שולחן ערוך, אורח חיים שצ״ד: ספק עירוב מה דינו ובו ג' סעיפים: – עם 21 מפרשים

ספק עירוב מה דינו ובו ג' סעיפים:
ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים בין השמשו' אם לאו מותר והוא שיהיה לו חזקת כשרו' כגון שהניחו שם ואירע בו ספק אבל אם לא היה לו חזקת כשרו' כגון ספק אם הונח שם אם לאו לא:

צריך שיהא העירוב בין השמשו' במקום שראוי ליטלו הילכך אם נפל עליו גל ואינו יכול ליטלו בלא מרא וחצינא אסור: הגה והעירוב א"צ להיות קיים רק בין השמשות (טור) ויוכל לאכלו כשודאי חשיכה (הגהות אשירי ומרדכי פרק בכל מערבין) ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת (מנהגים) ודוקא במקום שנוהגים לערב כל ערב שבת אבל עדיף טפי לערב על כל השנה בפעם אחת כדלעיל סי' שס"ח (ב"י):

נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח קודם שחשכה אם אי אפשר להוציא העירוב אלא אם כן עשה מלאכה גמורה בין השמשו' הרי זה כמו שאבד ואינו עירוב שהרי אי אפשר לאכלו:

מלאכה. אבל במלאכה דרבנן לא גזרו עליו בה"ש בדבר מצוה. ואם מצא המפתח בשבת בכל ענין הוי עירוב אפילו מצאו בשדה. ט"ז ע"ש:

משנה ערובין צ"ה וכרבי יוסי ור"ש

ממשמעות הגמרא שם ל"ו

שם במשנה הנזכרת

משנה שם לד

כאוקימתא דאביי ורבא שם וע' בסימן שי"ד סעיף ז' פרטי הדינין

ס"א ספק עירוב כו' והוא כו'. מתני' וגמ' לענין תחומין וסובר הטור דה"ה לע"ח דלא כמרדכי שכ' דכאן א"צ כנ"ל סי' שצ"ג ס"ג דספק הונח גרע כמ"ש המ"א וז"ש כגון ספק אם כו' דוקא בכה"ג וע"כ צ"ל כן דאל"כ תקשי לרש"י ורמב"ם דס"ל דאף בע"ת כשר בה"ש בדיעבד כמ"ש סי' תט"ו:

ס"ב ואינו יכול. שם בגמ' ופסק כרבי. ומשם למד לע"ח דס"ל דגם הוא מצוה כמ"ש סי' שס"ו סי"ג וסי' שצ"ה:

והעירוב א"צ. שם במתני' אם מבע"י כו'. וה"ה לע"ח ונלמד מסי' שצ"ג ס"ג:

ויוכל. שם במתני' ל"ח א' וה"ה לע"ח וכ"ה בתוספתא פ"ה בע"ח:

ויש לבצוע. ברכות ל"ט ב' שבת קי"ד ב':

בשחרית. בהג"מ והג"א פ"ג כ' משחשיכה אבל במנהגים חששו בערבית שלא יאכל קודם חשיכה:

אבל עדיף. דמה שהיו נוהגים בימי הגמ' בכל ע"ש משום שלא יתעפש משא"כ עכשיו שעושין מצה. ר"נ:

ס"ג נתנו במגדל כו' אא"כ. השמיט כל הסוגיא דשם שהוא הכל אליבא דרבנן וכמ"ש התוס' שם ד"ה והאמר משום דר"א ע"כ כרבנן ס"ל וע"ש תוס' ד"ה בעי כו':

קודם שחשיכה. ל"ד כמ"ש בסי' שצ"ג ס"ג:

אבל אם לא היה לו חזקת כשרות וכו' – עיין בביאור הגר"א דמקורו הוא מהא דאמרינו בעירובין ל"ו אבל עירב בתרומה ספק טהורה וכו' ואף דמיירי שם לענין ע"ת סובר דה"ה לע"ח. ודע דדין זה לאו דין ברור הוא דרבים מהראשונים פליגי עליה הר"ת והר"ח המובאים בשבת ל"ד בתוד"ה שניהם בסוף הדבור דסוברים שם דמימרא זו דר' יוסי הוא דוקא לענין ע"ת אבל לא לענין עירובי חצרות דבזה אפילו ספק טהורה ספק טמאה כשר וכן מהר"ן ס"פ במה מדליקין ומהמרדכי בפרק כל מערבין משמע ג"כ הכי וכן מוכח בהדיא מהריטב"א בעירובין דף ע"ו דבע"ח כשר ספק תרומה טהורה או טמאה וממילא ה"ה בספק הונח או לא:

ויוכל לאכלו כשודאי חשיכה – ואף דלעיל בסימן שצ"ג ס"ג פסק דאם נאכל בין השמשות ג"כ עירובו עירוב התם הוא לענין דיעבד אבל לכתחלה אין כדאי להכניס עצמו אפילו בספק דרבנן והאי דמקילינן בס"ב שם להניחו לכתחלה ביה"ש מיירי נמי כגון שנתאחר ולא הניחו מקודם ודיינינן ליה לענין עירובי חצרות [דקיל מעירובי תחומין] כדיעבד אבל לכתחלה בודאי מצוה להניחו קודם ביה"ש וכמ"ש המגן אברהם סימן ר"ס סק"ג:

מלאכה גמורה – כן הוא לשון הרמב"ם והשמיט סוגיא דעירובין דף ל"ד דאוסר אף במגדל של לבנים סדורות בלא טיח טיט דאין בו אלא שבות דמפרש דאתיא הסוגיא שם דלא כרבי וכמ"ש התוספות שם דלרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו ביה"ש אינו אסור אלא במגדול של בנין [או של עץ שיש בו מ' סאה וכנ"ל] שיש בו מלאכה גמורה בסתירתו והטור העתיק הגמרא לאסור אף במגדול של לבנים סדורות [ואף בעירובי תחומין משמע דס"ל כן שציין בסימן ת"ט לדבריו כאן ואף שעירובי תחומין הוא צורך מצוה לכו"ע] נראה שהוא מפרש כמש"כ הריטב"א דהסוגיא אתיא אף לרבי ומשום דלבנים סדורות הוא שבות הקרוב דדומה לסתירת בנין וכ"כ בק"נ אבל הרשב"א בחידושיו ובעבוה"ק כתב כדעת הרמב"ם וכמ"ש התוס' דהוא דלא כרבי דלרבי דקי"ל כוותיה אינו אסור אלא בבנין גמור וכ"נ מהרה"מ בפ"ו אלא דצ"ע איזה מלאכה גמורה שייך אף בבנין גמור דהא מן התורה אין חייב אלא בסותר ע"מ לבנות ושלא ע"מ לבנות אינו אלא מקלקל ואפשר דחשיב זה סותר ע"מ לתקן דצריך להסתירה משום העירוב שמונח בתוכו (עיין מ"ב סימן ש"מ לענין קריעת מכתב ובה"ל שם) או משום דהוא שבות הקרוב דהא עכ"פ סותר הוא בנין גמור ולכן גזרו בו וכמו בהניח עירובו בקנה או בשבות של פחות פחות מד"א וכמבואר בסימן ת"ט וגדולה מזו דעת הריטב"א אף בלבנים סדורות דהוא שבות הקרוב לדאורייתא דהוא דומה לסתירת בנין וכנ"ל ובע"כ צריך ליישב באחד משני אופנים אלו דהא מוכח בסוגיא דסותר ממש אינו עירוב ורק בפסיקת חבל לא גזרו:

ול"נ דלא קשה מידי דכיון דפליגי בזה ר' מאיר ורבנן פסק גבי יו"ט לענין איסור לפחותן לכתחלה כרבנן אבל לענין עירוב קיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אפילו יחיד נגד רבים כדאיתא בעירובין דף מ"ו ע"א וק"ל ואף דלענין לערב לכהן בבה"ק פסק הטור בסימן ת"ט לחומרא כרבנן ועיין ברא"ש בריש פרק בכל מערבין שהטעם משום דתליא בפלוגתא דרבי ור"י בר יהודה באוהל זרוק יהלכה כרבי מחבירו ועיין בב"ח בסי' ת"מ שם שאני זה הדבר דהלכה כרבי מחבירו הוא כלל מפורש בש"ס וכבר כת' הרא"ש בפ' עושין פסין סימן ד' דאף הלכה כדברי המיקל בעירוב מ"מ אינו יכול לסתור כלל המפורש בש"ס במקום אחר שאם כללו בש"ס הלכה כפלוני נגד פלוני אפילו לענין עירוב אמרו אבל כאן פלוגתא דר' מאיר ירבנן אין שום כלל דהלכה כרבנן רק מטעמא דר' מאיר הוא יחיד נגד רבים ולענין עירוב בפירוש אמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב אפילו יחיד נגד רבים ועוד דכאן גבי עירוב ר' מאיר נשנה בלשון חכמים וראיה דפליג נשנה בלשון יחיד ולכך גבי יו"ט שנאו התנא בלשון יחיד לא לפסוק כמותו משא"כ בעירוב מש"ה שנאו בלשון חכמים משום דהלכה כמותו לקולא ודו"ק היטב בכל המקומות שרשמתי:

[א] אם היה קיים וכו'. פירוש תחילת בין השמשות דאם לא כן הא נתבאר בסימן הקודם אפילו ודאי נאכל הוי עירוב:

[ב] חזקות כשרות וכו'. מה שהניח מגן אברהם בצריך עיון על המגיד פרק ו' לא דק במקור דמגיד עצמו הקשה על הרשב"א דהוכיח בעירובי חצירות דבין השמשות אינו עירוב מדעירוב בספק תרומה טמאה אינו עירוב ולא סבירא ליה סברת הרמב"ם הראוים מבעוד יום בעינן אם כן בעירוב חצירות דמותר בין השמשות למה הפסיק נמי בעירוב בספק תרומה טהורה אינו עירוב עיין שם. ומכל מקום מבואר דרשב"א סבירא ליה דחזקת כשרות בעינן וכן פסק הטור, ועוד דגם בעירובי תחומין קיימא לן בסימן תמ"ו סעיף ב' דאם עירב בין השמשות הוי עירוב. אם לאו לא ובין כן צריך לומר, נראה לי (מלבושי יום טוב):

[ג] בלא וכו'. אף דצריך לטלטל בידיו עפר וצרורות כיון שאין איסור טילטול אלא משום שבות ועיין סימן רנ"ט וסימן שע"ב במגן אברהם ס"ק י"ח דלשמטו אין איסור טילטול כלל, ובזה מיושב תמיהת עולת שבת ודו"ק כי קיצרתי:

[ד] [לבוש] מאי מצוה איכא ויש לומר וכו'. מיהו מטור מבואר דלאו מצוה הוא ואף בדבר איסור דרבנן לא חשוב ראוי ליטלו וכן כתב בסימן שפ"ו עיין שם סעיף ח' ואף דבסימן שס"ו סעיף י"ג וסימן שצ"ה כתב מצוה לחזור אחר עירוב חצרות מכל מקום לאו מצוה גמורה הוא ובזה נדחה כל מה שכתב ט"ז, והפרישה כתב דשם מצוה לצורך הנאתנו כדי לטייל או להביא צרכי אכילתנו מה שאין כן בעירובי תחומין דאיירי במצות הבורא לילך ללמוד תורה או לרבו או לבית הכנסת. ובהיות כן לא יפה כיוון לבוש שהביא בסוף סימן זה מה שכתב הטור בשדה אינו עירוב דהוא שדה הוא כרמלית ואיסור דרבנן והטור לטעמייהו כדלעיל, אבל אנן קיימא לן כרמב"ם דאיסור דרבנן הוי ראוי ליטלו:

א) [סעיף א'] ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים ביה"ש פי' תחלת בה"ש דאל"כ הא כתב בסי' שלפני זה דאפי' ודאי נאכל ביה"ש הוי עירוב פרישה או' א' א"ר או' א'

ב) שם. כגון ספק אם היה קיים ביה"ש וכו' דהיינו או נשרף ואינו יודע אם היה זה קודם שהתחיל שנאכל ביה"ש או אח"כ.

ג) שם. אבל אם לא היה לו חזקת כשרות וכו' והא דמערבין ביה"ש אע"ג דליכא חזקת כשרות ספק הונח גרע טפי מ"א סק"א תו"ש או' ב'

ד) שם. כגון ספק אם הונח שם וכו' ובין בעירובי חצרות בין בשיתופי מבואות בין עירובי תחומין דין הכל שוה בזה לבוש.

ה) [סעיף ב'] ואינו יכול ליטלו בלא מרא וכו' ודוקא במרא וחצינא שהוא איסור דאורייתא הא אם נתנו באילן או שיכול לפנותו בלא מרא וחצינא אעפ"י שהוא מזיז עפר שהוא איסור מדרבנן לא גזרו בעירוב שהוא קונה ביה"ש כדלקמן סי' ת"ט פרישה או' ב' א"ר או' ג' תו"ש או' ג'

ו) שם בהגה. ויכול לאוכלו כשודאי חשיכה והגם דדעיל סי' שצ"ג סעי' ג' כתוב דאם נאכל ביה"ש קנה עירוב התם בדיעבד והכא לכתחלה.

ז) שם בהגה. ויכיל לאוכלו וכו' דשבת כיון שהותרה הותרה. לבוש.

ח) שם בהגה ויש לבצוע עליו וכו' דהואיל ואתעביד ביה חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת ט"ז סק"א ומיהו לכתחלה לא יסמוך ע"ז מע"ש אלא יכין לעצמו לחם אחר לבד זה כמ"ש סי' שס"ו סעי' ה' וכשהכין לו אז מצוה לבצוע עליו כי היכי דלעביד ביה מצוה אחריתי תו"ש או' ד' ועיין בדברינו לשם או' נ"ט וקכ"ד מ"ש במנהג האר"י ז"ל יעו"ש.

ט) שם בהגה ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת וה"ה בסעודת הלילה אם סועד משחשיכה ודאי. ר"ז סי' שצ"ג או' ג' ואפי' אם יתרמי אחר ברכת המוציא יאכלנה אז בשבת דכל האכילה מצוה שו"ת דברי נחמיה פת"ע או' ז'

י) שם בהגה. ויש לבצוע עליו וכו' ונוכל ללמוד מזה לשאר דברים כגון באגודה של הדס של לולב שמיחדין אותו להריח על הבשמים במו"ש וכן שיירי פתילות של שבת שמדליקין אותם במו"ש לברך על האור כלבו. פת"ע שם.

יא) שם בהגה. אבל עדיף טפי לערב על כל השנה וכו' שמא ישכח פעם אחת מלערב וכמ"ש בהגה לעיל ססי' שס"ח יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד

יב) [סעיף ג'] נתנו במגדל. פי' ארגז שנותנין בו בגדים. הרמב"ם בפי' המשנה ולדיעה זו שהוא דעת הרמב"ם מיירי במגדל של בנין או שמחזיק מ' סאה שיש בו משום סתירת אהלה כמ"ש לעיל רסי' שי"ד אכן דעת הטור אפי' אם הוא מגדל של לבנים שמסודרות בלא טיט שאין בסתירתו איסור תורה ואבד המפתח אינו עירוב יעו"ש ועיין א"ר או' ד' שכתב דאנן ק"ל כהרמב"ם ולא כיון יפה הלבוש שהביא בססי' זה מ"ש הטור יעו"ש וכ"פ הר"ז כדברי הש"ע ח"א כלל ע"ב או' ט' וכ"כ האחרונים.

יג) שם. ואבד המפתח וכו' ודוקא שנאבד ממקום שהניחו ואינו יודע היכא הוא אבל אם הוא מונח במקומו אלא שהוא שכח באיזה מקום הניחו הוי עירוב דעביד הוא דמדכר. חידושי הרשב"א והריטב"א.

יד) שם. קודם שחשכה היינו קודם שהתחיל זמן ביה"ש דאם התחיל זמן ביה"ש ואח"כ נאבד המפתח כבר קנה עירוב דלא גרע מנאכל לעיל סי' שצ"ג סעי' ג' וכ"כ הלבוש וכ"ה לקמן סי' ת"ט סעי' ד' יעו"ש.

טו) שם. מלאכה גמורה כגון שצריך לסתור המגדל או הדלת כמ"ש לעיל או' י"ב אבל אם אין בו אלא משום שבות הר"ז עירוב שכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש כל שיש בו צורך מצוה. המ"מ פ"א דין כ"ב. והביאו מ"א סק"ב ואין להקשות דאפי' אם יהיה איסור דאורייתא לישתרי דהא ק"ל דאמירה לגוי שבות די"ל דגבי עירוב בעינן דוקא שיכול להביאו ע"י עצמו דזימנין דאין כאן גוי ולכן לא פלוג רבנן נ"א כלל ע"ב או' א'

טז) שם. מלאכה גמורה ואם היה המנעול קשור בחבל ואבד המפתח מוכח שם בגמ' (ל"ה ע"א) כיון דאין בו איסור תורה אם יחתוך אותו הוי עירוב וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם, וכן אם היה נתון בתיבה ואבד המפתח כיון דאפשר לשבור התיבה או להסיר הצירים דאין זה אלא מלאכה דרבנן הוי עירוב ח"א כלל ע"ב או' ט'

טוב) ואם נמצא המפתח בשבת במקום שיכול להביאו בלא מלאכה דאורייתא (ר"ל שאין רה"ר מפסיק) הוי עירוב אעפ"י שלא היה בידו ביה"ש דכיון שמצוי הוא שימצאנו חשבינן ביה"ש כאלו הוא בידו מ"א סק"ב ר"ז או' ג'

חי) שם. שהרי א"א לאכלו לפיכך אם הניח ב' ככרות א' אסורה וא' מותרת לא קנה לו עירוב. עה"ק להרשב"א פת"ע או' ה'

חזקת כשרות. כ"כ המ"מ פ"ז בשם הרשב"א דהא אין מערבין בתרומ' שהיא ספק טומאה וכן אין מערבין ב"ה כו' והרמב"ם ס"ל דכל שאין חזק' אחרת כנגדו כשר אפי' לא היה לו חזקת כשרות עיין שם וצ"ע דכ"ז בע"ת אבל בע"ח כ"ע מודו דמערבין ב"ה כמ"ש סי' רס"א וא"כ מוכח דאפילו לא היה לו חזקת כשרות כשר ואפשר דספק הונח גרע טפי וגם בעירובי חצירות בעי' סעודה הראוי' מבעוד יום (רמב"ם ספ"א) (עסי' תי"ו):

מלאכה גמורה. אבל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו לפי שצורך מצוה היא (מ"מ ספ"א) עסי' ת"ט ועי' שס"ו סי"ג וסי' שצ"ה והטור ס"ל דגזרו עליו משום דמחזי כסותר אוהל שכ' נתנו במגדל שהוא לבנים מסודרים וכו' בשבת אינו עירוב וזה אינו אלא משום מוקצה כמ"ש התו' ומ"מ צ"ע למה כתב בי"ט ה"ז עירו' מפני שיכול לסתרו וליטלו דהא פסק לקמן סי' תקי"ט דאסור לסתרו ע"ש ונ"ל דהטור ס"ל כמ"ש המרדכי והתו' דמותר לטלטל הלבנים לצורך אוכל נפש כמ"ש ססי' תקי"ט ואם כלן לצורך עירוב נמי שרי ובסי' תקי"ח מיירי שלא היה צריך לאכול הפירות ע"ש וכצ"ל ברא"ש ועמ"ש סי' תקי"ט ס"ג: ואם נמצא המפתח בשבת במקום שיכול להביאו בלא מלאכה דאורייתא הוי עירוב אף על פי שלא היה בידו ב"ה כיון שמצוי הוא שימצאנו חשבי' ליה כאלו הוא בידו (טור ותוס'):

(א) ספק אם היה קיים ביה"ש – ר"ל שנאכל או נשרף העירוב ואינו יודע אם היה זה קודם שהתחיל הבין השמשות או שהיה קיים בזמן ביה"ש:

(ב) כגון ספק אם הונח וכו' – ואף דפסק לעיל בסימן שצ"ג ובסימן רס"א דמערבין ע"ח בין השמשות דאין לו חזקת כשרות ע"כ צ"ל דספק אם הונח כלל גרע טפי ולכן אם הניח לשיתופי מבואות בשר של ספק טרפה אינו עירוב דזה הוי כספק אם הונח וגם דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום ועיין בבה"ל:

(ג) בלא מרא וחצינא אסור – אבל אם אין צריך למרא וחצינא אלא לטלטל מוקצה לא גזרו עליו ביה"ש כמ"ש סימן רס"א:

(ד) בשחרית בשבת – הטעם הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת ואף דיוכל לאכלו גם בערבית כנ"ל מ"מ טוב יותר לבצוע עליו בשחרית משום דפעמים מקדים לאכול בערבית קודם חשיכה:

(ה) אבל עדיף טפי וכו' – שמא ישכחו פעם אחת מלערב ועיין לעיל במה שכתבתי שם בס"ה:

(ו) בפעם אחת – ובאופן זה כשנאכל עירובו בשבת אינו מותר רק לאותה שבת אבל לא לשבת הבאה:

(ז) במגדל – של בנין או אפילו במטלטל כמו תיבה גדולה המחזקת ארבעים סאה שיש בסתירתה משום סתירת אהל דאורייתא כמבואר בסי' שי"ד:

(ח) ואבד המפתח – דוקא שנאבד ממקום שהניחו ואינו יודע היכן הוא אבל אם הוא מונח במקומו אלא שהוא שכח באיזה מקום הניחו הוי עירוב דעביד הוא דמדכר [הרשב"א והריטב"א בחידושיהם]:

(ט) קודם שחשכה – פי' קודם זמן ביה"ש דבתחלת ביה"ש כבר היה אבוד ממנו:

(י) מלאכה גמורה – כגון שצריך לסתור המגדול או הדלת שיש בו משום סתירת אהל:

(יא) לאכלו – ואם נמצא המפתח בשבת במקום שיכול להביאו בלא מלאכה דאורייתא שלא היה מפסיק ר"ה בין מקום שנמצא המפתח לבין המגדול הוי עירוב אע"פ שלא היה בידו בין השמשות כיון שמצא אותן אח"כ חשבינן ליה כאלו היה בידו שמצוי הוא שימצאנו:

(ט"ז ס"ק ב'.) וקשה לי כיון. נ"ב לק"מ דאיירי בשדה שהוא ר"ה אבל בשדה כרמלית באמת עירובו עירוב:

(מ"א ס"ק ב') ונ"ל דהטור נ"ב זה ליתא דהא ר"מ גופיה לא שרי אלא בי"ט משמע דת"ק אפי' בכה"ג פליג. ע"כ נראה דאוקמת' דרב ושמואל אתי אפילו לת"ק דס"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה. אלא דלא ניחא להו לאוקמי מתני' כר' משום דרישא דמתני' אתיא כרבנן כמ"ש תוס' שם בעירובין והאמר מ"מ לדינא כת' הרא"ש דמוקי לה באויר' דליבנ' אפי' לת"ק:

סעיף ב' בהג"ה לבצוע עליו. ע' לקמן סי' תקכ"ז במג"א סט"ו:

(•) בש"ע סעיף ב' בהג"ה אבל עדיף טפי כו' ובשם האר"י ז"ל כתבו שהיה כו' וע' במג"א לעיל ס"ס שס"ו ומ"ש דקאי על ערוב תבשילין לא נהירא וכ"כ בשיורי ברכה שבדמשק היו מקפידים לעשות עירוב בכל ע"ש ע"פ הקדוש מוה' חיים וויטל ז"ל ע"ש:
(א) מלאכה עבה"ט ועיין בשו"ת שער אפרים סי' כ"ו והובא ביד אפרים לקמן סי' ת"ט:

(•) בש"ע סעיף ב' בהג"ה אבל עדיף טפי כו' ובשם האר"י ז"ל כתבו שהיה כו' וע' במג"א לעיל ס"ס שס"ו ומ"ש דקאי על ערוב תבשילין לא נהירא וכ"כ בשיורי ברכה שבדמשק היו מקפידים לעשות עירוב בכל ע"ש ע"פ הקדוש מוה' חיים וויטל ז"ל ע"ש:
(א) מלאכה עבה"ט ועיין בשו"ת שער אפרים סי' כ"ו והובא ביד אפרים לקמן סי' ת"ט:

ויש לבצוע בשחרית. הטעם הואיל ואיתעביד חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת:

ואבד המפתח. בטור כתוב אם מצא המפתח בי"ט בין בעיר בין בשדה הוה עירוב שיכול לטלטלו ולפתוח אע"פ שלא היה בידו ב"ה כיון שמצוי הוא שימצאנו חשבינן לי' כאלו הוא בידו אבל בנמצא בשבת בעיר הוה עירוב שיכול להביאו ע"י גגין וחצירות בשדה אינו עירוב עכ"ל וק"ל כיון שאפילו בשדה אין איסור להביאו אלא מדרבנן דהא שדה היא כרמלית וכל עירוב קונה ב"ה וכל דבר מצוה לא גזרו עליו ב"ה וכמ"ש הש"ע אחר זה דוקא במלאכה גמורה והרמב"ם לא הביאו באמת חילוק דשדה לעיר. וכתב ב"י דטעמא מכח זה דכל מצוה לא גזרו עליו ב"ה לא בתחומין ולא בחצירות אלא דקשה על הטור שהרי בסימן ת"ט כתב בפי' גבי תחומין דלא גזרו עליו ב"ה ממילא ה"ה כאן בחצירות שהרי ג"כ מצוה היא כמ"ש סי' שצ"ה בפי' מצוה לחזור בין אחר עירובי חצירות כו' ועמ"ש סימן ת"ט:

אלא א"כ עשה מלאכה גמורה. אבל במלאכה דרבנן לא גזרו עליו ב"ה בדבר מצוה וזה דוקא לענין קניית עירוב שעיקרו ב"ה ודי במה שהיא ראויה ב"ה אבל לעיל במה שהוכחנו בסי' שס"ו דאין ליתן עירוב חצירות במקום שאסור לטלטלו אין שייך להקל בשביל זה ולומר דמן התורה יכול ליטלו דהתם מטעם שע"י העירוב חשבי' כאלו כל החצירות שייכים לאותו בית וזה צ"ל כל השבת דהא בנפרץ בשבת אוסר אע"ג דהיה ראוי ב"ה וא"כ כיון שביום השבת אסור לא מהני מה שהיה קולא ב"ה בדבר מצוה דביום השבת העמידו דבריהם אפי' בשבות כנלע"ד נכון: