שולחן ערוך, אורח חיים תט״ז: דין עירובי תחומין ביום טוב שחל להיות סמוך לשבת. ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין עירובי תחומין ביום טוב שחל להיות סמוך לשבת. ובו ה סעיפים:
יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני י"ט של גליות יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות וסומך על איזה מהם שירצה ליום הראשון ועל העירוב שברוח השני ליום השני או מערב עירוב אחד לרוח אחת וסומך עליו לאחד משני הימים וביום השני יהיה כבני העיר וכאלו לא עשה עירוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח בד"א בשני י"ט של גליות אבל בשני י"ט של ר"ה הרי הן כיום א' ואינו מערב לשני ימים אלא לרוח אחת וכן מתנה אדם על עירובו ואומר עירוב לשבת זו אבל לא לשבת אחרת לשבת אחרת אבל לא לשבת זו לשבתות ולא לימים טובים לי"ט ולא לשבתות :

המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויו"ט אע"פ שהוא עירוב א' לרוח אחת לשני הימים צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל הראשון ובליל ב' כל בין השמשות כיצד הוא עושה מוליכו בערב יו"ט או בע"ש ומחשיך עליו ונוטלו בידו ובא לו אם היה ליל י"ט ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך ואוכלו אם היה ליל שבת או מביאו אם היה ליל י"ט מפני שהן שתי קדושות ואינם כיום א' כדי שנ' מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים ונאכל העירוב בראשון קנה העירוב לראשון ואינו עירוב לשני עירב ברגליו בראשון צריך לערב ברגליו בשני והוא שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה ולא יאמר כלום מפני שאסור לעשות שום הכנה מי"ט לשבת או משבת לי"ט אפי' בדיבור וכ"ש שאינו יכול לערב בפת שלא עירבו בו כבר ביום הראשון מפני שהיה צריך לקרות עליו שם עירוב ונמצא מכין עירב בראשון במאכל אם רצה ליערב ברגליו בשני הרי זה עירוב ואם רצה לערב בפת צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון שא"צ לומר כלום שכבר קרא שם עירוב ואם כן אינו מכין כלום:

זה שאמרנו שיש לו לערב ב' עירובין בשתי רוחות לשני הימים הוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל א' משני העירובים ביום הראשון אבל אם אי אפשר להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון אין עירוב השני עירוב שהעירוב מצותו שיהיה בסעודה הראויה מבעוד יום וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון הרי זה אינה ראויה מבעוד יום כיצד הרי שהניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו לרוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני בריחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב וסמך עליו ליום שני אין זה השני עירוב שהרי ביום הראשון אין זה עירוב השני ראוי לו מבע"י לפי שאינו יכול להגיע אליו שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום אבל אם הניח עירובו ברחוק אלף ות"ק מביתו ברוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך ת"ק אמה וסמך עליו ליום השני הרי זה עירוב שהרי אפשר שיגיע לו ביום ראשון:

יום הכפורים הרי הוא כשבת בין לענין עירובי חצרות בין לענין עירובי תחומין:

יום טוב נוהג בו עירובי תחומין אבל לא עירובי חצרות:

כיום א'. ואפי' נאכל בראשון יוצא בשני דקדושה א' הן אפי' לקולא רשב"ם ועיין סי' תק"ג ס"א מש"ש. ועיין מ"א:

ולא יאמר. ואם אמר הוי עירוב ב"ח. ואם עירב בפת שלא עירב בה מאתמול לא הוי עירוב. רשב"א ב"י ועיין ט"ז:

משנה עירובין ל"ח וכרבי אליעזר שם בגמרא

משנה שם כ"ט וכרבי יוסי דברייתא ושנאו רבי במשנה בלשון חכמים

ציינתי לעיל בסי' תי"ג

לשון הרמב"ם בפרק ח' מהלכות עירובין

משנה שם ל"ח

שם במשנה

ברייתא שם ובגמרא ל"ט

שם ל"ט

שם בגמרא ל"ח ול' רמב"ם בפ"ח מה"ע

רמב"ם שם וסמ"ק

כריחות י"ג

שם

הרי"ף והרא"ש בפ"ק די"ט וכן פסק הרמב"ם בפ' הנזכר:

ס"א או שני י"ט של גליות. ל"ט ב' מודה ר"י בשני כו':

וכן. תוספתא פ"ג:

ס"ב המערב לשני. מתני' שם וכמ"שו:

וכ"ש. ואם. שם:

ס"ד ה"ה כו'. כן מסקינן בכריתות י"ד וכ"כ תו' ביבמות ל"ד א' בד"ה אם היתה כו' אבל רש"י שם בד"ה אם היתה כו' כת' דמסיק שם דאין עירוב והוצאה וסובר דקושיות הגמרא שם דחיות בעלמא הן ומש"ש ברותא היא היינו אזאת אומרת דלא מוכח משם אבל הסוגיא דיבמות שם מוכח כסוגיא דשם מדקאמר ומאן כו' ר"מ כו' אלמא דמשום הוצאה דשבת ויה"כ חייב ב' אלא שרש"י דחק עצמו וכת' משום אכילה והוצאה אבל כבר הקשה עליו בתוש' שם ד"ה והוציא כו' ואמר ר"י כו' וכן פי' הרי"ף שם בארוכה וכ"כ הרמב"ן ורשב"א ע"ש ושמהסוגיא דיבמות מוכח דיש עירוב והוצאה ליה"כ ראיה שאין עליה תשובה:

ס"ה י"ט. פ"ב די"ט ט"ז ב' מפני שאתה כו':

ובליל ב' כל בין השמשות – עיין בסימן תט"ו ס"ג:

ולמחר מוליכו – לכאורה כיון שהולך בעצמו ויושב עד שתחשך למה לו לקחת הפת הלא ממילא קנה שביתה בישיבתו שם דהלא אמרינן דאם עירב בפת בראשון יכול לערב ברגליו בשני כמש"כ בסוף הסעיף וברבינו יונתן מצאתי שהעיר בזה על המשנה ורצה לומר בתירוץ אחד דעד כאן לא אמרינן דיכול לערב ברגליו בשני אלא כשנאכל הפת אבל הפוסקים לא הביאו זה ואדרבה מלשון המחבר אם רצה לערב בשני ברגליו משמע דברצונו תלוי ונראה דע"י שליח מיירי וגם בתחלה שכתב כיצד הוא עושה מוליכו וכו' הכונה ג"כ ע"י שליח דע"י עצמו כיון שיושב עד שתחשך א"צ להפת אך ביום הראשון אפשר משום דחושש שמא למחר יכבד לו לילך בעצמו לערב ברגליו [דברגליו לכו"ע לא מהני לשני הימים היכא דשתי קדושות הן] וע"כ לוקח אתו פת פן ימצא מקום המשתמר להניחו שם ויוכל להניחו שם לשם עירוב בהדיא על שני הימים:

מפני שאסור לעשות שום הכנה מיו"ט לשבת וכו' – עיין במ"ב דה"ה לענין שני י"ט של גליות והנה כ"ז לענין לכתחלה אבל בדיעבד אפילו כשעירב בפת וקרא עליו שם עירוב ביו"ט ראשון של גליות לצורך מחר [דהיינו שהניחו על תנאי אם היום קודש ולמחר חול אין בעירובי כלום ואם היום חול ולמחר קודש אני מניחו לצורך עירוב] בדיעבד מהני דדוקא לענין משבת ליו"ט או מיו"ט לשבת מחמרינן אפילו בדיעבד כשעירב בפת שלא עירב מאתמול אבל לא לענין יו"ט של גליות [א"ר בסימן תקכ"ח ס"ב ע"ש טעמו והביאו הפמ"ג]:

שא"צ לומר כלום שכבר קרא וכו' – עיין בב"ח וט"ז דלכתחלה אסור לומר דהוא לשם עירוב למחר דבזה מוכחא מילתא דהניחו לשם עירוב ונראה כמכין דאף דא"צ לומר ע"י אמירתו גרע טפי ודומיא דרישא לענין מערב ברגליו דג"כ א"צ לומר ואפ"ה פסק בשו"ע דאסור לומר ע"ש וכ"כ הא"ר ומ"מ בדיעבד כשאמר דהוא לשם עירוב לא נתבטל עי"ז כיון דע"פ דין א"צ לומר אמירתו לא מבטל הדבר כ"כ הב"ח וא"ר [ובט"ז הדבר סתום ולפי מה שהגיהו היד אפרים נראה שגם הוא סובר כן]:

[א] [לבוש] דקדושה אחת הן וכו'. אפילו לקולא שנאכל עירובו בראשון יוצא בשני דלא כב"ח שפסק להחמיר כראב"ד דלא נהירא דהוא יחיד נגד כל הגדולים כמו שכתב המגיד פרק ח'. ונראה לי שכן דעת הטור וכן מבואר בלבוש סעיף ב' שכתב שהרי שתי קדושות הן ודו"ק וכן משמע במגן אברהם:

[ב] ליום טוב וכו'. לשבת ולא ליום הכיפור ליום כיפור ולא לשבת (תוספתא פיסקא מתנה אדם פרק ג' :

[ג] [לבוש] אם ליל הראשון הוא יום טוב וכו'. ואם הוא שבת מניחו שם ולמחר הולך לאותו מקום ורואה הוא קיים ואוכלו שם או מביא לביתו:

[ד] ולמחר מוליכו וכו'. או משלחו (עבודת הקודש דף ל"ד):

[ה] [לבוש] בשבת בפת וכו'. תימא כיון שלא עירב אתמול בפת ושולחן ערוך לא כתב רק ברגליו וכן כתב מלבושי יום טוב וכן מבואר בעבודת הקודש:

[ו] ולא יאמר וכו'. ואם אמר עירובו עירוב וכן כשאמר על הפת שעירב אתמול כיון דבלא אמירה נמי הוא עירוב אבל במערב בפת שלא עירב אתמול אינו עירוב (ב"ח ואחרונים), ועיין סימן תקכ"ח ס"ק ב':

[ז] ואם רוצה לערב בפת וכו'. פירוש שרוצה לילך למחר לרוח אחר ואי אפשר באותו פת שהניח אתמול לרוח זה (ט"ז) והוא תמוה, והפרישה כתב על מה שכתב הטור אם עירוב בראשון בפת יכול לערב בשני באותו פת עצמו זה לשונו נראה דמיירי דעירוב בשתי ימים לרוח אחת דאי לשתי רוחות מיד שנטלו ממקום ראשון ביום טוב ורוצה להניח למקום אחר נתעקר שם עירוב ראשון והוי כמניח מחדש וגם הטילטול שמטלטל ומניחו למקום אחר ניכר שמשום הכנה הוא עושה, אבל כשמערב בשתי ימים לרוח אחת אף שנטלו לבית בראשון וחוזר ומניחו אין מקרי הכנה דהא מניחו על מקום הראשון ושם עירוב ראשון עליו, עד כאן, ואפשר לכוין לזה דברי ט"ז הנזכר לעיל, מיהו כשמערב ברגליו מבואר שם דמותר אפילו לרוח אחר וכן משמע בעבודת הקודש שם ובלבד שלא יאמר אלא ישתוק:

[ח] עירובי חצירות וכו'. כן לימד הרא"ש מדאמרי בית הלל לבית שמאי בעירובין דף ל' שאוסר לערב נזיר ביין אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום כיפור. וכתב עליה בית יוסף סימן תרי"א יש לגמגם דילמא מיירי בעירובי תחומין, עד כאן, ושמעתי שהקשה הגאון מהר"ש קודנאוור על בית יוסף דאי בתחומין מיירי מאי הקשה בית הלל לבית שמאי דיש לומר דהא דמערבין לגדול היינו ברגליו ולא בפת אלא דמיירי בחצרות, עד כאן, ולא ידעתי מאי קושיא דבית הלל ידע בבירור שמערבין אפילו בפת, גם נראה לי דאי במערב ברגליו היה לו לומר שגדול מערב ומדאמרי שמערבין לגדול משמע דאחר מערב בשבילו וזה אי אפשר ברגל אלא בפת. והנה בקושיות בית יוסף האריך בים של שלמה פרק קמא דביצה סימן ל"ה, ולעניות דעתי דעיקר ראיית הרא"ש מדפריך מיום כיפור לשבת אלמא דלא קיל יום כיפור משבת לענין עירוב ודו"ק:

א) [סעיף א'] יו"ט שחל להיות סמוך לשבת וכו' דשבת ויו"ט ב' קדושות הן ואין זה תלוי בזה טור ולבוש.

ב) שם. יש לו לערב וכו' פי' שיכול לערב שני עירובין וכו' טור ולבוש ועיין לקמן סעי' ג' סדר הנחת העירוב בשני רוחות יעו"ש. ולענין ברכה יברך בעיו"ט על שניהם שהוא בשעת הנחת העירוב.

ג) שם. יש לו לערב שני עירובין וכו' אם היה צריך יום ראשון לילך לכאן ויום שני לילך לכאן יכול לערב למזרח ולמערב ערב יו"ט ראשון. ואומר עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי של מערב יקנה לי בביה"ש דלמחר לצורך יום שני רש"י עירובין ל"ח ע"א.

ד) שם. וסומך על איזה מהם וכו' ואפי' משחשיכה יכול לסמוך כמ"ש סי' תי"ג תי"ש או' ב' וא"כ כשאינו רוצה לברור כ"א עד לאחר שתחשך לא יאמר בשעת הנחת העירוב כ"א בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח וכן יאמר על עירוב שמניח בצד השני ואח"כ יאמר על איזה א' מאלו העירובין שארצה אלך למחר והשני יקנה ליום שני ואחר שתחשך או למחר כשבורר לו בא' מאלו יאמר היום אלך לעירובי שבמזרח או שבמערב וממילא ביה"ש של יום שני יקנה לו העירוב השני ואינו רשאי לילך לאותו צד שהלך בו ביום א' על סמך עירוב א'

ה) שם. וסומך עליו לאחד וכו' והיינו ג"כ שמתנה בשעת הנחת העירוב שיקנה לו ביה"ש של איזה יום שירצה מאלו שני ימים ויום האחר יהיה כבני עירו.

ו) שם הרי הן כיום א' וכו' דכיומא אריכתא דמיא ואין מערבין ליום א' חציו לצפון וחציו לדרום כמ"ש לעיל רסי' תי"ב יעו"ש וה"ה דאינו יכול לערב ליום א' ויום ט' יהיה כבני עירו משום דכיומא אריכתא דמיא ואין מערבין לחצי היום ואם עשה כן כסבור שמותר עיין לעיל סי' תי"ב וה"ה לכאן

ז) שם. הרי הן כיום א' וכו' ואפי' נאכל העירוב בראשון יכול לילך גם בשני דקדושה א' הן אפי' לקולא כ"מ בהרמב"ם פ"ח דין ח' והראב"ד השיג על הרמב"ם בזה דלחומרא אמרינן קדושה א' ולא לקולא אבל המ"מ שם יישב קושית הראב"ד וכתב שכן הסכים הרשב"א כדעת הרמב"ם יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"א. א"ר או' א' וכתב ודלא כהב"ח שפסק להחמיר כהראב"ד דלא נהירא דהוא יחיד נגד כל הגדולים כמ"ש המגיד פ"ח יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ג' מאמ"ר או' א' ח"א כלל ע"ז סוף או' כ"ח ולפ"ז ה"ה בעירב ברגליו בביה"ש דליל א' דר"ה דקנה שביתה לב' הימים יהא דבסי' תק"ג פסק הש"ע דאסור לבשל מיו"ט לחבירו אפי' בר"ה דלהקל לא אמרינן קדושה א' הן צ"ל דק"ל ראשון עיקר וא"כ אסור לבשל בו ליום ב' אבל גבי תחומין כיון דראשון עיקר הו"ל יום ב' חול ומותר לצאת חוץ לתחום מ"א בסי' זה ובסי' תק"ג. תו"ש בסי' זה או' ג' ועיין מאמ"ר בסי' תק"ג שכתב עוד טעמים אחרים.

ז) יוה"כ שחל להיות ע"ש או לאחר השבת בזמן שמקדשין ע"פ הראייה הן כיום א' וקדושה א' הרמב"ם פ"ח דין יו"ד, וכתב המ"מ שם שכ"ה דעת הרשב"א.

ח) שם. לשבת אחרת וכו' וצריך שיהיה קיים העירוב ביה"ש של אותה שבת. וכשמניח העירוב לכל שבתות השנה צריך שיניחו במקום מוצנע שלא יאבד ולא יתעפש, ח"א כלל ע"ז או' כ"ד.

ט) [סעיף ב'] המערב לשני יו"ט וכו' ר"ל שפי' בהדיא בעיו"ט שיחול העירוב לשני הימים או לשבת ויו"ט.

י) שם. כיצד הוא עושה וכו' היינו אם המקום ההוא אין משתמר בו העירוב וחושש שמא יאבד ביום א' אבל אם הוא מקום המשתמר יכול להניחו לכמה שבתות ויו"ט וא"צ לילך שם בכל פעם אלא יקנה לו ממילא ורק בעיו"ט הראשון ילך הוא לשם או שלוחו ויתנה עליו לכל מה שירצה כמ"ש בסוף סעי' הקודם.

יא) שם. ונוטלו בידו וכו' אם היה ליל יו"ט. פי' דאז שרי ליה ליטלו ולהביאו. ואם היה שבת מניחו שם ולמחר בערב הולך שם לראות אם הוא קיים ואוכלו שם (היינו אחר שתחשך) או מביאו לביתו. א"ר או' ג' מאמ"ר או' ג'

יב) שם. ולמחר מוליכו לאותו מקום וכו' היינו ע"י שליח דאם הוא בעצמו הולך לשם ונשאר עד שתחשך למה צריך פת והלא כתב אח"כ אם רצה לערב ברגליו בשני ה"ז עירוב אחרונים.

יג) שם. ואוכלו אם היה ליל שבת. דאינו יכול להביאו משום איסור הוצאה וטלטול ד"א ברה"ר או בכרמלית.

יד) שם. צריך לערב ברגליו בשני. ואם לא עירב בראשון לא בפת ולא ברגליו אינו יכול לערב בשני אפי' ברגליו דכיון שמתחלה היה אסור לילך במקום זה חוץ לתחום נראה כמכין. הריטב"א וכ"מ בט"ז סק"א וכ"כ המש"ז או' א' ועיין לקמן או' ע"ז.

טו) שם. צריך לערב ברגליו בשני, ואם צריך ביום שני לילך לעיר שהיא רחוקה ממנו קרוב לששה אלפים אמה יכול להניח בעיו"ט עירוב שיהיה רחוק אלפים בקירוב ממקומו וביו"ט א' ילך ממקומו עד קרוב לד' אלפים אמה ממקומו ויראה שיגיע שם עכ"פ מבע"י קודם ביה"ש וישאר שם אחר צאת הכוכבים ויכוין בלבו לקנות שם שביתה ושוב לא יחזור למקומו כיון שקנה כאן שביתה אין לו ממקום השביתה רק ב' אלפים לצד מקומו ורק יכול לילך משם להעיר מחוז חפצו ואך אם הוא יו"ט הסמוך לשבת אין להתיר כ"א כשהוא צריך לעיר לדבר נחוץ ולצורך גדול. נוב"י מה"ת סי' מ"ח. ומשמע מדבריו דכדי להתפלל שם בעשרה או שאר דבר מצוה כנז' כדברי השואל זה הוי כלצורך גדול יעו"ש. שע"ת:

טז) שם ויעמוד באותו מקום וכו' ומשמע דוקא באותו מקום אבל לרוח אחרת אינו יכול לערב ברגליו ביום שני דכיון שמקום זה היה אסור אתמול להלך בו נראה כמכין עתה מיו"ט לשבת. וכ"כ הריטב"א בשם ריב"א דף ל"ח וי"א דאם רוצה לערב ברגליו לב' ימים לב' רוחות דמותר דכיון דע"י הליכתו בלבד נקנה לו התחום וגם א"צ שיאמר כלום א"כ אין כאן לא הכנה ולא משום מקנה בית. הרשב"א בעה"ק. והב"ד ח"א כלל ע"ז או' ל' ובאו' ל"ב כתב דלפ"ז נראה דגם כשלא עירב כלל בראשון לא בפת ולא ברגל לדעת המתירין לערב ברגל אפי' לב' רוחות ה"ה דמותר בזה לערב ברגל כיון שאין כאן לא מקני שביתה ולא הכנה וצ"ע. וסיים ונראה דיש לסמוך ע"ז לצורך מצוה כגון שנודע לו ביו"ט למול בן חבירו או שאר מצוה יעו"ש ומיהו מ"ש לצורך מצוה ר"ל לצורך מצוה דאו' דהא בלא"ה אין מערבין ע"ת אלא לצורך מצוה כמ"ש רס"י תט"ו, ועיין לקמן סי' תקכ"ח סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

טוב) שם. ולא יאמר כלום וכו' ואם אמר הוי עירוב וכן במערב בשני באותו פת עצמו שעירב בו בראשון שא"צ לומר כלום אם עבר ואמר עירובו עירוב ב"ח. ט"ז סק"ב. מ"א סק"ב. א"ר או' ו' תו"ש או' ד' וכ"כ אחרונים:

חי) שם. וכ"ש שאינו יכול לערב בפת וכו' ואם עירב בפת שלא עירב בה מאתמול לא הוי עירוב. מ"מ פ"ח בשם הרשב"א. ב"י, ב"ח, ט"ז שם. מ"א שם. תו"ש או' ה' וכ"כ האחרונים:

יט) שם. ואם רצה לערב בפת וכו' פי' שרוצה לילך למחר לרוח אחר וא"א באותו פת שהניח אתמול לרוח זה. ט"ז סק"ג. ור"ל שאם היה מניחו שם כמו שהוא לא מהני דהא צריך להניח עירובו לרוח אחרת במקום שרוצה לקנות בו שביתה ובזה הוא דאמרינן דצריך שעכ"פ שיערב באותה הפת שעירב בו עיו"ט כדי שלא יצטרך לקרות לו שם. מאמ"ר או' ד' ועי"ש מה שהשיג על דברי הפרישה וא"ר או' ז' וכתב שכ"כ בהדיא התיו"ט (פ"ג משנה ו') שיוכל לערב באותו פת לרוח אחרת דכיון שא"צ לקרות עליו שם עירוב לא הוי כמכין ושרי יעו"ש. ומיהו עיין ח"א כלל ע"ז או' כ"ח שכתב כדברי הפרישה וא"ר דאפי' באותו פת אינו יכול לערב לרוח שני יעו"ש ואפשר דאלו היה רואה דברי התיו"ט והמאמ"ר לא היה כותב כן ובלא"ה כבר כתבנו לעיל או' ט"ז דיש פלוגתא בזה ואין להתיר אלא לצורך מצוה דאו' יעו"ש:

ך) שם. ולענין ברכה כשמערב ביום שני דעת התו"ש או' ו' דהברכה לא מקרי הכנה כיון שאינה מעכבת ואין מזכיר בפיו שום הכנה אבל הא"א או' ב' כתב דאין לברך יעו"ש. לענין דינא נראה דאין לברך דשב וא"ת עדיף וגם משום דק"ל סב"ל. ועיין לעיל סי' תט"ז או' כ"ז.

כא) שם. שא"צ לומר כלום וכו' וגם בכאן אם אמר הריני מערב בפת זה בדיעבד עירובו עירוב דהא גם הכא אם לא אמר כלום עירובו עירוב. עו"ש או' ב' ועיין לעיל או' טו"ב.

כב) [סעיף ג'] זו שאמרנו וכו' היינו בתחלת סעי' א'

כג) שם. שהיה אפשר לו וכו' והיינו שלא יהיו רחוקים זה מזה יותר מאלפים וכדמפרש.

כד) שם. שיהיה בסעודה הראויה מבע"י. ר"ל שתהא מוכנת להניחה קודם הכנסת השבת וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון הרי זה כאינה מוכנת לו שאינה ראויה מבע"י. לבוש.

כה) שם. שיהיה בסעודה הראויה וכו' והגם דק"ל דמערבין לישראל בתרומה כיון דראויה לכהן וא"כ הכא נמי ראויה לאותן שהם בתוך התחום כבר תירצו התו' דבעינן שיהא העירוב תוך תחומו מבע"י יעו"ש עו"ש או' ג'

כו) שם. שיהיה בסעודה הראויה וכו' ואע"ג דבב' יו"ט של גליות י"ל ממ"נ אם ראשון חול יכול ללכת לעירובו ואם השני חול א"צ עירוב מ"מ כיון שאין יכול להגיע לעירובו ביום ראשון אעפ"י שהוא ספק מ"מ אינו ראוי לו. מ"א סק"ג תו"ש או' ז'

כז) שם. ה"ז אינה ראויה מבע"י. ואפי' בדיעבד אינו עירוב ביום שני. ב"ח.

כח) שם. ברחוק אלף ות"ק מביתו. וביתו בכלל כמ"ש סי' ת"ח וסי' תי"ב. תו"ש או' ח' ועיין לעיל סי' תי"ב או' ד'

כט) שם. והרח עירוב שני רחוק מביתו וכו' והיינו כשביתו הוא בשדה אבל אם הוא בעיר עיין לעיל סי' ת"ח מה שיש חילוקים בזה יעו"ש

ל) [סעיף ד'] יוה"כ הרי הוא כשבת וכו' דיוה"כ נמי שבת מקרי ואסור בכל מלאכות והכנסה והוצאה כמו בשבת אלא שזה עונשו סקילה וזה עונשו כרת. לבוש.

לא) שם. בין לענין עירובי חצירות וכו' ומהני העירוב למי שהוא גדול שהביא ב' שערות שחייב בעינוי ואע"ג דלמחר לא חזי ליה הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין. רש"י עירובין ל' ריש ע"ב.

לב) [סעיף ה'] אבל לא עירובי חצירות. שהרי הותרה הוצאה ביו"ט מרה"ר לרה"י או איפכא אפי' שלא לצורך כמ"ש בה' יו"ט שמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך וליכא למיגזר ביה מידי. לבוש. ועיין לעיל סי' ת"ד או' י"ד ולקמן סי' תקי"ח סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

לב' י"ט של גליות. אבל בר"ה אפי' נאכל בראשון יצא בשני דקדוש' א' הן אפי' לקולא (מ"מ רשב"א ורמב"ם) וצ"ע דבסימן תק"ג פסק דאסור לבשל מי"ר לחבירו אפי' בר"ה דלהקל לא אמרינן קדושה אחת הן וצ"ל דקי"ל ראשון עיקר וא"כ אסור לבשל בו ליום ב' אבל גבי תחומים כיון דראשון עיקר ה"ל יום שני חול ומותר לצאת חוץ לתחום:

ולא יאמר כלום. ואם אמר הוי עירוב (ב"ח) ואם עירב בפת שלא עירב בה מאתמול לא הוי עירוב (מ"מ רשב"א):

שיהי' בסעוד' הראויה. ואף על גב דבב' י"ט של גליות י"ל ממ"נ אם ראשון חול יכול ללכת לעירובו ואם השני חול אין צריך עירוב מ"מ כיון שאינו יכול להגיע לעירובו ביום ראשון אף על פי שהוא ספק מ"מ אינו ראוי לו וכ"מ במ"מ פ"ו:

(א) יו"ט וכו' סמוך לשבת וכו' – דיו"ט ושבת וכן שני י"ט של גליות שתי קדושות הן ולכן אין עירוב יום אחד שייך לחבירו:

(ב) יש לו לערב וכו' – פי' יכול לערב שני עירובין בפ"א וכו':

(ג) לשתי רוחות – ומכוין שהעירוב שיברור בלילה הזה לילך משם האלפים יקנה לו שביתה בבין השמשות של יום זה לצורך מחר והעירוב שבצד השני יקנה לו שביתה בבין השמשות דלמחר לצורך יום השני:

(ד) על איזה מהם שירצה – וא"צ לברר דעתו מעיו"ט דאמרינן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שבמקום הזה קנה לו שביתה היום בבין השמשות וכדלעיל בסימן תי"ג אך מכיון שבירר צד אחד ביום ראשון שוב אינו רשאי לילך באותו יום לצד השני:

(ה) לאחד משני הימים – היינו לאיזה מהם שירצה ומיירי ג"כ שמכוין בהנחתו שעירובו יקנה לו בבין השמשות של איזה משני הימים לצורך יום מחר שלו וביום האחר יהיה כבני עירו:

(ו) כיום אחד וכו' – דכיום אחד ארוך חשבינן ליה וביום אחד אינו יכול לערב חציה לכאן וחציה לכאן:

(ז) לרוח אחת – וה"ה דאינו יכול לומר יקנה לי עירובי כאן היום ולמחר אהיה כבני עירי:

(ח) וכן וכו' – אריש הענין קאי כמו שם שיכול להניח עירוב אחד בעיו"ט ושיחול עליו לבדו או רק על השבת שאחר יו"ט:

(ט) לשבת אחרת – והוא שיהיה עירובו קיים באותו שבת בין השמשות. וכשמניחו לכמה שבתות צריך להשגיח תמיד שמא נתעפש או התליע דזה הוא דבר המצוי ובפרט בימי הקיץ או נאבד לגמרי [אחרונים]:

(י) המערב לשני ימים טובים וכו' – ר"ל שפירש בהדיא שיחול העירוב על שני הימים או על שבת ויו"ט:

(יא) של גליות – ולאפוקי שני ימים טובים של ר"ה אף אם נאכל עירובו ביום הראשון יכול לילך גם בשני שתיכף בביה"ש ראשון נקנה לו העירוב לשני הימים דקדושה אחת הן משא"כ בשל גליות לא נתקן השני רק משום ספיקא דיומא וה"ה במערב ברגליו בבין השמשות דיום ראשון של ר"ה קונה שביתה בזה לשני הימים:

(יב) אע"פ שהוא עירוב אחד וכו' – ר"ל מ"מ לא אמרינן דדי שיהיה העירוב קיים ביום הראשון לבד כיון דשתי קדושות הן:

(יג) כיצד הוא עושה וכו' – ר"ל אם הוא מקום שאינו משתמר שחושש שמא יאבד ביום א' לכך מוליכו שם ע"י עצמו וה"ה ע"י שליח ויושב שם עד שחשיכה ואח"כ נוטלו לביתו ומוכרח להוליכו למחר עוד הפעם לשם:

(יד) אם היה ליל יו"ט – ובשבת שאסור לישאנו לביתו יהיה מוכרח לילך למחר קודם בין השמשות לשם לראות אם העירוב קיים ולישב שם עד שתחשך וכדלקמיה:

(טו) ואוכלו אם היה וכו' – ר"ל שמותר לאכלו כשירצה מכיון שכבר חל העירוב:

(טז) ברגליו בשני – דעירוב יום הראשון שעירב ברגליו אפילו אם כוון שיועיל לשני הימים אינו מועיל כלל ליום השני וכתבו הפוסקים דאם לא עירב בראשון לא בפת ולא ברגליו אינו יכול לערב בשני אפילו ברגליו דמכיון שמתחלה היה אסור במקום זה לילך מחוץ לתחום נראה כמכין:

(יז) באותו מקום – אבל לרוח אחרת אינו יכול לערב ברגליו ביום שני דכיון שמקום זה היה אתמול אסור לילך נראה כמכין עתה מיו"ט לשבת וי"א דאף ברוח אחרת יכול לערב ברגליו ליום שני ואך שיזהר שלא יאמר כלום רק שישב עד שתחשך וכדלקמיה:

(יח) ולא יאמר כלום – ואם עבר ואמר אפ"ה קונה שביתה [אחרונים]:

(יט) שום הכנה מיו"ט לשבת – וה"ה לענין שני ימים טובים של גליות שאסור להכין מיו"ט לחבירו (ח"א):

(כ) וכ"ש שאינו יכול וכו' – ואפילו בדיעבד לא מהני כשעירב בפת כיון שבפעם הראשון לא עירב אלא ברגל וכן במה שכתב המחבר לקמיה דדוקא באותה הפת עצמה אם עשה בפת אחר אפילו בדיעבד לא הוי עירוב:

(כא) ואם רצה וכו' – משום דברגליו א"צ לו לומר כלום ואין בו משום הכנה כנ"ל:

(כב) באותה הפת וכו' שא"צ לומר וכו' – ר"ל משא"כ אם יקח פת אחר צריך לקרות עליה שם עירוב והוא בכלל הכנה:

(כג) עצמה – ובאותו מקום דוקא דבמקום אחר א"א לערב אף באותה הפת דכיון שעקר הפת ממקומו שלא ע"מ להניחו עוד במקום הזה נעקר ממנו שם עירוב והוי כמערב בפת חדשה:

(כד) שא"צ לומר כלום – ועיין בפמ"ג שמצדד לומר שגם הברכה על העירוב לא יוכל אז לברך כי עי"ז יהיה מנכר הכנה:

(כה) זה שאמרנו וכו' – היינו בתחלת ס"א:

(כו) שיהיה אפשר לו – היינו שלא יהיו רחוקים זה מזה יותר מאלפים וכדמפרש:

(כז) הראויה מבע"י – דאף דקנין העירוב הוא בתחלת יום השני מ"מ צריך שיהיה ראוי לו להגיע ולאכול מסוף יום הראשון:

(כח) רחוק מביתו לרוח מערב – היינו כשביתו הוא בשדה אבל אם הוא בעיר כל העיר חשובה כד"א ומודדין האלפים חוץ מחומת העיר:

(כט) בתוך ת"ק אמה – הכלל בזה בין שהרחיק העירוב מצד זה הרבה או מעט לעולם צריך שיהיה העירוב השני שכנגדו אינו מרוחק ממנו יותר מאלפים:

(ל) בין לענין וכו' – דיש בו איסור הוצאה כמו לשבת וע"כ שייך בו כל אלו הדברים:

(לא) אבל לא עירובי חצרות – משום דאין איסור הוצאה ביו"ט. ועיין בסימן תקי"ח באחרונים דמ"מ כשמערב ע"ח לשבת יכלול גם יו"ט משום דברים שא"צ היום כלל דאסור גם ביו"ט בלא עירוב:

וא"א באותו הפת שהניח אתמול. ובפרישה אוסר אף בפת זה לרוח אחרת. אלא דוקא באותו מקום שעירב תחלה בראשון אבל בעירב ברגליו בראשון מפטר. דיכול לערב בשני אף לרוח אחרת. ובא"ר כ' בשם עה"ק לרשב"א דמותר עיי"ש אבל בריטב"א בעירובין מפרש לאיסור. וע' שו"ת נ"ב ח"א חא"ח סי' מ"ח:

(בש"ע ס"ב) המערב לב' י"ט של גליות וכ' בנ"ב מ"ת סי' מ"ח אם צריך ביום שני לילך לעיר שהיא רחוקה ממנו קרוב לששה אלפים אמה יכול להניח בעי"ט עירוב שיהיה רחוק אלפים אמה בקירוב ממקומו בי"ט ראשון ילך ממקומו עד קרוב לד' אלפים אמה ממקומו ויראה שיגיע שם עכ"פ מבע"י קודם בה"ש וישאר שם אחר צאת הכוכבים ויכוין בלבו לקנו' שם שביתה ושוב לא יחזור למקומו כיון שקנה כאן שביתה אין לו ממקום השביתה רק ב' אלפים לצד מקומו רק יכול לילך משם להעיר מחוז חפצו אך אם הוא י"ט הבמוך לשבת אין להתיר כ"א כשהוא צריך לעיר לדבר נחוץ ולצורך גדול ע"ש ומשמע מדבריו בכדי להתפלל שם בעשר' או שאר דבר מצו' כמוזכר בדברי השואל זה הוי כלצורך גדול ע"ש:

צריך לערב ברגליו ביום שני. ואע"ג דאין מערבין ע"ת בי"ט אפי' על ידי תנאי דמותר בסי' שצ"ג לגבי חצירות מ"מ גבי תחומין אסור כמ"ש סוף ה' י"ט אפ"ה מותר כאן כיון שכבר עירב בעי"ט על י"ט ראשון:

וכ"ש שאינו יכול לערב בפת כו'. כצ"ל כתב מו"ח ז"ל דהני תרי איסורי' אינם שוים דבאיסור אמירה שזכר תחלה אם עבר בדיעבד הוה עירוב כיון דאף בלא אמירה הוה עירוב אבל באיסור פת חדש לא הוה עירוב אפילו בדיעבד כמ"ש ב"י בשם המ"מ בשם הרשב"א דאינו עירוב וכ"מ בגמ' דף ל"ח דפרכינן על מערב בראשון ברגליו מערב בשני ברגליו והא מכין מי"ט לשבת פירוש בשלמא עירב בפת בשני תרצת דעירוב קונה בתחלת יום השבת ועירוב דפת היא שתיק' ממילא קנה אלא עירב ברגליו ס"ד דבעי למימר שביתתי במקומי ולא מצי לכוין תחילת היום ובעי למימר מבע"י וקא מכין מי"ט לשבת ומשני מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק ויתיב א"כ משמע לדעת התרצן א"צ לומר שביתתי במקומי ובזה מחולק עם המקשן וכבר קי"ל כן בסי' ת"ט ס"ז דאצ"ל שביתתי במקומי וא"כ שיש איסור לומר שביתתי במקומי אע"פ שא"צ לכך ממילא גם באם מערב בשני בפת של ראשון אסור לו' ה"ז עירוב אע"פ שא"צ לכך וא"כ קשה למה לא זכרו בזה ג"כ איסור אמיר' ונראה דאותה אמירה חמיר טפי דהא אמרי' שם בגמ' דהא דמותר במהלך ברגליו בשני בלא אמירה הוא משום דלא מוכחא מילתא דאזיל בשביל עירוב וא"כ זה שמערב בפת אע"פ שא"צ לקרות עליו שם עירוב מ"מ כל שאומר כן שזה יהי' עירוב גם למחר ודאי אסור:

ואם רצה לערב בפת. פי' שרוצה לילך למחר לרוח אחר וא"א באותו פת שהניח אתמול לרוח זה:

באותה הפת עצמה שעירב בה. הטעם מבואר בהדיא דאסור בפת אחר משום הכנה מי"ט לשבת ובגמ' אמרי' מאן דל"ל הכנה מ"מ נכון ליקח אותו הפת של אתמול משום עצה טובה פרש"י שלא יאבד ויפסיד פתו ויטריח באחרת עכ"ל ועפ"ז נ"ל לישב מ"ש הטור בסימן שצ"ג לענין עירוב חצירות על תנאי שיקח אותו הפת של אתמול ושם אין שייך הטעם הנזכר משום הכנה דהא שם אומר בי"ט אם היום קודש הרי ערבתי מאתמול כו' וא"כ א"צ אותו פת אלא נ"ל דעכ"פ עצה טובה דכאן קמ"ל התם שלא יצטרך לטרוח באחרת ומ"ה לא זכר זה בסוף הלכות י"ט כיון דאינו מן הדין כנ"ל נכון: