שולחן ערוך, אורח חיים ש״ע: דיני שתוף בערוב ובו ח סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני שתוף בערוב ובו ח סעיפים:
הדר בבי' שער אכסדרה ומרפס' שבחצר אינו אוסר על בני החצר שאינם חשובים דירה אבל הדר בבי' התבן בבי' העצים בבי' הבקר ובבי' האוצרו' אוסר:

בעל הבי' שיש לו הרבה בתים בחצר והשאילן או השכירן לאחרים ויש לו בכל א' מהם דברים שאינם ניטלים בשב' מחמ' כבדן או מחמ' איסור שהם דברים שאסור לטלטלם אפי' לצורך מקומו אין הדרים בהם אוסרים עליו לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו לפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אע"פ שלא נתנו עירוב ואם אין הבתים שלו לא קנויות ולא שכירות אע"פ שיש לו בהם דברים שאסור לטלטלם אוסרים זה על זה: הגה ויש אומרים דכל זה כשאין דיורים בחצר אלא הם אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים ערובן אצלן צריכים כל אחד לערב (הר"ר יהונתן פרק כיצד משתתפין) אחד ששכר בית מן העכו"ם והשכיר אחד מן הבירה לחבירו אם מתחלה לא שכרה אדעתא דהכי הוה ליה כאלו כל הבירה שלו והשכיר אחד מן הבתים לחבירו אבל אם שכרה מתחלה אדעתא דהכי הוה ליה שני בתים ולא מהני אע"פ שיש לאחד מהם תפיסת יד בבית חבירו (מהרי"ק שורש מ"א):

חמש חבורות ששבתו בטרקלין וחלקוהו במחיצות אם עוברים כולם זה על זה שאין פתח לחצר אלא החיצון וכולם עוברים דרך עליו אין צריכים ליתן בעירוב אלא שנים הפנימיים וכל האחרים חשובים כבית שער להם ואם היה לכל א' פתח פתוח לחצר: הגה או שאין עוברים זה על זה רק כל אחד יש לו פתח פתוח לבית שער שלפניהם והבית שער פתוח לחצר (ב"י) אם המחיצות מגיעות לתקרה בתוך ג"ט דהוי כל א' חדר בפני עצמו אפילו הן של יריעות אם בני החצר נותנים העירוב בא' משאר בתי החצר צריך כל אחת ואחת מחבורות שבטרקלין ליתן עירוב אבל אם נתנו העירוב בזה הטרקלין אין צריכין ליתן עירוב כלל שכולם דרים בבית זה ובית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן עירוב וכן אם אין דיורין אחרים בחצר אינם צריכים עירוב חלקוהו במחיצות שאין נוגעות לתקר' (אפי') אם בני החצר נותנים עירובן בא' משאר בתי החצר די בעירוב א' לכל החמש חבורות: הגה אם מקצתן עשו מחיצות ומקצתן לא עשו אותן שעשו הם מחולקים ואותם שלא עשו הם כמשותפין. (המגיד פרק ד') ואם היו דיורין בעליות ממש אפילו נתנו בני החצר העירוב בטרקלין צריכה כל חבורה וחבורה לתת עירוב אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל א' בחדרו אפילו יש לכל א' פתח פתוח לחצר ואוכל וישן בחדרו אינם אוסרים:

אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן אחד אע"פ שכל א' יש לו בית בפני עצמו אינם צריכים עירוב מפני שהם כאנשי בית א' ואם הוצרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת עירוב אחד (לכולן) ופת אחד בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו ואם היה עירוב בא אצלם אינם צריכים לתת עירוב כדין בית שמניחים בו עירוב שכל אלו הבתים כבית אחת הם חשובים: הגה וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד כל אחד על שלחנו אע"פ שכל א' ישן בחדר בפני עצמו עירוב א' לכולם הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן הוי כחמשה ששבתו בטרקלין וכו' ואע"פ שפורסין לפעמים וילון לפניהם לצניעות לא מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם בקביעות (ר' ירוחם חט"ו):

מי שאוכל במקום א' וישן במקום אחר מקום אכילתו הוא העיקר ושם הוא אוסר הילכך האחים שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם אינם אוסרים ואם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם אוסרים והני מילי כשנותנים בני שאר החצר עירובן במקום אח' אבל אם היו בני שאר החצר נותנים העירוב בא' מבתים אלו או שאין עמהם דיורים בחצר אינם צריכים לערב:

מי שיש לו חמשה נשים וחמש' עבדים מקבלים ממנו פרס וכל א' אוכל בביתו וכן תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו אינם אוסרים זה על זה אם אין עמהם דיורין בחצר או אם העירוב בא אצלם:

עשרה בתים זה לפנים מזה וכולם עוברים זה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב והשאר פטורים שחשובים כולם כבית שער:

המתארח בחצר אפי' נתארח בבית בפני עצמו אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות אינו אוסר על בני החצר והוא והם מותרים בין בביתו בין בביתם: הגה ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית א' ודוקא בדאיכא בעל הבית א' קבוע דאז האורחים בטלים לגביה אבל אורחים ביחד אוסרים זע"ז מיד [תה"ד סי' ע"ו מגמ' סוף דף ע'] ועיין לקמן ס"ס שצ"א: [ועכו"ם המתארח ע"ל סי' שפ"ד]:

בבית שער. אע"פ שיש לו ד' מחיצות כיון שעוברים דרך שם לא הוי דירה:

שאינם. והוא הדין סוכת החג בחג יומא דף י':

כבדן. צ"ע דמה גבול יש לכובד זה דמשוי שקשה לא' נוח לב'. לכן יש להחמיר בזה רק דברים המוקצים מ"א. וכתב ב"י בשם מהרי"ק דאפי' יש פינה מיוחדת לבעל הבית מקרי תפיסת הבית ע"ש:

יש אומרים. קאי אסעיף זה ולא אסעיף א':

ומוליכים. פי' שהם מוליכין עירובן אצל אחרים כמ"ש ס"ה דמגו דאסרו הני אחרים אסרי נמי הנך שדרים שם בבית שיש לו לבעה"ב בו תפיסת יד:

שכרה. א"כ לא יוכל לסלק חבירו מן הבית וה"ל כב' בעלי בתים:

עוברים. ומה"ט בבתים שלנו אם נתקלקל העירוב אסור לטלטל מחדר לחדר אם אין לבעה"ב תפיסת יד וגם מחדר לבית אסור אם דרים שם שנים עמ"ש סי' שס"ה מ"א ועיין בדברי שמואל סי' קפ"ב שהורה פנים לכאן ולכאן בב' בתים של ב' בעלי בתים הדבוקות זו לזו וכותל א' מבדיל ביניהם מכל חצר או הפסק אחר אם מותר לטלטל מזו לזו בלי עירוב ע"ש:

מלמד. דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו תוס' ואם החדרים מושכרים להם ומשתמשין כל א' בפני עצמו אוסרין כמ"ש ס"ב. מ"א:

פרס. אפי' לחם. ב"י:

לשלשים. משמע ביותר מלמ"ד יום אוסר וזה מיירי ביחיד הדר במקום אבל במקום שיש קהל ועשו עירובי חצירות בע"פ כדרכנו אז פטור גם בזה כיון שלב ב"ד מתנה על כל שיתוספו דיורים כמ"ש סי' שס"ו ס"ק ט"ו ע"ש:

אוסרים זה על זה. ודוקא שיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה כמ"ש ס"ג ואם הוא במקום עכו"ם צריכין לשכור רשותו עיין ססי' שפ"ב וססי' שצ"א. מ"א:

משנה עירובין פרק ה'

שם במשנה וכרבי יהודה

שם בגמרא וברייתא פ"ה

רש"י שם והרמב"ם בפ' ד' מהלכות עירובין

ב"י מדברי הרמב"ם שם ומדברי הטור ושאר פוסקים

משנה שם ע"ב ובגמ' שם

רש"י שם והתוספות וש"פ וכרבי יוחנן ע"ב

הרב המגיד בפ"ד מה"ע בשם הרשב"א

התו' והרא"ש שם ושאר פוסקים

ברייתא שם

תוספות שם מפשיטות דגמ' שם והרא"ש שם

תוספ' שם והרא"ש והמרדכי וש"פ

ל' פסקי הרא"ש

ל' רמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין

ע"ב בריי' וכמו שפירשה רב

משנה שם וכדמפרש לה רב יהודה אמר רב

שם במשנה

ברייתא שם ופלוגתא דתנאי והלכה כדברי שניהם להקל הרא"ש בשם הר"ח ורמב"ם בפרק ה' מה"ע

שם בעיא דנפשטא

שם ע"ש

תה"ד סי' ע"ז

ס"ב בעה"ב שיש כו'. מתני' וגמ' שם כגון כו':

והשאילן. רש"י:

או השכירן. רמב"ם והג"א:

מחמת כו'. לשון הטור וכמש"ש ע"ז ב' וע"ח א' לענין מיעוט כפה ספל כו' וסולם צורי ושבבבל וע"ל סי' שע"ב ס"ח וס"י:

איסור. שם פ"ו א' תנ"ה כו':

אפי' לצורך. שם טבל ועששית והן אינן נטלין אפי' כו' כמש"ש בשבת קכ"ד א' ה"מ דאיכא כו':

לפי שנעשו כו' ולפיכך. כמ"ש בס"ח:

ואם אין. שם כגון בוניוס כו' וע' רש"י שם וכנ"ל:

וי"א. כמו אחין דס"ה דייק מדקתני אינו אוסר עליו לגי' הרי"ף ורא"ש ורש"י משמע הא על אחרים אוסר:

אבל אם. עמ"א:

ס"ג אם המחיצות. גמ' שם:

בתוך ג"ט. ה"ה וגמ' שם ע"ט א':

אפי' הן כו'. שם ללישנא קמא דפליגי במחיצות המגיעות. וצ"ל דהן של יריעות דאל"כ מאי ומודים כמ"ש תוס' שם ד"ה במחיצות:

אם בני כו'. גמ' שם ומפ' תוס' דנ"מ אפי' לב"ה בכה"ג:

ובית. כנ"ל בסי' שס"ו:

וכן אם. ממתני' דאחים:

חלקוהו. ממתניתין הנ"ל:

אפי' אם. דבלא"ה מודו ב"ש כמש"ש בגמ' כנ"ל:

אם מקצתן. מתני' שם בזמן שמקצתן כו':

ואם היו כו'. מדפריך פשיטא וע"ש בתוס':

אבל מי. דלא גרע משכירו ולקיטו שם ס"ד א' וע' תוס' שם וע' מ"א:

ס"ד אנשי חצר. שם ע"ב ב' מתני' האחין כו' וגמ' ש"מ מקום לינה כו' משמע דאם אוכלין על שולחן אביהם ממש בכ"ע א"צ עירוב והיינו דחשיב כאן ג' עניינים שמחלק במתני' אימתי כו' אבל כו' או שאין כו':

וכן אם כו'. דהרמב"ם וש"ע נקטי לשון מתני' על שולחן כו'. וכ' הרב דל"ד דאפי' כ"א על שולחן אחר כיון שהם בבית אחד כמ"ש בה' חבורות כו':

ואע"פ כו'. שם ק"ב א' וע"ש רשיי ד"ה וילון ש"מ דלא הוי קביעות דאהל קבע אסור ושם כ"ו א' אלמא כו':

ס"ה הלכך האחין כו'. שם ש"מ מקום לינה כו' וכנ"ל:

ס"ו אם אין. שם ע"ג פשיטא כו' משמע דכולם שוין עם אחין:

ס"ח המתארח. תוספתא כמ"ש בסוף שע"א וגמ' ס"ט ב':

אלא. תוספתא פ"ה קסדור. עד כו' ותוס' שם ד"ה ושלהם בשם הירושלמי:

והוא והם. כמו בביטל רשות ביתו בסי' ש"פ ס"ב: ואפי'. שם חמשה לגבי חד כו' משמע באורחים אפי' כה"ג אינן אוסרין:

ודוקא כו' אבל. כנ"ל בסי' שס"ו ס"ב:

אבל הדר בבית התבן בית העצים כו' – מיירי שבית התבן ובית העצים שייך לו ואי מיירי שהיה שאול או שכור מאחר בעינן עכ"פ שלא יהא לבעה"ב שם עצים וכדומה דבר שאין ניטל בשבת דאל"ה הרי יש לבעה"ב תפיסת יד ואינו אוסר כמבואר בס"ב:

והשאילן כו' – עיין במ"ב מש"כ בשם עבוה"ק ולפי שעה היינו שלשים יום אבל יותר הוי זמן מרובה כן משמע בחידושיו והמבואר בסוף סימן זה:

או שאין עוברין וכו' – עיין במגן אברהם מה שכתב דמחדר לבית אסור אם הם שנים [ור"ל אפילו אם אין להחדר פתח אחר לצאת בו כ"א דרך הבית ומשום דבית שער דיחיד לא שמיה בית שער וכדלקמן בס"ז] ומוכח מדבריו דכשם שחכמים אסרו לטלטל מבית לחצר בלי עירוב כמו כן אסרו להוציא מבית לבית וכ"כ בעצמו בריש סימן שס"ו וכל האחרונים שם ועין בבה"ט שכתב בשם ספר דבר שמואל שנסתפק בדין זה וכבר השיגו עליו בספר מאמר מרדכי ובברכי יוסף שאינו כן ואדרבה בספר הנ"ל הסכים בפירוש לאיסור אכן יש מאיזה אחרונים שגמגמו בזה מחמת לשון הרמב"ם פ"א מה"ע דמשמע מיניה דעיקר הגזירה מבית לחצר כדי דלא ליתי לאיחלופי מרה"י לרה"ר אך כבר כתב התוי"ט בריש פרק חלון דגם הוא מודה לאיסור ורק דתחלת הגזירה היתה במבית לחצר ואח"כ אסרו אף מבית לבית ואף דבשושנים לדוד האריך בזה לחלוק על התוי"ט מ"מ לדינא העיקר כמ"א ושארי אחרונים שהסכימו לאיסור וכן מבואר בפירוש בעבוה"ק להרשב"א בשער השלישי סעיף ט' וז"ל הבתים אע"פ שתשמישן אחד אסור לטלטל מביתו של זה לביתו של זה עד שיערבו ולא עוד אלא אפילו מביתו לבית המשותפת בינו ובין חבירו ומבית לחצר המשותפת לו עם חבירו אסור עד שיערבו בו' ע"כ הרי דלדידיה עיקר הגזירה היתה מבית לבית ואח"כ הוסיפו דאפילו מבית לחצר אסור וא"כ עכ"פ מבית לבית לא גריעא ולמה נשוה מחלוקת בינו ובין הרמב"ם וכן משמע בעירובין י"ז ע"א ברש"י במשנה ד"ה ומלערב גם בסמ"ג בשם בה"ג בריש הלכות עירובין וכן באורחות חיים בריש ה"ע משמע מפשטא דלישנא דגזירת חכמים היתה אף במבית לבית ע"ש:

צריך כל אחת ואחת מחבורות כו' – דוקא כשנעשו החבורות קבועות פה דהיינו יותר משלשים יום דפחות מזה הם בכלל אורחים ובטילי לגבי בע"ה בקבועים וא"צ ליתן חלק בעירוב וכדלקמן בסוף הסימן וכ"כ בשע"ת שם עי"ש:

ואם היו דיורין כו' צריכה כל חבורה כו' – מלבד אותה חבורה שאצלה מניחין העירוב א"צ לתת חלק בעירוב:

אינם אוסרים – עיין מ"ב ס"ק ל"ג והוא מט"ז ומ"א וכפי שפירשו המפרשים כדברי המגן אברהם דגם הוא ס"ל דתרתי בעינן דוקא. [ולכאורה יפלא על הט"ז ומ"א שלא הזכירו בטעם השני רק משום דאין משאיל רשותו כדי לאסור עליו ולא סיימו משום דמצי לסלוקינהו וכמו שמוזכר בתוספות אכן לפי מה שהובא שיטת התוספות בחידושי הרשב"א והריטב"א ובאורחות חיים ניחא דהם לא סיימו בשיטת התוספות משום דמצי לסלוקינהו וכן מוכח עוד שם וגם בעבוה"ק שלו דבמצי לסלוקינהו גם הרשב"א דפליג אשיטת התוספות מודה להקל וכמו שנכתוב לקמיה] וכן נראה עיקר לדינא שהרי הרשב"א בעבוה"ק ובחידושיו וריטב"א פליגי אעיקר דינא דמחבר עי"ש וא"כ אף אם ננקוט כדעת התוס' להקל בשאלה משום דלא השאילו על דעת לאסור עליו ואפילו בהשאילו לזמן מרובה וכמו שמשמע בחידושי הרשב"א לשיטת בעלי התוס' וכנ"ל היינו עכ"פ היכי דאיכא גם טעם ראשון דאפיה ובישול [ובאפיה ובישול לחוד בודאי לא סגי כמו שכתב בב"י ועוד שהרי הרשב"א והריטב"א שהביאו שיטה זו של התוספות להתיר לא העתיקו כלל האי טעמא רק טעם שני משום דאין משאיל כדי לאסור עי"ש] ונראה דעד כאן לא הצריכו תרתי אלא במקום דמשאיל לו לזמן דלא מצי לסלוקינהו בכל שעה ולהכי אי לאו טעם הראשון דאופין ומבשלין במקום אחד בודאי יכול לאסור וכמו דמבואר במחבר בס"ב וכן מבואר בח"א דהיכי דאיכא תרתי טעמים אפילו השאילו לזמן ארוך שרי אבל היכי דמצי לסלוקינהו בכל שעה כגון שלא השאילו לזמן מיוחד לא יכול לאסור עליו אפילו אופה ומבשל בפני עצמו וכן מצאתי בא"ר בתירוץ שני שמצדד כן דהיכי דמצי לסלוקינהו בכל שעה לא בעינן טעם הראשון כלל וכן משמע מהגר"ז עי"ש וקצת משמע כן גם בביאור הגר"א [שלא הביא רק טעם שני המוזכר בתוספות וע"כ דמצי לסלוקינהו דאל"ה הרי סותר לדברי המחבר בס"ב] וכן מצאתי בחידושי הרשב"א ובעבוה"ק להדיא דדוקא היכי דמשאילו לזמן מרובה אבל לזמן מועט הו"ל כאורח ואינו אוסר ומובן לפ"ז דה"ה וכ"ש היכי דמצי לסלקו בכל עת דלא עדיף מזמן מועט. ודע דדעת הגר"ז דתלוי רק במצי לסלוקינהו והיכי דלא מצי לסלוקינהו משמע מיניה דצריך עירוב אפילו אופין ומבשלין ביחד והוא ממש כשיטת הרשב"א והריטב"א וכנ"ל וכן משמע קצת בביאור הגר"א והמחבר סתם בזה. ודע עוד דאף דמסקינן דע"י אפיה ובישול יחד בלחודא לא מהני להתיר מ"מ היכי שגם כולם עוברים דרך הבית לחצר או לר"ה ואין לכל אחד פתח מיוחד לצאת בו חשיבי כולם כבית אחד כן מוכח בב"י בסוף דבור המתחיל כתב הרמב"ם עי"ש ואף דב"י גופיה בסימן זה הביא בשם הסמ"ק והעתיקו גם הרמ"א בהג"ה ראשונה דמה שכולם יוצאים דרך בית שער אחד לא מהני לחברם הואיל שכל חדר יש לו פתח בפני עצמו מ"מ הכא שהבית שעוברין דרך בו הוא ג"כ מקום אפיה ובישול לכולם חשוב כבית אחד ועדיין צ"ע:

וישן במקום אחר כו' – ורועים הלנים בשדה אע"פ שאוכלין בעיר אינם אוסרין דאנן סהדי דאלו היו ממטי ליה לאכול במקום לינתו הוי ניחא ליה טפי ששם הוא מקום שמירתו כ"כ מגן אברהם וכן מבואר בעבוה"ק להדיא וכן מוכח בריטב"א עי"ש וכתב בפמ"ג דה"ה בתלמידים שאוכלים בבית בע"ב ולנים בבית רבם דאזלינן בתר לינה מהאי טעמא:

והני מילי כשנותנים כו' אינם צריכים לערב – בשו"ע אינו מבואר אי מיירי בדוקא כשהאחין ואביהן היו שרוין בחצר אחד דאז נטפלין לגביה או אפילו כשהאחים שרוין בחצר אחרת נמי דינא הכי ובריטב"א מסתפק בזה וכתב דמלשון רש"י משמע דדוקא כשהם שרוים בחצר אחת עי"ש אכן ברבינו ירוחם משמע דאפילו בחצר אחרת וצ"ע:

שנים הפנימיים לבד כו' – עיין בט"ז שכתב דבעירוב אחד סגי לשני הפנימיים כיון שעוברין רק דרך פתח אחד וכבר השיגו עליו האחרונים וכמו שהעתקנו לעיל בשער הציון אות י"א ודעתם דכל אחד מהן צריך ליתן חלק בעירוב. ודע דמדברי רבינו ירוחם משמע דהוא סובר לענין עשרה בתים דכולם חייבין לתת בעירוב מלבד החיצון שבחיצונים ותמהו עליו כמה אחרונים דהוא דלא כמאן והמעיין בפיר"ח בסוגיין יראה שהוא מפרש כן בדברי ר' יוחנן שזולת האחרון שהוא דריסת הרגל לכולם לא מיקרי בית שער דרבים והגם לדינא בודאי אין לזוז מדברי כל הפוסקים שלא כתבו כן כתבתי זאת כדי דלא לשוייה ח"ו לרי"ו כטועה:

אלא לשלושים יום – ובב"י גופא יש בזה סתירה דבתחלה כתב יותר מל' ואח"כ כתב דדוקא פחות מל' יום חשוב אורח אבל שלשים מקרי קבע וכבר העיר בזה הא"ר עיי"ש וכן בד"מ בסי' שפ"ב כתב דבשלשים מקרי קבוע וכן הוא הלשון בלבוש סי' שפ"ד ובמג"א סי' שצ"א ס"ק ב' עי"ש ובאמת לא מצינו בשום מקום שיעורא דיותר מל' ואדרבא בכל מקום אמרינן דבשלשים מיקרי תושב עיין ב"ב ד' ח' והא דאיתא בירושלמי ומובא בסי' שפ"ד אינו אוסר על לאחר שלשים ג"כ פירושו למעוטי קודם שלשים וכן יש לישב הלשון בתה"ד וכמו דאמרינן בש"ס בהרבה מקומות בן י"ג ויום אחד דפירושו הוא י"ג שלמים כמו כן הכא וצ"ע לדינא:

אינו אוסר על בני החצר – עיין באה"ע שחולק על פסק השו"ע ולדעתו אורח אוסר כשיש לו חדר בפני עצמו שאוכל שם ומ"מ לדינא אין לזוז מפסק השו"ע וכל עיקרי ראיותיו כבר דחה בספר בית מאיר והסכים לפסק השו"ע עי"ש וכן מצאתי בחידושי הרשב"א לדף ע"ג ע"ב בד"ה הא דבעה מיניה רמב"ח דאם ייחדן להם לשעה מסתברא שאינן אוסרין עי"ש והאי לשעה היינו שלא היה יותר משלשים יום וכדמסיים על זה ראיה מן הירושלמי עי"ש וכ"כ בעבוה"ק בשער הרביעי אות ב':

והוא והם מותרים כו' – עיין בסי' שצ"א במגן אברהם סק"ב שמסכים לפסק המרדכי דאף דהאורח אינו אוסר על בני החצר אבל בני החצר שפיר אוסרים על האורח שלא יוציא מביתו לחצר אם לא עירב עמהם [והיינו כשיש לו חדר בפ"ע] אכן כמה אחרונים תמהו על דבריו וכן כתב הבית מאיר שאין לזוז מפסק השו"ע:

קבוע – עיין בתה"ד ומוכח שם דאפילו האורחים מתארחים בבתים שאינם שייכים להאי בעה"ב קבוע שיש שם אלא לאדם אחר שאינו דר שם בין נכרי או ישראל אפ"ה אמרינן דהאורחים נטפלין לגבי בעה"ב שדר בחצר בקביעות ואינו אוסר עליו וכ"כ הגר"ז. ודע דכמו דאמרינן דכשהוא דר בבית אחד שבחצר הוא נטפל ליתר הבתים ואינו אוסר עליהם לטלטולי בחצר כמו כן אם שבת האורח באיזה חצר [אף שבאותו חצר אין דר שום בעה"ב] והעיר עשויה בתיקון מבואות כדין הוא נטפל לחצרות אחרות שיש שם בע"ב קבועים ואינו אוסר לטלטל ברחובות העיר דהעיר שעשויה בתיקון כדין חשיבא כולה כחצר אחת [כ"מ בתה"ד סימן ע"ו ומובא לקמן בסי' שצ"א ס"ב]:

אוסרים זה ע"ז מיד – דין זה הוציא הרמ"א בד"מ סימן שפ"ב מסוגיא דף ס"ה ע"ב בעובדא דר"ל וכו' אקלעו לההוא פונדק וכו' וע"פ מה שכתבו התוספות בדף ס"ו ד"ה דאקלעו עי"ש ולפ"ז משמע דאף בלא שכירות אלא בתורת אורח בלבד ומצי לסלוקי כההיא עובדא דבעה"ב לא היה כלל בביתו [וגם אין שום אחד מאנשי ביתו כמו שכתבו התוס' שם] לשכור ממנו ואפ"ה אוסרים זה על זה אכן בנשמת אדם לא כתב כן וצ"ע עליו מסוגיא זו ועיין בביאור הגר"א שכתב מקור לדין זה מסימן שס"ו ס"ב מדין ספינה ואוהלים ולפ"ז אפשר לקיים דינו דנ"א:

[א] שאינן חשובין וכו'. והוא הדין סוכת החג בחג (יומא דף י'). ודין בית שער דבית הב"ח פוסק דאוסר ועיין סעיף ג':

[ב] מחמת כובדן שהן וכו'. צריך עיון דבסימן ש"ח סעיף ב' אפילו משא עשר בני אדם מותר לטלטלין, ובשולחן ערוך שכתב מחמת כובדן או מחמת איסור שהם וכו' נראה לי דקאי שהם וכו' על מחמת איסור ולא על מחמת כובדן אבל על הלבוש צריך עיון. כתב מגן אברהם צריך עיון מה גבול יש לכובד זה דמשאוי שקשה לאחד נוחה לשניה, ובמטה משה כתב דוקא דברים המוקצים ויש להחמיר, עד כאן, ואני אומר דבכהאי גוונא אמרינן בש"ס עירובין דף ע"ז ע"ח כובדו קובעו וכן משמע בסימן שע"ב סעיף ח', ועיין מה שכתבתי בס"ק ח' שם דמה שאין דרך לטלטלן מחמת כובדן הוא הגבול. גם נראה לי דיש לומר דגם המטה משה מודה בכובדן ולא קאמר אלא לאפוקי דבר שמותר לטלטל לצורך מקומו ודו"ק:

[ג] [לבוש] ואם ניטלן וכו'. אפילו שייר לזה פינה מיוחדת (מהרי"ק), ועיין תוספות יום טוב פרק כיצד משתתפין ודלא כעולת שבת:

[ד] שנים הפנימיים וכו'. פירוש ביחד נותנין עירוב בין (השמשות) שהמחיצות שלהן מגיעות לתקרה בין אין מגיעות, ומורי חמי זכרונו לברכה פוטר הפנימית אם אין מחיצות מגיעות לתקרה ולא דק (ט"ז), ולעניות דעתי כוונת הב"ח אם מגיעות לתקרה מערבין כל אחד בפני עצמו ואם אין מגיעות מערבין ביחד ודו"ק וכן משמע בעירובין דף ע"ה ופוסקים. גם מה דמשמע מט"ז שאם אין דיורין בחצר פטורין לגמרי מעירוב ליתא דמבואר בבית יוסף דדוקא לשמואל שאין מערב אלא הפנימית דינא הכי אבל לר' יוחנן דשניהם הפנימיים מערבין אף שאין דיורין בחצר מערבין ומשמע נמי דכל אחד בפני עצמו מערב כדאמרן:

[ה] יריעות וכו'. דוקא כשחברן במסמרות שלא יזיזם הרוח (עולת שבת), ועיין סעיף ד':

[ו] שאין נוגעת וכו'. צריך עיון אם בנין קבוע הם דשמא דוקא במחיצות שעושה לפי שעה מיירי (עולת שבת), ולעניות דעתי ממרדכי ואגודה שאביא אחר זה דאף בבנין קבוע די בעירוב (ב"ח) כיון שאין מגיעות לתקרה:

[ז] בעליות ממש וכו'. זה לשון המרדכי פרק הדר אבל בחדרים ועליות ממש החלוקים במחיצות גמורות אפילו עירוב בא אצלם צריך עירוב לכל אחד ואחד ובאגודה שם זה לשונו ולא דמי למחיצות המגיעות לתקרה דהך במחיצות ארעי כגון יריעות אבל הכא בבנין קבוע, עד כאן:

[ח] [לבוש] ועוד דאין משאיל וכו'. ועיקר כטעם זה ואין לסמוך ולהתיר משום טעם ראשון במקום שאין שם שייכות טעם שני (בית יוסף ואחרונים). ולכאורה נראה דגם מטעם זה אין להתיר וכן משמע קצת בתשובת רמ"א סימן ק"כ, גם נראה לי ראיה מסעיף ב' דקאמר גם בשאלה בעינן תפיסת הבית ולא אמרינן דאין משאיל וכו' ומצי לסלוקינהו, עד כאן. ואם כן אפילו מטעם זה לבד יש להתיר כיון דמצי לסלוקינהו ולעיל סעיף ב' צריך לומר דמיירי באי אפשר לסלוקינהו ועיין סימן שפ"ב סעיף י"ח:

[ט] פרס וכו'. ואפילו לחם בית יוסף, משמע בגמרא רועים הלנים בשדה אף שאוכלין בעיר אין אוסרין דאנן סהדי אילו ממטי להו ריפתא התם לאכול הוי ניחא להו וצריך עיון עיין סימן ת"ט סעיף ז' (מגן אברהם):

[י] לשלושים יום וכו'. משמע ביותר משלושים יום אסור (ט"ז ועולת שבת) וכן מבואר בסימן שפ"ז, אך צריך עיון דבבית יוסף סוף סימן זה כתב דאף בשלושים יום אוסר, גם צריך עיון דסותר עצמו. כתב הט"ז זה מיירי ביחיד הדר במקום אבל במקום שיש קהל ועשו עירובי חצירות בערב פסח כדרכינו אז פטור גם בזה כיון שלב בית דין מתנה על כל שיתוספו כמו שכתב סימן שס"ו סעיף ט', עד כאן, ולפי זה צריך עיון במה שכתב המגן אברהם סימן שצ"א זה לשונו רש"ל סימן י"ח כתב שקיבל מזקנים לאסור לטלטל ביריד לובלין ואולי מפני שרגילין לקבוע לבוא בכל יריד ויריד ורגיל אוסר מיד אפילו ישראל, עד כאן. וכי לא עשו בקהילה קדושה כזו ערובי חצירות, ונראה לי דסבירא להו עיקר כסברא ראשונה בסימן שס"ו סעיף ט' דלא אמרינן לב בית דין מתנה ומכל מקום ראוים הם לתקן ולהתנותן בפירוש. גם צריך עיון דמגן אברהם כתב כאן משמע דסבירא ליה לרמ"א דבישראל אפילו רגיל אינו אוסר, עד כאן, וכן מוכח מבית יוסף בסוף סימן זה דאם לא כן לוקמיה דברי שבלי הלקט אפילו מיד וברגיל ודו"ק, מכל מקום האורח עצמו אסור להוציא מביתו לחצר או לעיר מיד אפילו אינו רגיל דהבית מיוחד לאורח בשכירות דשכירות ליומא ממכר הוא ועיין סעיף ג' ותשובת רמ"א סימן פ"ה:

[יא] אוסרים זה על זה וכו'. בשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה כמו שכתב סעיף ג' ואם הוא במקום כותים צריכין לשכור רשותו:

א) [סעיף א'] הדר בבית שער ובית שער הוא כשהבתים א' לפנים מחבירו ואין לפנימי דרך לצאת לחצר או לרה"ר אלא דרך בית החיצון ח"א כלל ע"ג או' א' ואעפ"י שיש לו ד' מחצית כיון שעוברים דרך שם לא הוי דירה מ"א סק"א תו"ש או' א' ואעפ"י שמקורה ג"כ. א"א או' א' ח"א שם:

ב) שם. הדר בבית שער. ואין חילוק בין בית שער דרבים או דיחיד ואפי' בית שער דבית כ"מ דעת מר"ן ז"ל בב"י וכתב דהכי נקטינן אבל דעת התו' לחלק דדוקא הדר בבית שער דחצר אינו אוסר דאינו ראוי לדירה אבל הדר בבית שער דבית אוסר. והב"ד ב"י יעו"ש. וכ"פ הב"ח. והביאו שכנה"ג או' א' יעו"ש או' א' א"ר או' א' א"א או' א'. וכ"כ ח"א שם או' ב' דבית שער דיחיד דהיינו שאין דר בפנים רק בעה"ב אחד לא חשיב כולי האי ואוסר יעו"ש. וע"כ נראה דיש להחמיר וה"ד ליתן חלק בעירוב אבל לא ליתן בתוכו עירוב. ועיין לעיל סי' שס"ו או' כ"ז ולקמן או' כ"ו:

ג) שם. הדר בבית שער. ואעפ"י שאוכל שם ג"כ בשבת זו לא מקרי דירה. ב"י. תו"ש או' א':

ד) שם. ומרפסת. מבואר לקמן רס"י שע"ה:

ה) שם. אינו אוסר וכו' אם לא נתן חלק עמהם בעירוב:

ו) שם. שאינם חשובים דירה. וה"ה סוכת החג בחג. יומא דף יו"ד. מ"א סק"ב. ואעפ"י שיש לה ד' דפנות גמורות ותקרא. ח"א שם וה"ה הדר בבית שאין בו ד"א על ד"א אינו אוסר דבעי' בית דירה א"א או' ב' ועיין לעיל סי' שס"ו סעי' ג' ובדברינו לשם או' כ"ט ואו' ל':

ז) שם. אבל הדר בבית התבן וכו' והוא עשוי מענפי אילנות ומקנים כלומר שאינו בית של קבע ואפ"ה בית מקרי לכל דבר ב"י בשם הר' יהונתן. והיינו אם קובע לאכול שם פתו אבל אם אינו קובע לאכול שם פתו הדר שם אינו אוסר וכדלקמן סעי' ה' וכן אם יש לבעה"ב תפיסת יד באותו מקום כדלקמן סעי' ב' הדר שם אינו אוסר. כמבואר בב"י:

ח) שם. אוסר. אוסר עד שיתן חלק בעירוב עם בני החצר:

ט) [סעיף ב'] והשאילן וכו' ודוקא כשהשאילן לזמן מרובה אבל אם השאילן לפי שעה אין אוסרין עליו בכל ענין. עה"ק ולפי שעה היינו ל' יום או פחות אבל יותר מל' הוי זמן מרובה. כ"מ בחידושיו וכן מבואר לקמן ססי' זה:

י) שם. מחמת כבדן. ר"ל כגון שצריך עוד אחר לשאת עמו עד שיוכל להוציא אותם משם. והתו"ש או' ג' כתב דכל שאין ניטל ביד א' כ"א בשתי ידים נקרא מחמת כבדן יעו"ש:

יא) שם. אפי' לצורך מקומם. כלומר דאם הוא דבר שניטל לצורך מקומו מקומו לא חשיב תפיסה דהא אם יהא צריך למקומו שדי ליה לבראי. עו"ש או ב':

יב) שם. אפי' לצורך מקומם. וה"ה לצורך גופם. עו"ש שם. ר"ז או' ב':

יג) שם. אפי' לצורך מקומם. ואם התנה בשעת השכירות שיהיו כלים אלו שם אפי' הם כלים שניטלים לצורך גופם ומקומם א"צ עירוב עו"ש שם. א"א או' ג' ואיזו נקרא צורך גופן ומקומן עיין לעיל סי' ש"ח סעי' ג':

יד) שם. אין הדרים בהם אוסרים וכו' ואפי' יש לו פנה מיוחדת (ר"ל ולא בכל מקום שירצה) שיש לו בה כלים חשיבא תפיסה. ב"י. ט"ז סק"א:

טו) שם. ואם אין הבתים שלו וכו' אלא שניהם שכנים בחצר וכל אחד יש לו בית בפ"ע ולקח א' רשות מחברו להניח בביתו איזה חפצים הרי אלו אוסרים זה על זה עד שיערבו:

טז) שם הגה, וי"א דכל זה וכו' קאי אסעי' זה ולא אסעיף א' מ"א תו"ש או' ד':

טוב) שם בהגה. כשאין דיורין בחצר אלא הם. כלומר בעה"ב עם השאולין או השכורין. עו"ש או' ב':

חי) שם בהגה. ומוליכין עירובן אצלם. כלומר אצל דיורין אחרים עו"ש שם. מ"א סק"ה. אבל אם אותם דיורין אחרים מביאין עירובן ומניחין אותו בביתו של בעה"ב זה שיש לו תפיסת יד או באחד מבתים אלו שיש לו בהם תפיסת יד אז אין כל בתים אלו צריכין ליתן כלל פת לעירוב לפי שכל בתים אלו הם כבית א' ובית שהעירוב מונח בו א"צ ליתן את הפת. ר"ז או' ג' ועיין לקמן סעי' ג':

יט) שם בהגה. צריכין כל אחד לערב. דמגו דאסרי הני אחרים אסרי נמי הנך שדרים שם בבית שיש לו לבעה"ב בו תפיסת יד ב"י. ט"ז סק"א:

ך) שם בהגה. והשכיר א' מן הבירה לחבירו. דהיינו שזה דר בחדר זה וזה בחדר זה ויש להשוכר תפיסת יד בחדר חבירו. ר"ז או' ד':

כא) שם בהגה. אדעתא דהכי. ר"ל אם בשעה ששכר מן הגוי לא כיון לשכו בעדו ובעד חברו:

כב) שם בהגה. הו"ל כל הבירה שלו וכו' ואז מועיל תפיסת יד שיש לו בבית חבירו:

כג) שם בהגה. אבל אם שכרה מתחלה אדעתא דהכי ר"ל לשכור גם בעד חבירו ונתרצה אתו לדור יחדו אשתכח דהאי שוכר מן העכו"ם שליחותיה דחבריה קעביד ושניהם שוים בבית זה הכי איתא במהרי"ק והביאו ב"י:

כד) שם בהגה. ולא מהני וכו' כנז"ל בש"ע דאם אין הבתים שלו לא קנויות וכו':

כה) [סעיף ג'] ששבתו בטרקלין. בית רחב. הרמב"ם בפי' המשנה:

כו) שם. אלא שנים הפנימים וכו' והטעם משום דג' הראשונים הם בית שער לשנים הפנימים שיש להם דריסת רגל עליהם והו"ל בית שער דרבים דשנים חשובים רבים אבל שנים הפנימיים צריכין לערב דהראשון אינו בית שער דהרי אין לאחד מהם דרך על הפנימי והשני אעפ"י שיש לראשון דרך עליו מ"מ אינו אלא בית שער דיחיד וק"ל דבית שער דיחיד לא נקרא בית שער לענין זה וחייבין לערב וכ"ז כתבו התו' והרא"ש. עו"ש או' ג' ולדעת מרן ז"ל ז"ל דס"ל דגם בית שער דיחיד אינו אוסר כמ"ש לע"ל או' ב' עיין מאמ"ר או' א' שכתב דהרבה מן האחרונים נתקשו בדברי מרן ב"י דאינם מוכנים והוא כתב לחלק דבהרבה בתים זה לפנים מזה איכא טפי שם בית עליה ולכן אם אינו בית שער דרבים אלא דיחיד אוסר דהוי בית דירה יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' ע"ב ואו' ע"ה:

כז) שם. אלא שנים הפנימיים וכו' ואלו השנים צריך שכל א' יתן עירוב א' דהא מוחלקים הם ואוסרים זה על זה ומיהו ה"ד בדאיכא מחיצות המגיעות לתקרה ודלקמן אבל אם אין מחיצות מגיעות לתקרה אינם כמוחלקים וסגי להו בעירוב א' לשניהם. מאמ"ר או' ב' וכ"כ א"ר או' ד' נה"ש או' א' ר"ז או' ה' ועי"ש מה שהשיגו על הט"ז סק"ב יעו"ש. ועיין לקמן או' ע"ג:

כח) שם. אלא שנים הפנימיים וכו' והיינו ואם יש דיורים אחרים בחצר ואין מניחים העירוב בטרקלין אלא באותם דיורים אבל אם אין דיורים אחרים בחצר או שמניחין העירוב בטרקלין א"צ לערב כמ"ש אח"כ:

כט) שם. ואם היה לכל א' פתח וכו' ומאותו פתח נכנסין ויוצאין לחצר ואינם עוברים זה על זה:

ל) שם הגה. או שאין עוברים זה ע"ז וכו' ר"ל שאין שאין עוברים הזה על זה דרך החדרים רק דרך בית שער שיש בית שער ארוך כנגד כל החדרים ופתוח לחצר וכל אחד נכנס לחדרו דרך אותו בית שער הפתוח לחצר כמ"ש בב"י ואשמעינן דגם בזה שבית שער א' לכולם חשובים כמוחלקים אם המחיצות מגיעות לתקרה:

לא) שם. בהגה. או שאין עוברים זע"ז וכו' ומה"ט בבתים שלנו אם נתקלל העירוב אסור לטלטל מחדר לחדר אם אין לבעה"ב תפיסת יד וגם מחדר לבית אסור אם דרים שם שנים. מ"א סק"ז. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב ובספרו מחב"ר או' א' יעו"ש. מאמ"ר או' ג':

לב) שני יהודים הדרים בבית א' בשני ליוואני"ם (והם שתי אצטבאות גדולות כל א' כשיעור חדר זה כנגד זה ובכל אחת חדרים קטנים ועולים להם במדרגות וזהו סוגיא דמתא ארץ מצרים) כל א' בליווא"ן שלו וחלוקין בדיורין כל א' מפתו יאכל צריכין לערב. הרדב"ז בתשו' ח"ג שנדפסו בפיורדא סי' תכ"ז. מחב"ר או' ב':

לג) שם. בתוך ג"ט וכו' דכל פחות מג' כלבוד וכסתום דמי. ב"י בשם המ"מ פ"ד מה"ע שכתב בשם הרשב"א:

לד) שם. אפי' הן של יריעות. ומיירי כשחברום היטב במסמרים או בדבר אחר בענין שלא יזיזם הרוח ממקומם וכמ"ש לעיל רס"י שס"ב יעו"ש וכ"כ העו"ש או' ג' א"ר או' ה' תו"ש או' ט':

לה) שם. צריך כל א' וא' מחבורות וכו' דכיון דאסרי הנך דיורין שבחצר אסרי נמי הנך שבטרקלין והנך שבטרקלין גופייהו מחולקין הם כיון שהמחיצות מגיעות. ט"ז סק"ד:

לו) שם. צריך כל א' וא' מחבורות וכו' וה"ד כשהוקבעו שם החבורות ליותר מל' יום דבפחות מזה הם בכלל אורחים ובטילי לגבי בעלי בתים הקבועים וא"ל ליתן חלק בעירוב וכדלקמן סוף הסי' וכ"כ השע"ח או' י"א:

לז) שם. א"צ ליתן עירוב כלל וכו' וה"ד במחיצות עראי כגון של יריעות אבל אם היו חולקות במחיצות גמורות כמו של נסרים וכדומה אפי' אם היה העירוב בא אצלן צריך עירוב לכל א' וא' א"ר או' ז' ועיין לקמן או' מ"ו:

לח) שם. ובית שמניחים בו העירוב א"צ ליתן עירוב. ואף שטרקלין זה מוחלק במחיצות לה' חדרים והעירוב הוא בא' מהם אין בכך כלום הואיל ואינן אלא מחיצות עראי. ר"ז או' ה':

טל) שם. וכן אם אין דיורין אחרים בחצר א"צ עירוב. שאינן אוסרין כלל זע"ז הואיל וכולם בבית א' שאינו מחולק אלא במחיצות עראי. ר"ז שם ואם היו מחיצות גמורות וקבועות מנסרים וכיוצא בו ומגיעות לפחות מג' לתקרה אפי' אין דיורין אחרים בחצר צריכין לערב ויערבו בלא ברכה. ח"א כלל ע"ג או' יו"ד ומיהו מ"ש ויערבו בלא ברכה האחרונים השיגו עליו דכיון דהמחיצות קבועות ומגיעות לתקרא הרי אלו דירות ממש ולמה יערבו בלא ברכה:

מ) ואם יש ג' מחיצות גמורות ורוח רביעית פתוחה לגמרי יערבו בלא ברכה ואם יש צוה"פ חשיב דירה גמורה. ח"א שם:

מא) שם. חלקוהו במחיצות שאינן נוגעות לתקרא וכו' אפי' הם מחיצות של בנין וגבוהים עשרה ויותר. א"ר או' ו' ת"א שם. וכ"כ האחרונים:

מב) שם. די בעירוב אחד וכו' דכחדר אחד דמיין. לבוש:

מג) שם הגה. אם מקצתן עשו מחיצות. המגיעות לתקרה ר"ז או' ה':

מד) שם בהגה. אותן שעשו הם מוחלקין. וצריכין לערב כל א' בפני עצמו. עו"ש או' ד':

מה) שם בהגה. ואותם שלא עשו הם כמשותפין. וכולה נותנין עירוב א' ט"ז סק"ה. תו"ש או' י"א

מו) שם. ואם היו דיורין בעליות ממש וכו' ר"ל שאותו הטרקלין עשוי עליות ממש:

מז) שם. ואם היו דיורין בעליות וכו' וה"ה בחדרים שחלוקין זה מזה בבנין קבע ולא חלקוהו עכשיו לפי שעה. עו"ש שם:

מח) שם. צריכה כל חבורה וכו' וה"ה אם אין דיורין אחרים בחצר צריכה כל חבורה וחבורה לתת עירוב לתת עירוב לבד מאותה חבורה שמניחין העירוב אצלה שא"צ לתת חלק בעירוב כנז"ל:

מט) שם. מלמד א' סופר וכו' דכיון שכולם משתמשים בתוך הבית בכל עסקי תשמישם באפייה ובישול ובכל דבר חשיבי כולהו כאלו אוכלים וישנים במקום א' ואעפ"י שיש להם פתח לצד רה"ר הכל נקראים על שם בעה"ב ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו והו"ל כ"ה שכירים וה' לקיטים. ב"י בשם התו' ט"ז סק"ו מ"א סק"ח וכתב ב"י דטעם אחד לא מהני ולא שרי אלא בצירוף שני הטעמים ולכן אם היה מקום חדריהם קנויות להם לא מהני אפי' אם משתמשים ביחד באפיה ובישול יעו"ש והביאו התו"ש או' י"ב. וכ"כ המש"ז או' י' וכתב שם התו"ש דמ"ש המ"א דאם מושכר להם ומשתמשים כל אחד בפ"ע אוסרים וי"ו דשל ומשתמשים היא וי"ו החולקת ור"ל או מושכר או משתמשים כל אחד בפ"ע אוסרים עליו יעו"ש. וכ"כ המחה"ש ודבר פשוט הוא דלא אצטריכינן להני טעמי אלא כדי להתיר כשאין לבעה"ב תפיסת יד במקום שהשאיל להם שאם היה לו שם תפיסת יד בלאו הני טעמי הוה שרי כמ"ש בסמוך. ב"י לבוש ועיין סעי' ב':

נ) שם. ואוכל וישן בחדרו וכו' ובן הדר בחצר אביו בלתי שכירות ואוכל לעצמו צריך לערב כיון שבבית זה של בן היו דרים מקודם אחרים והיו מערבין. מלאכת שלמה דצ"ג ע"ד יעו"ש. רו"ח:

נא) שם. אינם אוסרים. לא על בעה"ב ולא זה על זה ב"י לבוש:

בנ) שם. אינם אוסרים. והיינו אף ביש עוד דיורין בחצר ועירוב אין בא אצלה אפ"ה שרי כאן. א"א או' ח' ור"ל דאה יש עוד דיורין בחצר יתן חלק בעירוב בעה"ב לבד והם נכללין עמו:

גנ) [סעיף ד'] אוכלין על שלחן אחד. אעפ"י שכל אחד אוכל משלו. ב"י ר"ז או' ו':

דנ) שם. יש לו בית בפני עצמו. ללינה ולשאר תשמיש:

הנ) שם. עירוב א' לכלן וכו' ואיזה מהם שירצה יתן הפת ואפי' בני ביתו של בעה"ב יכולין ליתן הפת משלהם ר"ז שם:

ונ) שם בהגה. הואיל ואין מחיצה מפסקת וכו' פי' אעפ"י שכל א' אוכל על שלחן בפני עצמו מ"מ כיון שאין מחיצה בין שלחן לשלחן חשוב מקום אחד. ט"ז סק"ז:

זנ) שם בהגה. הוי כחמשה ששבתו בטרקלין וכו' ואעפ"י שיש וילון תלוי בפני כל אכסדרא לא חשיב חילוק מחיצות בהכי מפני שאין אותו וילון מגיע לתקרה או לפחות מג' נמוך לו. ואפי' אם מגיע לתקרה נראה דלא חשיב מחיצה כיון שאינו פרוס תדיר דבשעה שרוצין לעשות דבר של צניעות מותחין אותו ואח"כ מסלקין אותו לצד אחד. ועוד שאין הוילון קבוע מלמטה והרוח מוליכו ומביאו וק"ל (רס"י שס"ב) דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה לא שמה מחיצה. ב"י. לבוש וא"כ לא אסרי אהדדי כ"א וילון פרוס קצת בקביעות ומחובר למטה בעת אכילה דאז הוי כ"א חדר בפ"ע ואוסרין זע"ז וצריך כ"א עירוב בפ"ע א"א או' ט':

חנ) [סעיף ה'] מי שאוכל במקום אחד וכו' כגון שיש לו שתי בתים בשתי חצירות באחד הוא אוכל ובשניה הוא דר כל היום וכל הלילה הרי זה אוסר באותה שאוכל אם אוכל שם בשבת וצריך לערב עמהם אבל בשניה אינו אוסר וא"צ לערב ומותר להשתמש שם בשבת לפי שנעשה שם אורח אצלם ר"ז או' ו' והיינו אם עירבו בני אותה חצר או כגון שא"צ עירוב שאוכלין על שלחן א' או שאין שם דיורין אחרים כ"א בעה"ב א' וכדומה אבל אם צריכין לערב ולא עירבו מגו שהם אסורים לטלטל גם האורח שבא אצלם אסור לטלטל:

נט) שם. אינם אוסרים. לא במקום אכילה שנגררין אחר אביהם ויוצאין בעירובו ולא במקום שינה שאינו אוסר כנז':

ס) שם. ואם נותן להם פרס וכו' ואין חילוק בין אם מקבלים מאכל ממש למקבלים מעות ליקח בהם מאכל. ב"י מ"א סק"י. תו"ש או' יו"ד ר"ז או' ז':

סא) וכתב שם המ"א דמשמע בגמ' דרועים הלנים בשדה אעפ"י שאוכלים בעיר אין אוסרים דאנן סהדי אלו ממעי לה ריפתא התם לאכול הוה ניחא להו אלא שכתב וצ"ע אמנם בס' עה"ק מבואר כן להדיא וכן מוכח בהריטב"א יעו"ש וכתב בא"א או' יו"ד דה"ה תלמידים שאוכלים בבית בעה"ב ולנים בבית רבם י"ל עיקר מקום לינה יעו"ש. ועיין לקמן סי' ת"ט סעי' ז':

סב) שם. והני מילי כשנותנים בני שאר החצר וכו' דהואיל והוצרכו לעירוב אמרינן מגו דשאר דיורים אוסרים אינהו נמי אסרי. ב"י ט"ז סק"ח, ור"ל דכשיש עמהם דיורים אחרים בחצר ונותנין עירובן במקום אחר אוסרים האחין והאב בין זה ע"ז בין על אחרים אם לא עירבו עמהם. וצריך כל אחד ואחד ליתן בעירוב האב והאחין, כן מוכח בגמ' (עירובין ע"ג) וכ"כ הר"ז או' ז' ועיין לקמן או' ע"א:

סג) שם. באחד מבתים אלו. של האחין או בבית אביהן א"צ לערב כלל לפי שכולם בבית א' שמניחין בו העירוב שא"צ ליתן את הפת. ר"ז שם:

סד) עכו"ם העושים במרחץ או בטחין או בתנור היושבים בתוך שכונת ישראל אם אוכלים פתם בביתם אף שלנים במקומות האלו אינם אוסרים וא"צ לשכור מהם. ובכל אלו המקומות יש רשות לבעלים להניח כלים ושוכרין מהבעלים לכתחלה ואין משגיחין אם יכול לסלקו אם לא. ולא זו אלא אף אינש דעלמא שאינו לא שוכר ולא משכיר ויש לו רשות להניח כלים או שאר דברים שם שוכרין ממנו. הרדב"ז בתשו' כ"י סי' שני אלפים רע"ד. ברכ"י או' ב':

סה) שכונה שיש בה בית ועד שלהן א"צ כלום ואם יש בה פורנה אם הפורנה היא בית דירה לאופה לאכול שם פתו צריך להשכיר ממנו ואם לאו א"צ כלום ואם יש לאופה דירה מיוחדת ללינה ושם אוכל פתו אחר גמר מלאכתו לא מקרי מקום הפורני מקום דירה אם אוכל שם בשעת מלאכתו פתו דרך עראי. הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' ל"ו. י"א מ"ב:

סו) [סעיף ו'] מי שיש לו ה נשים וכו' דהנשים נמשכים אחר בעליהן והעבדים אחר אדוניהן:

סז) שם. וה' עבדים וכו' לאו דוקא אלא ה"ה כל הפועלים שלו. מנחת פתים בשם גאון יעקב על עירובין ע"ג. א"ח או' ז':

סח) שם. וה' עבדים וכו' וה"ה משרתים. ריטב"א:

סט) שם. אינם אוסרים וכו' ואעפ"י שכל א' אוכל בביתו הואיל ומבית אחד הן נוטלין מאכלם של שבת הרי אותו המאכל מערבן והרי הם דומים כמו שעירבו. הריא"ז על הרי"ף:

ע) שם. אם אין עמהם דיורין וכו', כמו בסעי' הקודם גבי אחין שאוכלין בבית אביהם וכו' ומשמע בגמ' (עירובין מ"ג) דדוקא באלו שנמשכין אחריהן מועיל פרס אבל אדם בעלמא שמקבל פרס מחבירו אינו מועיל כלל. וכ"כ הרשב"א בעה"ק:

עא) שם. אם אין עמהם דיורין וכו' ואם היו עמהם דיורין אחרים בחצר שאוסרים עליהם וצריכין לערב עמהם צריך כל בית ובית ליתן עירובו. הריא"ז הרי"ף אבל אם אין עמהם דיורין בחצר ורוצים לערב עם חצר אחרת די בעירוב אחד לכולם, כ"כ ה"ר יהונתן שם. וכ"כ הרז"ה בס' המאור שם:

עב) [סעיף ז'] שנים הפנימיים לבד וכו' דאע"ג דהשני הוי בית שער לפנימי מ"מ הוי בית שער דיחיד ואוסר כיון דעביד לדירה אבל בית שער חצר דיחיד אינו אוסר כיון דלא עביד לדירה. ב"י בשם הרא"ש. מ"א ס"ק י"א. ועיין לעיל או' כ"ו:

עג) שם. שנים הפנימיים לבד וכו' פי' שניהם נותנים עירוב אחד כיון שאין להם אלא פתח אחד. ט"ז סק"ט. תו"ש או' ט"ז. אבל המאמ"ר או' ה' כתב על דברי הט"ז הנז' דאין דבריו מחוורים וצריך כל אחד לתת עירוב בפ"ע כשאר בעלי בתים שבחצר יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ג' וכ"כ לעיל או' כ"ז יעו"ש:

עד) שם. צריכים ליתן בעירוב. שהם לבדם תורת בית עליהם ואוסרים בחצר וכן לטלטל מזה לזה וכן מהם לבתים שלפניהם ולחצר אבל שאר הבתים שלפניהם תורת חצר עליהם לפי שכל א' מהם הוא בית שער להפנימי ממני. ר"ז או' ח':

עה) ודע דבית שער דיחיד היינו אעפ"י שבפנימי רבים דרים שם כל שאין רק בית אחד חדר בית החורף הוי החיצונה בית שער דיחיד דעביד לדירה אבל כשיש ב' בתי החורף עוברים דרך השלישי הוי הג' בית שער דרבים. מש"ז או' ט' ואם אין דר בפנימי אלא בעה"ב א' אעפ"י שיש בו כמה חדרים נקרא החיצון בית שער דיחיד ואוסר. ח"א כלל ע"ג או' ב' ועיין לעיל או' ב' ודוק:

עו) [סעיף ח'] אפי' נתארח בפ"ע. ואפי' שכר בית בפ"ע ואוכל בפ"ע. ח"א כלל ע"ג או' ה' ונקט ואוכל בפ"ע דאם אוכל אצל בעה"ב אפי' יש לו בית בפ"ע ואפי' בקבע אינו אוסר כמ"ש סעי' ד':

עז) שם. אם לא נתארח דרך קבע וכו' משמע דאם נתארח דרך קבע דהיינו ליותר מל' מיד הוא אוסר. וכ"ה בתוספתא עירובין פ"ה או' ט"ז. ומיהו הר"ז או' יו"ד כתב דאפי' אם קובע ליותר מל' אינו אוסר עד לאחר שלשים וצ"ע:

עח) שם. אלא לשלושים יום וכו' משמע ביותר מל' יום אוסר. וזה מיירי ביחיד הדר במקום אבל במקום שיש קהל ועשו עירובי חצירות בע"פ כדרכינו אז פטור גם בזה כיון שלב ב"ד מתנה על כל שיתוספו כמ"ש סי' שס"ו סעיף ט' ט"ז סק"י. והמש"ז או' יו"ד כתב דבקהלה שיש ירידים (ר"ל אורחים) ראוי לומר בע"פ ולכל מי שיתוסף בעיר הזאת כדיעה א' דסי' שס"ו סעי' ט' יעו"ש. וכ"כ א"ר או' יו"ד:

עט) שם. לשלושים יום או פחות וכו' משמע דשלושים לא הוי קבע אלא עד יותר מל' וכ"כ לקמן סי' שפ"ד אבל בב"י בסוף סי' זה כתב דשלושים הוי כמו יותר מל' וכ"כ הלבוש בסי' שפ"ד. וכ"כ המ"א סס"י שצ"א. וכ"ה בש"ס ב"ב דף ח' ע"א שהביא כמה דברים דבל' יום הוי קבע יעו"ש:

פ) שם. לשלושים או פחות וכו' אבל לאחר שלושים יום אוסר על בני החצר אם הוא בענין שאינם יכולין לסלקו תוך משך זמן שכירתו או שאלתו. ר"ז או' יו"ד:

פא) שם. אינו אוסר על בני החצר. ואפי' רגיל אינו אוסר. מ"א ס"ק י"ב לדעת רמ"א וכתב הא"ר או' יו"ד דהכי מוכח מדברי בב"י סס"י זה יעו"ש, ורגיל היינו שרגיל לבא לכאן ולקבוע לעולם יותר משלושים, ר"ז או' הנז' ובד"א באורח ישראל אבל אכסנאי עכו"ם הרגיל לקבוע אוסר מיד כמ"ש סי' שפ"ד. וכ"כ הר"ז או' הנז' וי"א שגם ישראל הרגיל לקבוע אוסר מיד. מ"א סס"י שצ"א בשם תשו' רש"ל סי' ח"י. ולענין הלכה כתב הר"ז או' הנז' דבד"ס הלך אחר המיקל:

פב) שם. והוא והם מותרים וכו' והמרדכי כתב דעכ"פ אסור האורח להוציא מביתו לחצר או לעיר והסכים לדבריו המ"א בסי' שצ"א יעו"ש. וכ"כ הא"ר בסי' זה או' יו"ד. אמנם האחרונים שם תמהו על דברי מ"א הנ"ז ודעתם כפסק הש"ע דהוא והם מותרים. וכ"פ ח"א כלל ע"ג או' ה':

פג) שם. הגה. ואפי' אם האורחים רבים ובעה"ב א' כולם טפלים אצלו ונעשים כאנשי ביתו ואפי' אם הבתים שמתארחים בהם אינם שלו אלא של גוים או של ישראלים שאינם דרים שם. ר"ז אות ט':

פד) שם. בהגה. אבל אורחים ביחד וכו' ר"ל שלא יש בחצר כ"א האורחים לבדם:

פה) שם בהגה. אוסרים זה ע"ז מיד. ודוקא שיש לכל א' חדר מיוחד לאכילה כמ"ש סעי' ג' מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"א. ר"ז או' יו"ד:

פו) שם בהגה. אוסרים זה ע"ז מיד. ואם הוא במקום עכו"ם צריכים לשכור רשותו. מ"א שם, א"ר שם. ר"ז שם. ור"ל מלבד העירוב שמניחין. אם יש עכו"ם דר בחצר צריך לשכור רשותו שהעכו"ם אוסר עליהם. מחה"ש. ועיין לקמן סס"י שפ"ב:

פז) שם בהגה. אוסרים זה ע"ז מיד. וכל זה במקום שאין שם עירובי חצירות של רבים אבל במקום שהקהל מערבין עירובי חצירות בתחלת השנה לכל השנה אין האורחים המסתופפים שם אוסרים עליהם ולא זה ע"ז מפני שלב ב"ד מתנה עליהם שיהא להם חלק בעירוב כמ"ש בסי' שס"ו סעי' ט' ר"ז שם. ועיין לעיל או' ע"ח:

בבית שער. אף על פי שיש לו ד' מחיצות כיון שעוברים דרך שם לא הוי דירה:

שאינם חשובים דירה. וה"ה סוכת החג בחג (יומא דף י):

מחמת כבדן. צ"ע דמה גבול יש לכובד זה דמשוי שקשה לא' נוח לב' ומ"מ כ' דוקא דברים המוקצים ע"ש ויש להחמיר:

וי"א דכל זה. קאי אסעיף זה ולא אסעיף א':

ומוליכים עירובן אצלם. פי' שהם מוליכין עירובן אצל אחרים כמ"ש ס"ה:

שכרה מתחלה. א"כ לא יוכל לסלק חבירו מן הבית וה"ל כב' בעלי בתים:

או שאין. ומה"ט בבתים שלנו אם נתקלקל העירוב אסור לטלטל מחדר לחדר אם אין לבע"ה תפיסת יד וגם מחדר לבית אסור אם דרים שם שנים עמ"ש בסי' שס"ה:

מלמד או וכו'. כיון שכול' משתמשין בתוך הבית בכל תשמושיהן באפיה ובישול חשיבו כולהו כאלו אוכלי' ושותי' במקום א' ואף על פי שיש להם פתח לר"ה נקראים ע"ש בע"ה ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו והוי דומיא דה' שכירי' ולקיטי' (תו') ואם מקום חדרים קנוי להם או מושכר להם ומשתמשין כל א' בפ"ע אוסרין כמ"ש ס"ב:

בקביעו'. דאין פורסין אלא כשעושין דבר צניעות:

פרס. אפי' מעו' לקנו' לחם (ב"י) משמע בגמ' דרועים הלנין בשדה אף על פי שאוכלי' בעיר אין אוסרין דאנן סהדי אלו ממטי להו ריפתא התם לאכול הוי ניחא להו וצ"ע עסי' ת"ט ס"ז:

שני' הפנימיי'. דאע"ג דהשני הוי בית שער לפנימי מ"מ הוי בית שער דיחיד ואוסר כיון דעביד לדירה אבל בית שער חצר דיחיד אינו אוסר כיון דלא עביד לדירה:

אוסרים זע"ז. ודוקא שיש לכל א' חדר מיוחד לאכילה כמ"ש ס"ג ואם הוא במקום עכו"ם צריכים לשכור רשותו עססי' שפ"ב עיין תשו' רש"ל סי"ח משמע דס"ל לרמ"א דבישראל אפי' רגיל אין אוסר עססי' שצ"א:

(א) הדר בבית שער וכו' – לא שנא של רבים ולא שנא של יחיד ואע"פ שיש לו להבית שער ארבע מחיצות וגם הוא מקורה אפ"ה כיון שעוברים דרך שם אינו חשוב דירה ועיין לקמן בס"ז:

(ב) ומרפסת – פירושה מבואר לקמן בסימן שע"ה:

(ג) אינו אוסר וכו' – אם לא נתן חלק בעירוב:

(ד) שאינם חשובים דירה – וה"ה סוכת החג בחג ג"כ לא חשיבה דירה לאסור. בית שאין בו ד"א על ד"א אינו אוסר דלא חשיבא דירה:

(ה) אבל הדר וכו' – דחשובים דירה ואע"פ שעשוים מקנים וכיו"ב ומבואר לקמן בס"ה דאם אוכל שם אע"פ שאינו ישן ושוכב שם מקרי דירה דמקום פיתא גורם:

(ו) אוסר – עד שיתן חלקו בעירוב:

(ז) והשאילן וכו' – ודוקא כשהשאילן לזמן מרובה אבל אם השאילן לפי שעה אין אוסר עליו בכל ענין [עבוה"ק]:

(ח) מחמת כבדן – אף שאין נעשה מוקצה ע"י הכובד מ"מ כיון שיש טורח לפנותן אין דרך ליטלן בשבת:

(ט) שאסור לטלטלם אפילו וכו' – דאם היה מותר לטלטלן לצורך גופן ומקומן אפשר שיצטרך בעה"ב להשתמש בהם בשבת או להוציאן מביתו מחמת איזה סיבה ולא ישאר לו שם תפיסת יד:

(י) שנעשו כולם כאורחים – כיון שלא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל ודוקא כשמונח שם חפציו אבל כ"ז שאין מונח שם אף שיש לו רשות להניח שם לא מהני:

(יא) אצלו – ומיירי כשיש לו רשות להניח שם ואפילו אין לו רשות להניח בכל הבית רק בפינה אחת אבל אם אין לו רשות לזה כלל רק שהניח לשם בדרך מקרה ואין מקפידין עליו בזה לא נעשו עי"ז כאורחים אצלו ואוסרין עליו:

(יב) ואם אין הבתים שלו וכו' – ר"ל דדינא דלעיל מיירי שהבתים שלו בעצם או שהוא שכור או שהוא שאול אצלו והוא השכירן או השאילן לאחר דבזה אמרינן דהוא נעשה כאורח אצלו אבל אם אין הבית שייך לו כלל אלא שניהם הם שכנים בחצר וכל אחד יש לו בית בפ"ע ואחד יש לו רשות בבית חבירו להניח שם חפציו והניח שם לא נעשה הוא כבעה"ב עליו והשכנגדו כאורח אצלו:

(יג) דכל זה וכו' – ר"ל אימתי מועיל תפיסת יד שיש לבעה"ב בזמן שאין עמהם דיורין אחרים בחצר אלא הוא ואותן האנשים שהשאיל ושהשכיר להן [או אפילו יש עוד דיורים בחצר אלא שאותן דיורין מביאין עירובן ומניחין אותו בבית בעה"ב זה או באחד מבתים השאולין שיש לבעה"ב תפיסת יד בהן ואז א"צ כלל ליתן לעירוב פת לפי שכל בתים אלו הם כבית אחת ובית שהעירוב מונח בו א"צ ליתן פת] אבל כשיש עוד דיורין אחרים בחצר ומניחים העירוב שלא בבית בע"ב זה אלא בבתי שארי דיורין דבזה הלא הבעה"ב בלא"ה צריך ליתן חלק בעירוב לא מהני בזה תפיסת יד לפטור השוכרים מליתן חלק בעירוב דמיגו דשארי דיורים אסרי אבעה"ב הנך שדרים בביתו נמי אסרי עליו עד שיתנו חלק בעירוב:

(יד) אחד מן הבירה – היינו חדר אחד מן הבירה:

(טו) אדעתא דהכי – ר"ל בשעה ששכר מן העכו"ם לא כיון לשכור בעדו ובעד חבירו:

(טז) אבל וכו' אדעתא דהכי – ר"ל דמתחלת שכירות כוון לשכור גם בעד חבירו ונתרצה אתו לדור יחדו אשתכח דהאי שוכר מן העכו"ם שליחותו דחבריה קעביד ושניהם שוין בבית זה:

(יז) ולא מהני – וכנ"ל בדברי המחבר דאם אין הבתים שלו וכו':

(יח) ששבתו בטרקלין – ר"ל שדירתם בטרקלין:

(יט) אלא שנים הפנימים – דאף דהשני הוא ג"כ בית שער לראשון שהראשון עובר דרך עליו מ"מ לא מקרי בית שער לפטרו מן העירוב דבית שער דיחיד [דהיינו שרק יחיד עובר דרך עליו] לא מקרי בית שער כדלקמן בס"ז וע"כ כל אחד ואחד מהן חייב בעירוב ומיירי באופן שהמחיצות שביניהן מגיעות לתקרה ואי אין המחיצות מגיעות לתקרה נחשבין שנים כבית אחד ואין צריכין ליתן רק עירוב אחד בין שניהן אם יש עמהן עוד דיורין בחצר:

(כ) ואם היה לכ"א – ר"ל שאינם עוברים זה ע"ז רק שיש לכ"א מחדרו פתח פתוח לחצר:

(כא) או שאין עוברין וכו' – ר"ל דהמחבר צייר אינם עוברים בגווני שהיה לכ"א מחדרו פתח לחצר והרמ"א מוסיף דאפילו כל הפתחים לא היו פתוחים לחצר אלא שהיו פתוחים כ"א בפני עצמו להבית שער שהיה נגד כל החדרים ובבית שער היה פתח אחד שממנו יוצאים לחצר ואשמעינן דלא תימא כיון שכולם יוצאים לחצר דרך פתח אחד דהיינו פתח של בית שער מקרי מחוברים כולם וכעוברים זה ע"ז דמי קמ"ל דלא משגחינן בזה כיון שאינם עוברים זה על זה. ולפ"ז בבתים שלנו שדרים כמה שכנים בבית וכ"א בחדרים מיוחדים אע"פ שעוברים לחוץ דרך הבית שלפניהם שהוא להם כבית שער מ"מ חייבים כולם בעירוב ולפיכך אם נתקלקל העירוב של עיר אסורים לטלטל כ"א מחדרו לחדר חבירו [אם לא שיש לבעה"ב תפיסת יד בחדריהם כגון דברים שאינם ניטלין וכו' וכדעיל בס"ב שאז נחשב כאלו כל הבית והחדרים שלו והם רק כאורחים אצלו וא"צ לעירוב] ולענין טלטול מחדר לבית עיין לקמן בסעיף זיי"ן ועיין בבה"ט ובבה"ל מה שכתבנו בזה:

(כב) בתוך ג"ט – דהוי לבוד וכסתום עד למעלה דמי:

(כג) של יריעות – אכן באופן שקשורות היטב מלמטה שלא ינידם הרוח וכדלעיל בסי' שס"ב ס"א [אחרונים]:

(כד) צריך כל אחת ואחת וכו' – דכיון דאסרו הנך דיורין שבחצר אם לא עירבו אסרי נמי הנך שבטרקלין כיון שהמחיצות שבהן מחולקות אף שהן מחיצות גרועות:

(כה) אין צריכין וכו' – ומיירי במחיצות עראי כעין מחיצות של יריעות דאלו חלקוהו במחיצות גמורות כגון של נסרים וכדומה בוודאי אין נ"מ בין עירוב בא אצלן וכו' ובין יש דיורין אחרים בחצר או אין דיורין דבכולהו צריכין ליתן חלק בעירוב וכדמסיים המחבר בסוף אם היו דיורין בעליות ממש וכו':

(כו) שכולם דרין בבית זה – היינו אף שהעירוב מונח בחדר אחד דמי כמאן שהעירוב היה מונח אצל כולם דהתקרה מחברן לבית אחד כיון שתחתיו הם מחיצות גרועות:

(כז) במחיצות שאין נוגעות לתקרה – אפי' הם מחיצות קבועות של נסרים ואבנים ואפילו גבוהות יותר מעשרה:

(כח) די בעירוב א' וכו' – דכבית אחד דמי:

(כט) עשו מחיצות – המגיעות לתקרה:

(ל) הם כמשותפין – פי' ואז כולם נותנין עירוב א':

(לא) בעליות ממש – כבר כתבנו דה"ה כשנתחלקו החבורות ע"י מחיצות קבועות כגון של נסרים וכדומה כיון שהם מגיעות לתקרה:

(לב) צריכה כל חבורה וכו' – ואפי' כשאין דיורין אחרים בחצר צריכין לעשות עירובי חצרות:

(לג) אבל מי שיש לו וכו' – הטעם כיון שכולם משתמשין בשל בעה"ב באפיה ובישול ובכל דבר חשיבי כולהו כאלו אוכלים וישנים במקום אחד ואע"פ שיש להם פתח לצד חצר נקראים ע"ש בע"ה ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו. וכ"ז בשהיה שאול להם אבל אם היה מקום החדרים קנוי או מושכר להם או אפילו בשאול רק שמשתמשין כל אחד בפ"ע בחדרו אוסרין דדוקא בצירוף שני הטעמים ביחד מקילינן. וכ"ז בשלא היה לבעה"ב אצלם תפיסת יד דאל"ה מותר בכל גווני וכנ"ל בס"ב:

(לד) פתח פתוח לחצר – והו"א דיכול לאסור על בני החצר כשלא עירבו:

(לה) אינם אוסרים – על אנשי החצר ולא זה על זה:

(לו) אוכלים על שלחן אחד – אע"פ שכל אחד אוכל משלו [ב"י]:

(לז) יש לו בית בפ"ע – ללינה ולשאר תשמישין וכדלקמיה:

(לח) עירוב אחד לכולן – ואיזה מהם שירצה יכול ליתן הפת וא"צ לזכות דשליחותא דכולהו קעביד:

(לט) וכן וכו' – כ"א על שולחנו. הרמ"א הוסיף דלאו דוקא על שולחן אחד דה"ה על שולחנות מיוחדות הואיל שהם בבית אחת:

(מ) הוי כחמשה ששבתו בטרקלין – וע"כ אפילו היתה שם מחיצה אלא שאין מגיע לתקרה או לסמוך לה בתוך ג"ט הוי כאלו אינה [כן איתא בב"י]:

(מא) בקביעות – דאין פורסין אותה אלא כשעושה דבר צניעות:

(מב) וישן במקום אחר – ר"ל בחצר אחר:

(מג) אינם אוסרים – פי' לא במקום השינה כשלא עירבו עם שאר אנשי החצר ולא במקום האכילה שהם נגררים אחר אביהן ויוצאים בעירובו:

(מד) פרס – פי' שהם מקבלים הוצאה מבית אביהן ואין חילוק בין כשמקבלים לחם או מעות [אחרונים]:

(מה) אוסרים – על אחרים וה"ה זה ע"ז כשלא עירבו ואפילו הם דרים בחצר אחת עם אביהם הואיל ואינם אוכלים על שולחנו ממש:

(מו) וה"מ כשנותנין וכו' – פי' אימתי אמרינן שקבלת פרס אינו מועיל כשחוץ מן האחין ואביהן היו עוד דיורין בחצר והוזקקו לעירוב והניחו אותו אצל אחד מהדיורין דאז אמרינן כשם ששארי דיורין אסרי זה ע"ז אם לא היו מערבין אינהו נמי אסרי אהדדי אבל כשאין עמהם דיורין אחרים בחצר הם בעצמן אין מזקיקין לעירוב [דהואיל שמקבלין עכ"פ פרס מאביהן האב מחברן ומצרפן להיות כאיש אחד] וכן כשנתנו בני החצר עירובן אצל אחד מהאחין אמרינן הואיל דהוא פטור מליתן חלק בעירוב משום בית שמניחין בו עירוב גם שאר אחיו נמי פטורין ומטעם הנ"ל:

(מז) באחד מבתים אלו – ר"ל או אצל אב או אצל אחין:

(מח) חמשה נשים וכו' – דהם נמי נמשכין אחר בעליהן ואדוניהן:

(מט) עבדים – וה"ה משרתים:

(נ) אם אין וכו' – וכמו אצל אחין בס"ה. ודוקא בכל אלו מועיל פרס לפי שהן נמשכין אחריהן אבל באדם דעלמא המקבל פרס מחבירו אין מועיל כלל:

(נא) צריכין ליתן בעירוב – שהם לבדם תורת בית עליהם ואוסרים לטלטל בחצר וכן לטלטל מזה לזה וכן מהם לבתים שלפניהם ואע"ג דהשני הוי בית שער לפנימי שעובר דרך עליו לא מתבטל מתורת בית עי"ז כיון דהוי רק בית שער ליחיד:

(נב) שחשובים כולם וכו' – שכל אחד מהם הוא בית שער לכל הפנימים ממנו ואינו חשיב דירה כיון שרבים עוברים עליו ולפ"ז בבית שיש בתוכו שני חדרים ומושכרים לשני בני אדם ובבית שלפני החדרים דר בו בעה"ב בעצמו ועוברים דרך עליו הם בעצמם חייבים ליתן בעירוב ובעה"ב בעצמו פטור שהוא כבית שער להם:

(נג) המתארח בחצר – אפילו היה הדירה בשכירות:

(נד) בבית בפני עצמו – שאוכל וישן שם ונקט בפ"ע דאם היה ביחד עם בעה"ב אפילו בקבע אינו אוסר כשלא עירב:

(נה) אלא לשלושים יום – וביותר משלשים אפילו אם היה רק בשאילה לבד תו מקרי קבע ויצא מכלל אורח ואוסר. ומסתברא דאם קבע עצמו לכתחלה יותר משלשים אוסר מיד. כתב הט"ז דביותר משלשים דאסרינן דוקא במתארח במקום שאין קהל אבל במקום שיש קהל ועושין ע"ח בע"פ כדרכנו אז פטור גם בזה כי לב ב"ד מתנה על כל הדיורים שיתוספו וכמו שמבואר בסימן שס"ו ס"ט עי"ש. ומ"מ טוב במקום שיש ירידים שרגילין לבוא אורחין ולהשתהות שם יותר משלשים יום שיתנו הקהל בפירוש בשעה שעושין העירוב דהוא לכל מי שיתוסף בעיר הזאת:

(נו) אינו אוסר וכו' – י"א שאפילו רגיל לבוא שם כמה פעמים להתארח ויש מי שמחמיר בזה וכמו לענין עכו"ם בסי' שפ"ד ס"א עי"ש:

(נז) ואפילו אם האורחים רבים וכו' – נמי בטלים לגבי בעה"ב ונעשים כאנשי ביתו:

(נח) אבל אורחים ביחד – ר"ל שלא היו שם רק אורחים בחצר ומיירי בשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה כמ"ש ס"ג:

(נט) אוסרים וכו' – דכיון דליכא כאן קבוע שיהיו נטפלים לגביה הוו כשאר בע"ב ומיירי בשאותו חצר היה חצר יחידי אבל כשנתארחו בעיר ויש שם עוד חצרות של ישראל והעיר עשויה בתיקון מבואות כדין בטילי הני אורחים לגבי שאר בע"ב קבועים שבעיר דעיר שעשויה בתיקון מבואות כדין היא חשובה כולה כחצר אחת וכנ"ל:

(ס) זה על זה – ואם הוא במקום עכו"ם צריכים לשכור גם רשותו [מ"א]:

(סא) מיד – היינו אפילו אם שבתו רק שבת אחת [אחרונים]:

(ט"ז סק"ב.) ומו"ח ז"ל אגב חורפיה. נ"ב השיג עליו שלא כדת שהבין בדבריו כשאינם מחולקים א"צ עירוב כלל וליתא דאיהו סובר כשאינם מחולקים אין הפנימים מחוייבין יותר משאר מבורות בטרקלין רק כולם נותנים עירוב א' ע"ש:

מג"א סק"ו שכרה מתחלה. דמתחלת השכירות הסכימו לדור יחד בבית אי' אע"ג דהאחר מושכר מן הגוי ולא האחר מ"מ לא יוכל השוכר מהגוי לסלק חברו מהבית כיון דמתחלה נתרצו לדור יחד אשתכח דהאי שוכר מן הגוי שליחותיה דחבריה קעביד. מהרי"ק:

מג"א סק"י אפי' לחם. אפי' מעות כצ"ל. ור"ל דאפי' מעות אינו איסור אם נותנים העירוב בא' מבתים אלו לאפוקי מדעת תוס' והרא"ש:

אוסרים. עבה"ט וע' בתשו' ב"ח החדשות שם תשובת הגאון מו' יושע ז"ל שכ' ג"כ שצריך עירוב עם האורחים ושכירות מן העכו"ם וע' בק"א דלהש"ע ס"ס ש"ע צ"ל הך דה' חבורות ששבתו היינו ל' יום (וע' באה"ע שתמה על הב"י דהעל' דאורח ששבת בחדר אוסר על הבע"ב ע"ש) ושם מבואר בטעם הב"ח שתמה על הגאון מהר"י שצריך שיערבו גם האחרים ע"פ מ"ש סי' שס"ו שלב ב"ד מתנה על הנוספים ע"ש ומ"ש המג"א ואם הוא במקום עכו"ם עיין ביד אפרים מ"ש בזה וע' לקמן סי' שצ"א שם כתבתי תשובת פמ"א ח"ג:

צריכים כל אחד לערב. דמגו דאסרי הני אחרים אסרי נמי הנך שדרים שם בבית שיש לו לבע"ה בו תפיסת יד וכתב ב"י בשם מהרי"ק דאפי' יש פינה מיוחדת לבע"ה מקרי תפיסת הבית וע' סי' שפ"ב סי"ג:

אלא שנים הפנימים. פירוש הם ביחד נותנים עירוב אחד לאותו שנותני' בני חצר כמ"ש בסיפא וכאן בא לאפוקי משמואל בגמ' דהפנימי לבד נותן לעירוב והשאר כולן חשיבי כבית שער לאותו הפנימי אלא כר' יוחנן דס"ל בית שער דיחיד לא מקרי בית שער אלא גם אותו שלפני הפנימי דינו כפנימי ומה שחוץ לשני' הפנימי' האלו מקרי הכל בית שער כיון ששם דורסים רבים. וכ' מו"ח ז"ל דאין פנימי' אלו חייבים אלא אם חולקים במחיצות המגיעות לתקר' ולע"ד ל"נ כן דכאן אין חילוק בין מגיעות לתקר' או לא דכל הטרקלין חשוב כבית א' לכל מילי כיון שאין לכולם אלא פתח אחד ואין עליהם חיוב עירוב אלא ביש עוד דיורין בחצר שמערבין שם ואז כל הטרקלין נותן עירוב א' דהיינו שנים הפנימים נותנים אותו אפי' אם אין מחיצות' מגיעות לתקרה והשאר פטורים דא"ת באין מגיעות לתקרה פטורים ח"כ כל הטרקלין לא יתן כלום לעירוב שבחצר שנותנין שאר דיורים וזה ודאי אינו דכל הטרקלין לא עדיף בזה שאין לו אלא פתח א' ממה דזכר בסיפא במקום שיש פתחים הרבה ואין מחיצות מגיעות דצריך עכ"פ עירוב א' היכא שיש דיורין דקי"ל כיון דהני אסרי אסרי נמי הני ואם יש לחלו ב' פנימי' מחיצות מגיעות אפ"ה אין נותנים אלא עירוב א' כיון שאין להם אלא פתח א' אלא בסיפא דיש לכל א' פתח מיוחד אז יש חילוק דאם מחיצות מגיעות ויש דיורין בחצר חייב כ"א בפ"ע ואם אין מגיעות לא יתנו כולם אלא עירוב אחד דהיינו שנים הפנימים כמו ברישא באין אלא פתח א' ומ"ה לא זכר בפתח אחד חילוק כלל בין מחיצות מגיעות או לא כ"ז נרא' פשוט ומו"ח ז"ל אגב חורפי' לא דק בזה לפטור הפנימי' אם אין להם מחיצות מגיעו' לתקר':

לכל א' פתח לחצר. בסמ"ג וסמ"ק כתבו לר"ה:

צריך כל אחד ואחד כו'. דכיון דאסרי הנך דיורי שבחצר אסרי נמי הנך שבטרקלין והנך שבטרקלין גופייהו מחולקים הם כיון שהמחיצות מגיעות:

הן כמשותפין. פי' ואז כולם נותנים עירוב אחד:

אפי' יש לכל א' פתח א' כו'. הטעם כיון שכולם משתמשים בשל בע"ה באפייה ובישול ובכל דבר חשיבי כולהו כאלו אוכלים וישני' במקו' א' ואע"פ שיש להם פתח לצד ר"ה נקראים ע"ש בע"ה ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו כ"כ התוספות וכתב ב"י שעיקר ההיתר בצירוף טעם השני דוק' ואין לסמוך להתיר משום טעם הראשון במקום שאין שם שייכות טעם השני:

הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתו. פירוש אף ע"פ שכל אחד אוכל על שלחן בפני עצמו מ"מ כיון שאין מחיצה בין שלחן לשלחן חשוב מקום אחד:

וה"מ כשנותנין בני החצר כו'. דהואיל והוצרכו לעירוב אמרינן מיגו דשאר דיורים אוסרים אינהו נמי אסרי:

שנים הפנימיים כו'. פירוש שניהם נותנין עירוב א' כיון שאין להם אלא פתח א' כמ"ש לעיל ס"ג:

אלא לל' יום. משמע ביותר מל' יום אוסר וזה מיירי ביחיד הדר במקום אבל במקום שיש קהל ועשו עירובי חצירות בע"פ כדרכינו אז פטור גם בזה כיון שלב ב"ד מתנה על כל שיתוספו דיורים. כמ"ש סי' שס"ו ס"ט ועמ"ש סוף סי' שס"ח: