שולחן ערוך, אורח חיים שי״ז: דין קשירה ועניבה בשבת. ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין קשירה ועניבה בשבת. ובו ז סעיפים:
הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב כגון קשר הגמלים וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענים בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור: הגה ויש חולקים וסבירא להו דכל קשר של קיימא אפי' של הדיוט חייבי' עליו [רש"י והרא"ש ור' ירוחם וטור] וי"א שכל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו מקרי של קיימא [כל בו והגה"מ פ"י] ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מיקרי של קיימא (טור ומרדכי ע"ל סי' שי"ד סע' י') וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקשרו לכתחלה: הגה וכן לענין התרתו דינו כמו לענין קשירתו (טור) כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה נפסקה החבל וקשרו או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימם וכל קשר שאינו של קיימא אם קשרו קשר אומן הרי זה אסור ולצורך מצוה כגון שקושר למדוד אחד משיעורי התורה מותר לקשור קשר שאינו של קיימא: הגה וי"א דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפי' בשאינו של קיימא אסור לקשרו והוא הדין להתירו וכן נוהגין (הגה' אלפסי פ' אלו קשרים) ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו והא דבעינן ב' קשרים זה על זה היינו כשקושר שני דברים ביחד אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה דינו כשני קשרים: (סמ"ג)

נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל מותר להחזיר הרצועות למקומם ובלבד שלא יקשור: הגה ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח אבל אם צריך טורח לזה אסור דחיישי' שמא יקשור (תו' והרא"ש פ' במה טומנין):

מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס שאינו קשר של קיימא אבל אין פותחין אותו מחדש דמתקן מנא הוא: הגה אפי' כבר נפתח רק שחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד כדרך שהאומנים עושין (ר' ירוחם חי"ד) ולכן אסור לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושין אע"ג דהתפירה אינה של קיימא דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינו של קיימא (הגהות מרדכי פ' במה טומנין) ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא ואין להתיר בפני עם הארץ: (ב"י):

קושרין דלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו אבל לא בחבל והני מילי בדליים הקבועים בבור אבל דליים שלנו שאינם קבועים בבור אינו קשר של קיימא:

עניבה מותר דלאו קשר הוא: הגה ואפי' אם עושה קשר אחד למטה נוהגין בו היתר: (אגור):

קושרים חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא ואפי' בב' ראשי הפתח ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויוציאנה דרך שם ויניח ראש השני קשור:

מטלטלין חבל של גרדי [פירוש אורג] לקשרו באבוס ובפרה ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויניח השני קיים אבל חבל דעלמא לא והני מילי לקשרו באבוס ובפרה אבל אם היה קשור באבוס ורוצה לקשרו בפרה או אם היה קשור בפרה ורוצה לקשרו באבוס מותר בכל חבל:

קיימא. ופטור אבל אסור ואינו חייב אא"כ עשוי להתקיים לעולם או זמן ארוך עב"י ובט"ז:

לא מקרי. ומותר לכתחלה ועיין ט"ז שאין דעתו כן:

ולצורך מצוה. אפי' הוא מעשה אומן שרי אם א"א בענין אחר. מ"א:

נשמטה. אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסיים אבל אבנט שרי להכניס במכנסים דלא מבטל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר לא הוי מתקן מנא ב"י סוף סי' זה ע"ש וכתב המ"א וא"כ אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם ט"ז בסוף סי' זה כתב לפי הנראה אפי' דעתו לבטלו שם אין איסור כיון שאין שם שום קשר לא באבנט ולא במכנסיים ע"י זה ע"ש:

שנשמט. כתב הט"ז לא ידעתי פירושו ע"ש:

יקשור. פירוש שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמוט דהוי קשר של קיימא כמ"ש סס"א:

טורח. הט"ז ומ"א כתבו דט"ס הוא בהג"ה זו ע"ש וכתב המ"א וא"כ ברצועות שלנו במנעלים ומכנסיים דרגילין לקשור בראשן אפי' בעתיקין אסור להכניסן עמ"ש סוף סי' זה:

פותחין. והפותח חייב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום קורע אינו חייב אא"כ עושה ע"מ לתפור ב"י ועיין כ"מ:

האומן. ואינו יכול להתירו אא"כ (חתך) [חותך] החוטים אסור רי"ו וכתב היש"ש פ"ד דביצה סי' ט"ו אכן הכתונת שנתקשרו המשיחות ולא יכול להתירו שרי לכ"ע לנתקן שהרי אינה עשויה אלא להתירו בכל זמן שרוצה ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעה עכ"ל וכ"כ הב"ח וכתב המ"א ומ"מ נ"ל דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת אסור עס"א:

דלי. מיירי שאינו מעשה אומן. מ"א:

בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא ואפי' חבל גרדי גזרינן אטו חבל דעלמא. (ובס' אליהו רבא מתיר בחבל גרדי ולא גזרינן וכ"פ סה"ת):

קיימא. שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה עס"א:

קשר. וכתבו האחרונים הא דנוהגין היתר בקשר א' למטה היינו דוקא כשעשוי להתיר בו ביום דאינו מעשה אומן אבל אם היא לקיימא או באין עשוי להתיר ביומו כגון בלולב וכיוצא בו אסור לעשות קשר למטה אלא עניבה ורשאי לעשות ב' עניבות זה ע"ג זה ולא קשר כלל וכן יש לנהוג:

ראשי. וה"ה ב' חבלים זו למעלה מזו לא אמרינן דמבטל לאחד אבל אם מבטל ראש א' אפי' בחבל א' אסור מ"א ונוהגין לחתוך בשבת אגד גדיים ועופות המקולסים וחוטי תפירתן משום דפסיקת תלוש אינו אסור אא"כ מתקנו למדה או לעשות כלי ואפי' שבות דרבנן ליכא אלא היתר גמור הוא עכ"ל ש"ל ועיין סי' שי"ד ס"ט כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אע"פ שתחלת עשיתו לא היתה ע"מ להניח שם אסור הלכך אסור לקשור רצועות המכנסיים שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהיה בלוי. ב"י כל בו ועמ"ש ס"ק ד' וס"ק ז'. כתב הרמב"ם הפותל חבלים מכל מין שיהיה חייב משום קושר ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד ושיעורו כשיעור הפותל ועיין ב"י ועמ"ש סוף סי' ש"ג:

שבת קי"ו במשנה ובגמרא קי"ב

הרי"ף שם וכן כ' הרמב"ם בפרק י'

שם בגמרא

לשון הרמב"ם שם

שבת קנ"ז במשנ'

שם בפי' רש"י

הרמב"ם בפ"י וכ' הרב המגיד שהוא מהתוספות

שבת מ"ח

שם ק"ג במשנה

לישנא בתרא דתו' וכן כ' רמב"ם בפרק י'

ה"ה שם בשם רשב"א בשם התוספות

שם בברייתא כחכמים תוספות בעירו' צ"ז והרמב"ם בפ"י וש"פ

שם קי"ח במשנה

שם בגמרא קנ"ב

מימרא דר' יוחנן שם קי"ג וכפירוש הרמב"ם שם בפרק י'

שם בגמרא

ס"א הקושר כו'. הכל לשון הרמב"ם וכפי' הרי"ף שם בגמ':

כגון. מתני' וכמ"ש בגמ' אלא קיטרא כו' ומדאמר הספנין ולא קאמר הספינות ש"מ של אומן קאמר וכן הגמלין הוא גמָלין וג"כ של קיימא כמ"ש בגמ':

וקשרי כו'. גמ' בשניהם בדאושכפי:

אבל. שם. בדרבנן וכפי' הריף:

ויש חולקים. כפי' רש"י וערא"ש:

וי"א כו' של קיימא. ל"ד אלא לענין איסור וכן מ"ש ויש מקילין כו' ועמ"א ולמד מדאמר בדבני מחוזא וסנדל דנפקי בי תרי מ' דוקא ביומו וסברא ראשונה למד מדאמרינן שם בדרבנן ופי' בסה"ת שישנים כל ימות השבוע במנעליהם עד שבת וערש"י ד"ה קיטרא וד"ה בדחומרתא:

וקשר שאינו כו'. כגון דבני מחוזא ודנפקי בי תרי לפי' הרי"ף:

כיצד נפסקה. שם איפסיק רצועה כו':

נפסק. קי"ג א' חבל דלי שנפסק כו':

או שקשר. מתני' שם קושרין כו':

או שקשר. שם קשר הגמלין ודוקא של אומן כנ"ל מדנקט הספנין:

וכן כל. מנעל וסנדל שפטור:

וכל קשר. כ' ב"י שכ"מ מהרי"ף והוא בחומרתא דקטרי אינהו. והוא מתני' כלל אר"י כו' וע"כ בשל אומן וכן שם מאי קשר כו' אילימא כו' ושם יש לך כו' ומאי ניהו כו':

וי"א. לפי' הרי"ף ורמב"ם:

שהוא שני. דבלא"ה באו קשר הוא מדאמרינן שם ע"ד ב' והוא שקשרן ואם איתא הא חייב משום קושר אלא בקשר א'. הרא"מ:

וה"ה כנ"ל וכן לענין כו'. והוא מתני' שם וכשם שהוא חייב כו':

ומ"מ נראה. דל"ג על שבות במקום צערא כמ"ש בסי' שיז ס"ט ע"ש:

והא דבעינן. כמו בב' תפירות שם:

ס"ב נשמטו כו'. תוספתא פי"ב ועבה"ג וכ"ה בגמרא שלנו רפ"ד ר"ח שרא לאהדורי אודרא כו' ועתו' שם בד"ה הא בחדתי וכ"כ הגמ"ר שם בשם הגאונים:

ודוקא. כמ"ש קכ"ב ב' שמא יתקע. תוס':

ס"ג אפילו. כבר כו'. כמ"ש רש"י שם ד"ה מגופה. שהרי כו' הא בלא"ה לא וע' הגמ"ר שם:

ולכן כו' דאין. מדאמרינן ביו"ט ל"א ב' מתיר אבל לא כו' וכ' רש"י מפני שאינו של קיימא ואפ"ה לא מפקיע כו':

ויש מתירין כו'. דשם מ"מ הקליעה לקיום עומדת וע' הגמ"ר שהר' ממגנצא הקשה על מש"ש מה בין כו' זה חיבור כו' משמע דאלו היתה המגופה חיבור היה אסור והלא אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ופירש הוא להיפך זה חיבור ר"ל מגופת חבית חיבור וכבר נגמרה מלאכתו ואין בנין וסתירה בכלים ממש ומכה בפטיש נמי ליכא דכבר נגמרה מלאכתו אבל פותח בית הצוואר אינו חיבור שצריך לפתו' וחייב משום מכה בפטיש. והוא כדעת רש"י ורא"מ דאין בנין בכלים כלל ואין חייב בכלים אלא משום מכה בפטיש ועמש"ל ר"ס שי"ד ועבהג"מ רפי"א סי' ק"ל בשם רא"ם:

ס"ה ואפי'. דקשר א' לאו כלום כמ"ש בס"א:

ס"ו מטלטלין. שם כלי קיואי כו' וכ' הרי"ף ורא"ש ואוקימנא בחבל דגרדי:

ולא חיישינן. טור וכפי' רש"י וכלשון שני שבתוספות:

הקושר וכו' – דע דקשר שאינו של קיימא שאין חייבין עליו מקרי כשהקשר עשוי שלא להתקיים בתמידות [היינו שדרכו של הקשר הזה להתירו ואין מתקיים בתמידות וכמה דצייר בגמרא קטרא דקטרי בזממא] ואפילו אם הוא עשוי באופן חזק שלא יכול להתירו באחת מידיו מקרי בין לדעת הרי"ף והרמב"ם ובין לדעת הרא"ש קשר שאינו של קיימא כיון שדרכו של הקשר הזה שלא לקיימו בתמידות וראיה ממאי דתניא בתוספתא [והרישא הוא לדעת ר"מ כמו שכתב הדרכי משה] דכל קשר של קיימא שיכול להתירו באחת מידיו או קשר שאינו של קיימא שאין יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. ודע עוד דמה דפוסק בשו"ע דקשר ומעשה אומן חייב הוא אפילו אותו הקשר לא מיהדק שפיר ויכול להתירו באחת מידיו וכמו שכתבנו במ"ב וכן פסק בדרכי משה כי רבנן פליגי על ר"מ שאמר דיכול להתירו באחת מידיו פטור [וכמו שכתב בספר יראים וכן מוכח מפירוש המשניות ולהרמב"ם והרע"ב שהם פליגי] וסברי דחייבין והלכה כמותם וכמו שפסקו כל אלו הפוסקים הנ"ל ומוכח בגמרא דקשר כזה לא מיהדק וע"כ באופן דהוי מעשה אומן דאל"ה לא מיחייבי לדעת הרי"ף והרמב"ם הרי דמעשה אומן נקרא אפילו לא מיהדק שפיר ולפ"ז לכאורה צ"ע על הט"ז שכתב דמעשה אומן נקרא כשהקשר חזק מאד ואפשר דכונתו שהוא חזק מאד היינו שלא יהיה ניתר בשום אופן מעצמו כדרך האומן היודע אופן תיקון עשייתו ומעשה הדיוט הוא כשהקשר אינו עשוי בטוב שיוכל לפעמים במשך הזמן להיות ניתר מעצמו וא"ל א"כ אמאי פליג הרא"ש על הרי"ף בסברא זו י"ל דהרא"ש ס"ל דכיון שהוא עושה אותו כדי שיתקיים לעולם מצוי הוא שעושה אותו שלא יהיה ניתר מעצמו ומה שיקרה לפעמים שהוא ניתר אין בטל עי"ז שם קשר קיימא ממנו. אך זה אתפלא על הט"ז שכתב דלדעת הרא"ש והטור הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו שישאר כן לעולם הוי קש"ק ואם לזמן הוא פטור ואסור ואם דעתו להתירו ביומו מותר לכתחלה ע"ש ולפ"ז אפילו בקשר הגמלין והספנין גופא או בקטרי דאושכפי אם דעתו בעת הקשר להתירו ביומו אין עליו שם קשר כלל אפילו עשהו אושכפי בעצמו ולפענ"ד צע"ג בזה דנראה דקשר שדרכו של העולם לעשותו בקביעות לא אזלינן בתר מחשבת הקושר לבטל שם קשר ממנו ומה דמצייר הגמרא במנעל בקשר דרבנן ובסנדל בקטרא דקטרי אינהו היינו באותן האנשים שדרכן שאין עושין הקשר שלהן בקביעות רק לפי שעה וזה דמי לענין חיובא לסנדל דנפקי ביה בי תרי דמוכח שם דלא מקרי קשר והיינו אפילו אם עשהו חזק כעין קטרא דאושכפי כדמוכח שם בגמרא עי"ש ברש"י ומטעם דלאנשים כאלו אין דרך של הקשר הזה להתקיים משא"כ בעניננו לענין אושכפי שדרך כל העולם שעושין קשר ע"ז בקביעות והוא ג"כ עשהו חזק כראוי לא אזלינן בתר דעתו שהוא חושב להתירו ביומו ויתבטל ע"ז שם קשר ממנו ומדרבנן לא מיבעיא לי דאסור בזה וכמו שהביא המגן אברהם בשם הכל בו וכ"כ בספר יראים דקשר אפילו שאינו ש"ק שדרכו של האדם להמלך לפעמים שישאר כך אסור ונראה דבענין שלנו שדרך כל העולם לעשותו לקביעות לא אזלינן בתר דעתו ומדאורייתא אסור ואח"כ מצאתי שכן כתב בספר בית מאיר שנראה לו כן ברור ובזה יתורץ קושית הפמ"ג למה אין עושין ציצית בשבת יחשוב שלמ"ש יתירו מיד עי"ש שנדחק בזה מאד ולדברינו ניחא וגם קושית הגרע"א שהקשה על סוגיא דעירובין ק"ג גבי נימא במקדש דהוא לדבר מצוה יחשוב להתירו במוש"ק ולדברינו דהוא איסור דאורייתא ניחא וכאשר תעיין היטב בדברי רש"י בכמה מקומות בסוגיא זו דף קי"ב תמצא כדברינו אך לענין איסור הוא ברור ופשוט דאסור ואפילו בחבל דגרדי איתא בגמרא דגזרו חז"ל שמא יבוא להתיר בחבל דעלמא וכ"ש בזה:

וקשר וכו' – עיין ברמב"ם פ"י מהלכות שבת שהעתיק כמה ציורים לדין זה והוא נובע ממשנה דריש פרק ואלו קשרים דז"ל שם קושרת אשה מפתחי חלוקה אע"פ שיש לו ב' פתחים [ר"ל ויכולה לפושטה וללובשה בדוחק אף אם לא תתיר אח"כ אלא קשר אחד והו"א דחד קשר בטולי מבטלה ולא תתירנו. גמרא] וחוטי סבכה אע"פ שהיא רפויה [סבכה נקרא מה שהיא לובשת מלמעלה על השער לכסות והרבותא היא דהו"א כיון שהוא רפוי משלף שלפא לה מלמעלה ולא תתיר הקשר ויהיה ממילא קשר של קיימא קמ"ל דאשה חסה על שערה שלא תנתק ומתרת אותו] ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל בשעת מלבוש ונודות יין ושמן אע"פ שיש לו ב' אזנים [היינו האזנים שכופלין לתוכו וקושרין ובאחת מהן יכול להוציא היין והו"א דחד מינייהו בטולי מבטל ליה ולא יתירנו. שם] וקדרה של בשר אע"פ שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר עכ"ל וכל אלו הדברים נזכרים שם במשנה להתירא לכתחלה ולהרמב"ם הטעם דכל אלו הדברים אינם נעשים קשר אומן רק קשר הדיוט וגם עשוי להתירו הא אם עושה אלו הדברים בקשר אומן [היינו בקשר אמיץ שלא יהיה ניתר מעצמו בשום אופן] אף שדרכן להתיר בכל יום ג"כ היה איסור לכתחלה ולרא"ש וש"פ אין חילוק בזה דקשר כזה אין עליו שם קשר כלל:

שאינו של קיימא ואינו מ"א וכו' – כ"ז הוא לשון הרמב"ם והיינו אפילו אם הוא עשוי לאיזה זמן ולשיטת הרא"ש דוקא כשאינו של קיימא כלל וכנ"ל בהג"ה:

דינו כמו וכו' – עיין בב"י שכתב הנה הרא"ש כתב דיראה לו שאינו מחויב במתיר כ"א במתיר ע"מ לקשור קשר של קיימא דומיא דציידי חלזון שהיה במשכן וכתב הב"י ע"ז דמדרבנן אף להרא"ש אסור בכל גווני. ודע דהרבה פליגי על הרא"ש בזה רש"י בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) בד"ה שרי חד וכמו שהביאו התוספות בשמו בדף ע"ג ד"ה הקושר וכן הרמב"ם בה"ש הלכה ח' המפריד את הפתיל וכו' עי"ש וכמו שכתב בספר מעשה רוקח וכן בספר תפארת שמואל על הרא"ש כתב דהרמב"ם והסמ"ג פליגי ע"ז עי"ש היטב דדבריו נכונים מאד ולפי דבריו שם יוכל הר"ח לסבור ג"כ כרש"י בזה ואזדא הוכחת התוספות הנ"ל שכתבו דלהר"ח בעינן מתיר ע"מ לקשור וגם מהירושלמי אין שום ראיה. והנה בעיקר הדין צ"ע לי על דברי הרא"ש דאף דאם נימא דבעינן בזה דומיא דמשכן הלא גם בקורע דאיתא במשנה בהדיא דבעינן ע"מ לתפור ומשום דבמשכן כן היה כדאיתא בגמרא ואפ"ה קי"ל דה"ה בקורע ע"מ לתקן וכמו שמוכח בסוף סימן ש"מ עי"ש וע"כ הטעם משום דכיון שיש תיקון ע"י קריעתו כקורע ע"מ לתפור דמי א"כ ה"נ בשיש תיקון ע"י התרתו הקשר כמתיר ע"מ לקשור דמי. וגם לפי דבריו מאי מקשה בדף קי"ב הברייתות אהדדי בהיתר רצועות מנעל לימא הא דתני חייב במתיר ע"מ לקשור והא דתני אסור במתיר שלא ע"מ לקשור אלא ודאי דמלאכת מתיר הוא ענין בפני עצמו וחייב אפילו שלא ע"מ לקשור:

או שקשר רסן בהמה – ומה דאיתא לעיל דקשר הגמלים חייב מיירי שבעל הגמל עשה הקשר דהוא מעשה אומן וכאן באדם דעלמא שהוא מעשה הדיוט:

בראש אחד של חוט – וה"ה של חבל סמ"ג שם ועי"ש בביאורו מהרא"ש דבראש החוט של תפירה ג"כ די בקשר אחד [ובמרדכי פרק ואלו קשרים איתא בהדיא הכי] ומה דאיתא בגמרא והוא שקשרן ואינו חושב המשנה רק מלאכת תופר מפרש מהרא"ש דמיירי בשקשר שני ראשי החוט יחד:

דינו כשני קשרים – עיין במ"ב מש"כ דזהו מעשה אומן ואף דבסמ"ג שם לא איירי כלל מענין מעשה אומן כי הוא לא העתיק במלאכת קושר שיטת הרמב"ם דמעשה אומן מ"מ כיון דחזינן דסובר הסמ"ג דקשר אחד שבראש החוט מתהדק שפיר ונקרא קשר מדאורייתא כמו ב' קשרים בעלמא סובר הרמ"א דלענין מעשה אומן שוה הוא לשני קשרים בעלמא:

ודוקא שיוכל להחזירו וכו' – עיין במגן אברהם וט"ז שהשיגו ע"ז וכתבו דט"ס הוא ומפני חומר הקושיא אפשר קצת לתרץ דאף דבד"מ הארוך העתיק דברי התוספות והרא"ש עי"ש בהגהותיו פה חזר מזה וסתם להלכה כדעת הגהות מרדכי בפרק במה טומנין דז"ל פסק רשב"ם דרצועות מקטורן וכו' ובלבד שיהא שם באותו ענין שלא נצטרך לחוש שמא יתקע כגון שהנקב גדול שיכול להחזיר בלא טורח אלמא דס"ל דבמקום שהחזרה הוא בלא טורח תו לא חיישינן שיבוא לקשרו ולהדקו [ומה שמצויין תוספות והרא"ש אין הציונים מהרמ"א בעצמו כידוע] ומקור לסברא זו נראה שיצא להגהות מרדכי ממה דאמר שם בגמרא מ"ז ע"ב דאם היה רפוי מותר דלא גזרינן ביה שמא יתקע ע"ש בר"ן וריטב"א ולדברי התוספות דס"ל דאפילו בנקב רחב יש חשש שמא יתקע ע"כ דס"ל דשם אין רגילות לתקוע עיין בהג"א שם ועיין בא"ר שכתב דגם מדברי מרדכי ואגודה משמע דס"ל דברחב תו לא חיישינן שיבוא לקשרו ומ"מ למעשה נראה דאין לזוז מדברי התוספות והרא"ש דאפילו הנקב רחב אסור במקום שרגילין לקשור וכמו שהעתקתי במ"ב בשם האחרונים שגם הטור ורבינו ירוחם העתיקו שיטת התוספות והרא"ש לדינא:

אבל לא בחבל – נקט חבל סתם להורות דאפילו חבל דגרדי אסור וכרבנן דר' יהודה בגמרא קי"ג שכן פסק הרמב"ם עי"ש במ"מ וכן משמע דעת המ"מ גופא וכן פסק הרי"ו והרע"ב וראיתי בספר א"ר שכתב דבסה"ת פוסק כר"י ולא מצאתי שם מזה מאומה וגם ממרדכי אין ראיה מוכרחת לזה:

שאינם קבועים – עיין מ"א שהעתיק בשם התוס' שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה והנה משמע לפ"ז דלדעת הכלבו שהובא לעיל בס"א בהג"ה דיותר מיום אחד מקרי של קיימא קצת ואסור לכתחלה גם בזה אסור ומ"מ למעשה אין להחמיר בזה דלשון זה הועתק גם בהרבה ראשונים והם הרשב"א והר"ן והריטב"א והרב המגיד וכולם הסכימו בזה ומזה סעד גדול להקל במקום הצורך דאפילו יותר מיום אחד לא מקרי של קיימא כלל עדיין:

עניבה מותר וכו' – ר"ל אפילו מהדקו יפה ודעתו שיתקיים כן תמיד עיין בריש פרק ואלו קשרים בגמרא. ואגב אבאר עוד דין אחד שראיתי ברמב"ם והעתקתי במ"ב לענין עשיית קשר ממאכל בהמה וז"ל הרמב"ם שם כל שראוי למאכל בהמה מותר לקשור אותו בשבת לפיכך אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר עכ"ל ויש להקשות דלכאורה סותר את עצמו דלקמיה בהלכה וי"ו כתב דמותר לקשור קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה ומקור הדין כתב הרה"מ דהוא נובע משבת קנ"ז דאיתא שם ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת והלא שם איתא דקשרו את המקידה בגמי וע"ש ברש"י דהכונה בגמי לח וא"כ לדברי הרמב"ם הנ"ל אין שם קשר ע"ז כלל וכנ"ל וא"כ מאי ראיה מייתי שמותר לעשות קשר שאינו של קיימא מדאורייתא [היינו להרמב"ם אפילו הוא מעשה אומן] לדבר מצוה וע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דלא כרש"י אלא דהמעשה היה בגמי יבש שאינו ראוי שוב למאכל בהמה וס"ל דבגמי יבש יש בו משום קשר עכ"פ מדרבנן היכא דעושה מעשה אומן ואפשר עוד דאית ביה ג"כ איסור דאורייתא היכא דעושה ג"כ קשר של קיימא ולרש"י שכתב דהמעשה היה בגמי לח דחזי למאכל בהמה אפשר דס"ל באמת דלא היה שם קשר כלל ע"פ דין ואפילו קשר דרבנן וכמו שפירש"י דלא מבטל ליה ומה שאמר אח"כ מדבריהם למדנו שקושרין בשבת היינו גוף הדין דקשר שאינו של קיימא כלל מותר לכתחלה ולא איירי בקשר שהוא של קיימא קצת דאסור בעלמא מדרבנן ולהתירו כאן משום צורך מצוה וכן צידד בספר בית מאיר לדעת רש"י וכמו שכתבתי בשמו במשנה ברורה. והנה לפי מה שביארנו ותירצנו דברי הרמב"ם יקשה מאד דברי הח"א דמתחיל בס"ח בדברי הרמב"ם ומסיים דבריו לשיטת רש"י ועיין בסימן שכ"ד ס"ד בהג"ה דמוכח דגם באוכלי בהמה יש קושר ומתיר וכן משמע מלשון רש"י שבת קנ"ז ע"ב ד"ה בגמי וכן משמע דעת הרמ"ך המובא בכ"מ בפרק עשירי מהלכות שבת עי"ש:

פי' שמותר בין לקשור בין להתיר דלדעת הרא"ש מעשה אומן אינו מעלה ואינו מוריד כלל:

פירו' דלפעמי' מניחו קשור לעולם:

[א] [לבוש] בין אם הוא של אומן וכו'. זה דעת הרא"ש וזה לשונו סנדל אסנדל לא קשיא הא דחייב חטאת בטייעי והן קיימין לעולם והא דפטור אבל אסור בדחומרא דקטרי אינהו עד כאן לשונו, והקשה עולת שבת למה צריך לקטרי אינהו תיפוק ליה כיון דאין עשוי להתקיים ותירץ דבקשר אומן אפילו אינה של קיימא חייב, עד כאן, ואינו נכון דאם כן תיקשי למה צריך לאוקמי ברישא בטייעי תיפוק ליה משום שהוא מתקיים אלא מעיקרא לא קשה מידי דמאי דמוקי באומן רצה לומר דמסתמא עושין של קיימא ומאי דמוקי באינהו רצה לומר דמסתמא אינה של קיימא אבל כשאינה של קיימא אף באומן מותר להרא"ש וכן משמע ברש"י וטור וסמ"ג ור"י ושלטי גיבורים פרק אלו קשרים להדיא:

[ב] קשר של קיימא אסור. משמע אבל חיובא ליכא שהוא להתקיים לעולם וכן הפירוש כיש אומרים שאחר זה דאפילו אינה עשוי אלא ליום אחד מיקרי של קיימא לענין איסור ועיקר כסברא זו ומכל מקום דברי ט"ז אינן מוכרח:

[ג] כיצד וכו'. קאי למעלה על של קיימא ואינו מעשה אומן דפטור:

[ד] שיש ליזהר וכו'. פירוש כיון דלרי"ף ורמב"ם אסור לכתחילה באומן ואין אנו בקיאין דכל קשר שקושרין אותו הדק היטב הוי של אומן לכך אנו נזהרים אפילו כשיתיר בו ביום משום דשני קשרים הוי קשר אמיץ וכן כתב בשלטי גיבורים מקור דין זה להדיא, ועולת שבת לא עיין שפיר:

[ה] ומכל מקום נראה דבמקום צערא וכו'. אינו נכון דלהרא"ש יש כאן חשש איסור דאורייתא (עולת שבת), וליתא דלהרא"ש מותר לכתחילה אפילו שלא במקום צער כדפירשתי לעיל ונראה להקל אפילו לאיזה צורך כל שעשוי להתיר בו ביום, וזה לשון רבינו ירוחם חלק י"ד אפילו שיהיו קשורים רבים כגון שיש ראשי חוטין רבים ויכול בדוחק לפעמים לפשטו וללבשו עם היתר קצת חוטין וישארו אחרים קשורים עם כל זה מותר לכתחילה לקשור כולם ולהתירם מאחר שהם קשרים שקושרים לדעת ולהתירם תמיד בכל יום וכן מכובע הראש שקושרין בה השערות אפילו שלפעמים מוציאין השערות בדוחק בלי היתר קשרי וכו':

[ו] בראש אחד וכו'. והוא הדין לקושר הרצועה שנפסקה באמצע יתר כדי לעשות שלימה כיון דעביד להתקיים לעולם (שלטי גיבורים):

[ז] נשמטו וכו'. אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא והוא הדין בסרבל או במכנסיים, ודוקא משיחה דמבטל ליה התם אבל דבר העשוי להוציא ולהכניס תדיר אף בחדש מותר כן דקדק מגן אברהם מתוס' והרא"ש והגהות אשירי פרק במה טומנים, ומשמע לי שם דהוא הדין במנעל ישן כשמכניס משיחה חדש שלא היה כבר שם, ומה שהקשה הט"ז שם על בית יוסף בסוף סימן זה לא עיין בתוס' ופוסקים הנזכרים לעיל עיין שם ודו"ק:

[ח] שנשמט רוב רגל וכו'. הט"ז האריך ותמה דלא נמצא כן בירושלמי ורמב"ם פרק י' מקור דין זה מאי קשר שייך ברצועות במה שנשמט המנעל מן הרגל וסיים שיש טעות סופר בשולחן ערוך וצריך לומר כמו שכתב הרמב"ם זה לשונו, ורצועת מנעל שקושרין על הרגל וכו', ותמה על הלבוש שהעתיק ולא הרגיש בטעות עד כאן דבריו, ותימא על גדול שכמותו דלא עיין אלא במה שכתב הרמב"ם שם דין ב' אבל לא במה שכתב דין ד', שכתב אות באות כמו שכתב השולחן ערוך ולבוש וכן כתב הכלבו, גם לא ידע מקור הדין שכתב המגיד שהוא מתוספתא וכן ראיתי שם פרק י"ג, וכתב עוד בתוספתא נשמט חוטמו הרי זה יחזירו בלבד שלא יקשור, ונראה שהמנעלים שלהם היו עשויים פרקים פרקים:

[ט] שלא יקשור וכו'. פרוש שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמט דהוי קשר של קיימא כמו שכתב סוף סעיף א' (מגן אברהם), ודעת הלבוש שכתב שאינו של קיימא היינו לחיוב כיון שאין מעשה אומן אף דאנן אין בקיאין מכל מקום לא גזרינן כן נראה לי, ועוד דבשלטי גיבורים מביא תוס' דאף בראש הרצועה או בראש חוט התפירה לא הוי קשר של קיימא כל שאין קשר על גבי קשר:

[י] צורך טורח וכו'. הט"ז ומגן אברהם השיגו על רמ"א דאפילו הנקב רחב אסור במקום שרגילין ובמקום שנקב צר אפילו במקום שאין רגילין לקשור אסור וכן הוא בתוס' ורא"ש ואם כן ברצועות שלנו במנעלים ובמכנסיים דרגילין לקשור בראשו אפילו בעתיקין אסור להכניסן, עד כאן, ואני אומר דבמרדכי שהביא בית יוסף ובאגודה והגהות מרדכי פרק במה טומנים משמע דלא סבירא ליה בדין דרחב דאסור כתוס' אלא לא גזרינן ברחב ומכל מקום טוב להחמיר:

[יא] מתירין וכו'. ואם לא יכול להתיר הקשר בידיו שרי לנתקו בצינעה שלא בפני עם הארץ (רש"ל), וכל זה כשרגילין להתיר ביומיה כדלעיל:

[יב] אבל לא בחבל וכו'. ואפילו חבל גרדי גזרינן אטו חבל דעלמא (מגן אברהם), ודעת שלטי גיבורים נראה דפסק כמרדכי וטור דלא גזרינן ומותר בחבל גרדי וכן פסק ספר התרומות:

[יג] [לבוש] וכן נוהגין. דוקא כשעשוי להתיר בו ביום דאם לא כן אסור לעשות קשר למטה אלא יעשה שני עניבות זה על זה (שלטי גיבורים אחרונים):

[יד] אפילו בשני ראשי וכו'. והוא הדין שני חבלים זו למעלה מזו אבל אם מבטל ראש אחד אפילו בחבל אחד אסור:

[טו] מטלטלין וכו'. צריך עיון דבתוספתא פרק י"ג חבל שבתוך הבית מטלטלין אותו שבהפתק אין מטלטלין אותו אם התקינו בעל הבית להיות משתמש בו מטלטלין אותו, עד כאן, ומשמע דאפילו בחבל דעלמא מיירי והיינו דקאמר בש"ס [שבת] דף קי"ג לא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאבוס ומוקי לה התם בחבל דעלמא פירוש אף בתוך ביתו שמותר בטילטול מכל מקום אסור משום קשירה, ונראה לי שגם הרמב"ם פרק י' סבירא ליה הכי אלא דקאמר דאפילו חבל גרדי דהוה אמינא שמוקצה למלאכה והוי כהפתק אפילו הכי מותר לטלטלה והמגיד ובית יוסף וכל האחרונים לא ירדו לזה:

[טז] [לבוש] דחבל גרדי יש אומרים וכו'. ואף למאן דאמר דסבירא ליה דגזרינן גרדי אטו דעלמא הכא שאני דלא שכיח שיהיה קשר של קיימא כשקשרו בפרה ובאבוס אפילו בחבל דעלמא (תוס' קי"ג), וכן מבואר ברמב"ם בפירוש המשנה, ותימא על מהרו"ך בכסף משנה ולחם משנה שהקשה על הרמב"ם ואשתמיט להו תוס' ורמב"ם הנזכרים לעיל. כתב הרמב"ם פרק י' הפותל חבלים מן ההוצין או מחוטי צמר פשתן או חוט שער וכיוצא בהן הרי זה תולדת קושר וחייב המפריד פתיל הרי זה תולדת מתיר וחייב והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד:

א) [סעיף א'] הקושר קשר של קיימא וכו' הכלל בזה דיש ג' חילוקי דינים בזה, דהיינו להרי"פ והרמב"ם (והש"ע דסתם כוותייהו) דינא הכי דאם הוא קשר של קיימא כגון שדעתו שיהיה קשור כך לעולם והוא ג"כ מעשה אומן חייב חטאת, בין על קשירתו בין על התרתו) ואם הוא קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור אבל אסור, אינו מעשה אומן ואינו קשר של קיימא מותר לכתחלה, ודעת הרא"ש והטור (והוא דברי מור"ם בהגה) דלא תליא כלל במעשה אומן אלא דעיקר החילוק הוא דאם הוא קשר העשוי שיעמוד כך לעולם חייב חטאת ואם אין דעתו לקישרו לעולם תליא בפלוגתא די"א דאם אין דעתו להתירו עד ז' ימים אז פטור אבל אסור, אבל דעתו להתירו תוך ז' ימים מותר אף לכתחלה. ודעת הכלבו הוא דדוקא אם יש בדעתו להתירו באותו יום עצמו הוא דמותר לכתחלה ובטפי מהכי פטור אבל אסור, ובהכי מבוארים דברי המחבר והרב, תו"ש או' א' ויתבאר עוד לקמן כל דבר במקומו:

ב) שם. הקישר קשר של קיימא וכו' והטעם משום דקשר ש"ק הוא אחת מאבות מלאכות דומיא דקושרי חוט היריעות הנפסקות במשכן, רש"י ר"פ אלו קשרים, ונ"ל הא דכתב המחבר מאי דחייב חטאת ומאי דפטור אבל אסור אע"ג דלית נ"מ בזה"ז שאין אנחנו מקריבין חטאת נ"ל דנ"מ לענין פסולי עדות דאם עבר על מה שחייב חטאת במזיד הרי הוא פסול לעדות מדאורייתא ואם קדש אשה בפניו א"צ גט אבל אם עבר על מה שפטור אבל אסור אינו נפסל אלא מדרבנן ואם קידש אשה בפניו צריכה גט כאשר מבואר במ"א בפסולי עדות מדרבנן ועוד נ"מ לענין הכרזה דק"ל בפסולי עדות מדרבנן אין נפסלין אלא לאחר הכרזה כמ"ש בח"מ סי' ל"ד יעו"ש, ועוד ש נ"מ הרבה בענין ספיקא, עו"ש או' א' ועוד י"ל דנ"מ לענין תשובה דאם אחד עבר וחזר בתשוב' ובא לשאול לעשות תיקון דהפרש יש בין שוגג למזיד ובין דאורייתא לדרבנן וכאשר יבואר לקמן בססי' של"ד בס"ד:

ג) שם. והוא מעשה אומן וכו' פ' דתרוייהו בעינן שיהא מעשה אומן וקשר ש"ק ובחד מהם פטור אבל אסור, וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם, עו"ש או' ב' ור"ל אבל לדעת הרא"ש והטור בקשר ש"ק חייב וכמ"ש לקמן בהגה:

ד) שם. כגון קשר הגמלים, שנוקבין לגמל בחוטמו ונותנין בו טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקשור הבהמה קושר רצועה ארוכה באותה טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה ואותו קשר ראשון שהוא טבעת שבחוטם שעומד שם לעולם נקרא קשר הגמלים גמ' ורש"י ר"פ אלו קשרים:

ה) שם. וקשר הספנים, גם הוא כעין טבעת שעושין מן מקל או מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים וכשרוצה להעמידה קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה ונוטלה ואותו קשר ראשון שהוא טבעת שבראש הספינה שמתקיים נקרא קשר הספנים. גמ' ורש"י שם:

ו) שם. מקשרי רצועות מנעל וכו' קשר שהאושכף (עושה מנעלים) עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם, רש"י שם, דף קי"ב ע"א:

ז) שם אבל הקושר קשר ש"ק ואינו מעשה אומן פטור, וה"ה אבבא דתרווייהו בעינן, ומשמע מדברי המחבר וכן משמעות דברי הרי"ף והרמב"ם דאפי' הוא קשר שיכול להתירו באחת מידיו כיון שהוא מעשה אומן וקשר ש"ק חייבין עליו, אבל בשה"ל כתב בשם התוספתא כל קשר שהוא ש"ק ויכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו, או קשר שאינו ש"ק ואינו יכול להתירו באחת מידיו נמי אין חייבין עליו ע"כ, ונראה דהאי אתיא כר' מאיר בגמ' דאמר הכי אבל רבנן פליגי עליה, וק"ל כרבנן, עו"ש או' ג' וכ"כ הנה"ש או' א':

ח) שם, אבל הקושר קשר ש"ק וכו' וכל שראוי למאכל בהמה מותר לקשור בהם בשבת הרמב"ם פ"י דין ד' משום דל"ש בו קשר ש"ק ונ"ל דדוקא בגמי לח וכיוצא בו דכשיתיבש תנתק אבל קש וכיוצא בו וכן בעלין של לולבין דלא מינתק דינו כתבן, ח"א כלל כ"ז או' ח' ועיין לקמן סי' שכ"ד או' ט"ז:

ט) ס"ת שקשור בקשר ש"ק יקראו בספר אחר ולשבת אחרת יוציאוהו רו"ח או' כ':

י) שם הגה, ויש חולקין וכו' כתב העו"ש או' ד' נראה קצת לדקדק מדברי הראיש דאפי' אינו קשר ש"ק אם הוא מעשה אומן חייב דתרווייהו בעינן לפטור דלא יהא מעשה אומן ולא יהא קשר ש"ק יעו"ש אבל הא"ר או' א כתב על דברי העו"ש הנ"ז דכשאינה ש"ק אף באומן מותר להרא"ש וכתב דכ"מ ברש"י וטור וסמ"ג ורי"ו ושה"ג פ' אלו קשרים להדיא יעו"ש וכ"כ מ"א סק"ה דלהרא"ש אין איסור מעשה אומן אם אינו ש"ק ודלא כעו"ש יעו"ש:

יא) שם בהגה, אפי' של הדיוט וכו' והא דאיתא בש"ס מעשה אומן אורחא דעלמא נקט דאומן דרכו לעשות קשר ש"ק, תו"ש או' ב' וכ"כ מ"א שם והיינו לדעה זו אבל לדעה ראשונה ס"ל דאומן דוקא ודוק:

יב) שם בהגה שאינו עשוי להתיר באותו יום וכו' אבל אם עשוי להתור באותו יום מותר לכתחלה, טור, ולדידהו הקושר שני קשרים זה על גב זה במקום שעשוי להתיר בו ביום אע"ג דבכה"ג הוי מעשה אומן מותר להתירו וכן לקושרו, אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אסור ומ"מ קשר ועניבה עליו לכ"ע מותר לקישרו בשבת אם הוא עתיד להתיר בו ביום, ועניבה לבד שאין קשר כלל תחת העניבה שרי לכ"ע אפי' ירצה שיעמוד כך ימים רבים שה"ג פ' אלו קשרים, כנה"ג בהגה"ט:

יג) שם בהגה, מקרי של קיימא, הלשון אינו מדוקדק שאינו אלא פטור אבל אסור. עו"ש או' ה' וכ"כ המ"א סק"א דפטור אבל אסור הוא ואינו חייב אלא א"כ עשוי להתקיים לעולם או זמן ארוך, וכ"כ א"ר או' ב' א"א או' ב':

יד) שם בהגה, שאינו עשוי להתיר באותו יום מקרי של קיימא, וכן עיקר כסברה זו, א"ר שם, וכ"ה דעת האחרונים:

טו) שם בהגה, ויש מקילין לומר דעד ז' ימים וכו' פי' דעד ולא עד בכלל וכן מוכח מדברי הטור יעו"ש אבל בפחות מז' מותר אפי' לכתחלה וביותר מז' נמי אינו חייב אלא פטור אבל אסור' עו"ש או' ו' וכ"כ מ"א סק"ב על סברה זו דפחות מז מותר לכתחלה. א"א או' ב מיהו דעת הט"ז סק"א אינו כן אלא דכל שהוא יותר מיום אחד פטור אבל אסור יעו"ש ועיין א"ר או' ב' דהגם שכתב על דברי הט"ז דאינו מוכרח מ"מ כתב דעיקר כסברת י"א דכל שהוא עשוי ליום אחד אסור וכמ"ש באו' הקודם:

טז) שם, וקשר שאינו ש"ק היינו שעשוי לפחות מז' או לפחות מיום א' כל אחד לפי סברתו כמ ש בהגה:

טוב) שם הגה, וכן לעניין התרתו וכו' כך הוא בש"ס וכשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על התירן, וז"ל הרמב"ם פ"י דין ז' כל קשר שחייבין על קישורו כך חייבין על התירו, וכל קשר שהקושר אותו פטור כך המתיר אותו פטור, וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו עכ"ל והא דחייב המתיר היינו במתיר על מנת לקשור, כ"כ ב"י בשם הרא"ש, וכ"כ הלבוש, וכ"כ תוי"ט פ"ז דשבת יעו"ש, וה"ד מדאורייתא אינו חייב אלא ע"מ לקשור אבל מדרבנן אסור להתיר אפי' שלא ע"מ לקשור, ב"י ולבוש, מיהו העו"ש או' ז' כתב שמדברי הרמב"ם הנ"ז משמע דאפי' שלא ע"מ לקשור נמי חייב מדכתב סתמא דחייב יעו"ש, ונראה לענין דינא דהיינו למי שרוצה לעשות תיקון או לענין עדות יש לפסוק כהרא"ש ודעמיה משום שכתבו כן להדיא וגם מרן ז"ל בב"י לא דבר כלום על דברי הרא"ש משמע דהכי ק"ל:

חי) שם. כיצד נפסקה לו רצועה וכו' קאי למעלה על קשר ש"ק ואינו מעשה אומן דפטור. עו"ש או' ח' א"ר או' ג' לב"ש:

יט) שם. או שקשר רסן בהמה וכו' דזה א"צ מעשה אומן כמו קשר הגמלים שכתבנו לעיל או' ו' ולכך פטור אבל אסור:

ך) שם. ולצורך מצוה וכו' מותר לקשור קשר שאינו ש"ק. אפי' מעשה אומן דאם לא כן אפי' בלא מצוה שרי וצ"ל דמיירי דא"א בענין אחר. מ"א סק"ג. תו"ש או' ג' ר"ז או' ד' וכתב בס' בית מאיר שמה שהעתיק הש"ע דמותר במקום מצוה הוא רק דעת הרמב"ם והטור אבל לרש"י ותו' וברטנורה שם מצדד דקשר האסור אסור אפי' במקום מצוה יעו"ש. וע"כ יש לזהר היכא דאפשר לעשותו בעניבה:

כא) שם הגה. וי"א דיש ליזהר שלא להתיר וכו' פי' כיון דלהרי"ף והרמב"ם אסור לכתחלה באומן וא"א בקיאין דכל קשר שקושרין אותו הדק היטב הוי של אומן לכך אנו נזהרין אפי' כשיתיר בו ביום משום דשני קשרים הוי קשר אמיץ וכ"כ בשה"ג מקור דין זה להדיא ודלא כעו"ש. א"ר או' ד' ועיין לעיל או' י"ב:

כב) שם בהגה. דאין אנו בקיאין וכו' ומיהו נראה מלשון הרי"ף שהוא קשר שקושרין אותו הדק היטב. שה"ג מ"א סק"ד. ור"ל דקשר אומן היינו שהוא אמיץ וחזק ולכן מחמירין בשני קשרים אפי' אם דעתו להתירו ביומו דאסור לדעת הרי"ף משום דב' קשרים הוי קשר אמיץ ומקרי קשר של אומן וכו' מ"א דאפי' ב' קשרים אם אנו רואים שאינו מהודק כלל שרי להתירו אלא כשהוא מהודק מעט אז אמרינן דאין אנו בקיאין ושמא זה מקרי קשר אמיץ. לב"ש:

כג) שם בהגה. דאפי' בשאינו ש"ק אסור לקושרו וכו' ובגלילותנו פשט המנהג לקשור ב' קשרים בחגורתו אשר במתניו שאינו של קיימא והוא של הדיוט ולית דחש לה אלא מיעוטא דמיעוטא (ר"ל מיעוטא דבני גלילותיו) דבטילי במיעוטייהו. ברכ"י או' א' שע"ת ונראה דהיינו בקשר שאינו מהודק וכמ"ש באו' הקודם:

כד) שם בהגה. אסור לקושרו. וע"כ צריך להזהר לבלתי יקשור המכנסים או החגורה אשר במכנסיים שני קשרים זע"ז אעפ"י שעשויים להתיר בו ביום אלא יעשה קשר א' ועניבה על גביו כמ"ש לעיל או' י"ב ולקמן סעי' ה' בהגה. ואם שכח וקשרם ב' קשרים והוצרך לנקביו מותר להתירם דמקום צער לא גזרו כמ"ש בהגה. ועיין לקמן או' כ"ח:

כה) שם בהגה. וה"ה להתירו. היינו לדעת הרמב"ם אבל להרא"ש מותר וכ"ה בהדיא בשה"ג מ"א סק"ה ור"ל הא דאסרינן ב' קשרים זה על זה הוא משום מעשה אומן וכמ"ש לעיל או' כ"ב והוא לדעת הרמב"ם דאוסר במעשה אומן לחוד אבל להרא"ש דאינו חושש למעשה אומן אלא רק לקשר ש"ק וכמ"ש לעיל או' יו"ד א"כ ב' קשרים זה על זה העשויים להתיר בו ביום מותר בין לקשור בין להתיר. וכ"כ לעיל או' י"ב בשם השה"ג יעו"ש. ומיהו לענין דינא יש להחמיר כדעת הרי"ף והרמב"ם כי כן סתם הש"ע וגם מור"ם ז"ל בהגה כתב וכן נוהגין. ורק באינו מהודק יש להקל וכמ"ש באו' כ"ב:

כו) שם בהגה. ובמקום צער לא גזרו. ובס' הזכרונות דף נ"ג אוסר אפי' במקום צער. כנה"ג בהגב"י. מא סק"ו. ומיהו הר"ז או' ב' פסק כדברי מור"ם ז"ל. וכ"פ ח"א כלל כ"ז או' ב' בן א"ח פ' תצוה או' ג' והא"ר או' ה' כתב דיש להקל אפי' לאיזה צורך כל שעשוי להתיר בו ביום ודלא כעו"ש יעו"ש:

כז) וכתב רי"ו תי"ד אפי' שיהיו קשרים רבים כגון שיש ראשי חוטין רבים ויכול בדוחק לפעמים לפשטו וללבשו עם היתר קצת חוטין וישארו אחרים קשורים עכ"ז מותר לכתחלה לקשור כולם ולהתירם מאחר שהם קשרים שקושרים לדעת להתירם תמיד בכל יום, וכן בכובע הראש שקושרין בה השערות אפי' שלפעמים מוציאין השערות בדוחק בלי היתר קשרים, א"ר שם:

כח) שם בהגה, ובמקום צער לא גזרו, אבל מה שאין דרך להתיר בכל יום כמו הכתונת שמחליפין משבת לשבת אסור לקשור ולהתיר, ומ"מ אם דרך לעשות עניבה ובלא כוונה נקשר דינו כקשר שעשוי להתיר בכל יום, וכל קשר שמותר להתירו אם אינו יכול להתירו מותר לחתכו ולנתקו רק שלא יעשה לפני ע"ה שלא יקל יותר. ח"א כלל כ"ז או' ב' ועיין לקמן או' מ"ה ואו' נ"ט:

כט) שם בהגה, אבל אם עשה קשר בראש א' של חוט וכו' וה"ה לקושר הרצועה שנפסקה באמצעיתה כדי לעשותה שלימה אעפ"י שאינו קושר קשר ע"ג קשר חייב כיון דעביד להתקיים כך לעולם, שה"ג פ' אלו קשרים, כנה"ג בהגב"י, א"ר או' ו':

ל) שם בהגה. אבל אם עשה קשר בראש א' של חוט וכו' וכן אם הניח ב' צידי החוט או הבגד ביחד ועשה קשר א' דזה יוכל להתקיים לעולם זה מקרי קשר של קיימא, ח"א שם או' א' ונראה שזה מדברי השה"ג שכתבנו בוא' הקודם:

לא) כל קשר שלפעמים נמלך ומבטלו לזמן ארוך אעפ"י שתחלת עשייתו לא היתה לזה אסור דשמא ימלך הלכך אסור לקשור רצועות שבמכנסים אפי' דעתו להתירו באותו יום שהרי רגילין להניחן שם תמיד' ח"א שם או' ג' והוא ממ"ש לקמן או' ע"א יעו"ש:

לב) כל קשר שלא נעשה לקיום זמן ארוך מותר להתירו ע"י גוי דהוי שבות דשבות אם הוא לצורך שבת הרבה, ח"א שם או' ט' והוא ממ"ש לקמן או' מ"ח יעו"ש:

לג) [סעיף ב'] נשמטו לו רצועות מנעל וכו' כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם פ"י דין ד' וכתב הה"מ שם שהוא מהתוספתא. ונראה פירושו דהיינו שיש באזני המנעל כמה נקבים ויכול לשנות הרצועה לאיזה נקב שירצה כפי הצורך דלפעמים רוצה שיהיה המנעל מהודק ברגלו דהיינו בימות הגשמים ולפעמים רוצה שיהיה עליו ברויח ועי"כ נשמט לו רוב הרגל ורוצה להוציא הרצועה לנקב אחר שיהא מהודק טפי, והט"ז סק"ג תמה על לשון זה ונעלם ממנו דברי הרמב"ם הנ"ז תו"ש או' ו' וכן הא"ר או' ח' והח"מ או' א' והנה"ש או' ב' כולם תמהועל דברי הט"ז הנ"ז שנעלם ממנו דברי הרמב"ם הנ"ז:

לד) שם נשמטו לו רצועות מנעל וכו' אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסים (כ"מ בתו' דף מ"ח ע"א ד"ה הא והרא"ש והג"א והמרדכי פ' במה טומנין) אבל אבנט שרי להכניס במכנסים דלא מבטל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר ולא מקרי מתקן מנא, ב"י סס"י זה, וא"כ אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם, מ"א סק"ז, א"ר או' ז' תו"ש או ח' ר"ז או' ה' ומה שהקשה הט"ז סק"ח על דברי ב"י הנ"ז ורוצה להתיר אפילו אם בדעתו לבטלו שם כיון שאין שם קשר כבר השיגו עליו הא"ר והתו"ש שם וכן הסכים הח"מ או' ג' לאסור אי מבטל ליה התם כדברי המ"א משום מתקן מנא, וכ"ה דעת האחרונים, ועיין עוד לקמן סי ש"מ סעי' ח':

לה) שם מותר להחזיר הרצועות למקומן, ודוקא אותם הרצועות אבל להכניס חדשה שלא היתה כבר שם אסור אפי' במנעל ישן משום תקון מנא, א"ר שם:

לו) שם ובלבד שלא יקשור, פי' שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמט דהוי קשר ש"ק כמ"ש ססעי' א' מ"א סק"ח א"ר או' ט' תו"ש או' ז' ר"ז או' ה':

לז) שם הגה, ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח וכו' דהיינו שהנקב רחב והט"ז סק"ד ומ"א סק"ט השיגו על דברי מור"ם הנ"ז דהא אפי' הנקב רחב אסור במקום שרגילים לקשור דחיישינן שמא יקשור. ובמקום שהנקב צר אפי' במקום שאין רגילין לקבור אסור דצריך טורח, וכ"ה בתוס' והרא"ש בהדיא, וע"כ כתב המ"א ואפשר דט"ס הוא וא"כ דברצועות שלנו במנעלים ומכנסים דרגילין לקשור בראשן אפי' בעתיקין אסור להכניסן עכ"ל. ומיהו הא"ר או' יו"ד כתב דבמרדכי שהביא ב"י ובאגודה והגמ"ר פ' במה טומנין משמע דלא ס"ל בדין דרחב דאסור כתו' אלא דלא גזרינן ברחב ומ"מ כתב דטוב להחמיר:

לח) רצועות שבבגד שעל הכתף שמהדקין בהן הבגד שיצאו אסור להחזירן דחיישינן שמא יקשור, טור. ועיין ח"מ או' ב' שכתב שאין חולק בזה ותמה על הב"י שלא העתיקו בש"ע יעו"ש:

טל) מלבוש הנקרא מכנסים שהוא הסמוך לבשר וגם המלבוש השני שעליו וכיוצא שיש בראשיהם צואר שתוחבין בו חוט ארוך אם לא תחב החוט מע"ש ובא ללובשו בשבת אי שרי לתוחבו בשבת או אסור משום תיקון מנא. עיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' ק"ג שכתב דהאי חוט שבמכנסים כיון דא"א ללובשן כלל בלא קשירה משו"ה אם אין בהם טורח שבית קיבול החוט שלהם רחב הרבה ויכול להכניסו בידיו שרי אך אם בית קיבול החוט הוא צר הרבה מאד שרגילין לתוחבו ע"י עץ ארוך מעט ובלתי זה העץ לא יעבור ודאי שאסור לעשות כן בשבת דהוה מתקן מנא יעו"ש:

מ) [סעיף ג'] מתירין בית הצואר וכו' משום דלא הוה מעשה אומן דאם לא כן אסור להרי"פ והרמב"ם שבסעי' א' תו"ש או' ט' ולב"ש, ומיהו העו"ש או' י"ד כתב דמיירו דלא נקשר בקשר מעשה אומן וכו' משמע מדבריו דלפעמים קושרין אותו מעשה אומן אבל מסתמיות דברי הש"ע משמע כדברי התו"ש והלב"ש דאין דרך לקשור אותו מעשה אומן כלל:

מא) שם מתירין בית הצואר וכו' ומיירי שרגילין להתירו ביומו, ט"ז סק"ה, א"ר או' י"א ונראה דהיינו שרוב הפעמים רגילין להתירו ביומו וכמ"ש באו' שאח"ז:

מב) שם שאינו קשר ש"ק. שלא קשרו הכובס שיתקיים זמן רב רק עד שזה יקחנו ממנו. לבוש, ור"ל כיון שתיכף שזה יקחנו יתירנו הו"ל קשר העשוי להתיר באותו יום והיינו שרוב פעמים עשוי להתירו באותו יום לאחר הכביסה וכמ"ש הר"ז או' ו' דאל"כ הוי קשר ש"ק לחד מ"ד כמ"ש לעיל סעי' א' בהגה:

מג) שם. אבל אין פותחין אותו וכו' והפותח חייב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום קורע אינו חייב אלא א"כ עושה ע"מ לתפור. ב"י. מ"א סק"י (וכתב ועיין כ"מ פ"י דין י"ד ודלא כעו"ש). תו"ש או' יו"ד. ר"ז או' ו':

מד) שם הגה. אפי' כבר נפתח רק שחזר האומן וקשרו. ואינו יכול להתירו אלא א"כ חותך החוטין אסור. רי"ו, ב"י, מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' י"א:

מה) וכתב רש"ל ביש"ש פ"ד דביצה סי' ט' אכן הכתונת שנתקשרו המשיחות ולא יוכל להתיר שרי לכ"ע לנתקן שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שרוצה ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעה עה"ל וכ"כ הב"ח. וא"כ צ"ל דס"ל דדוקא כשקושר האומן אסור לנתק אבל שאר קשירות שרי. וכ"מ סי' שי"ד סעי' ז' ומ"מ נ"ל דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת אסור כמ"ש סעי' א' מ"א שם. תו"ש שם. ור"ל כמו שאסור להתיר קשר העשוי להתיר משבת לשבת כמ"ש סעי' א' כך אסור לנתק וכ"כ הר"ז סוף או' ו' ועיין לעיל או' כ"ח:

מו) שם בהגה. רק שחזר האומן וקשרו. דמעשה אומן אפי' אינו ש"ק אסור בסעיף א' ולכן כתב מ"א בשם יש"ש דנתקשרו המשיחות מעצמם שלא ע"י אומן שרי אפי' לנתקן כיון דאינו ש"ק וגם לא מעשה אומן. לב"ש:

מז) שם בהגה. כדרך שהאומנים עושים. לסי' נקטיה שדרך האומנין לתפור אבל מיירי שהוא מעשה הדיוט דבהא חמירא תפירה מקשירה שאפי' אינו ש"ק וגם מעשה הדיט אסור. לב"ש. וכ"כ התו"ש או' י"ב:

מח) שם בהגה. ולכן אסור לנתק וכו' ואם אינו עשוי להתיר באותו יום ויש צורך הרבה לכך יעשה ע"י עכו"ם. ט"ז סק"ה. ור"ל דכיון דפטור אבל אסור הוא מותר לעשות שבות ע"י נכרי בצורך הרבה כמבואר בסי' ש"ז סעיף ה' לב"ש וכ"כ התו"ש שם וכ"כ האחרונים ועיין לעיל או' ל"ב:

מט) שם בהגה. ולכן אסור לנתק וכו' ומותר ללבוש אנפלאות חדשים ואין חוששין שמא ינתקו חוטין ואם ניתק או נקרע דבר שאין מתכוין הוא ולא פ"ר ושרי. וכן פוצעין האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע דלאו פ"ר הוא. בן א"ח פ' כי תשא או' י"א. ועיין לקמן סי' תק"ח סעי' ב':

נ) שם בהגה. ויש מתירין וכו' וכן עיקר. ר"ז או' ז' וכ"כ בס' זכרו תורת משה סי' ל' וז"ל וזוג של מנעלים התפורים יחד אין להקל לחתכם בפני ע"ה ודוקא לצורך הרבה עכ"ד. והיינו כשעשוי להתיר ביומו דאל"כ אינו מותר רק ע"י עכו"ם וכמ"ש לעיל או' מ"ח. וכ"כ בליקוטי רימ"א על נז"י סי' ס"ז או' י"א:

נא) [סעיף ד'] קושרין דלי במשיחה וכו' כ"כ הרמב"ם פ"י והטעם דמשיחה או אבנט לא מבטל ליה התם אבל לא בחבל דחיישינן שיבטל ליה התם והוי קשר של קיימא ובגמ מסקינן דאפי' חבל דגרדי אסור אעפ"י דבודאי לא יבטל ליה התם משום דגזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ולזה סתם המחבר וכתב סתמא דבחבל אסור. עו"ש או' ח"י:

בנ) שם. קושרין דלי במשיחה וכו' ופשוט דמיירי שאינו מעשה אומן להרמב"ם כע"ש בהגה (אחרונה) סעי' א' ואע"פ כן (ר"ל דהוי גזירה לגזירה) גזרינן דגרדי אטו דעלמא דמצינו הרבה כיוצא בו (דגזרו גזירה לגזירה) בגמ' ודלא כעו"ש. מ"א ס"ק י"ב. תו"ש או' י"ג וי"ד. ר"ז או' ח' ח"א כלל כ"ז או' י"א:

גנ) שם. וכיוצא בו. דבר שאין דרכו לקושרו בכך שכיון שאין דרכו לקושרו בכך לא הוי קשר ש"ק שהרי יחזור ויטלנו. לבוש:

דנ) שם. אבל לא בחבל. דמבטל ליה התם והוי ש"ק ואפי' חבל דגרדי גזרינן אטו חבל דעלמא, מ"א ס"ק י"ג, תו"ש או' י"ד ומיהו דעת השה"ג נראה דפסק כמרדכי וטור דלא גזרינן ומותר בחבל גרידי וכ"פ סה"ת, א"ר או' י"ב, אמנם אנן ק"ל לאסור בחבל גרדי כדעת הש"ע וכ"נ דעת מורם ז"ל מדלא הגיה על דברי הש"ע, וכ"פ הלבוש, וכ"ה דעת מ"א ותו"ש כנ"ז וכ"פ הר"ז או' ח' חס"ל או' ג' וכ"כ האחרונים:

הנ) שם, אבל לא בחבל, ואפי' אה יחשוב בדעתו לקשרו שם רק לפי שעה ג"כ אסור כמ"ש לעיל או' ל"א יעו"ש:

ונ) שם אינו קשר ש"ק. כיון שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה ב"י מ"א ס"ק י"ד, תו"ש או' ט"ו:

זנ) שם. אינו קשר ש"ק, ומותר אפי' בשאר חבלים דעלמא דלאו דגדרי, ב"י, ובלבד שלא יהא הקשר מעשה אומן שאסור אפי' בשאינו ש"ק, ר"ז שם:

חנ) [סעיף ה'] עניבה מותר וכו' אעפ"י שתתקיים כך לעולם והוא שלא קשר תחת העניבה, שה"ג פ' אלו קשרים, כנה"ג בהגב"י ועיין לעיל או' י"ב:

נט) שם בהגה, ואפי' אם עושה קשר וכו' ובמרדכי כתב ובלבד שלא יעשה קשר למטה מן העניבה כלל אלא יעשה ב' עניבות זה ע"ג זה ונ"ל דהא דנוהגין בו היתר היינו בקשר העומד להתיר ביומו אבל באין עשוי להתיר ביומו כגון בלולב וכיוצא בו אסור אלא א"כ עשה ב' עניבות זה ע"ג זה ולא קשר כלל, ט"ז סק"ז וכ"כ מ"א ס"ק ט"ו א"ר או' י"ג, תו"ש או' ט"ז, א"א או' ט"ו, וכ"כ האחרונים ומיהו עיין ברכ"י או' ג' שכתב אבל מדברי מור"ם בד"מ נראה דבמה שאסר המרדכי נהגו היתר כמ"ש האגור יעו"ש, ומ"מ נראה כיון דכל האחרונים הנ"ז דעתם להחמיר הכי נקטינן ועיין לעיל או' י"ב, וע"כ יש ליזהר בכתינת וכיוצא שיש בשפתו שסביב הצואר שני חוטין שלא יעשה קשר תחת העניבה אלא דוקא עניבה לבדה או ב' עניבות זו ע"ג זו ואפי' כשלובשה בע"ש משום שמא יצטרך לפושטה בשבת וכל קשר שאסור לקושרו אסור להיתרו וזה עשויה להתקיים יותר מיום א' שמחליף משבת לשבת וע"כ היותר נכון לעשות בה לילאות כדי שלא יכשל באיסור קשירה והתרה, ועיין לעיל או' כ"ח:

ס) [סעיף ו'] קושרין חבל וכו' ברוחב הפתח, ב"י בשם רש"י ר"ז או' ט' והיינו חבל שהוכן לכך מבע"י שאינו מוקצה וכדלקמן סעי' ז':

סא) שם. בשביל שלא תצא, מפני שאינו ש"ק שעשוי להתירו תדיר להוציא את הבהמה להשקותה ר"ז שם:

סב) שם, ואפי' בב' ראשי הפתח וכו' דמסתמא יתיר שניהם ולא הוי קשר ש"ק, תו"ש או' י"ז:

סג) שם, ואפי' בשני ראשי הפתח וכו' וה"ה ב' חבלים זו למעלה מזו ולא אמרינן דמבטל לאחד דפעמים מתיר זה ופעמים זה אבל אם מבטל ראש אחד אפי' בחבל אחד אסור, מ"א ס"ק ט"ז, א"ר או' י"ד' תו"ש שם:

סד) [סעיף ז'] מטלטלין חבל של גרדי וכו' דיש כאן ב' איסורין בחבל דעלמא האחד כדפרש"י כיון דא"צ לו חיישינן שמא יתיר ראש האחד וישאר ראש השני והו"ל קשר ש"ק, שנית כהרמב"ם דהוה מוקצה אבל בגרדי דצריך לו תמיד מותר בטלטול, וע"כ זכר כאן בש"ע מטלטלין להורות משום דאין כאן איסור מוקצה ואח"כ כתב דאין כאן גם חשש השני. ט"ז סק"ח (ומ"ש שם הט"ז על תשו' אשכנזית שהביא בב"י כבר כתבנו ע"ז לעיל או' ל"ד יעו"ש) וכ"כ הלבוש, ומ"ש בטעם השני משום מוקצה הגם דלעיל סעי' ו' התיר חבל סתמא היינו לומר דסגי הכא בלא הזמנה מבע"י לא כן חבל דעלמא היה אסור בטלטול כ"ז שלא הזמינו מבע"י:

סה) שם, של גרדי, ולא גזרינן אטו חבל דעלמא כמ"ש סעי' ד' דהכא פרה אפי' תבל דעלמא לא שכיח שיהא של קיימא. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' ח"י:

סו) שם לקושרו באבוס ובפרה, ר"ל ראשו האחד באבוס וראשו הב' בפרה, ב"י בשם רש"י ולבוש:

סז) שם, ולא חיישינן שמא יתיר וכו' דמתוך שצריך לו לא יבטלנו, תו"ש שם:

סח) שם אבל חבל דעלמא לא, דלמא מניח ראש אחד קשור, תו"ש, או' י"ט וכתב וכצ"ל במ"א ס"ק י"ח וכ"כ היא"פ, ועיין לעיל או' ס"ד שכתבנו שם עוד טעם אחר משום מוקצה אלא דהמ"א לא חש לטעם זה משום דאפשר בהזמנה כבסע"י ו' ולזה כתב ודלא כמ"ש ר"ל שכתב משום מוקצה דזה אפשר בהזמנה אלא העיקר דלמא מניח ראש אחד קשור ויהיה קשר ש"ק:

סט) שם, אבל אם היה קשור מבעו"י באבוס, ורוצה לקושרו בפרה או שהיה קשור בפרה מבע"י ורוצה לקושרו באבוס מותר אפי' בחבל דעלמא דהוי כמיוחד לכך, לבוש:

ע) שם, ומותר בכל חבל ומותר לב' טעמים דלטעמא שחבל דעלמא הוא מוקצה הכא אינו מוקצה דהא הכינו לכך מאתמול כשקשרו באחד מהם, ולטעמא דשמא יניחנו קשור שם ויהיה ש"ק הכא לא חיישינן כיון שכבר היה קשור באחת מהם והניחו ללכת כך גלי דעתיה שאין רצונו להניחם שם ובודאי יחזור ויתירנה, וזה לא חיישינן שמא כשיתירנה יתיר קשר הראשון שהיה מאתמול ויניח קשר שקשר בשבת ויהיה ש"ק כולי האי לא חיישינן כי למה ישנה, לבוש:

עא) כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אעפ"י שבתחלת עשייתו לא היתה ע"מ להניח שם אסור הלכך אסור לקשור רצועות המכנסים שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהיה בלוי, ב"י בשם הכלבו, מ"א סק"ך, תו"ש או' ך' ועיין לעיל או' ל"א:

עב) הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או מחוטי שער וכיוצא בהן הר"ז תולדות קושר וחייב, ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת, וכן המפריד את הפתיל הר"ז תולדות מתיר וחייב והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד ושיעורו כשיעור הפותל, הרמב"ם פ"י דין ח' מ"א שם וכ"ז הוא מה"ת אבל מד"ס אסור בכל שהוא, ר"ז או' י"א, ולענין ציצית פסולין לנתקן י"ל דהוה ע"מ לתקן ואסור ומתקן מנא הוא א"א סוף הסי':

ש"ע ס"א כיצד נפסקה. אדלעיל קאי בשל קיימא ואינו מעשה אומן דפטור אבל אסור:

ט"ז סק"א גם רש"י אלא להורות כצ"ל:

מ"א סק"ד שקושרין אותו ר"ל דקשר אומן היינו שהוא אמיץ וחזק לכן מחמירין בב' קשרים אפי' אם דעתו להתירו ביומו דאסו' לדעת הרי"ף משום דב' קשרים הוי קשר אמיץ ומיקרי קשר של אומן וכוונת המג"א דאפי' ב' קשרים אם אנו רואים שאינו מהודק כלל שרי להתירו אלא כשהוא מהודק מעט אז אמרינן דאין אנו בקיאין ושמא זו מיקרי קשר אמיץ:

סק"ה להרא"ש מותר. דלדידיה אין חוזק הקשר מועיל לאסור וכיון שאינו של קיימא שרי ר"ל שבדעתו להתירו ומה דאיתא בש"ס מעשה אומן אורחא דמלתא נקט דרך אומן לעשות לימים רבים אבל חיזוק הקשר אינו מעלה כלל:

ט"ז סק"ג כלשון שהוא ברמב"ם אפשר דנוסחא מוטעת נזדמנה להט"ז דברמב"ם שלפנינו כתוב ל' זה שבש"ע ופירשו אחרונים דר"ל שנשמט רוב הרגל מהמנעל ע"י שאינו מהודק ורוצה ליתן הרצועה בנקב אחר שיהיה מהודק:

(סק"ד לשמא יתקע. זה ג"כ כמו ראיה הראשונ' דאף בנקב רחב חיישינן שמא יקשור:

ש"ע ס"ו שקשרו כובס. ולא הוי מעשה אומן דאל"כ אסור להרי"ף ורמב"ם שבסעיף א':

(שם בהגה) שחזר האומן. דמעשה אומן אפי' אינו של קיימא אסור בסעיף א' ולכן כתב מג"א בשם יש"ש דנתקשרו המשיחות מעצמם שלא ע"י אומן שרי ואפי' לנתקן כיון דאינו של קיימא וגם לא מעשה אומן:

שם שהאומנין עושין. לסימן נקטי' שדרך אומנים לתפור אבל מיירי שהוא מעשה הדיוט דבהא חמור תפירה מקשירה שאפי' אינו של קיימא וגם מעשה הדיוט אסור:

ט"ז סק"ה בשם הכלבו. זהו מה שהביא רמ"א סעיף א' ויש אומרים שכל קשר וכו':

שם בב"י ססי' זה בזוג מנעלים כמו שהביא רמ"א כאן וע"ז סיים הט"ז ונ"ל וכו' משום דבקשר של כובס כבר כ' הט"ז דמיירי שרגילין להתירו ביומו ודבריו דכאן הם במנעלים דמסתמא אין דעת הרצען להתירו היום וק"ל.

שם יעשנו ע"י נכרי אם הוא צריך כצ"ל. דכיון דפטור אבל אסור מותר לעשות שבות ע"י נכרי בצורך הרבה כמבואר בסימן ש"ז סעיף ה'.

מ"א סקי"א משבת לשבת דאז הוי של קיימא ואסו' אפי' בהדיוט:

סקי"ב בהגה ס"א הגה אחרונה דנוהגין כרמב"ם דאומן ואינו של קיימא פטור אבל אסור ואפ"ה גזרינן דגרדי כו' אע"ג דהוי גזרה לגזירה:

ט"ז סק"ז וכמש"כ רמ"א. דבשני קשרים חוששין שמא הוא מעשה אומן משא"כ קשר ועניבה אינו מעשה אומן אבל באינו עשוי להתיר ביומו אסור דמיקרי קיומא דאסור אפי' מעשה הדיוט ולא שרי אלא בב' עניבו' דעניבה אינו קשר:

סק"ח אין איסור. ע"י במג"א סק"ז כ' דאסור משום מתקן מנא שמבטלו עיין שם:

מ"א סקי"ח קשור. עיין ס"ו במטלטלין חבל של גרדי הוא סעיף ז' בקצת נוסחאות לכן הראה מקום לסעיף ו' וכוונתו דבא לשלול טעם של מוקצה שהביא הט"ז דא"כ קשה בסעיף ו' קושרין חבל בפני הפרה ולא כ' שיהי' דוקא של גרדי משום מוקצה אע"כ מיירי שהוכן לכך באופן דליכא משום מוקצה וק"ל:

מ"א שי"ח סק"ב דדוקא בנכרי שעושה כצ"ל:

ט"ז סק"א הנעשית ע"י נכרי כצ"ל:

מקרי של קיימ'. ופטור אבל אסור ואינו חייב אא"כ עשוי להתקיים לעולם או זמן ארוך עב"י:

דעד ז' ימים. מותר לכתחלה:

ולצורך מצוה כו'. אפי' מעשה אומן דאל"כ אפי' בלא מצוה שרי וצ"ע דלמה צריך לעשות מעשה אומן יעשה קשר שאינו מעשה אומן אעפ"כ יכול למדוד וצ"ל דמיירי דא"א בע"א:

דאין אנו בקיאין כו'. ומיהו נראה מל' הרי"ף שהוא קשר שקושרין אותו הדק היטב [ש"ג]:

וה"ה להתירו. היינו לדעת הרמב"ם אבל להרא"ש מותר וכ"ה בהדיא בש"ג שם ובגמרא אורחא דמלתא נקט דאומן עושה לקיום דלא כע"ש:

לא גזרו. ובספר הזכרונות אוסר (כ"ה):

נשמטו. אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסיים (כ"מ בתוס' ורא"ש והג"א והמרדכי) אבל אבנט שרי להכניס במכנסיים דלא מבטיל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר לא מקרי מתקן מנא (ב"י ססי' זה) וא"כ אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם:

שלא יקשור. פי' שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמט דהוי קשר ש"ק כמ"ש סס"א:

צריך טורח וכו'. צ"ע דאפי' הנקב רחב אסור במקום שרגילים לקשור דחיישינן שמא יקשור ובמקום שהנקב צר אפי' במקום שאין רגילין לקשור אסור דצריך טורח וכ"ה בתוס' ורא"ש בהדיא ואפשר דט"ס הוא בש"ע וא"כ ברצועות שלנו במנעלים ומכנסים דרגילים לקשור בראשן ואפי' בעתיקים אסור להכניסן עמ"ש ססי' זה:

אין פותחין. והפותח חייב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום קורע אינו חייב אא"כ עושה ע"מ לתפור (ב"י וע' בכ"מ פי"ד דלא כע"ש):

שחזר האומן וקשרו. ואינו יכול להתירו אא"כ חותך החוטי' אסור [רי"ו] וכ' יש"ש פ"ד דביצה סימן ט' אכן הכתונת שנתקשרו המשיחות ולא יוכל להתיר שרי לכ"ע לנתקן שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שרוצ' ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעה עכ"ל וכ"כ הב"ח וא"כ צ"ל דס"ל דדוק' כשקושר האומן אסור לנתקן אבל שאר קשירות שרי וכ"מ סי' שי"ד ס"ז ומ"מ נ"ל דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת אסור עס"א:

דלי במשיחה. ופשוט דמיירי שאינו מעשה אומן להרמב"ם כמ"ש בהג"א ס"א ואעפ"כ גזרינן דגרדי אטו דעלמא דמצינו הרבה כיוצא בו בגמ' כנ"ל דלא כע"ש:

בחבל. דמבטיל ליה התם והוי של קיימא ואפי' חבל גרדי גזרינן אטו חבל דעלמא:

אינו קשר וכו'. שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה [תו' עס"א]:

נוהגים בו היתר. ובמרדכי כ' בזה לאיסור וכ"מ בגמ' אא"כ עשה ב' עניבות זע"ז ובש"ג כתב דדוקא כשעשוי להתיר בו ביום שרי לעשות קשר למטה דאינו מעשה אומן אבל אם הוא לקיימא אסור לעשות קשר למטה אלא עניבה ע"כ ועס"א וכן יש לנהוג ועיין בעירובין דף צ"ז:

בשני ראשי הפתח. וה"ה ב' חבלים זו למעלה מזו ולא אמרי' דמבטל לא' דפעמים מתיר זה ופעמים זה אבל אם מבטל ראש אחד אפילו בחבל אחד אסור:

של גרדי. ולא גזרינן אטו חבל דעלמא כמ"ש ס"ד דהכא בפרה אפי' חבל דעלמא לא שכיח שיהא של קיימא:

דעלמא לא. דלעולם מניח ראש א' קשור עס"ו וכ"כ המ"מ דלא כע"ש:

אבל אם היה קשור וכו'. הע"ש לא עיין סימן שי"ד ס"ט:

מותר בכל חבל. דסתמא אותו הקשר שהיה כבר מניחו לעולם קשור (ב"ח) וע' במרדכי ה' ציצית כמה מיני קשרים ויש לחוש לכלם ע"ש עסי' תרנ"ח סס"א וכתב הר"ן פ"ג דסוכה דלמ"ד לולב צריך אגד אסור לאוגדו בי"ט כיון דבלא"ה לא מתכשר מתקן מנא ע"כ ומה"ט אסור לתלות ציצית בשבת אפילו בכריכה בלבד ומיהו אפשר כיון דבקשר העליון סגי מדאורייתא וכל שאר הכריכות אינו אלא מנהג אפשר דשרי לעשות הכריכות ולעונבן דהיינו שתוחבי' ראש החוט של כרך באמצעית השבעה חוטין ומהדקן יחד בקשר א' דזה ס"ל להמרדכי דלא הוי של קימא שהרי כת' שחזר בו ר"ת ע"ש, כל קשר שפעמי' נמלך ומבטלו לעולם אף על פי שתחלת עשייתו לא היתה ע"מ להניח שם אסור הלכך אסור לקשור רצועות המכנסים שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהי' בלוי (ב"י כל בו) עמ"ש ס"ב: כת' הרמב"ם פ"י הפותל חבלים מכל מין שיהי' חייב משום קושר ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד ושיעורו כשיעור הפותל ועב"י בשם התו' ועמ"ש ססי' ש"ג:

בגמרא אמרינן דיש כאן ג' חלוקות אחד חייב חטאת ואחד פטור אבל אסור ואחד מותר לכתחלה ולשיטת הרי"ף והרמב"ם והמחבר דסתם כותייהו דינא הכי דאם הוא קשר של קיימא כגון שדרכו שיהיה כך לעולם [דהיינו שאינו קוצב זמן בדעתו להתירו והוא קשר שעשוי להתקיים תמיד] והוא ג"כ מעשה אומן חייב חטאת ונתבאר לקמן בסוף הסעיף בהגה מה הוא מעשה אומן ואם הוא קשר של קיימא ואינו מעשה אומן מעשה אומן ואינו קשר של קיימא פטור אבל אסור אינו מעשה אומן ואינו קשר של קיימא מותר לכתחלה ודעת רש"י והרא"ש וש"פ דלא תלי כלל בעצם הקשר אם הוא מעשה אומן אלא דעיקר החילוק הוא דאם הוא קשר של קיימא דהיינו שדרכו שישאר כך לעולם וכנ"ל חייב חטאת ואפילו אם הוא מעשה הדיוט ואם אין דרכו לקושרו רק לזמן פטור אבל אסור דדמי קצת לשל קיימא ואפילו אם הוא מעשה הדיוט ואם דרכו להתירו באותו יום מותר לכתחלה אפילו הוא מעשה אומן דאין שם קשר עליו וי"א דכל מי שדרכו להתיר בתוך שבעה ימים הוי כמו שדרכו להתיר באותו יום ומעתה יבוארו דברי המחבר והרב על נכון:

(א) קשר של קיימא – ואפילו לא מיהדק שפיר ויוכל להתירו באחת מידיו חייב כיון דלא יהיה ניתר מעצמו:

(ב) קשר הגמלים – שנוקבין לגמל בחוטמו ונותנין בו טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקושרו קושר רצועה ארוכה באותה טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה ואותו קשר הראשון הוא קשר הגמלים שהוא קשר של קיימא:

(ג) וקשר הספנים – גם הוא כמין טבעת שעושין מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים תמיד וכשרוצה להעמידה קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתירה מתיר הרצועה ונוטלה ואותו קשר הראשון של הטבעת הוא קשר הספנים:

(ד) בשעת עשייתן – היינו הקשר שקושר בתוך המנעול שלא תוכל הרצועה לצאת והוא קיים לעולם:

(ה) דכל קש"ק וכו' – היינו שאין דרכו להתירו לעולם וכנ"ל. ודעה זו פליגא אמחבר גם בשאינו של קיימא והוא מעשה הדיוט והיה דעתו שיתקיים הקשר איזה זמן דלהמחבר מותר ולדעה זו פטור אבל אסור דדמי קצת לקשר של קיימא וע"ז קאי הני תרי י"א שהביא הרמ"א דלדעה הראשונה כל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו מקרי של קיימא במקצת ואסור לכתחלה ולדעה שניה כל שמתירו בתוך שבעה ימים לא מקרי של קיימא כלל ומותר לכתחלה:

(ו) באותו יום עצמו – אלא למחר אבל אם עשוי להתיר בליל מ"ש לא מקרי של קיימא כלל ומותר לכתחלה ומיהו אם קושר בליל ש"ק ועשוי להתיר ביום שבת עצמו אע"ג דאין ממש באותו יום מ"מ י"ל דשרי דכל פחות מכ"ד שעות ביומו מקרי [פמ"ג]:

(ז) דינו כמו וכו' – ר"ל דאם הוא קשר שחייבין על קשורו חייבין על התירו וכל שהוא פטור אבל אסור או מותר לכתחלה גם בהתירו כן הוא [רמב"ם] וכל קשר שמותר להתירו אם אינו יכול להתירו מותר לנתקו אם הוא לצורך ואין לעשות כן בפני ע"ה שלא יבא להקל יותר [אחרונים בשם היש"ש]:

(ח) כיצד נפסקה וכו' – אדלעיל קאי בשל קיימא ואינו מעשה אומן דפטור אבל אסור:

(ט) חבל בדלי – התלוי שם ע"פ הבאר לשאוב בו מים:

(י) שאינו של קיימא – היינו אפילו בשעשאו להתיר באותו יום עצמו אסור לדעה זו כיון שעשהו מעשה אומן:

(יא) שקושר למדוד – היינו שקושר שני חבלים ביחד כדי שיוכל למדוד בהם שיעור מקוה:

(יב) מותר לקשור וכו' – היינו אפילו הוא מעשה אומן דאל"ה אפילו בלא מצוה שרי ומיירי כשא"א בענין אחר דאל"ה יעשהו מעשה הדיוט או עניבה לבד וימדוד בו ולא יצטרך להתיר איסור דרבנן:

(יג) שאינו של קיימא – היינו אפילו הוא עשוי לזמן. כתב בספר בית מאיר שמה שהעתיק השו"ע דמותר במקום מצוה הוא רק דעת הרמב"ם והטור אבל לרש"י והתוספות וברטנורה שם מצדד דקשר האסור אסור אפילו במקום מצוה עי"ש:

(יד) דיש ליזהר וכו' – פי' כיון דלרי"ף ורמב"ם אסור לכתחלה באומן אפילו כשמתיר בו ביום ואין אנו בקיאין מהו קשר של אומן ומסתברא דכל קשר שקושרין אותו הדק היטב הוי של אומן לכך אנו נזהרים בכל קשר שהוא של שני קשרים דשני קשרים הוי קשר אמיץ ומש"כ שום קשר ר"ל אפילו אותן קשרים המבוארין לקמן בסימן זה דמותר לקשור ולהתיר היינו דוקא בקשר אחד:

(טו) דינו כשני קשרים – דאז מתהדק שפיר ומקרי קשר של אומן:

(טז) נשמטו וכו' – אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת אפילו אם הנקב רחב דמתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסים חדשים אסור להכניס שם רצועות או משיחה דמבטל ליה התם ומקרי מתקן מנא אבל אבנט שרי להכניסו אפילו במכנסים חדשים דלא מבטל ליה התם והוא עשוי להכניס ולהוציא תדיר:

(יז) רוב הרגל – שמנעלים שלהם היו עשויים פרקים ומחוברים ע"י הרצועות וכשנשמט חלק המנעל שעל רוב הרגל ממקומו מחזירו ומהדקו מחדש ע"י הרצועות [כן משמע מא"ר] ויש מפרשים שנשמט מנעלו מרוב רגלו ע"י שאין מהודק ורוצה ליתן הרצועה בנקב אחר [פמ"ג]:

(יח) הרצועות למקומן – ודוקא אותן הרצועות אבל רצועה חדשה שלא היתה שם מתחלה אסור דמקרי מתקן מנא [א"ר]:

(יט) שלא יקשור – פי' שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמט דהוי קשר של קיימא כמ"ש סוף ס"א:

(כ) בלא טורח – דהיינו שהנקב רחב והאחרונים השיגו ע"ז דאפילו הנקב רחב אסור במקום שרגילים לקשור דחיישינן שמא יקשור ובמקום שהנקב צר אפילו במקום שאין רגילין לקשור אסור דצריך טורח וא"כ ברצועות שלנו במנעלים ובמכנסים דרגילין לקשור בראשן אפילו אם הנקב רחב אסור להחזירן ועיין בבה"ל:

(כא) שאינו קשר של קיימא – שאינו עשוי להתקיים רק עד שיקחנו הבעה"ב לביתו ויש מחמירין בדבר אלא אם כן עשוי להתיר באותו יום של הכביסה:

(כב) דמתקן מנא הוא – וחייב משום מכה בפטיש דהוא גמר מלאכה:

(כג) וקשרו – בטוב עד שאינו יכול להתירו אא"כ יחתוך החוטים או ינתקן ולכן חשיב עתה כפתיחה מחדש ואסור משום תיקון מנא ובספר יש"ש כתב דכתונת שנתקשרו המשיחות ולא יוכל להתיר שרי לכו"ע לנתקן שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שירצה ולא מקרי קשר ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעא א"כ צ"ל דס"ל להיש"ש דדוקא כשחזר האומן וקשרו אסור לנתק אבל שאר קשירות שרי כ"כ מ"א [והטעם אפשר דכשקשרו האומן בשעת מלאכה יש בזה משום מכה בפטיש כשחותכו ומנתקו אח"כ דהוא גמר מלאכה אבל שאר קשירות שנקשרו אחר שכבר נגמר הבגד אין שייך בזה משום מכה בפטיש כשמנתקו אח"כ] ואם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת אסור לנתק כמו דאסור להתיר ומ"מ אם דרכו לעשות עניבה ובלא כונה נקשר דינו כקשר שעשוי להתיר בכל יום [ח"א]:

(כד) עושין – שתופרין אותו עד שנגמרה מלאכתו:

(כה) לנתק או לחתוך – והטעם נראה משום דהוא חשיב כקורע ע"מ לתקן. כל קשר שהוא עשוי לזמן ולא לתמידות ואפילו אם הוא קשר אמיץ יש להקל ע"י א"י לקשור ולהתיר אם הוא לצורך הרבה דהוי שבות דשבות [אחרונים]:

(כו) דלי וכו' – סעיף זה איירי כשקושר דלי לבאר שיהיה לשאוב בו מים וה"ה כשנפסק חבל שעל הדלי גופא דבמשיחה ואבנט מותר ובחבל אסור אם לא בעניבה וכדלקמיה ואפילו אם יחשוב לקשרו שם רק לפי שעה ג"כ אסור:

(כז) במשיחה או באבנט – דהוא חשיב ואינו מבטלו שם והוי קשר שאינו של קיימא אבל בחבל אפילו חבל דגרדי דהוא חשיב ג"כ אסור דגזרינן אטו חבל דעלמא דאינו חשיב ודרכו לבטלו שם והוי של קיימא:

(כח) שאינם קבועים – ר"ל ועתיד לחזור וליטול את הדלי משם ועיין בבה"ל:

(כט) נוהגין בו היתר – וכתבו האחרונים הא דנוהגין היתר בקשר אחד למטה היינו דוקא כשעשוי להתיר בו ביום ומשום דע"י עניבה ע"ג קשר עדיין אינו נקרא מעשה אומן אבל אם היא לקיימא על איזה זמן כגון בלולב וכיוצא בו אסור לעשות קשר למטה אלא עניבה בלבד ורשאי לעשות שתי עניבות זה ע"ג זה וכן יש לנהוג:

(ל) בשני ראשי הפתח – דמסתמא יתיר את שניהם ולא הוי קשר של קיימא וה"ה דמותר לקשור שני חבלים זו למעלה מזו ולא אמרינן דמבטל ליה לאחד דפעמים מתיר את זו ולפעמים זו אבל אם בדעתו לבטל לאחד אסור:

(לא) של גרדי – ולא גזרינן אטו חבל דעלמא כמו שכתב בס"ד דהכא בפרה אפילו חבל דעלמא לא שכיח דיהא של קיימא:

(לב) ולא חיישינן וכו' – דחבל גרדי חשוב ולא יניחו שם:

(לג) חבל דעלמא לא – דלמא יניח ראש אחד קשור אבל אין הטעם משום מוקצה דסתם חבל שבבית מוכן הוא לתשמיש [א"ר בשם התוספתא]:

(לד) מותר בכל חבל – דסתמא אותו הקשר שהיה כבר מניחו להיות קשור ומתיר ראש השני [ב"ח]. כל קשר שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם אע"פ שתחלת עשייתו לא היתה ע"מ להניח שם אסור מדרבנן הלכך אסור לקשור רצועות המכנסים שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהיה בלוי ועיין בתחלת הסימן בביאור הלכה מה שכתבנו שם אודות זה. אוכלי בהמה מותר לקשור בהן בשבת דלא שייך בו קשר של קיימא [רמב"ם] וכתב הח"א דדוקא בגמי לח וכיוצא בו דכשיתיבש תנתק אבל קש וכיוצא בו וכן בעלין של לולבין דלא מינתק דינו כתבן [עיין בגמרא קי"ב וקנ"ז ע"ב ע"ש ברש"י] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה. הפותל חבלים חייב משום קושר והמפרידן ואינו מכוין לקלקל חייב משום מתיר [רמב"ם]:

(ט"ז ס"ק ב'.) קשה דא"כ הוי בכלל פא"א. נ"ב וכן יש להקשות על התרתן בשבת ולק"מ דאי' לן למימר דרבנן קשרו מנעליה' בשבת ע"י עניבה עד מוצאי שבת. ועל התרתן ס"ל לבעל התרומות דאין חיוב חטאת על התרת קשר כ"א כשמתי' ע"מ לקשור כמעשה משכן וכמו שפסק הרא"ש וכיון דאינו אלא איסורא דרבנן במקו' צערא לא גזרו כמ"ש הרמ"א סעיף א' אבל רש"י נייד מס' התרומות לפרושו בפ' כלל גדול דס"ל דמתיר חייב אפי' שלא ע"מ לקשור. עיין בתוספות דף ע"ג ד"ס הקושר וכו' ע"ש:

בש"ע סעיף א' ברמ"א וי"א דיש ליזהר כו' וכתב בר"י בגלילותינו פשט המנהג לקשור שני קשרים בחגורתו אשר במתניו שאינו של קיימא והוא של הדיוט ולית דחש לה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלו במיעוטים וע"ש:

הקושר קשר של קיימ'. בגמ' אמרינן דיש כאן ג' חלוקות א' חיוב חטאת וא' פטור אבל אסור לכתחילה וא' מותר לכתחלה וזה פשוט דהמותר לכתחלה הוא בקשר שאינו של קיימא רק בקשר של קיימא יש חילוק דלפעמים חייב ולפעמים אסור לכתחלה ויש בזה שני דיעות כיצד היא החילוק דלהרי"ף ורמב"ם שהם דיעה ראשונה אם אינו של קיימ' היינו שנעשה להתיר בכ"י ובשל קיימא החילוק הוא בעצם הקישור היאך הוא דאם הוא מעשה אומן ממילא הוה חזק מאד אז חייב ואף באינו של קיימא מ"מ כיון שהוא חזק אסור לכתחלה ואם הוא מעשה הדיוט אינו חזק כ"כ אע"ג דהוא חזק שנעשה לקיום מ"מ אינו חייב אלא אסור ואיסור' מיהא איכא כיון שנעשה לקיום נמצא דבתרתי לריעות' קיום וחזק חייב קיום לחוד או חזק לחוד אסור ותרתי לטיבותא דהיינו אינו לקיום ואינו חזק לכתחלה מותר ורש"י והרא"ש אין מחלקים בעצם הקשר אם הוא חזק מצד שהוא מעשה אומן אלא הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו שישאר כן לעולם דהיינו כל זמן שאפשרי לו להיות קיים ולא יצטרך להתירו ואינו קצב זמן בדעתו מתי יתירו זהו חייב ואם קוצב בדעתו איזו זמן שבודאי יתירו אז פטור יהיה הזמן מה שיהיה דחיוב אין כאן כיון שיש לו עכ"פ זמן ואיסור יש כאן שתוך אותו הזמן הוא מקרי של קיום אבל אם חושב בדעתו להתירו ביומו זה לא מקרי זמן כלל ומותר לכתחלה וזה דעת הטור שכתב תחלה כל קשר העומד להתקיים לעולם פי' ע"ד כן עושה אותו ואינו קצוב זמן כלל בדעתו חייב והעומד להתקיים ז' ימים פי' שגומר בדעתו כן פטור ואסור ולאו דוקא ז' ימים אלא כל שהוא יותר מיום א' היא בכלל זה יהיה הזמן כפי מה שיהיה ולא נקט ז' ימים אלא כיון דרש"י כתב מפני שפעמים שמניחו שם שבוע או שבועיים קמ"ל דזמן שבוע א' לא הוה כמו קבוע לעולם ממילא ידענ' דה"ה שבועיים דמ"מ דכיון דשניהם אין שם עול' עליהם אבל אם אין שם בדעתו כלל זמן אלא להתירו היום מותר לכתחלה והב"י כתב שדעת הטור דכל דבציר מז' ימים הוא בכלל מתיר באותו יום וכתב שלמד כן מפרש"י שכתב אסור לכתחלה לקושרו שם מפני שפעמים מניחו שבוע וגם כתב שפעמים מתקיים בשבת אלמא דבציר מהכי ליכא אפי' איסורא ולענין חיוב נרא' מדברי רש"י שכ' ופעמים שמתקיים שבת או חדש דכל שעומד להתקיים יותר מחדש חייב עכ"ד ב"י והם תמוהים מאד ואינם מסתברים כלל לפע"ד דודאי יש על רש"י עצמו לתמוה לפי הבנת הרב"י דאטו שבוע או חדש כתיבי באוריית' דנימ' פחות משבוע מותר ויותר מחודש חייב ותו דהא כשזכר רש"י שבוע זכר ג"כ שבועיים וכי היכי דבשבועיים ודאי לית לך דיוק דפחות משבועים מות' ה"נ לא תידוק משבוע אלא העיקר הברור דלא חודש ולא שבת היום אלא כמ"ש ולזה נתכוין גם רש"י להורות דאין חילוק בין חיוב לאיסו' רק בקביעות זמן בדעתו והחיוב באין זמן כלל והאיסור ביש זמן יהיה מה שיהיה הן שבוע הן חדש וה"ה יותר מחודש דכל שבאנו לקיצבת זמן אין חילוק בין שני ימים לחצי שנה דהכל אסור ואין חיוב ושבוע דנקט רש"י הוא לפי הענין דמיירי ממנה בגמ' ומו"ח ז"ל הקשה דיוקי' דהטור אהדדי ולפמ"ש הכל ניחא בס"ד ואע"ג דב"י מביא דעת הגאון מהרי"א דבעומד ז' ימי' מקרי קשר של קיימ' אנו אין לנו אלא מה שנר' ברור בפי' דבריה' ולא לחלק בין זמן לזמן דזהו היה נקר' גזירת הכ' דהא אין טעם לחילוק זה וכ"כ ב"י בשם כל בו בשם הר"ם וכ"כ במרדכי דאחר יום א' אסור לכתחלה: והך מילתא שזכרנו דבקביעות זמן תליא מילת' נתכוין לה גם הטור במה שהביא ספר התרומות רצועו' שקושרין באבנט ואין מתיר אותה אלא כשמחליפין במכנסים אסור לקושרן בשבת עכ"ל הטעם בזה דהוה כמו קביעות זמן לשבוע כיון שדרך להניח כך אמרי' ודאי היה דעתו כך ולא אמרי' להקל שהיה בדעתו להתירו היום ומ"ש הטו' אח"כ רצועו' שבבגד שעל הכתף שמהדקין בהם הבגד שיצאו אסורין להחזירן חיישינן שמא יקשור נ"ל דהנך רצועות קושרין אות' להיות שם בלי זמן קבוע וממילא יש חיוב חטאת ע"כ יש לגזור אפי' בחזרה דאל"כ לא הי' בקישור אלא איסור מדרבנן ולא היינו אוסרין החזרה בשביל זה כנלע"ד נכון בכל הנ"ל:

ויש חולקים. הוא דעת הטור ופרשנוהו בסמוך אלא דמ"ש אח"כ רמ"א ויש מקילין לומר כו' היא לשיטת הב"י בפי' דברי הטור וכבר נתבאר דאין לפר' כן: בהא דאמרי' בחלוקה של איסור ולא חיוב איתא בגמ' דהיינו סנדלים של רבנן פי' בספר התרומה בשם ר"י דהינו שמשעה שקושרים אותם על רגלם בשבת שחרית אינם חולצים מנעליהם אף בלילות עד ליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול במלבושיהם ושוכבים מעט כו' ק' דא"כ הוי בכלל פטור אבל אסור והיאך קושרים אותו בשבת שחרית וי"ל דמ"מ לא נחשב בכלל קביעות זמן שזכרנו דהרבה פעמים שוכבים גם בחול וחולצין מנעליהם ולסימנא בעלמא נקט גמרא כיון שדרכם בכך רוב פעמים ממילא כשאדם גומר בדעתו שיהיו נשארים בודאי איזה זמן היה איסו' ודוגמא לזה הוא בפירש"י על סנדלי רבנן דפי' שם שהם לפעמים חולצין אותם וחוזרין ולובשין בלא התרת הקשר ואפ"ה לא הוה קשר קיום כיון שבשעת הטיט מתירין אותם וקושרים אותם היטב:

או שנשמט רוב הרגל. לא ידעתי פירושו לענין קשור דמאי קשר שייך ברצועות במה שנשמט המנעל מן הרגל ובירושלמי שהוא מקור דין זה אין שם כלל האי או שנשמט רוב הרגל גם במרדכי שהעתיק הירוש' לא נמצא זה שם רק ברמב"ם פ"י כתב בזה"ל ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל בשעת מלבוש כו' כתב ה' המגיד שהרמב"ם הוסיף האי על הרגל לפרש דאי לא הוה ודאי מעשה אומן אבל עכ"פ נ' הכתוב כאן אין לו פי' ומצינו ל' זה גבי חליצה בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ב) וכמדומה לי שעל ידי טעות הועתק לכאן ואע"ג דהלבוש העתיקו כמ"ש לפנינו אין ראיה שהוא נגרר תמיד אחר מה שמצא לפניו ואמת יורה דרכו דגם כאן צ"ל כל' שהוא ברמב"ם שזכרתי:

ודוקא שיכול להחזירו כו'. לא הבנתי הג"ה זאת במה דתלה גזירת קשירה באם יש טורח חדא דאף אם הם תלוים זה בזה הא כ' הרא"ש פ' ב"ט הביאו ב"י וז"ל לולאות של מלבושים שעל הכתף אם יצאו יש מתירין להחזירן בשבת אם יש נקב רחב ויכול להחזירן בקל כיון דנתקו ונראה דאסור להחזירן שרגילין לקשרן והוא קשר ש"ק כדאמרי' בפרק כל הכלים גזירה שמא יתקע כו' עכ"ל הרי דאף ביש נקב רחב גזר שמא יקשור ותו דהתו' פ' ב"ט כתבו וז"ל אר"י אם נתקו חוטי הסרבל אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח שרי כיון דעתיקי הם ובלבד שיתנם בענין שלא יהא לחוש שמא יתקע עכ"ל הרי לפניך דאף על פי שאין טורח חיישינן לשמא יתקע והא דנקטי התוס' דבעי שלא יהא בו טורח לאו משום חשש שמא יתקע אלא משום דאם יש בו טורח הוה כמתקן מנא וכמ"ש ב"י בשם מרדכי פרק א"ק וצ"ע:

מתירים בית הצואר כו'. ב"י הביא בשם הר"מ שכתב בשם הכל בו וז"ל חלוק ומכנסיים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור עכ"ל ונר' דכאן מיירי שרגילים להתירו ביומיה וכתב רש"ל ואם לא יכול להתיר הקשר בידיו נ"ל דאף לנתקו שרי וה"ד בהגמ"ר לשם דאם היה תפור בית הצואר דר"י הלוי מתיר לנתקו הואיל ולא עביד להתקיים כ"כ ראבי"ה אבל ריב"א אוסר לנתקו היינו דוק' בתפיר' אבל בקשירה שעומד להתיר את הקשר אלא שאינו יכול להתירו בידו פשיטא דשרי לנתקו עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל דג"ז אין להקל בפני ע"ה וכ"כ ב"י ססי' זה ונ"ל דהנהו ס"ל דאין איסור ביותר מיום א' אבל לדעת הטור דס"א אסור כיון דלא קשרו הרצען להתירו בודאי היום אלא יעשנו ע"י עכו"ם אם הוא צריך הרבה לכך כנ"ל:

אבל לא בחבל. לפי שהוא אינו חשוב ומבטלו שם הוא של קיום:

ואפי' אם עשה קשר א' כו'. במרדכי כתב ובלבד שלא יעשה קשר למטה מן העניבה כלל אלא יעשה ב' עניבות זעג"ז ונ"ל דהך דנוהגין בו היתר היינו בקשר העומד להתיר ביומו שאין חומרתו אלא מצד שמא הוא מעש' אומן וכמ"ש רמ"א בס"א אבל באין עשוי להתיר ביומו כגון בלולב וכיוצא בו אסור אא"כ עשה ב' עניבות זה עג"ז ולא קשר כלל כנ"ל פשוט:

מטלטלין חבל של גרדי כו'. דיש כאן ב' איסורים בחבל דעלמא. האחד כדפירש"י כיון דא"צ לו חיישינן שמא יתיר ראש הא'. שנית כרמב"ם דהוה מוקצה אבל בגרדי דצריך לו תמיד מותר בטלטול ע"כ זכר כאן מטלטלים להורות משום דאין כאן איסור מוקצה ואח"כ כתב דאין כאן גם חשש השני. כתב ב"י בשם תשוב' אשכנזית מותר להכניס אבנט במכנסים בשבת דלא עביד כלי ולא מבטל ליה ועשוי להכניס ולהוצי' פשיטא דשרי אפי' בחדתי ע"כ ולא ידעתי למה הוצרך לו' דלא מבטל ליה ולפ"ז אם בדעתו לבטלו שם ולא להוציא אסור ולפי הנר' אין איסור אפי' בזה כיון שאין שם שום קשר לא באבנט ולא במכנסים ע"י זה:

אבל אם היה קשור בפרה כו'. ב"י תמה למה לא כתב הטור היתר זה ובאמת כתבו הטור בסי' ש"ה:

במג"א ס"ק ג דלמה הוצרכו לעשות כו' ר"ל שם במשנה סוף שבת איתא מעשה בימי אביו של ר' צדוק כו' ולמה הצריכו לעשות מעשה אומן שאינו מותר אלא לדבר מצוה מוטב היה להם לצוות לעשות קשר שאינו כו' ע"ש:

בש"ע סעיף ז' מטלטלין חבל כו' כאן מתחיל סעיף זיין ונשמט בדפוס הציון:

מ"א ס"ק י"ח דלמא מניח ראשו א' קשור כצ"ל וכ"כ בס' היקר ומ"ש דלא כע"ש ר"ל שהוא כ' טעם הרמב"ן משום איסור טלטול עיין בט"ז סק"ח והמ"מ כ' דעיקר כפירש"י עיין שם: