שולחן ערוך, אורח חיים ש״כ: דיני סחיטה בשבת ובו כ סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני סחיטה בשבת ובו כ סעיפים:
זיתים וענבים אסור לסחטן [ע"ל סי' רנ"ב סעיף ה'] ואם יצאו מעצמן אסורים אפי' לא היו עומדים אלא לאכילה ותותין ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם עומדים לאכילה מותר ואם עומדים למשקים אסור ושאר כל הפירות מותר לסחטן: הגה ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג דינו כתותים ורמונים אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבד אין לחוש [ב"י] וכל זה דוקא לסחוט אסור אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים [ב"י בשם שבולי לקט] ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם [הגהות מיימוני פכ"א]:

זתים וענבים שנתרסקו מערב שבת משקים היוצאים מהם מותרים ואפילו אם לא נתרסקו מע"ש אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה אף ע"פ שהענבים מתבקע בשבת בגיגית מותר לשתותו בשבת שכל יין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית:

חרצנים וזגים שנתן עליהם מים לעשות תמד מותר למשוך מהם ולשתותם ואפילו לא נתן מים והיין מתמצה וזב מאליו מותר לשתותו:

מותר לסחוט אשכול ענבים תוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל דהוי ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי אבל אם אין בה תבשיל אסור:

יש מי שאומר דהוא הדין לבוסר שמותר לסחטו לתוך האוכל ור"ת אוסר בבוסר [הואיל ואינו ראוי לאכילה] [טור]:

מותר לסחוט לימוני"ש:

לסחוט כבשים [פי' פירות ומיני ירקות המונחים בחומץ ובמלח כדי שלא ירקבו] ושלקות אם לגופם שאינו צריך למים ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה אפילו סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל מותר ואם צריך למימיהן מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל אבל אם אין בה אוכל אסור ולר"ח כל שהוא צריך למימיהן חייב חטאת אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל [ולדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור] [טור]:

הסוחט דג לצירו דינו כסוחט כבשים ושלקות למימיהן:

השלג והברד אין מרסקין אותם דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימח מאיליו ואינו חושש וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו מותרים:

מותר לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו:

צריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד ואם יטול יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק:

יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח:

דורס שלג ברגליו ואינו חושש:

הר"מ מרוטנבור"ג מתיר להטיל מי רגלים בשלג והרא"ש היה נזהר:

אסור לפרוס סודר על פי החבית וליתן על גביו הכלי שדולים בו שמא יבא לידי סחיטה אבל בגד העשוי לפרוס עליו מותר שאינו חושש עליו לסחטו:

אסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין משום סחיטה:

ספוג אין מקנחין בו אלא אם כן יש בו בית אחיזה גזירה שמא יסחוט:

חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין יש מי שמתיר להסירו ואף ע"פ שאי אפשר שלא יסחוט והוא שלא יהא תחתיו כלי דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו הוי פסיק רישא [פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש] דלא ניחא ליה ומותר וחלקו עליו ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה כיון דפסיק רישא הוא אסור והעולם נוהגים היתר בדבר ויש ללמד עליהם זכות דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעור' ואין יד מגעת לנעור' מותר מידי דהוי אספוג [פי' הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה ניצולת מפניו] שיש לו בית אחיזה ולפי שאין טענה זו חזקה ויש לגמגם בה טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב [וע"ל סי' ש"א עוד מדיני סחיטה]:

ליתן כרכום בתבשיל מותר ואין לחוש לו משום צובע דאין צביעה באוכלים:

יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועי' צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע אבל אם צובע פתו במשקה הפירות לית לן בה דאין צביעה באוכלין:

וענבים. ודבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד רמב"ם ועיין ס"ז:

לסחטן. עיין ט"ז שהעלה הא דשאר פירות מותר לסחטן דהיינו בסתמא דאמרינן מסתמא הוי מכוין למתק ואע"פ שהוא נהנה ממה שיוצא משקה מ"מ עיקר כוונתו בשעת סחיטה לא היתה אלא בשביל מיתוק הנעשה ע"י הסחיטה שזה דרך הסחיטה בשאר הפירות שאין עומדים למשקים אבל במכוין להוציא מהן משקה לצורך המשקה וגילה דעתו שבשביל המשקין היוצא הוא סוחט ודאי אסור לד"ה אף בשאר פירות עכ"ל:

לסחוט. עיין מ"א שהעלה דוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן אבל בלא"ה אפי' בחד מקום אמרינן בטלה דעתן ואם כן הני אגסים שקורין בערני"ס בל"א אסור לסוחטן מפני שבמדינות אשכנ"ז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו גם כן סוחטין. והב"ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי אבל למימיהם אסור וכמ"ש ס"ז. וכ"כ הסמ"ק וכן נוהגין העולם עכ"ל וכתב המ"א בודאי היכא דנהוג נהוג מ"מ נ"ל היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש ב"י ע"ש:

דברים. כגון הנותן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותו:

אוסרין. אפי' בשאר דברים ב"י הג"מ רא"מ וב"ח כתב בשם רש"ל דבמשקה הנבלע בפת או בבשר כיון שהיה שם משקה עליו מקודם קרוב הוא לחטאת ולכן אסור למצוץ אותו אבל למצוץ הענבים בפיו ולהשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא מ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל. ומ"מ מדברי רמ"א משמע דשאר דברים קילי מענבים כמש"ל ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי מ"א ע"ש. וט"ז כתב לפענ"ד נראה דבר זה דומה לדין שכתב בסי' שי"ט סעיף ט"ז והוא דעת הרא"ש דמותר לשתות ע"י מפה וכו' דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה בפיו כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו דמ"ש מלאכת בורר ממלאכת דש וכיון שכבר פסק בסי' שי"ט להקל כהרא"ש לא היה לו לרמ"א להביא כאן דעת המחמירין גם לא ראינו מי שנזהר בדברים אלו. רק בזה צריך ליזהר שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה כמש"ל בענין סחיטה בשאר פירות עיין ס"ק ב' עכ"ל (ובס' אליהו רבה חולק על ט"ז והעלה להלכה לאסור בענבים ולהחמיר לירא שמים אבל בשאר פירות וכן בשר ופת אין להחמיר כמו שכתוב בספר יראים עצמו להתיר ע"ש):

מתבטל. ואע"ג דדישל"מ לא בטיל ש"ה כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב ולא היה עליו שם יין מעולם ועיין בי"ד ססי' ק"ב. וכתב הב"ח ונ"ל דמותר לתת ענבים בתוך היין בשבת שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג וברד בסעיף ט' עכ"ל. וט"ז חולק עליו וכתב דאין היתר אלא בדיעבד ואינו דומה כלל לשלג וברד עיין שם. ובתשובת מהרי"ט צהלון סי' ס"ט התיר דיכולים לשרות צמוקים וכיוצא בהם לעשות שתיה ולא דמי למ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות שבת דאסור שריית חטים ושעורים ע"ש:

לשתותו. כיון שנתרסקו מבעו"י. ב"י מרדכי:

לאכול. ממילא הוי כבורר אוכל מתוך פסולת טור. וה"ה בשאר פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסוחטן למימיהן מ"א. וכתב הט"ז דלפי זה אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סי' שי"ט לענין בורר ע"ש וכ"כ העו"ש דיש להתיר לסחוט לצורך אותו סעודה ע"ש. והמ"א תמה עליהם דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכ"כ הש"ג פ"ז דשבת אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מיקרי ברירה דהוי דרך אכילה ולהכי בקנון ובתמחוי אסור לברור אפילו לאכול לאלתר. וכן פסולת מתוך האוכל אסור אפי' לאכול לאלתר ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר ע"ש. ועיין יד אהרן:

לימוני"ש. כיון שאין דרך כלל לסוחטן לצורך משקה אלא לצורך אוכל הוי כשאר פירות עיין מ"א ס"א. ואפי' נוהגין לסחטו לתוך מים לשתותו שרי כיון שאין דרך לשתותו לבדו ב"י. ולימונ"ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות עיין סעיף ז' ולענין לסחוט תפוחים נ"ל דאותן שסוחט כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי דהוי כמו למתק כמ"ש בס"ק ב'. ואע"ג דשותה מה שיוצא ממנו לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיטא דשרי דהא סחט כל האוכל ממנו. ט"ז ע"ש:

אוכל. דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל. וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל סמ"ק. אבל לתוך משקין אסור:

ולר"ח וכו'. ובסי' תק"ה גבי י"ט הכריע דמותר לחלוב לתוך האוכל וא"כ כאן אפי' לכתחלה סוחטין הכבשים והשלקות להוציא מימיהן לתוך האוכל. ט"ז ע"ש:

מימיו. דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים הללו. וכתב ב"י דוקא שמרסקו בחתיכות קטנות אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים ע"י זה דלא נתכווין לזה ועוד שהלך לאיבוד:

בחמה. ולפי מה שכתב רמ"א בסי' שי"ח סעיף ט"ז גם הכא אסור משום נולד אא"כ הוא מעורב במים. ר"ן מ"א:

הקרח. שהרי אינו בורא מים בזה ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזו מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות וכו' מרדכי ועיין סי' שי"ד. ונ"ל דבנהר או באר אסור. מ"א:

מרסק. עיין מ"א דאפילו לרסק שרי ע"ש ס"ק י"ג:

במלח. לפי שנימוח והוה נולד ועיין סי' שכ"ו ס"י. ומשמע דמותר להשליך במים ואח"כ נוטל ידיו מהם כמ"ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהיה אסור מחמת מי מלח הנזכר בסי' שכ"א. ט"ז:

נזהר. כי ע"י השתן ודאי נימוח טור. ול"ד לס"ט דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קא עביד מעשה ועיין ט"ז:

סחיטה. פי' דכשמהדק והוא לח הוא נסחט. ר"ן מ"א:

יסחוט. צ"ע כיון דספוג עשוי לכך לית לן למגזר שמא יסחוט כמ"ש סט"ו. וסי' ש"א סמ"ח. ונ"ל דוקא בספוג א"א לקינוח בלא סחיטה משא"כ באלונטית בסי' ש"א סמ"א מ"א ע"ש. (ובספר אליהו רבה מישב הקושיא ע"ש):

אסור. אבל חיובא ליכא לכ"ע. כתב הרא"ש פי"ד דשבת אפילו להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ"מ בשאר איסורים מודה דאסור עיין מ"א. ועיין בברכת הזבח:

החבית. ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסחיטת משקין תולדה דדש היא ואינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד. פוסקים. וכתב הט"ז ומ"מ צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ"מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שסוחטין ירק שלאטי"ן בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר"ן וש"פ ביארו דיש ב' מיני סחיטה האחד משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומש"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש"ע בסי' שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן. ונ"ל לחלק דיין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבה מאדים הבגד. ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא לפי דיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומש"ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוא תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור ע"י המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרור בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן לדיעה אחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר אבל אם המים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפי' בסכין דהוי מכבס עכ"ל. ט"ז:

צובע. והרדב"ז סי' קל"א כתב שחומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך לכלוך ואין זה דרך צביעה ע"ש ובכנה"ג. עיין סי' ש"ב ס"י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך כ"ש צביעה דכל צביעה היא כך לכן אין להקל מ"א ע"ש. ונ"ל דבבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא מ"א ע"ש. ועיין סי' שכ"ח סמ"ח וסי' ש"א סמ"ו: (ובס' אליהו רבה צידד להקל באדום ואפי' בלבן שא"א בענין אחר ע"ש). הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום עיין סי' ש"מ ס"ד. ועיין רמב"ם פ"ט:

שבת קמג במשנה ובגמרא

שם

שם באוקימתא דשמואל דמודה רבי יהודה בהא

שם ברייתא בד"ה וכן כ' הרי"ף ורא"ש והרמב"ם בפ' כ"ח וסמ"ג

שם וכר' יהודה וכדמפרש לה שם וגמרא קמ"ד

ציינתיו לעיל בסי' רכ"ו וסעיף ה

טור בשם בעל התרומה וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק שהאיסור שלא היה ניכר מעולם כמו הכא מתבטל אפי' בדבר שיש לו מתירין

שם

שבת קמ"ה כרב הרי"ף ורמב"ם בפ"א והתוספות שם

טור בשם רבי יוסף

שם המרדכי וסמ"ג לא הביאו אלא דברי ר"ת

תשובת הר"ש ור"י בא"ה

שבת קמ"ה

שם כשמואל הרי"ף ורמב"ם בפרק כ"ח

הרי"ף בשמו וכרבי יוחנן

בית יוסף ממשמעות הגמרא שם

שבת נ"א ברייתא

הר"ן שם ורוב הפוסקים

טור בשם אבי העזרי

שם וכן כתב התוספות והרא"ש שם

שם בשם בעל התרומות

טור בשם הר"מ מרוטנבורק

טור בשמו

שם

שבת מ"א בעובדא דבי ריש גלותא וכפירש"י וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"ב

שם קמ"ח

שם קמ"ג במשנה

פי' הנקב שסביב הברזא

טור בשם הערוך וכן הסכים ר"י בח"ד אהא דשבת קי"ח

תוס' קי"ג ורא"ש שם והמרדכי בפ"ב דשבת בשם ר"י וסמ"ג והתרומה

בית יוסף ממשמעות דברי הכל בו

שבלי הלקט בשם בעל יראים

שם בבעל יראים:

ס"א ותותים כו' אם כו'. כר"י דר' יוחנן פסק כוותיה הרי"ף וש"פ. אבל אינו מוכרח דר' יוחנן לשיטתו דס"ל ביצה משום משקין שזבו דל"ל הכנה וצ"ל מוחלפת השיטה כמ"ש בריש י"ט והיינו הך דחבית כמ"ש רש"י שם וע' תוס' דשבת שם בד"ה ור' יוחנן אבל אנן קי"ל כהכנה דרבה כמש"ש הלכה כרב בהני תלת בין כו':

ושאר כו'. שם סוחטין כו'. ואע"ג דרש"י ותוס' שם כ' דוקא למתק היינו לתי' הראשון אבל לתי' דר"פ משום דהוי דבר כו' אזדא האי טעמא ומה שאסור לסחוט רמונים נראה דלכאורה י"ל ל"ל לר"נ לומר הלכה כשל כו' דמאן פליג עליה הא מפורש בברייתא אבל לא ברמונים וצ"ל דת"ק סבר דרמונים בכ"מ דרכו לסחוט ומ"ש ושל בית כו' הוא תנא אחריתי וז"ש הלכה כהאי תנא ונ"מ לשאר פירות אם נהגו בשום מקום ולמסקנא אין הלכה כמותו אלא במקומו דוקא כנ"ל אבל הרשב"א כת' דמש"ש כיון דאחשבינהו כו' דוקא בתותים ורמונים שקצתן סוחטין אותן למשקה אבל בשאר בטלה דעתן אצל ב"א וכ' שכ"כ הרר"י והרמב"ן וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וש"פ וכ' שם ואע"ג דר"פ ורבא פליגי בזה הטעם וכת' משום דה"ל דבר שאין כו' מ"מ ל"פ עליה דר"נ וס"ל שם הטעם דאחשבינהו אלא דוקא בדרב חסדא ומתניתין ס"ל מטעם אחר ופסק הרי"ף וש"פ כשמואל אע"ג דעולא ור' יוחנן פליגי אשמואל והך ברייתא דסוחטין מוקמי דוקא לר"י וכמ"ש רש"י ד"ה וחכ"א כו' מ"מ כיון דסתמא דגמ' קאמר ותיהוי נמי ר"י כו' ומשמע דס"ל לסתם גמ' כן וכן רב נחמן פ' כן דקאמר הלכה כו':

ובמקום. שם קמ"ד ב' אר"כ הלכה כו' מידי אריא כו' מ' דאם נהגו כל בני המקום ודאי אסור ואע"ג דרבנן פליגי עליה דר"א היינו בשאר מקומות אבל באותו מקום מודו ליה כמ"ש הרמב"ם וש"ע י"ד סי' רצ"ו סי"ד ועמ"א:

אבל אם. וראיה מדלא הזכירו תפוחים אע"פ שהיו בימיהם יין תפוחים לרפואה כמ"ש בע"ז:

וכ"ש. ר"ל כבשים ושלקות דאין בהם חיוב חטאת:

וי"א. כמ"ש בחולב שהוא ג"כ משום מפרק כמו סחיטת פירות אמרו בכתובות ס"א גונח יונק כו' ודוקא משום צערא וע' מ"א ס"ק י"ב:

ס"ב זיתים. קמ"ה ב' כר"א ור"ש דסתם מתני' דפ"ק אזלא כוותייהו:

ואפילו אם לא כו'. אף על גב דדבר שיש לו מתירין הוא כיון שלא ניכר האיסור מעולם ומתבטל מעט מעט ועיין תוספות דבבא קמא ס"ט א' סוף דבור המתחיל כל ואע"ג דדשיל"מ כו'. ודוחק דמאי צניעות דמ"מ יכשלו באיסור דרבנן וטוב לעשות כמתניתין לציין אבל לפי מ"ש כאן ניחא:

שכל יין כו'. שם למדו מפ"ק דיו"ט גבי עצים שנשרו כו' דקאמר ולר"א דאמר דשיל"מ כו' ה"מ היכא דאיתא כו' וכנ"ל:

מתבטל. עמ"א. ונלמד ממ"ש נ"א ב' אבל נותן כו' לפירש"י דאסו' משום נולד:

ס"ג חרצנים. כמ"ש בס"ב אם יש יין כו':

ואפי'. כמש"ש שנתרסקו בע"ש עמ"א:

ס"ד מותר. כפי' דאשבת קאי וע"ש תוס':

אבל. שם אבל לא כו':

יש כו'. מטעם הנ"ל:

ס"ה ור"ת. עמ"א בשם טור ומטעם זה פי' הא דחולב עז בי"ט כמ"ש תוס' ד"ה חולב כו':

ס"ו מותר. כמ"ש בס"א ועמ"א:

ס"ז לסחוט. כשמואל דהוא מילת' מציעתא וע' ברי"ף:

מותר. לסחוט לתוך. כמ"ש בס"ד. הרי"ף שם:

ולר"ח. כר"י דקי"ל כוותיה נגד רב ושמואל:

אפי'. מדלא חילק ש"מ בכ"ע אסו' ופליג ג"כ עלייהו באשכול וז"ש ולדבריו כו' והרי"ף כ' דאין ראיה ע"ש:

ס"ח וכן. לשיטת הרשב"א וכמו לתוך הכוס וכפי פירושו משום שמא יסחוט ואינו אסור אלא בידים וראיה ממ"ש מ' ב' אשה סכה כו' וסתם שמן הוא קרוש וע' סי' שי"ח סט"ז ועמ"א:

ס"י מותר. דלא אסרו אלא כדי שיזובו מימיו אבל בלא"ה שרי:

ס"יב יש כו'. מטעם הנ"ל:

סי"ג דורס. עס"י:

סי"ד הר"מ. והרא"ש. עט"ז ומ"א:

ס"יז גזירה. ט"ס וצ"ל משום סחיטה ועמ"א:

ס"יח יש מי כו'. וראיותיו מהא דשבת ק"ג א' ל"צ כו' ופי' הוא דאפי' לכתחילה מותר ועוד ראיה ממ"ש שם קל"ג א' ואי איכא אחר כו' ושם קי"ז א' דשקיל לי' בברזי ובסוכה ל"ג ב' ל"צ דאית ליה כו' ובזבחי' צ"א ב' והא קא מכב' כו' ותוס' ד"ה ל"צ והרא"ש שם סתרו כל זה והקשו עליו ממפיס מורסא ונטילת קוץ דאוקימנ' כר"ש ואפ"ה דוקא משום צערא דגופא מותר וע' תוס' דיומא ל"ה א' ד"ה ה"מ כו':

אסור. קי"א א' וכפירש"י ותוס' שם וס' ראשונה מפר' משום דמבטל אל הגיגית ועושה כלי כמ"ש בתוס' כתובות שם ובערוך פי' כו':

מידי כו'. עמ"א:

לפי. עט"ז:

ס"יט ליתן. ק"מ א' וערש"י ד"ה לפי:

ס"כ יש. כהחולקים בסי"ח:

מותר לסחטן – עיין במ"ב שכתב דאפילו כשסחטן לשם משקה ואף שהט"ז הסכים לשיטת רש"י דדוקא אם סחטן סתמא ונוכל לומר דכונתו כדי למתק הפרי ולא לשם משקה ופירש שכן הוא דעת כל הפוסקים שהובאו בב"י המתירין לסחטן באמת דעת השו"ע אינו כן מדהתיר בס"ו לסחוט לימוני"ס וכבר הקשה כן הפמ"ג וגם המעיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א יראה להדיא דדעת הרי"ף והגאונים המתירין לסחטן הוא אפילו כשסחטן לשם משקה וכפשטיה דגמרא וממילא גם הסמ"ג והסמ"ק והרא"ש והטור שהעתיקו כלשון הרי"ף ג"כ כוונתם הכי וע"ש בחידושי הרמב"ן והרשב"א שהסכימו כן להלכה וכתבו שכן הוא ג"כ דעת רבינו יונה [והקושיא שנזכרה בדברי רש"י והתוספות דלפי מה דאמר הגמרא כיון דאחשבינהו הו"ל משקה א"כ אפילו בשאר פירות נמי כבר תירצו בחידושיהם הנ"ל וז"ל הרמב"ן בחידושיו תרדין שסחטן וכו' אלא מאי אית לך למימר וכו' פירש"י וז"ל והכי מפרש ר"נ וכו' ולא מחוור וכו' והיינו דאמרינן אלא כדר"ח כלומר ה"ט דחיישינן לבית מנשיא בר מנחם מפני שזה נהג כמנהגו ואחשבינהו וכדר"ח דאמר תרדין שסחטן פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו דרובא דעלמא לא סחטי להו אלא כיון דאיכא מיעוטא דסחטי להו וזה נהג כמנהג אותו מיעוט וסחטן למשקין וחשבן הו"ל משקין ואלו בשאר פירות שאין שום אדם סוחטן למשקין אע"פ שזה סחטן בטלה דעתו אצל כל אדם ונכון הוא וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל עכ"ל וכן כתבו ג"כ הרשב"א והריטב"א וכ"ז נעלם מעיני הב"י והב"ח שדחקו עצמן ליישב קושית רש"י לשיטת המתירין והמגן אברהם בסק"א כוון מדעת עצמו לסברא זו והקושיא שהביא הב"ח מהגהות סמ"ק יש ליישב בפשיטות וכמו שנכתוב לקמיה] וגם בכלבו משמע דמותר בשאר פירות אפילו לסחטן לשם משקה וגם רבינו ירוחם אע"ג שכתב בעצמו בתחלה שתי הדעות מ"מ להלכה משמע דסובר כדעת המתירין מדפסק בעצמו לבסוף שמותר לסחוט לימוני"ס ולא נשאר לנו דעת המחמירין רק רש"י ותוס' והגהות סמ"ק. היוצא מכל אלה דכיון דדעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש והטור ורבינו יונה והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והכלבו כולם תפסו להתיר בשארי פירות אפילו בשסחטן לשם משקה אין לנו לחוש לדעת המחמירין מצד הדין דיחידאי הם לגבייהו וגם דאפשר דלפי תירוצא דרב פפא גם רש"י ותוספות מודים וכמו שכתבו הפוסקים אם לא במקום שנהגו להחמיר כשיטת רש"י וסייעתו אין להקל בזה וכמ"ש המגן אברהם בסוף סק"א:

ובמקום שנהגו וכו' – עיין במ"ב שכתבנו בשם המגן אברהם דדוקא בענין שאם היה לכל העולם וכו' אבל בלא"ה אמרינן דבטלה דעתם והיינו אפילו בזה המקום גופא לפי מה שסובר כהתוספות וכן משמע במחה"ש אכן עיקר דינא דהמגן אברהם אינו ברור דאפשר דלפי המסקנא דאחשבינהו תו לא צריכינן לכ"ז גם להתוספות שוב מצאתי במחצית השקל שהקשה זה ואף שיישבו קצת מ"מ אין מוכרח כלל לדינא ובפרט שכל מקורו של המגן אברהם הוא מדברי התוספות והמעיין בחידושי הרשב"א והריטב"א על הא דערביא אתרא מוכח דלא ס"ל כדברי התוספות ולבד כ"ז מדברי הרמב"ם שכתב דטעמא דתותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים משמע דמטעם זה בלחוד יש לאסור בכל מקום והיינו כיון שהוא חשבן וסחטן לשם משקה ועכ"פ בזה המקום שנהגו לסחוט בודאי אין להקל בכל גווני וכן משמע מסתימת הרמ"א כנלע"ד:

דינו כתותים ורמונים – ולענין תפוחים משמע מב"י דג"כ דינו כרמונים משום דיש מקומות שסוחטין אותם למשקה אבל מביאור הגר"א משמע דס"ל דתפוחים דמי לשאר פירות [אך דבריו שם קצת מקושי הבנה דהראיה שמביא הב"י לדבריו מע"ג דף מ' דאיתא שם דרבי חש במעיו והביאו לו יין תפוחים של א"י של ע' שנה ושתה ונתרפא עוד איתא שם בא"י אחד שהיו לו ג' מאות גרבי יין של יין תפוחים דאלמא דמנהגן היה לסחוט תפוחים הרבה ונקט רמונים וכ"ש תפוחים ע"ש בב"י אותה ראיה גופא הביא הגר"א להיפך שהביא ראיה דלרפואה לא נקרא משקה מדלא הזכירו תפוחים [לאיסור סחיטה] אע"פ שהיה בימיהם יין תפוחים לרפואה כמ"ש בע"ג עכ"ל משמע דס"ל דזה היין היה נעשה רק לרפואה ומנ"ל לומר כן דכי משום שהוא טוב לרפואה ההכרח לומר שעשה רק לרפואה דדוחק גדול הוא דג' מאות גרבי יין יהיו נעשים רק לרפואה וצ"ע] וכן הט"ז בסק"ה ס"ל דדמי לשאר פירות וטעמו משום דבמדינתנו אין נשמע שיהיו עושין יין תפוחים [וכונתו דאין נשמע כלל בזמנינו שיהו עושין יין תפוחים בשום מקום דאלו היו עושין במדינה אחרת הרי מבואר בב"י דמשום זה אסור בכל העולם והט"ז נסתייע לדבריו מן הב"י ע"ש וכן מצדד במאמר מרדכי בפירוש דברי הט"ז ועיין בפמ"ג] אבל הח"א כתב דכהיום שהמנהג בארץ אשכנז למלאות מהם חביות לאלפים למשקה ואלו היו בשאר מדינות תפוחים לרוב כמו התם היו ג"כ עושין מהן משקה ולכן אסור לסחטן עכ"ד וכן נראה דאין להקל בזה בזמנינו כיון שהמנהג לסחטן וכמו שהחמיר המגן אברהם לענין אגסים וגם הט"ז היה מודה אם היה רואה כן בזמנו:

שנתרסקו – בטור כתב שנתרסקו יפה וכונתו דבעינן שיהיה נדוך היטב וכמו שכתב בעצמו לעיל בסימן רנ"ב והמחבר בכונה השמיט תיבת יפה דאזיל לשיטתו שם דס"ל דאפילו במחוסר דיכה מותר המשקין היוצאין וכמו שכתב הגר"א והמא"מ שם [ובחנם התפלא הב"ח על השו"ע] ומפני זה השמיט ג"כ בשו"ע מה שהביא הטור בשם בה"ת לענין גיגית שבועטין אותה במקלות דבעה"ת כתב שם זה לשיטתו דאוסר בריסוק לבד כ"ז שמחוסר דיכה ע"ש בדבריו משא"כ להמחבר. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל בסימן רנ"ב בבה"ל בשם הא"ר דאין להתיר בריסוק לבד כ"ז שמחוסר דיכה וכשיטת הטור וסה"ת:

משקין היוצאין מהן מותרין – וכ"ש חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן דמותרין [גמרא]:

לתוך קדרה וכו' – וה"ה תוך קערה ואף דמדברי רש"י משמע דבקערה אף שיש בה תבשיל ג"כ אסור משום דלא מוכחא מילתא דזימנין למשקין קבעי לה [כן הוא ביאורו של רש"י וכ"כ בספר מטה יהודה וכן מצאתי במאירי ודלא כאיזה אחרונים שלא הבינו דברי רש"י כן] מדברי כל הפוסקים הראשונים והם הבה"ג והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק והטור ורבינו ירוחם והמאירי משמע דאין שום חילוק בין קדרה לשאר כלי אם יש בה תבשיל והא דחילק הגמרא בין קדרה לקערה הוא משום דסתם קדרה יש בה תבשיל וסתם קערה אין בה תבשיל:

דהו"ל משקה וכו' – מדסתם המחבר דבריו משמע דס"ל לעיקר כדעת בעל ההשלמה שהובא בב"י דאפילו באשכול העומד למשקה ג"כ מותר וכן פסק במאירי:

הבא לאוכל – אבל לתוך כלי שיש בה משקה אסור וחיובא נמי יש בזה כ"כ הא"ר וש"א ופשוט:

אסור – וחיובא נמי יש בזה [רמב"ם]:

הואיל ואינו ראוי – לכאורה הרי בסימן ר"ב פסק דמברכין על הבוסר פ"א וכל דבר שאין ראוי לאכול אין מברכין עליו גם בעוקצין פ"ו מ"ג ס"ל לר"ע דמטמא טומאת אוכלין ואפשר דלאו דוקא שאינו ראוי לאכילה כלל קאמר אלא ע"י הדחק ולכן נקרא פסולת נגד מה שסוחט וא"כ הוא מדרבנן [חמד משה]:

לאכול – עיין במ"ב סק"כ שכתבנו דאם דעתו לאכול לאלתר דעת הט"ז ועו"ש להקל מטעם דגם בבורר מקילינן בלאלתר אם הוא אוכל מתוך פסולת ועיין בפמ"ג שרמז דבתוספות איתא הטעם לענין חולבת משום דש שנוטל האוכל מן הפסולת ובעניננו ג"כ הבהמה היא כפסולת וכשנוטל האוכל ממנה כדישה חשיבא וכן ה"ה לענין בוסר ולפ"ז נסתר הקולא לגמרי דבדישה אין נ"מ בין לאלתר לאח"ז ועיין בספר חמד משה שמצדד דכונת הר"ן והטור שכתבו כבורר אוכל מן הפסולת ג"כ היינו דמשום זה חשיבא כדש וכמו שכתבו התוס' אך שקצרו בלשונם [אח"כ מצאתי בנשמת אדם שגם הוא כתב כן] ונראה שכן הוא האמת שראיתי באור זרוע שמעתיק לשון ר"ת באריכות כתוב שם ג"כ בהדיא דהוא כמו דש שמפרק האוכל מן הקש ע"ש ולמה לן לומר שהטור יפלוג ע"ז ויכתוב בשם ר"ת בענין אחר ומלבד זה במלחמות כתב ג"כ דדעת הגאונים שאוסרין לחלוב בשבת לקדרה הוא משום דכדש חשיבא עי"ש ע"כ בודאי מהנכון להחמיר כדעת המג"א אף אם נסבור דאין בזה משום בורר. אך אם הבוסר ראוי לאכילה ע"י הדחק דלענין בורר ליכא בזה אלא איסורא מדרבנן וכדלעיל בסימן שי"ט ודש נראה ג"כ דלא שייך כ"כ באופן זה מדאורייתא דאין דומה למפרק מן הקש מסתברא דיש לסמוך להקל בשעת הדחק כדעת הט"ז ועו"ש:

לסחוט לימוני"ש – עיין במ"ב מה שכתבנו דהוא אפילו למשקין דהנה מקור דין זה הוא מתשובת הרא"ש שהובא בב"י וז"ל וששאלתם על סחיטת לימוני"ש נראה דהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסחטן בשבת עכ"ל וע"כ ר"ל כיון שאין המנהג לסחטן למימיהן לכך מי שירצה לסחטן למימיהן מותר כדין שאר פירות דבודאי לא הוצרך הרא"ש להתיר לסחטן לתוך אוכל דהרי אפילו אשכול של ענבים מותר לסחטו לתוך אוכל וכ"ש לימוני"ש דהוי כשאר פירות עכ"ל ספר מטה יהודה וכן משמע ממ"א ושארי אחרונים דכונת השו"ע הוא אפילו למשקין. ודע דמה שכתבנו בסוף דברינו דמותר לסחטו לתבשיל ועל גבי האוכל היינו דבזה אין צריך לחוש לחומרת הר"ח שכתבנו גבי אשכול של ענבים דלתירוץ הראשון של הב"י שהבאתי במ"ב בכל גווני אין להחמיר לענין לימוני"ש:

ולר"ח וכו' – עיין במ"ב שכתבנו דכל הפוסקים פליגי על הר"ח והיינו בדין השני לענין משקה הבא לאוכל אבל בדין הראשון שלו דפוסק דבכבשים ושלקות יש חיוב חטאת כשסחטן למימיהן יש הרבה ראשונים דס"ל כוותיה היינו הרשב"א והרוקח ואו"ז ויראים להרא"מ וטעמם דפסקו כר"י דקי"ל כותיה נגד רב ושמואל דסובר דכבשים ושלקות כשסחטן למימיהן חייב וטעם הרי"ף וסייעתו מבואר בהרי"ף. ודע עוד דאפילו לשיטת הר"ח דסובר כר"י מ"מ מודה דשאר פירות מותר לסחוט למימיו לכתחלה וכנ"ל בס"א [ולהכי לא הזכיר המחבר כלל בס"א דעה זו לענין שאר פירות אפילו לחומרא בעלמא] שכן איתא בר"ח שבידינו בהדיא דסוחטין לכתחלה בפגעין ופרישן וע"כ טעמו משום דס"ל דכבשים ושלקות דרך לסחטן משא"כ בשאר פירות או משום דהבלוע בכבשים שם משקה עליו מקודם וכמ"ש במ"ב והנה בהגהות סמ"ק הוכיח מהא דכבשים ושלקות דאף בסחיטת פירות אסור למימיהן ובאמת מפירוש ר"ח מוכח איפכא וע"כ הטעם כמו שכתבנו וכבר ביארנו לעיל בבה"ל באריכות עי"ש:

נמי אסור – האי לשון נמי לאו דוקא דכ"ש באשכול של ענבים וזיתים לקדרה דחייב לר"ח דעיקר סחיטה הוא בזיתים וענבים אלא משום דהשו"ע סתם לעיל בס"ד ולכך הזכיר הרמ"א דגם שם יש פלוגתא [ט"ז]:

יזהר שלא ידחקם וכו' – עיין מ"א שכתב דלהמתירין לרסק לתוך הכוס גם בזה שרי וטעמו משום דמעורב במי הנטילה ולא גזרו ביה ואין להקל בזה דדין זה העתיקו כמה וכמה ראשונים:

להדק מוכין – עיין מ"ב דמיירי שהם לחין כן משמע במגן אברהם וכן מצאתי בפיר"ח שבידינו ולפ"ז לכאורה דאפילו אם אין בפי הפך כלום נמי אסור ומ"ש השו"ע שיש בו משקין משום דסתמא דמילתא אז המוכין כבר נתלחלחו עי"ז ואה"נ דאם הם יבשין עדיין מותר כנ"ל:

ספוג וכו' – ואם הוא ספוג יבש עיין בא"ר ובס' תו"ש שמצדדין להחמיר משום דלא פלוג וברש"י קמ"ג ד"ה נוטל לכאורה לא משמע כן וצ"ע לדינא:

יש מי שמתיר – ביאור הענין בקצרה כי ידוע דעת ר"ת וסייעתו דיש שני עניני סחיטה היינו סחיטה ממים איסורו משום ליבון ולא משום דש כי המים הולכים לאיבוד ולא דמי לדש ובשאר משקין הוא ההיפוך משום ליבון אין בם דאין מלבנים בם אלא איסורא הוא משום דש דומיא דסוחט זיתים וענבים אך דוקא כשצריך למשקין הנסחט דומיא דדישה וע"כ הכא בענין זה דהחבית הוא של יין איסורו הוא רק משום דש וממילא כשהמשקה הנסחט הולך לאיבוד אין זה בכלל דישה. וזה הוא דעת הרבה מהראשונים [הרשב"א וריב"ש והרב המגיד] אך דעת הר"י ועוד כמה בסייעתו דמ"מ אסור מדרבנן. וכ"ז היה שייך אם היה מכוין לסחוט אבל באמת אין מכוין לסחוט והוא רק פסיק רישא ולא ניחא ליה בההיא סחיטה כי הולך לאיבוד מן התורה בודאי אינו חייב בכל עניני שבת בפסיק רישא דלא ניחא ליה כדאמרינן שבת ק"ג ונחלק הערוך עם יתר הפוסקים לענין איסור דרבנן דלהערוך שרי לגמרי בפ"ר דלא ניחא ליה ולשארי פוסקים אסור. והנה מדברי השו"ע נראה דמסכים ליתר הפוסקים דפ"ר דלא ניחא ליה הוא אסור מדרבנן ומ"מ סיים בסוף הסעיף טוב להנהיגם וכו' והניחם על דעתם להקל בענין זה משום דהברזא ארוכה ע"ש כ"כ הט"ז והמגן אברהם כתב משום דבעניננו הלא יש עוד קולא מה שהמשקה הולך לאיבוד ולא דמי לדש וכנ"ל. ודע שכל דברי הסעיף הזה הוא רק להפוסקים דשאר משקים אין מלבנים אבל להפוסקים דאין חילוק בין מים לשאר משקין ובפרט יין דסברת הר"ן דדומה למים לענין כביסה וכמו שכתב הב"י [ועיין בט"ז שמסכים להר"ן ביין לבן] יהיה מן התורה אסור סתימת המסוכריא משום איסור ליבון שמתלבנת המסוכריא עי"ז [ומה שכתב הר"ן דאין דרך ליבון במסוכריא עי"ז שארי הראשונים לא הזכירו סברא זו רק שכתבו משום דאין ליבון בשאר משקין עיין בסה"ת] ואין חילוק בין אם המשקה הנסחט הולך לאיבוד או לא ואין שייך זה הענין כלל לפ"ר דלא ניחא ליה דזה הוא רק אם נאמר דחיובו משום דישה. ומה שכתב המגן אברהם בסקכ"א דחיובא ליכא לכו"ע היינו בפ"ר דלא ניחא ליה אבל בענין זה גופא הוא כמו שכתבנו:

דלא ניחא ליה – הנה בעניננו לא ניחא ליה כלל בהסחיטה ואדרבה היה רוצה שלא יסחט כי הולך לאיבוד אבל באמת אפילו רק היכא שאין נהנה כלל בהפעולה שנעשה על ידו ואין לו שום נ"מ בזה נקרא ג"כ פ"ר דלא ניחא ליה כיון דהוא אין מכוין להפעולה כן הוכיחו התוספות בשבת ע"ה ד"ה טפי מהא דשבת ק"ג בגמרא דקעביד בארעא דחבריה:

טוב להנהיגם וכו' – היינו בצירוף הסברא דברזא ארוכה וכמו שכתבתי במ"ב דאל"ה הכרעת השו"ע בריש הסעיף דלא כהערוך. כתב הט"ז אם נשפך שכר או שארי משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאב משם תוך כף אחד ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוי תולדה דמפרק [ר"ל דיש בזה איסור תורה] ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור על ידו המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד וטוב [בט"ז שלפנינו איתא רק ומפני זה תמה עליו בא"ר דבאופן זה שאינו נוטל בכח רק שואב המשקה העומד וצף מלמעלה גם בכף אין בו איסור אבל ראיתי בספר תו"ש ובספר שלחן עצי שטים שהעתיקו דברי הט"ז משמע דצ"ל וטוב והיינו דמדינא דעת הט"ז בסכין להקל אפילו כשגורר בכח דסובר דהמנהג כהערוך ובאופן זה אסור בכף] שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדעה אחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר עכ"ל הט"ז וא"ר חולק עליו וסובר דאין חילוק בין כף לסכין דגם בכף אפילו כשנוטל בכח אין בו איסור תורה כיון שדעתו להשליכה לחוץ ואין סוחט בשביל המשקה ע"כ אין בו אלא איסור דרבנן לדעה אחרונה כמו בגורד בסכין וכן משמע בפמ"ג דאין בו איסור תורה אמנם לכתחלה בודאי יש ליזהר מאד שלא לגרוד בכח אפילו בסכין וכ"ש בכף דהא אנו פוסקים כדעה אחרונה אלא יסיר המשקה הצף מלמעלה שלא בדוחק ובאופן זה אפילו בכף שרי לכו"ע. עוד כתב הט"ז דאם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפילו בסכין דהוי מכבס וכונתו כשגוררו בכח דאז בודאי בא לידי סחיטת המפה דהוא תולדה דמכבס ויש בזה איסור תורה משום ליבון המפה [כן משמע בספר תו"ש ובספר שלחן ע"ש בביאור דברי הט"ז] ובפמ"ג מסתפק בכונת הט"ז דאפשר דס"ל דבמים אף שאין בכח אסור לגרור דבעת הגרירה שרוצה לשפכו לארץ נתלחלח במפה המקום שהיה יבש מתחלה ושרייתו הוא כיבוסו ע"ש וטעם השני שכתב שם הוא דחוק מאד ומ"מ נראה דבעת הצורך אין להחמיר שלא בכח עיין לעיל בסימן ש"ב ס"ט בהג"ה ובמ"ש שם בביאורנו דדעת רוב הפוסקים דבגד שאין בו לכלוך לא אמרינן שרייתו הוא כיבוסו וגם שאין מתכוין לכבס ע"ש:

ליתן כרכום בתבשיל – עיין בנ"א שמפקפק קצת בעצם הדין מהא דאיתא בשבת ע"ה שוחט משום מאי מיחייב רב אמר משום צובע וכו' ניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא הרי אף דאוכל הוא שייך בו צביעה ולפי מה שראיתי באור זרוע דפירש על מה דאמר דליתווס בה"ש היינו העור של בה"ש ניחא הכל:

במחבר סוף סעיף ב' מתבטל עיין ח"ס או"ח סי' קלח ד"ה ויען וכו':

סעיף י"ח. נ"ב הנה ידוע פלוגתת הפוסקים עם הערוך בדין פסיק רישא דלא ניחא ליה וכו' והנה כעת מצאתי משנה מפורשת כדעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר ועיין במס' כלאים פ"ב משנה א' ובתוי"ט שם מפורש אומר דלכך אינו אסור רק מכח מראית העין מכח דלא אסרה התורה כלאים רק במכוין ולא באינו מכוין ע"ש. וקשה הרי הוי עכ"פ פסיק רישא ובכל מקום פסיק רישא דינו כמכוין. ובע"כ דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר ומיירי התם בלא ניחא ליה ולכך מותר כיון דאינו מכוין ומוכח דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. ואפשר דמכל מקום אסור מדרבנן כמו דהתם אסור מכח מראית העין כן יש לומר בכל פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור מדרבנן מכח מראית העין ואתי שפיר. ועכ"פ משם מוכרח כדעת הערוך דבלא"ה אין מקום ליישב דברי המשנה שם והירושלמי דהרי הוי פסיק רישא ע"ש וגם משם מוכח דדבר דאינו אסור רק מכח מראית העין מותר לבטלו לכתחלה ואין בו חשש אין מבטלין איסור לכתחלה ע"ש והארכתי בזה ביו"ד מכבר ע"ש ודו"ק ועיין במג"א סק"כ מ"ש בשם הרא"ש דפסיק רישא בשאר איסורים שרי ועיין בחבורי על יו"ד מהדורא ד' בתשובתי לק"ק קראקא קנה מקומו ביו"ד סי' קע"ח שם הארכתי בזה בעזה"י. וכעת יהיה מוכח משיטת רש"י ותוס' דס"ל כן ג"כ והוא ממ"ש במס' בכורות ל"ד ד"ה אילימא ר"ש דמתניתין אטו עד השתא לא ידענו דדבר שאינו מתכוין מותר וע"ש מ"ש בשם פירש"י. וקשה הרי הוי פסיק רישא דודאי נעשה בו מום והתוס' למה לא דחו בזה פירש"י דהוי פסיק רישא ובע"כ דס"ל דפסיק רישא בשאר איסורים מותר כדעת הרא"ש ודו"ק היטב:

[א] ושאר כל הפירות וכו'. הב"ח כתבו דנהגו עלמא לאסור וכן כתב שיירי כנסת הגדולה אם לא שסוחטן למתקן:

[ב] אבל למצוץ וכו'. בבית יוסף בשם שבלי הלקט אבל יניקה בפה לכתחילה אסור כמדומה לי שהוא טעות סופר (ט"ז), ולא דק דקאי איונק מבהמה כמו שכתב סימן שכ"ח סעיף ל"ג והתם אסור משום דדרכו בכך:

[ג] ויש אוסרים וכו'. הט"ז פסק כסברא ראשונה להקל ומדמה לה לסימן שי"ט סעיף ט"ז בשותה על ידי מפה, ויש לדחות ולחלק בין בורר לסחיטה ועיין סימן שכ"א סעיף י"ב, גם כתב ומלבד זה לא ראינו מי שנזהר בזה, עד כאן, משמע שמקיל נמי למצוץ בשר שנותן במרק או פת ששרה ביין דלא כמו שמחלקים רש"ל וב"ח דבכל הפוסקים מבואר דענבים חמירי יותר ואין לשום אחרון לבדות סברא מלבו נגד כל גדולים ראשונים, ועוד דמשמע לי בספר יראים דף ל"ח בשם ר' בנימין דמותר בפת ובשר לאסור בענבים, וצריך עיון דבבית יוסף בשם שבלי הלקט משמע דמתיר גם בענבים לירא שמים אבל בכל שאר פירות וכן בשר ופת הנזכר לעיל אין להחמיר כמו שמצאתי בספר יראים עצמו להתיר ושם מקור הדין כמו שכתב בבית יוסף:

[ד] [לבוש] מותר לסחטן וכו'. ויש אוסרין וכן לסחוט תפוחים (מלבושי יום טוב) וכן ריא"ז בשלטי גיבורים פרק חביות אסור אפילו לטבול בו, ומגן אברהם בריש סימן זה כתב הני אגסי שקורין בערנס בלשון אשכנז אסור לסוחטן מפני שבמדינת אשכנז נהגו לסוחטן למשקה, ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו גם כן סוחטין, ונראה לי לסחוט לימוני ותפוחים לתוך משקה או לתוך אוכל פשיטא דשרי לכולהו ואפילו שלא לתוך משקה או אוכל יש להתיר בלימוני כי רבינו ירוחם כתב שכן נוהגין וכן נראה לי מספר תניא ושבלי הלקט דתפוחים גריעי יותר ואסורים אף למתירין בלימוני, עיין מגן אברהם בריש סימן זה, ואם התפוח מבושל מותר לסחטו דהא סוחט כל האוכל ממנו (ט"ז). לימונים הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות בסעיף ז':

[ה] [לבוש] לא ניכר וכו'. לכך מותר לתת ענבים בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג סעיף ט' (ב"ח ומגן אברהם), והט"ז כתב דאיסור גמור הוא דסחיטה הוא תולדה דדש ואסור אפילו כלאחר יד, ולא קשה מידי דהכא אפילו כלאחר יד לא הוי אלא מעצמו ממש, ומה שהקשה הא אפילו ביוצא מעצמו אסור מחמת תולדה דדש לא קשה מידי דהכא נתבטל ביין אחר גם ביוצא מעצמו אינה אלא גזירה דרבנן עיין ריש סימן זה:

[ו] תוך הקדירה וכו'. אבל לתוך משקין אסור וכן משמע סעיף ו' וצריך עיון בסוף סעיף א' שכתב לסחוט למשקה אחר שרי והוא מבית יוסף בשם שבלי הלקט, וצריך לומר דשאני לימוני:

[ז] ורבינו תם אוסר וכו'. והסומך על סברא ראשונה לא הפסיד (שיירי כנסת הגדולה). כתב מגן אברהם לפי מה שכתב סימן ר"ב דאין אנו בקיאין איזה מיקרי בוסר לכן כתב כל זמן שאין ראוי לאכילה אסור והוא הדין בשאר פירות שאינן ראויין לאכילה אסור לסוחטן למימיהן:

[ח] [לבוש] כבורר אוכל וכו'. ואם כן לצורך אותו סעודה מותר כמו שכתב סימן שי"ט סעיף ג' (עולת שבת ט"ז), ומה שכתב מגן אברהם בזה אינו מוכרח דיש לומר כל שבורר אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר באיזה ענין שיהיה אינה דרך ברירה ושלטי גיבורים אפשר דמודה לזה ועוד יש מתירין לגמרי בבוסר:

[ט] ולרבינו תם וכו'. הבית יוסף והב"ח ואחרונים הסכימו לסברא ראשונה ועיין ריש סימן תק"ה:

[י] לחתיכות דקות וכו'. אבל לשבור חתיכה ממנו אף שכשמשברו נתזו ממנו חתיכות דקות שרי דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקן כדי שיזובו מימיו אבל הכא אין מכוין (בית יוסף ואחרונים ועיין סעיף ג'):

[יא] אבל נותן וכו'. ויש מתירין אפילו לרסק בידים לתוך הכוס ולדידהו אין צריך ליזהר לדחוק כשנוטל במים שיצא בהם שלג וכן משמע במגן אברהם וכן משמע בשלטי גיבורים סוף פרק במה טומנים:

[יב] [לבוש] תורת משקים וכו'. מזה נראה לי קצת ראיה בבשר שנכבש מעת לעת במים שנגלד דהוי כבוש ולא דמי למה שכתב רמ"א ביו"ד סימן ק"ד בשומן אווזא שנתקשה דאין לו דין כבוש דהכא מכל מקום איכא לחלוחית דהוי כתורת משקין לכל דבר, אך צריך עיון דמשמע במגיד פרק כ"א ור"ן סוף פרק במה טומנים דמי דמתיר להניח ברד בחמה מתיר נמי בשומן שנקרש ומאן דאסר בשומן משום נולד הוא הדין בברד וכן משמע במגן אברהם, מיהו משולחן ערוך ולבוש שכתבו בסימן שי"ח סעיף ט"ז שתי דעות בשומן והכא סתמו להתיר משמע דסבירא ליה להתיר הכא יותר וסבירא ליה דמיירי הכא כשמעורב במים דלא משמע הכי ודו"ק. ובעיקר דין דבשר שנכבש יתבאר ביו"ד ועיין ש"ך סימן ס"ט ס"ק י"א:

[יג] [לבוש] ואינו פסיק. והט"ז כתב דהוא פסיק רישיה אלא כיון שאי אפשר להזהר מזה מותר, עד כאן, ומהר"ש וטור מבואר כלבוש:

[יד] [לבוש] הרא"ש אוסר וכו'. רש"ל וב"ח מסימן שכ"ו דאסרו לחמם בידים אחר נטילה אף דלא נתכוין לחמם המים והט"ז דחה דבריהם והתיר משום דאי אפשר ליזהר דכל הארץ מלאה שלג, ולעניות דעתי בלאו הכי אינו ראיה לעניות דעתי דהתם במקום שיד סולדת בו משום בישול גם הוי כרוחץ ידיו ועוד דבשלטי גיבורים סוף פרק במה טומנים מבואר דמאן דמתיר להפשיר בחמה מתיר גם בזה לכך יש להקל אם לא שאפשר בלא טורח. כתב בתשובת רשב"א תרכ"ג דמותר להשתין דזרעים דשורף אותן עיין סימן של"ו:

[טו] [לבוש] דהקרשות וכו'. משמע אפילו בנהר ובאר מותר דלא כמגן אברהם:

[טז] במלח וכו'. עיין סימן שכ"ו סעיף ו' מותר לשפשף הידים בקליפי לימוני או הלימוני עצמו כשכבר נסחט לתוך מאכל אבל לחתוך לימוני ולשפשף ידיו בלא סחיטה לתוך אוכל אסור (שיירי כנסת הגדולה):

[יז] [לבוש] ועיין לעיל סימן וכו'. פירוש דלמתירין שם הוא הדין במלח מותר דלא הוי נולד וכן בשלטי גיבורים שם משמע הכי, אך צריך עיון דהכי הוי כמרסק בידים בסעיף ט' דאסור לכולי עלמא, מיהו לרמב"ן שם דכיון שהוא אוכל אפילו בריסק מותר. כתב ט"ז מותר להשליך מים במלח ואחר כך נוטל ידיו מהם כמו שכתב גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהא אסור מחמת מי מלח הנזכר בסימן שכ"א ועיין סימן שי"ח סעיף ט':

[יח] ספוג וכו'. ידוע הוא כמין צמר נעשה לחוף הים ושואב המים (רמב"ם פירוש המשנה), וערוך פירש שהוא על עין דג גדול שלא יראה העולם ויחריבו:

[יט] גזירה וכו'. צריך עיון כיון דספוג עשויה כך למה לי למיגזר שמא יסחוט כמו שנתבאר סעיף ט"ו, ועוד תימא דבגמרא [שבת] דף קמ"ג קאמר דפסיק רישיה הוא אם כן אין הטעם משום גזירה (מגן אברהם), ונראה לי קושיא ראשונה לא קשה מידי דאף שעשוי לכך ואין צריך לסחיטה מכל מקום נסחט בין אצבעותיו וכהאי גוונא כתב הוא גופיה סימן ש"ב ס"ק כ"ז ובקושיא שניה יש לומר דש"ס קאי כשספוג לח אבל כשספוג נגוב ומקנח דבר לח לא הוי פסיק רישיה, ובזה נראה לי לקיים גירסא במתניתין וחכמים אומרים בין כך ובין כך מקנחין ותוס' שם דחו גירסא זו דהא פסיק רישיה הוא ולפי מה שכתבתי ניחא ודו"ק, ואין לומר אם כן לא אסרו הט"ז הא לא הוי פסיק רישיה יש לומר דלא פלוג בין ספוג לספוג לקינוח ולא סבירא ליה גירסא הנזכר לעיל ודו"ק עיין סימן ש"ב ס"ק כ"ב, ויותר נראה דברמב"ם פרק כ"ב כתב תחילה דין דספוג וסיים אין מכסין חביות של מים גזירה וכו' ונקט לטור שיגרא דלישנא גם בספוג וקל להבין:

[כ] [לבוש] ואינו דומה למכבס וכו'. ברוב דברים לא יחדל פשע דמה ענין כיבוס בספוג והדין דמקנח פירוש רש"י אטבלא ואולי המחבר הבין הקינוח על בגד ואם כן קשה טפי מנליה האי דאינו דומה למכבס (מלבושי יום טוב), ושרי ליה מאריה דאיסור סחיטה אינו אלא משום כיבוס עיין סוף סעיף ט"ו, גם במרדכי פרק תולין מצאתי שפירש שמקנח היין ושמן הבלועה בקערה ובבגד:

[כא] [לבוש] ויש חולקין וכו'. מכאן קשה על לבוש הבוץ סימן ה' סעיף י"ב (מלבושי יום טוב), ולעניות דעתי לא קשה מידי דהא קאמר לכתחילה אסור ואם כן שם דשותה כוס של עיקרין לרפואה מותר אף לכתחילה:

[כב] [לבוש] מכל מקום צריך ליזהר וכו'. פירוש תרתי לטיבותא בעינן, כתב ט"ז מכל מקום מנהג כן כמתירין שאנו סוחטין ירק שקורין סלאטין בשבת ועל כרחך משום דהולך לאיבוד מה שנסחט, עד כאן, ולעניות דעתי לא דק דשאני אוכלין כדלעיל סעיף ז' אם לגופן שאין צריך למים וכו' וכולי עלמא מודים בזה, ובספר זכרונות כתב שראה בכמה מקומות שמשתמשים בברזות של נחושת בלי נעורת כלל משום חשש איסור, עד כאן, בשולחן ערוך כתב על ראיה מספוג שיש לו בית אחיזה שאינה טענה חזקה פירש הט"ז משום דאין שם אלא קינוח בעלמא מה שאין כן כשמהדקין הברזא בנקב יש ודאי סחיטה, עד כאן, קשה הא קרי ליה הש"ס ספוג נמי פסיק רישיה עיין ס"ק [י"ט], ולעניות דעתי משום דוקא בספוג ששואב מים הרבה שייך מריק כלי ודו"ק. כתב הט"ז הטור ושולחן ערוך פסקו בסימן שי"ט דיין הוא כשאר משקים אלא דבית יוסף כתב כאן בשם הרי"ף דמלבן ונראה לחלק בין לבן דמלבן אבל יין אדום אינו מכבס אדרבה מאדים, עד כאן, ולכאורה ביין אדום הוי כצובע עיין ס"ק שאחר זה אם נשפך שכר או שאר משקים או יין אדום שאינן מלבנים על המפה דשולחן ורוצה לנקותו לא ישאוב משם תוך כף אחת ולשפוך לחוץ דאף על גב דישליכנה לאיבוד מכל מקום כאן שהוא שואב תוך הכף הוי איסור והוי תולדה דמפרק אלא בסכין יש היתר לדחות על המפה ולגרור המשקה של איבוד רק שלא יגרור בכח דאם לא כן עביד איסור דרבנן, ויש חולקין וצריך להזהיר מה שיוכל ליזהר אבל אם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור ליגרור אפילו בסכין דהוי מכבס, עד כאן, ולעניות דעתי גם בכף כשאין נוטל בכח לא הוי מפרק ועוד דמה בכך שנוטלה בכף כיון שדעתו להשליכה מכף וכן משמעות הפוסקים וכן ראיה מסמ"ג ומרדכי פרק תולין שהקשו מספוג שמקנח הקערה וכו' דאזיל לאיבוד עיין שם ודו"ק, גם אומר אני דמבואר בתוס' סוף פרק שמונה שרצים דאף בשאר משקים מלבן כשסוחט ואם כן אפשר דטור ושולחן ערוך סבירא ליה נמי הכי והא דפסקו בסימן שי"ט דמסננין בסודרין אפילו יין היינו דלא חששו לסחיטה שאינו רגיל לסחוט ממשקין כמו שכתבו תוס' שם או משום שהוא דבר שאינו מקפיד וכן מבואר בספר יראים דף ל"ט דיין ושכר ושמן ושאר משקים כשסוחט אסור משום ליבון מיהו בשעת שרייה כל הפוסקים שאינו מלבן אף יין גם הר"ן לא כתבו אלא דרך אפשר צריך ליזהר בו ורדב"ז סימן קל"א:

[כג] פירות הצבועים וכו'. וכן יין אדום או ענבים שחורים וכן דיו או סיקרא (רוקח סימן י'), ומזה קשה על הט"ז דלעיל:

[כד] בבגדיו וכו'. וצביעת פניו או ידיו אינו חושש שאין צביעה שייכא אלא בדבר שדרכו לצבוע ובסימן ש"ג סעיף כ"ה שאני דאשה דרכה בכך (ספר יראים ורקנט"י), ומספר זכרונות נעלם זה. כתב מגן אברהם בבגד אדום כל שכן דאסור לקנחו דמתקן הוא, עד כאן, וצריך עיון עיין סימן שכ"ח סעיף מ"ח, ועוד הא בכנסת הגדולה כתב בשם רדב"ז סימן קל"א דעיקר דין זה חומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך ליכלוך ואף שכתב עליו מגן אברהם דאין להקל דבסימן ש"ב סעיף י' יש אוסרים כיבוס דרך ליכלוך כל שכן צבועה, עד כאן, אינו ראיה דהא כתב רמ"א שם דנוהגין היתר גם תמה אני שלא ראה מה שכתב האגור סימן תמ"ד על זה זה לשונו, נראה דלא מיבעיא על דעת הערוך דמותר דהכא פסיק רישיה דלא ניחא ליה בהאי צביעה אלא אפילו למאן דאמר אסור נראה דהוי דרך ליכלוך דאין דרך לצבוע באלו הדברים עד כאן לשונו, לכן נראה לי להקל על כל פנים באדום ואפילו בלבן שאי אפשר בענין אחר. הסוחט שער או עור פטור אבל אסור (רמב"ם) ולכך הטובל בשבת יזהר שלא יסחוט השער להוציא המים (ספר חסידים תתק"ל). הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאין מתקיים כלל פטור אבל אסור העושה עין צבע כגון שנתן קנקנתום למי עפצים שנעשה הכל שחור או אסטוס למי כרכום שנעשה הכל ירוק חייב (פרק ט'):

א) [סעיף א'] זתים וענבים אסור לסחטן, דבר תורה אין חייב אלא על דריכת זיתים וענבים. שבת קמ"ה ע"א, הרמב"ם פ"ח דין יו"ד, מ"א ריש הסי' ואף סוחט ביד קערה חייב ולא דוקא דורך בכלי כמ"ש הרמב"ם שם להדיא יעו"ש א"א ריש הסי' ואינו חייב עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת, הרמב"ם שם, ושיעור כגרוגרת עיין לקמן סי' שס"ח סעי' ג':

ב) שם זיתים וענבים אסור לסחטן, משום דהו"ל מפרק ומפרק חייב משום דש, הרמב"ם פכ"א דין י"ב. לבוש. עו"ש או' א' ר"ז או' א'. וכן הסוחט צמוקין חייב משום דש, ח"א כלל י"ד או' ב' ומיהו אם סוחט לתוך מאכל שרי כמ"ש לקמן סעי' ד'.

ג) שם זתים וענבים אסור לסחטן. אבל שאר פירות מותר לסחטן מה"ת להוציא מימיהן מפני שכל מי פירות אין עליהם תורת משקה אלא היוצא מן הזתים ומן הענבים בלבד ותורת אוכל עליהם והרי זה כמפריד אוכל מאוכל שאין בו משום מפרק. ר"ז שם. אלא שיש דברים שאסרו חכמים לסחוט משום שיש בני אדם סוחטין אותם לשם משקה וכמבואר לקמן:

ד) שם ואם יצאו מעצמן אסורין וכו' מדרבנן גזירה שמא יסחוט לכתחלה. לבוש והיינו אסורים עד מו"ש כ"כ האחרונים. ולדעתי הוא פשוט:

ה) שם אפי' לא היו עומדים אלא לאכילה. כלומר ל"מ סתמא דפשיטא דאסור אלא אפי' אם לא קבצם אלא לאכילה אפ"ה המשקין היוצאין מהם אסור. והטעם משום דזתים וענבים רובן לסחיטה קיימי ויהיב דעתיה וניחא ליה ויבא לסחוט בידים. עו"ש או' ג':

ו) שם ותותים ורמונים אסור לסחטן. מפני שקצת בני אדם שיש להם הרבה תותים ורמונים הם סוחטין אותם לשם משקה כזתים וענבים ואלו היו כן הרבה לשאר בני אדם היו ג"כ רגילים לסחטן לשם משקה לפיכך כל מי שסוחטן לשם משקה מועלת מחשבתו להיות שם משקה עליהם מד"ס ואין אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם, ר"ז שם:

ז) שם ואם עומדים למשקין אסור. וה"ה בסתמא נמי אסור דסתמא למשקין כ"מ בר"פ חבית וכ"כ העו"ש או' ה' והשש"א וכ"ה במאירי ודלא כקרבן נתנאל:

ח) שם. ושאר כל הפירות מותר לסחטן. בב"י הביא פלוגתא בזה דלהרי"פ והרמב"ם והרא"ש והטור משמע דבשאר פירות סוחטין לכתחילה אפי' למימיהן אבל לרש"י ותו' והגהת סמ"ק דוקא לסחוט למתקן שרי אבל למימיהן אסור יעו"ש ומסתמיות דברי הש"ע משמע דאפי' למימיהן מותר לסחוט אבל הב"ח כתב דאין להורות היתר בשום פרי לסוחטו למימיהו ודלא כמ"ש בש"ע בסתם וגם בהגהת ש"ע נמשך אחריו דליתא והכי נהוג עלמא לאסור כל פרי לסחטו למימיהן עכ"ד. והביאו מ"א סק"א וכ' בודאי היכא דנהוג נהוג אבל מ"מ היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש ב"י בשם שה"ל והרא"ש יעו"ש וכ"כ הר"ז סוף או' א' דהעיקר כסברא הראשונה אבל במקום שנהגו להחמיר אין לשנות. ומ"ש הט"ז סק"א לחלק דגם לדעת הש"ע שכתב ושאר כל הפירות מותר לסחטן היינו כסתמא אבל במטין להוציא מהן משקה אסור כבר השיגו עליו הח"מ, והנה"ש, והמט"י או' א' יעו"ש. ומ"מ לענין דינא הגם דהעיקר כסברא הראשונה שהוא דעת הש"ע ודעמייהו ורק היכא דנהוג להחמיר אין לשנות וכמ"ש הר"ז, מ"מ לכתחלה יש לחוש לדעת האוסרים. וכ"פ ח"א כלל י"ד או' ג' בן א"ח פ' יתרו או' ג':

ט) שם הגה ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות וכו' אע"ג דפשט דברי מור"ם ז"ל משמע דאין איסור אלא לבני אותו מקום ולא לכל העולם מ"מ כיון דמוצא מקור דין זה הוא מדברי ב"י ושם ביאר אם נודע לנו שבשום מקום סוחטין אותו למימיו אסור לסחטו בכל מקום כדאשכחן ברמונים א"כ צריך לפרש דברי ההגה כך ואם יש מקום שנהגו לסחוט דינו כתותים ורמונים דאסור לכל העולם ולשון ובמקום אינו מדוקדק ומוכרח הוא כן מדסיים וכתב דינו כתותים ורמונים ומוכח כי היכי דהנך אסורין לכל העולם הכי נמי לשאר כל הפירות דמאי שנא ודלא כהמ"א סק"א שכתב דמור"ם ז"ל חולק על מרן ב"י וס"ל דאין האיסור אלא לאנשי אותו המקום שנהגו לסחוט דליתא, ועיקר כדעת ב"י וכ"ה דעת ההגה. מט"י או' ב'. ועי"ש וכן הח"מ או' ג' הרבה להשיג על דברי המ"א בזה ומסיק דעיקר כהב"י וכן ס"ל לרמ"א ומוכח ממילא מדכתב שדינו כתותים ורמונים יעו"ש. והני אגסין שקורין בערכים בל"א (ובלשון ערבי אנגא"ס) אף המ"א שם כתב דאסור לסוחטן מפני שבמדינות אשכנז נהגו לסחטן למשקה יעו"ש וכן תפוחין אסור לסוחטן מפני שבמדינות אשכנז ממלאין מהם חביות הרבה למשקה כמ"ש ח"א כלל י"ד או' ג' וכ"ז שכתבנו הוא לדעת המתירין לסחוט בשאר פירות אמנם כבר כתבנו באו' הקודם דלכתחלה יש לחוש לדעת האוסרין ואין לסחוט שום פרי בכל מקום לצורך משקה יעו"ש:

י) שם בהגה לרפואה לבד אין לחוש, משמע אם סוחטין אותו למשקה אע"ג שהוא רוצה אותו לרפואה אסור לסחוט:

יא) שם בהגה אבל מותר למצוץ וכו' ואע"ג דאסור לינק מהבהמה כמ"ש סי' שכ"ח סעי' ל"ג היינו משום דדרכו בכך אבל הכא שאין דרכו בכך לא גזרו. ב"י בשם שה"ל מ"א סק"ב, תו"ש או' ד' ומ"ש הט"ז סק"ב שיש ט"ס בשה"ל כבר כתב עליו הא"ר או' ב' דלא דק דקאי איונק מבהמה וכן השיג עליו התו"ש או' ו' יעו"ש:

יב) שם בהגה וכ"ש בשאר דברים, כ"כ ב"י בשם השה"ל דאין במציצת בשר ופת ולא המוצץ בפיו משקה מפירות או מענבים דרך סחיטה כלל אכל בשם הגמ"י פכ"א כתב שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או השירה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקין אסור וחוששני לו מחטאת וכ"ש שלא ימוץ בפיו מענבים וכיוצא בהם עכ"ל וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה ויש אוסרין למצוץ בפיו וכו' ודעת מרן ז"ל בב"י משמע כהמתירין כמ"ש הברכ"י בשיו"ב או' א' אבל הב"ח כתב בשם רש"ל דיש לחלק דבמרק הנבלע בבשר או יין בלחם דכבר היה שם משקים עליהם משו"ה קרוב הוא לחיוב חטאת ואסור למצוץ אבל משקה היוצא מענבים מקודם שהיה עליו שם משקה כגון זה שמוצץ בענבים בפיו ומשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא ומ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל וכתב עליו הב"ח דהכי נקטינן דבבשר ובפת אסור ובענבים שרי אבל המ"א סק"ד כתב שמדברי רמ"א משמע דשאר דברים קילי מענבים וכתב וכ"מ מפירש"י יעו"ש וכ"ה דעת העו"ש או' ט' להחמיר דוקא בזתים וענבים וכ"ה דעת הא"ר או' ג' יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ יש ליזהר מלמצוץ בין בשר ופת שנבלע בו משקה ובין זתים וענבים אבל בשאר פירות נראה דיש להקל:

יג) שם בהגה, ויש אוסרין למצוץ בפה וכו' ונראה דה"ד אם מניח קצת הפרי בפיו וקצתו בחוץ ומוצץ אסור שכן הוא דרך המציצה אבל אם מניח כל הפרי בתוך פיו ומוצץ לכ"ע שרי מפני שזה דרך מאכל הוא:

יד) שם בהגה ויש אוסרין למצוץ בפה וכו' מיהו מיני טיגון שנבלע בו שומן הרבה מותר לסחוט דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא ח"א כלל י"ד או' ו' וכ"כ בס' זכרו תורת משה:

טו) [סעיף ב'] זתים וענבים שנתרסקו מע"ש וכו' פי' אפי' הכניסם לשתיה וכ"ש תותים ורמונים עו"ש או' יו"ד. וכתב הב"ח דמיירי שנתרסקו יפה שאינם מחוסרים אלא שחיקה אבל אם מחוסרין דיכא משקין היוצאין מהם אסורין. וכ"כ העו"ש שם. והיינו לדעת הטור שכתב שנתרסקו יפה אבל לדעת הש"ע אפי' מחוסרין דיכא שרי וכמ"ש לעיל סי' רנ"ב או' נ"ט דחילוק יש בין דעת הטור לדעת הש"ע יעו"ש ובחנם תמה הב"ח על הש"ע שלא העתיק תיבת יפה דהש"ע לשיטתיה אזיל כמ"ש סי' רנ"ב ומ"מ לכתחלה. יש להחמיר כדעת הטור:

טז) שם שנתרסקו מע"ש וכו' דשוב ליכא למגזר שמא יסחוט בידים דהא אף אם יסחוט ליכא חיובא כיון דנתרסקו כבר ואתי ממילא. תו"ש או' ז' ועיין לעיל סי' רנ"ב סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

טוב) שם שנתרסקו מע"ש וכו' ולענין אם מותר לתת צימוקים במים ולעשות שירב"ט בשבת עצמו כבר כתבנו לעיל סי' רנ"ב או' ז"ן שיש פלוגתא בזה ויש להחמיר ולשרותן מע"ש יעו"ש ולענין סינון עיין לעיל סי' שי"ט ובדברינו לשם או' ק"ח:

חי) שם מתבטל ביין שבגיגית. ולא דמי לדבר שיל"מ שיכול להמתין עד לאחר השבת דאפי' באלף לא בטיל דה"מ כשהאיסור בעין מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט מעט שיוצא מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול. ב"י בשם המרדכי ט"ז סק"ג מ"א סק"ה ולפ"ז אם הענבים מונחים בפני עצמן והיין זב מהם במדרון ויורד לתוך יין שהיה כבר מע"ש אסור כל היין להסתפק ממנו בשבת משום דבר שיל"מ שהרי מקודם שנתערב היה בעין וניכר. סה"ת סי' רכ"ג:

יט) שם מתבטל ביין שבגיגית. נראה דאפי' נתנו ענבים שלמים בתוך היין בשבת עצמו ונתבקעו באותו שבת ג"כ מותר כי היכי דשרי ליתן בשבת שלג וברד לתוך הכוס או לתוך הקערה לקמן בסעי' ט' ב"ח ומשמע דאפי' לכתחלה שרי ליתן כמו שלג וברד דסעי' ט' וכ"כ המ"א שם. מיהו הט"ז שם חלק על הב"ח וכתב דאיסור גמור הוא דסחיטה הוא תולדה דדש ואסור אפי' כלאחר יד ואין היתר אלא בדיעבד יעו"ש וכ"פ הר"ז או' ד' אבל הא"ר או' ה' והתו"ש או' ח' השיגו על דברי הט"ז הנז' יעו"ש. וכ"פ ח"א כלל י"ד דשרי אפי' לכתחלה:

ך) שם מתבטל ביין שבגיגית. ומשמע דבעי ששים כדין לח בלח במינו אף בדרבנן בעינן ששים ולא אמרינן קמא קמא בטל. מש"ז או' ג' וא"כ כיון דלא ידעינן כמה יין יוצא מהענבים צריך להיות ביין שבגיגית ששים כנגד כל הענבים כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח סעי' ד' ואם לאו אין לשתותו בשבת:

כא) [סעיף ג'] מותר לשתותו. כיון שנתרסקו מבע"י, ב"י בשם המרדכי. מ"א סק"ו ונ"ל דצמוקין שחתכן ונתן עליהם מים וסוחטן בשבת חייב לכ"ע דהא לא אתי ממילא כידוע. ומ"מ נ"ל דאם נתן הצמוקין והיין לתוך משמרת או סודר מע"ש ומסתנן והולך בשבת אפ"ה מותר לשתות מאותו יין בשבת ודוקא שהסידר או המשמרת מגיע עד היין שבכלי בענין שתיכף כשיצא מן המשמרת אינו ניכר כלל ובטל ח"א שם:

כב) [סעיף ד'] מותר לסחוט אשכול ענבים וכו' וז"ל הרמב"ם פ"ח דין יו"ד ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא ונמצא כמפרק אוכל מאוכל אבל אם סוחט לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב עכ"ל ואי בעינן אשכול העומד לאכילה עיין בב"י שהביא בשם הכלבו פלוגתא בזה דלהראב"ד דוקא באשכול העומד לאכילה אבל למשקה אסור ולבעל השלמה בין עומד לאכילה בין עומד למשקה יעו"ש. אמנם מסתמיות דברי הרמב"ם הנ" והש"ע משמע דאפי' עומד למשקה שרי וכ"כ המאירי. וכ"מ מסתמיות דברי הפו':

כג) שם. מותר לסחוט אשכול וכו' עיין לעיל סי' ער"ב סעי' ב' ובדברינו לשם או' טו"ב:

כד) שם. לתוך קדרה שיש בה תבשיל וכו' מלשון רש"י משמע דבקערה אע"ג דיש בה אוכל אסור כיון דזימנין דלמשקה קאי אבל מדברי הש"ע ושאר פו' שלא הזכירו לאסור בקערה מוכח דלעולם כלי שיש בו אוכל מותר מט"י או' ג' וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל או' כ"ב דבכל כלי שיש בו אוכל מותר יעו"ש, וכ"ה דעת האחרונים:

כה) שם. כדי לתקן האוכל וכו' אבל אגוזים מרים וכיוצא אסור לשרותן במים בשבת להעביר מרירותם כיון דלא חזו לאכילה בלאו הכי. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ן' ברכ"י או' ב':

כו) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו' ודוקא לתוך האוכל אבל לתוך משקה אסור. עו"ש או' י"א. א"ר או' ו' תו"ש או' יו"ד. וה"ה תותים ורמונים כה"ג אסור. מש"ז או' ה':

כז) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו' אבל אם אין בה אוכל אסור לסחוט לתוכה אעפ"י שעתיד לערב בה אוכל. ר"ז או' ו וברמונים ג"כ כה"ג כל שאין אוכל בתוכה ממש אסור. מש"ז שם:

כח) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו' וג' דינין יש בענין זה לתוך האוכל מותר לכתחלה. לתוך המשקה או לתוך הכוס או לתוך הקערה סתם חייב חטאת אבל פירש דלאוכל קא בעי ליה פטור אבל אסור. הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרפ"א. י"א מ"ב בהגה"ט או' א' ברכ"י או' ד' ועיין לקמן בהגה לסעי' ז':

כט) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו' ואף שאין רוצה לאכול המאכל לאלתר שרי, תו"ש או' יו"ד:

ל) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו' אבל לחלוב הבהמה לתוך האוכל אסור כמ"ש לעיל סי' ש"ה או' פ"ב יעו"ש:

לא) [סעיף ה'] יש מי שאומר דה"ה לבוסר וכו' דהיינו ענבים שלו הגיעו לכפול הלבן. ר"ז או' ט' ועיין לקמן או' ל"ד:

לב) שם. ור"ת אוסר בבוסר, ואף דכלל מסור בידנו מגדולי האחרונים דכל פוסק שמביא סברא אחת בסתם ואח"כ אומר ויש מי שאומר וכו' דעתו לתפוס כאותה סברא שכתב בסתם ושכותב יש מי שאומר ויש מי שאומר דעתו לתפוס כיש מי שאומר האחרון אפשר דהכא שאני שלא אמר יש מי שאומר ויש מי שאומר אלא ור"ת איסר בבוסר ואולי דר"ל דסברת ר"ת יחידאה היא ואעפ"י שהסמ"ה לא הביא אלא סברת ר"ת וגם ריא"ז הכי ס"ל אפשר דשאר רבוותא כהר' יוסף ס"ל דשרי ואף אם נאמר דהרב לא פסיקא ליה מליתא וכתב ב' הסברות ולא הכריע אין ספק דלא לחנם כתב סברת המתיר אלא לומר דהרוצה לסמוך על הברא זו יכול לסמוך עליו. שכנה"ג בהג"בי או' ז' אמנם הר"ז שם הביא ב' הסברות וכתב דיש להחמיר. וכ"מ מדברי הפו' שנכתב באו' שאח"ז ופליגי בענין אם רוצה לאוכלו לאלתר משמע דבאינו אוכל לאלתר דעת כולם לאסור יעו"ש:

לג) שם. הגה הואיל ואינו ראוי לאכול. ואפי' האוכלו בטלה דעתו והוי כבורר אוכל מתוך פסולת טור בשם ר"ת. והביאו הט"ז סק"ד ומ"א סק"ז. וכתב שם הט"ז וא"כ אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סי' שי"ט לענין בורר עכ"ל, וכ"כ העו"ש או' י"ד, אמנם המ"א שם כתב על דברי העו"ש הנ"ז דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכא כדי לאכול לאלתר אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה וכן הטעם במחתך לאכול לאלתר כמ"ש סי' שכ"א סעי' י"ב ולהכי בקנון ותמחוי אסור לברור אפי' לאכול לאלתר וכן פסולת מתוך האוכל אסור ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' י"א וכן הסכים בנ"א כלל י"ד או' ג' לאסור אפי' לאכול לאלתר אלא שכתב שם טעם אחר משום דש יעו"ש. וכ"פ הבי"מ או' ס' והגם דהא"ר או' ח' מצדד להקל נראה דהנכון להחמיר:

לד) שם בהגה הואיל ואינו ראוי לאכול. ולפי מ"ש סי' ר"ב וביו"ד סי' מ"ד דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר לכן כתב רמ"א כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור מ"א שם. ור"ל הא שלא תלה רמ"א ז"ל בהגה טעם האיסור בגודל אלא באכילה לפי שאין אנו בקיאין כמ"ש סי' ר"ב סעי' ב' יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט' ולפי שלא נודע לנו שיעור פול הלבן אסור לסחוט ענבים לתוך אוכלים עד שיהיו ראוים לאכילה לרוב בני אדם.

לה) שם בהגה. הואיל ואינו ראוי לאכילה. וה"ה בשאר פירות שאינם ראויים לאכילה אסור לסחטן למימיהן. מ"א שם. א"ר או' ז' תו"ש שם. נ"א שם. בן א"ח פ' יתרו או' ד' ולכן פרי חמוץ שקורין בערבי דבדי"ב אסור לסחטו אפי' לתוך האוכל מפני שזה אינו ראוי לאכילה אבל פרי שקורין בערבי נארינג"א ראוי לאכילה הוא ומותר לסחטו לתוך האוכל וכן נוהגין בעי"ת בגדא"ד יע"א לסחוט פרי הנ"ז בתוך הביצים בשבת ונראה דשרי לסחטו גם לתוך כלי ריקן כדי להניח את המשקה באוכל או כדי לטבל במשקה פת וכיוצה אבל אסור לסחטו לתוך כלי ריק ולשתותו כמו שהוא. בן א"ח שם. ונראה הא שהתיר לסחוט הנארנג"א לתוך מאכל היינו אחר גמר בישולם כשמתאדם הקליפה שלהם שאז ראויים קצת לאכילה אבל קודם לזה בעודם ירוקים כעשבי השדה אין להתיר שאז הם חמוצים ביותר ואין ראויים לאכילה כידוע:

לו) [סעיף ו'] מותר לסחוט לימוניש. שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן לפי שאין דרך כלל לסחוט לימוניש לצורך משקה אלא לצורך אוכל, ב"י בשם תשו' הרא"ש ועוד כתב בב"י דאפי' לנוהגין לסחטו לתוך מים לשתותו שרי כיון שאין דרך לשתותו לבדו יעו"ש. והביאו מ"א סק"ח ומסתימת הש"ע משמע דאפי' לסחוט לתיך קערה ריקנית מותר וכ"כ שכנהג בהגב"י או' ד' אלא דיש פלוגחא בין הפו' דהא דשרי לסחטו לקערה ריקנית אי דוקא כדי לתתו אח"כ לתוך האוכל או אפי' לשתותו כמו שהוא דהמט"י או' ד' כתב דאפי' לשתותו כמו שהוא שרי אבל הנו"ש השיג עליו וכתב דלא שרי כ"א לתתו אח"כ לאכיל או לטבל בו אוכל כדמוכח בב"י יעו"ש. אמנם הדרב"ז בתשו' ח"א סי' יו"ד כתב אפשר דבמקום הרא"ש לא היו עושין מי לימוניש ולפיכך התיר אבל במצרים שעושים מהם משקה וממלאים מהם חביות ומוליכין למכור במקומות אחרים הרי הוא כמו תותים ורמונים של בית מנשיא שהיו סוחטין מהם בחול להוציא משקה ומשו"ה אסרו לסחוט אותם כל מקום בשבת ומפני קושיא זו למדתי לסחוט הלימוניש על הסוכר קודם שיתנו עליהם מים דהוי משקה הבא לאוכל ומותר ומיהו עי"ש שכתב טעם גם להמתירין והביאו הברכ"י או' ג' יעו"ש אבל המו"ק חלק על מרן בב"י ואסר לסחוט לימוניש לעשות משקה אף שמערבו במשקה אחר יעו"ש, והביאו המחב"ר או' ב' וכתב ולכן הנכון שמי שעושה לימונאדה שיתן הסוקר בכוס ועל הסוקר יסחוט הלימון ואח"כ יתן המים. וכ"כ ח"א כלל י"ד או' ד' חס"ל או' ב' ונתנו סי' והנה סל"ם מוצב בתחלה סוקר ושוב לימון ובסוף מים. רו"ח או' א' בן א"ח שם או' ה':

לז) וכן כשרוצה לאכול ביצים עם מי לימון לא יסחוט תחלה לתוך הקערה ואח"כ יתן הביצה אלא יתן הביצה תחלה לתוך הקערה ויעשנה חתיכות ואח"כ יסחוט הלימון בתוכה כדי שיהא משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי:

לח) ואם מותר לשפשף הידים בלימוניש בשבת להסיר הזוהמא. עיין שכנה"ג בהגב"י או' ה' שכתב דבלימוניש שכבר נסחטו לתוך האוכל יכול לשפשף ידיו בקליפתן שנסחטו בהיתר ואין כאן חששא לשמא יסחוט וכמו שהוא מנהג פשוט בישראל לשפשף הידים בקליפות הלימוניש והנראנגא"ש שנסחטו לתוך האוכל אבל לחתוך הלימוניש ולשפשף ידיו בלי סחיטה לתוך האוכל יש לחוש לסברת האוסרים יעו"ש. והביאו א"ר או' ט"ז:

טל) שם מותר לסחוט לימוניש. ולימוני"ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות דסעי' ז' מ"א סק"ח. א"ר או' ד' תו"ש או' י"ב. ופשוט דשרי לסחוט אותם לרכך המאכל כמו בשאר פירות דהוי למתק הפרי. תו"ש שם:

מ) שם מותר לסחוט לימוניש. ולענין לסחוט תפוחים נ"ל דאותם שסוחטין כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי. ואע"ג דשותה מה שיוצא ממנו מ"מ לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך. ט"ז סק"ה. וכ"כ הנה"ש או' ד' דיש להקל להתיר לסחוט רמונים ותפוחים למתק יעו"ש. אבל הח"מ או' ה' כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאין לסמוך להקל וגם נראה כל שסוחט כ"כ עד שיוצא משקה ממנו כדי לשתות אין זה למתקן כלל יעו"ש ולפי מ"ש לעיל או' ט' דעתה עושין ממנו חביות למשקה ודאי דאסור לסחוט כדי לשתות ואע"ג דאינו מכוין כ"א למתק. וכ"מ מדברי הט"ז עצמו שכתב מפני שאינו עומד לכך משמע הא עומד לכך אסור ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיטא דשרי דהא סוחט כל האוכל ממנו ולא להוציא מימיו ממנו. ט"ז שם. א"ר או' ד' ר"ז או' ט"ו:

מא) [סעיף ז'] לסחוט כבשים וכו' משקה הצף עליהם והנבלע בהם. ב"י בשם רש"י

מב) שם אם לגופם וכו' כלומר לרכך אותם או משום מתיקת הפרי סוחט מימיהם מהם וא"צ למימיהן עו"ש או' י"ז. וכן תותים שרי למתקן א"א או' ט':

מג) שם אם לגופם וכו' דכיון דא"צ למימיהן לא הו"ל מפרק כלל. ולא דמי לזתים וענבים דרוב העולם סוחטין אותם למימיהן. ואם צריך למימיהן אסור. והא דשאר פירות מותר לסחוט אפי' למימיהן משום דאין שם משקה עליו משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם מ"א סק"ט:

מד) שם אם לגופם וכו' וה"ה דמותר לכתחלה לסחוט מיני לאקשי"ן משומן הנבלע בהם אם הוא עושה מפני שאינו יכול לאוכלן מפני שומן הרבה שבהם דרישה:

מה) שם אפי' סוחט לתוך קערה וכו' פי' ל"מ דאם סוחט לתוך אוכל או אם זורק המשקה לאיבוד דפשיטא דמותר אלא אפי' לתוך הקערה מותר והטעם מבואר דלא יהא אלא שאר פירות דמשקה גדל מהם דמותר לסחוט לכתחלה לצורך עצמן למתק מכ"ש שלקות וכבשים שאין המשקה גדל בהם דפשיטא דמותר. עו"ש או' ח"י:

מו) שם אפי' סוחט לתוך קערה וכו' ודוקא לצורך שבת אבל לצורך מו"ש אסור גמרא:

מז) שם שיש בה אוכל וכו' דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל. וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל. סמ"ק אבל לתוך המשקין אסור. מ"א סק"י. תו"ש או' י"ד. ר"ז או' י"ג:

מח) שם אבל אם אין בה אוכל אסור. אבל חיובא ליכא בהם. ולא משום שאין המשקין יוצאין מגופם דהא בסעי' ט"ו נמי אין המשקין יוצאין מגופם ואפ"ה חייב עליה מדגזרו שם שמא יסחוט משמע דאית ביה חיובא אלא הטעם כתבו התו' משום דאין חייבין מה"ת אלא על דריכת זתים וענבים בלבד ולכך אינו חייב עליהם אלא דמדרבנן מיהא אסור כיון שהיו עליהם שם משקה מקודם אבל סתם פירות מותר לסחוט אותם כמ"ש סעי' א' חו"ש או' ט"ו:

מט) שם אבל אם אין בה אוכל אסור ואעפ"י שעתיד לערב בהאוכל אסור. א"א או' יוד' ר"ז או' י"ב. ועיין לעיל או' כ"ז. ואם יצאו מעצמן מותרין. מש' ז' או' ו':

נ) שם ולר"ת כל שהוא צריך למימיהן חייב חטאת. דפסק כר' יוחנן דס"ל דזה דמי למ"ש סעי' ט"ו ולדידיה אפשר דהא אמרינן לא אמרו אלא בדריכת זתים וענבים בלבד ה"ד במשקין של עצמן ולא במשקין הבלועים גם אפשר דפליג ר' יוחנן על מילתיה דרב דס"ל לא אסרה תורה אלא בדריכת זתים וכו' ופסק כר' יוחנן. תו"ש או' י"ז:

נ) ודע דהגירסא הכתוב בש"ע ולר' תם הוא ט"ס וצ"ל ר' חננאל שהרי ר"ת הוא מכת הפו' כשמואל גבי אשכול וכדמוכח לעיל סעי' ה' גבי בוסר דלא אסר אלא מטעם דאינו ראוי לאכילה יעו"ש. מט"י או' ה' וכ"כ העו"ש או' כ"א והתו"ש או" ט"ז והמש"ז או' ו':

נא) שם אפי' סחט לקדירה וכו' דס"ל דמסתם ר' יוחנן ולא חילק בין קדירה לקערה משמע דס"ל דאין לחלק והיינו דמסיק רמ"א וכתבו לדבריו וכו' תו"ש, או' ח"י:

בנ) שם הגה ולדבריו הסוחט אשכול וכו' מבואר בפוסקים דבעלי סברא זו פליגי בדין אשכול דסעי' ד' וכמ"ש ההגה ולא היה צריך לכתבו אלא כיון דסתם הש"ע סעי' ד' הייתי מחלק דהתם הוי לתקן האוכל והכא א"צ אלא לצורך המשקה קמ"ל דר"ח פליג ג"כ בהך וזהו לשון נמי שכתב ההג"ה וכ"כ הט"ז יעו"ש והוא פשוט. ועל כל פנים דעת הש"ע להקל דסתם כאן ובסי' תק"ב גבי היתר חליבה ביו"ט כדעת המתירין. מט"י שם. וכ"כ הא"ר או' ט' דהב"י והב"ח ואחרונים הסכימו לסברא ראשונה. מיהו הח"א כלל י"ד או' י"ג כתב דנכון ליזהר בספק איסור תורה:

גנ) [סעיף ח'] הסוחט דג לצירו. כלומר להוציא צירו. רש"י ועיין לקמן או' נ"ו:

דנ) שם הסוחט דג לצירו וכו' דנבלע בו נמי משקין דעלמא להכי דינו כסוחט כבשים ושלקות. תו"ש או' י"ט:

הנ) שם הסוחט דג לצירו וכו' דלאו אוכל הוא וכן שלקות. רש"י ואפ"ה אסור כיון שהיה שם משקה עליו מקודם משא"כ בשאר פירות כמ"ש סעי' א' מ"א ס"ק י"ב:

ונ) שם הסוחט דג לצירו וכו' משמע שכבוש בחומץ הא צירו מגופו מותר. א"א או' י"ב. ומ"ש רי"ז דדג לצירו מותר לסחטו וכתב עליו המ"א שם דצ"ע ליישב דבריו כתב הא"א שם דהיינו לצירו מגופו דשרי:

זנ) [סעיף ט'] השלג והברד אין מרסקין אותם וכו' ופרש"י הטעם משום דקמוליד בשבת ודמי למלאכה שבורה מים הללו אבל הר"ן כתב הטעם דמשום סרך מלאכה נגעו בה. אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדים לאכילה וכ"מ מדברי הרמב"ם פכ"א. וכן דעת המחבר דמהתיר בסמוך להניחם בחמה וכו' ואי משום נולד הוא נאסר אפי' הניחם בחמה ונפשרו וכ"כ ב"י בהדיא. עו"ש או' כ"ד:

חנ) שם. אין מרסקין אותם וכו' וכתב ב"י דוקא שמרסקין בחתיכות קטנות כדפירש"י אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפ' אם יזובו קצת מים עי"ז דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד. ט"ז סק"ז. עו"ש או' כ"ה. תו"ש או' כ"א ר"ז או' יו"ז:

נט) שם אבל נותן הוא לתוך כוס וכו' משמע דלרסק בידים אסור אבל הרמב"ן והר"ן והרמב"ם והמ"מ כתבו בשם התוספתא דאפי' לרסק בידים לתוך הכוס שרי דטעם האיסור שמא יסחוט פירות העומדים למשקין וכיון שנתערב במים לא גזרו. מ"א ס"ק י"ג תו"ש או' כ"ב וכ"פ ח"א כלל י"ד או י"א. אבל הלבוש פסק כדברי הש"ע. וכ"פ הר"ז או' ט"ו. וכ"כ הרב בן א"ח פ' יתרו או' ט' ואע"ג דרבים וגדולים המה המתירים בזה מ"מ כיון דמרן ז"ל דעתו כדעת האוסרין לרסק אפי' בתוך כוס המים וכ"ה דעת קצת האחרונים הכי נקטינן:

ס) יגורט"י שקורין בערבי לב"ן שהוא חלב קפוי ויבש ומניחין עליו מים וממחין אותו ע"י כף עד שחוזר כמו חלב עיין רב פעלים ח"ג סי' י"ד ובספרו בן א"ח פ' יתרו או' י"ג שכתב שזה דינו כמו שלג וברד שנתנו עליהם מים דלדעת מרן ז"ל אסור לרסקו בידים ולדעת הרמב"ן ודעמיה שכתבו בשם התוספתא שרי וע"ה כתב דאסור להמחותו במים בשבת מאחר דלדעת מרן אסור ורק במקום שנהגו להתיר אין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו שהם רבים וגדולים ואך המחמיר תע"ב וכתב דכן הדין בסוכר למחותו בתוך המים בשבת אלא שכתב דיש להקל יותר בסוכר דלצורך אורחים אין להחמיר יעו"ש ומ"מ נראה דאם אינו מרסקו בכף אלא רק מנענעו כדי שימחה במהרה לכ"ע שרי. ולרסק סוכר יבש בלי מים פשיטא דשרי דאוכלא הוא:

סא) שם והוא נימוח מאליו וכו' דמשום נולד ליכא כיון שאינו ניכר ושרי אף לדעת המחמירין בסי' שי"ח סעי' ט"ז גבי שומן דהתם השומן צף למעלה וניכר בפ"ע. ומשום משקין שזבו ליכא למיסר דכיון שנתערב במים ואינם בעין ל"ג ביה אטו שמא יסחוט פירות העומדים למשקין תו"ש שם:

סב) שם וכן אם הניחם בחמה וכו' ואפי' לכתחלה שרי. הגרע"א. וכ"כ הר"ז או' ט"ז:

סג) שם אם הניחם בחמה וכו' דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו דהני בעודם קרושים תורת משקין עליהן לכל דבר. ב"י. לבוש. ולפי מ"ש רמ"א סי' שי"ח סעי' ט"ז גם הכא אסור משום נולד אלא א"כ הוא מעורב במים ר"ן. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' כ"ג. וכבר נתבאר שם בהגה דבמקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה וכתבנו שם באו' קס"ו דכ"ה דעת האחרונים. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' ע"ז שהעיקר כסברא ראשונה רק לכתחלה נוהגין להחמיר. וע"כ ה"נ לכתחלה יש ליתן בתוכו מים ואח"כ יניחנו בחמה או כנגד המדורה אבל אם אין לו מים והוא נצרך אליו לשתות או לדבר אחר שרי להניחו בחמה כמו שהוא בלא מים:

סד) שם או כנגד המדורה וכו' במקום שאין יכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו כמ"ש לעיל סי' שי"ח סעי' י"ד. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' ט"ז:

סה) [סעיף יוד'] מותר לשבר הקרח וכו' שהרי אינו בורא מים בזה. ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזו מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות וכו'. מרדכי ס"פ במה טומנין. ט"ז סק"ח. מ"א ס"ק ט"ו. ונ"ל דבנהר או באר אסור. מ"א שם. וה"ה מקוה או כלי שמחזיק מ' סאה דיצא מתורת כלי כמ"ש רסי' שי"ד. מחה"ש. מיהו הא"ר או' ט"ו כתב דאפי' בנהר או באר מותר דלא כמ"א. וכן התו"ש או' כ"ד כתב להוכיח דמותר וכתב וכבר נהגו להתיר אותן הטובלין בשבת לצורך מצוה ואין מי שמוחה בידם יעו"ש. וכן המאמ"ר הסכים להתיר יעו"ש. אמנם הא"א או' ט"ו כתב על דברי הא"ר הנז' דאינו מוכרח. וכן המחה"ש שם פקפק בהוכחת התו"ש יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ח"י כדברי ט"א. וכ"פ החס"ל או' ז' וכ"פ הרב בן א"ח פ' יתרו או' יו"ד אלא שכתב דרק הטובלים בשבת לצורך מלוה יש לסמוך על המתירין וכמ"ש התו"ש דכבר נהגו להתיר יעו"ש. ונראה דה"ה דאם אין לו מים לצורך נעילה שרי משום צורך מצוה. וכן אם אין לו מים לשתות ומצטער בצמא שרי די"ל במקום צער לא גזרו:

סו) וכתב בשו"ת ח"ס חא"ח סי' פ"ט שעלה על דעתו לומר דאפי' הקרח שבכלי דמותר לכ"ע לשבור אפ"ה אסור לטלטל אח"כ השברי קרח דהוי כמו שברי כלי שנשבר בשבת והניח בצ"ע יעו"ש. אבל בשו"ת מאמ"ר סי' ב' כתב דקרח הוא דבר הניטל בשבת ומותר לטלטלו גם בכה"ג יעו"ש:

סז) [סעיף יא'] צריך ליזהר בחורף שלא יטול וכו' שלא יבא לידי ריסוק:

סח) שם ואם יטול. כגון שאין לו מים אחרים:

סט) שם יזהר שלא ידחקם וכו' ולפי מ"ש סעי' ט' שרי מ"א ס"ק ט"ז. ור"ל דהש"ע שכתב יזהר שלא ידחקם וכו' לשיטתיה אזיל דס"ל בסעי' ט' דלרסק בידים אפילו לתוך מים אסור אבל לפי מ"ש שם המ"א ס"ק י"ג בשם הרמב"ן דלתוך המים אפילו לרסק בידים שרי ה"ה הכא דהא מתערב עם מי הנטילה מחה"ש, אמנם הח"מ או' ו' כתב על דברי מ"א הנ"ז דלא דמי להתם ואפי' להרמב"ן הכא אסור יעו"ש ובל"ה כבר כתבנו שם או' נ"ט דאנן ק"ל להחמיר כדברי הש"ע וא"כ ה"ה הכא צריך ליזהר שלא ידחקם וכו' כדברי הש"ע:

ע) [סעיף יב'] יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח. לפי שהוא נימוח והוי נולד. כ"כ הטור בשם בה"ת. מיהו עיין לעיל או' ז"ן גבי שלג וברד שכתבנו עוד שני טעמים בשם הר"ן וכתבנו שם דמרן ז"ל לית ליה טעמא דנולד אלא טעמא דהר"ן יעו"ש וא"כ ה"נ לית ליה טעמא נולד והא דפסק כאן הדין של בה"ת צ"ל דס"ל כוותיה ולא מטעמיה. כ"כ האחרונים:

עא) שם שלא ישפשף ידיו במלח. בין מלח שחופרין בקרקע דאוכלא הוא לענין זה ובין מי מלח שלנו דמשקה הוה. מש"ז או' ט':

עב) שם שלא ישפשף ידיו במלח. ומשמע דמותר להשליך מים במלח ואח"כ נוטל ידיו מהם כמ"ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהיה אסור מחמת מי מלח הנזכר סי' שכ"א. ט"ז סק"ט. וכ"כ האחרונים ומ"ש רק שיזהר וכו' ר"ל שלא יעשה הרבה או ליתן שני שלישים מלח וכמ"ש ס"י שכ"א סעי' ב' יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' שכ"ו סעי' יו"ד בהגה:

עג) שם שלא ישפשף ידיו במלח. וכשם שאסור לשפשף ידיו במלח כך אסור לשפשף כלי במלח לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה אבל אם נתן מלח במים עד שנימוח מאליו בתוך המים מוחר להדיח כלים באותם המים כמ"ש לקמן סס"י שכ"ג יעו"ש:

עד) שם שלא ישפשף ידיו במלח. וכ"ש בבורית (שקורין בערבי צאבו"ן) כ"כ מור"ם ז"ל לקמן בהגה סי' שכ"ו סעי' יו"ד. וכ"כ בס' הזכרונות דף נ"א והביאו כנה"ג בהגה"ט סי' זה וכ"כ בס' מעשה רוקח על הרמב"ם ה"ש פכ"ב דין י"ג דמכאן יש ללמוד איסור הרחיצה בשבת בבורית שקורין סאבון דהרי ממרח וממחק בהכרח שהוא אב מלאכה ופסיק רישיה דניחא ליה וכ"כ הפו' והוא פשוט יעו"ש ועיין עוד לקמן סי' שכ"ו או' מ"ג

עה) [סעיף יג'] דורס שלג ברגליו וכו' נראה דאע"ג דח"א שלא יהיה נימוח והוי פסיק רישיה מ"מ לא גזרו בזה כיון דא"א להזהר מזה בימות החורף דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימוס השלג שם. ט"ז סק"י והלבוש כתב משום דהו"ל דבר שאין מתכוין ואינו פסיק רישיה. וכ"כ התו"ש או' כ"ז והר"ז או' ך'

עו) [סעיף יד'] מתיר להטיל מי רגלים בשלג. שדומה לדריסת הרגלים שדורס אותו ברגליו ואינו חושש. טור:

עז) שם והרא"ש היה נזהר, שאינו דומה לדריסת הרגלים כי ע"י השתן ודאי נימוח. טור. וכתב רש"ל יש קצת ראיה לאיסור דהא בסי' שכ"ו אסרו לחמם ידים אחר נטילה אעפ"י שלא נתכוין כלל לחמם המים חשיב ליה פסיק רישיה ואסור וה"נ דכוותה עכ"ל והביאו הב"ח אבל הט"ז ס"ק י"א כתב דלפי מ"ש בסמוך (לעיל או' ע"ה) ודאי הוי הדריסה פסיק רישיה ואפ"ה לא גזרו ה"נ בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג ולא דמי לחימום ידים שאפשר להיות זולתו גזרו בו עכ"ל וכן הא"ר או' י"ד השיג על דברי רש"ל הנז' וכתב דיש להקל יעו"ש ומ"מ משמע מדברי הט"ז הנז' דהיכא דאפשר יש ליזהר. וכ"פ א"ר שם. ר"ז או' ך':

עח) שם והרא"ש היה נזהר. ולא דמי לסעי' ט' דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קעביד מעשה. מ"א ס"ק י"ז:

עט) שם והרא"ש היה נזהר. אבל בזרעים מותר להטיל מי רגלים כמ"ש לקמן סי' של"ו סעי' ג' יעו"ש:

פ) [סעיף טו'] אסור לפרוש סודר ע"פ החבית. בגמ' פרש"י שיש בו יין וכבר נת' זה כמה פעמים דבשאר משקין לא גזרו שמא יסחוט אח"כ והטעם כיון שאין מלבנים את הבגד למה לו לסחטו דבשביל משקין המועטים שנבלע בו ודאי לא יסחוט דלמה הם לו ולפ"ז תקשי על פרש"י וצ"ל דרש"י ס"ל כהר"ן דהיין מלבן אך לפי מ"ש הש"ע סי' שי"ט סעי' יו"ד וסי' של"ד סעי' כ"ד דיין הוי כשאר משקין א"כ צ"ל דמיירי הכא במים דוקא. חו"ש או' ל'. וכ"מ מדברי הטור והלבוש דמיירי בחבית של מים וכ"כ הר"ז או' כ"א. מיהו כבר כתבנו לעיל סי' שי"ט או' פ"ז דיש להחמיר ביין לבן משום דכן כתבו קצת מן האחרונים יעו"ש. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' הנ"ז אבל לפרוש סודר על חבית שיש בו שאר משקין מותר. ר"ז שם:

פא) שם שמא יבא לידי סחיטה. ר"ל שיסחוט הסודר מהמים שנבלע בו ע"י הכלי שהניח עליו וה"ה אם החבית מלאה ואפשר שתשרה הסודר המונח עליה אסור לפרוש עליה סודר אפי' אם אינו מניח עליה כלי שדולין בו משום שמא תשרה ממים שבחבית ויבא לסחטה כ"מ מדברי הרמב"ם פכ"ב דין ט"ו. ועיין לקמן או' פ"ה:

פב) שם שמא יבא לידי סחיטה. כלומר ואז יתחייב מדאורייתא וכ"כ הטור בהדיא ודלא כמו שפרש"י דכל שאין המשקה גדל בו אינו חייב עליו. עו"ש או' ל':

פג) שם אבל בגד העשוי לפרוש עליו וכו' משום דבגד העשוי לפרוש על חבית לא קפיד עליה אם הוא שרוי שהרי לכך עשוי והלכך לא אתי לידי סחיטה. כך פרש"י ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם פכ"ב. ב"י. עו"ש או' ל"א:

פד) שם אבל בגד העשוי לפרוש וכו' פי' וגם משום ליבון ליכא דכיון דעשוי לכך אינו חושש לליבונו וכדלעיל סי' שי"ט סעי' יו"ד גבי משמרת. עו"ש או' ל"א. ועיין בדברינו לשם או' פ"ה:

פה) שם אבל בגד העשוי לפרוש מותר וכו' ומיירי בענין דליכא איסור משום אהל וכמ"ש לעיל סי' שט"ו סעי' י"ג יעו"ש:

פו) שם. שאינו חושש עליו לסחטו. ומ"מ בגד שנשרה אפי' במשקין שאין מלבנין אסור לסחטו משום איסור מפרק שהוא תולדות הדש כמו שסחיטת פירות אסורה משום מפרק אלא שאינו חייב על סחיטה זו אלא א"כ צריך למשקין הנסחטין מהבגד אבל אם א"צ למשקין הנסחטין ואינו סוחט אלא כדי לנקות הבגד אין זה דומה לדישה כלל שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק מהשבלים לפיכך אין בסחיטה זו איסור מה"ת אלא מד"ס ולכן לא גזרו שלא לשרות בגד במשקין שאין מלבנין משום גזירה שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק כיון שאינו חייב אלא א"כ צריך למשקין הנסחטין וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין. שיסחטו מפני שאינן חשובים כלום ואין דרך כלל לעשות כן. ר"ז או' כ"א:

פז) ואם נשבר הכלי עם משקין אסור לתת לתוכן בגד כדי שיבלע בו המשקה לסחטו ואפי' אם דעתו להמתין לסחטו עד מו"ש אסור דגזרינן שמא יסחוט בשבת כיון שעושה בשביל המשקה אבל אם נשפכו יין ושאר משקין על כלי עץ מותר לנקותו ולקנחו במפה ולא גזרינן שמא יסחוט דכיון דמשליך המשקה לאיבוד אין בו איסור דאורייתא ומ"מ אסור לסחוט. אבל אם נשפך מים אסור לקנחו במפה שמפקיד עליו דחיישינן שמא יסחוט וחייב משום מלבן אבל בשאר משקין חוץ ממים לא שייך בו ליבון שאין דרך כביסה בשאר משקין אלא דסחיטתו אסור משום דש וזה לא שייך אלא כשצריך למשקה משא"כ במים אפי' כשסוחט המים לאיבוד מ"מ יש בו משום ליבון. ח"א כלל י"ד או' י"ב. ועיין לקמן או' ק"ו:

חפ) [סעיף טז'] אסור להדק מוכין וכו' הנה לדעת הרמב"ם והרמב"ן דס"ל דסוחט חייב משום מלבן צ"ל דמיירי כאן בפך מלאה מים דאיכא משום מלבן דאם לא כן למה יאסר דהרי כבר כתב הש"ע דבשאר משקין ליכא משום מלבן. אבל לדעת הרשב"א שהובא בהה"מ דסבר דבמשקין דליכא משום ליבון איכא משום דש מיירי כאן בכל המשקין דחיישינן שמא יסחוט ויתחייב משום דש. ומיהו לשון הש"ע שכתב מלאה משקין משמע דמיירי בשאר משקין וע"כ חיובו משום דש. ואע"ג דמדאורייתא אינו אסור אלא אם אין המשקה הולך לאיבוד מ"מ מדרבנן אסור בכל ענין. והכא אסור מפני שקרוב הדבר שיבא לידי סחיטה והו"ל כפסיק רישיה דאסור אפי' באיסור דרבנן. עו"ש או' ל"ב. מיהו הא"א או' ח' כתב אפשר שיזוב לתוך הפך ואיכא חיוב מה"ת. וכ"כ הר"ז או' כ"ב:

טפ) שם. משום סחיטה. פי' דכשמהדק והוא לח הוא נסחט. מ"א ס"ק ח"י. תו"ש או' ל"א. ואפ' שאינו מתכון מ"מ פסיק רישיה ולא ימות הוא כשיהדק היטב ולכן אסרו להדק כלל שמא יהדק היטב, ר"ז שם:

צ) [סעיף יז'] ספוג וכו' ידוע הוא כמו צמר נעשה לחוף הים ושואף המים. הרמב"ם בפי' המשנה. וערוך פירש שהוא על עין דג גדול שלא יראה העולם ויחריבו. א"ר או' ח"י. ועיין לקמן סעי' ח"י בהגה:

צא) שם. ספוג אין מקנחין בו. דכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו. רש"י. ולענין טלטול עיין לקמן או ק"ב:

צב) שם. אלא א"כ יש לו בית אחיזה. שלא יסחוט. הרמב"ם פכ"ב דין ט"ו. אבל הראב"ד בהשגות שם הקשה ע"ז דביש לו בית אחיזה מאי הוי דא"א לקנוח בלא סחיטת וכתב דכיון שיש לו בית אחיזה הו"ל כצלוחית מליאה מים שמריק ממנה מים אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסחטו עכ"ל. והביאו ב"י ומ"א ס"ק י"ט וכתב עליו המ"א וצ"ע כיון דא"א לקינוח בלא סחיטה למה התירו לקנח באלונטית כמ"ש סי' ש"א סעי' מ"ח וכתב דצ"ל דוקא בספוג א"א לקנות בלא סחיטה יעו"ש:

צג) שם. גזירה שמא יסחוט. וכ"ה לשון הטור והלבוש. והקשה המ"א שם כיון דספוג עשוי לכך למה לי למגזר שמא יסחוט כמ"ש סעי' ט"ו וסי' ש"א סעי' מ"ח. ועוד תימא דבגמ' פריך אספוג והא ק"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר ומשני פסיק רישיה הוא א"כ אין הטעם משום גזירה וצ"ע עכ"ל. ונראה לפרש כי ידוע שהספוג של קינוח לפעמים יהיה נגוב ואח"כ מתלחלח מן הקינוח ופעמים יהיה מלוחלח בל"ה ותיכף הוא נסחט ממילא בין אצבעותיו מחמת הקינוח וכמ"ש לעיל או' צ"א בשם רש"י. ובזה מתורץ קשיית מ"א דקשיא א' שהקשה כיון דעשוי לכך למה לי למגזר שמא יסחוט וכו' י"ל דשם לא גזרו שמא יסחוט היינו משום דכיון שאין מקפיד עליו לא יבא לסחטו אבל הכא לא משום הקפדה יבא לסחטו אלא ממילא הוא נסחט ע"י הקנוח כנ"ז ולכך חיישינן. ולקשיא ב' שהקשה דבגמ' משום פסיק רישיה ולא משום גזירה. י"ל דפסיק רישיה היינו כשהוא מלוחלח מקודם דתיכף הוא נסחט ע"י הקינוח אבל כשהוא נגוב ובא לקנח בו ליכא עתה פסיק רישיה אלא עד שילוחלח מרבוי המים ואח"כ יסחט ולמה אסרו לסחוט בו דהמשנה לא חילקה בין נגוב לשאינו נגוב אלא משום גזירה שמא יתלחלח הרבה ויסחוט. ולזה כתבו הטור והש"ע גזירה שמא יסחוט לכלול אפי' נגוב דשמא אח"כ יתמלא מים ויסחוט ואח"כ ראיתי שכ"כ בא"ר או' י"ט יעו"ש, ועיין עוד בח"מ ותו"ש ונה"ש שתירצו עוד תירוצים אחרים יעו"ש:

צד) [סעיף חי'] לסתום נקב שבדפנה וכו' היינו שכורכין סביבות הברזא חתיכת בגד או נעורת של פשתן ופוקקין בה הנקב שבדופן החבית. ב"י. באה"ג. ר"ז או' כ"ד:

צה) שם. יש מי שמתיר. בין להסיר אותה בשבת או להחזירה. ב"י בשם רי"ו:

צו) שם. אעפ"י שא"א שלא יסחוט. מנעורת הפשתן ממשקה הבלוע בו ע"י סתימת הברזא בנקב או בהסרתה והוי פסיק רישיה:

צז) שם. והוא שלא יהא תחתיו כלי, כדי שמשקה הנוטף ילך לאיבוד ואז הוי פס"ק רישיה דלא ניחא ליה ומותר כמ"ש בש"ע. וזהו דוקא בסוחט פירות וכדומה דלא אסיר אלא משום מפרק שהוא תולדה דדש אבל בסוחט בגד מן המים דאיכא נמי משום מלבן אסור אפי' אם המים הולכין לאבוד. חס"ל או' ה'. ועיין לעיל סי' ש"ב סעי' ט':

צח) שם. הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ומותר. הוא דעת הערוך שהביא התו' והרא"ש. ודוקא בדופנה אבל למעלה הוי פסיק רישיה דניחא ליה ואסור גם לדעת הערוך כמ"ש לעיל סעי' ט"ז. תו"ש או' ל"ד:

צט) שם. הוי פסיק רישיה וכו' ודוקא בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורים גם להערוך פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור. מ"א סק"ך בשם הרא"ש. תו"ש שם:

ק) שם. וחלקו עליו וכו' היינו התו' והרא"ש דס"ל דהא דאיתא בש"ס לחלק בין היכא דניחא ליה היינו לענין חיובא משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה אבל איסורא מיהא איכא. ולר' יהודה דס"ל דמלאכה שא"צ לגופא חייב עליה אז גם בפ"ר דלא ניחא ליה ג"כ חייב עליה ולפ"ז מ"ש המ"א ס"ק כ"א דחיובא ליכא לכ"ע אינו מדוקדק דלדעת הרמב"ם דפסק כר' יהודה ודאי איכא נמי חיובא עיין סי' שי"ו וסס"י של"ד שהביא הש"ע דעת הרמב"ם בזה. (והיינו לפי' הכ"מ פ"ז דשגגות אבל הל"מ הוכיח שם דגם לדעת הרמב"ם אינו חייב במלאכה שא"צ לגופה אלא דוקא כשמתכוין לכך אלא שאין מכוין לתכליתה כגון כבוי דמכוין לכיבוי אלא שאין מתכוין לעשות פחם יעו"ש) ודע דבפ"ר דניחא ליה גם לר"ש איכא נמי חיובא דאנן סהדי דניחא ליה בהכי והוי כמלאכה הצריכא לגופא כמ"ש התו' בכירה דף מ"א ע"ב. תו"ש או' ל"ה.

קא) שם מידי דהוי אספוג וכו' וס"ל כמ"ש סעי' י"ז בשם הראב"ד דאפי' היה כלי תחתיו שרי דהוי כמוריק מצלוחית. מ"א ס"ק כ"ב. תו"ש או' ל"ו. ר"ז או' כ"ד. ועיין לעיל או' צ"ב:

קב) שם מידי דהוי אספוג וכו' וטלטול הספוג לצורך גופו ומקומו מותר דמלאכתו לאיסור באין בית יד הא יש בית יד מחמה לצל נמי שרי. א"א או' כ"ב ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' ג' וסעי' ד':

קג) שם ולפי שאין טענה זו חזקה וכו' דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני בסעי' י"ז דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה. ט"ז ס"ק י"ב. ולפי מ"ש לעיל או' צ"ב בשם הראב"ד דאעפ"י שא"א לקינוח בלא סחיטה שרי צ"ל מהאי טעמא אין הטענה זו חזקה די"ל דהברזא לא מקרי בית יד או שלא רצה לסמוך הש"ע על הראב"ד נגד רש"י והרמב"ם. מחה"ש ס"ק כ"ב:

קד) שם שלא יהא כלי וכו' וגם צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא. ט"ז שם. א"ר או' כ"ב ובס' הזכרונות כתב שראה בכמה מקומות שמשתמשים בברזות של נחושת בלי נעורת כלל משום חשש איסור' א"ר שם. ומ"ש שם הט"ז דמנהגינו כדיעה קמייתא וכו' כבר השיג עליו הא"ר שם ועוד אחרונים:

קה) שם שלא יהא כלי וכו' ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסוחט משקין תולדה דדש הוא ואינו אסור אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכין לאיבוד. מ"מ פ"ט ורשב"א וריב"ש סי' של"ד. אבל הר"ן ספי"ד כתב דמ"מ אסור מדרבנן. מ"א ס"ק כ"ג תו"ש או' ל"ח. ומ"מ אם אינו מניח כלי תחתיו יש להקל משום דאיכא ג' צדדין להתיר א' דעת המ"מ והעומדים בשיטתו דבל"ה כה"ג אפי' איסור דרבנן ליכא. וגם להר"ן דמ"מ איכא איסור מדרבנן יש סברא ב' לסמוך על הערוך דכיון דאין כלי תחתיו והמים הולכין לאיבוד הוי פ"ר דלא ניחא ליה. ועוד סברא ג' דיש לסמוך על הראב"ד והוי כספוג שיש לו בית אחיזה דאפי' סוחט שרי דהוי כמריק מכלי. מחה"ש:

קו) שם שלא יהיה כלי תחת החבית וכו' הר"ן ושאר פו' ביארו דיש ב' מיני סחיטה הא' הוא משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומשו"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין. ולענין הלכה פסק הטור והש"ע סי' שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן ונ"ל לחלק דביין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבא מאדים הבגד. ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא שלדיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומשו"ה אם נשפך שכר או שאר משקין שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוי תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יכול לתקן אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור על ידו המשקה שנשאר על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרור בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדיעה האחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר אבל אם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפי' בסכין דהוי מכבס. ט"ז ס"ק י"ב. מיהו מ"ש הט"ז לאסור לשאוב בכף אע"ג דאח"כ משליכו לאיבוד חלק עליו הא"ר או' כ"ב וכתב דגם בכף כשאין נוטל בכח לא הוי מפרק ועוד כיון שדעתו להשליכה לאיבוד יעו"ש. אבל המש"ז או' י"ב כתב דאע"ג דלא ניחא ליה ולית כאן משום דש י"ל דאסור מדרבנן מכח מראית העין דהרואה יאמר שרוצה לשתות המשקה ששואב בכף יעו"ש. והנה"ש או' יו"ד כתב כיון דאם יגרור בכח ע"י כף יש איסור דאורייתא אפי' אינו גורר בכח אסור מדרבנן אבל ע"י סכין דבכח נמי אינו אלא מדרבנן באינו גורר בכח שרי לכתחלה יעו"ש וא"כ כיון שאחרונים יישבו דברי הט"ז יש להחמיר. ועיין עוד מזה לעיל או' פ"ו ואו' פ"ז:

קז) ומ"ש עו"ש הט"ז דאם נשפך מים ויין לבן אסור לגרור אפי' בסכין דהוי מכבס אפשר אף שאין בכח אסור דכשגורר למקום יבש שרייתו זהו כבוסו או דגזור אטו בכח ויהיה חיוב תורה. מש"ז שם:

קח) ואם נפל משקין צבועין על המפה אסור לגרור בסכי' דבמקום שלא נפל שם יהיה צובע כבסעי' ך' מש"ז שם:

קט) והא דבשאר משקין לא שייך ליבון היינו באין עליו ליכלוך אבל ביש עליו ליכלוך י"ל אף בשאר משקין אסור דהוי ליבון מליכלוך. מש"ז שם. יש נוהגין כשנפל טינוף על מלבוש וכדומה ירחצו אותו באופן זה שיעבירו עליו המים או ינענעו אותו במים עד שיוסר הטינוף ולא יסחטו אותו אלא יניחוהו עד שיבש וסוברין שמותר בכך מחמת דאין סוחטין אותו ובאמת הוא איסור גמור וזה טעות בידם שהוא מלאכה גמורה. כ"כ הרמב"ם ז"ל בכ"י והביאו בריש ס' מעשה רוקח. ועיין עוד מדיני כיבוס לעיל סי"ד ש"ב ובדברינו לשם בס"ד:

קי) הסוחט השער או העור פטור אבל אסור. הרמב"ם פ"ט דין י"א. מ"א ס"ק כ"ג וכ"כ ב"י סי' ש"ל יעו"ש. ולכן הטובל בשבת או ביו"ט יזהר שלא יסחוט השער להוציא המים ס"ח סי' תתכ"ז. ולפ"ז גם אחר שתיה יש ליזהר שלא יסחוט שער שעל שפמו ולא דמי לקינוח האף דשרי משום כבוד הבריות ואין נזהרין בכך ויש להם לסמוך על הרשב"א. תו"ש או' ט"ל. ומ"ש ויש להם לסמוך על הרשב"א ר"ל דס"ל דבמשקין ההולכין לאיבוד ליכא איסור סחיטה וכמ"ש לעיל או' ק"ה יעו"ש. ומ"מ יש לסחטו ע"י מפה כדי שתהיה סחיטה כלאחר יד ג"כ ושרי:

קיא) וכן הטובל בשבת אי ביו"ט יש לקנח ראשו ופניו אעפ"י שיש בהם שער במטפחת גדולה המיוחדת לכך שאינו מקפיד עליה אם תשרה במים וכמ"ש לעיל סי' ש"א או' רע"ו ובנחת לאט לאט ואע"ג דע"יז נסחט השער כיון דסחיטת שער מדרבנן כנז' והכא המים הולכין לאיבוד וגם הוי סחיטה כלאחר יד לית לן בה. וכ"כ בן א"ח פ' פקודי או' ת':

קיב) כתב הרמב"ם פכ"ב דין כ"א שתי מטהרות (היינו שני מקואות שאין בכ"א כשיעור אלא ע"י חיבורן. חמה"ש) זו עג"ז נוטל הפקק מבנתיים ומשקין ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים (וישקו זה בזה) ופוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המטלטל כדי שלא יצופו המים על האוכלין ועל הכלים (לפי שאינו חושש אם יצאו מים מועטים ולפיכך אינו דוחק הרבה. ב"י) אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור (ר"ל שאותו הביב עשוי להביא מים מן המעין לתוך הבור ועתה כשניקב הביב יוצאין המים מן הביב למקום אחר ולכך סותם הנקב כדי שירדו המים לבור. מחה"ש) שמא יסחוט בשעה שדוחק שהרי הפקק שרוי במים עכ"ל וכתב הראב"ד לפי שהוא מקפיד שלא יצאו המים לר"ה אלא לתוך בורו ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר עכ"ל ומשמע שם דס"ל דאפי' אינו שרוי במים אסור. מ"א ס"ק כ"ג. ועיין עוד מדיני סחיטה לעיל סי' ש"א סעי' מ"ה ובהגה לסעי' מ"ו וסעי' מ"ח ובדברינו לשם בס"ד

קיג) [סעיף יט'] ליתן כרכום בתבשיל מותר וכו' כ"כ ב"י בשם השה"ל ובעל היראים. וכתב בד"מ או' ב' ששמע משם מוהר"א מינץ דאסור ליתן יין אדום לתוך יין לבן בשבת משום צובע אבל לפי דברי בעל היראים דאין צביעה באוכלין נראה דזה ג"כ שרי יעו"ש. וא"כ משמע לדעת מור"ם ז"ל דאין חילוק בין אוכל למשקה דאין צביעה בדבר מאכל ומשתה. וכ"כ בתשו' חכם צבי סי' צ"ב דאוכלין ומשקין לית בהו משום צובע ומותר לגמרי יעו"ש. וכ"כ א"א או' כ"ה אלא שכתב דמוכרי יי"ש ודבש אין רשאין ליתן מראה ביי"ש ודבש לקונים דניחא להו בכך ולא דמי לכרכום בתבשיל שרוצה בכך מ"מ אכילה מותר בכל גוונא באפשר וגם אין מתקיימים משא"כ במוכר די"ל דחייב כשעושה גוון במשקה שיקנו ממנו וכ"ש המשימים סמנים בצלוחית מים להעמיד בחלון נגד השמש י"ל כ"ע מודים דחייב דנגמר מלאכת הצביעה יעו"ש: אמנם הח"א כלל כ"ד או' ה' פקפק בעיקר הדין שכתב בש"ע ובנ"א שם או' ג' נתב דאף אם נתיר הכרכום י"ל נתינת הכרכום אינו משים צבע אלא כדי שיתן טעם והצבע ממילא בא וכיון דאין אוכל בר צביעה לא מחמרינן אבל במה שדרכו בכך חוששני מחטאת יעו"ש. וכן בשו"ת רב בעלים ח"ג סי' י"א שקיל וטרי בהאי ענינא ולחלק יצא בין אוכל למשקה ומסיק דבמשקה יש לאסור יעו"ש וכן כתב בספרו בן א"ח פ' פקודי או' ג' ועיין לקמן או' קט"ז:

קיד) שם ליתן כרכום בתבשיל מותר וכו' ודע דאע"ג דהוה התבשיל מרק צלול שהוא משקה ונותן לתוכו הכרכום לית לן בה דכל זה חשיב אוכל ולא אתי למיחלף בעין הצבע שהוא משקה גמור. יען שהתבלין והשומן שבתוך המרק הן מוכיחין עליו שהוא אוכל רב פעלים שם:

קטו) וכן מותר לשרות בשבת צמוקים ואפרסקים ודומיהם במים שלא אסרו אלא דיו וסמנים שעושין צבע. רב פעלים שם בשם ס' חיים וחסד סי' מ"ג יעו"ש ועיין לעיל או' טו"ב:

קטז) שם. דאין צביעה באוכלין. ומותר ליתן באוכל דבר שצובע אם אין כונתו לצבוע אבל אם כונתו לצבוע אסור גם באוכלין מאחר דכונתו לצבוע ואע"ג דאמרנו כל שאין כונתו לצבוע אין איסור צביעה באוכלין מ"מ במים ושאר משקין צריך ליזהר אעפ"י שאין כונתו לצבוע משום דדמי לעושה עין הצבע דאסיר מה"ת לדעת הרמב"ם (פ"ט דין י"ד) ולכן מה שנוהגין שמביאין על השלחן במסיבה גדולה כלים של זכוכית גדולים וממלאים אותם מים צבועים אדום לנוי שיהיו נראים מלאים שכר אדום שלא יעשה צבע המים האלו בשבת בן א"ח פ' פקודי או' ג' וכה"ג כתב לב חיים ח"ג סי' ע"ח יעו"ש. וכתב שם המעתיק אבל מותר ליתן בשבת מים לתוך השכר וכולו הפך לבן כמו חלב ממש משום דא"א לעשותו מבערב שהוא מתקלקל וגם א"א לכל אדם לשתות השכר כמו שהוא יעו"ש. ועיין לקמן או' קכ"ג וכ"ד:

קיז) מקום שדרכם לעשות שכר לבן ושכר אדום ולפעמים מערבים זה בזה צריכין ליזהר שלא יתנו האדום בלבן ואם יעשה להיפך שיתן הלבן באדום לפי מהסס בהיתר זה היכא דכונתו לצבוע הלבן כ"א דוקא בהיכא דאין כונתו לצבוע הלבן נראה להתיר בכה"ג ליתן הלבן באדום בן א"ח שם או' ד'

קיח) [סעיף ך'] יש מי שאומר וכו' הא דכתב זה הש"ע בשם יש מי שאומר אעפ"י שבב"י לא הביא פלוגתא בזה מ"מ כן דרך הש"ע דסברא שמצאה רק בפוסק אחד כותב אותה בשם יש מי שאומר כידוע וזה הסברא מצאה רק בבעל היראים כמ"ש בב"י:

קיט) שם או שאר פירות הצבועים וכן יין אדום או ענבים שחורים וכן דיו או סקרא רוקח סי' יוד. א"ר או' כ"ג:

קך) שם צריך ליזהר שלא יגע וכו' ואם יצא דם מן המכה אסור לתת עליה בגד משום ניבע. ב"י בשם בעל היראים והביאו בש"ע לקמן סי' שכ"ח סעי' מ"ח יעו"ש. ומ"מ כשהוא דחוק יש להקל. ח"א כלל כ"ד או' ו' ועיין לקמן או' קכ"ב:

קכא) שם צריך ליזהר שלא יגע וכו' מיהו צביעת פיו ידיו ורגליו אין לחוש שאין צביעה אלא בדבר הראוי לצבוע וההיא דלא תעביר אשה (סי' ש"ג סעי' כ"ה) סרק על פניה מפני שהיא צובעת שאני התם דכיון דדרך האשה בכך צביעה מתקריא. פסקי מהר"ם מריקאנטי סי' קכ"ג שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד. עו"ש שם. מ"א ס"ק כ"ה. א"ר או' כ"ד. תו"ש או' מ"א. ר"ז או' כ"ז:

קכב) שם צריך ליזהר שלא יגע וכו' אבל הרדב"ז בח"א סי' קל"א כתב ואנחנו לא ראינו מימינו מי שנזהר בזה ודאי חומרא יתירה היא דאין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך. כנה"ג בהגב"י. והביאו העו"ש שם וכתב ודבריו לא נהירין לי ואין להקל. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ד דאין להקל יעו"ש ובס"ק כ"ה כתב וכ"ש בבגד אדום דאסור לקנח דמתקן הוא. וכ"כ הר"ז שם. אמנם בשו"ת חכם צבי הנוספות בלקוטי דינים הוכיח להתיר בזה כדעת הרדב"ז יעו"ש. וכן הא"ר שם חלק על דברי המ"א הנז' וכתב דיש להקל עכ"ף באדום ואפי' בלבן כשא"א בענין אחר יעו"ש וכ"כ ח"א סוף כלל כ"ד דכשהוא דחוק יש להקל:

קכג) הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב. ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או שער ע"ג ברזל או נחשת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום הרמב"ם פ"ט דין י"ג. העושה עין הצבע ה"ז תולדת צובע וחייב. כיצד כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה. הרמב"ם שם דין י"ד. אבל הראב"ד סובר שאינו חייב משום צובע אלא כשצובע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאין לצורך (ר"ל שלא לצורך עצמו כ"א לצבוע בהן דבר אחר. מחה"ש) לא. ונתינת דיו וסמנים אסור משום לש עכ"ל. מ"א ס"ק כ"ה. ונ"ל דלכ"ע אם צריך לצב עת המים כמו שדרך לצבוע המים ולשפוך בכלי זכוכית לינוי חייב לכ"ע אם תיקן הצבע בשבת דהרי כבר נגמר הצביעה ח"א כלל כ"ד או' ד':

קכד) נ"ל דמוכרי דגים שדרכן לצבוע אזני הדג בדם כדי שיהיה נראה שניצודו היום או אמש וכן האומנין שדרכן לצבוע מיני מתיקות וכן מוכרי היין שדרכן לצבוע היין שיהיה לו מראה טוב חייב לסמ"ג. ח"א שם או' ג' ועיין לעיל או' קט"ז:

קכה) כתב על ידו בע"ש ושכח מותר לרחוץ ידיו בשבת לאכילה בתנאי שיטל עליהם רביעית בבת אחת וינגבם בחמה או יעמידם ברוח עד שיתנגבו. מהר"ם מזרחי בס' פה"א ח"ב סי' ד' י"א מ"ב בהגב"י אד' ז' ועיין לעיל סי' קס"א או' ז"ך מ"ש שם בס"ד:

ט"ז סק"ג מותר אפי' לכתחלה ליתן שם ענבים כצ"ל:

ש"ע ס"י מותר לשבר. ע' שו"ת כנ"י סי' ג' ד':

דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד (רמב"ם) עס"ז: ובמקום כו'. לכאורה צ"ע דהרב"י כתב ואם נודע לנו שבשום מקום סוחטין פרי א' אסור לסחטן כדאשכחן ברימונים שאסורים לסחטן משום דבי מנשיא שהיו רבים וכדחיישינן למנהג ערביים גבי מקיים קוצים בכרם עכ"ל, א"כ משמע דאם במקום אחד נהגו לסחטו אסור בכל העולם לסחטו ולמה כתב רמ"א ובמקום כו' משמע דבאותו מקום אסור דבשאר מקומות שרי, אבל נ"ל דמשה אמת ותורתו אמת ודברי הרב"י תמוהין דהא שקלא וטריא בגמרא אליבא דר"א ואנן קי"ל כחכמים כמ"ש בי"ד סי' רצ"ו סי"ד דדוקא באותו מקום שמקיימין קוצים אסור לקיימן ובשאר מקומות שרי א"כ ה"נ הדין כן ובשבת דף צ"ב אמרינן אחד מאנשי הוצל שהוציא משוי על ראשו פטור אף על פי שאנשי עירו עושין כן בטלה דעתם אצל כל אדם וכ"פ סי' שפ"ו ס"ו גבי בשר וכתבו התו' ול"ד לקוצים בערבי' דהתם אם הי' לכל העולם רוב גמלים כמו בערבי' היו מקיימין קוצים וכן אם היה לכ"ע רמונים הרבה כמו לבית מנשי' היו סוחטין ולכן אי הוי בית מנשיא אתרא הוי חשיבי עכ"ל ומ"מ בגמ' איתא בהדיא שבית מנשיא לא היה מקום אלא חד גברא וא"כ למה אסור לסחוט רמונים ודוחק לומר שהמקשן והתרצן יהיו מחולקים במציאות כמ"ש הרב"י וז"ל הרמב"ם פכ"א אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם כזתים וענבים ושאר פירות מותר לסחטן לפי שאינן בני סחיטה עכ"ל וכ"כ הרי"ף וגם הביא הא דר"ח א"כ צ"ל דר"ח ה"ק כיון דמקצת בני אדם סוחטין אותן והוא אחשבינהו ג"כ הו"ל משקה תדע דאל"כ למה קאמר בברייתא ושל בית מנשיא כו' אלא ע"כ טעמא דאחשבינהו לחוד לא מהני אם לא שמקצת ב"א סוחטין אותו ג"כ ואפי' אינן עיר שלימה ודוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן אבל בלא"ה אפי' בחד מקום אמרינן בטלה דעתן ולכן בשאר פירות שרי וא"כ הני אגסי"א שקורין בערני"ס בל"א אסור לסחטן מפני שמדינת אשכנז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו ג"כ סוחטין והר"ש כתב ריש כלאים בשם הירוש' שאם במקום א' נהגו לקיים זונין ודרך להוליכן ממקום למקום אסור לקיימן בכל העולם ע"ש וא"כ ה"ה כאן והב"ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי אבל למימיהם אסור וכמ"ש ס"ז וכ"כ הסמ"ק וכן נוהגין העולם עכ"ל ובודאי היכא דנהוג נהוג ומ"מ נ"ל היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש ב"י בשם ש"ל ורא"ש עמ"ש ס"ה עס"ו:

מותר למצוץ. ואף על גב דאסור לינק מהבהמה כמ"ש סי' שכ"ח סל"ג היינו משום דדרכו בכך אבל הכא שאין דרכו בכך לא גזרו:

וכ"ש שאר דברים. כגון הנותן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותו:

ויש אוסרין. אפי' בשאר דברים, (בית יוסף הגהות מיימוני רא"ם פסקי רקנ"ט) וב"ח כתב בשם רש"ל דבמשקה הנבלע בפת או בבשר כיון שהיה שם משקה עליו מקודם קרוב הוא לחטאת ולכן אסור למצוץ אותו אבל למצוץ הענבים בפיו ולהשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא מ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל ומ"מ מדברי רמ"א משמע דשאר דברים קולי מענבים כמש"ל וכ"כ רש"י גבי כבשים ושלקות דכשאין המשקה גדל בתוכו עדיף טפי מענבים עס"ז וכ"מ בכתובות דפירש"י מפרק כלאחר יד הוא לפי שאין דרך לינק אלא לחלוב משמע דמה שדרך לינק חמיר טפי ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי עמ"ש סי' שכ"ח סמ"ח:

מתבטל ביין. ואף על גב דדשיל"מ לא בטיל ש"ה כיון שלא ניכר קודם שנתערב בטיל שלא היה עליו שם יין מעולם [סמ"ק] עבי"ד ס"ס ק"ב, כתב הב"ח דמותר לתת ענבים בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג בס"ט:

מותר לשתותו. כיון שנתרסקו מבע"י [מרדכי ב"י]:

ואינו ראוי לאכילה. ה"ל כבורר אוכל מתוך פסולת [טור] ולפמ"ש סי' ר"ב ובי"ד סי' מ"ד דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר ולכן כת' רמ"א כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור וה"ה בשאר פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסחטן למימיהן, כת' הע"ש דיש להתיר לסחוט לצורך אותו סעודה כמ"ש בסי' שי"ט כו' ע"ש ול"נ דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכ"כ הש"ג פ"ז דשבת אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכיל' וכן הטעם במחתך לאכול לאלת' כמ"ש סי' שכ"א סי"ב ע"ש בב"י ולהכי בקינון ותמחוי אסו' לברור אפי' לאכול לאלתר וכן פסולת מתוך האוכל אסור ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר, תדע דהא כת' הר"ן טעמא דאסור חליבת עז משום בורר אוכל מתוך פסולת אטו יהא מותר כדי לאכול לאלתר א"ו כדאמרן ודבר פשוט:

לימונ"ש. כיון שאין דרך כלל לסחטו לצורך משקה אלא לצורך אוכל הוי כשאר פירות עמ"ש ס"א ואפי' נוהגין לסחטו לתוך מים לשתות שרי כיון שאין דרך לשתותן לבדו [ב"י] ולמינ"ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות עס"ז:

כבשים ושלקות. דכיון דא"צ למימיהן לא ה"ל מפרק כלל ול"ד לזתים וענבים דרוב העולם סוחטין אותן למימיהן ואם צריך למימיהן אסור דשאר פירות מותר לסחוט אפי' למימיהן דאין שם משקה עליו משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם:

שיש בה אוכל. דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל [סמ"ק] אבל לתוך משקין אסור:

אוכל אסור. עמ"ש סט"ו דלא כע"ש וכ"כ הוא בעצמו שם וסתר דבריו:

דג לצירו. לאו משקה הוא אלא אוכל וכן שלקות [רש"י] ואפ"ה אסור והיינו כיון שהיה שם משקה עליו מקודם משא"כ בשאר פירות עמ"ש ס"א ורי"ו כתב דדג לצירו מותר לסחטו וצ"ע ליישב דבריו:

נותן הוא. משמע דלרסק בידים אסור אבל הרמב"ן והר"ן והרמב"ם והמ"מ כתבו בשם התוספתא דאפי' לרסק בידים לתוך הכוס שרי דטעם האיסור שמא יסחוט פירות העומדין למשקין וכיון שנתערב במים לא גזרו ועסי"א:

הניחם בחמה. ולפי מ"ש רמ"א בסי' שי"ח סעי"ו גם הכא אסור משום נולד אא"כ הוא מעורב במים [ר"ן]:

לשבר הקרח. וגדולה מזו אמרו שובר החבית לאכול גרוגרות [מרדכי ספ"ד] ועסי' שי"ד, ונ"ל דבנהר או באר אסור:

שלא יהא מרסק. ולפמ"ש ס"ט שרי ע"ש:

היה נזהר. כי ע"י השתן ודאי נימוח [טור] ול"ד לס"ט דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קעביד מעשה:

משום סחיטה. פירוש דכשמהדק והוא לח הוא נסחט [ר"ן תוס' ספי"ד ע"ש] עמ"ש סי' שי"ט ס"י:

גזירה שמא יסחוט. צ"ע כיון דספוג עשוי לכך ל"ל למגזר שמא יסחוט כמ"ש סט"ו וסי' ש"א סמ"א ועוד תימא דבגמרא פריך אספוג והא קי"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר ומשני פסיק רישיה הוא א"כ אין הטעם משום גזירה וצ"ע והרמב"ם ורש"י כתבו דכשיש לו בית אחיזה אז אפשר בלא סחיטה אבל הראב"ד כתב דלעולם א"א לקינוח בלא סחיטה אלא כיון שיש לו בית אחיזה אעפ"י שסוחט ה"ל כמריק מצלוחית מים אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסחטו עכ"ל וצ"ע לדידיה כיון דא"א לקינוח בלא סחיטה למה התירו לקנח באלונטית כמ"ש סי' ש"א סמ"ח וצ"ל דוקא בספוג א"א לקינוח בלא סחיטה עסי' ש"ב סי"ב:

פסיק רישיה. כ' הרא"ש פי"ז דשבת דאפי' להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ"מ בשאר איסורים מודה דאסור מדפריך ספ"י דזבחים והא קמכבה וכו' ע"ש והקשה הגאון בספר בה"ז בשם מוהר"ל מפראג דמאי מביא ראיה מהמקשן דהא מסקינן דלר"ש שרי וגם בפרק הבונה מייתי הרא"ש ראיה מזה לדברי הערוך ע"ש מה שתי' ולענ"ד לא תי' כלום דהא הרא"ש מייתי ראיה מיניה ש"מ דס"ל דאף בכל האיסורים אמרינן כן ול"נ ליישב דהא קי"ל דלית הלכתא כשמואל כמ"ש הרמב"ם פט"ז ממע"ק וכדמוכח במנחות וקשה למה באמת לא קי"ל כותיה וצ"ל משום קושית המקשן דמכבה אף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי לדעת הערוך מ"מ דוקא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה אבל בשאר איסורים אסור ולכן שפיר מייתי ראיה מהמקשן ולדעת הפוסקים דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה צ"ל כמ"ש הכ"מ ע"ש:

דפסיק רישיה הוא אסור. אבל חיובא ליכא לכ"ע:

אספוג שיש כו'. וס"ל כמ"ש סי"ז בשם הראב"ד דלדידהו אפי' היה כלי תחתיו שרי דהוי כמריק מצלוחית:

שלא יהיה כלי. ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסוחט משקין תולדה דדש היא ואינו אסור אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד (מ"מ פ"ט ורשב"א וריב"ש סי' שצ"ד) והר"ן ספי"ד כתב דמ"מ אסור מדרבנן הסוחט השער או עור פטור אבל אסור (רמב"ם פ"ט וס"ח סי' תתכ"ז) עסי' ש"ל ס"א וסי' שכ"ו ס"ח כתב הרמב"ם פכ"ב דכ"א שתי מטהרות זו עג"ז נוטל הפקק מבנתיים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים ופוקקים את הביב בסודרין ובכל דבר המטלטל כדי שלא יציפו המים על האוכלים ועל הכלים (לפי שאינו חושש אם יצאו מים מועטים ולפיכך אינו דוחק הרבה ב"י) אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור שמא יסחוט בשעה שדוחק שהרי הפקק שרוי במים עכ"ל וכתב הראב"ד לפי שהוא מקפיד שלא יצאו המים לר"ה אלא לתוך בורו ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר עכ"ל ומשמע שם דס"ל דאפי' אינו שרוי במים אסור עסט"ו:

צריך ליזהר. ורדב"ז סימן קל"א כתב שחומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך לכלוך עכ"ל כ"ה ועסי' ש"ב ס"י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך כ"ש צביעה דכל צביעה היא כך לכן אין להקל:

שלא יגע. ואף ע"ג דצובע פניו וידיו ליכא למיחש דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע ול"ד לסי' ש"ג סכ"ה דאשה דרכ' בכך (ש"א בשם רא"ם) ובכ"ה משמע שנעלמה ממנו ומספר הזכרונו' דבר זה ע"ש ונ"ל דבבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא, הצובע חוט שארכו ד"ט או דבר שאפשר לטות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום (עסי' ש"מ ס"ד), העושה עין צבע כגון שנתן קנקתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק חייב [פ"ט] אבל הראב"ד סובר שאינו חייב משום צובע אלא כשצובע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאין לצורך לא ונתינת דיו וסממנים אסור משום לש עכ"ל ועסי' שכ"ח סמ"ח וסי' ש"א סמ"ו והע"ש לא ע"ש:

(א) אסור לסחטן – והסוחטן חייב משום מפרק דהוא תולדה דדש:

(ב) וע"ל סי' רנ"ב – דשם נתבאר לענין טעינת הקורה מבעוד יום על זיתים וענבים וע"ש מה שכתבנו במ"ב ס"ק מ"ב:

(ג) אסורים – גזירה שמא יבוא לסחטו לכתחלה:

(ד) אלא לאכילה – דהיינו שקבצם לאכילה והטעם דכיון דרובן לסחיטה קיימא ניחא ליה בהמשקה שזבו ושמא ימלך עליהן לסחיטה:

(ה) אסור לסחטן – אף שסתמייהו עומדין לאכילה הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם כזיתים וענבים אסרוה רבנן אטו זיתים וענבים:

(ו) לאכילה וכו' – דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר שמא יסחוט ואם לא נתכוין בעת קבוצו לא לאכילה ולא למשקה רק סתמא אסור דכעומדין למשקה דמי כ"ז שלא קבצן לאכילה:

(ז) מותר לסחטן – משום דעומדין לאכילה וליכא דבעי להו למשקין אין שם משקה על היוצא מהן והוי כמפריד אוכל מאוכל ואף דהוא חשב עליהן בסחיטתו למשקה בטלה דעתו אצל כל אדם:

(ח) ובמקום שנהגו וכו' – משמע דבאותו מקום אסור ובשאר מקומות שרי אך אם דרך להוליך המשקה של הפירות ממקום למקום אסור בכל העולם וכ"ז הוא לדעת הרמ"א אבל המ"א האריך בענין זה ומסקנתו דאם נודע לנו שבאיזה מקום נהגו לסחטו למשקה ואפי' הנוהגים בזה הוא רק מקצת בני אדם מחמת שיש להם פירות הרבה ולא עיר שלמה אסור מחמת זה לסחוט בכל מקום וכן כתבו כמה אחרונים. עוד כתב המ"א דדוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותם אבל בלא"ה אמרינן דבטלה דעתם ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה והני אגסים שקורין בערנע"ס בלשון אשכנז אסור לסחטן מפני שבמדינות אשכנז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו ג"כ סוחטין אבל הפירות שאין הדרך כלל לסחטן בשום מקום מותר לסחטן אפילו למשקה וכנ"ל ודעת הב"ח שאסור לסחוט שום פרי אלא אם כונתו רק למתק הפרי אבל למימיו אסור וכתב שכן המנהג ועיין בבה"ל שביארנו דמדינא אין להחמיר בזה אם לא במקום שנהגו להחמיר אין להקל וכן דעת המ"א וכמה אחרונים ואפילו במקום שנהגו להחמיר בשאר פירות היינו דוקא כשסוחטו לשם משקה אבל כשסוחטו בקערה לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה בזה ובזיתים וענבים אסור אף באופן זה:

(ט) דינו כתותים ורמונים – ותפוחים כהיום ג"כ דינו כתותים ורמונים דיש מקומות שנהגו לסחוט מהם הרבה אך אם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו שרי דהא סוחט כל האוכל ממנו:

(י) מותר למצוץ וכו' – מטעם דאין דרך סחיטה בפיו וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו ואע"ג דאסור לינוק מהבהמה אפילו בפיו כמו שמוכח לקמן סימן שכ"ח סל"ג התם יניקה מן הבהמה אינו שינוי גמור [דדרך כל בע"ח לינוק] אבל הכא דאין דרך סחיטה כלל באופן זה לא גזרו:

(יא) וכ"ש בשאר דברים – כגון שנתן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותם דבלא"ה אין בסחיטתן משום חיוב חטאת דהם כמו כבשים ושלקות לקמן בס"ז וכן מותר לדעה זו למצוץ תותים ורמונים בפיו או קני צוקער:

(יב) וכיוצא בהם – היינו אפילו שאר דברים המבוארים למעלה וטעם דעה זו דס"ל דלא גריע דבר זה מיונק מן הבהמה דגם שם הוא שינוי ואעפ"כ אסרו חכמים ועיין בא"ר שכתב דבזיתים וענבים שסחיטתן מדאורייתא הנכון להחמיר מלמצוץ אפילו בפיו כסברא ראשונה ובשארי דברים אין להחמיר ומסתברא דאפילו בזיתים וענבים אין להחמיר רק כשהוא דרך יניקה לבד דהיינו שמוצץ אותם ואינו משימם לתוך פיו אבל אם משימם לתוך פיו ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים לחוץ לכו"ע דרך מאכל הוא וכן משמע מפמ"ג:

(יג) שנתרסקו מע"ש – דכיון שנתרסקו יזוב המשקה מאליו ושוב אין בזה חיוב חטאת אפילו אם יסחוט בידים ולכן לא גזרו על משקין היוצאין:

(יד) מתבטל – ואע"ג דלאחר שבת יהיה לו היתר וקי"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ה"מ באיסור שהיה ניכר תחלה בעין ואח"כ נתערב משא"כ בזה כל מעט ומעט שיוצא נתערב תיכף ונתבטל בששים ביין ההיתר שהיה בו מכבר ואין חל עליו שם איסור ולפ"ז אם הענבים מונחין בפני עצמן והיין זב מהם במדרון ויורד לתוך יין שהיה שם כבר מע"ש אסור כל היין להסתפק ממנו משום דבר שיש לו מתירין שהרי מקודם שנתערב היה בעין וניכר [ספר התרומה בסימן רכ"ג]. כתבו האחרונים דמותר לתת ענבים בשבת בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג בסעיף טי"ת וכן מותר לשרות צמוקים וכיוצא בהם במים לעשות שתיה:

(טו) מותר למשוך – דאף שיוצא קצת יין מחרצנים בשבת תיכף נתבטל בהמים וכנ"ל:

(טז) מותר לשתותו – כיון שכבר נתרסקו ונדרכו הענבים מבעוד יום [סה"ת שם]. כתב הח"א צמוקים שחתכן ונתן עליהן מים וסחטן בשבת חייב לכו"ע דבהו לא היה זב היין מאליו ואינו דומה לענבים שנתרסקו ומ"מ אם נתן הצמוקים והיין לתוך משמרת או סודר מע"ש ומסתנן והולך בשבת אפ"ה מותר לשתות מאותו יין בשבת ודוקא שהסודר או המשמרת מגיע עד היין שבכלי בענין שתיכף כשיצא מן המשמרת אינו ניכר כלל ובטל:

(יז) כדי לתקן האוכל – כי השם מפרק בזיתים וענבים אינו כ"א בשצריך לסחיטת הפרי למשקה שאז חשוב פריקה שמפרק המשקה מן האוכל משא"כ בזה אין זה דרך פריקתו דהוי כמפריד אוכל מאוכל ועיין לקמיה בס"ז בהג"ה דר"ח אוסר בזה אך רוב הפוסקים חולקים עליו ולכך סתם השו"ע להקל מצד הדין ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה כמ"ש בתשו' הרא"ש:

(יח) אבל אם אין בה – ואפילו דעתו ליתנו אח"כ לתבשיל ג"כ אסור דבעינן שיסחטנו לתוך התבשיל ועיין בדרישה שכתב דחיובא נמי יש בזה:

(יט) דה"ה לבוסר – הם ענבים שלא נתבשלו כל צרכן:

(כ) הואיל ואינו וכו' – היינו דמשום זה הוי כבורר אוכל מתוך פסולת כי אותן בני אדם האוכלין אותו בטלה דעתן אצל כל אדם. ואם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל בסימן שי"ט לענין בורר דמותר באוכל מתוך פסולת אם הוא לצורך אותה סעודה דהא משום סחיטה ליכא כאן כיון שבא לתוך האוכל כ"כ העו"ש והט"ז והמ"א השיג על זה דהא דמותר שם משום שאין דרך ברירה באוכל מתוך פסולת משא"כ בזה דרך ברירתו הוא דאי אפשר בענין אחר ועיין בא"ר שמצדד להקל כהעו"ש והט"ז ועיין בבה"ל שכתבנו דנכון להחמיר כדעת המ"א. אך אם הבוסר ראוי לאכול ע"י הדחק מי שסומך על דברי העו"ש וט"ז אין למחות בידו:

(כא) לאכול – וה"ה בשאר פירות שאינם ראוים לאכילה אסור לסחטן למימיהן אפי' לתוך אוכל ויש להחמיר כסברא אחרונה:

(כב) לסחוט לימוני"ש – ובלשוננו ציטרי"ן והיינו אפילו למשקין ואף שדרך לסחטן בחול כיון שאין דרך כלל לסחטן לצורך משקה אלא לטבל בו אוכל הוי כשאר פירות וכנ"ל בס"א. ואפילו אם הדרך לסחטן בחול לתוך מים שנתנו בהם צוקע"ר לשתות לתענוג מ"מ נוהגין העולם להקל לעשות זה בשבת ואפשר משום דלא מיתסר אלא כשדרך לשתות מי סחיטת הפרי גם בלא תערובות משקה אחר א"נ דלא מיתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואח"כ מערבין אותם אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר ליתן בו טעם שרי [ב"י וט"ז]. ולפ"ז בזמן הזה שידוע שממלאין חבית למאות לשתות עם פאנ"ש באיזה מקומות צ"ע גדול אם מותר לסחטן בשבת לתוך משקה דאפשר דדמי לתותים ורמונים כיון דדרך לסחטן בכלים בפני עצמם וע"כ צריך ליזהר שיסחוט מקודם על הצוקער בפ"ע דהוי כמשקה הבא לאוכל. וכן לסחטו לתבשיל ועל גבי האוכל פשיטא דשרי וכנ"ל בס"ד. ודע דהשו"ע דמתיר לסחוט לימוני"ש היינו קודם שנכבשו אבל אם כבושים במלח וש"ד דינם ככבשים ושלקות וכדלקמיה [אחרונים]:

(כג) ושלקות – היינו ירק וכיוצא ששלקן קודם השבת ונשארו מימיהן בהן:

(כד) אם לגופן – ר"ל שסוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן כדי לתקן גופם לאכילה לבד וא"צ למימיהן כמו שדרך לסחוט הירק שקורין שאלאטי"ן לאחר ששרו אותן במים לכן איננו בכלל מפרק כלל ואף דסוחט לתוך הקערה ואין המשקה הולך לאיבוד מ"מ כיון שאינו מכוין בשביל המשקה איננו בכלל מלאכה ובזיתים וענבים אסור בכל גווני משום דרוב העולם סוחטין אותן למימיהן:

(כה) אלא וכו' – וה"ה דמותר לכתחלה לסחוט לאקשי"ן משומן הנבלע בהן אם הוא עושה משום שאין יכול לאכלן משום שומן הרבה שבהן כ"כ בדרישה ובח"א מיקל מטעם אחר דשומן שמפרישו הוי ג"כ אוכל והוי כמפריד אוכל מאוכל:

(כו) לתוך קערה וכו' – ודוקא לצורך שבת אבל אסור לסחוט בכל גווני לצורך מו"ש [גמרא]:

(כז) לתוך קדרה וכו' – דלא גרע מאשכול דמותר וכנ"ל בס"ד:

(כח) שיש בה אוכל – וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל אבל לתוך המשקין אסור:

(כט) אסור – ואע"ג דשאר פירות מותר לסחוט אפי' למימיהן וכנ"ל בס"א שאני התם שאין שם משקה על מי פירות והוי כמפריד אוכל מאוכל משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם שנבלע ושייך בו שם סחיטה ומ"מ חיוב חטאת ליכא לדעה זו דס"ל דבר תורה אינו חייב אלא על סחיטת זיתים וענבים בלבד וכמ"ש בריש הסימן:

(ל) ולרבינו חננאל וכו' – הנה הר"ח בשני דברים פליג על דעה הראשונה דס"ל דאם צריך למימיהן חייב אפי' בכבשים ושלקות דכל היכא שצריך למימיהן לעולם חייב אפילו כשסוחט לתוך האוכל ואף דכל הפוסקים פליגי ע"ז דס"ל דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכנ"ל בס"ד והלכה כדבריהם ולכך הזכיר המחבר דעתם בסתמא מ"מ הביא ג"כ דעת ר"ח להורות דטוב להחמיר כדבריו והמחמיר תבא עליו ברכה וכמ"ש בתשובת הרא"ש שהובא בב"י:

(לא) דג לצירו – ר"ל שסחט דג להוציא צירו שצריך לו ומיירי בציר שנבלע בו ממשקה דעלמא לכך דומה כסוחט שלקות למימיו דאסור וכנ"ל אבל בציר היוצא מגופו דומה לסוחט שאר כל הפירות למימיו דמותר וכנ"ל בס"א:

(לב) לחתיכות דקות – אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים עי"ז דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד [ב"י]:

(לג) מימיו – דדמי למלאכה שבורא המים הללו ואסור מדרבנן א"נ גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין:

(לד) ואינו חושש – כיון דלא עביד מעשה בידים לא גזרו ביה ויש מתירין אפילו לרסק בידים לתוך הכוס והטעם דכיון שנתערב במה שבתוך הכוס ואינו בעין לא גזרו ביה כלל:

(לה) מותרים – ליהנות מהם וה"ה דמותר לכתחלה להניח כיון שממילא הוא נימוח וכמו לתוך הכוס ולדעת רמ"א בסימן שי"ח סט"ז בהג"ה גם הכא יש להחמיר דאף דנימוח מאליו אסור משום נולד ואינו דומה לתוך הכוס דהתם הוא מעורב במים ואינו ניכר:

(לו) לשבר הקרח – דשבירת הקרח אינה מלאכה כלל ולא אסרו בריסוק אלא אם הוא עושה כדי שיזובו מימיו משא"כ בזה. כתב המ"א דבנהר או באר אסור דכיון דהוא מחובר לקרקע יש בו משום חשש בנין וסתירה אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דשם מים עליהן ואין שייך בו בנין וסתירה. ולצורך שבת יש להקל:

(לז) שלא יטול ידיו – כדי שלא יבוא לידי ריסוק ושלחן עצי שטים מיקל בזה אך שיזהר שלא ירסקם:

(לח) במלח – הטעם כנ"ל בשלג וברד דגם בזה יתהוה מים ע"י השפשוף. והיינו דוקא במלח לבד אבל מותר להשליך מלח במים אפילו הרבה וליטול ידיו מהם אחר שנימוחו וכמו שהתירו לעיל ליתן שלג וברד לתוך הכוס אך שלא יעשה מי מלח עזין דהיינו שני שלישי מלח ואחד מים:

(לט) ברגליו – ואף אם השלג נימוח וזב עי"ז לית לן בה כיון דהוא אינו מתכוין לזה והט"ז כתב דכיון שהוא דבר שא"א ליזהר בזה לא גזרו ביה:

(מ) מתיר להטיל – דומיא דדורס שלג ברגליו:

(מא) היה נזהר – שע"י השתן ודאי נימוח ולא דמי לסעיף ט' דשרי ליתן שלג לתוך הכוס אע"פ שנימוח דהכא כיון דעביד מעשה גרע טפי ועיין בט"ז שפסק להקל וכן הא"ר כתב להקל אם לא שאפשר בלא טורח טוב ליזהר:

(מב) לידי סחיטה – שיסחוט הסודר מן המים שנבלעו בו ע"י הכלי וסוחט בגד חייב משום מלבן ומיירי שהיתה אז החבית ריקנית דאל"ה פריסת סודר בעצמה אסור משום חשש סחיטה אפילו אם לא יניח כלי לח על גבה:

(מג) לסחטו – שהרי לכך עשוי ואינו מקפיד עליו אם הוא שרוי במים ומיירי בענין דאין בו משום חשש אהל ועיין לעיל בסימן שט"ו סי"ג ובמ"ב שם:

(מד) להדק – ומיירי כשהם לחין מן המשקין שבתוך הכלי ואפילו הם עשויין לכך נמי אסור משום דבהידוק המוכין [כל דבר רך כגון צמר גפן ומטלית וכיוצא בהן] בתוך פי הפך בא לידי סחיטה שהיא תולדת ליבון וכנ"ל ואפילו להסוברים דבשאר משקין חוץ ממים אין בו משום מלבן מ"מ אסור שיוצא המשקה הבלוע בו ונופל לתוך הפך והוי בכלל דישה כמו סוחט זיתים וענבים ואף שאינו מתכוין לזה מ"מ פסיק רישא הוא:

(מה) ספוג – הוא כמין צמר נעשה לחוף הים או כפירוש הערוך וכדלקמיה ובטבעו ששואב המים והמשקין לתוכו:

(מו) אין מקנחין בו – את הטבלא ואת הקערה:

(מז) אלא א"כ וכו' – רש"י והרמב"ם פירשו דכשיש לו עור בית אחיזה שיאחזנו בו אפשר לקנח בלי סחיטה אבל הראב"ד כתב דאעפ"כ א"א לו לקנח בלי סחיטה אלא דמ"מ שרי דכיון שיש לו בית אחיזה הו"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים:

(מח) שמא יסחוט – כתב בביאור הגר"א שט"ס הוא וצ"ל משום סחיטה דהא אמרינן בגמרא דפסיק רישא הוא משום דאי אפשר שלא יסחוט כשאוחזו באצבעותיו בלי עור בית אחיזה וכ"כ המג"א:

(מט) לסתום נקב שבדופנה – היינו שכורכין סביבות הברזא חתיכת בגד או נעורת של פשתן ופוקקים בה הנקב שבדופן החבית:

(נ) יש מי שמתיר – להסיר אותה בשבת או להחזירה:

(נא) אע"פ וכו' – שע"י סתימת הברזא בהנקב או הסרתו נסחט משקה הבלוע בהנעורת:

(נב) כלי – דממילא היין הנסחט הולך לאיבוד כיון שהנקב בדופן החבית בצדה אבל אם היה תחתיו כלי שנוטף בה טיפת הנטיפה וכן אם היה הפקיקה בסתימת הנקב שלמעלה שהיין הנסחט יורד לתוך החבית בכל זה הוא איסור דאורייתא להדק או להסיר הפקיקה גם לשיטה זה:

(נג) דפסיק רישא הוא אסור – מדרבנן אבל חיובא ליכא בפסיק רישא דלא ניחא ליה לכו"ע. וכ"ז הוא לענין שבת דבעינן שיהא מלאכת מחשבת אבל לענין שארי איסורי תורה דעת הרא"ש דפ"ר דלא ניחא ליה לכו"ע אסור ואיסורו הוא מן התורה:

(נד) בדבר – היינו שמפריזין על המדה יותר מדעה הראשונה ומקילין אפילו ביש כלי תחתיה:

(נה) ויש לגמגם בה – דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה ע"כ ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו וילך הנסחט לאיבוד ויסמוך על דעה הראשונה דהכא ומ"מ צריך שיהיה ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא עכ"ל הט"ז וכ"כ הא"ר ומאמר מרדכי. ודע דכל הסעיף הזה הוא בחבית של יין כמו שהזכיר השו"ע בראש הסעיף וה"ה שאר משקין אבל לא במים וטעם הדבר דבכל משקין חוץ ממים דעת כמה ראשונים דאין בהם משום ליבון ואיסור סחיטתו הוא רק משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים ולכן בעינן מן התורה לכו"ע שיהא צריך למשקין היוצאין דומיא דמפרק ורק מדרבנן ס"ל לדעה אחרונה דאסור וכמו שכתבתי בביאור הלכה אבל בחבית של מים איסור סחיטתו הוא משום ליבון הפקיקה דסוחט הוא תולדה דמלבן ואסור בכל גווני ודעת הט"ז דיין לבן דומה למים לענין כבוס ולדבריו השו"ע לא איירי כאן כ"א ביין אדום שאינו מלבן ואיסורו הוא רק משום מפרק ולכך בעינן שיהא ניחא ליה במאי דנפק בסחיטתו. אם נשפך שכר ושאר משקה על המפה שעל השלחן והוא רוצה לגרור אותם בכף או בסכין כדי לנקות המפה יזהר שלא יגררם בכח כדי שלא יבוא לידי סחיטה ורק יסיר את המשקה הצף מלמעלה [ואם המשקים צבועים יזהר שלא יצטבע שאר מקומות המפה ע"י גרירתו כבסעיף כ] וכ"ש אם נשפך מים על המפה בודאי יזהר מאד בזה דסחיטת מים הוא תולדה דמלבן וכנ"ל. הסוחט שער או עור פטור אבל אסור [רמב"ם] ולכן הטובל בשבת יזהר שלא יסחוט שערו לנגבם:

(נו) מותר – וכן מותר ליתן יין אדום בתוך יין לבן ואע"פ שמתאדם [ואפילו אם מכוין לכתחלה לעשות מראה בהמאכל או בהמשקה ג"כ מסתברא דאין להחמיר כן נראה מהפמ"ג ולפי מה שכתב בנ"א נכון למנוע מזה] ומ"מ אין רשאי לעשות מראה ביי"ש ודבש שיקנו ממנו [פמ"ג ע"ש טעמו וגם בלא"ה הוא עובדא דחול] וכ"ש שלא להשים סממנים בצלוחית מים להעמיד בחלון נגד השמש ויש בזה חשש חיוב חטאת [שם בפמ"ג]:

(נז) צריך ליזהר – היינו להפוסקים לעיל בסי"ח דפ"ר דלא ניחא אסור ואע"ג דמקלקל הוא מ"מ איסורא מיהו איכא:

(נח) שלא יגע – ואע"ג דצובע פניו וידיו ליכא למיחש דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע ול"ד לסימן ש"ג סכ"ה דאיתא שם דאשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת אשה שאני שדרכה בכך להתיפות:

(נט) בבגדיו וכו' – ובבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא [מ"א] ויש מקילין בכל זה כיון שהוא דרך לכלוך ויש לסמוך עליהם היכא דאי אפשר לו ליזהר בזה. הצובע חוט שארכו ד"ט או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע והמתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום. העושה עין צבע כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק חייב [רמב"ם פ"ט] והראב"ד סובר שאינו חייב משום צובע אלא כשצובע בהצבע דבר אחר שע"י זה נגמר מלאכת הצבע אבל צביעת מים שהוא עין הצבע לא. ונתינת דיו וסממנים לתוך המים אסור משום לש עכ"ל בקיצור:

(מ"א ס"ק כ') הרא"ש פי"ד דשבת סי' ט' כצ"ל. ונ"ב עיין שם בספרי מה שהשגתי על המ"א וישבתי דברי הרא"ש בטוב טעם ע"ש:

מג"א ס"ק ה' עיו"ד ססי' ק"ב. וע"ע לקמן סי' תצ"ח במג"א ס"ק כ"ח:

ס"ט הניחם בחמה לא ידעתי אמאי נקט לשון דיעבד. ולא נקט אבל מותר להניחו בחמה. דהא באמת אפי' לכתחלה שרי כדלעיל סי' ש"ח סט"ז:

סעיף ט"ו על פי החביות. ברמב"ם חבית של מים. ועיין לעיל סי' שי"ט ס"י במגן אברהם שם סי"א:

שם וליתן על גביו הכלי. וכ"ה בגמ' ואנח נטל' עילוי'. משמע דפריסת סודר לחוד ליכא איסו' רק מכח הנטלא שהוא במשקין והסודר נתלכלך במשקי' ממנו. אולם קשה הא פרכינן עלה ומ"ש מפרונקא. וע' תוס' דפריך ממימרא דרבא דפרק חולין. והא התם לא נזכר כלל מנטלא אגבה. והרמב"ם פכ"ב משבת לא כ' וליתן ע"ג הכלים. וצ"ע:

מג"א ס"ק כ"ד כך לכן אין להקל בתשו' בית אהרן נדפסו לקוטו' מהגאון חכ"צ ע"ש אות א' דהסכי' להרדב"ז:

ושאר כל הפירות כו'. ב"י כ' שיש פלוגתא בין הפוסקים בזה דלהרי"ף ורמב"ם וטור משמע דבשאר פירות סוחטין לכתחלה אפי' למימיהן אבל לרש"י וסמ"ק בהג"ה כתבו דוקא לסחוט כדי למתקן וע"כ הקשה ב"י אמאן דמתיר אפי' למימיהן ממאי דמוקמינן איסור סחיטה של רימונים משום הא דר"ח דאמר גבי מקוה תרדין שסחטן ונתנן למקוה פסולין כיון דאחשיבנהו הוה משקה א"כ בכל שאר פירות נמי נימא הכי כיון דאחשבינהו להוציא מהן משקה אסור ותי' דאה"נ דאסור אלא דלר"פ דלא פי' טעמ' דר"ח משו' אחשבינהו ניחא דלא קי"ל הך סברא כיון דאחשבינהו דכיון דרובא דעלמא לא אחשיבנהו וקשה דא"כ ר"פ פליג על ר"נ במ"ש הלכה כר' מנשיא דהא קשה עלים אטו דבי מנשיא רובא דעלמא נינהו ולר"פ אין שום תי' על קושיא זו דלא אשכחן בגמ' תי' אלא מכח ההיא סברא דאחשבינהו ואנן אין לנו כח לתרץ מה שלא פי' בגמ' וא"כ כיון שתאמר דהרי"ף ס"ל כר"פ לא היה לו לפסוק כר"נ דאמר הלכה כר' מנשיא ורש"י נזהר מזה ואמר דאף לפי הסברא דאחשבינהו ניחא דלא התירו בשאר פירות אלא למתקן ולא למימיהן וא"כ נשאר הרי"ף ודעימיה בקושי' ונ"ל דכי היכי דלרש"י עכ"פ יש מעלה לרמוני' משאר פירות דברמוני' אסור באינו רוצה רק למתק דגזרינן אטו להוציא משקה ובשאר פירות לא גזרינן כמ"ש רש"י בהדיא ה"נ ס"ל לרי"ף סברא זו דרמונים חמירי משאר פירות אלא דלא משום גזירה נגעו בה אלא דבשאר פירות אמרינן סתם סוחטין דאמרינן מסתמא הוא מכוין למתק ואע"פ שהוא נהנה ממה שיוצא משקה מ"מ עיקר כוונתו בשעת סחיטה לא היתה אלא בשביל מיתוק הנעשה על ידי הסחיטה שזה דרך הסחיטה בשאר הפירות שאין עומדים למשקים ובזתים וענבים סתמן למשקים וע"כ אסור אפי' ביוצא מעצמו ובתותים ורמונים הדבר שקול ואינו מוכרע סתמן היכי הוא ע"כ אין סוחטים לכתחלה ואם יוצא מעצמו מותר אבל אה"נ דמי שהוא רוצה לסחוט שאר פירות וגילה דעתו בפי' שבשביל המשקין היוצא הוא סוחט ודאי אסור לד"ה והיינו ההיא דר"ח למדקדק בלשונו שאמר התרדין שסחטן ונתנן למקוה ולא אמר ונפלו למקוה כההיא דנפל לתוכו יין אלא ודאי דר"ח מיירי שבכונה סחט התרדן כדי ליתנם למקוה וגילה דעתו דאחשבינהו פוסלין וה"נ בשאר פירות וזהו עיקר התי' שמוקי לה כר"ח דהיינו כי היכי דבתרדין הולכין בתר מה דאחשבינהו והיינו אם חשבינהו בפי' ה"נ בתותין ורמונים מסתמא משא"כ בשאר פירות דהוין כתרדין ומותר מסתמא וא"כ אין חילוק דין כלל בין הרי"ף ודעימיה ובין רש"י והגהת סמ"ק ומ"מ יש ט"ס בהגהת סמ"ג בהעתקת הב"י דהא דכתב אע"ג דהמים אינן מגופן כו' אין מקומו במקום שמביא הב"י אלא על משקים היוצאין מן הכבשים ומ"ש כ"ש סוחט פי' הוא צ"ל סוחט פירות וזה פשוט ונמצא פשט הש"ע עולה יפה דשאר כל הפירות מותר לסחטן דהיינו בסתמא אבל במכוין להוציא מהן משקה לצורך המשקה אסור וכ"כ הרא"מ בבשר שיש בו מרק כמ"ש בסעיף שאח"ז כנלע"ד נכון:

אבל מותר למצוץ כו'. וכ"כ ב"י בשם ש"ל מטעם דאין דרך סחיטה בפיו וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו ואינה תולדה עכ"ל וכתב שם אבל יניקה בפה לכתחל' אסור כמדומה לי שהוא ט"ס והיש אוסרין הוא רא"מ בב"י דכ' שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו ובשר הנותן במרק או השורה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקים אסור וחוששני לו מחטאת וכ"ש שלא ימוץ בפיו מענבים עכ"ל והלנע"ד דדבר זה דומה לדין שכ' בסי' שי"ט סט"ז והוא דעת הרא"ש דמותר לשתות ע"י מפה כו' דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה בפיו כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו דמ"ש מלאכת בורר ממלאכת דש וכיון שכבר פסק בסי' שי"ט להקל כהרא"ש לא היה לו לרמ"א להביא כאן דעת המחמירין ומלבד זה לא ראינו מי שנזהר בדבריהם שזכר הרא"ם הנ"ל אלא דמ"ש שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה הוא מוסכם עם שאר הפוסקים כמש"ל לענין סחיט' בשאר פירות:

מתבטל ביין שבגיגית. כ' מו"ח ז"ל נ"ל דאפי' נתנו ענבים שלמים בשבת תוך היין ונתבקעו באותו שבת ג"כ מותר כי היכי דשרו ליתן בשבת שלג או ברד לתוך הכוס כמש"ל סי' זה עכ"ל. ולא נלע"ד כן דא"כ היה מותר אפי' לכתחלה ליתן שם ענבים כמו בשלג וברד וזה ודאי איסור גמור משום סחיטה הוה תולדה דדש כדפירש"י בפ' חבית וא"ל דהוה כלאחר יד כיון שאינו דש בידים דאפי' כלאחר יד לא שרי אלא במקום צער כההיא דחולב עז ותו דהא אפי' ביוצא מעצמו אסור מחמת איסור תולדה דדש אע"ג שלא נגעו בה ידים אלא הדין בזה כמבשל בשבת ואין היתר אלא בדיעבד דבטל לגבי ההיתר ואין זה ענין כלל לשלג וברד דלקמן. וכתב המרדכי הא דבטל כאן ולא הוי דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל דה"מ באיסור שהיה ניכר תחלה בעין משא"כ בזה דתכף שיצא ממנו נתערב ונתבטל בהיתר:

הואיל ואינו ראוי לאכילה. ממילא הוה כבורר אוכל מתוך פסולת כ"כ הטור בשם ר"ת וא"כ אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סימן שי"ט לענין בורר:

מותר לסחוט לימונ"ש. כת' ב"י שבמצרים נוהגין בשבת לסחוט לימונ"ש לתוך מים שנתנו בהם צוקר לשתות לתענוג ולא ראינו מי שמוחה בהם כו' עכ"ל והאריך קצת בטעם ההיתר והעיקר הוא כמ"ש ב"י אח"כ בשם ש"ל דיעה אחרונ' דכ"ע ידעו דלמתק אוכל' עביד ולא לצורך משקה כו' וה"נ בזה אינו מכוין רק לתת טעם ביין ולענין לסחוט תפוחים נ"ל דאותן שסוחטין כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי דהוה כמו למתק שזכרנו בסמוך גבי רמונים ואע"ג דאיתא בגמ' שיש יין תפוחים וא"כ יש לגזור אפילו בזה אטו סוחט להוציא יינו כמו שגזרינן גבי רימונים לרש"י דלעיל וכן השוה אותם הב"י לעיל סימן זה מ"מ נראה דלא גזרינן בתפוחים כיון דכבר ראינו בגמ' פרק חבית שתלוי במנהג המקומות אם עושין משקין מן הפירות כדאמרינן מי דמי ערבי' אתרא ודבי מנשי' בטלה דעתו כו' וכן קבע ב"י להלכה שכת' וז"ל מיהו ה"מ כשדרך בני המקום ההיא לסחוט להוציא מימיו כו' וא"כ במדינתנו שלא נשמע כלל לעשות יין תפוחים אין לגזור עבורו ואמרינן מסתמא סחיטת תפוחים הוא לרכך ואע"ג דשותה מה שיוצא ממנו מ"מ לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיט' דשרי דהא סחט כל האוכל ממנו ולא להוצי' מימיו ממנו כנלע"ד:

ולר"ת כו' אפי' סחט לקדירה כו'. דס"ל דלא ק"ל כר"ח דאמר חולב אדם לתוך הקדיר' שיש בו מאכל אלא אפי' בי"ט אסור כמ"ש כל זה ברי"ף והרא"ש אלא שהם חלוקים דק"ל כר"ח דחולב אדם בי"ט לתוך הקדירה דמשקה הבא לאוכל הוה כאוכל ויש לתמוה על הש"ע שלא הכריע כאן ובסי' תק"ה גבי יו"ט הכריע כרי"ף דמותר לחלוב לתוך האוכל ולא הביא כל לדעת ר"ח ור"ת האוסרים וא"כ כאן אפי' לכתחלה סוחטין הכבשים והשלקות להוציא מימיהן לתוך האוכל ומ"ש רמ"א כאן ולדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור הוא ל' תמוה דמאי נמי דקאמר דק"ו הוא דהא ענבים חמירא טפי לד"ה דאפי' ביצאו מעצמן אסורין משא"כ בכבשים ושלקות ואם כן פשיטא דאסור אפי' לקדירה ונ"ל דלא קאמר ל' נמי אלא אדברי הש"ע כלומר דל"ת מ"ש בסעיף ד' דמותר לסחוט אשכול כו' הוא ד"ה אלא שם יש גם כן פלוגתא ומאן דאוסר כאן כ"ש שאוסר שם ובאמת לא היה צריך רמ"א לזה כיון דכבר קי"ל לקולא כמ"ש:

כדי שיזובו מימיו. דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים הללו וכת' ב"י דוקא שמרסקו בחתיכות קטנות כדפירש"י אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים על ידי זה דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד:

מותר לשבר הקרח. שהרי אינו בורא מים בזה ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזה מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות כו':

ידיו במלח. לפי שנימוח והוה נולד כ"כ בטור בשם בה"ת ועמ"ש סי' שכ"ד סק"ג ומשמע דמותר להשליך מים במלח ואח"כ נוטל ידיו מהם כמ"ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהי' אסור מחמת מי מלח הנזכר בסימן שכ"א:

ברגליו ואינו חושש. נראה דאע"ג דא"א שלא יהי' נימוח והוי פסיק רישיה מ"מ לא גזרו בזה כיון דא"א להזהר מזה בימות החורף דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימס השלג שם:

מי רגלים בשלג. בטור כת' טעמו שמדמהו לדריסת הרגלים שדורס ואינו חושש. וא"א הרא"ש כת' שאינו דומ' לדריסת הרגלים כי ע"י השתן ודאי נימוח עכ"ל וכתב רש"ל יש קצת ראיה לאסור דהא בסי' שכ"ו אסרינן לחמם ידים אחר נטילה אע"פ דלא נתכוין כלל לחמם המים חשיב ליה פסיק רישיה וה"נ כאן עכ"ל ולפמ"ש בסמוך ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה ואפי' הכי לא גזרו הכי נמי בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג ול"ד לחימום ידים שאפשר להיות זולתו גזרו בו כנלע"ד:

ולפי שאין טענה זו חזקה כו'. פי' דבריו במ"ש קודם לזה שההיתר הוא משום שנוטלין ברזא ארוכ' הוה כספוג כו' אין זה היתר ברור דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני בסעיף י"ז דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה ע"כ ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו וילך הנסחט לאיבוד ויסמוך על דיעה הראשונה דהכא ומ"ה צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ"מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שאנו סוחטין ירק שלאטי"ן בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר"ן ושאר פוסקים ביארו דיש ב' מיני סחיטה. האחד הוא משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומ"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש"ע סימן שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן ונ"ל לחלק דביין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבא מאדים הבגד ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא שלדיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומ"ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוה תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות על המפה ולגרוד על ידו המשק' שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדיעה האחרונה וצריך להזהיר מה שיוכל להזהר אבל אם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרוד אפי' בסכין דהוה מכבס כנלע"ד בזה: