שולחן ערוך, אורח חיים שכ״ט: על מי מחללין שבת. ובו ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

על מי מחללין שבת. ובו ט סעיפים:
כל פיקוח נפש דוחה שבת והזריז הרי זה משובח אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה מכבין כדי שלא תעבור:

אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב אפילו היו ט' עכו"ם וישראל א' בחצר ופירש א' מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם מפולת מפקחין כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה אבל אם נעקרו כולם ובשעת עקירתן פירש א' מהם לחצר אחרת ונפל עליו אין מפקחין עליו שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו אמרינן כל דפריש מרובה פריש:

מי שנפלה עליו מפולת ספק חי ספק מת ספק הוא שם ספק אינו שם אפילו אם תמצ' לומר שהו' שם ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות:

אפי' מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה מפקחים ובודקים עד חוטמו אם לא הרגישו בחוטמו חיות אז ודאי מת לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחילה:

מצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו תחתונים אלא מפקח עליהם שמא עדיין הם חיים:

עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסק ממון אין מחללין עליהם את השבת באו על עסק נפשות ואפי' סתם יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת: הגה ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא [א"ז]:

יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון מחללין שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות [ומ"מ הכל לפי הענין] (פסקי מהרי"א סי' ק"כ):

הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני עכו"ם מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם: [וע"ל סוף סימן ש"ז מי שרוצים לאנסו אם מחללים עליו שבת]:

כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם:

לידי סכנה. כגון שיש שם חולים או קטנים שא"א להבריחם. ונ"ל דאפי' אפשר להצילם דרך ר"ה מוטב לכבות דהוי מלאכה שא"צ לגופה אבל זה הוי דאורייתא. מ"א ע"ש. ועיין מ"ש עליו היד אהרן:

נעקרו. ותינוק שנמצא בעיר שרובה עכו"ם אין מחללין עליו שבת כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב עיין בא"ע סימן ד' סל"ד והאי נעקרו (ר"ל) כולם [ר"ל] בזה אחר זה דאי בבת אחת הא נמי קביעי. או"ה מ"א:

מפקחין. הבא במחתרת בענין שמותר להרגו אם נפל עליו גל אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא רמב"ם הלכות גניבה ועיין בח"מ סימן תכ"ה:

שאם וכו'. וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון דאין מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחידי יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת. מ"א עיין מ"ש ססי' רמ"ח:

עכו"ם. לאו דוקא מפני עכו"ם אלא ה"ה מפני ישראל יד אליהו סימן י"א:

להצילם. ומ"מ אם יש לו סכנה אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ לסכנה אף שראה במיתת חבירו. או"ה:

יומא פ"ד

שם ובגמרא וכמו שפי' הרא"ש וכן פירש הר"ן לדברי הרי"ף וכן פי' ה"ה לדברי הרמב"ם

שם במשנה

שם בגמרא ברייתא פ"ה וכ"פ רמב"ם בפ"ה

שם בגמ' בריית' וכי"א וכן פי' רמב"ם בפ"ב

שם בברייתא

עירובין מ"ה

רמב"ם בפ"ב

כתבי מהר"ר ישראל סקנ"ג

טור ורמב"ם בפ"ב מהמשנה דתענית י"ט

שם בטור ורמב"ם

עירובין מ"ה ברייתא

ס"ד ל"ש פגעו. כת"ק שם:

ס"ז יש מי. כמו עיר הסמוכה לספר בס"ו:

ס"ח הרואה. תענית שם רי"א לעזרה כו' ועסי' רפ"ח ס"ט אבל אין כו':

וכן. שם כ"ב ב' וכגי' הרי"ף ת"ר עיר כו' מתריעין עליהם בשבת ועל כולן כו' ועירובין מ"ה א' ור"ה כ"ג ב' ופסחים מ"ט א':

כמחצה – וראיתי בחידושי הריטב"א לכתובות ט"ו שכתב דלא אמרינן הכי רק היכי דזה שפירש היה דעתו לחזור לחבורה אבל אם לא היה דעתו לחזור אמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש ולא ראיתי זה בשאר פוסקים:

קביעות הראשון – הנה המחבר סתם בזה כהרי"ף [וכפי מה שפירשוהו הר"ן והרה"מ] והרמב"ם והרא"ש ושיטת רש"י בזה הוא דכל זה היינו דוקא אם אותן האנשים לא הלכו כולם לאותו חצר השני אבל אם הלכו דרך חצר השני [אע"פ שלא נתחברו ביחד דלהוי דומה כקביעי אלא הלך כל אחד לדרכו ריטב"א בביאור דברי רש"י] ונפל מפולת על אחד מהן מפקחין דמשום חומרא דנפשות דיינינן להו כקביעי ותוס' שם ביומא מחזיקין ג"כ בשיטת רש"י אלא דהוסיפו בזה דאפילו עברו דרך החצר בזה אחר זה ובאותו שנפל המפולת כבר עברו רובם או ט' ולא נשאר אלא אחד נמי מפקחין דכיון דפעם אחת היו באותו חצר דיינינן להו כקביעי ממש דאפילו לא נשאר אלא אחד לא בטל הקביעות ועיין בספר תוספת יום הכפורים למהר"ם בן חביב ובחכמת אדם שכתבו שאפשר דגם הרמב"ם וסייעתו לא פליגי על כל זה:

אלא לפי שעה – ואע"ג דלא שייך הכא הטעם חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה משום דלאו דוקא שבת ה"ה שאר מצות כמו שכתב המאירי ביומא וז"ל ואעפ"י שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה עכ"ל אמנם באמת נראה דכל זה הוא לטעמא בעלמא אבל לדינא לא תלוי כלל במצות דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצות אלא דחינן כל המצות בשביל חיים של ישראל וכדיליף לה שמואל מוחי בהם כדכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות שבת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם וכמו כן לכל הני תנאי דילפי לה ממזבח וממילה וממחתרת מוכרח דאחיים של אדם קפיד רחמנא (בר מההיא דחלל שבת אחת וכו') וכן מוכרח לשמואל דאמר גבי תינוק מושלך ברוב א"י דמפקחין אע"פ דעל פי דין יהיה א"י גמור ולא יקיים שום מצוה אעפ"כ כיון דבפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב חיישינן שמא מישראל הוא. ולפ"ז ברור דאפילו קטן מרוצץ נמי מחללין אעפ"י דלא ישמור שבתות גם לא יתודה ולא יבוא לכלל גדול אעפ"כ מחללין וכמו ה"ה חרש ושוטה אע"ג דאינן בני מצות מ"מ מחללין עליהם דהא דלא מקיימי מצוה הוא משום אונסייהו ולא נפיק מכלל זה אלא ישראל מומר להכעיס דעובר במזיד אבל חרש ושוטה התורה פטרינהו מחמת אונסייהו ומלבד זה גבי חרש ושוטה פשיטא דמחללין עליהם שבת דהא אפילו נהרגין עליהם דגם הם בכלל איש כי יכה כל נפש כל דהוא נפש כמו קטן וגם הם בכלל לא תעמוד על דם רעך כשאר ישראל ובפירוש אמרה תורה לא תקלל חרש ומלקין עליהן (אע"פ דישראל רשע מותר לקלל שאני התם דכתיב ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך) ומלקות נמי ממיני מיתה הם כמבואר בסנהדרין דף י'. ולא ידעתי מה היה לו לבעל הלכות קטנות שנסתפק בזה אם מחללין ואם הורגין עליו ודבריו תמוהים מאד עי"ש היטב. ודע עוד דה"ה גוסס נמי מחללין עליו בפקוח הגל או אם רופא אומר שסממנים אלו יועילו לו להאריך רגעי חייו דהא מרוצץ נמי גוסס הוא וגרע מגוסס דליכא בזה אפילו מיעוטי דמיעוט אעפ"כ משום חיי שעה מחללין עליו וכמו כן גוסס וכ"כ האו"ה בשם סמ"ג וסמ"ק וז"ל מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כ"א מעט מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה כדאמר במס' שמחות המעצים עיניו של מת הרי הוא שופך דמים עכ"ל וכ"כ תוס' בנדה דף מ"ד אלא דהם באו מטעם דמיעוט גוססים לחיים ואין הולכין בפיקוח נפש אחר רוב ולכאורה תמוה דהא אפילו בודאי מת מ"מ חיי שעה יש ע"י פיקוח הגל ובשביל חיי שעה מפקחין ואפשר דהתוס' כללו בזה היכי דהרופא נותן לו סימנים ואומר שיתרפא לגמרי עי"ז דמותר לסמוך עליו ולחלל שבת בבישולם וכדומה דמיעוט גוססין לחיים וסומכין עליו בעניני פק"נ אבל אם היו אמרינן דאפילו מיעוט ליכא א"כ בודאי משקר. ודע עוד שראיתי בפמ"ג שכתב דמי שהיה חייב מיתת ב"ד [בימים הקדמונים] ונפל עליו הגל דמפקחין עליו דהלא אין ממיתין אותו בשבת וחיי שעה יש עכ"פ ולענ"ד לא נהירא כלל דהתורה חסה על חיי שעה היינו למי שחסה על חיים שלו לאפוקי בזה דגברא קטילא הוא מחמת רשעתו ולא עדיף מרועי בהמה דקה דקי"ל ביורה דעה קנ"ח דאין מעלין אותו מן הבור:

במחבר סעיף ב' אין הולכין. עיין א"ר שמביא בתשובות בית יעקב דעל גוסס אין מחללין שבת וע' בפנים דמחלק דודאי אם הרופא אומר שיוכל עדיין לרפאותו לגמרי בודאי מחללין עליו את השבת אבל משום חיי שעה אין מחללין דהא מועיל כדי [שלא] שימות מהר ועי' תוס' שבת מביא תשובת שבות יעקב חולק עליו אפילו משום חיי שעה מחללין עליו ועיין במשבצות זהב ס"ק ב' ועיין בדגול מרבבה בא"ע סי' י"ז סקצ"ד [מהגאון כ"ס]:

ס"א כל פיקוח נפש דוחה שבת. נ"ב הנה יש להסתפק בדין פקוח נפש שדוחה שבת או ספק פ"נ שדוחה שבת אם ע"י פשיעתו הביא עצמו לידי סכנה זו אם דוחה אח"כ שבת או לא. אם נאמר כמו דקיי"ל עשה דוחה ל"ת ומ"מ עשה הבא ע"י פשיעה אינו דוחה ה"נ בפ"נ הוי כן ניהו דפ"נ דוחה מ"מ אם בא לו הסכנה ע"י פשיעה אינו דוחה או לא רק נימא דפ"נ חמור ובכל ענין חייב להצילו ולדחות השבת. ונראה לי לפשוט ספק זה ממה דגרסינן בפ"ב דשבת דף מ"ה בעו מיניה דרב מהו לטלטולי שרגא דחנוכה וכו' עד אמר להו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ופירש"י סכנה ע"ש באורך סוגיית הש"ס. וקשה לי טובא אם הוי סכנה מאי איריא דכדאי הוא ר"ש הלא בלא זה אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפי' ספק פקוח נפש דוחה את השבת ול"ל למימר כדאי הוא ר"ש. ובע"כ מוכח דבמקום דבא לו ע"י פשיעה לא נדחה מפני פקוח נפש וכיון דהתוס' הקשו שם דהרי אמרינן דבשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו ותירצו דמיירי אם אירע שלא הניחה ע"ש א"כ כיון דפשע בזה אין פקוח נפש כזה דוחה שבת והוא חידוש דין גם לתירוץ השני של התוס' שם נשאר קושייתינו במקומה וצ"ע מיהו יש לו' דכוונת תירוץ השני הוי כך דהתם מיירי דגזרו רק שלא להדליק נר חנוכה אבל שאר נרות מותרין לכך יש תקנה להניחו על שלחנו אבל כאן מיירי דגזרו חבירים שלא להדליק שום נר א"כ מה לי על שולחנו או לא. מיהו כיון דמן הדין היה פטור מלהדליק כיון דהוי שעת הסכנה ולכך אם הדליק הוי פשיעה ולא ניתן שבת לדחות לולא הטעם דכדאי ר"ש לסמוך עליו ודו"ק היטב והוא חידוש גדול לפענ"ד שוב הוגד לי שבספר תוספת שבת סי' ר"פ הרגיש בזה הקושיא הנ"ל ופירש דלאו דוקא סכנה אלא קרוב לסכנה. ולדעתי אין נראה כן דא"כ מה הקשו מהתם דמניחו על שולחנו דלמא התם מיירי בסכנה ממש אבל כאן מיירי דלא בסכנה ממש לכך מחיוב להניחו במקומו ובע"כ דלא ס"ל כן ודו"ק:&והנה נראה עוד ראיה לדין הנ"ל מדברי התוס' דמאי הקשו מהא דאמרינן התם במניח על שלחנו דלמא התם מיירי שלא גזרו בכוון להעבירם על דתם לכך יעבור ואל יהרג ולכך מותר על שלחנו אבל כאן מיירי דגזרו בכוון להעבירם על דתם ובזה אפילו על ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור לכך מחוייב להניחו על הפתח מבחוץ כדינו מיהו ליקח הנר אח"כ בזה אינו מחוייב למסור נפשו ולמה לא תירצו התוס' כן. ובע"כ מוכח דהוי קשה להו א"כ היה מחויב להניחו על הפתח מבחוץ וא"כ אינה פשיעה ולמה הוצרך לו' כדאי ר"ש לסמוך עליו. ובע"כ שלא היה מחויב להניחו על הפתח מבחוץ ואי מיירי כדעת התוס' שבת אכתי קשה דהו"ל לתרץ דכאן הוי כוונתו להעבירם על הדת לכך היה מחוייב להניחו בחוץ ומכל מקום הוצרך לו' כדאי ר"ש לסמוך עליו כיון דלא הוי סכנה ממש ובע"כ דהם מפרשים סכנה ממש מוכרח דין שלנו ודו"ק היטב:

שם סעיף ד' אפילו מצאוהו מרוצץ כו'. נ"ב עיין בתשובתי לאהע"ז הלכות גיטין סי' קכ"ח והוא במהדורא וא"ו סי' ע"ב מ"ש לק"ק טסלאב בדרך אגב כתבתי בסוגיא הנ"ל דפ"נ דוחה שבת ובעניין חיי שעה ע"ש מ"ש בזה ודו"ק:

[א] [לבוש] כגון חולים וכו'. אפילו אפשר להצילם דרך רשות הרבים מוטב לכבות דהוי מלאכה שאין צריך לגופיה אבל זה הוי דאורייתא כמו שנתבאר סימן ש"ח סעיף מ"א (מגן אברהם), וצריך עיון בפרט דיש אומרים שאין לנו רשות הרבים ועיין מגן אברהם סימן ש"ל ס"ק ג' כתב בתשובת בית יעקב סימן נ"ט גוסס אין מחללין עליו את השבת וצריך עיון:

[ב] פירש אחד וכו'. והוא הדין פירשו רובם וכולם חוץ מאחד שנשאר במקומו הוי קביעות כיון שלא פירשו כולם (ב"ח), דבפיקוח נפש הקילו ועיין סימן תל"ט וביו"ד סימן ק"י ואף שנעקרו כולם כתב איסור והיתר דוקא בזה אחר זה דבבת אחת הוי נמי קבוע:

[ג] שנפלה וכו'. הבא במחתרת בענין שמותר להרגו אם נפל עליו גל אין מפקחין דגברא קטילא הוא (רמב"ם):

[ד] [לבוש] ואפילו עדיין וכו'. ונראה דארישא נמי קאי וכן מצאתי בשם אור זרוע (מלבושי יום טוב). כתב רוקח סימן קצ"ו מעשה שצרו על עיר ווירמ"ש והתרנו לצאת ולשוב בכלי זיינן דאמרינן וכו' ועוד דאם לא יעזרו היהודים את עירונים היו הורגין בעצמן:

[ה] [לבוש] בקל וכו'. צריך עיון הא רש"י בעירובין דף מ"ה כתב שמא ילכדוהו ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם שוב מצאתי בראב"ן סימן שס"ג כדבריו:

[ו] [לבוש] אפילו לא באו וכו'. עיין בסעיף דלעיל דאפילו רצו לבוא (מלבושי יום טוב):

[ז] [לבוש] אם לא יניחנו וכו'. כיון דאין אדם מעמיד על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג אבל באדם יחידי יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת (מגן אברהם) וצריך עיון:

[ח] מצוה וכו'. מיהו אם בודאי היה גם כן הוא מסוכן עמו אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה כדרשינן וחי אחיך עמך ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית (איסור והיתר נ"ט), וזה לכאורה סותר למה שכתב הסמ"ע בסימן תכ"ו דצריך להכניס עצמו בספק סכנה וסייעתה לשולחן ערוך שם:

[ט] בכלי זיינם וכו'. כשיצאו חוץ לתחום עיין סוף סימן ת"ז ודברי ר"י דף ע"ח צריך עיון ועיין דף ק' שם:

ספיקות. וכן לענין רפואה לחולה אע"ג דלא ידעינן בודאי שזהו הסם שיתרפא בה מדרך הטבע אלא עדיין הדבר תלוי בספק מחללין את השבת אף לכאורה משמע מהרמב"ם דס"ל כרבנן דפליגי אר' מתיא ב"ח ואין מאכילין למי שנשכו כלב שוטה מחצר כבד שלו לפי שהרפואה אינו בדוקה ע"ש שא"ה דכל הרפואה אינו מצד הטבע ואין השכל מסכים שתועיל מ"ש ברפואה ואפשר אין העיתים והעושים ומקבלים שוים אבל נ"ד שהספק הוא מצד הסברא ודאי דנכלל בכלל ספק נפשות להקל ת' גינת וורדים סי' ב' ועיין ר"י ס"י ק"יב' וא"ל מדברי הגהות מיימוני בפי"ד מה' מא"ה דאוסר לבעל נכפה לרפאות בשרץ עוף באשר שאין הרפואה בדוק' דשא"ה לא ברורה הרפואה באותו שרץ משא"כ בנ"ד דהרפואה בדוקה אלא דמספקינן בסם אם הוא אותו סם או לאו מותר לכ"ע וע' בת' רש"ל סימן תקפ"ה והר"ן פרק במה אשה והרדב"ז סי' ס"ו ות' רשב"א סי' רפ"א:

א) [סעיף א'] כל פיקוח נפש דוחה שבת. עבד כנעני אם לא קבל עליו מצות הנוהגות בעבד אין מחללין שבת עליו אבל אם קבל עליו מצות שבת מחללין עליו את השבת. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י. ברכ"י או' א' ועיין עוד מזה למי מחללין לעיל סי' שכ"ח או' כ"א ואו' צ"א יעו"ש ואם צריך לכפרה מי שחלל שבת לפ"נ עיין לקמן או' כ"ה.

ב) שם. ויבא לידי סכנה וכו' כגון שיש שם חולים או קטנים ואין שהות להבריחם קודם שיגיע להם האש. ב"י ונ"ל דאפי' אפשר להצילם דרך ר"ה מוטב לכבות דהוי מלאכה שא"צ לגופה אבל זה הוי דאורייתא (דכיון שאין יכולין להלך לא אמרינן גבייהו חי נושא א"ע) כמ"ש סי' ש"ח סעי' מ"א מ"א סק"א, ור"ל להוליכם דרך רה"ר לרה"י אחר דלרה"ר עצמה הוי נמי מלאכה שא"צ לגופה כמו המוציא את המת אבל לרה"י אחר הוי מלאכה צריכה לגופה שצריך להם להיותם ברה"י כדרך חולים וקטנים תו"ש או' א' וכתב דאפי' לדידן דלית לן ר"ה כמ"ש סי' שמ"ה סעי' ז' אפ"ה הוצאה חמיר מכיבוי יעו"ש והביאו הפתה"ד או א' ונראה שמסכים לדבריו יעו"ש.

ג) כל שיש פחד ודיחוי טוב יותר להוציאם לר"ה אבל כל שאין פחד ודחוי טוב יותר לחלל באיסור דרבנן מאיסור תורה או ספק איסור תורה א"א או' א'

ד) שם. מכבין וכו' וה"ה דשרי להספיק בכלים של מתכות או בכלי חרס מלאים מים. ואפי' אם צריך להביאם דרך ר"ה. גמ' שם ורש"י ותו' ועיין לקמן סי' של"ד סעי' כ"ב.

ה) [סעיף ב'] ופירש אחד מהם לחצר אחרת וכו' כלומר לא מיבעיא באותה חצר דפשיטא שאם נפל שם עליהם שמפקחין דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא אפי' פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם מפקחין. טור.

ו) שם. ופירש אחד מהם וכו' לא דוקא אלא אפי' פירשו רובם ולא נשאר בקביעות הראשון אלא אחד ונפל שם בחצר אחרת על אחד מהם מפקחין עליו כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו ב"ח. א"ר או' ב'.

ז) שם. ופירש אחד מהם וכו' ואע"ג דבשאר איסורים אמרינן כל דפריש מרובא פריש כמ"ש סי' תל"ט בפ"נ הקילו מ"מ פ"ב וכ"ה בגמ' מ"א סק"ב תו"ש או' ב'.

ח) ועיין באה"ע סי' ד' סעי' ל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עכו"ם אין מחללין עליו את השבת דכיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב מ"מ פט"ו מהא"ב וב"י שם מ"א שם אמנם מור"ם ז"ל שם בהגה כתב וי"א דאפי' ברוב כותים מפקחין עליו הגל בשבת והטעם כתב בי"ש שם משום דבני העיר לא חשיבי כניידי והוי כאלו פירש א' ממקום קביעותן דאין הולכין אחר הרוב יעו"ש והב"ד התו"ש שם וכתב ובפ"נ ק"ל לקולא ותמה על המ"א שלא הביא זה יעו"ש. וכ"ז איירי כשנמצא בעיר אבל אם נמצא בבית הוי מקום קבוע ולכ"ע מפקחין בי"ש שם.

ט) אבל נמצא בדרך תינוק י"ל אם רוב העוברים עכו"ם לכ"ע אין מפקחין עליו הגל דכלא נשאר קביעות הראשון דמי וכה"ג הולכין בתר רובא. א"א או' ב'.

י) שם. אבל אם נעקרו כולם וכו' בזה אחר זה ולא בבת אחת דאל"כ הא נמי קביעי או"ה כלל נ"ט סי' ל"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' א' מ"א סק"ג. א"ר או' ב' תו"ש או' ג' א"א או' ג'.

יא) [סעיף ג'] מי שנפלה עליו מפולת וכו' איתא בסנהדרין (דף ע"ב) הבא במחתרת בענין שמותר להרגו (חוץ מהאב החותר על בנו) אם נפל עליו גל אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא. וכ"כ הרמב"ם סוף הל' גניבה. מ"א סק"ד א"ר או' ג' תו"ש או' ד' ר"ז או' ב' ועיין ח"מ סי תכ"ה.

יב) ומי שנגמר דינו למיתה בב"ד מפקחין עליו הגל בשבת דאין מיתת ב"ד דוחה שבת וחיי שעה מפקחין כבסעי' ד' וה"ה ביו"ט כה"ג א"א או" ד' ועיין לקמן סי' ש"ל או' טו"ב.

יג) ועל הגוסס מחללין שבת אע"ג דרוב גוססין למיתה אין הולכין בפ"נ אחר הרוב וגם חיישינן לחיי שעה גם בגוסס וכ"כ בשו"ת שבו"י ח"א סי' י"ג ודלא כתשו' בית יעקב סי' נ"ט תו"ש או' ד' ברכ"י או' ד' וכן בס' יקר הערך דף ז' ע"ב והרב תפארת ישראל בקו' נפלאות על המשניות דכ"ב ע"א השיגו על תשו' בית יעקב הנז' והב"ד הפתה"ד או' ג' יעו"ש. ואפי' אם הוא גוסס כבר ג' ימים מחללין תו"ש שם ומ"ש המחה"ש סק"ד לא ראה סיום דברי התו"ש יעו"ש.

יד) שבוי שצוה לו אדונו לבשל לו בשבת או לעשות לו מדורה אפי' אי לא גזים כלל אם מתחנן לו ואינו מתפייס ולא ישמע לקול תחנוניו מותר לעשותו לו דשבוי כולהו איתנהו ביה ומידי ספק נפשות לא נפקא, שו"ת חו"י והביאו התו"ש או' י"א ומחה"ש שם.

טו) שם. ספק חי וכו' פרי או סם ידוע שהוא מרפא אלא שיש לספק אם הוא זה או אחר גם בספק כזה מחללין שבת משום סכנה. קול בן לוי סי' ב' שע"ת ועיין לעיל סי' שכ"ח או' ט'

טז) [סעיף ד'] אפי' מצאוהו מרוצץ וכו' והטעם משום דחיישינן לחיי שעה עו"ש או' ה' והא דק"ל דאם אינו יכול לחיות אלא לפי שעה יכול להתרפאות (כמ"ש ביו"ד סי' קנ"ה סעי' א') מן העכו"ם ולא חיישינן שמא ימית אותו כתבו התו' דהכא והתם עבדינן לטובתו דאמרינן אולי ירפא אותו, תו"ש או' ו'.

טוב) שם. אפי' מצאוהו מרוצץ וכו' וכן אם מצאוהו טרפה מפקחין. פתה"ד או' ו'.

חי) שם. אלא לפי שעה מפקחין והא דאמרינן חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה הוא לא דוקא כמ"ש המש"ז או' ב' והפתה"ד שם.

יט) שם. ובודקין עד חוטמו וכו' דעיקר החיות הוא בחוטם כמ"ש כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ב"י ולבוש.

ך) שם. לא שנא פגעו ברגלו וכו' כלומר ולא תימא כיון שבדקוהו בטיבורו ולא נמצא שם חיות לא יבדקוהו שוב קמ"ל דעיקר חיות הוא בחוטמו ושם יכולין לראות אם הוא חי או לא אבל בעיבורו אינו סי' מובהק עו"ש או' ה'.

כא) [סעיף ו'] עכו"ם שצרו על עיירות ישראל וכו' כתב בס' מאורי אור בחלק באר שבע דקי"ג ע"ב דכוונתו שדרים גם ישראל כדידן וגם חופרין כרכום ע"פ מושל העיר שהוא סכנה בפנים שלא לפרוש מהם וסכנה בחוץ מן המצור וכ"מ בתה"ד סי' ס' יעו"ש. א"ח או' ה'.

כב) שם. ואפי' סתם וכו' וטעמא משום דספק נפשות להקל. ב"י.

כג) שם. יוצאין עליהם בכלי זיין וכו' מעשה שצרו על עיר ווירמש חיילות גדולות בשבת והתרנו לכל היהודים לצאת ולשוב בכלי זיין ועוד אם לא יעזרו היהודים את העירונים היו הורגין עצמן. רוקח סו' קצ"ו. א"ר או' ד' ועיין לקמן או' כ"ט.

כד) שם. יוצאין עליהן בכלי זיין וכו' ואם יש איסור בהריגה ע"י שם בשבת למי שנתחייב כמו שמצינו במרע"ה כשהרג את המצרי עיין מעש"ר על הרמב"ם ה"ש פכ"ד דין ז' שכתב דלפי הנראה הוצאת נפש הוא ותולדה דשוחט הוא יעו"ש ועוד עיין ברו"ח או' א' מ"ש בזה

כה) ומי שחלל שבת משום פיקוח נפש א"צ לכפרה ואעפ"י דליחיד נכון להחמיר מ"מ לצבור לא נכון לעשות כן. חו"י סי' רל"ו. אבל מהרי"ע ז"ל בס' לחם יהודה ח"ב דס"ז ע"ד כתב דבין ליחיד בין לצבור אין לעשות שום דבר דא"צ לכפרה וכתב דמה שנהגו הנשים שמדליקות הנר ליילדת בשבת להתענות אח"כ הוא הוללות וסכלות יעו"ש י"א מ"ב בהגה"ט או' ב' ברכ"י בסי' של"ד או' ה' ואו' ז' ובדברינו לשם או' קל"ג.

כו) שם. ובעיר הסמוכה לספר. עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות יוצאין עליהן שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם. רש"י. ור"ח פי' הסמוכה לספר על שפת הים.

כז) שם. הגה ואפי' לא באו עדיין וכו' ונראה דארישא נמי קאי. מי"ט א"ר או' ד'.

כח) [סעיף ז'] יש מי שאומר וכו' הא דכתב דין זה בשם יש מי שאומר לא מפני שיש פלוגתא בזה אלא כי כן דרך הש"ע דדין שלא מצאו כ"א בפוסק א' כותב אותו ג"כ בכם יש מי שאומר ודין זה הוא מכתבי מהרא"י (בפסקים וכתבים של בעל תה"ד) סי' קנ"ו כמבואר בב"י.

כט) שם. אפי' באו על עסקי ממון וכו' ומסיק שם בכתבי מהרא"י אמנם הכל לפי ראות העינים והזמן לפי מה שיתקרב לביתו של ישראל ותן לחכם ויחכם עוד עכ"ל והביאו ד"מ או' א' תו"ש או' יו"ד

ל) שם. שאם לא יניחנו ישראל לשלול וכו' כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחר נגדה ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל. מ"א סק"ה. תו"ש או' י"א. ר"ז או' ד' ועיין לעיל סי' רמ"ח או' מ"ז ולקמן ססי' תרנ"ו.

לא) [סעיף ח'] וכן יחיד הנרדף מפני עכו"ם וכו' לאו דוקא מפני עכו"ם אלא ה"ה מפני ישראל. יד אליהו סי' י"א. והביאו י"א בהגה"ט סוף הסי' וכ"כ שכנה"ג או' ג' בשם המאירי.

לב) שם. וכן יחיד הנרדף מפני עכו"ם. או נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו מצוה להצילו ואפי' בעשיית כמה מלאכות בשבת ואפי' לתקן כלי זיין להצילו מותר. הרמב"ם פ"ב דין כ"ד

לג) שם. מצוה על כל אדם וכו' מיהו אם בודאי היה הוא ג"כ מסוכן עמו אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ לסכנה כדדרשינן וחי אחיך עמך ולא מצינו חולק בין סכנה למיתה ודאית. או"ה כלל נ"ט א"ר או' ח' ועיין ח"מ סי' תכ"ו ובפ"ת שם או' ב' שכתב דאפי' בספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר. יעו"ש.

לד) שם. לחלל עליהם שבת כדי להצילה. ואפי' הוא ספק אם יציל. ר"ז או' ה'.

לה) לפדות חבירו משביה אם יש לחוש אפי' בספק שמא יתבטל נ"ל דאין ספק דמותר למנות המעות בידו ממש דאם התירו איסור מוקצה משום הפסד הבא פתאום כ"ש אבידת גוף חבירו ואמנם אם הדבר ברור שלא יתבטל עד למחר אסור למנות המעות וכיוצא בו. ח"א כלל ס"ח או' י"ט.

לו) [סעיף ט'] כל היוצאים להציל חוזרין וכו' שלא להכשילם לעתיד לבא. לבוש.

לז) שם. חוזרין בכלי זיינן למקומם. היינו אם מתפחדים לשבות במקום שהצילו כמ"ש לקמן ססי' ת"ז יעו"ש.

ויבא לידי סכנה. כגון שיש שם חולי או קטנים שאי אפשר להבריחם ונ"ל דאפי' אפשר להצילם דרך ר"ה מוטב לכבות דהוי מלאכה שאין צריך לגופה אבל זה הוי דאורייתא כמו שכתבתי סי' ש"ח סמ"א ועמ"ש סי' שכ"ה ס"ב:

ופירש אחד. אבל בשאר איסורים אמרינן כל דפריש מרובה קפריש כמ"ש סי' תל"ט בפ"נ הקילו (מ"מ פ"ב) וכ"ה בגמ' והע"ש לא דק וע' בא"ע סי' ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עכו"ם אין מחללין עליו את השבת כיון דבכל יום ויום פורשים כלם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב (מ"מ פט"ו מהא"ב ובית יוסף שם):

נעקרו כלם. בזה אחר זה דאי בבת אחת הא נמי קביעי (או"ה):

שנפלה עליו. איתא בסנהדרין דף ע"ב הבא במחתרת בענין שמותר להורגו אם נפל עליו גל אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא וכ"כ הרמב"ם סוף ה' גניבה ועבח"מ סי' תכ"ה:

שאם לא יניחנו. וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישי' שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת עיין מה שכתבתי ססי' רמ"ח:

(א) לידי סכנה – כגון דאיכא שם חולים או קטנים שאינם יכולים לברוח:

(ב) מכבין – וה"ה דשרי להפסיק בכלים של מתכות או בכלי חרס מלאים מים אפילו צריך להביא הכלים דרך ר"ה דאיכא הרבה איסורים. כתב המ"א אם יכול להציל את החולה וקטן לישא אותם דרך ר"ה אעפ"כ מוטב לכבות דלא הוי כ"א מלאכה שאצ"ל דפטור עלה משא"כ לעבור דרך ר"ה דהרבה פוסקים סוברים דגם בזמנינו יש לנו ר"ה והח"א בכלל הבערה כתב דלדעתו מוטב לעבור דרך ר"ה משיכבה עי"ש:

(ג) אפילו וכו' – פי' לא מבעיא אם באותה חצר שהיו בה ט' א"י וחד ישראל נפל מפולת דבודאי מפקחין דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואין כאן רוב א"י אלא אפילו היו ט' וכו':

(ד) ופירש אחד – לאו דוקא אחד אלא אפילו פירשו רובא וכדמסיים טעמא כיון שנשאר קביעות הראשון וכו':

(ה) קביעות הראשון במקומו – ואע"ג דבעלמא אמרו כל דפריש מרובא פריש אפילו היכא דהקביעות נשאר במקומו גבי פיקוח נפש אקילא רחמנא דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם משמע שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל:

(ו) כמחצה – וספק נפשות להקל ועיין בא"ע סימן ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עו"ג אין מחללין עליו את השבת כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב ורמ"א בהג"ה פליג שם וס"ל דמפקחין עליו את הגל דבני העיר חשיבי כקביעי ודמיא לדינא דהכא ודעת הגר"א שם לפסוק כהרמ"א עי"ש ואם נמצא בדרך ורוב העוברים עו"ג לכו"ע אזלינן בתר רובא [פמ"ג]:

(ז) אם נעקרו כולם – פי' שנעקרו להתפזר כל אחד לדרכו ובטלה קביעותם אבל אם יצאו תכופים יחד זה אחר זה כיון דעדיין הם בחבורה אחת נקרא קבוע ודינו כדמעיקרא:

(ח) ספק חי – הלשון מגומגם דהוי ליה לחשוב בתחלה ספק ישנו ואח"כ ספק חי וכן איתא במשנה:

(ט) הוא שם – ומיירי שהיה שם בעת המפולת ואינו ידוע אם הספיק לצאת מתוך ההפכה ונראה דה"ה אפילו לא ראינו אותו מתחלה להדיא רק בבית זה מצוין בני אדם בעת הזאת נמי מחללין ומפקחין את הגל. הבא במחתרת בענין שמותר להרגו ובעת חתירתו נפל עליו גל אין מפקחין אותו דגברא קטילא הוא (פוסקים בשם הגמרא). ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכ"ש דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה וה"ה לכל הני דאיתא ביו"ד סימן קנ"ח ס"א וב' ע"ש:

(י) אז ודאי מת – דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו משמע דהרוח חיים תלוי באפיו:

(יא) ל"ש פגעו ברגליו – ר"ל דלא נימא דכיון שאין אנו מרגישין חיות בלבו בודאי מת ולא יפקח הגל יותר קמ"ל דגם בזה צריך לבדוק עד חוטמו:

(יב) על עסקי ממון וכו' – דבשביל הפסד ממון לא הותר איסור שבת:

(יג) ואפילו סתם – דספק נפשות להקל:

(יד) לספר וכו' – עיר שמבדלת בין גבול שישראל דרים בה לגבול העו"ג וחיישינן שאם ילכדוה משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם:

(טו) אפילו לא באו וכו' – ר"ל כשהקול יוצא שרוצים לבוא אעפ"י שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפק"נ [לשון או"ז] ודין זה ארישא נמי קאי [אחרונים]:

(טז) שאם לא יניחנו וכו' – וה"מ כשבאו על רבים דבודאי יש לחוש שיעמוד אחד נגדם ולא ירצה ליתן להם ממונו ויהרגוהו ולכן הוי כמו שבאו על עסקי נפשות אבל כשבאו על יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל את השבת:

(יז) הכל לפי הענין – היינו לפי מה שמשער כעסן ופחזותן. ודע דהיום כשבאו מהאומות שחוץ לגבולינו לשלול שלל ולבוז בז בודאי מחויבים אנו לצאת בכלי זיין אפילו על עסקי ממון וכדינא דמלכותא וכן מבואר ברוקח ואגודה דהיכא דאיכא חשש שמא יכעסו יושבי הארץ עלינו מחללין עי"ש:

(יח) בפני עכו"ם – וה"ה מישראל כשהוא משער שיבוא לידי סכנה דהא ניתן להצילו בנפשו וכן כשאדם נרדף מפני נחש או דוב ג"כ מצוה להצילו ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת [רמב"ם]:

(יט) כדי להצילם – ומ"מ אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או"ה) ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו]:

(כ) חוזרים וכו' – כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא שלא ירצו להציל עוד:

(כא) למקומם – עיין לקמן בסימן ת"ז:

סעיף ח' ספינה שיש בה ישראל. משמע דוקא בידוע שיש בה ישראל. אבל ברואה ספינה מטורפת וא"י מי המה אנשים שבתוכה אין מחללים דאזלי' בתר רובא דעלמא דהוי נכרים. והוי כמו תנוק נמצא מושלך בעיר שרובא נכרים וצ"ע לדינא:

בש"ע סעיף ג' ספק חי כו' ועיין בשו"ת קול בן לוי סי' ב' בפרי או סם ידוע שהוא מרפא אלא שיש לספק אם הוא זה או אחר העלה דגם בספק כזה מחללין שבת משום סכנה ועיין באשל אברהם מתשובת גו"ר מה שכתב בזה: