שולחן ערוך, אורח חיים שכ״ב: דין נולד בשבת ובו ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין נולד בשבת ובו ו סעיפים:
ביצה שנולדה בשבת אסור אפי' לטלטלה ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות ויכול לכוף עליה כלי שלא תשבר ובלבד שלא יגע בה:

שבת שלאחר יום טוב או לפניו נולדה בזה אסורה בזה:

פירות שנשרו מן האילן בשבת אסורים בו ביום ולערב מותרים מיד:

אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי ולפיכך מותר לקטום אפילו בסכין קש או תבן ולחצוץ בו שיניו אבל קיסם שאינו אוכל בהמה אפילו ליטלו כדי לחצוץ בו שיניו אסור:

מותר לטלטל עצי בשמים להריח בהם ולהניף בהם לחולה ומוללו להריח בו אחד קשים ואחד רכים:

המחלק לבני ביתו מנות בשבת יכול להטיל גורל לומר למי שיצא גורל פלוני יהיה חלק פלוני שלו והוא שיהיו החלקים שוים ואינו עושה אלא כדי להשותם שלא להטיל קנאה ביניהם אבל עם אחרים אסור כיון שמקפידין זה על זה יבואו לידי מדה ומשקל אבל ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה ולהטיל גורל עליהם אפילו בבני ביתו ובחול אסור משום קוביא ויש אומרים דעם בניו ובני ביתו מותר להטיל גורל אפי' על מנה גדולה כנגד מנה קטנה מפני שאין מקפידין: הגה ואסור להטיל גורל בשבת אפילו ע"י עכו"ם [מהרי"ל]:

לטלטלה. גזירה משום שבת שאחר י"ט שאז אסורה מדאורייתא משום הכנה:

שלא יגע. עיין סי' ש"י ס"ו מש"ש:

אסורה. עיין ססי' תק"א מש"ש בס"ק ט':

אסור. ואם קטמו חייב רמב"ם פי"א. ועיין מ"א:

ומוללו. צ"ל וקוטמו ומוללו להריח וכו'. בשכנה"ג חוכך להחמיר דוקא קוטם מעט כדי שיריח מותר אבל אם משבר חתיכה ממנו כדי ליתנו לאחר אסור ע"ש. וכתב היש"ש פ"ד דהך קוטמו אינו מותר אלא ביד אבל לא בסכין ולא הותר בסכין רק באוכלי בהמה ע"ש. והט"ז בסי' תקי"ט ס"ד חולק על היש"ש בזה ומתיר אפי' בסכין ע"ש והמג"א בסי' תקי"א העלה דדוקא להוסיף ריח שרי אבל אסור להוליד ריח ע"ש:

גורל. אבל לקדיש או מי שיעלה לס"ת שרי דהרבה פוסקים ס"ל דביום הכפורים היו מטילים גורל מי שוחט מי זורק. מ"א ע"ש ועיין ט"ז וביד אהרן:

ביצה ג' ברייתא

ציינתיו לעיל בסי' ש"י סעיף ו ע"ש

ביצה ד' מימרא

שם ב':

שם ל"ג מימרא דרב יהודה

שם ברייתא

שם אליבא דחכמים

שבת קמח משנה

הרי"ף והרא"ש ודלא כרב

שם בגמ'

הרמב"ם בפרק כ"ג וכן הכריח שם בהרב המגיד:

ס"א פירות כו'. פסחים נ"ו א' במתני' ועבה"ג:

ולערב. עט"ז. ועתוס' דערובין ל"ט ב' ד"ה אי ודוקא בדבר כו' אבל בפירות הנושרין כו' כדאמרינן בשבת פ' שואל ק"נ א' כו' וההוא בר טביא מיירי באתציד מאליו כו' ע"ש:

ס"ד ואפילו בסכין. מדמדמינן שם לשבירת חבית דאיירי בכלי ומ"ש ושוין שלא יקטמנו פרש"י אקיסם. הרא"ש שם ועסי' שי"ד ס"ו:

ס"ה מותר. וג' חילוקים דאוכלי בהמה מותר לטלטל ולקטום אפי' לחצוץ ועצי בשמים מותר לטלטל ולקטום להריח אבל לחצוץ בו שניו פטור אבל אסור וכן קיסם פטור ג"כ רק ששם אף בטלטול אסור. ורמב"ם כ' בקיסם אם קטמו לחצוץ שיניו חייב וכמ"ש בתוספתא הביאו הרא"ש שם ומפ' ושוין כו' קאי אאבוס וע' ברא"ש שם וכ"ה בתוספת' אבל לפי מ"ש הרא"ש שם ולעיל ס"ד דלא כתוספתא ורמב"ם וצ"ע על מ"ש מ"א בשם הרמב"ם חייב דלא קי"ל כותיה כנ"ל:

ומוללו. וקוטמו כצ"ל:

ס"ו והוא. דלא קי"ל כרב כמ"ש בפ"ד דב"מ ע"ה א' וא"כ אתי מתני' כפשטא:

אבל. מתני' שם:

ובחול. גמ' שם:

וי"א. כסוגיא דשבת סובר דבכה"ג איתיה לדרב:

ביצה שנולדה וכו' – עיין במ"ב שכתב גזירה משום שבת שאחר יו"ט וכו' שאז וכו' מדאורייתא באכילה כ"כ המגן אברהם וכ"כ הראשונים והוא מגמרא ביצה ב' ע"ב וכן משמע שם ג' ע"ב דקאמר בשלמא לרבה וכו' הו"ל ספיקא דאורייתא וצ"ע על פי' המשניות להרמב"ם שכתב במשנה א' שם דהכנה טבעית היא רק איסורא דרבנן:

נולדה בזה אסורה בזה – היינו ביום א' הסמוך לשבת אבל ביום ב' שרי וכן אם יו"ט ביום ה' וי"ו ונולדה ביום ה' מותר בשבת ואינו אסור כ"א כשנולדה ביום הסמוך לשבת לבד אם הם ב' יו"ט של ר"ה דאז חשובין שניהם כיומא אריכתא. לקמן סימן תקי"ג:

אוכלי בהמה וכו' – עיין במ"ב מש"כ ומשמע בגמרא היינו דשם איירי לענין טלטול עצי בשמים ושמותר ג"כ לקטמם וצע"ק מלעיל סימן ש"ח ס"ל דלפי מה דקי"ל שם לכאורה אין היתר לטלטולם:

אבל קיסם וכו' – אפילו ליטלו כדי לחצות בו שיניו אסור. ר"ל אפילו נטילה סתם בלי קטימה כן פירש הב"ח ועי"ל כפשטיה דלא מיבעיא לטלטלו לצורך גופו לשאר דברים דאסור ואפילו לחצות שיניו הו"א דמותר משום כבוד הבריות וכמו שכתבתי במ"ב והוא גמרא ערוכה שבת פ"א ע"ב ע"ש:

אחד קשים ואחד רכים – לכאורה קשה אמאי התירו לקטום בקשים להריח נהי דאינו מכוין בהקטימה לעשותה כלי שאינו רק להריח ואין שייך בזה תקון כלי יאסר משום מחתך בקשים שאינם בכלל אוכלי בהמה דהרי בכל מלאכת מחתך אין הטעם משום דבזה עושה כלי אלא דזה גופא הוא מלאכה כידוע ממה שאמר הגמרא שבת ע"ד ע"ב האי מאן דסלית סילתא וקפיד אמשחתא דחייב גם משום מחתך ואולי דכיון דמיירי בקוטם ביד כמו שכתבנו במ"ב סקי"ז אפילו משום מחתך לית בזה דסתם מחתך הוא בכלי וכן משמע לענ"ד מהרא"ש שכתב דלהכי פטור בקוטם ביד לחצות בו שיניו משום דהוי כלאחר יד וכן רש"י ג"כ כתב דקטימה שלא בסכין תקון כלאחר יד הוא ולא תקון מעליא ואי שם מחתך שייך אפילו ביד דל מהכא שם תקון וליחייב משום מחתך אמנם בנ"א ראיתי מילתא חדתא שמצדד לומר דשם מחתך שייך אפילו ביד וקשה לדבריו אמאי התירו לקטום בקשים ואולי דסתם קוטם להריח אינו מקפיד על המדה דאינו מכוין רק שע"י הקטימה יהיה הריח נודף יותר אבל באמת אם הוא מקפיד על המדה כגון שחבירו מבקש ממנו שיתן לו מעצי בשמים שלו והוא קוטם איזה שיעור ממנו כדי ליתן לו אה"נ דיצוייר בזה לפעמים איסור דאורייתא [ובזה יהיה מקום לדינו של השכנה"ג שתמה עליו הפמ"ג ע"ש] אבל סתם קוטם קיסם לחצות בו שיניו משמע מהרמב"ם דהוא מקפיד על המדה מדחייבהו שם משום מחתך עיין ברמב"ם פי"א והיינו דהוא רוצה להשוותו יפה כדי שיהיה טוב לחצות בו שיניו [ועיין במ"מ שם שדעתו דגם בזה אינו חייב כ"א בקוטם בסכין ולא ביד וכדעת הרא"ש ומדלא חייבהו משום מחתך ש"מ דס"ל דשם מחתך לא שייך ביד וכמו שכתבנו ואין לנו תלונה על הנ"א שהוא רוצה ליישב דברי הרמב"ם ע"כ הוא אומר לדבריו מלתא חדתא ואין לו ראיה לדבריו וכמו שכתבנו ראיה לדברינו מדברי הרא"ש ורש"י דמחתך לא שייך ביד] ולענין דינא נ"ל להכריע דתלוי מלאכת מחתך בכל אחד לפי ענינו דדבר שדרכו לחתכו דוקא בכלי לא שייך שם מחתך אלא בכלי ודומיא שמצינו לענין גוזז בשבת צ"ד ע"ב משום דאין דרך גזיזה ביד ודבר שדרכו להפרידו לשנים ביד [כמו שמצוי לענין איזה סחורה שדרך להפרידו לשנים ע"י קריעה ביד] חייב משום מחתך אי מפרידו ע"י יד ודומיא שמצינו לענין תולש דחייב אפילו אם תולש בידו ולא בכלי וכמו שפירש רש"י בשבת ע"ג ע"ב ד"ה אין דרך ע"ש אך כ"ז דוקא אם הוא מקפיד על המדה וכמו שהעתקנו בפנים מלשון הרמב"ם. אך מה שכתבנו דתלוי בכל אחד לפי דרכו לכאורה הוא רק לענין דאורייתא אבל מדרבנן יהיה אסור בכל גוונא דומיא דגזיזה דאסור מדרבנן לכו"ע אפילו ביד אף דאין דרך גזיזה בכך ולפ"ז נהיה מוכרחים לומר מה דהתירו לקטום לכתחלה להריח הוא משום דסתמו אינו מקפיד על המדה וכנ"ל ואפשר דיש לחלק ולומר דשם מחתך לא שייך כלל במחתך ביד אבל ז"א כיון דמסתברא דדבר שדרכו להפרידו ביד שייך שם מחתך אפילו ביד ממילא אין להקל מדרבנן בכל גוונא כנלע"ד:

כיון שמקפידין – עיין מ"ב מש"כ והוא ממ"א וע"ש שכתב עוד דאי ידעינן בבני חבורה שמקפידין זה על זה אפילו לחלק בלי גורל אסור דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין וזה אסור כמ"ש סי' שכ"ג וגם עצם השתתפות באנשים כאלו אין כדאי לכתחלה דמתוך שהם רגילים לשאול תדיר אחד מחבירו ודאי יבואו לשאול גם בשבת ויו"ט ומתוך הקפדתן אלו על אלו יבואו לידי מדה ומשקל וממילא סתם שאלה ביו"ט אחד מחבירו אף באופן המותר בשאר בני אדם באלו בני החבורה המקפידים אין נכון בודאי דיבואו לידי שם מדה ומשקל וזה דוקא בבני חבורה אבל סתם שכנים שאינם חברים אף שמסתמא הם ג"כ מקפידים מ"מ מותרים לשאול אחד מחבירו בשבת ויו"ט דמתוך שאין רגילין לשאול זה מזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי איסור וזה תוכן דברי המגן אברהם מה שהוציא מתוספות ונראה דאף לחלק בלי גורל לא אסרו בשכנים מתוך שאין דבר זה מצוי אצלם תמיד לא חששו רבנן שיבוא לידי איסור כן משמע ממסקנת המגן אברהם ע"ש:

זה על זה – בתוספתא איתא דמפיס אדם עם אורחיו וכן האורחים מפיסין זה עם זה מי שיטול חלקו תחלה אבל לא שיטול חלקו וחלק חבירו והטעם כיון דאין שום נ"מ בממון רק מי שיטול תחלה הוא רק כמי שמטיל מי שיעלה לקדיש דהקיל המגן אברהם אך קשה למה מסיים התוספתא אבל לא שיטול חלקו וחלק חבירו הו"ל להשמיענו יותר רבותא דאפילו להשוות החלקים ג"כ אסורים האורחים להפיס גורלות וי"ל דזה אינו מצוי משום דהבעה"ב משוה החלקים לפניהם:

[א] שלא יגיע וכו'. עיין סימן ש"י סעיף ו' וסימן תקי"ג:

[ב] [לבוש] וכן שירי וכו'. קשה דבסוף סימן תק"א פסק להיפך דמותר:

[ג] [לבוש] אם לא שכבה וכו'. משמע דטוב להדליק ביום טוב שני הפתילות שדלקו אתמול אם כיבו בחול או בשני ימים טובים של גליות כמו בביצה סימן תקי"ג וכן משמע בסוף סימן תרע"ג דלא כמו ששמעתי קצת מוסיף משום הידור מצוה, ונראה דסבירא ליה דשאני בנר חנוכה דבכל יום מוסיפין נר אחד ועלה הם מברכים ועיקר מצוה באחד רק המהדרין מוסיפין לפי זה גם בשבת אם יש פתילה אחת חדש שהוא עיקר מצוה מותר, גם אפשר דבנר חנוכה הוי שירי מצוה מה שאין כן בשני ימים טובים אחד חול ולקמן יתבאר עוד:

[ד] [לבוש] שאינן מוקצין וכו'. עיין סימן שי"ח סעיף ב' ובסימן שכ"ה סק"י:

[ה] אפילו ליטלו וכו'. אפילו ליטלו בלא קטימה אסור דמוקצה הוא וכן כתב להדיא בסימן תקי"ט ואם קטמו כתב רבינו ירוחם נתיב ד' חלק א' אם ביד עבר על שבות דרבנן ואם בכלי כגון בסכין אסור מדאורייתא בין בשבת בין ביום טוב בין קוטם לחצות שיניו בין קוטם לפתוח הדלת, עד כאן, וכן מבואר בהרא"ש פרק ד' דביצה, ולפי זה נראה לי פשוט מה שכתב רש"י שם דף ל"ג מחתכו וממחקו בסכין לאו דוקא ממחקו דבקוטם בסכין לחוד הוי כממחקו וכן משמע במגיד פרק י"א אבל הט"ז סימן תקי"ט הבין דבקוטם בסכין פטור ולא דק בכל פוסקים הנזכרים לעיל:

[ו] לקטום וכו'. דוקא ביד אבל לא בסכין (ים של שלמה שם) והט"ז סימן תקי"ט האריך לחלוק כיון דאפילו קוטם בסכין לכלי אין חייב אלא אם כן להריח מותר לכתחילה, עד כאן, ובמה דפירשתי לעיל דחייב אם כן יש הוכחה להיפך ומה שהקשה דהוה ליה לש"ס דף ל"ג לשינויי הכי דמה דתני לא יקטמנו מיירי בסכין לא קשה מידי דסתם קיטום משמע דמיירי ביד כמבואר בהרא"ש ופוסקים הנזכרים לעיל, ועוד תימא הא כתב רש"ל שם דדומיא דמלילה קאמר דהיינו ביד אם כן אי אפשר לאוקמי בכלי, גם מה שכתב דבגמרא מדמה להדיא קוטם לריח לשבירת חביות דמיירי בכלי, עד כאן, לאו ראיה כלל דהמקשן פריך משבירת חביות דלא גזרינן ומשני דמיירי במוסתקי שאין חיוב שייך בו אפילו במכוין לעשות כלי לכך לא גזרינן לשבור אפילו בכלי אבל קוטם להריח דיש בו חשש חיוב כשקוטם בסכין לכלי גזרינן אפילו להריח, ומה שהביא ראיה מהרא"ש דלמד מזה דאוכלי בהמה אפילו בסכין מותר לקטום, ולעניות דעתי לא ירד לעומקו בזה דגבי אוכלי בהמה אין חשש חיוב כלל וליכא למיגזר אלא שמא יקטום מקיסם מייתי שפיר ראיה מדמתירין בשבירת חביות והיינו במוסתקי ולא גזרינן משום חביות אחר אלא דלא גזרינן אלא במה שיש חשש באותו דבר עצמו ודו"ק, לכן נראה לי לאסור כרש"ל ואף שסיים הט"ז דנראה לו ברור ופשוט להתיר אין להשגיח בזה כי כבר דחיתי בבירור כל ראיותיו, וכל זה בקשין אבל ברכין ודאי גם רש"ל מודה דמותר בסכין ועיין סימן שכ"א סעיף א' דבכלי אסור ויש לחלק:

[ז] אחד קשים וכו'. זה לשון הרמב"ם אפילו קשין ויבשין מפשח בהן כל מה שירצה בין שפשח עץ גדול בין קטן, עד כאן, ובשיירי כנסת הגדולה כתב דדוקא קוטם כדי שיהא מקום הקטימה לח שיריח יותר אבל אם משבר חתיכה ממנו כדי ליתנו לאחר אסור, עד כאן, וצריך עיון ועיין סוף סימן תקי"א דין מוליד ריח:

[ח] כיון שמקפידין וכו'. ואפילו לחלוק בלא גורל אסור אי ידעינן שמקפידין דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין ואפילו להשתתף אסור מהאי טעמא ודוקא בבני חבורה אבל סתם שכנים שאין חברים ומקפידים ואפילו הכי שרי לשאול מהדדי כיון שאין רגילין לשאול זה מזה לא גזרינן ובגורל אסור אף לשכינים (מגן אברהם) וצריך עיון:

[ט] ויש אומרים וכו'. הב"ח החמיר כסברא ראשונה ואינו מוכרח גם איסור דמשחק בקוביא הקשה מחושן משפט סימן ל"ד ור"ז ועיין ס"ק י':

[י] [לבוש] שהוא דאורייתא וכו'. כן כתב מגיד, הט"ז האריך לתמוה דאם כן מאי פריך הש"ס [שבת] דף קמ"ט אי הכי בניו ובני ביתו נמי הא מדה ומשקל אינה אלא חשש דרבנן, עד כאן, ולעניות דעתי לא קשה מידי דהמקשן פריך דמיד איכא איסור בלא טעמא דאתא למיסרך ומשני ליה הסברא כיון דהכל משלו ליכא קפידא כדפירש רש"י שם, ומה שהקשה מכוס דמילה בתשעה באב לא קשה מידי דבמצוה חיישינן טפי דאתא למיסרך כמו שכתב הוא גופיה ריש סימן תרכ"א וגם בזה הא מקיל רמ"א בסימן תקנ"א ליתן לתינוקות כיון דתשעה באב דרבנן:

[יא] להטיל גורלות וכו'. כל זה לחלק איזה דבר אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לתורה שרי (מגן אברהם):

[יב] [לבוש] שמא יכתוב וכו'. הקשה מלבושי יום טוב אם כן בבניו נמי ליגזור ועוד כיון שהכותי עושה היאך ניחוש לישראל שמא יכתוב, ונראה לי קושיא ראשונה דבבניו שהכל שלו ואין מקפידין לא אתא למיכתב וברמב"ם פרק כ"ג אסור להפיס ולשחק בקוביא בשבת מפני שהוא כמקח וממכר, עד כאן, ומקח וממכר אסור שמא יכתוב מיהו במהרי"ל גופיה הלכות שבת כתב טעם גזירה משום שחוק בקוביא:

גורל. ע' באר היטב סעיף ו' וע' ת' פ"ה סי' ט"ז כי שאל נשאל שם אי מותר למכור ס"ת בגורל דהיינו שכותבין נקובי שם איש את שמו בסך קצוב ביניהם ומתנין מי שעולה שמו עם החפץ לו יהיה ומקנין כ"א לחבירו את חלקו ויצא פסק דינו להתיר וליכא חששא דקוביא כלל מאחר שכ"א מקנה לחברו חלקו וע' מ"א דבמקום מצוה לית דין בשש ועיין בס' גינת וורדים ח"א כלל ב' סי' ל"א. וליתר שאת כתב דיניחו הס"ת בלתי תפירות ונמצא דאין בו קדושת ס"ת כלל ובת' ריב"ש הביאו הב"י ע"ש כל ספר שיש בו טעות אין בו קדושת ס"ת ויכול למכרו:

א) [סעיף א'] ביצה שנולדה בשבת וכו' הטעם משום גזירה שבת אחר יו"ט דאסור הביצה שנולדה בו ביום משום הכנה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרא לה והרי יו"ט מכינה לשבת וק"ל דאין יו"ט מכין לשבת ולכן גזרו שבת דעלמא אטו שבת שאחר יו"ט תו"ש או' א' והוא מגמ' ביצה דף ב' ע"ב:

ב) שם. אסור אפי' לטלטלה. משום מוקצה. לבוש:

ג) שם. ואפי' נתערבה באלף וכו' והטעם דהוי דבר שיש לו מתירין שראויה למחר וק"ל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ואפי' ספק אם נולדה היום ונתערבה באחרות כולם אסורות כמ"ש ביו"ד רסי' ק"ב יעו"ש והטעם דעד שעתה יאכלנה באסור יותר טוב שימתין עד מחר ויאכל כולם בהיתר. תו"ש או' ב' ולענין ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין עיין ביו"ד סי' ק"י סעי' ח' בהגה ובאחרונים שם:

ד) שם. ובלבד שלא יגע בה. הכלי כמ"ש לקמן סי' תקי"ג סעי' ד' וטעם איסור הנגיעה כבר נתבאר לעיל סי' ש"י או' ל"א קחנו משם:

ה) [סעיף ב'] שבת שלאחר יו"ט או לפניו וכו' אבל אם יו"ט ביום א' ב' ונולדה בשבת שלפניהם מותר ביום ב' של גליות כמ"ש לקמן סי' תקי"ג סעי' ה' בהגה:

ו) שם. נולדה בזה אסורה בזה. והטעם משום דהלידה חשיבה הכנה והך הכנה אינה אלא מדרבנן כ"נ דעת המ"א סי' תקי"ג סק"ח אעפ"י שהביא פלוגתא בזה יעו"ש וכ"כ התו"ש בזה הסימן או' ד' ושם יבואר עוד בס"ד:

ז) [סעיף ג'] פירות שנשרו מן האילן בשבת אסורים וכו' גזירה שמא יעלה ויתלוש ב"י ב"ח ט"ז סק"ב מ"א סק"ג ואעפ"י שאין מוקצין כגון שהיה דעתו עלייהו שיפלו אפ"ה אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש. לבוש וכן אם ספק נשרו היום או אתמול אסור. מש"ז או' ב' א"ח או' א' אבל אם היו הפירות כמושים וניכר שנפלו בחול מותרים. הריטב"א. פת"ע או' ד' ודע דאפי' אם יודע שנשרו מאתמול אינו מותר רק ליקח אחד אחד ולאכול אבל לקבץ אותם ביחד אסור כמ"ש לקמן סי' ש"מ סעי' ט' יעו"ש:

ח) שם. ולערב מותרים מיד. כלומר שא"צ להמתין בכדי שיעשו דלא אמרינן שצריך להמתין בכדי שיעשו אלא במקום שנעשה המלאכה ע"י אדם או גוי או ישראל אבל בנפלו מעצמם שנעשה המלאכה מעצמו אין שייך לגזור להמתין בכדי שיעשה. עו"ש או' ה' ושיעור בכדי שיעשו עיין לקמן סי' תקט"ו סעי' א':

ט) שם. ולערב מותרים מיד. דוקא בחול אבל אם יו"ט במו"ש צריך להמתין עד מוצאי יו"ט כמ"ש לקמן סי' תק"ז סעי' ב' וסי' תקט"ו סעי' א' יעו"ש ואם חל יו"ט ביום א' ב' מותר בליל ב' של גליות כמ"ש לעיל או ה':

י) [סעיף ד'] אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי וכו' כגון תבן ועשבים לחים והוצין וכיוצא בהם הרמב"ם פי"א דין ח' והטעם דדבר המוכן למאכל בהמה מוכן הוא לכל הצורך פרישה או' ו' תו"ש או' ו':

יא) שם. אין בהם משום תיקון כלי וכו' ודוקא כשעושה ממנו כלי בתחלה לא שייך תיקון כלי אבל אם מתקן כלי בדבר אוכל כגון שיש נקב בכלי ונוטל חתיכת לפת וחותכו לפי מדת הנקב שייך בזה האוכל משום מחתך וגם תיקון כלי. ח"א כלל ל"ו או' ג':

יב) שם. קש אן תבן וכו' קש היינו זנבות השבולין שנשאר בשדה הנקרא אשט ובל"א בלע"ז ותבן הוא הנקצר עם השבולת. תו' שבת ל"ו ע"ב ד"ה כירה ורש"י פירש (שבת ק"מ ע"א) תבן הוא שעושין מן הקש מחתכין אותו במוריגין ועושה כל זנב השבולים תבן עכ"ל ועיין לעיל סי' ש"ח או' קפ"ח:

יג) שם. אבל קיסם וכו' כלומר דאסור משום מוקצה וז"ל רש"י (ביצה ל"ג ע"ב) אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה. כלומר ביו"ט אבל בשבת אסור בכל גונא ב"י עו"ש או' ו':

יד) שם. אבל קיסם וכו' וז"ל הרמב"ם פי"א דין ז' הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב עכ"ד. ואפי' ליטלו בלא קטימה ולחצות בו שיניו אסור דמוקצה הוא. לבוש סי' תקי"ט סעי' ד' ואם קטמו כתב רי"ו נ"ד ח"א אם ביד עבר על שבות דרבנן ואם בכלי כגון בסכין אסור מדאורייתא בין בשבת בין ביו"ט בין קיסם לחצות שיניו בין קוטם לפתוח הדלת ע"כ. וכן מבואר בהרא"ש פ"ד דביצה א"ר או' ה' ח"א כלל מ"ד או' ח"י:

טו) שם. אפי' ליטלו כדי לחצוץ וכו' ומשמע בגמ' (שבת פ"א ע"ב) דאם הזמינו חבירו לסעודה בשבת ולא היה אפשר לו להבין מע"ש שום דבר לחצוץ בו שיניו מותר לטלטל קיסם לחצוץ בו שיניו אם אין לו ד"א מפני כבוד הבריות שגנאי הוא לו שפעמים שנראה הבשר שבין השינים מבחוץ ונ"ל דבמקום שאין נחשב זה לגנאי אסור. מ"א סק"ד. ודוקא אי לא הוברר הדבר איך הוי רובא דעלמא הוא דתליא במנהג המקום עצמו ואי לאו אזלינן בתר רובא דעלמא. תו"ש או' ז':

טז) שם אפי' ליטלו כדי לחצות וכו' אם לא תיקנו והכינו לכך. חס"ל או' ג' אבל אם תיקנו והכינו לכך מע"ש מותר. בן א"ח פ' משפטים או' ח' וע"כ כל אדם שצריך לו קיסם לחצות בו שיניו יש לתקנו ולהכינו מע"ש כדי שיהא מוכן לכך ואז מותר ליטלו בשבת ולחצות בו שיניו מאחר שעשאו כלי. ואעפ"י שאותו קיסם הוא קל מאד וודאי ישתבר ראשו ע"י חציצת שיניו לית לן בה. בן א"ח שם או' י"ב:

טוב) [סעיף ה'] מותר לטלטל עצי בשמים וכו' ואמרינן שם בגמ' דאם מתכוין לעשות כלי אסור אפי' בעצי בשמים אבל כדי להריח מותר לשבר ואפי' הוא עץ קשה שראוי לעשות ממנו קתא לגרזן אפ"ה מותר לשבר כדי להריח. עו"ש או' ז':

חי) שם ולהניף בהם לחולה. כ"ה בגמ' וא"כ משמע דלבריא אסור ואפשר דאורחא דמילתא נקט. מ"א סק"ה. וכ"פ התו"ש סק"ח דה"ה לבריא אלא דאורחא דמלתא נקט. וכ"פ מהרי"ל ואלי בהגהו' כ"י בפשיטות דה"ה לבריא ואורחא דמילתא נקט. והביאו הברכ"י בשיו"ב או א':

יט) שם וקוטמו ומוללו להריח בו. כצ"ל דכ"ה בטור וב"י ולבוש וכ"כ הט"ז סק"ג. מט"י או' א' פתה"ד או' א' והוא פשוט. ומוללו היינו בין אצבעותיו כדי להוציא ריחו כמ"ש בטור ולבוש:

ך) שם ומוללו להריח בו. וקוטמו ביד אבל לא בכלי. יש"ש פ"ד דביצה סי' ח' מ"א סק"ו. וכן הסכים א"ר או' ו' והרבה להשיג על הט"ז דמתיר אפי' בכלי יעו"ש וכן השיג עליו הנה"ש בסי' תקי"ט והסכים לרש"ל יעו"ש. וכ"פ ח"א כלל מ"ד או' ח"י. בן א"ח פ' משפטים או' ט'. ומיהו גם רש"ל לא אסר אלא בקשין אבל ברכין שרי אף לקטום בסכין. א"ר שם. מש"ז או' ג' בן א"ח שם:

כא) שם ומוללו להריח בו וכו' כתב השכנה"ג בהגה"ט או" ב' דדוקא לקטום כדי להריח בו דהיינו כדי שתהיה מקום הקטימה לח וריחו נודף שרי אבל לקטום כדי לתת לחבירו אסור בין ביו"ט בין בשבת יעו"ש. אמנם המט"י או' א' הרבה להשיג על דברי שכנה"ג הנ"ז והעלה דמותר לקטום כדי לתת לחבירו יעו"ש וכ"נ דעת הא"א או' ו' וכ"כ המחב"ר או' ג' בשם מהר"א חאקו דדברי שכנה"ג הנ"ז אינם מוכרחים והדבר ברור דמותר גמור לקטום ולשבר בידו בדי הדס לתת להריח יעו"ש. וכ"כ בק"א בשם באר יעקב דף ל"ה יעו"ש. וכ"כ הזכ"ל ח"א או' ק' וח"ג סוף או' קמ"ז ואו' קמ"ח בשם כמה פו' יעו"ש. וכ"כ הפתה"ד או' ב' בשם כמה פו' וכתב דה"ה מה שנוהגין לתלוש מאשכול ענבים זמורות קטנות וליתן לפני כל אחד ואחד שרי יעו"ש. וכ"פ בן א"ח פ' משפטים או' ט' וכתב דכן המנהג פשוט והמחמיר בזה תע"ב:

כב) ומיהו לקטום כדי ליתן בנקב במקום מרזב אסור אפי' רכין וכדפסק הרמב"ם ז"ל כרב יימר גזירה שמא יעשה מרזב. ולקטום ביו"ט של סוכה בדי הדס כדי לתקנן ללולב נראה דזה דומה כקוטם לחצות בו שיניו דאסור מיהו היינו דוקא בקשין אבל אם היו רכין מותר. מט"י שם. אבל בלא קטימה מותר לחצות שיניו בעצי בשמים. בן א"ח שם:

כג) אגד של הדס ושאר מיני בשמים שהוא עשוי מן לולבי תמרים לא מיבעיא בעוד ההדס אגוד בו דמותר לחצות שיניו בראשים שלו אלא גם אחר שהוסר מן ההדס שנשאר האגד לבדו ג"כ מומר לחצוץ בו שיניו דעדיין תורת כלי עליו דאפשר לאגוד בו הדס ועצי בשמים בקשר המותר בשבת וזה דוקא בעודו לח אבל אם נתייבש דאין ראוי לאגוד בו והוא אינו מאכל בהמה אסור לחצוץ בו שיניו דדינו כקיסם שצריך להיות מתוקן ומוכן מבע"י לכך. בן א"ח שם או" יו"ד:

כד) שם ומוללו להריח בו וכו' ודוקא להוסיף ריח אבל להוליד ריח אסור כמ"ש סס"י תקי"א. תו"ש או' ט' וכבר כתבנו מזה לעיל סי' קכ"ח או' מ"ד וסי' שכ"ז או' ח' ויתבאר עוד לקמן בסי' תקי"א בס"ד:

כה) שם ומוללו להריח בו וכו' ובמקום שאין להם כ"א הדס יבש ואין בו ריח כלל והם מפרכין אותו ביד עד שנעשה כעפר דק אם להריח בו לאלתר שרי ואם לאו אסור משים טוחן. בית יהודה סי' כ"ו ועי"ש. והב"ד ג"כ לעיל סי' שכ"א או' מ"ו:

כו) שם אחד קשים וכו' עיין לעיל או' טו"ב:

כז) [סעיף ו'] יכול להטיל גורל וכו' עיין בשו"ת חו"י סי' ס"א שכתב שקרוב הדבר שאם הגורל נעשה כהוגן ידבק בו השגחה עליונה כמ"ש הבה תמים אבל אם היה הגורל מקולקל אין לומר למי שזכה מאת ה' היתה זאת הן שהקלקול היה ע"י תחבולת או בשגגה יעו"ש. ואם מותר למכור ס"ת בגורל עיין בשו"ת פרי הארץ ח"ב סי' ט"ז שהעלה להתיר יעו"ש. וכ"כ בסה"ד קול יעקב סי' ע"ר או' ד' יעו"ש. וליתר שאת יהיה קודם תפירה או בעוד שיש בו איזו טעות באופן שאינו כשר לקרות בו שאז אין בו קדושת ס"ת:

כח) שם כיון שמקפידין וכו' משמע דלחלוק בלא גורל שרי. ודוקא בסתמא אמרינן שאין מקפידין אלא א"כ רוצים להטיל גורל דאז חזינן שמקפידין אבל אי ידעינן שמקפידין אפי' לחלוק בלא גורל אסור דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין כמ"ש סי' שכ"ג ואפי' להשתתף אסור מה"ט. ודוקה בבנין חבורה אבל סתם שכנים שאינם חברים מקפידין ואפ"ה שרי לשאול מהדדי דכיון שאין רגילין לשאול זה מזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי אסור. כ"כ התוס' ומשמע מפשט הפו' דבגורל אסור אף לשכנים וכ"כ הרמב"ם פכ"ג אסור להפיס שדומה למקח וממכר. מ"א סק"ז. א"ר או' ח' תו"ש או' יו"ד:

כט) שם יבואו לידי מדה ומשקל. וכן יבואו לידי הלואה שאסור בשבת. כן איתא בטור והוא מן הגמ' כמ"ש בב"י. ואפשר שנשמט זה מהדפוס בש"ע:

ל) שם משום קוביא. הקשה בשה"ג דהטור פסק בח"מ סי' ר"ז דאין גזל בקוביא יעו"ש. ועי"ש בת"מ סי' ל"ד וסי' ש"ע דמשמע דיש קצת איסור בדבר. מ"א סק"ח:

לא) שם וי"א דעם בניו וכו' זהו דעת הרמב"ם פכ"ג וכ"ה דעת הסמ"ג ור"ו כמ"ש הב"ח. וכתב הב"ח דאין להקל בפלוגתא דרבוותא וכ"מ בש"ע דהביא ב' הסברות בזה ומספיקא ודאי אזלינן לחומרא באיסור שבת עכ"ל. וכ"כ לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב י"א דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש:

לב) שם משום שאין מקפידין. ופשטא דתלמודא משמע דוקא כשנותן להם משלו ואינו עושה אלא להשוותן. מ"אס ק"ט. ור"ל דלא כמשמעות הש"ע דהטעם משום שאין מקפידין אלא משום שנותן להם משלו. ועיין מחה"ש:

לג) שם. משום שאין מקפידין. משמע אבל עם אחרים מודים גם הי"א דאסור אפי' במנות שוות. עו"ש או' ט'.

לד) שם. משום שאין מקפידין. וגם משום דלמא אתי למסרך ליכא למיחש דבמלתא דרבנן ליכא למיחש דלמא אתי למסרך וכמ"ש המ"מ. עו"ש או' יו"ד. מה שהקשה הט"ז סק"ד כבר תירץ הא"ר או' יו"ד ושאר האחרונים:

לה) שם. הגה ואסור להטיל גורל בשבת וכו' נ"ל דכל זה לחלק איזו דבר אסור בשבת ואפי' במקום דאתי לאנצויי אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לתורה שרי. מ"א סד"ט. א"ר או' י"א. תו"ש או' י"ב. א"א או' ט' ח"א כלל ל"ח או' י"ב. ועיין בשבו"י ח"ג סי' כ"ד דמתיר ג"כ כיון שהוא חפץ דמצוה. וכ"מ בצ"צ אבל להטיל גורל על קדיש של מו"ש ודאי דאסור יעו"ש. שע"ת או' ו' ומשמע שם בשבו"י שאינו מותר רק אותן גורלות שעושין מתוך הספר ולא כאותן גורלות שבש"ס יעו"ש וכ"כ בס' החיים וז"ל אך להטיל גורל ע"י פתקאות שנכתב מע"ש שם כ"א עליו ומטילין בקלפי ומוציאין פתקא מי שיעלה לס"ת אסור ע"כ:

לו) שם בהגה. ואסור להטיל גורל וכו' כתב בא"ז זה שעושים הקצבים כשחולקים בשר משליכין הסכין ואיזה צד קודם צד החדוד יהא שלי או שלך הא נמי פייס מיקרי ואסור לעשותו ביו"ט. ד"מ או' א':

לז) שם בהגה. אפי' ע"י עכו"ם. דכל מלתא דאסור לעשות בעצמו גם אמירה לגוי אסור בו אעפ"י שאינו אסור אלא מדרבנן. עו"ש או' י"א:

אסור אפי' לטלטלה. גזרה משום שבת שאחר י"ט שאז אסורה מדאורייתא משום הכנה:

או לפניו. הע"ש לא עיין ססי' תק"א:

אסורים בו ביום. משום שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה וערסי' שי"ח ובתוס' פ"ק דביצה:

שיניו אסור. ואם קטמו חייב (רמב"ם פי"א) ומשמע בגמ' דפ"א ע"ב דאם הזמינו חבירו לסעודה בשבת ולא היה אפשר לו להכין מע"ש שום דבר לחצוץ בו שיניו מותר לטלטל קיסם לחצוץ בו שיניו אם אין לו ד"א מפני כבוד הבריות שגנאי הוא לו שפעמים שנראה הבשר שבין השינים מבחוץ וערסי' שי"ב ונ"ל דבמקום שאין נחשב זה לגנאי אסור:

לחולה. כ"ה בגמ' וא"כ משמע דלבריא אסור ואפשר דאורחא דמילתא נקט ועסי' ש"ח סכ"ג:

ומוללו. וקוטמו ביד אבל לא בכלי יש"ש (פ"ד סי"ח) ועס"ד ועס"ס תקי"א דדוקא להוסיף ריח שרי אבל אסור להוליד ריח:

כיון שמקפידין וכו'. משמע דלחלוק בלא גורל שרי ודוקא בסתמא אמרינן שאין מקפידין אא"כ רוצים להטיל גורל דאז חזי' שמקפידין אבל אי ידעינן שמקפידין אפי' לחלוק בלא גורל אסור דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין כמ"ש סימן שכ"ג ואפי' להשתתף אסור מה"ט ודוקא בבני חבורה אבל סתם שכנים שאינם חברים מקפידים ואפ"ה שרי לשאול מהדדי דכיון שאין רגילין לשאול זה מזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי איסור כ"כ התוס' ועב"י ססי' תקי"ז ומשמע מפשט הפוסקים דבגורל אסור אף לשכנים וכ"כ הרמב"ם פכ"ג אסור להפיס שדומה למקח וממכר שבסי' של"ח ס"ה:

משום קוביא. הקשה בש"ג דהטור פסק בח"מ סימן ר"ז דאין גזל בקוביא ע"ש ועסי' ל"ד וסי' ש"ע דמשמע דיש קצת איסור בדבר:

שאין מקפידין. ופשטא דתלמודא משמע דוקא כשנותן להם משלו ואינו עושה אלא להשותן כמש"ל ועבי"ד סי' ק"ס ס"ח: איתא בגמ' דף קמ"ט מטילין חלשים על הקדשים בי"ט אבל לא על המנות של חול פרש"י של אתמול וכ"פ הרע"ב והראב"ד וכ"פ הר"ן דברי הרמב"ם וא"כ אפי' לדבר מצוה אין להטיל גורל כל היכ' דמצי למיעבד מאתמול ובשבת בכל ענין אסור דהא איכא לחם הפנים בשבת מיהו המ"מ פירש הרמב"ם דוקא של חולין אסור אבל של קדשים בכל ענין שרי בי"ט משום חבוב מצוה ע' בתי"ט שם מיהו נ"ל דכל זה לחלק איזו דבר אסור בשבת אפי' במקום דאתי לאינצויי כ"מ בגמ' אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לתורה שרי דהא הרבה פוסקים ס"ל דביה"כ היה מפיסין מי שוחט מי זורק וכו':

(א) אפילו לטלטלה – דכיון דלא חזי לאכילה כמוקצה דמיא והאי דאסורה באכילה [היינו לגומעה חיה] הוא משום גזירה שבת דמיקלע אחר יו"ט שאז ביצה הנולדה בה אסורה מדאורייתא באכילה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ונמצא כשנאכלנה דיו"ט הכינה לשבת וזה אסור מדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וסתם ששי חול הוא להורות לנו דדוקא בחול צריך להכין לסעודת שבת וכן ליו"ט דגם הוא איקרי שבת אבל ביו"ט אסור להכין לסעודת שבת וכ"ש דבשבת אסור להכין לסעודת יו"ט וע"כ כשנולדה הביצה ביו"ט שחל יום א' ג"כ אסור מן התורה לאכלה דבודאי נגמרה במעי התרנגולת מאתמול ונמצא דשבת הכינה ליו"ט כשנאכלנה ואע"ג דהכנה בידי שמים היא ולא בידי אדם גם זה הוא בכלל הכנה ואסור וע"כ גזרו רבנן בכל שבת ויו"ט כשנולדה שאסור:

(ב) כולן אסורות – דהוי דבר שיש לו מתירין וקי"ל דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל והטעם דעד שעתה יאכלנה ויטלטלנה בחשש איסור יותר טוב שימתין עד שתחשך ויהיה כולם בהיתר וכן אם הוא ספק אם נולדה בשבת או מקודם ג"כ אסור מטעם זה אף דבכל דוכתא קי"ל דספיקא דרבנן להקל [לקמן בסימן תקי"ג וע"ש עוד במ"א ובמ"ב לענין אם נתערב הספק באחרות] אך אם השכים קודם עמוד השחר ומצא הביצה מונחת בהקינה של תרנגולת מותרת לטלטלה ולאכלה דרובן אינן יולדות בלילה ותלינן דמאתמול שהיה יום חול נולדה:

(ג) שלא יגע בה – היינו בהכלי וכ"ש בנגיעה בידיו והטעם דע"י שהיא עגולה היא מתנענעת ממקומה ועיין לעיל בסימן ש"ח ס"ג בהג"ה ובסימן ש"י ס"ו ובמה שכתבנו שם:

(ד) אסורה בזה – הטעם דאם נאכלנה הוי כמכין מיום אחד לחבירו ואסור וכנ"ל בסק"א וממילא כיון דלא חזיא לאכילה אסור ג"כ בטלטול:

(ה) פירות שנשרו וכו' – ואפילו אם ספק שמא נשרו בשבת ג"כ אסור. ועיין בפסחים נ"ו דאפילו אם כונתו למצוה להפקיר אותן לעניים שיאכלו אותן בשני בצורת ג"כ אסור דאף שהותר להן להאכיל את העניים דמאי מ"מ לא הותר להן לעבור על שבות דשבת ויו"ט:

(ו) מן האילן בשבת – וה"ה זרעים וירקות הנמצאים בגינות אסור לאכלן ואף לטלטלן שמא נשרו היום. ודע דאפילו אם יודע שנשרו בע"ש אינו מותר רק ללקט אחד אחד ולאכלו אבל לאסוף כמה פירות ביחד יש בזה איסור גמור וכדלקמן בסימן ש"מ ס"ט דכל דבר המקבץ במקום גידולו דומה למעמר וע"ש בבה"ל דקרוב דיש בזה חיוב חטאת:

(ז) אסורין – משום שמא יעלה ויתלוש וגם משום מוקצה דכיון דאיתקצאי מדעתיה בין השמשות דהיה אז מחובר איתקצאי לכולי יומא:

(ח) ולערב מותרין מיד – וא"צ להמתין בכדי שיעשה כיון שלא נעשה בהם מלאכה לא גזרו בזה:

(ט) אוכלי בהמה – ר"ל דבר שראוי לאכילה לבהמה ומשמע בגמרא דאפילו אין עומד בשבילם כגון עצים רכים שראוי להם לאכילה ג"כ לא מתקריא עליהם שם כלי:

(י) משום תיקון כלי – ומותר אף בטלטול דדבר הראוי לאכילה מוכן הוא לכל הצורך:

(יא) לפיכך וכו' – ויש שסוברין דדוקא כגון זה שעושה ממנו כלי בתחלה לא שייך תיקון כלי אבל אם מתקן כלי העשוי כבר בדבר אוכל כגון שיש נקב בכלי ונוטל חתיכת לפת וחותכו לפי מדת הנקב שייך בזה תקון כלי [ר"ן והעתיקו בח"א ועיין בנ"א דלדידיה יש בזה חיוב חטאת]:

(יב) אפילו בסכין וכו' – ואפילו הוא מקפיד על המדה אין בזה שום שום חשש איסור מחמת מחתך כיון דדבר אוכל הוא [ח"א]:

(יג) אפילו ליטלו – ר"ל אפילו נטילה סתם בלי קטימה אסור משום מוקצה כשאר עצים וכ"ש אם ירצה לקטמו כדי לחצות בו שיניו דאסור משום שבות דהוא כעין תיקון כלי ודוקא אם יקטמנו ביד דאז פטור מחטאת משום דהיא מלאכה כלאחר יד ואסור משום שבות כמו שכתבנו אבל אם יקטמנו בכלי כדי לחצות בו שניו או לפתוח בו הדלת אז היא מלאכה גמורה שמשוהו כלי עי"ז וחייב [א"ר בשם הרא"ש ורי"ו]:

(יד) אסור – ואף דיש בזה משום כבוד הבריות שפעמים שנראה הבשר שבין השינים לחוץ וגנאי הוא לו אעפ"כ אסור דהיה לו להכין קיסם מאתמול במקום הסעודה [גמרא] ולפ"ז אם הזמינו חבירו לסעודה בשבת ולא היה אפשר לו להכין שום דבר מאתמול לחצות בו שיניו מותר לו לטלטל קיסם לחצות בו שניו אם אין לו ד"א אך במקום שאין נחשב לו זה לגנאי אסור [מ"א]:

(טו) מותר לטלטל וכו' – דלא מקצה דעתיה מאלו העצים מעיקרא:

(טז) לחולה – ה"ה לבריא אלא אורחא דמלתא נקט:

(יז) ומוללו וכו' – צ"ל וקוטמו ומוללו. ומלילה היינו שמוללו בין אצבעותיו כדי להוציא ריחו וקטימה נמי משום זה שמקום הקטימה הוא לח וריחו נודף והסכימו הרבה אחרונים דהא דמותר לקטום בקשים היינו דוקא ביד אבל לא בכלי אף דהוא קוטם רק כדי להריח ואינו מכוין כלל לעשותה כלי ולכך אסור לקטום ההדס בסכין גזירה דלמא אתי לקטום לחצוץ בו שניו ובזה חייב כנ"ל בס"ק י"ג. ואפילו ביד אינו מותר לקטום בקשין רק להריח אבל לחצוץ בו שניו אסור לכו"ע:

(יח) אחד קשים – היינו אפילו קשים שאינם ראוים כלל למאכל בהמה אפ"ה מותר לקטמם ולפשח בהם כל מה שירצה בין שפושח עץ גדול או קטן [רמב"ם] ודוקא בכל זה שהוא רק להוסיף ריח ע"י המלילה והקטימה אבל אסור להוליד ריח כגון להניח בשמים בבגד וכדומה כדי שיהיה הבגד מריח אסור [אחרונים] ואגב דאיירינן בשו"ע לענין חיתוך וקטימה בענין אוכלי בהמה ועצי בשמים נעתיק נמי בזה דין מלאכת מחתך בשאר דברים. א) המחתך עור או כל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו בין עץ או מתכת או אפילו נוצות של עוף כיון שמקפיד על מדת ארכו ורחבו וחותך בכונה חייב אבל החותך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק פטור [רמב"ם פי"א] ומה יפה הועילו לנו הנביאים (נחמיה י) וחכמינו ז"ל במה שאסרו לנו המקח וממכר בשבת שפעמים שיכול לבוא לידי חיוב חטאת כגון שמוכר איזה סחורה ומחתך ממנו לפי מדתו הצריך לו דחייב משום מחתך [ח"א בכלל ל"ו]. ב) אין מלאכת מחתך שייך באוכלין וכמו שכתבנו לעיל בסקי"ב. ג) אם מלאכת מחתך הוא דוקא בכלי או אפילו ביד עיין במה שכתבנו בבה"ל דתלוי בכל דבר לפי ענינו דדבר שדרכו לחתכו דוקא בכלי אין חייב כ"א בכלי ודבר שדרכו להפרידו ביד חייב ג"כ אפילו ביד ומסתברא דאיסור דרבנן יש בכל גווני וכמו שכתבנו בבה"ל ע"ש. החותך קיסם בסכין לחצות בו שניו חייב בזה משום תקון כלי לדעת הרא"ש ולדעת הרמב"ם משום מחתך ואפשר דחייב לדידיה שנים:

(יט) החלקים שוים – דבזה אין שייך שום איסור של שחיקת קוביא כיון שאין משתכר ע"י הגורל:

(כ) כיון שמקפידין – ולחלק בלי גורל שרי דמסתמא אמרינן שאין מקפידין אא"כ רוצים להטיל גורל דאז חזינן שמקפידין ואפילו אם הם שכנים ולא בני חבורה אחת דדרך סתם שכנים להקפיד אלו על אלו מ"מ לא אסרו רבנן לחלק בלי גורל:

(כא) זה על זה – היינו שלא למחול לחבירו אף על דבר מועט:

(כב) ולהטיל גורל וכו' – היינו דמי שיזכה בגורל יטול הגדולה ומי שיתחייב יטול הקטנה הוא בכלל שחיקת קוביא ממש. [קוביא הוא מה שמשחקין בעצים] וקוביא הוא אבק גזל מדבריהם שאין דעתו להקנותו בקנין גמור ולהכי אסור אף בחול ואף דבעה"ב עם ב"ב לא שייך גזל כלל שהרי הכל שלו מ"מ אסור דלמא אתי לסרוכי בקוביא עם אחרים ובאחרים בודאי אסור בחול וכ"ש בשבת דקוביא דמי למקח וממכר:

(כג) שאין מקפידים – שהרי הוא נותן להם הכל משלו ולא שייך חשש דמדה ומשקל וגם קוביא אין כאן. ואם בניו חולקים משל עצמם אסור מנה גדולה נגד מנה קטנה [פמ"ג]:

(כד) להטיל גורל – היינו אם הוא לחלק איזה דבר ואסור אפילו במקום דאתי לאינצויי אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי שיעלה לתורה שרי דהא היו מפיסין בשבת במקדש מי שוחט מי זורק [מ"א] ועיין בנזר הקודש שהביא בשם שבות יעקב ח"ג סי' כ"ד שמשמע שאינו מותר רק להטיל גורל מתוך הספר כנהוג אבל להטיל גורל ע"י פתקאות שנכתבו מע"ש שם כ"א עליו ומטילין בקלפי ומוציאין פתקא מי שיעלה לס"ת אסור וכ"כ בספר החיים:

(כה) בשבת – עיין במ"א דאפילו אם הוא דבר מצוה ולא הוי מצי למעבד מאתמול ג"כ אסור בשבת וביו"ט משמע ממ"א דשרי באופן זה ועיין בבה"ל:

(מ"א סק"ז) ואפי' להשוותם אסור כצ"ל:

(מ"א ס"ק ט') בכל ענין אסור נ"ב אפילו ליכא למיעבד מאתמול ודבר מצוה אסור דהא איכא לחם הפנים בשבת אפ"ה אסור בשבת מדקתני על החלשים בי"ט אבל בשבת אסור ועוד דאיתא בסוכה דף כ"ח הילך חמץ והילך מצה בשבת בתוך החג משמע בלי גורל:

(שם) דהא הרבה פוסקים. נ"ב ולא ידעתי למה לא מביא ראיה אכל שבתות השנה:

גורל עבה"ט וע' בשבות יעקב ח"ג סימן ך"ד דמתיר ג"כ כיון שהוא חפץ דמצוה וכן משמע בצ"צ אבל להטיל גורל על קדיש של מ"ש ודאי דאסור ע"ש:

ביצה שנולדה כו'. יתבאר בעזה"י בהל' י"ט סי' תקי"ג ותקי"ד וע"ש ומ"ש ולא יגע בם עמ"ש בסי' ש"י ס"ו הטעם ע"ז:

פירות שנשרו כו' אסורין. גזירה שמא יעלה ויתלוש ולערב מותרין וא"צ להמתין כדי שיעשו כיון שלא נעשה בהם מלאכה לא גזרינן בזה

וקוטמו ומוללו להריח כו'. כצ"ל וכ' רש"ל בפ' המביא כדי יין סי' ת' דהך קוטמו אינו מותר אלא ביד אבל לא בסכין ולא התירו בסכין אלא באוכלי בהמה ועבסי' תקי"ט מ"ש דלא קי"ל כן:

וי"א דעם בניו כו'. הוא דעת הרמב"ם כמבואר בב"י חילוק שבין הרי"ף והרא"ש והטור ובין הרמב"ם דהרמב"ם אזיל בתר פשטא דסוגיא דפ' שואל אלא דהרי"ף והרא"ש דחאוה מהלכה כיון שהיא מתוקמת אליבא דרב דאמר מותר להלות לבניו בריבית כו' ואנן לא קי"ל כרב בפ' א"נ דאמרי' דלמא אתי למסרך ואם כן ה"ה כאן דאסור במנה גדולה כנגד קטנה משום קובי' ה"נ גזרי' דלמא אתי למיסרך והרב המגיד טרח לתרץ לדעת הרמב"ם ואמר דשאני רבית שהוא דאורייתא מה שאין כן איסור קוביא שהוא מדבריהם לא גזרו בבניו וב"ב ותימא לי דאם כן מאי פריך תחלה בגמ' א"ה בניו וב"ב נמי דהא האיסור באחרים משום הא דשמואל דאמר בני חבורה המקפידים זע"ז עוברים משום מדה ומשקל כו' פירוש שמא יבוא לידי כך וכל אותן איסורים אינם אלא מדרבנן לכשתעיין בהם וה"נ נימא דלא גזרו בבניו וב"ב משום איסור זה שהוא דרבנן ותו דאשכחן להרמב"ם גופיה דגזר בגזירה דלמא אתי למסרך אפי' במידי דרבנן כדאיתא לקמן סימן תקנ"ט דכתב ב"י דכתב הרמב"ם בתשובה דאין לברך על הכוס בט"ב וליתן לתינוק דלמא אתי למיסרך כמבואר שם טעם זה ולמדו שם ממ"ש בגמרא דאין מברכין זמן על הכוס ביה"כ וליתן לקטן דילמא אתי למיסרך וגבי י"כ הוא איסור דאורייתא לשתות ובט"ב אינו אלא דרבנן ואפ"ה השווה אותם וא"כ ה"נ נימא כן והנלע"ד דאין החילוק בין דאורייתא לדרבנן בזה אלא דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דגורס באיזהו נשך מותר לאדם להלות מבניו ברבית כדי להטעימן טעם רבית וביארנו דבריו בי"ד סי' ק"ס דה"פ שיש להלות מבניו על רבית כדי שיטעימו טעם רבית ויצניעו ממונם להלות לעכו"ם בריבית ויהיה להם מחיה ובאמת אין איסור ריבית בזה כי אינו מקפיד עמהם ונותן להם הרבית במתנה וכ"כ הרמב"ם בהדיא גבי ריבית בזה כי אינו מקפיד עמהם וע"ז מסקינן שם ולא היא דלמא אתו למסרך להלות אף לישראל ברבית כי הטעם ייטב בעיניהם וא"כ לא חיישינן בזה אלא באיסור ריבית שלא ירגילום בכוונה לזה דההרגל יזיק לו אח"כ משא"כ בשאר איסורים דאם אינו מקפיד עם ב"ב ונותן להם במתנה אפי' גדולה נגד קטנה לא חיישינן בזה דלמא אתי למסרך דאין טעם לגזירה זו בזה דהא אין מכוון להרגילם לזה וזה עצמו שמתרץ בגמרא היינו טעמא כדר"י אמר רב מותר להלות כו' פירוש דטעמו משום שאין אדם מקפיד ע"כ אין שם רבית ה"נ אין כאן איסור קוביא ואע"ג דדחינן לדרב ברבית משום דאתי למסרך כאן לא שייך זה ושפיר קי"ל כסברא זו דאין אדם מקפיד דהיא לא נדחית ובמקום שאין שייך גזירה דאתי למסרך קי"ל ודאי כרב דאין כאן איסור קוביא וע"כ סיים שפיר הרמב"ם הטעם מפני שאין מקפידין שבזה עיקר הלימוד מדרב אליבא דהלכתא כנלע"ד נכון מאוד בס"ד: