך לשמוע מפי החזן ואם לא שמע יצא ומוטב שיאמר בעצמו בנחת (גמרא פרק ג' דסוכה מגן אברהם):

[יד] [לבוש] וטעם כפלותם וכו'. ור' דוד אבודרהם כתב שאומרם ישי ודוד ואחיו ושמואל ומפני כבודם כופלם אותם להראות שאנו חושבין כל פסוק מהם כפרשה בפני עצמה. דין הלל בבית אבל עיין סימן קל"א ס"ק י':

[טו] [לבוש] לכפר וכו'. כדאמר זמן כפרה לכל תולדותם דמיום שנתלו המאורות נפלה אסכרה בתינוקות:

[טז] אף באמצע וכו'. ואם תאמר כיון שיחיד מברך עליו בימים שאין גומרין מה הפסקה שייך בו להוי כאדם שקורא בספר תהלים, ויש לומר דהפסקה שייך בו לאדם שקורא בו בציבור שמברכין עליו (ר' דוד אבודרהם), וצריך עיון, ואפשר דיש טעות סופר וצריך לומר כיון שהיחיד אין מברך וכו' והיינו לדעת הסוברין כן ועיין סימן תפ"ח סעיף א':

[יז] מעומד וכו'. ואסור לסמוך לעמוד או לכותל דסמיכה אינה כעמידה כן כתב מגן אברהם וחולק על רמ"א בחושן משפט סימן י"ז וכן כתב הט"ז בסימן קמ"א:

בדילוג. הטעם בלבוש דף י"ח דהוא יום סליחה וכפרה על התינוקות שלא תפול אסכרה בפיהם והוי כמו ר"ה ויו"כ וא"א שירה גמורה ג"כ וכתב בי"ד סי' תקכ"ז סיים דעל זה אומרים כפרה לכל תולדותם ע"ש:

א) [סעיף א'] ואומר יעלה ויבוא וכו' בנוסח יעלה ויבא אנו אומרים זכרינו ה' אלהינו בו לטובה ופקדינו בו לברכה והעולם מפסיקין בין זכרינו ה' אלהינו בו לטובה ופקדינו בו לברכה לענות אמן אבל בס' תולעת יעקב כתב דזכרנו נאמר על הזכר ופקדינו על הנקיבה ולכן אין להפסיק שכנה"ג בהגה"ט או' א' עו"ש או' א' מיהו באבודרהם משמע דיש להפסיק. א"ר או' א'

ב) שם. ואומר יעלה ויבא וכו' יש מקומות שנוהגים לומר יעלה ויבא בקו"ר כמו אתה חוננתנו וכמו ותודיענו אי להזכיר ר"ח ואי לע"ה שלא הורגלו לו והוא מנהג טוב וא"צ למנהג אחר ולהפסיק שיאמר השמש קודם התחלת העמידה ר"ח והאו' מזמור ברכי נפשי קודם ערבית ובתוך הזמירות אהני דאתיא זכירה זכירה שלא ישכח מלהזכיר ר"ח רו"ח או' א' מיהו מ"ש ובתוך הזמירות אין מנהג זה בינינו להפסיק בין הזמירות לומר מזמור ברכי נפשי ומנהג חסידי בית אל יכב"ץ ההולכים עפ"י האר"י ז"ל גם במועדים אין מפסיקין בין המזמורים לומר המזמור של המועד וכן בר"ה ויוה"כ אין מוסיפין לומר שום מזמור כ"א המזמורים של השבת דוקא. ומ"ש וא"צ להפסיק שיאמר השמש וכו' כבר יתבאר זה לעיל סי' רל"ו סעי' ב' ובדברינו לשם או' ט"ז ואו' טו"ב קחנו משם.

ג) שם. בערבית אין מחזירין וכו' אבל אם לא אמרו במנחה ולא נזכר עד תפלת ערבית מתפלל ערבית שתים כמ"ש לעיל סי' ק"ח סעי' י"א ועיין בדברינו לשם או' ב"ן ואו' ד"ן ואו' ה"ן דינים השייכים לענין דין זה יעו"ש.

ד) שם. בערבית אין מחזירין אותו. הרדב"ז בתשו' סי' תקס"א כתב דאף במקום שאין מחזירין כגון ערבית דר"ח אם נזכר קודם שהתחיל מודים אינו חוזר הברכה אבל אומרו שם בין ברכה לברכה. אבל מרן סי' רצ"ד סעי' ד' פסק דמיד שסיים הברכה אין לו לחזור ומשמע דאינו מזכיר כלל וכן עיקר וכן הסכים בא"ר סי' קי"ד או' ז' ברכ"י או' א' וכ"כ המאמר או' ה' ש"ץ דף ר"ך ע"ג. ועיין לעיל סי' רצ"ד או' טו"ב:

ה) שם. בערבית אין מחזירין אותו. וכל שאמר בא"י אעפ"י שלא גמר המחזיר שכינתו לציון אינו חוזר אלא מסיים הברכה ואומר מודים. מאמ"ר או' ד' ש"ץ שם ע"ד. שע"ת או' ב' ועיין לקמן או' י"א:

ו) שם. בערבית אין מחזירין אותו. ואם לא התפלל ערבית בר"ח והתפלל שחרית שתים ולא אמר יעלה ויבא בשניה וכן אם היה ר"ח ב' ימים וביום א' לא התפלל מנחה ובליל ב' בתפלת התשלומין לא הזכיר ר"ח א"צ לחזור כנה"ג בהגה"ט וכ"כ לעיל סי' ק"ח או' ט"ל ואו' מ' יעו"ש ועוד עי"ש בהגה לסעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד

ז) שם. אבל אם לא אמרו בשחרית וכו' מי שלא הזכיר יעלה ויבא ונזכר אחר שאמר ג' ראשונות על דעת להתפלל מוסף הדבר פשוט דיסיים תפלת שחרית אעפ"י דג' ראשונות אמרינהו על דעת לומר מוסף. שו"ת זר"א חא"ח סי' מ"ז. מחב"ר או' א' וכ"כ הנה"ש בסי' תכ"ד מאמ"ר בסי' תכ"ג או' ג' ש"ץ דף רכ"ב ע"ב. שע"ת בסי' זה או' ג'

ח) ואם לא הזכיר ר"ח בשחרית ולא נזכר עד שהתפלל מוסף מתפלל מנחה שתים כמ"ש לעיל בסי' ק"ח או' ט"ו יעו"ש.

ט) שם. מחזירין אותו ואם יכול לסמוך על חזרת ש"ץ עיין לעיל סי' קכ"ד סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד. ועיין בש"ץ דף רכ"ב ע"ג שכתב דמי שביתו סמוך לבהכ"נ ויש לו חלון פתוח לבהכ"נ וזה עומד בביתו ומתפלל עם הצבור אין הש"ץ מוציאו בענין זה יעו"ש והביאו שע"ת או' ג' אמנם החיד"א בקש"ג סי' כ"א או' יו"ד כתב דיוצא.

י) שם. מחזירין אותו. ואם אמר בשמע קולנו בקשה שהזכיר בה ר"ח ושכח ולא אמר יעלה ויבא א"צ לחזור. בתשו' שבסוף לקוטי פרדס. ברכ"י או' ד' וכן הסכים הש"ץ דף רפ"א ע"ג והשיג על המאמ"ר שפקפק בזה יעו"ש. סידור בי"ע או' ד'

יא) שם. ואם נזכר קודם שהתחיל מודים וכו' נראה פשוט דאם אחר בא"י אעפ"י שלא גמר המחזיר שכינתו לציון הו"ל כאלו סיים הברכה לגמרי וצריך לסיימה ולומר יעלה ויבא קודם שיתחיל מודים דכיון שהזכיר ה' אין לו לחזור וכן עשיתי מעשה בעצמי והסכימו עמי קצת מן החברים. מאמ"ר או' ד'. אמנם הש"ץ דף ר"ך ע"ד השיג על דברי המאמ"ר הנז' וגם הביא מחי' הריטב"א פ"ק דתענית דאם לא סיים הברכה רק אמר בא"י ונזכר דיאמר למדני חוקיך ויאמר יעלה ויבא ואח"כ תשלום הברכה בא"י המחזיר שכינתו לציון וכתב דהכי עדיף טפי כדי לצאת אליבא דכ"ע וה"ד לשחרית ומנחה אבל אירע כן בערבית כיון שאמר בא"י יגמור המחזיר שכינתו לציון ומודים כיון שאין מחזירין לתפלת ערבית יעו"ש והביאו שע"ת או' ד' סי' בי"ע או' ב' וכ"פ החיד"א בקש"ג סי' כ"א או' ג' ועיין לעיל או' ה' ובסי' קי"ד או' כ"ח.

יב) שם. ואם נזכר קודם שהתחיל מודים וכו' ובזה שוה הש"ץ ליחיד זולת אם השלים תפלתו דאינו חוזר כמ"ש בססי' קכ"ו. כלבו וא"ח כס"א או' ב' ועי"ש בסי' קכ"ו סעי' ג' וסעי' ד' בדין ש"ץ שטעה ולא הזכיר ר"ח ובדברינו לשם בס"ד.

יג) שם. חוזר לרצה. משום דג' אחרונות חשובות כאחת כמ"ש לעיל סי' קי"ד או' מ"ג.

יד) שם. עד שהשלים תפלתו. היינו שהשלים ברכת שים שלום וגם אמר יהיו לרצון וכו' שיהיו לרצון הוא מכלל התפילה כמ"ש לעיל רס"י קכ"ב

טו) שם. חוזר לראש. וכשחוזר לראש התפלה א"צ לומר פסוק אדני שפתי תפתח. הריטב"א פ"ק דתענית. ש"ץ דף רכ"ב ע"ב. שע"ת או' ד' ועיין לעיל סי' קי"ד או' כ"ט.

טז) שם. ואם הוא רגיל לומר תחנונים וכו' כבר נת' זה לעיל בסי' קי"ז או' מ' קחנו משם.

טוב) שם. ונזכר אחר שהשלים תפלתו וכו' ואם בתוך כך הגיע ש"צ לקדושה איך יתנהג עיין לעיל סי' קכ"ב או' י"ג.

יח) שם הגה. ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו א"צ לחזור. כ"כ הכלבו סי' י"א ומביאו ב"י. וכ"ה דעת מור"ם ז"ל בד"מ או' א' אלא שמרן ז"ל בב"י השיב על דברי הכלבו הנז' ודעתו שצריך לחזור וכן הסכים הב"ח יעו"ש ועיין בשכנה"ג בהגב"י או' ג' מה שהאריך בזה וסיים כיון דאיכא פלוגתא יש מקום לומר שב וא"ת עדיף ולא יחזור מיהו הטוב והישר שיתפלל בתורת נדבה למר אפי' בלא חידוש ולמר בחידוש איזה דבר יעו"ש. והט"ז סק"א לחלק יצא דאם היה לו ידיעה בשעת התפלה קודם שבא למקום ההזכרה שיש מכשיו ר"ח וצריך להזכיר אלא שאח"כ שכח אם הזכיר בתוך הברכה בזה אמרינן דמסתמא הזכיר וא"צ לחזור ואם לאו צריך לחזור יעו"ש. אבל המ"א סק"ד הסכים לדברי ב"י וב"ח וכתב שכ"פ הרוקח בשם הירוש' וכ"פ הל"ח בראיות ברורות וכן יש להורות דהרי עינינו רואות שההרגל להחפלל בלא יעלה ויבא עכ"ל. וכן הסכים הפר"ח וא"ר או' ו' ומאמ"ר או' ז' וכתב שם הא"ר ומשמע אף שידע בשעת התפלה שהיה ר"ח חוזר ודלא כהט"ז וכ"כ הברכ"י או' ג' בשם מהר"י מולכו דאף דברצה זכר ר"ח ודאי תכף שכח וסירכיה נקיט שלא אמר יעלה ויבא יעו"ש והביאו שע"ת או' ד' סי' בי"ע או' ה' וכ"כ בספרו קש"ג סי' כ"א או' ח' יעו"ש וכ"פ ח"א כלל כ"ד או' כ"ב ומ"מ נראה דיותר טוב להתנות דאם אינו חייב בתפלה זו תהיה נדבה דליכא הפסד בזה ואי משום דבזה"ז אין מתפללים נדבה כבר כחבנו לעיל סי' ק"ח או' נ"ב דבמקום ספק מתפללין יעו"ש.

יט) ויהא זריז ונזכר לומר יעלה ויבא אפי' בערבית וברה"מ שאם לא יאמרנו מגרעות נתן ולא מסמנא מלתא וכבר היה מעשה בזמן האר"י ז"ל בא' ששכח יעלה ויבא בערבית ואמרו לו בחלום שהשכינה אמרה עליו נתנני ה' בידי לא אוכל קום. חס"ל או' ה'

כ) מנהג החסידים המתפללים ע"פ סידור רבינו הרש"ש ז"ל לומר בנוסח יעלה ויבא ביום ראש חדש הזה ואין אומרים החדש בה"א כי יש כוונה במספר ראש וכוונה במספר חדש בלא ה"א. בן א"ח פ' ויקרא או' י"ד

כא) שם בהגה. עיין לעיל סי' קכ"ו סעי' ג' וסעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד.

כב) [סעיף ב'] וקורין ההלל בדילוג וכו' ומנין שאו' הלל בר"ח מצינו שרמז דוד בתהלים הללויה הללו אל בקדשו י"ב פעמים הללו כנגד י"ב חדשים ולפיכך אנו כופלים כל הנשמה על שנה מעוברת שיהא לה י"ג חדשים ועל חדש ב' ימים. שה"ל בשם הגאונים. ב"י. והגם דהי"ב חדשים א' מהם ר"ה ואין בו הלל מ"מ שם ר"ח עליו וראוי לקריאת ההלל אם לא היה יום דין.

כג) שם. וקורין הלל בדילוג וכו' שמתחילין הללויה וקורין אותו עד חלמיש למעינו מים ומדלגין לא לנו ומתחילין ה' זכרנו יברך וקורין עד ואנחנו נברך יה ומדלגין אהבתי כי ישמע ה' עד כל האדם כוזב ומתחילין מה אשיב עד הודו. טור. ומ"ש עוד הטור בענין קריאת הודו וכו' כבר כתב בש"ע סעי' ג' דכל מקום לפי מנהגו יעו"ש והטעם שמדלגין בהלל בר"ח משום דר"ח הוא יום סליחה וכפרה לכפר על התינוקות משום אסכרה שהיה רגיל ליפול עליהם וקרבן ר"ח מכפר עליהם וכיון שהוא יום כפרה וסליחה הוי כמו ר"ה ויוה"כ שהם ימי הדין ואין או' שירה גמורה. לבוש סעי' ג':

כד) שם. וקורין הלל בדילוג וכו' ואם קורין אותו בבית האבל עיין לעיל סי' קל"א מאו' ס"א עד אות ס"ד יעו"ש:

כה) שם. וקורין הלל בדילוג וכו'. גרסינן במס' ערכין (דף יו"ד ע"א ח"י) ימים בשנה יחיד גומר בהם את ההלל ח' ימי החג וח' ימי חנוכה ויו"ט א' של פסח ויו"ט של עצרת ובגולה כ"א ט' ימי החג וח' ימי חנוכה וב' יו"ט של פסח וב' יו"ט של עצרת ע"כ. וכתוב בס' מ"מ וסימניך בבט"ח. סי' אחר שנים שנים באו אל נח. שנים שנים ב' יו"ט של פסח ושל עצרת. באו בגי' ט' ימי החג אל נח בגי' חנוכה. וכן ימים שאין גומרין בהם את ההלל כ"א וסימניך א"ך טוב לישראל א' ניסן ו' ימי פסח ב' ימי א יר א' סיון ב' תמוז א' אב ב' אלול ב' מרחשון א' כסליו כשהשנה כסדרה א' שבט ב' אדר וכל הימים שגומרין ושאין גומרין הם ב"ם ב' פעמים כ"א וסימניך אהיה אשר אהיה. שכנה"ג בהגה"ט או' ח':

כו) שם. וקורין הלל בדילוג וכו' והלל נאמר בכל לשון אפי' אינו מבינו. תו' סוטה ל"ב ע"א ד"ה קרית. שכנה"ג שם או' ז' פר"ח.

כז) כל מצוה שחיובה מד"ס קטן שהגיע לחינוך מוציא את את הרבים ידי חובתן וכן בהלל. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' מי שמתו. כנה"ג בהגה"ט. מיהו הפר"ח כתב דקטן אפי' הגיע לחינוך אינו מוציא אחרים י"ח אעפ"י שהלל מדרבנן. קש"ג סי' כ"ג אות ח' סי' בי"ע אות ט"ו:

כח) נשים פטורות מכל הלל מפני שהיא מ"ע שהז"ג ולפיכך אין יכולין להוציא אחרים י"ח אלא א"כ עונה אחריהם כל מלה ומלה ותהי לו מארה שלא למד ואם למד מבזה את קונו לעשות שלוחים כאלו. תו' ברכות ך' ע"ב וסוכה ל"ח ע"א ומשנה ופרש"י שם. מ"א סק"ה. מיהו לדעת ר"ת וסיעתו אם רצונם לקרותו יכולות. קש"ג שם אות ז' סידור בי"ע אות ט"ז. ועיין בישי"ע אות ו' שכתב דנהגו לברך ג"כ אלא שכתב דיותר טוב שלא לברך כיון דקריאת ההלל בר"ח אינו אלא ממנהגא ודעת הרבה פו' אף אנשים אינם מברכים יעו"ש:

כט) מי שיצא כבר אסור לו לקרות שנית בשביל חבירו אם אינו עונה אחריו הללויה והיינו כשקורא בברכה ובקריאה לחוד ליכא איסורא ורק דאסור לקרותו דרך שירה אלא בזמן שתקנו חכמים. מ"א שם:

ל) שם. וקורין הלל וכו' אין לטעום קודם קריאת ההלל למי שיוכל אבל מאן דחליש לביה אף חסידות ליכא. שו"ת שאלת יעבץ סי' מ' ברכ"י אות ה' שע"ת אות ו"ן

לא) שם. וי"א שהצבור מברכין עליו וכו' ואין אומרין זמן מפני שאין מברכין זמן בפחות מל' יום ולפעמים מקצת החדשים חסרים. הרד"א בתחלת ספרו' שער ג' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ה. ומה שהק' ע"ז המ"א שם עיין מה שתירץ א"ר אות יו"ד ושאר האחרונים. וכתב שם הכנה"ג שזה הטעם עצמו יספיק למה שאין אנו מברכין זמן בברכת הלבנה:

לב) שם. לקרא את ההלל. פי' אפי' למ"ד דבימים שגומרים את ההלל מברכין לגמור (כמ"ש לקמן סי' תפ"ח) מ"מ בר"ח כיון דמדלגין אין מברכין לגמור. ב"ח.

לג) שם הגה. ואם בירך לגמור א"צ לחזור. כ"כ המרדכי בפ' במה מדליקין בשם ראבי"ה דהמברך בר"ח לגמור לא משתבש דלגמור תרתי משמע. וכ"כ בשה"ל מי שטעה ובירך בר"ח לגמור א"צ לחזור. והב"ד ב"י. וית' עוד מזה לקמן בסי' תפ"ח בס"ד:

לד) שם וי"א שאף הצבור אין מברך וכו' משום דאינו אלא מנהג בעלמא כמ"ש בתענית כ"ח ע"ב. וכתבו שם התוס' די"מ דאמנהג לא מברכין ור"ת פסק דגם אמנהגא מברכינן יעו"ש. ור"ל כמו שמברכין על יו"ט ב' ואעפ"י שהוא ממנהגא כמ"ש במס' ביצה דף ד' ע"ב. וכ"כ הגר"א. ומיהו עיין בפע"ח שער י"ט פ"ב שכתב טעם בסוד לקריאת ההלל בר"ח יעו"ש:

לה) שם. וכן נוהגים בכל מלכות א"י וכו' בן א"י ודעתו לחזור ובחו"ל נעשה ש"ץ ובירך על ההלל יצאו הצבור בברכתו והוא לא בירך לבטלה. שו"ת חיים שאל ח"א סי' צ"ט. קש"ג סי' כ"ג או' ה' סי' בי"ע אות ד':

לו) שם הגה. וי"א דגם יחיד מברך וכו' כ"כ התו' ערכין יו"ד ע"ב וז"ל ומ"מ נקוט דר"ת בידך דטוב לברך ליחיד נמי בתחלה דנהי דודאי אין מחויב לאומרו מ"מ מאחר שמזקיק עצמו לכך אין זה ברכה לבטלה כמו שהנשים מברכות על נטילת לולב שאינו לבטלה ואעפ"י דפטורות מ"מ הם רשאות ליטלו ואין זה ברכה לבטלה עכ"ל וכבר כתבנו לעיל סימן ז' אות ב' דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל יעו"ש:

לז) שם. בהגה, ומ"מ יזהר אדם וכו' כדי לצאת סברא הראשונה. הגר"א:

לח) שם בהגה. לקרות בצבור וכו' ואם בא לבהכ"נ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל. ל"ח. ואפשר כשהוא אומר פסוקי דזמרה מותר להפסיק באמצע לקרות הלל עם הציבור דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו נ"ל דאז לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף כיון שאומר ב"ש וישתבח א"כ היאך יברך ב"פ. לכן דוקא בהלל דר"ח יעשה כן כיון דהרבה פו' שלא לברך. אבל בימים שגומרים הלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמרה. מ"א סק"ו. ואין דעת הרב האר"י זלה"ה נוחה בסברות אלו לומר דברים שלא כסדרן. ש"ץ דף רכ"ג ע"ב. סידור בי"ע אות ו' ועיין לעיל אות ב':

טל) שם בהגה. אומר לשנים וכו' וכתב הל"ח דזהו דוקא בימים שאין גומרין ומשום ספק ברכה אבל המ"א סק"ז כתב אפילו בימים שאין גומרין יעו"ש. ואם אין מצוים שנים א"צ להטריח אחריהם ביותר. א"ר או' י"א:

מ) שם בהגה. דאז הוי כרבים. דשלשה מקרי רבים כמ"ש בגיטין מ"ו ע"א כרב נחמן דק"ל שם כוותיה. הגר"א. ועיין ביו"ד סימן רכ"ח סעיף כ"א:

מא) שם בהגה. ונהגו כן בהודו וכו' דהודו לבד מקרי ראשי פרקים כמ"ש בסוכה ל"ח ע"ב יעו"ש. הגר"א.

מב) שם בהגה. ונהגו כן בהודו וכו' דאמרינן במדרש תהלים הקוראים צריך שיהיו ג' כדי שיאמר אחד לשנים הודו. הרא"ש פ"י דפסחים סימן ל"ב. הגר"א:

מג) [סעיף ג'] בענין הפסוקים שכופלים אותם וכו' אודך כי עניתני ומשם ואילך כופלים כל פסוק ופסוק ואומר ש"ץ אנא ה' הושיעה נא ועונין אותו הקהל אחריו וכן באנא ה' הצליחה נא. ובספרד פושטין פסוק ברוך הבא ופסוק אל ה' ויאר לנו וכופלין אלי אתה ואודך והודו. ובאשכנז כופלין הכל וכן עיקר. טור. וכ"כ בשער הכוונות דף ק"ג ע"ד שצריך לכפול כל הפסוקים ב"פ מן פסוק אודך כי עניתני וכו' עד סוף ההלל שהוא פסוק הודו לה' כי טוב האחרון יעו"ש, ואעפ"י שבשער הכוונות כתב זה בדרוש חג הסוכות מ"מ אין חילוק בזה בין חג הסוכות לשאר ימים כמבואר בטור וב"י וכ"ה מנהג חסידי בית אל יכב"ץ שבעיר קדשנו ירושת"ו שכופלין מאודך כי עניתני וכו' עד סוף ההלל בין בימים שגומרין את ההלל בין בימים שאומרים בדילוג. וטעם כפילתם עיין רש"י סוכה ל"ח ע"א ומביאו ב"י.

מד) שם. וכן בפסוקים שש"ץ אומר וכו', עיין בטור שכתב דקורא ש"ץ לבדו הודו וכו' והקהל עונים אחריו הודו וכו' וקורא יאמר נא ישראל והקהל עונים אחריו הודו וכו' וכן ביאמרו נא ביח אהרן וביאמרו נא יראי ה' וכתב המ"א סק"ח דצריך לשמוע יאמר נא וכו' מפי הש"ץ דשומע כעונה ואם לא שמע לא יצא ומוטב שיאמר בעצמו בנחת עכ"ל והטעם דמוטב שיאמר בעצמו אף דשומע כעונה מ"מ לפעמים אינו מכוין ולפעמים הש"ץ מאריך בניגונים. אך העולם טועים ואין אומרים כ"א יאמר נא ישראל ולא מסיימים כל"ח וכן בפסוקים אחרים ובאמת בזה לא סגי וצ"ל יאמר נא ישראל כל"ח, דאל"כ לא אמר כ"א חצי פסוק ואף שאומר אח"ז הודו לה' כ"ט כל"ח אין זה נוסח הפסוק יאמר נא ישראל הודו וכו' מחה"ש:

מה) וכתבו התו' (סוכה ל"ח ע"ב) דמפסיקין פסוק אנא ה' לשנים והא ק"ל דאסור להפסיק באמצע הפסוק שאני הכא דב' בני אדם אמרוהו כדאיתא בפסחים קי"ט ע"א יעו"ש. והכלבו כתב דדוקא בתורה ובנביאים אבל בכתובים אפשר דשרי לחלק. והא דנוהגים לחלק פסוקי אז ישיר ביום המילה י"ל משום דהם אמרום ג"כ פסקי פסקי כדאמרינן בסוטה פ"ז הוא אומר אשירה לה' והם אומרים אשירה לה' מ"א סק"ח:

מו) [סעיף ד'] אפי' באמצע וכו' היינו באמצע הפרק כמ"ש בב"י, ועיין לעיל סי' ס"ו ותלמוד לכאן אלא שמ"ש שם בין הפרקים הכא. אפי' באמצע הפרק:

מז) שם. אבל בענין אחר וכו' ואפי' בין הפרקים. פר"ח.

מח) שם הגה. ועיין לקמן סי' תפ"ח סעי' א' ר"ל דשם כת' דיני הפסקה:

מט) [סעיף ה'] א"צ לחזור לראש. ואפי' למ"ד בסי' ס"ה (סעי' א' בהגה) אם הפסיק מחמת אונס כגון שלא היה המקום נקי ושהה כדי לגמור את כולה צריך לחזור לראש הכא מודה דא"צ כיון שקורין אותו בדילוג ומשמע לסברא זו הא בימים שגומרין צריך לחזור לראש אם הפסיק מחמת אונס ושהה כדי לגמור את כולה ב"י. אמנם הש"ע לא פסק כסברא זו אפי' לענין ק"ש אלא אפי' אם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס אינו חוזר לראש כמבואר לעיל רסי' ס"ה יעו"ש וכן סתם לקמן בסי' תפ"ח וסי' תרע"ד לגבי הלל יעו"ש, ועיין ב"י שתמה על הטור דלמה בסי' ס"ה לגבי ק"ש סתם דבריו כדעת הרא"ש שמחלק בין שהה באונס לשהה שלא באונס ובהלכות פסח וסוכה ומגילה סתם דבריו כדעת הרי"ף והרמב"ם שאין מחלקין בדבר יעו"ש. ומור"ם ז"ל בד"מ או' ה' כתב דלגבי ק"ש שהיא דאו' פסק כדברי הרא"ש דצריך לחזור לראש אבל לגבי הלל ומגילה שהם דרבנן פסק כדברי הרי"ף והרמב"ם דא"צ לחזור לראש יעו"ש וכתבו האחרונים דמטעם זה לא הגיה מור"ם ז"ל על דברי הש"ע בהלל כמו שהגיה לעיל בסי' ס"ה לענין ק"ש משום דסמך על חילוק זה, מיהו הב"ח כתב דדעת הטור דגם כשקורין ההלל בדילוג אם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס צריך לחזור לראש ומה שסתם הטור סמך על מ"ש לעיל בסי' ס"ה יעו"ש. וכתב המ"א סק"ט דהמחמיר יחזור לקרותו בלא ברכה. וכ"כ האחרונים ובענין איזה דבר נקרא אונם וכמה שיעור כדי לגמור את כולה עיין לעיל סי' ק"ד או' כ"ח ואו' ל"ב:

נ) [סעיף ו'] הקורא הלל למפרע לא יצא. יש מן הגדולים שכתבו אפי' קרא הפרשיות למפרע שלא כסדרן לא יצא מפני שהפרשיות הולכות על הסדר ולא דמי לק"ש לעיל רס"י ס"ד דדוקא אם הפך בסדר הפסוקים לא יצא אבל אם הפך בסדר הפרשיות יצא דשאני התם לפי שאינם סמוכים בתורה. פר"ח ועי"ש. וכ"מ בעו"ש סי' תר"ץ או' ד' יעו"ש:

נא) ומיהו לענין ברכה נראה דא"צ לחזור ולברך ואפי' אם הפך בסדר הפסוקים כדמוכח לקמן סי' תר"ץ סעי' ו' לגבי מגילה יעו"ש:

בנ) שם הגה. טעה יחזור למקום שטעה. פי' אם דילג פסוק א' ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקום שנזכר דא"כ הו"ל קורא למפרע אלא יתחיל מאותו פסוק ויאמר עד סוף כמ"ש לקמן סי' תר"ץ סעי' ו' מ"א סק"י. ואם אינו יודע היכן טעה יחזור לראש הפרק. ב"י בשם רי"ו:

גנ) [סעיף ז'] מצות קריאת ההלל מעומד. והטעם כתב הר' בנימין ע"ש הכתוב הללו עבדי ה' שעומדים וכו' ומה שקורין אותו בלילי פסחים בישיבה מתוך שחולקין אותו אין מטריחין עליו לעמוד ועוד שהרי עומד על שלחנו וכוסו בידו ושמא תטרף דעתו מתיך סעודתו ויפול הכוס מידו. והר"מ כתב לפי שדרך ליל פסח היסיבה וחירות אין מטריחין אותו לעמוד. ב"י בשם שה"ל, ט"ז סק"ד:

דנ) שם. מעומד. ואסור לסמוך עצמו לעמוד או לכותל דסמיכה אינה כעמידה כמ"ש הטור רס"י קמ"א מ"א סק"ד י"א, א"ר או' י"ז, ח"א כלל קי"ח סוף או' ט' ועיין לעיל סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

הנ) שם. מעומד. ואם קרא מיושב יצא. מש"ז או' ד' וכ"כ לעיל סי' קמ"א או' ב' יעו"ש:

ונ) בהלל אפי' עשרה קורין כאחד. לקמן סי' תפ"ח סעי' ב' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

זנ) ולמען יאריך ימים יאמר אחר ההלל בכל ר"ח פסוק ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל, ויכוין בזי"ן של זק"ן נקודה שבא. ובי"ת של ב"א נקודה קמץ. ודל"ת נקודה שבא במ"ם אחרונה של בימים כי היא מתחלפת בדל"ת באלף בית דאי"ק בכ"ר דמ"ח. וי"ה של הוי"ה נקודה היו"ד שבא והה"א קמץ, נמצא שיכוין בשם זבדי'ה נקוד בניקוד יהב"ך שמספרו חסד. ויאמר שה זה ישמרני ויחייני כן יה"ר מלפניך אלהים חיים ומלך עולם אשר בידו נפש כל חי אמן וכ"ז יאמר ג"פ, מ"ח מס' ר"ח פ"ב, ש"ץ דף רכ"ג ע"ד:

ע"ל סי' רצ"ד. דהיינו תיכף כשסיים הברכה אפי' לא התחיל עדיין מודים עסי' רל"ו ס"ב דלא כע"ש:

ואם הוא רגיל. משמע דאם סיים התחנונים אף על פי שלא עקר רגליו חוזר לראש מ"ד אמי שאינו רגיל לומר תחנונים מיהו הלשון לא משמע כן וגם בגמ' איכא חד לישנא דמי שרגיל לומר תחנונים אפי' עקר רגליו אינו חוזר לראש ש"מ דס"ל דאין קבע לתחנוני' וא"כ ללישנא בתרא ג"כ אפי' סיים תפילתו ותחנוני' כ"ז שלא עקר רגליו אינו חוזר לראש מיהו משמע בירוש' פ"ה דברכות דכל שהסיח דעתו מלהתפלל הוי כאלו עקר רגליו ונ"ל דזהו דוקא כשאמר יהיו לרצון שזהו גמר התפלה כנ"ל:

ואם הוא וכו'. עסי' ק"ח וסי' קכ"ד ס"י והע"ש לא ע"ש:

הוא ספק וכו'. ול"ד למ"ש סי' קי"ד שאם נסתפק אם אמר משיב הרוח אמרי' חזקה שאמר כמו שהוא רגיל בלא משיב הרוח וצריך לחזור דלא אמרי' כן אלא בדבר שנתרגל בו הרבה משא"כ כאן דלעולם לא מצינו ל' יום שאינו מזכיר יעלה ויבא לא מקרי הרגל עכ"ל ד"מ (דלא כע"ש) משמע דס"ל דאפי' בשבת ויו"ט אם הוא ספק א"צ לחזור דהא רגיל יותר משל ר"ח, והכל בו כ' אפשר דבשבת וי"ט אין שייך ספק לפי שהי' ברכה בפ"ע והב"ח פסק כמ"ש הרב"י דאפי' בר"ח מחזירין אותו וכ"פ הרוקח בשם הירוש' וכ"פ הל"ח בראיה ברורה וכן יש להורו' דהרי עינינו רואות שההרגל להתפלל בלא יעלה ויבא:

וקורין ההלל. מה שאין מברכין זמן על ההלל מפני שפעמים החדשים חסרים והוי תוך ל' (רד"א כ"ה) וצ"ע דהא גם כשהחדש מלא הוי ב' ימים ר"ח וקורין אותו ביום ל' ואפשר דס"ל כיון דיום השני עיקר ה"ל ביום ראשון כקורא בתורה דאינו מחויב בדבר ומ"מ אעיקרא דדינ' פירכא דלא תקנו זמן אדבר שהוא רגיל דדוקא בדבר שהוא בא לחצי שנה כתבו בברכות דף ל"ו /ל"ז/ שמברך זמן ועמ"ש סי' רכ"ה: נשים פטורות מכל הלל מפני שהיא מ"ע שהז"ג ולפיכך אין יכולים להוציא אחרים י"ח (תוס' ברכו' דף כ' ריש ע"ב) אא"כ עונה אחריהם כל מלה ומלה ותהי' לו מארה שלא למד ואם למד מבזה את קונו לעשות שלוחי' כאלה ע"ש במשנה פ"ג דסוכה ועמ"ש סי' תע"ט: כתב הבד"ה כ' רי"ו ני"ג אף על פי שיצא מוציא בין יחיד בין צבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות אם יצא אין מוציא אא"כ עונה אחריו הללויה ע"כ וצ"ע היכי איתא בגמ' עכ"ל בד"ה ופליאה בעיני על הרב"י אשר נהירין ליה שבילי דשמעתא דרישא דמילתא תלמוד ערוך הוא פ"ג דר"ה וסיפא דמילתא הוא מתני' פ"ג דסוכה ומ"ש רי"ו אם יצא אין מוציא ל"ד דה"ה אם לא יצא בעי' שיענ' אחריו הללויה אלא דאם לא יצא ליכא קפידא בקורא דהא קורא בשביל עצמו אבל אם יצא כבר אסור לו לקרות שנית בשביל חבירו אם אינו עונה אחריו הללוי' וצ"ל דקורא בברכה דבקריא' לחוד ליכא איסורא ואפשר דמ"מ איכא איסורא כדאמרי' פ"ו דשבת הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף וא"כ אסור לקרותו דרך שירה אלא בזמן שתקנו חכמים (וצ"ע בש"ג פ"ג דברכות בשם ריא"ז):

לקרו' בציבור. ואם בא לב"ה סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הציבור ואח"כ יתפלל (ל"ח) ואפשר כשהוא אומר פסוקי דזמרה מותר להפסיק באמצע לקרא הלל עם הציבור דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו נ"ל דאז לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף כיון שאומר ב"ש וישתבח א"כ היאך יברך ב"פ וכיוצא בזה כתבו בהגדת פסח לכן דוקא בהלל דר"ח יעשה כן כיון דהרב' פוסקי' שלא לברך אבל בימים שגומרים ההלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמר':

או' לשנים וכו'. כ' הל"ח דזהו דוקא בימים שאין גומרין ומשום ספק ברכ' ומה שנוהגין העולם לעשות כן אף בימים שגומרי' טעות הוא בידם עכ"ל וכמדומה שלא ראה באגור ובש"ל שכתבו בשם מדרש ש"ט לא יאמר הודו אלא לשנים והטעם דלמי יאמר הודו וכ"כ הטור סי' תע"ט וכן מנהג פשוט לחזור אחר שנים בליל פסח אף על פי שאין שם ספק ברכה ובמרדכי כ' הטעם דמצוה לענות ראשי פרקים וע' בילקוט תהלים סי' קי"ב וכ' האגור וצ"ע מ"ש משאר הודו שאומרים אותו ביחיד כגון בהלל הגדול ואפשר דהכא כיון שהוא דרך שירה בעי' שיענו אחריו כדמצינו בשירת הים:

וכן בפסוקים. צריך לשמוע יאמר נא וגו' מפי הש"ץ דשומע כעונה ואם לא שמע לא יצא ומוטב שיאמר בעצמו בנחת עיין בגמ' פ"ג דסוכ' וכתבו התו' הא דמפסיקין פסוק אנא לשנים והא קי"ל דאסור להפסיק באמצע הפסוק שאני הכא שב' בני אדם אמרוהו כדאי' פ' ע"פ והכל בו כ' דדוקא בתורה ובנביאים אבל בכתובים אפשר דשרי לחלק וע' ברוקח שנתן טעם למה חולקין פסוק יהללו את שם ה' וגומ' והא דנוהגין לחלק פסוקי אז ישיר ביום המילה י"ל משום דהם אמרוה ג"כ פסקי פסקי כדאמרי' בסוט' פ"ז הוא או' אשירה לה' והן אומרים אשירה לה':

א"צ לחזור. אפילו למ"ד בסי' ס"ה אם הפסיק מחמת אונס כגון שלא היה המקום נקי ושהה כדי לגמור את כול' צריך לחזור הכא מוד' דא"צ כיון שקורין אותו בדילוג (ב"י) וא"כ בימים שגומרין צריך לחזור לראש אם הפסיק מחמת אונס ושהה כדי לגמו' את כול' וב"ח פסק דאפי' בר"ח צריך לחזור ובד"מ כ' דדוק' בק"ש שהוא דאוריי' פסקי' כהרא"ש אבל הלל דרבנן א"צ לחזור לראש אפילו בימים שגומרי' ולכן לא הגיה כלום בש"ע והמחמיר יחזיר לקרותו בלא ברכה ועמש"ל ס"ב:

יחזור למקום שטעה. פי' אם דילג פסוק א' ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקו' שנזכ' דא"כ ה"ל קורא למפרע אלא יתחיל מאותו הפסוק ויאמר עד סוף כמ"ש סי' תר"ץ ס"ו:

מעומד. חוץ מליל פסח (ב"י ש"ל): אסור לסמוך עצמו לעמוד או לכותל דסמיכה אינה כעמידה כמ"ש הטור סי' קמ"א ובתו' סוטה דף מ' ומה מאוד נפלאתי על רמ"א בח"מ סי' י"ז שכתב בשם הריב"ש לענין עדות ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה דהא התו' והטור הוכיחו מגמ' דזבחים דסמיכ' אינה כעמידה ופשוט שרמ"א ראה בדברי הרב"י שכ' בח"מ ססי' כ"ח בשם הריב"ש וז"ל אם קבלו עדים מעומד מה שעשה עשוי ואם היו נסמכים על העמוד אפי' לכתחלה מותר דסמיכה אינה כישיבה עכ"ל והבין רמ"א דמ"ש ואם היו נסמכים קאי על העדים וזה אינו דהא פתח בדיינים אלא פשוט דט"ס הוא והגי' הנכונה כמ"ש הרב"י בש"ע דסמיכה כישיבה וקאי אדיינים שאם היו הדיינים נסמכין על העמוד מותר דסמיכה הוי כישיבה כנ"ל ברור כ"מ בשבועות דיתיב כמאן דשרי מסאני' ואף על גב דשם הוי כעמידה ג"כ שאני התם דלא בעי אלא הידור אבל במקום דבעי' עמידה אסור לסמוך וכ"כ התו' בזבחים דף י"ט ע"א ואף על גב דכתבו שם ע"ב אף על גב דאין ישיבה בעזרה מ"מ מותר לסמוך א"כ משמע דסמיכה אינה כישיבה י"ל דשאני התם דאין אסור אלא ישיבה ממש מפני הכבוד אבל בישיבת הדיינים מקרי סמיכה ישיבה:

(א) ואומר יעלה ויבא ברצה – ומבואר לעיל בסימן רל"ו ס"ב דמכריז הש"ץ בין קדיש לתפלה שהוא ר"ח ולא חשיב הפסק כיון שהוא צורך תפלה:

(ב) ובאיזה וכו' עיין לעיל בסימן רצ"ד – ושם מבואר דמשהתחיל לומר ותחזינה והזכיר ברוך אתה ה' אפילו לא סיים המחזיר וכו' נמי אינו חוזר:

(ג) בלילה – ולא היה עדיין קדושת ר"ח על היום ואפילו בליל ב' של ר"ח שייך טעם זה שהלא יום ב' הוא רק משום ספיקא דאלו היום א' היה קודש היום שני הוא חול:

(ד) מחזירין אותו – כתב הכנה"ג דדוקא בשנזכר קודם שהתפלל מוסף אבל אם לא נזכר עד שהתפלל מוסף יצא בדיעבד במה שהזכיר קדושת היום בתפלת מוסף וא"צ לחזור ולהתפלל שחרית וכמו דמקילינן בזה בסימן קכ"ו ס"ג בש"ץ לכתחלה יש להקל בזה עכ"פ ביחיד בדיעבד והעתיקו במג"א שם בסק"ג אבל בשיורי ברכה בשם הרשב"א כתב דביחיד לעולם חוזר ואפילו כבר התפלל מוסף וכן הסכים בספר מור וקציעה אלא דכתב דמ"מ משום ספק יתנה דאם אינו חייב מתפלל הוא בתורת נדבה אכן אם כשהיה מתפלל ג' ראשונות ע"ד להתפלל מוסף נזכר שלא אמר יעלה ויבוא בתפלת שחרית בודאי יש להורות שיסיים התפלה בשל שחרית ואח"כ יתפלל מוסף:

(ה) אומר במקום שנזכר – ואח"כ יאמר מודים והיינו אפילו כבר אמר וסיים ברכת ותחזינה ואם לא סיים עוד המחזיר רק אמר ברוך אתה ה' כתבנו לעיל בסימן קי"ד ס"ו בבה"ל דנכון יותר לסיים למדני חקיך כדי שלא יהיה הזכרת השם לבטלה ויאמר יעלה ויבא ואח"כ יאמר עוד הפעם ותחזינה וכ"כ בשע"ת:

(ו) חוזר לרצה – דג' אחרונות חשובות כאחת:

(ז) עד שהשלים תפלתו – היינו שסיים ברכת שים שלום ואמר יהיו לרצון וכו' דיהיו לרצון מכלל התפלה הוא וכדלעיל בסימן קכ"ב:

(ח) ואם הוא רגיל וכו' – ואין נ"מ בזה בין אם אומר התחנונים קודם יהיו לרצון או אחר יהיו לרצון דכל שהוא עוסק עדיין בתחנונים או שעדיין צריך לומר תחנונים לא מקרי עדיין סילוק תפלה:

(ט) קודם שיעקור רגליו – נקט האי לישנא משום דהמחבר מיירי שעדיין לא אמר תחנונים רק דכיון דרגיל מסתמא יתחיל לומר גם עתה אבל אם כבר אמר תחנונים וסיים אותם ואין במחשבתו לומר עוד אפילו עדיין לא עקר רגליו כמי שעקר דמי וחוזר לראש התפלה:

(י) א"צ לחזור – טעמו דכיון שאין עוברין שלשים יום שאין מזכירין בו יעלה ויבוא אין זה חזקה שלמה לומר שבודאי לא הזכיר ומ"מ להלכה לא נקטינן כן דרוב האחרונים וכמעט כולם חולקין ע"ז וסוברין דאפילו בספק צריך לחזור ולהתפלל דמסתמא התפלל כמו שרגיל בכל יום בלא יעלה ויבוא מיהו כבר כתבנו לעיל בסימן קי"ד במ"ב סקל"ח בשם האחרונים דאם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא אין צריך לחזור אך כ"ז אם הספק נפל לו לאחר זמן אבל אם נתעורר לו הספק מיד אחר התפלה יש לו לחזור:

(יא) וש"ץ וכו' בסימן קכ"ו – דשם מבואר שאין צריך לחזור משום טרחא דצבורא ויש לו לסמוך על תפלת מוסף שיתפלל ושם נזכר קדושת היום:

(יב) וקורין הלל בדלוג – וכל ההלל אין לקרוא משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ודרשינן ליה המקודש לחג (ר"ל שאסור בעשיית מלאכה) טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה (ערכין ד' י') אלא שנהגו אבותינו לקרותו וכדי שיהיה היכר שאינו מצד הדין לכן מדלגין בו והמנהג הפשוט שמדלגין מן לא לנו עד ד' זכרנו וגו' ומן אהבתי כי ישמע וגו' עד מה אשיב ויש מדלגין דילוג אחר [רמב"ם] ועיין בא"ר טעם למנהגנו:

(יג) א"צ לחזור – בדיעבד דלשון גומר אינו בדוקא על מי שגומר דלפעמים גומר בלשון חכמים כמו קורא:

(יד) וי"א שאף הצבור וכו' – דעיקר ההלל בר"ח אינו אלא מנהגא ולא מן הדין וכנ"ל ואמנהגא לא מברכין:

(טו) וי"א דגם יחיד וכו' – ואע"ג דאינו אלא מנהגא מצינו הרבה דברים שאינם אלא מנהגא ואעפ"כ מברכין עליהם:

(טז) ומ"מ יזהר אדם וכו' – לצאת ידי דעת הפוסקים שביחיד אין מברכין עליו. ולהכי כתבו האחרונים דאם בא לביהכ"נ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל וכתבו עוד דאם הוא באמצע פסוקי דזמרה יש לו להפסיק לקרות הלל עם הצבור ואין זה הפסק דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף ויוצא במה שכבר בירך ברוך שאמר בתחלה וברכת ישתבח בסוף. וכל זה בהלל דר"ח שיש פוסקים דאין לברך עליו אבל בימים שגומרים את ההלל דאז חייב הוא בברכה לכו"ע אין לו לומר באמצע פסוקי דזמרה שלא יפסיד הברכות:

(יז) אומר לשנים וכו' – כגון בשעה שאומר הודו יענו ג"כ אחריו הודו וכשאומר אנא יענו אחריו אנא:

(יח) ונהגו כן בהודו ולא באנא – דבהודו שייך זה טפי דהרי אומר הודו ומשמע דלאחרים אומר וכתבו האחרונים דאין נ"מ בזה בין ר"ח לימים שגומרין בם ההלל ובכל גווני יש לו לומר לשנים [ומש"כ הרמ"א דאז הוי כרבים ר"ל דבר"ח שייך עוד יותר דיוצא עי"ז ג"כ קצת דעת הפוסקים דבעינן צבור לברכת הלל] אלא דכתבו דעיקר דבר זה אינו אלא לכתחלה ואם אין מצויין לפניו שנים אין לו לחזור אחריהם:

(יט) בענין הפסוקים שכופלין בו – ובמקומותינו המנהג לכפול מאודך עד סוף הלל:

(כ) וכן בפסוקים וכו' והקהל עונים אחריו וכו' – עיין בטור שהש"ץ אומר הודו לד' וגו' והקהל עונים אחריו הודו וגו' והוא אומר יאמר נא וגו' והקהל עונים אחריו הודו וגו' וכן ביאמרו נא בית אהרן וביאמרו נא יראי ד' וכתבו האחרונים דאף דאמירת יאמר נא ישראל וגו' יאמרו נא בית אהרן וגו' יאמרו נא יראי ד' וגו' יוכלו הצבור לצאת במה ששומעין מפי הש"ץ דשומע כעונה מ"מ טוב יותר שיאמרו בעצמם בנחת דלפעמים אינו מכוין וכן נוהגין כהיום:

(כא) אפילו באמצע – ר"ל באמצע הפרק ועין לעיל בסימן ס"ו ותלמוד לכאן ביאור הדברים:

(כב) אבל בענין אחר וכו' – ואפילו בין הפרקים [פר"ח]:

(כג) וע"ל סימן תפ"ח – ששם מבואר היטב דיני הפסקה:

(כד) ושהה – אפילו שהה מחמת אונס שהיה המקום אינו נקי וכה"ג:

(כה) אינו צריך לחזור לראש – ואפילו בשעה שגומרים ההלל נמי א"צ לחזור ואפילו לפי פסק הרמ"א בסימן ס"ה גבי ק"ש דהיכי שהיה השהיה מחמת אונס דצריך לחזור לראש שאני הלל דכל עקרו אינו אלא מדרבנן ואפילו בשעה שגומרים אותו ולהכי לא מחמרינן ביה ויש מחמירין בזה וע"כ טוב לחזור ולקרותו בלי ברכה ועיין לעיל בסימן ס"ה במ"ב ובה"ל שם בארנו כל פרטי דינים אלו:

(כו) למפרע לא יצא – ונפקא בגמרא מדכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד' מה השמש הולכת כסדר ממזרח למערב כן ההילול צריך להיות כסדר דוקא ולא למפרע והאי למפרע לכאורה היינו דוקא בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לחברתה אע"פ שאינו רשאי יצא וכדלעיל בסימן ס"ד לענין ק"ש אבל כמה אחרונים מחמירים גבי הלל אפילו בפרשיות כיון דסמוכים הם זה לזה בתהלים. וע"כ בודאי נכון להחמיר בזה ולחזור ולקרות אכן אם יחזור ויברך יש לעיין בדבר ואפילו לענין קריאת פסוקים למפרע ג"כ לא ברירא מלתא לגבי ר"ח שיחזור ויברך כמו שכתבתי בביאור הלכה:

(כז) למקום שטעה בו – ר"ל אם דילג פסוק אחד ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקום שנזכר דהו"ל קריאה למפרע אלא יתחיל מאותו פסוק ויאמר על הסדר עד סוף ואם אינו יודע באיזה מקום טעה יחזור לראש הפרשה שנפל לו הספק:

(כח) מעומד – לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסים שעשה לנו ומצות עדות בעמידה וכן כתוב בהלל הללו עבדי ד' שעומדים וכו' ומיהו בליל פסח מתוך שחולקים אותו שאין קורין אותו כולו כאחת לא מטרחינן אותו לעמוד בכל פעם ועוד שדרך לילי פסחים הוא דרך הסיבה וחירות [שבולי לקט] ומ"מ בדיעבד אם קרא מיושב אפילו בימים שגומרין ההלל יצא [פמ"ג]:

(ש"ע סעיף א') ומנחה מחזירין אותו. נ"ב טעה ולא הזכיר יעלה ויבא במנחה ר"ח או במנחה ער"ח שכח ולא התפלל עסי' ק"ח:

(מ"א ס"ק ד'.) כמ"ש הרב"י ב"ב מה שתמה הב"י שלא נסתכל וכו' חלילה לומר כן על גברא רבה כרבינו מאיר אלא שר"מ רמי דר"י אדר"י דשני מימרות בירושלמי בשם ר"י מיתני וע"כ צ"ל דיש חילוק בין הזכרת גשם ובין אמירת המאורע דר"ח וחש"מ כיון דליכא שלשים יום שאין מזכיר יעלה ויבא בתפלה ובברכת המזון כמ"ש הרמ"א ומשה אמת ותורתו אמת:

(מ"א ס"ק ד'.) וכן יש להורות עיין בספרי דף ע"א ע"ג:

(סק"ה ופליאה בעיני.) נ"ב ולא עיין יפה דהא בסוכה לא מפליג בין בקי לשאינו בקי כמו שפירש"י והר"ן בין שיצא או לא יצא בכל פעם צריך השומע לענות הללויה והך דר"ה לענין ברכות הוא אמנם לענין קריא' הלל לא דיבר שם כלום וסמך אמתני' דסוכה לכן דברי רי"ו תמוהים:

סעיף ב' וכן נוהגים בכל מלכות א"י. עמ"ש בגליון לקמן סימן תרע"א ס"ב:

מג"א סק"ה (רד"א כ"ה) ע' מג"א לעיל סי' רי"ח סק"ד:

סי' רצד. עיין בה"ט ועיין בשלמי חגיגה בשם מאמר מרדכי דאפילו לא סיים רק הזכיר השם אינו חוזר:

מחזירין עבה"ט עיין פר"ח ובר"י ושם בשיורי ברכה בשם הרשב"א ואפי' כבר התפלל מוסף צריך לחזור ולכשיגיע מנחה מתפלל מנחה שתים ואפי' נזכר בעת תפלת מוסף אין מתפלל תשלומי' אלא במנחה ע"ש. ואם כשהיה מתפלל ג' ראשונות ע"ד להתפלל מוסף נפל בדעתו שלא אמר בשחרית יעלה ויבא יסיים התפלה בשל שחרית ואח"כ יתפלל מוסף ע"ש שכ"ה מח"ב בשם זרע אמת ועיין לקמן סי' קכד לענין אם יש לסמוך לכוון בברכת ש"ץ. וכתב בש"ך מי שביתו סמוך לבה"כ ויש לו חלון פתוח לבית הכנסת ומתפלל עם הצבור ושכח יעלה ויבא אין יוצא בכוונתו לתפלת הש"ץ שהטעם שכתב הכל בו כדי שלא יתבזה בצבור לא שייך כאן שהוא במקום שאין רואין ע"ש:

שיעקור. עבה"ט ועיין ש"ח בשם מ"מ דאם אמר בא"י אע"פ שלא גמר המחזיר שכינתו הו"ל כאלו סיים הברכה לגמרי וצריך לסיים ולו' יעלה ויבא קודם שיתחיל מודים. ובש"ח חולק ע"ז ע"פ הריטב"א דתענית ודעתו שיסיים למדני חוקיך ושוב חוזר לדינו ואם צריך לחזור לראש א"צ לפתוח אדני שפתי ע"ש ועיין בבר"י בשם מהר"י מולכו מי שנזכר ברצה שהוא ר"ח וכשסיים תפלתו נסתפק אם אמר יעלה ויבא אעפ"כ חוזר דמסתמא שכח וסרכיה נקט ואתיא ע"ש:

הלל וכתב בשאלת יעב"ץ שאין לטעום קודם הלל ומאן דחליש לביה אף חסידות ליכא:

והקהל עיין באה"ט שיש לו' בנחת יאמר נא ישראל כל"ח בנחת וכן כולם ולא כמו שנוהגין לו' יאמר נא ישראל ותו לא ומפסיקין באמצע הפסוק:

ואם הוא ספק וכו'. הב"י הביא בזה שיש להחזיר מדאמרינן בירושלמי כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר וכ"כ בשם כל בו בשם מהר"ם ותימא על רמ"א שפסק דא"צ לחזור על מה סמך בזה. ותו קשה מ"ש מסי' קי"ד ס"ח דפסק רמ"א עצמו אם נסתפק לו אם אמר מוריד הגשם כל ל' יום חוזר דודאי אמר כמו שהוא רגיל והיינו כירוש' דהכא ולמה פסק דא"צ לחזור ותו דלמה לא כתב רמ"א דיעות חלוקות בזה לכל הפחות וכמדומה שיש ט"ס כאן וצ"ל צריך להחזיר. וי"ל ע"פ סברא נכונ' דהיינו דכאן אין מקום ספק כלל דמהי תיתי לו' שהזכיר כיון שלא היה ברור לו ענין ר"ח בודאי לא הזכיר אלא ודאי דמיירי שידוע לו שבשעת התפלה קודם שבא למקום ההזכר' היה על דעתו שיש עכשיו ר"ח וצריך להזכיר אלא דאח"כ שכח אם הי' בדעתו כן בשעה שאמר הברכה ששייך בה ההזכרה בזה אנו אומרים דמסתמ' לא שכח ממחשבתו בשעת התפלה שעכשיו ר"ח ובודאי זכרו משא"כ בההיא דסימן קי"ד לענין משיב הרוח דמקו' הספק היא דאפשר שלא זכר בכל התפלה מזה שצריך להזכי' דכן הוא רגיל הספק לשם כנ"ל ליישב ונכון בן להלכה. ובלבוש כ' הטעם שא"צ להחזיר כיון שרגיל בו כל ר"ח ועדיין לא כלו ל' יום שאמרו אנו אומרים כיון שידע שהוא ר"ח אלא שמסופק אם אמרו תלי' לומר שאמרו כהרגל בכל ר"ח ע"כ מ"ש שעדיין לא כלו ל' יום לאו מלתא הוא דבשלמא אם היה רגיל הרבה לאומרו לא מיעקרא הרגילו' אלא עד ל' יום משא"כ כאן שלא אמרו רק בר"ח א"צ עקירה גדולה של ל' יום דוגמא לדבר בווסת האשה שאם קבעתו ג"פ צריך עקירה ג"כ ג"פ משא"כ בלא קבעתו רק ב"פ נעקר בפעם א' ועכ"פ יש לי מכאן ראייה למ"ש בי"ד סי' ס"ט בספק אם נמלח הבשר הבאתיו לעיל סי' ת"ט דמותר דהא כאן אמרי' מה שהוא למוד מזכיר והולכין אחר הרגילו' ה"נ התם במליחת הבשר וא"כ יש חזקה שנמלח ואע"פ שיש חזקה לבשר זה שלא נמלח מתחלה כשמביאו מהטבח וכיון שיש חזקה נגד חזקה אזלי' לקולא במידי דרבנן מלבד הטעם שזכרנו שם מצד הרוב:

וקורין ההלל. מ"כ בשם ס' רוקח דאין קורין הלל בבית האבל דא"ל לא המתים יהללו יה דהוי כלועג לרש:

לקרוא את ההלל. פי' ולא לגמור אפי' במקום שגומרין הלל דשמא יחסר תיבה א והוה ברכה לבטלה והרא"ש ס"ל דלגמור פי' כמו לקרות כמ"ש היו גומרין אות' כוותיקון פי' קורין ק"ש מ"ה בדיעבד יצא בלגמור:

הלל מעומד. דכתיב הללו עבדי ה' שעומדים ומה שקורין בליל פסח מיושב מתוך שחולקין אותו אין מטריחין אותו לעמוד ועוד שאז דרך הסיבה וחירות: