שולחן ערוך, אורח חיים ר״ה: ברכת ירקות ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

ברכת ירקות ובו ה סעיפים:
על הירקות מברך בורא פרי האדמה ואפילו בשלם וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים מברך עליהם לאחר בישול' כברכתם הראוי להם קודם שבישל אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם שטובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיים מברך שהכל ולאחר בישולם בורא פרי האדמה ותומי [פי' שומים] וכרתי [פי' פורט בלע"ז] כשהם חיים בורא פרי האדמה לאחר שבישלם שהכל: הגה דמחשבי נשתנו לגריעותא אפי' בשלם עם בשר ונשתבחו אין השבח מצד עצמן אלא מחמת הבשר שבהם: (הר"י פ' כיצד מברכין):

על המים שבישלו בהם ירקות מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן אף על פי שאין בהם אלא טעם הירק והני מילי כשבשלם בלא בשר אבל בשלם עם בשר מברך עליו שהכל:

אם סחטן אינו מברך על אותן משקין אלא שהכל:

חתכן לחתיכות קטנות לא נשתנית ברכתן מפני כך:

הלפת כשהוא חי מברך עליו שהכל ואם הוא מבושל או כבוש בחומץ או בחרדל בורא פרי האדמה:

וכן כל פירות וקטניות כו' ולפ"ז ארביז שוטין בין חיין בין מעושן שקורין פאטשאלקס וכן כשמבשלין אותן במרק שקורין ערביז זופא או שאוכל אותן אויש גיזאטין מעורב במלח ובפלפל על כולן מברך בפה"א חוץ מן הקטניות האוכלן חיין מברך שהכל (עמק ברכה):

ותומי וכרתי כשהן חיין בפה"א לאחר בישולן שהכל וי"א להיפך דהיינו חיין שהכל ומבושל בפה"א (רי"ף והגאונים והטור) ע"כ מספיקא בין חיין בין מבושלין לא יברך בפה"א אלא שהכל (מורי בב"ח):

דמחשבי לנשתני לגריעותא כו'. ויש מי שכתב קרויט שלאטין כל אלו משתני' לאחר בישולם לגריעותא (עמק ברכה) אפילו מי שחפץ בהם יותר מבושלים בטלה דעתו אצל כל אדם והולכים אחר הרוב (טור בשם התוס' והרא"ש):

הלפת כו' ואע"פ שלא הגיע השבח והעילוי אלא מפני השומן כך פי' מורי בב"ח דעת הטור שכתב כדברי רבינו האי ולא כמ"ש הגאונים והר"ר יונה לדעת התוס' להיפך:

וקטניות. נ"ל דעל קטניות יבשים האוכלם חיים מברך שהכל. מ"א:

וכרוב. ואם הוא כבוש ראוי לאוכלו חי ומברך בפה"א. של"ה מ"א ט"ז:

וכרתי. ט"ז העלה לחלק בין השומים דבשום שהוא לא הזקין עדיין ראוי לאוכלו חי אפי' בלא פת מברך בפה"א. אבל אם הזקין שאינו ראוי לאוכלו חי בלא פת יש לברך בזה שהוא חי שהכל ולאחר בישולו בפה"א וכן בבצל יש חילוק זה. אתרוג המטוגן בדבש וכן כל דבר שגדל על העץ ועושין מהן איי"ן גימאכט"ס יש לברך בפה"ע דומיא דאגוז המטוגן בדבש כמ"ש סי' ר"ב סי"ג אבל מה שעושין מן פרי האדמה יש חילוק דאם הוא מין צנון שקצת בני אדם מטגנין אותו בדבש ברכתו אז שהכל כמו תומי וכרתי כיון שהוא משתנה לגריעותא בבישול בלא דבש וטובים יותר חיים ממבושלים רק הדבש הוא משביח אין השבח מחמת עצמן. אבל אם מטגנין מייארי"ן ורובי"ן וקירב"ס יש לברך בפה"א ומזה יש ללמוד כל דיני איי"ן גימאכט"ס עכ"ל ט"ז:

ירקות. ע"ל סי' ר"ב ס"ק י"ט מש"ש:

עם בשר. דמים לית ליה טעמא כ"א מה שקבלו מן הבשר אזלינן בתר בישרא. לפ"ז נ"ל אם בישל ירקות בחומץ או במשקה שקורין בארש"ט אין לברך עליהם כמו על ירקות אלא כפי ברכת המשקה כיון שיש לו עוד טעם שלו אפילו בישלו עם בשר לא הפסיד טעמו כמו באגוז ודבש בסי' ר"ב סי"ג. ט"ז:

סחטן. דאשתני לגריעותא. וע"י כתישה הוי כבישול עיין ט"ז. מי תותין ויין תפוחים שעומדין לשתייה מברך שהכל וכן המשקה שעושין בפסח מתפוחים מברך שהכל עיין מ"א:

הלפת. כגון מיאר"ן ורובי"ן בל"א אע"פ שנאכלין ג"כ חיין מ"מ כיון שטובים יותר מבושלים מחיין מברך חיין שהכל ומבושל בפה"א ירק גרין קרוי"ט חי שהכל מבושל בפה"א. שלאטי"ן מעורב עם חומץ ושמן זית בפה"א. ארביס שוטין בין חי ומבושל בפה"א שטובים חיין ומבושלין זויאר קרויע בפה"א בין חי בין מבושל. וירק שהוא טוב חי ובמבושל משתני לגריעותא כגון ירק שקורין שערזי"ך או מה שקורין טארה"ן או צנון וכדומה לזה מברך חי בפה"א ומבושל שהכל:

ברכות ל"ה וכת"ק

שם ל"ח

שם ל"ט

טור בשם אביו הרא"ש

שם לדעתו

שם בגמרא

טור בשם רב האי:

ס"א ואפי' כו'. גמ' שם קתני ירקות כו':

וכן כו'. כרב ושמואל ורחב"א אר"י ואביי ורנב"י ור"ז והא דעולא ודר"נ אידחי שם:

אבל קרא כו'. שם כר"ח דלא כרי"ף ועתוס' שם ד"ה משכחת כו':

דמחשבי כו'. תוס' שם ועמ"א:

ס"ב אבל כו'. עמ"א:

ס"ג אם כו'. כמ"ש ל"ח א' ביין תפוחים כו' וכס' הרא"ש בסי' ר"ב ס"י:

ס"ה הלפת כו' ממש"ש ומיא דלפתא כלפתא וע"כ במבושל או כבוש איירי ודלא כרש"י שם ד"ה פרמי כו' וע"ש מ"ד ב' או לו לבית כו' ואע"ג דברפ"ג דשבת אמרי' וה"מ דאית ביה בשרא מ"מ הלפת עיקר וכמ"ש במ"א סק"ה וע' טור דקצת ס"ל כרש"י:

או כבוש כו'. דכבוש כמבושל אף לענין ברכה דאפי' מליח כמבושל כמ"ש ל"ח ב' וכ"ש כבוש דהא אמרינן מליח ה"ה כו' כבוש כו':

וקטניות וכו' – כתב בעמק ברכה קטניות ופולין שאכלן כשהם לחים דהיינו מה שקורין ארבע"ס שוטי"ן בין חי בין מעושן [ר"ל שרופין קצת בעשן] וקורין אותו גיברענטי ארבע"ס או אותן קטניות שמבשלין במים בין שאוכלין אותן תוך המרק שקורין אותן ארבע"ס זופ"א ואפילו הם נימוחים קצת או שאוכלן לאחר בישולן בלא מרק ודרך לשפוך מהם כל המים הרותחין ואח"כ מנהג ליתן לתוכן מלח ופלפלין ואוכל אותן כמות שהן שלימות לקינוח או אותן שאינם מבושלים במים כלל רק כשהן יבשין שורין אותן במים קרים עד שנשרו הזגין שלהם ואח"כ לוקחין אותן מהמים ובעוד שהלחלוחית של מים עליהם נותנין אותן על המחתות שעל הגחלים והמחתה נקובה נקבים דקים ומטגנין אותן בהם כמות שהן בלי שום משקה על כולן מברך בפה"א דנשתנו לעילויא עכ"ל והעתיקו אותו האחרונים:

שטובים חיים ומבושלים – כתב הח"א דוקא אם דרך בני אותו מקום לאכלן כך חיין אבל אם אין דרך בני אותו מקום לאכול כך חיין אע"פ שהן טובים לאכול אף שלא ע"י הדחק יברך שהכל דאינו חשוב לקרותו פרי:

שטובים מבושלים יותר מחיים – עיין מ"ב דאפילו כשהם חיים הם ג"כ טובים כיון שכשהם מבושלים הם טובים יותר ומוכח ממגן אברהם דוקא כשהם טובים יותר בעצמותם כשהם מבושלים דהיינו אפילו כשמבשלן בלא בשר לאפוקי אם הם טובים יותר רק כשמבשלם עם בשר זה לא נחשב שהם טובים יותר וע"כ מברך בפה"א כשהם חיין:

כשהם חיים מברך שהכל – עיין מ"ב לענין קרוי"ט מחומץ ולכאורה אם אוכל הקלח של קרוי"ט מברך בפה"א אפילו באינם מחומצים שהרי טוב למאכל ואוכלין כן בחיותן ומ"מ אפשר שאעפ"כ אינו מברך אלא שהכל דלא חשיב כעיקר קרוי"ט וע"פ רוב חותכים את הקלחים וזורקים או מתקנים אותן לבהמה:

הלפת וכו' – עיין מ"ב וע' פמ"ג דמסתפק כשבישל לפת בלא בשר ובלא חמאה ושומן אם מברך בפה"א וכעין זה כתב גם בשע"ת אליבא דהמ"א ולי הצעיר צע"ג בדברים אלו אחד דמהט"ז בסק"ג בסופו מוכח בהדיא דס"ל דאפילו בישל הלפת בלא בשר כ"א במים לבד ג"כ משתנה למעליותא וכבר העיר זה בש"ת וגם להמגן אברהם גופיה בסק"ט אין שום ראיה דס"ל דמשתנה לגריעותא ע"י הבישול בלא בשר אלא קאמר דצריך לדקדק וכו' אם ישתנה למעליותא ור"ל דשמא אין שבח במבושלין יותר מבחיין רק שניהן שוין וממילא בחיין ג"כ מברך בפה"א וגם מהמחבר גופיה מסתימתו מוכח דאפילו בישל במים לבד מברך בפה"א וגם דומיא דמה שכתב בשהיה כבוש בחומץ או בחרדל דהוא בלא בשר מכל הלין טעמי לא העתקתי ספיקו דהפמ"ג:

[א] וכרוב וכו'. שקורין שטרונ"ק, ארחות חיים, וב"ח פירש בלשון אשכנז קויל קרו"ט, ובכל אלו צריך לומר אף שהן טובים נמי חיין, מכל מקום אין דרך לאוכלן לרוב בני אדם חיין, וכמו שכתב בסימן ר"ב סעיף י"ב, ובזה נדחה דברי מגן אברהם בס"ק ג' עיין שם ובס"ק ט' עיין שם ודו"ק. ומכל מקום בפיטרזיל ומרור חיין מברך בורא פרי האדמה משום דאי בישלן בפני עצמן הוי לגריעותא, ועיין לקמן סימן תע"ג:

[ב] וכרתי וכו'. כתב מעדני מלך כרתי פירש הערוך פור"י בלע"ז, ושמעתי שהם כמין בצל בתמונת חצי עגולה, עד כאן. אבל בתרגום בהעלותך חציר כרתי, וכתב ארחות חיים שהוא אשלי"ך בלשון אשכנז:

[ג] מברך בורא פרי האדמה וכו'. והב"ח פסק לברך שהכל, וכתבו אחרונים שאין דבריו נראין. והט"ז מחלק כששומין ובצלים עדיין רך מברך בורא פרי האדמה, אבל כשמזקינין מברך שהכל דאז אינן ראוין לאוכלן חי בלא פת. כתב עולת תמיד קטניות שקורין בלשון אשכנז ערביז שוטין בין חיין בין מעושין רצה לומר שרופין קצת בעשן וקורין אותו גיברעטי ערביז שוטין ומצויין הם במדינת פיהם, או אותן קטניות שמבשלין בין שאוכל אותם תוך המרק שקורין ערביז זופא ואף שנימוחים קצת, או שאוכלין לאחר בישולן בלא מרק ודרך לשפוך מהם כל המים הרותחים ואחר כך מנהג ליתן לתוכן מלח ופלפל ואוכל אותן כמות שהן שלימים לקינוח, או שאינן מבושלים במים כלל רק כשהן יבשים שורין אותם במים קרים עד שנשרו הזגין שלהם ואחר כך לוקחין אותן מן המים, ובעוד שהלחלוחית המים עליהם נותנין אותן על המחתות אשר על הגחלים ואותה המחתה היא נקובה נקבים נקבים דקים מאוד ומטגנין אותן בהן כמות שהן בלי שום משקה וקורין אותן בלשון פיהם פאטשלקיז על כל אלו מברך בורא פרי האדמה, עד כאן. ולשון ארחות חיים בין ששופכין מהן המים וקורין אותן גשוועלטי ערביז, ובין שצולין אותן בלי מים וקורין אותן פאטשאלקיז, ובכלל ג' כתב עולת תמיד אם נתמעכו הרבה כגון מה שקורין דיקה ערביז מברך שהכל, עד כאן, ועיין לקמן סימן ר"ח ס"ק י"א. עוד כתב קטניות היבשים האוכלין חיין מברך שהכל שאין טובתן שלימה, עד כאן, וכתב עולת תמיד דדין זה צריך עיון, עד כאן. ולעניות דעתי משמע הכי להדיא בספר שבלי הלקט סימן מ"ד ועיין מגן אברהם ריש סימן זה:

[ד] ואפילו בישלן וכו'. בעולת תמיד האריך ותמה דזה סותר לסימן ר"ב סעיף י"ג באגוז המטוגן בדבש שמתקן על ידי הדבש ואפילו הכי מברך בורא פרי העץ עיין שם. ולעניות דעתי לחלק דשם הדבש טפל לאגוז, אבל הכא הירקות טפלים לבשר או דברים אחרים לכך מברך שהכל וכן משמע במגן אברהם וכן משמע במעדני מלך דף מ"ז. וראיתי שגם הט"ז האריך לתרץ בענין אחר ומתוך כך מחדש איזה דינים ואין להורות כן דפשוט דירקות שמטגנין בשומן או בדבש מברך בורא פרי האדמה שהן עיקר:

[ה] [לבוש] ונראה לי דאפילו וכו'. אישתמיט ליה דברי בית יוסף בסימן ר"ב בשם הרשב"א גופיה דפסק לעיל דמברך שהכל דהכא טעמא הואיל ורוב אכילתן על ידי שליקה מי שליקתן כמותן, אבל לעיל מיירי בדבר שאין דרכו למישלקיה ולא למיסחטיה אלא למיכליה בעינייהו לא אמרינן שיהא מימיהן כהן וכן פסקו כל אחרונים. כתב בתשובת הרא"ש כלל ד' סימן ט"ו מיא דשלקי כיון שעיקר בישולן בשביל ירקות הילכך כיון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם, ואפילו אם בישלו הירקות לצורך מימיהם לרפואה כיון שכל העולם מבשלים אותן לאכילה לא נשתנית ברכת המים בשביל זה, עד כאן. משמע בעשבים שאין מבשלין אותם לאכול אלא רק בשביל משקה אשר ישתה מהן מברך שהכל וכן מי תותים ויין תפוחים שעומדין לשתיה:

[ו] אבל אם בישלם עם בשר וכו'. וזה לשון הט"ז אין להקשות מאי שנא מאגוז המטוגן עם דבש דלא אזלינן בתר הדבש דהאגוז יש לו טעם עצמו גם כן ולא בטיל מה שאין כן במים. ולפי זה נראה לי אם בישל ירקות בחומץ או במשקה שקורין בארש"ט אין לברך עליהם כמו על ירקות, אלא כפי ברכתו של המשקה כיון שיש לו טעם שלו על כן אפילו אם בישלו עם בשר לא הפסיד טעמו, עד כאן. ולעניות דעתי לחלק בענין אחר דשאני באגוז דהדבש טפל לאגוז מה שאין כן בבשר שהוא העיקר וכן הירקות עיקר נגד החומץ או בארש"ט שבישלו בהם, כמו שכתב ביו"ד בסוף סימן ר"ד. מיהו למה שכתב רמ"א שם דצריך להיות ממשות שם אפשר דכיון דאין ממשות בחומץ כששותיהו אין מברך כמו הטעם וצריך עיון:

[ז] [לבוש] רובי"ן וכו'. וכן מערי"ן ועשב לבן וירק שקורין גרין קרוי"ט חיין מברך שהכל מבושלין או כבושין בחומץ או בחרדל בורא פרי האדמה, וכן עשב לבן שהוא כבוש במי מלח שקורין בלשון אשכנז קומפאסט מברך בורא פרי האדמה בין חי בין מבושל, כן כתב עמק ברכה. עוד כתב ירק שדרך כל אדם לאוכלן חיין עם שמן וחומץ קורין אותו שלאטי"ן מברך בורא פרי האדמה אפילו כשהן חיין. ירק שקורין יערסשך או מה שקורין טהארין ועליו הם ארוכים קצת או צנון או חזרת וכדומה חי בורא פרי האדמה ומבושלין שהכל, עד כאן, וכל זה כשלא אוכלין תוך הסעודה:

א) [סעיף א'] על הירקות מברך פה"א. ואם טעה ובירך על הירקות בורא מיני דשאים יצא בדיעבד. הרב ראשון לציון בשיטתו די"ד סוף ע"א. ולפ"ז ה"ה אם בירך על הקטניות בורא מיני זרעים יצא בדיעבד אך יש להסתפק אם בירך על הירקות בורא מיני זרעים אם יצא. ברכ"י אות ד' אבל השע"ת אות א' פשיטא ליה דיצא מדכתיב וכגנה זרועיה תצמיח יעו"ש:

ב) שם ואפילו בשלם. והיינו שטובים חיים ומבושלים אבל אם הם חשובים יותר כשהם מבושלים אז כשהם חיים יברך שהכל ומבושלים פה"א וכן אם הוא בהיפך והם חשובים יותר כשהם חיים אז חיים יברך פה"א ומבושלים שהכל וכמ"ש אח"כ. וכ"ז הוא אם אוכלם לבדם אבל אם אוכלם עם פת תוך הסעודה אין לברך עליהם כלל דפת פוטרתן וכמ"ש לעיל סימן קע"ז יעו"ש:

ג) שם וכן כל פירות וקטניות וכו' הפולין הלחין בין חיים בין שלוקין פה"א. יבשין האוכלן חיים מברך שהכל. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כ"מ. כנה"ג בהגה"ט וכ"כ המ"א סק"א דעל הקטניות יבשים האוכלם חיים מברך שהכל עכ"ל משמע הא אם אוכלם לחים חיים מברך פה"א. מיהו המנהג לברך על פולין לחים חיים שהכל וכן על השעועית שקורין בערבי לובי"א (כמ"ש הרמב"ם בריש כלאים) וכן על הפצוליי"א וכן על כל מין זרעין שדרכן לבשלן מברכין עליהם כשהן חיים שהכל וכשהם מבושלים פה"א. ונ"ל הטעם ע"פ מ"ש הרי"ף פ' כ"מ דכל מידי דלאו אורחינהו דאינשי למכלנהו בחיותייהו מברכינן עלייהו שהכל ואי שליק להו מברכינן עלייהו פה"א עכ"ל והני נמי אין אורחייהו למכלנהו כ"א מבושלים כידוע וגם דלא נטעי להו אינשי כ"א ע"ד לבשלם וע"כ אין מברכין עליהם כשהם חיים אלא שהכל:

ד) שם. וקטניות וכו'. קטניות שעשה אותן קליות כגון פולין ועדשין והדור"א וכיוצא בהם מברך עליהם פה"א. ברכ"י אות א' בשם מהר"י בנימין בכ"י. וכ"כ השל"ה בשער האותיות דצ"ד ע"ב כלל ה' אות י"ג וכן על התרמס אחר ששולקין אותו מברכין עליו פה"א. ברכות נ"ח ע"ב. והוא מין קטניות כמ"ש רש"י ז"ל במס' ביצה כ"ה ע"ב. וכן הוא בריש במס' כלאים ועיין בהר"ש שם. ודלא כמי שכתב שהיא בכלל פירות האילן דליתא שהוא נגד הגמרא. ועיין דב"מ בהגה"ט אות א':

ה) שם. שטובים חיים ומבושלים וכו'. ר"ל שהוא כ"כ טוב מבושל כמו חי וחי כמו מבושל. של"ה שם דצ"ד ע"א. מיהו המ"א סק"ג כתב כשהן טובים חיים אעפ"י שהן יותר טובים כשהן מבושלים מברך חיים פה"א יעו"ש. והיינו אם רוב בני אדם אוכלים אותם חיים וכמ"ש לעיל סימן ר"ב אות ח"ף יעו"ש. וכ"כ א"א בזה הסי' אות ג'. ר"ז אות א':

ו) שם. אבל קרא וסילקא וכרוב וכו'. ואם הוא כבוש ראוי לאוכלו חי ומברך פה"א. של"ה שם והביאו מ"א סק"ב. וכ"כ הט"ז סק"א. וכ"כ בש"ע לקמן סס"י זה גבי לפת. וכתב שם המ"א דמשמע בגמרא דמליח דינו כמבושל לענין זה וחזינן ג"כ שהיא טוב יותר כשהוא מלוח עכ"ל. וכ"כ הר"ז אות ג':

ז) ודע דשיעור כבוש ומליח של כאן אינו תלוי כמו לענין איסורין במעת לעת או עד שיתנו על האור וירתיח כמ"ש ביו"ד סי' ק"ד וק"ה אלא הכא בשנוייא תליא מילתא ועד שישתנה טעמו ממה שהיה והיה טוב למאכל אז מברכין עליו ברכה הראויה לו. ופעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה דהיינו כשעושין סלאט"ה שמחתכין את הפרי ונותנין עליו מלח ומעצרין אותו ונותנין עליו חומץ אז הוא תיכף כמו חצי שעה ישתנה טעמו שמחמת שמלחו אותו ועצרו אותו הוא מקבל תיכף טעם החומץ ומשתנה טעמו אבל כשנותנין הפרי לתוך המי מלח או לתוך החומץ כמו שהוא אז ימשך שנים או שלשה ימים עד שיתבשל וישתנה טעמו כידוע בחוש הראות:

ח) שם וכרוב וכו' ודע שיש שני מיני כרוב דאלו הקטנים הנמצאים אצלנו בירושת"ו ובקיץ ובחורף יהיו אלו אינם ראוים לאכילה חיים ולא נטעי להו אלא אדעתא לבשלם וזה המין הרוצה לאוכלו חיים אינו מברך אלא שהכל ומבושלים בלא תוך סעודה פה"א אבל אותם הכרוב המביאים בימות החורף המגדל עלין רבים וגדולים נוהגין בכל ארץ בבל ואגפיה לברך עליהם כשהם חיים פה"א ושחיינו מפני שהם מתוקים ורוב בני אדם אוכלים אותם שם כשהם חיים ונטעי להו אדעתא דהכי:

ט) שם ותומי וכרתי וכו' ודע דבענין תומי וכרתי רבו הדעות דכתב הטור בשם הגאונים כשהם חיים שהכל ולאחר בישולם פה"א אבל בשם התו' כתב להיפך כשהם חיים פה"א ולאחר בישולם שהכל וכ"פ בש"ע והב"ח פסק כיון דאיכא פלוגתא בין חיין בין מבושלין לא יברך עליהן אלא שהכל יעו"ש. והט"ז סק"ב לחלק יצא בין השומין ובצלים דכשעדיין לא הזקינו שראויין לאוכלן חיים בלא פת מברך עליהם פה"א אבל כשהזקינו שאינם ראויין לאוכלן חיים בלא פת האוכלן חיים שהכל ומבושלין פה"א יעו"ש. ואפשר שזה תלוי כפי המקומות ויש מקומות שנאכלין אצלם קודם שהזקינו בלא דחק וע"כ כתב לברך עליהם פה"א. אבל במקומנו לא ראינו מי שאוכל שום ובצל בלא פת אעפ"י כשעדיין לא הזקינו מפני שאין נאכלין בלא פת כ"א ע"י הדחק וע"כ מי שאוכל אותם בלא פת אין לברך אלא שהכל אבל כשהזקינו אין לברך עליהם כלל מפני שהם חדין ועפוצים הרבה ודומה למ"ש סימן ר"ב ססעי' ב' יעו"ש אבל כשהם מבושלים על השומים יש לברך שהכל משום דאיכא פלוגתא וק"ל סב"ל ועיד דעינינו רואות דבבשול במים לבדו משתנה לגריעותא ומה שהיא משביח היא ע"י הבשר וזה לא חשוב שבח כמ"ש מור"ם ז"ל אבל על הבצלים יש לברך פה"א משום שהם משתנים למעליותא. ועל הכרתי כשהם חיים המנהג לברך פה"א כפסק הש"ע וכשהם מבושלים יש לברך שהכל כפסק הש"ע ועוד משום דק"ל סב"ל וגם דמשתנים לגריעותא כידוע מיהו אם כבשם בחומץ או מלח נראה דמברך עליהם פה"א בין בשומי בין בכרתי כיון שמשתנים למעליותא וכמ"ש באות שאח"ז יעו"ש. וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אם בורך עליהם פה"א כשהם מבושלים יצא כיון דאיכא דס"ל הכי וק"ל סב"ל:

י) שם בהגה. אין השבח מצד עצמן והא דבסי' ר"ב סעיף י"ג כתב לברך על האגוז פה"ע אעפ"י שאין השבח מצד עצמו רק מחמת הדבש כתב המ"א סק"ה דשאני התם דהאגוז עיקר והדבש בא לתקן האגוז ומה לי בשלו במים או בדבש משא"כ כאן דהבשר עיקר והשומין מקבלין טעם ממילא וכתב שכ"כ תר"י והרא"ש יעו"ש מיהו הט"ז סק"ג לחלק יצא דכל דבר שנתקן ע"י דבר אחר אם הוא פרי עץ מברך עליו פה"ע דומיא דאגוז אבל אם הוא פה"א אם כשהיה שולקו במים היה משתנה לגריעותא גם עתה אם טגנו בדבש מברך שהכל אבל אם לא היה משתנה במים לגריעותא אם טגנו בדבש מברך פה"א יעו"ש ונ"מ בין הטעמים דלדעת הט"ז החיליק היא בין עץ לאדמה דבפה"ע אף אם כשהיו שולקים אותו במים היה משתנה לגריעותא והיו מברכין עליו שהכל אם בשלו אותו בדבר המשבחו מברכין עליו פה"ע אבל פרי האדמה אם כשהיו שולקין אותו במים היה משתנה לגריעותא אף אם בשלו אותו בדבר המשבחו מברך שהכל. אבל לדעת המ"א לא יש חילוק בין עץ לאדמה אלא החילוק הוא אם הם עיקר או לא ובשניהם אף אם כשהיו מבשלין אותם במים היו משתנים לגריעותא וברכתם שהכל אם בשלם בדבר המשבחם כגון בשומן או בדבש מברכין עליהם ברכה הראויה להם כיון שהם עיקר. וכן הסכימו האחרונים כדברי המ"א והשיגו על חילוק הט"ז. א"ר אות ד'. ברכ"י אות ג'. מאמ"ר אות ב'. נה"ש אות ג'. א"א אות ה'. ובמש"ז אות ג' ח"א כלל נ"א אות ב'. וגם הט"ז בעצמו נראה שלא סמך על חילוק זה שהרי לבסוף הניח בצ"ע. וע"כ בכה"ג שהשיגו עליו וגם הוא בעצמו לא סמך על דבריו לא חיישינן לסב"ל. ולענין דינא יש לפסוק כדברי המ"א וכהסכמת האחרונים וא"כ אף בפרי אדמה וירקות שמשתנים לגריעותא כששולקין אותם במים לבדו אם טיגנן בשומן ודבש ונשתבחו מברך עליהם פה"א. וה"ה אם כבשן במי מלח או בחומץ מברך עליהם בפה"א כיון שהם עיקר. ולכן במיני קשואין ומלשפון שקורין בערבי כייאר שמשתנין לגריעותא אם מבשלין אותם במים לבדו אם בשלם עם בשר ורוצה לאכול מהם בלא סעודה יש לברך עליהם שהכל. משום שאינם עיקר והשבח בא להם מחמת הבשר שהוא העיקר אבל אם טגינם בשומן או כבשם במי מלח או בחומץ שאז הם עיקר מברך עליהם בפה"א ואפילו אם לפעמים שולקים או שורין הפירות במים כדי לרכבן או להעביר מרירותן ומשתנין לגריעותא ואח"כ חוזרין ומבשלין אותם בסוקר אפ"ה לא נשתנית ברכתן כיון שהם העיקר:

יא) [סעיף ב'] על המים שבישלו בהם ירקות וכו'. ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל סי' ר"ב סעי' ח' דחשיבי לזיעה בעלמא ומברך שהכל לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי כמו שיש למרק טעם הפרי. טור. וכתב הרמב"ם פ"ח מה"ב דין ד' והוא ששלקן לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן עכ"ל. והרא"ש כתב בכלל ד' סי' ט"ו דטעמא דמיא דשלקי כשלקי משום דעיקר בישולם בשביל הירקות הילכך כיון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם. והב"ד ב"י. והמרדכי כתב דוקא ירקות שהמשקה היוצא ממנו עיקר לטבל קאי וחשוב מאכל כמקודם (פי' ואעפ"י ששותהו מברך פה"א) אבל מי תותים ויין תפוחים שעומדים לשתייה מברך שהכל ובנ"ר עכ"ל. וכ"כ באגודה. והב"ד מ"א סק"ו וכתב דכ"מ ביומה דף פ' ע"ב. ובתו' ברכות דל"ח יעו"ש. ובחדושי הריטב"א פסחים כ"ד ע"ב כתב בש"ם הרא"ה דעל מי שלקות אין לברך אלא שהכל יעו"ש. וא"כ כיון דרבו הדעות בזה אין לברך כ"א שהכל דעל הכל אם בירך שהכל יצא. אך אם רוצה לאכול הירק ולשתות ג"כ המים מברך על הירק ופוטר המים דנעשה טפל אליו:

יא) וכן המים שבישלו בהם לביבותדי"א דמברך עליהם מזונות כמו הלביבות וי"א שהכל כמ"ש הכנה"ג סי' ר"ח בהגה"ט ומ"א בזה הרי' סק"ו אין לברך עליהם כ"א שהכל. משום סב"ל. וכ"מ בתו' ברכות ל"ח ע"א ד"ה והא דאין לברך על מי לביבות כ"א שהכל יעו"ש. ועיין לקמן סי' ר"ח סעי' ו' אך אם אוכל הלביבות מברך עליהם ופוטר גם את מימיהם כנז':

יב) שם. אבל אם בישלם עם בשר וכו'. משום דטעם הבשר שבמרק חשוב עיקר. טור בשם אביו הרא"ש מ"א סק"ז ודוקא מי ירקות עם בשר הבשר עיקר אבל ירקות גופייהו עם בשר אין בטילין לגבי בשר דעיקרן לשביעה ולמזון א"א אות ז':

יג) [סעיף ג'] אם סחטן וכו'. משום דאשתני לגריעותא. טור. מ"א סק"ח וה"ה אם כתשן אשתני לגריעותא. נה"ש אות ג'. וכ"כ חמד משה ודלא כהט"ז. ועיין לעיל סימן ר"ב אות ט"ן ודוק:

יד) [סעיף ד'] חתכן לחתיכות קטנות וכו'. והיא אם בענין שלא נשתנת צורתן ותאורם וכמ"ש לעיל סי' ר"ב אות ז"ן יעו"ש:

טו) [סעיף ה'] הלפת כשהוא חי וכו'. כך הוא הסכמת הטור ודלא כיש מן הגאונים שכתבו להיפך עי"ש בטור. וכ"פ הלבוש כדברי הטור והש"ע. וכן הסכים הב"ח והפר"ח יעו"ש. וכ"כ האחרונים. וכן עמא דבר:

טז) שם. ואם הוא מבושל וכו'. ואעפ"י שלא הגיע להם השבח והעילוי אלא מפני השומן מברכין עליו פה"א. ב"ח. עט"ז. ר"ז אות ג'. ומ"ש המש"ז אות ז' דלפת מבושל בלא שומן חמאה וחלב נשתנה לגריעותא עיין ברכות מ"ד ע"ב דמשמע שם אם מבשלו בעצים הרבה אף אם מבשלו לבדו בלא בשר משתנה למעליותא יעו"ש:

ט"ז סק"ג ובישלם בפה"ע שטובים יותר כצ"ל:

וקטניות. נ"ל דעל הקטניות יבשים האוכלן חיין מברך שהכל וכמ"ש סי' ר"ה ס"ד בהג"ה:

וכרוב. ואם הוא כבוש ראוי לאוכלו חי ומברך בפה"א (של"ה) וכ"מ בגמ' דמליח דינו כמבושל לענין זה וחזי' ג"כ אם טוב יותר כשהוא מליח:

מבושלים יותר. ז"ל תר"י שאין נאכלין חיין מברך כשהן חיין שהכל וכ"מ סימן ר"ב סי"ב אבל כשהן טובים חיין אף על פי שהן יותר טובים כשהן מבושלים מ"מ יברך חיין בפה"א וכן המנהג לברך בליל פסח על פעטרזי"ל בפה"א אף על פי שטוב יותר מבושל מחיים וכ"מ סימן ר"ב סי"ב מ"מ אפשר דאם בשלו פעטרזי"ל בלא בשר משתני לגריעות' ובגמרא אי' דעל המרור מברך בפ"הא, ואפשר דאם בישלו בפ"ע דהוי לגריעותא עמש"ל סימן תע"ג:

ותומי וכרתי. וב"ח פסק דתומי וכרתי אפי' חיין שהכל ואינו מוכרח:

אין השבח מצד עצמן. וא"ת דבסימן ר"ב סי"ג כתב לברך על האגוז בפה"ע אף על פי שאין השבח מצד עצמו רק מחמת הדבש וי"ל דשאני התם דהאגוז עיקר והדבש בא לתקן האגוז ומה לי בשלו עם מים או עם דבש משא"כ כאן דהבשר עיקר והשומין מקבלין טעם ממיל' וכ"כ תר"י והרא"ש ועמ"ש סימן ר"ד סי"א וא"כ כשמטגנין ירקות בשומן מברך על הירקות בפה"א:

על המים. ז"ל הד"מ ברמב"ם משמע דוקא כששלקן לשתותן דדרך לשתותן והוי כירקות עצמן וברא"ש כלל ד' משמע דאין לחלק וכ"מ במרדכי עכ"ל ד"מ, והכ"מ כתב דהרמב"ם לא בא למעט אלא כשבשלן להעביר הזוהמ' וז"ל הרא"ש מיא דסלקי כסלקי כיון דעיקר בישולם בשביל הירקות הלכך כיון שנתנו הירקות טעם בהן הולכים אחר הטעם ואפי' אם בישל הירקות לצורך מימיהם לרפואה כיון שרוב העולם מבשלין אותו לאכילה לא נשתנית ברכת המים בשביל זה עכ"ל, והמרדכי כתב ודוקא ירקות שהמשקה היוצא ממנו עיקר לטבל קאי וחשוב מאכל כמקודם (פי' ואף על פי ששותיהו מברך בפה"א) אבל מי תותים ויין תפוחים שעומדים לשתיה מברך שנ"ב ובנ"ר עכ"ל וכ"כ האגודה וכ"מ ביומא דף פ' ע"ב ועמ"ש רסי' ר"ו וכ"מ בתוס' דף ל"ח וכ"ה לעיל סימן ר"ד גבי שכר תמרים הלכך המשקה שעושין בפסח מתפוחים מברך שהכל לד"ה וכת' בש"ל דה"ה מים שנתבשלו בהן מיני דגן וכיוצא בהן מברך במ"מ: ובש"ג כתב וז"ל ומז"ה אומר השותה מים שנתבשלו בהן הלביבות מברך במ"מ ול"נ שמברך שהכל שאין דרך העולם לשתות מי הלביבות כמי השלקות שרוב השלקו' שותין המרק ואוכלין אותו כשלקות עצמן עכ"ל וזה לטעם הרמב"ם אבל לטעם הרא"ש ה"נ כיון דעיקר הבישול בשביל הלביבות מברך במ"מ כמ"ש התני' וקשה דבסי' ר"ח ס"ו כ' דאם היה רך שראוי' לשתי' מברך שהכל וי"ל דשאני הכא כיון שבישל הלביבות בתוכן הרוטב בטל ע"ג הלביבות ומברך גם עליו במ"מ מידי דהוי אמי קטניות שמברך בפ"הא כמש"ל ואלו בשלן עד שנתמעכו מברך שהכל כמ"ש סי' ר"ח ס"ח אלא ע"כ שהרוטב דינו כמאכל עצמו וא"כ אם אוכל הלביבות עצמן מברך במ"מ וא"צ לברך על הרוטב, ועמ"ש סימן קס"ח סי"א וסימן ר"י מיהו לפעמים עושין לזופ"א על מעט קמח ונותנין לתוכו מעט לביבות א"כ עיקר כונתו לאכול הזופ"א ואינו טפל להלביבות אם כן ראוי לברך על המים ועל הלביבות וכמ"ש סי' ר"ח ס"ד:

עם בשר. טעם הבשר שבמרק הוא עיקר:

סחטן. דאשתני לגריעות':

הלפת. כגון רובי"ן ומייארי"ן בל"א וצריך לדקדק בהם אם יבשלם בלא בשר אם ישתנו למעליות' כמ"ש סס"א וגם יש מהן טובים לאכול חי עמ"ש ס"א דלא גריעי ממרור כמ"ש ס"א בב"י סימן ר"ד שומשמין מברך בפ"הא טחנן מברך שהכל (אבודרהם) וצ"ל מפני שאין צורתן עליהם כלל עסי' ר"ח ס"ח:

(א) ואפילו בשלם – ומיירי שטובים לאכול בין חיים בין מבושלים וכדמסיים אח"כ גבי פירות וקטניות:

(ב) וקטניות – ודוקא שאוכלן בעודם לחים אבל קטניות ופולין יבשים אין דרכן של ב"א לאכלן חיין אלא מבושלים לפיכך האוכלם חיין מברך שהכל ועיין בסימן ר"ד סק"ט במ"ב:

(ג) יותר מחיים – מלשון זה משמע דאף כשהם טובים חיין ג"כ כיון שהם יותר טובים כשהם מבושלים מברך שהכל ומ"מ אם דרך רוב ב"א לאכלם ג"כ כשהם חיין מברך בפה"א:

(ד) ולאחר בישולם וכו' – וה"ה אם הם כבושים או מלוחים ודרך בני אדם לאכלם עי"ז כשהם חיין מברך בפה"א ולפ"ז מה שקורין קרוי"ט כשכבשן ונעשו חמוצים מברך עליהן בפה"א אף כשהם חיין אבל אם לא כבשן ואכלן חיין שהכל מבושלין בפה"א. שלאטי"ן מעורב עם שמן וחומץ בפה"א אף בחיין. וכ"ז כשלא אכלם תוך הסעודה [אחרונים] ואם אוכל השלאטין עם בשר נעשה טפל להבשר [פמ"ג]:

(ה) כשהם חיים בפה"א – כתבו האחרונים דדוקא בשומים רכים דאז דרך בני אדם לאוכלן חיים אבל שומים שהזקינו שהם חריפים מאד ואינו ראוי לאוכלן חי [בלא פת] אם אכלו מברך שהכל וכן בבצלים דינא הכי דאם אוכלן רכים בפה"א הזקינו שהכל ועיין בשע"ת שמצדד לומר דאפילו רכים אינו מברך בפה"א רק במדינות שדרך לאוכלן רכים בלא פת אבל במדינותינו שלעולם אין דרך בנ"א לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים בלא פת אין מברך עליהם אלא שהכל וכן מצדד בנשמת אדם לברך שהכל. וע"ש עוד בשע"ת שכתב דבמבושלים בין שומים ובצלים רכים ובין כשהזקינו לעולם אינו מברך אלא שהכל ואפילו בישלן אם בשר:

(ו) דמחשבי נשתנו לגריעותא – ומשמע מהאחרונים דה"ה בבצלים מבושלים וכן בירק שקורין זערזי"ך או מה שקורין טראה"ן ונראה דדוקא כשבישל הבצלים בתבשיל עם מים כנהוג אבל מה שדרך לעשות מאכל מבצלים לבד שמבשלין אותן בישול רב עד שמצטמקין וטובין ויפין לאכילה יוכל לברך עליהן בפה"א דהרי הם משתנים לעלויא ע"י בישול הרב:

(ז) מצד עצמן – עיין באחרונים שכתבו דאם היה מבשל ירקות עם בשר [או שטגנן בשומן] שכוונתו ודאי לאכול גם הירקות עצמן בודאי צריך לברך עליהן בפה"א אפילו אם טבע אותן הירקות להשתנות לגריעותא כשמבשלן בלא בשר ושאני הכא דלא ניתנו שומים בתוך הקדרה בשביל עצמן רק כדי ליתן טעם בהבשר אלא דממילא מקבלין הם ג"כ הטעם מהבשר ונשבחו ע"כ מברך עליהן רק כברכת הבשר. ולפ"ז אם טיגן בצלים בשמן או בחמאה כדי להשביחן מברך עליהן בפה"א דהרי הבצלים נשתנו לעילויא ע"י הטיגון והם העיקר אצלו וה"ה כל כה"ג:

(ח) על המים שבשלו – ואם שרה ירקות במים כתב הב"י בסימן ר"ב דדינו כמבושל וכדקי"ל בעלמא דכבוש כמבושל ומ"מ ברוטב של אוגערקעס שהכבישה הוא רק בשביל האוגערקעס לבד שיחמיצו ואין כונתו בשביל מי הכבישה כלל מברך על הרוטב שהכל [ט"ז בר"ב סק"י וכ"כ הא"ר] [ובמקום שמנהג רוב אנשי העיר לטבול בו פת במי האוגערקעס יצטרך לברך פה"א אף כששותה המשקין לבד] עוד כתב שם א"ר דה"ה ברוטב של קומפוש"ט ובמדינותינו קורין אותן קרוי"ט שמברך שהכל [ואין זה נראה לפי מנהג מדינותינו שאוכלין הרוטב כמו הקומפוש"ט עצמו] וכ"ז בשאוכל רוטב של קרוי"ט חיין אבל כשבשלן עם הקרוי"ט ורוצה לשתות הרוטב לבד מודה הט"ז דמברך פה"א כעל שאר מי שלקות ורוטב של בוריקע"ס חמוצין שקורין ראסי"ל אף אם בשלן לבדן משמע מהט"ז שמברך בפה"א כיון דנכבשו בהן הבוריקעס וכונת הכבישה הוא גם בשבילן ודרך ללפת בו הפת וכן מצדד הח"א ומ"מ בשותה אותן חיין מסתברא דמברך עליהן שהכל משום דרוב אכילתן הוא ע"י בישול. ומשקה בארש"ט העשויה ממי סובין וקמח מברך עליהן שהכל בין כששותה אותן חיין או מבושלין [אחרונים]:

(ט) בהם ירקות וכו' – ר"ל שרוצה לגמוע המים לבד דאלו אם אוכלן עם הירק אין שייך שום ברכה על המים דנעשין טפלה לירק:

(י) מברך וכו' – ודוקא כששלקן כדי לאכול גם את הירקות דאלו בישל הירקות או שראן לצורך מימיהן לבד לשתות אותן אין מברך עליהן אלא שהכל ולכן המשקה שעושין בפסח מתפוחים וכל כה"ג אין מברך עליהן אלא שהכל:

(יא) שמברך וכו' – וכ"ז במיני ירקות אבל לביבות שבשלן במים [פארפיל לאקשין קניידליך] ואינו רוצה לאכול הלביבות רק לשתות המים לבד הוא ספק אם יברך עליהן במ"מ כהלביבות או שהכל וע"כ יקח מעט מהלביבות ויברך במ"מ וגם יברך על ד"א שברכתו שהכל ויאכל משני המינים כשיעור כדי שיוכל לברך על המחיה וגם בנ"ר [וזה דוקא בענין זה שעיקר רצונו הוא רק לאכול את הרוטב של הלביבות אבל אם רוצה לאכול גם הלביבות עצמן כדרך העולם מברך על הלביבות במ"מ ופוטר בזה את הרוטב ג"כ לכו"ע מטעם טפל] ואם בישל רק מעט לביבות בהרבה מים ועיקר כונת תבשילו הוא רק בשביל המים שהרוטב כמעט צלול בזה בודאי אין המים בטלים ללביבות ומברך על המים שהכל ועל הלביבות במ"מ [מ"א וש"א] ובח"א כתב שגם בזה יותר טוב שיברך שהכל על ד"א וכנ"ל:

(יב) אע"פ שאין בהם וכו' – ודוקא כשבישל הירק במים בעלמא שאין בהם טעם בעצמו ונרגש בו רק טעם הירק אבל אם בישל הירק בחומץ או במשקה העשויה ממי סובין וקמח [שקורין קוואס] שיש בהן טעם בפני עצמן אין נגרר המשקה אחר הירק ומברך עליו שהכל כששותה אותם בפני עצמו וה"ה במשקה בארש"ט שהוא מי שריית בוריקעס חמוצין שבישל בהם ירקות עם בשר ורוצה לשתות אותם לבדו אין מברך על הבארש"ט שהכל משום טעם בשר שנקלט בו וכדלקמיה אלא בפה"א כיון שיש להמשקה טעם עצמו מבלתי הבשר [ט"ז] ומ"מ כשאוכל גם הבשר נראה שיותר טוב שיברך על הבשר שהכל ויכוין לפטור גם את הרוטב דמסתברא דכשאוכל ביחד הרוטב טפל לגבי הבשר:

(יג) עם בשר וכו' – דהירקות נותנין טעם בהמרק והבשר נותן טעם בהמרק וטעם הבשר הוא חשוב יותר הלכך הוא עיקר וע"כ אפילו הוא אוכל המרק לבד מברך שהכל. ומ"מ אם אוכל הירק עם המרק ביחד אין צריך לברך כ"א על הירק דהמרק נעשה טפל גם להירק ודע עוד דהירק גופא בודאי לא נעשה טפל להבשר כיון שבא למזון ולשובע [פמ"ג]:

(יד) אם סחטן וכו' – דיותר יוצא טעם הירק ע"י בישול מעל ידי סחיטה ולכן אפילו בפירות שדרכו למיסחטינהו גם כן ברכתן שהכל ואפילו אם כתשן נמי דינא הכי:

(טו) לחתיכות קטנות – כיון שניכר עדיין תארן וצורתן במקצת וע' לעיל סי' ר"ב סעיף ז' במ"א סקי"ח ולקמן בסימן ר"ח סקל"ח במ"ב:

(טז) ברכתן – בין דבר שברכתו בפה"א או בפה"ע:

(יז) מפני כך – ושומשמין שטחנן נשתנית ברכתן מפה"א לשהכל מפני שאין צורתן עליהן כלל [מ"א] ודעת האע"ו דאפי' טחנן מברך בפה"א אם לא שעשה מהן משקין דאז ברכתן שהכל והובא בשע"ת:

(יח) הלפת כשהוא חי וכו' – הלפת טוב שיותר מבושל מחי [טור] ולפת הוא מה שאנו קורין מייארי"ן וריבי"ן ועיין במ"א שמפקפק בדין זה ועיין בטור שמביא ג"כ שיש גאונים שסוברין לברך על חי בפה"א ועיין בח"א שכתב דתלוי אם דרך בנ"א באותו מקום לאוכלן חיין ועיין בנ"א שהאריך בזה:

ט"ז ס"ק ג' אלא דקשה ממ"ש תוס' תמהני דבלא"ה מבואר כן מההיא הזית מליח דברכתו בפה"ע ומ"מ ע"י מליחה ושליקה מקרי נשתנה לגמרי לגריעותא:

מג"א ס"ק ט' טחנן מברך שהכל ע' סי' ר"ח באה"ע ד"ה כ' הב"י:

וקטניות. עבה"ט וכ' בראשון לציון דאם בירך על הקטניות בורא מיני דשאים יצא בדיעבד וכ' בר"י דה"ה אם בירך עליהם בורא מיני זרעים אך נסתפק אם בירך על הירקות בורא מיני זרעים אם יצא דשמא ירקות נמי זרעים מיקרי ע"ש ולפענ"ד דיצא דהא כתי' כגנה זרועיה תצמיח. וע' בפסחים דף ל"ט:

וכרתי. עבה"ט ומ"ש דכשלא הזקין ראוי לאוכלו חי כו' ע' ט"ז שכ' שי"ל שתחלת זריעתו על כוונה זו וצ"ע במדינתינו שלעולם אין אוכלים השומים והבצלים אף כשהם רכים אם לא טפל לפת ואז אין חיוב ברכה כלל עליהם. ומחוורתא לברך שהכל כמ"ש המג"א בשם הב"ח וע' פ"מ וגם נראה שעיקר זריעתו הוא לצורך לתבל בו המאכלים כבוש צלי ומבושל אך מקום שהרבה אוכלים כשהם רכים לבדם חיין דינם כשאר ירקות לברך בורא פה"א כמ"ש הט"ז ושום ובצלים שהכל אפילו הזקין ובשלם עם בשר ודלא כע"ת ע' מג"א וא"ר ובר"י הביא דברי הרא"ש בפסקיו דמחלק להדיא בין זה לאגוז ע"ש ובאמת שהמג"א ג"כ כוונתו על דברי הרא"ש אלו ע"ש ומ"ש באתרוג המטוגן בדבש כ"כ ג"כ בעמק ברכה ובמרקחת גריני פלאמין בדבש או בצוקר כ' פ"מ שאם בעודן חיין ראוים לאכילה ע"י הדחק מברך בפה"ע וכן צוטרינן קטנים וקאלמסין מרוקחים בפה"ע או פטארזקעזילע מרוקח בדבש יש לברך שהכל ומרקח' שנק' צידקע י"א שהוא קליפת קשואין יש לברך שהכל דגרע מקליפת מראנצי"ן ומרקחת קריין י"ל שהכל ומרקחת צנון בפה"א ע"ש וע' מש"ל סי' ר"ב ור"ג ועי' מ"ש ביד אפרים שם:

עם בשר. עבה"ט ור"ל דדוקא מים שאין להם טעם לעצמם רק מה שמקבלין טעם מאחרים משא"כ אם הוא משקה שיש לה טעם לעצמו אין נגרר אחר טעם הירקות וע' בפ"מ בבארשט מסיבין שהכל ובבארשט מבורקיס בפה"א דכבוש כמבושל ומ"מ רפיא בידו וכ' דאפשר סומכין על המג"א בסי' ר"ה דכה"ג יש לברך שהכל וה"ה פלומי"ן יבישים אם מפריד המשקה י"ל לכ"ע מברך שהכל וע' ביד אפרים מ"ש בזה:

הלפת עבה"ט וע' במג"א שכ' דאפשר אם בישלו לפת בפ"ע בלא בשר משתנה לגירעותא וברכתו שהכל ועוד כו' ע"ש (ובסק"א מ"ש לענין פוטר זייל בלא בשר) אך מט"ז סס"ק ד' משמע דבכל בישול משתנה למעליותא ע"ש ואם בישל עם בשר יברך בפה"א אף שאין השבח רק מחמת השומן וע' בעטרת זקנים ומ"ש המג"א בשם אבודרהם בדין שומשמין שאם טחנן מברך שהכל ובאה"ע שם השיג ע"ז וכ' שאף שנתמעך ונתרסק אם הוא דרך הנאתן לא נשתנה ברכתו וכן רעטשנע קאשע יש לברך בורא פרי האדמה אף על פי שנתמעך כי כן דרכו לאכול דלא כעט"ז שכת' ברוחן וריפות לברך שהכל וכל ירא שמים ינהוג כן לברך בורא פרי האדמה עכ"ל ע' לקמן סי' ר"ח:

שטובים מבושלים דין לפת כתוב בססי' זה והכלל הוא האוכל לפתן חיין כגון מיארי"ן ורובי"ן יברך שהכל שהם טובים מבושלים יותר מחיין ועוד דלא זרעו להו אינשי לאכלן חיין אלא אחר הבישול ע"כ עיקר ברכתם לאחר הבישול והוא בכלל כרוב וסלקא שנזכרו בגמ' ופוסקים אבל ירק הנכבש לקיוהא שקורין קימפשט נראה לברך עליו גם כשהוא חי בורא פרי האדמה דכיבוש שלו הוי כמו בישול ויש לו טעם טוב כמו מבושל ורגילין הרבה לאוכלן חי כנלע"ד:

ותומי וכרתי. דדרך לאוכלן חיין ובטור כתוב בשם הרי"ף כשהן חיין שהכל ולאחר בישול בפה"א וכ"כ הגאונים ואפשר דחשיבי להו אשתני למעליותא והכי מסתבר עכ"ל וכת' ב"י שברי"ף לא משמע כן אלא גם חי גם מבושל בפה"א ואיני יודע מהיכן טעה רבינו ללמוד מדבריו שמברכין עליו חיין שהכל בודאי יפה תמה ב"י על הטור ונראה שהוא בא להטור מלשון הרי"ף שכת' ואפילו תומי וכרתי ואח"כ כתב קרא חיא כו' ולא היה כתוב לפני הטור הך ואפילו אלא תומי וכרתי ונמצא שהוא דבוק למ"ש קרא חיין כו' וגם תומי וכרתי הם כמו קרא חיין וכאן פסקי התוס' והרא"ש דלא כדברי רי"ף. ונראה לע"ד לחלק בין השומים דבשום שהוא לא הזקין עדיין ראוי לאוכלו חיין אפי' בלא פת ע"כ עיקר ברכתו באכילתו חי אבל אם הזקין שאינו ראוי לאוכלו חי בלא פת הוא גרע מחומץ דאי' בסי' ר"ד דאפילו אינו חמוץ הרבה אלא שבני אדם נמנעים לשתותו מברך עליו שהכל ק"ו זה השום שהוא שורף מאוד ומצינו בצל בלא פתא נסיב ליבא ושום שהוא גדול שורף טפי מבצל ע"כ יש לברך בזה שהוא חי שהכל ולאחר בישולו בפה"א כמו דעת הרי"ף אליבא דהטור ונראה שהכל מודים בזה כי לא מיירי בשום וכן בבצל יש חילוק זה דבזה אמרינן דתחלת זריעתו היתה לכוונה דכשהוא עדיין צעיר ורך יאכלוהו חי וכשיזקין יאכלוהו מבושל דוקא כנלע"ד חילוק ברור ונכון:

אין השבח מצד עצמן כו'. קשה דגבי אגוז המטוגן בדבש אמרי' לעיל שברכתו בורא פרי העץ אע"ג שנשתנה לגריעותא כשיבשלו בלא דבש מ"מ הולכין עכשיו אחר התיקון ומברך בפה"ע וצ"ל דוקא במיני ירקות שברכתן תחלה בורא פרי האדמה אמרו שאחר כך אם נשתנו לגריעותא ע"י בישול אבד ברכתו העיקרית אפי' אם נתקן על ידי הבשר אבל דבר שתחלתו בפה"ע לא הפסיד ברכתו זאת כל זמן שנתקן אח"כ על ידי דבש ונראה שלמדו כן מדאמרי' בגמרא דין זה דשלקות דוקא בירקות אלא דקשה ממ"ש התו' בכ"מ ד' ל"ח בפשט דשלקות דערמונים וחבושים כשהם חיים ברכתן שהכל ובישלם (בפה"א) [בפה״ע] שטובים יותר מבושלים כו' משמע שגם זה הוא בכלל שלקות כדין נשתנה לגריעותא וע"כ לומר דמכל מקום אם תקנה על ידי שום דבר אחר יש חילוק ביניהם וע"כ אתרוג המטוגן בדבש וכן כל דבר שגדל על העץ ועושין מהם קונפעקט"א שקורין בל"א איין גמאכטס יש לברך בפה"ע דומיא דאגוז אבל מה שעושין מן פרי האדמה יש חילוק דאם הוא מין צנון שקצת מטגנין אותו בדבש ברכתו אז שהכל כמו תומי וכרתי דלעיל כיון שהוא משתנה לגריעותא בבישול בלא דבש אבל אם מטגנין מיאר"ן ורובי"ן וקירב"ס יש לברך בפה"א כי בכל בישול הם משתנין למעליותא ומזה יש ללמוד כל דיני איי"ן גמאכט"ש כנ"ל כלל בזה לפי הוכחה שמוכיח לחלק ועדיין צ"ע:

על המים שבישלו כו'. בסימן ר"ב ס"י נתבאר דיש מחלוקת בין הרשב"א להרא"ש ומשמע פסק הש"ע שם דיש ספק ויברך שהכל וצ"ל דכאן מיירי מדבר שדרכו לבשל או לסחוט דבזה מודה הרשב"א שמברך כמין הפרי:

אבל אם בשלם עם בשר. א"ל מ"ש מאגוז המטוגן עם דבש דלא אזלי' בתר הדבש דאגוז יש לו טעם עצמו ג"כ ולא בטיל מחמת הדבש עכשיו משא"כ במים דלית ליה טעמא כי אם מה שקבלו מן הבשר אזלי' בתר בישרא ולפ"ז נ"ל אם בישל ירקות בחומץ או במשקה שיש במדינות רוסיא שקורין בארש"ט אין לברך עליהם כמו על הירקות אלא כפי ברכתו של המשקה כיון שיש לו עוד טעם שלו ע"כ אפי' אם בישלו עם בשר לא הפסיד טעמו כמו באגוז בדבש כנ"ל ועיין ס"ס זה:

אם סחטן כו'. כתב הטור וכת' אחי הר"ר יחיאל כל שכן אם סחטן שמברך על מימיהן כדרך שמברך עליהן ואינו נראה כן דודאי כשסוחטין אותה משתנה לגריעותא. וראיה לדבר משקין היוצאין מן הפירות שמברכין עליו שהכל ואם בישלם מברך על המרק כברכת הפרי כו' עכ"ל. ולפמש"ל סימן ר"ב דודאי דבר הנראה לעינים ומורגש בשכל שיוצא טפי ע"י סחיטה וכל שכן כתישה ממה שיוצא מאליו ונרא' לדמות סחיטה וכתישה כבישול ממש אין ראי' לרבינו הטור כאן ממשקין היוצאין מפרי דשם יוצאין מאליו ואינו אלא זיעה בעלמא ונראין דברי אחיו הר"ר יחיאל נכונים אלא שאין להקל נגד הטור ויש לברך שהכל ותו נראה דע"י כתישה גם הטור מודה דהוי היוצא כהפרי דאז פשיטא דהוי כבישול שגוף כח הפרי יוצא ממנו כנ"ל:

הלפת כו'. מבואר בתחלת סי' זה ומ"ש דמבושל או כבוש כו' היינו אם רוצה לאכול הלפת עצמו אבל המרק שלו נתבאר בס"א: