שולחן ערוך, אורח חיים ר״ג: דיני ברכת פירות הארץ ובו ח סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני ברכת פירות הארץ ובו ח סעיפים:
על פירות הארץ מברך בפה"א:

על תותים הגדלים בסנה בורא פרי האדמה: הגה דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו מברכים עליו בורא פרי האדמה: [טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים]:

על המאוזי"ש בורא פרי האדמה:

על פירות שמוציאין אילני סרק שהכל:

בני אסא אע"ג דבשלן והויין כפירות אינו מברך אלא שהכל:

על זנגביל שמרקחים אותו כשהוא רטוב בפה"א ונראה דה"ה אם מרקחים אותו יבש כיון שע"י כך הוא ראוי לאכילה הזנגביל עיקר ומברך עליו בורא פרי האדמה:

בשמים שחוקים ומעורבים עם סוקר הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין ברכת אותן בשמים:

צנון מברך עליו בפה"א:

בשמים שחוקים שקוראין מאגין פולוור שעיקר הבשמים הוא זנגביל ע"כ מברכין עליו בפה"א כמו על זנגביל שמרקחים המוזכר לעיל בסעיף ו':

בחורף. וא"כ ה"ה בפרי שקורין ברוימבע"ר ופרי אדום שקורין ערפיר"ט מברך בפה"א מהר"ם ב"ח. והמ"א כתב משום האגודה שיברך בפה"ע שכן הענף מתקיים ימים הרבה וכי שקיל פרי הדר אתי מאותו ענף עצמו וכן עיקר. וכן אותם שקורין בפולין יגדע"ס השחורים. אבל האדומים גדלים בעשבים ומברכין בפה"א. ואותם האדומים הנמצאים בתמוז וגם יש מין הנמצאים בחורף ואין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החרצנים ומוצצין אותן וזורקין אותן ראוי לברך עליהם שהכל דהקליפה והגרעינן אינן ראוים לאכילה כלל א"כ אין לברך אלא על המשקה שבתוכו. מ"א:

סרק. ט"ז העלה דלא אמר כאן אלא במינים גרועים הרגילים להיות בעצי היער כגון תפוחים קטנים ואגסים שאינם ראוים לאכילה כשהם חיים אבל תותים כשהם שוהים הרבה על הסנה הם טובים לאכלם חיים מברכין בפה"ע ואנו בכל יום ויום מברכין בפה"ע על אגוזים קטנים הנלקטים מעצי יער עכ"ל וכ"כ המג"א. ועיין יד אהרן:

הזנגבי"ל עיקר. וה"ה כשצולין זנגבי"ל ואוכלים אותו לרפואה מברך בפה"א. וכן על פלפלין שמרקחין אותם בפה"א אבל בציטוו"ר מברך שהכל עמ"א. זנגבי"ל ופלפלין יבשין שבשלו עכו"ם שרי. מ"א:

הבשמים עיקר. צוקר עם אינגב"ר כתוש ויש שם צוק"ר הרבה כמו האינגב"ר אפ"ה מיקרי הצוקר טפל לגבי האינגב"ר ומברך על האינגב"ר בפה"א ופוטר הצוקר ט"ז. על השומשמין והולנדהר"א מברך בפה"א וטחונים שהכל של"ה. וכן שומשמין שמטגנין אותן בדבש מברכין עליהם בפה"א דלא כקצת טועים לברך שהכל. תשובת פנים מאירות ס"ס ס"ה ועיין סי' ר"ד סעיף י"א:

ברכות ל"ה

שם מ' ובתוס' על פי הירושלמי דמס' כלאים אע"פ שהעץ מתקיים משנה לשנה

ונלע"ד שהגהת רמ"א שייך אחר סעיף ג' וכן הוא בתשו' הגאונים שהביא הב"י)

בתשו' הגאונים

שבולי הלקט בשם תשו' הגאונים

שם

ברכות לו ויומא פ"א ושם בפרש"י

טור בשם ר"מ מרוטנבורג

ברכות מ"א: (אף ע"ג דסופו אם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ)

ס"א על כו': ע' תוס' שם מ' א' ד"ה איתיה כו':

ס"ב דלא כו'. כ"כ המרדכי והטור טעם על התותים וכ' גאון דהכי איתא בתוספתא וכ"כ הרא"ש בשם התוספתא וז"ל התוספתא ספ"ג דכלאים זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו ה"ז ירק וכל שאינו מוציא עליו מעיקרו ה"ז אילן וירושלמי ספ"ה דכלאים תני ר"ח בר פפא את שהוא עולה מן גזעו מין אילן מן שרשיו מין ירק ועי"ד סי' רצ"ו סט"ו:

ס"ג על כו'. ג"כ מטעם הנ"ל תשובת הגאונים:

ס"ד על כו'. כמ"ש בירושלמי דכלאים ההיגין ואטדין מין אילן הם ואינם כלאים בכרם והתניא אלו הן מיני דשאים הקינרס והאטדין כו' תמן לברכה כו' ועתוס' שם ד"ה איתיה ומרדכי ועמ"א:

ס"ה בני כו'. כמ"ש ד' מינין שבלולב שנים עושין פירות כו' וכנ"ל ס"ד שם:

ס"ו כשהוא כו'. כ"מ שם דאמר ל"ק כו':

ונראה כו'. ומ"ש ל"ק כו' דוקא בעין אבל הימלתא לעולם לרטיבתא דמיא. ל"ח:

ס"ז בשמים כו'. כנ"ל ס"ו וכמש"ל סי' ר"ב סי"ג ועסי' ר"ד סי"א:

אילני סרק – היינו שגדילין מאליהן בלא זריעה ונטיעה ואינן ראויין לאכול חיין רק ע"י בישול וטיגון לכן ברכתן שהכל אבל הגדילים ע"י זריעה ונטיעה אפילו כשאינן טובים לאכול חיין מברך אחר שנתבשל על של עץ בפה"ע ועל של אדמה בפה"א [אחרונים]:

על זנגביל שמרקחין אותו – עיין בשע"ת בשם עמק ברכה דדוקא כשמרקחין חתיכות ממנו אבל אם הוא מעוך וכתות עד שאינו ניכר מה הוא אע"פ שיודע שהוא זנגביל מברך שהכל ולא הבנתי דהלא מבואר לקמיה בס"ז דבשמים שחוקים וכו' והיינו אף כששחוקים לגמרי ואפילו למאן דמחמיר בתמרים שעשאן כעין עיסה שאבד ברכתו הקודמת וכמבואר בסימן ר"ב ס"ז בהג"ה אפ"ה לענין בשמים מודו דאף כשנימוח לגמרי אפ"ה מברך ברכתו הקודמת הואיל דאורחייהו בהכי לכתוש לגמרי וכמבואר בתה"ד סי' כ"ט שהביא מקור לזה מדברי רש"י שפירש על הימלתא בשמים כתושין המפטמין בדבש ע"ש והלא הימלתא קאי גם על זנגביל כדמוכח בגמרא א"כ מוכח דאף כשהוא שחוק וכתוש אפ"ה מברך ברכתו הראויה משום דאורחיה בהכי ואולי יש לומר דאף שהימלתא כולל גם זנגביל מ"מ לענין כתישה אפשר דיש לחלק בין זנגביל לשאר בשמים דזנגביל כשמרקחו בדבש אין דרך לכתשו כל כך וע"כ אבד ברכתו הקודמת אבל מדברי עטרת זקנים וכן מהט"ז משמע לכאורה כמו שכתבנו וצ"ע:

[א] התותים וכו'. שקורין מוי"ל בער ומאלינ"ש אבל יש בקצת מדינות מיני מוי"ל בע"ר כגון במדינת איסטרייך שהן גדילין באילן ואז מברכין בורא פרי העץ, כן כתב ארחות חיים. וכתב בית יוסף סימן ר"ד וזה לשונו כתב ר' דוד אבודרהם השומשמין מברכין עליו בורא פרי האדמה, טחנן מברכין עליהם שהכל, על שמנן ופסולת שלהם מברכין בורא פרי האדמה עד כאן לשונו, ואינו יודע מה טעם יש בפסולת לברך עליו בורא פרי האדמה, עד כאן. ואני מצאתי כדברי ר' דוד אבודרהם בבעל הלכות גדולות דף ז' וזה לשונו על משחיהן וכוספיהן בורא פרי האדמה. כתב מגן אברהם ברומברין וערפורט בורא פרי העץ, וכן יגודעס השחורים אבל האדומים גדילים בעשבים בורא פרי האדמה, ואותן האדומים הנמצאין בתמוז וגם יש מין הנמצאים בחורף ואין בהם אלא שרף בעלמא ומוצצין אותן וזורקין אותן מברך שהכל אף שיש בולעם עם הקליפה:

[ב] [לבוש] כמו עץ. כתב הפרישה ואין להקשות הא מברכין על אגוזים קטנים בורא פרי העץ, דיש לומר דכל שדוגמתן גדילין בגינה אין מברכין על האילני סרק, עד כאן. והט"ז כתב הסברא להיפך ומסיק דלא אמרינן דעל אילני סרק מברכין שהכל אלא במינים גרועים כגון תפוחים ואגסים קטנים, והוא הדין בני אס"א, אבל תותים ואגוזים קטנים ושאר דברים שהם טובים לאכילה מברכין עליהם בורא פרי העץ אף שגדילין ביער וכן משמע במגן אברהם. כתב עולת תמיד מרקחת קרי"ן נראה לי דמברכין עליו בורא פרי האדמה אף על גב דאין ראוי לאכילה קודם הרוקח כי אם על ידי תערובת חומץ, מכל מקום כיון דנטעי לשם כך דומה ממש לזנגבי"ל יבש, עד כאן. ולי צריך עיון דלא דמי לזנגבי"ל דאפשר לאוכלן בעינייהו ברטיבותא, אלא דמי לעני"ס ואלייאנד"ר שכתבתי בסימן ר"ד סעיף א' דמברכין שהכל. עוד כתב על מרקחת של קליפות פירות מרנצי"ן מברכין שהכל, כמו באגוז רך, ומגן אברהם חולק דבאגוז לא נטעי אדעתא לאוכלין כשהן רכין, אבל קליפות בומרנצין פרי גמור הוא ומברך בורא פרי העץ, ובסימן ר"ב סקי"ז החזיק דבריו באריכות, והט"ז בסימן ר"ד האריך וכתב לברך בורא פרי האדמה. ולעניות דעתי קליפה בומרנצין נמי לא נטעי להו אדעתא לאוכלן ברוקח אלא על הרוב משליכין אותו אחר שמריחין בו כיון שאין ראוי לאוכלו כלל בלי רוקח, גם עינינו רואות שאי אפשר לאוכלן חיין כלל דלא כדברי מגן אברהם, אלא כותשין אותן אחר שנתייבשו ומערבבין אותן בבשמים, הלכך על ידי ריקוח נראה לי לברך שהכל ולסמוך על הכלל ועיין לקמן סימן ר"ד ס"ק ה':

[ג] [לבוש] בין יבש וכו'. הך טעם כיון שעל ידי הריקוח וכו' קאי על יבש, אבל רטוב הוא ראוי לאכילה גם קודם שנתרקח. כתב עולת תמיד תמוה מאי שנא מאגוז רך בסימן ר"ב סעיף י"ד דמברכין שהכל, ואפשר מידי דכיון דזנגוויל מברכין עליו בורא פרי האדמה ברטיבותא לכך מברכין בורא פרי האדמה אף ביובש כשנתרקחו, וכהאי גוונא כתב הב"ח בסימן ר"ד סק"ה, ועיין בלבוש שם סעיף י"א. ועיין בב"ח שהאריך ומסיק דאם נרקחו כותים ביבש אסור משום בישולי כותים כיון שאינו נאכל כשהוא חי אבל בשנתרקח רטוב מותר לכולי עלמא. ובספר אור חדש לא כתב כן בשם הב"ח, ותמה על הב"ח מש"ס דברכות עיין שם, ולא דק בדברי ב"ח. ודעת מגן אברהם דאף נרקח ביבש מותר כיון שנאכל כשהוא חי עם לחם ומלח וכיון דבישול כותים דרבנן יש להקל. כתב הט"ז ליו"ד סימן קי"ג אגוזים גדולים שמרקחים עם קליפות מרה וגרעינן שלהם אסורין משום בישולי כותים כי אין נאכלין חיין:

א) [סעיף א'] על פירות הארץ מברך בפה"א. והא דלא מברך בורא פרי הארץ כמו ברכת הלחם עיין הטעם בדברינו לעיל סימן קס"ז אות כ"ד. והברכ"י בשיו"ב אות ב' כתב שכיונו שתתברך האדמה ויומשך לה שפע ע"י הברכה לתקן קללת ארורה האדמה. וכתב עוד ששמע שיש נ"ה פירות אדמה ולזה תקנו בורא פרי אדמה גי' נ"ה עכ"ל. ובשה"מ פ' עקב כתב דהנה נתבאר בברכת המים שהיא שהכל נהיה בדברו כי היסוד נקרא כל ומשפיע למטה באמצעות המלכות הנקרא דברו והנה ע"ד זה תכוין בכל ברכות הנהנין והמשל בזה בפה"ע תכוין כי בורא פרי הוא היסוד והעץ הוא במלכות ועד"ז בפה"ג וכיוצא בכל ברכת הנהנין עכ"ל נמצא כי כן הוא בברכת בפה"א כי בורא פרי הוא היסוד והאדמה הוא במלכות. ונראה שזה נרמז בתיבת האדמה כי ידוע שהמלכות היא בחי' ה' משום שהיא נרמזת בה' אחרונה של שם הוי"ה וגם היא בחי' שם ב"ן שהוא שם הוי"ה במילוי ההי"ן כידוע ואדמ"ה ע"ה וכולל דכולל גי' ב"ן. וע"כ תיקנו לברך בורא פרי האדמ"ה לרמוז אל בחי' המלכות שהיא ה' אדמ"ה ר"ל שהיא בחי' ה' וגם אדמ"ה גי' שם ב"ן. וע"כ צריך ליזהר להוציא היטב הה"א של האדמה במבטא:

ב) שם. בפה"א. על הבדינגא"ן בפה"א. רבינו אברהם בן הרמב"ם בחידושים שבראש מעשה רוקח. וכ"כ מרן ז"ל בב"י משם תשו' הגאונים. וממילא רווחא דאין להחמיר בבדינגא"ן משום ערלה. ואף שיש לדחות כבר כתבנו ביו"ד סי' רצ"ד אות ד' דקדישי עליונין האר"י זצ"ל ומהרח"ו אינהו אכלו מנייהו יעו"ש. ברכ"י אות א' ואע"ג דהרדב"ז סי' רצ"ו כתב לברך בפה"ע והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות א' אנן ק"ל כדברי האומר בפה"א משום סב"ל ועיד כיון דקדישי עליונין לא חיישי לערלה א"כ גם הם מסכימין שאינו אילן וברכתו פה"א וע"כ הכי נקטינן וכן עמא דבר וה"ד במבושל אבל אם אוכלו חי אין לברך רק שהכל כמ"ש לקמן רס"י ר"ה יעו"ש. ועוד. עיין לקמן אות י"ג:

ג) אמרו בירושלמי אדם נוטל פיטמא מאבטיח ופיטמא מתפוח ומתאחין ונעשין כלאים כלומר ונעשה פרי מעורב מאבטיח ותפוח. ונראה דמברך בפה"א אבל אם גזעו מחליף הוא אילן גמור. הרדב"ז בביאורו להרמב"ם סוף פ"א דכלאים. ברכ"י בשיו"ב אות א':

ד) [סעיף ב'] על תותים הגדלים בסנה בפה"א. זהו סברת הר' יוסף שכתב הטור אבל בשם הר' יצחק כתב הטור דמברכין עליהם בפה"ע וכתב שכן היה נוהג אביו הרא"ש ז"ל יעו"ש. וכתב הב"ח דעכשיו נהגו ע"פ הש"ע לברך בפה"א וכן נכון והגין לאפוקי נפשין מספק ברכה יעו"ש וכ"כ הלביש דכן נוהגין. וכ"כ האחרונים. ועיין לקמן אות ז':

ה) שם. על תותים וכו'. שקורין מוי"ל בע"ר ומאלינ"ש אבל יש בקצת מדינות מיני מוי"ל בע"ר שהן גדילין באילן ואז מברכין עליהם בפה"ע. א"ח. א"ר אות א':

ו) שם הגה. דלא מיקרי עץ וכו'. עיין באה"ג שכתב שהגהת רמ"א שייך אחר סעיף ג' ונמשך אחריו המאמ"ר ולא עיינו בטור שכתוב בהדיא זה על התותים בעצמם יעו"ש. וכ"כ בס' מאורי אור בחלק באר שבע דף מ"א דשפיר מקומו בסעיף ב' יעו"ש:

ז) שם בהגה. דלא מיקרי עץ וכו'. וסי' לידע איזה פרי עץ ואיזה פרי האדמה כל אילן שנושרין הפירות ונשאר הגזע ושרשיו קיימין בקרקע וחוזר משנה לשנה ועושה ענפים ועלין ופרי או עלין ופרי ולא ענפים זהו הנקרא פרי העץ. אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בקרקע וצריכין לזורעו בכל שנה ושנה נקרא פרי האדמה. ויש מינין כשנושרין הפרי נשאר הגזע והשרשין בקרקע ובחורף יבש וכלה גם הגזע ונשארו השרשין בקרקע ולשנה האחרת חוזר השורש ומוציא גזע חדש וגם חוזר וצומח בו הפרי כגון התותים הגדלים בסנה י"א שמברכין בפה"ע כיון שגזעו נשאר ימים רבים אחרי נשירת הפירות וגם שרשיו מתקיימין וא"צ לזרעו בכל שנה ושנה. וי"א כיון דהגזע כלה בכל שנה ולא נשארו אלא השרשין אע"ג שחוזר וגדל מאליו וא"צ לזרעו בכל שנה הוי פה"א ומברכין עליו בפה"א. טור וב"י ולבוש. וכבר כתבנו לעיל אות ד' דכן היא דעת מרן ז"ל והאחרונים כס' שנייה לברך עליו בפה"א אלא רק בדיעבד אם בירך בפה"ע יצא משום דאיכא דסברי הכי וק"ל סב"ל:

ח) שם בהגה. כיון דכלה עליו וכו'. וא"כ ה"ה בפרי שקורין ברוימבע"ר ופרי אדום שקורין ערפר"ט מברך בפה"א. וכ"כ בברכות מהר"ם וכן נוהגין. ב"ח. והאגודה כתב ברוימבער"ן וערפר"ט יברך בפה"ע שכן הענף מתקיים ימים הרבה וכי שקל פרי הדר אתו מאותו ענף עצמו עכ"ל וכן עיקר וכ"כ פסקי התי' בברכות פ"ו. וכן אותם שקורין בפולי"ן יגידע"ס השחורים אבל האדומים גדלים בעשבים ומברכין בפה"א. ואותן אדומים הנמצאים בתמוז וגם יש מין הנמצאים בחורף ואין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החרצנים ומוצצין אותן וזורקין אותן א"כ ראוי לברך שהכל כמ"ש סי' ר"ב סעיף ח' וסעיף ט"ו. ואף שיש בולעין אותן עם הקלי' והגרעין מ"מ עינינו רואות שהקלי' וגרעין אינם ראוים לאכילה כלל א"כ אין לברך אלא על המשקה שבתוכו. מ"א סק"א. א"ר אות א'. י"א בהגב"י. ומיהו מ"ש המ"א על פירות המוצצין שמברכין שהכל כתב עליו בנ"א כלל נ"א אות ו' אפשר שכוונתו על מין יאגידע"ש שהאוכל אינו ראוי לכלום רק למצוץ אבל היאגדע"ש שקורין ברוישניצע"ש וזאריבינ"ש וכדומה לו פשוט דמברכין פה"א וכן נוהגין העולם יעו"ש. וכן על מ"ש המ"א שעל יאגידע"ש השחורים פה"ע כתב ח"א שם אות ט' דהעולם נוהגין לברך פה"א דלא חשיבי כ"כ פרי יעו"ש:

ט) ואותם שקורין קאלינע"ס יברך על פרי אחר תחלה פה"ע וגם על מים שהכל ויאכל אותם. א"א אות א'. שע"ת אות א':

י) על הקלאויינה שאין שרשיו שממעל לקרקע כלין לגמרי אלא הם עומדין משנה לשנה מברכין עליו בורא עצי בשמים ועל המרוקח בדבש פה"ע לכ"ע. שכנה"ג בהגה"ט אות ב':

יא) על שושן הנקרא בערבי בהא"ר כתב בית יהודה ח"א סי' ס"ב בשם מורו שהמנהג נתפשט לברך עשבי כדין תותים הגדלים בסנה דכל שמוציא עליו משרשיו ולא מענפיו אינו עץ יעו"ש. והביאו י"א מ"ב בהגה"ט אות א':

יב) על ריח הפרחים הנקראים נרגיס בלשון ערבי מברכין עשבי בשמים. וכן הלירייו"ש וסנבול ולא כמו שנוהגין לברך עצי בשמים. מגן שאול סי' נ"ד נ"ה נ"ו. י"א שם בהגב"י אות ג'. ועיין לקמן סי' רט"ז סעיף ט':

יג) [סעיף ג'] על המוזני"ש וכו'. והטעם כתב ב"י בשם תשו' הגאונים דהני מוז"י כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בפה"א עכ"ל. וכתב עוד בשם תשו' הנז' דמהאי טעמא ברצנאן (והוא מה שקורין בערבי בדינגא"ן) ושהדנ"ג ושומשמי מברכין עלייהו בפה"א עכ"ל. וכן על מין פרי שגדל בערי הנדייא שקורין אותו פאפייא וזהוא גדל כמו הבידנגא"ן מברכין עליו בפה"א ואין בו משום ערלה. רב פעלים ח"ב סימן ל' יעו"ש. ועיין לעיל אות ב':

יד) שם מברך בפה"א וכו' וכן על פרי המצוי באיטליא הנקרא פראבלא"ס אין ספק שמברך בפה"א וכן נהגו באיטליא. מחב"ר אות ב' ועי"ש שכתב על דברי המאמ"ר אות ג' שהאריך בחנם יעו"ש:

טו) [סעיף ד'] על פירות שמוציאין אילני סרק שהכל. והטעם כתב ב"י בשם שה"ל משום דלא חשיבי לברך עליהם בפה"ע. והביאו מ"א סק"ב. וכתב אבל דבר שטוב לאכילה פרי גמור הוא ואעפ"י שגדל על אילני סרק. וכ"כ הט"ז סק"א יעו"ש. וכ"כ בשה"מ פ' עקב וז"ל עשבי דדברא כתבו הפו' האחרונים שכיון שלא נזרעו בידי אדם יברך עליהם שהכל. ומורי זלה"ה לא היה חושש לסברא זו ואף אם הם מדבריות אם היו פה"ע היה מברך עליהם בפה"ע ואם הם עשבים היה מברך בפה"א עכ"ל. והביאו הברכ"י אות ב' וכתב וכן עמא דבר. שע"ת אות ב' ועיין לקמן סימן ר"ד אות טו"ב:

טז) ובענין תפוחי יער אומרים עובדי אדמה שיש שני מינים אחד טוב למאכל ומברכין עליו בפה"ע ואחד נקרא קוואסניצע"ס ואינם נאכלין רק ע"י כבישה מברכין שהכל. שו"ת נאות דשא סימן י"ב יעו"ש. ועיין בתשו' משיבת נפש סימן ו' שכתב דהיינו דוקא שאינם נזרעים מחמת העדר חשיבותן אבל אם הפרי הוא טוב רק שאין דרך לניטען מברכין ברכה הראוי להם יעו"ש:

טוב) הפרי של אילני סרק הנקרא בלו"ט נראה שמברך עליהם בפה"ע משום שהם חשובים וראוים לאכילה. נו"ש סי' רס"ט אות ו' והיינו לאחר צלייתן אבל קודם אין לברך כ"א שהכל משום כשהם מבושלים הם יותר טובים מחיים כידוע. ועיין לקמן רס"י ר"ה:

חי) [סעיף ה'] בני אסא. פי' ענבים הגדלין בהדס. ט"ז סק"א:

יט) שם. אינו מברך אלא שהכל. דתניא ד' מינים שבלולב שנים עושים פירות ושנים אינם עושים פירות וכיון דאמרינן אינם עושים פירות הדס וערבה אינם עושים פירות שמע מינה דפירות בני אסא לאו פירות נינהו. ב"י בשם תשו' הגאונים. ט"ז שם. ועיין א"א אות ב':

כ) [סעיף ו'] על זנגביל שמרקחין וכו'. וה"ה כשצולין זנגביל ואוכלין אותו לרפואה או ציטוו"ר מברך פה"א כיון דחזי לאכילה ע"י כך ואפשר דציטוו"ר מברך שהכל דכיון דעביד לטעמיה נחתי חד דרגא. ועל פלפלין שמרקחין אותן מברכין פה"א. מ"א סק"ד. י"א בהגב"י:

כא) שם. על זנגביל שמרקחין וכו'. וזהו מיירי בחתיכות גדולות שמטגנין בדבש אבל אם הוא כתוש ושחוק בענין שהפסיד צורתו העצמית ברכתו שהכל כברכת הדבש. של"ה בשער האותיות כלל ו' דף צ"ה ע"א. שע"ת אות ג'. יעיין לעיל סי' ר"ב ססע"י ז' בהגה ובדברינו לשם אות ז"ן ודוק:

כב) שם. בפה"א. דכיון דקודם ריקוח נמי היו מברכין עליו פה"א אחר הריקות לא נשתנית ברכתו. ב"י. עו"ת אות ג':

כג) שם ונראה דה"ה אם מרקחים אותו יבש וכו' ואע"ג דלעיל סימן ר"ב סעיף י"ד פסק באגוז רך שאין מברכין אלא שהכל משום דאינו ראוי לאכילה בלא דבש וזנגבילא ג"כ אין ראוי לאכילה בלא דבש אפשר לחלק דהתם אין זה עיקר הפרי אבל הזנגביל הוא עיקר הפרי. עו"ת שם. והא"ר אות ג' תירץ כיון דזנגביל מברכין עליו פה"א ברטיבתא לכך מברכין פה"א אף ביובש כשנתרקחו עכ"ד. ור"ל כיון דנתרקחו חוזר לברכתו ראשונה. וכ"כ המאמ"ר אות ו' ועו"ש שכתב לתרץ קושיית הפר"ח שמצדד לברך שהכל יעו"ש. וכ"כ האחרונים לברך פה"א:

כד) שם מרקחים אותו יבש וכו' כתב הב"ח דאותו זנגבילא יבישתא שנתרקח אסור לאוכלו משום בשולי עכו"ם כיון שאינו נאכל כמו שהוא חי יעו"ש וכ"כ רש"י ביומא דף פ"א ע"ב. וכ"כ הל"ח פכ"ה והזנגביל שמביאים מהירידים נעשה ע"י כבישה ושרי ע"כ. והב"ד המ"א סק"ד וכתב אבל דעת הטור והתו' משמע דשרי וכ"כ תר"י אבל לענין בשולי כותים אין חילוק דהא היבש ג"כ נאכל כמות שהוא חי עם לחם ומלח וכו' וכ"ה בת"ח כלל ס"א וכ"כ בהגה סוף או"ה דאפילו זנגביל ופלפלין יבשין שבשלי כותי שרי עכ"ד. והביאו א"ר אות ג'. וכתב כיון דבשולי כותים דרבנן יש להקל. וכ"פ ח"א כלל נ"ג אות ט':

כה) ואותן אגוזים גדולים שמרקחין עם קליפתן המרה וגרעינין שלהם אסורין משום בישולי כותים דאין נאכלין חיים ועולין על שולחן מלכים. ט"ז ביו"ד סימן קי"ג ס"ק י"ד. א"ר אות ג':

כו) שם. ומברך עליו בפה"א. נראה דמרקחת קרי"ן מברכין עליו בפה"א. ואע"ג דאינו ראוי לאכילה קודם הריקוח כ"א ע"י תערובת חומץ מ"מ כיון דנטעי הפרי בשביל כך דומה ממש להא דזנגבילה יבישה. עו"ת אות ד' אבל הא"ר אות ב' חולק וכתב דמברכין עליו שהכל יעו"ש. שע"ת אות ג':

כז) [סעיף ז'] בשמים שחוקים וכו' וכגון שאין שחוקים לגמרי אלא עדיין נשאר צורתן עליהן אבל אם הם שחוקים לגמרי ונפסדה צורתן אין לברך רק שהכל כמ"ש לעיל אות כ"א יעו"ש. והגם דיש שכתבו דדבר שדרכו בכך אפילו נפסדה צורתו מברך ברכה הראויה לו המנהג שאין לחלק אלא כל שנפסדה צורתו מברכין שהכל וכמ"ש לקמן סימן ר"ד אות ד"ן יעו"ש. וה"ד לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך עליהם ברכה הראויה להם יצא. כמ"ש לקמן סימן ר"ו אות ג' יעו"ש:

כח) אפונים קלוים שברכתן בפה"א שכתשן במכתשת הדק היטב עד שנעשה כקמח ועירבו בצוקאר"ו מברכין עליו שהכל. בית יהודה ח"ב סימן צ"א:

כט) שם ומעורבים עם סוקר וכו'. ואפילו אם הסוקר הרבה על הבשמים בשמים עיקר. ט"ז סק"ב. מש"ז אות ב'. ונראה דהיינו אם נרגש טעם הבשמים יותר מהסוקר אבל אם אין נרגש רק טעם הסוקר אין לברך רק שהכל:

ל) שם הבשמים עיקר וכו'. בד"א במיני בשמים ותבלין שדרכן להאכל ע"י טיגון בדבש או בתערובת סיקר או דבר אחר בענין שהם חשובים עיקר אבל מיני בשמים ותבלין שאין דרכן להאכל אלא שמתבלין בהם התבשיל אף אם תקנו והכשירו לאכילה כמו שהוא אין מברכין עליו אלא שהכל כיון שאין נוטעין אותו ע"ד לאוכלו כלל. ר"ז אות ו':

לא) [סעיף ח'] צונין מברך עליו בפה"א. ואעפ"י שאם מניחין אותו בארץ סופו להקשות מ"מ כיון שזורעין אותו אדעתא לאוכלו כשהוא רך מברך פה"א מ"א סק"ה. ואם נתקשה אין מברכין עליו כלל דעץ בעלמא הוא. עו"ת אות ד'. והיינו אם נתקשה לגמרי שאין ראוי לאכילה כלל אבל אם עדיין ראוי לאכילה יש לברך שהכל:

לב) שם צינון מברך עליו פה"א. ואותם שרוקחים קליפה העבה של צינין בדבש למ"ד על צנון מרוקח פה"א ה"ה קליפתו ול"ד לקליפת מראנצי"ן דקליפה העבה של צנון הוא המשובח שבו וזה פשוט. מש"ז אות ג' ונראה דמ"מ אם מרקח צנון שנתקשה הרבה אין לברך רק שהכל שע"ת אות ד':

מ"א סק"א ומוצצין אותם ואלו הן הקאלינו"ס ומדמה אותן לצוק"ר וצוקר גופי' יש פלוגתא לכן למעשה נ"ל לנהוג כמ"ש הט"ז ס"ק י"ג:

שם כמ"ש סי' רי"ב ס"ח וסט"ו כצ"ל:

ש"ע ס"ד אילני סרק פי' אילנות הגדילים מעצמן ואינם נטועים כך מבואר מהט"ז. וכיוצא בזה בריש סי' ר"ד ע"ש בט"ז סק"ח: ש"ע ס"א כמיהין עיין מנחת יעקב כלל מ"ו ס"ק ג':

דכלה עציו. וא"כ ה"ה בפרי שקורין ברוימבע"ר ופרי אדום שקורי"ן ערפר"ט מברך בפה"א וכ"כ בברכות מהר"מ וכן נוהגין (ב"ח) ואגודה כתב ברוימבער"ן וערפ"ט יברך בפ"הע שכן הענף מתקיים ימים הרבה וכי שקיל פרי הדר אתי מאותו ענף עצמו עכ"ל וכן עיקר וכ"כ פסקי התוס' בברכות פ"ו וכן אותם שקורין בפולין יגידע"ס השחורים אבל האדומים גדלי' בעשבים ומברכין בפ"הא ואותן אדומי' הנמצאים בתמוז וגם יש שם מין הנמצאים בחורף אין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החרצנים ומוצצין אותן וזורקין אותן א"כ ראוי לברך שהכל כמ"ש סימן ר"ב ס"ח וסט"ו אף שיש בולעין אותן עם הקליפין והגרעין מ"מ עינינו רואות שהקליפ' וגרעין אינן ראוין לאכילה כלל א"כ אין לברך אלא על המשק' שבתוכו:

אילני סרק שהכל. דלא חשיבי לברך עליהן בפה"ע דעץ בעלמא נינהו אבל דבר שטוב לאכילה כמו אותן שכתבתי לעיל פרי גמור הן ואף על פי שגדלין על אילני סרק וכמש"ל:

אלא שהכל. דלא חשיבי דה"ל כפירות שמוציאין אילני סרק ועסר"ב ס"ו:

הזנגביל. נ"ל דה"ה כשצולין זנגביל ואוכלים אותו לרפואה או ציטו"ר מברך בפה"א כיון דחזי לאכילה ע"י כך ואפשר דציטוא"ר מברך שהכל כיון דעביד לטעמיה נחתי' חד דרגא ועסי' ר"ד סס"א ועל פלפלין שמרקחין אותן מברכין בפה"א כמ"ש סימן ר"ב סי"ח: הב"ח כתב כאן דזנגביל שבשלו עכו"ם בדבש אסור משום בשולי עכו"ם וכ"כ רש"י ביומא וכ"כ הל"ח פכ"ה והזנגביל שמביאין מהירידים היא נעשה ע"י כבישה ושרי ע"כ אבל דעת הטור והתוס' משמע דשרי ובגמ' קאי הקושי' מברכ' ומשני הא ברטיבת' הא ביבשתא, וכ"כ תר"י אבל לענין בשולי עכו"ם אין חילוק דהא היבש ג"כ נאכל כמות שהוא חי עם לחם ומלח דאל"כ דג מליח נמי ליתסר משום בישולי עכו"ם וכן חומץ ושמן דאין נאכלין חי לבדן אלא ע"כ כל שנאכלין חיין ש"ד וכ"ה בת"ח כלל ס"א ד"ז וכ"כ בהג"ה סוף או"ה וז"ל דאפי' זנגביל ופלפלין יבשין שבשלו עכו"ם שרי:

צנון. אף על פי שאם מניחין אותו בארץ סופו להקשות מ"מ כיון שזורעין אותו אדעת' לאוכלו כשהוא רך מברך בפ"הא משא"כ בקורא כמ"ש סימן ר"ד:

(א) על התותים הגדלים בסנה – שקורין מוי"ל בע"ר ומאלינע"ס ויש מיני מוי"ל בע"ר שגדילים באילן ומברכין עליו בפה"ע וכן מאלינע"ס שלנו ג"כ ידוע שגדילין באילן שמתקיים משנה לשנה ומברכין עליו בפה"ע [דה"ח וח"א] ושטעני"ל נוס"ל שגדילין על עצי יער צ"ע כי אין טוב כ"כ למאכל כ"א אחר הבישול ודמי לבני אסא המבואר בס"ה ולא דמי לתותים הגדילים באילן שכתבנו דמברך בפה"ע דטובים הם למאכל כשנשתהו על האילן:

(ב) שמוציא עליו מעצו – ואז יש על פריו שם פרי עץ אף אם העץ הוא גבעול דק:

(ג) דכלה עציו – ופרי שקורין ברומבערי"ן וערפער"ט דעת המ"א וא"ר דיברך עליהם בפה"ע שכן הענף מתקיים ימים הרבה וכי שקל פירא הדר אתי מאותו ענף עצמו. ופירות אדומים שקורין פאזימקע"ס הגדילים בתוך היערות מברך עליהם בפה"א ואפילו אותן הגדילים בגנות מסיק הח"א דנכון לכתחלה שיברך עליהן פה"א ובדיעבד כשבירך בפה"ע יאכל רק מעט כדי שלא תתבטל הברכה ולא יותר. ופירות שגדילין על אילנות קטנות אף שגבהן פחות מג' טפחים כמו יאגד"ש שחורים דעת המ"א ועוד כמה אחרונים לברך עליהן בפה"ע אך העולם נוהגין לברך בפה"א ואפשר דטעמם דלא חשיבי כ"כ פרי. ומיני יאגדע"ש וזורעוויני"ס שמוצצין מהן המשקה וזורקין הקליפה יש דעות בין האחרונים אי מברכין עליהן בפה"א או שהכל אבל על קאלינע"ס אף שגדילין באילן בודאי יש לברך עליהן שהכל שאין האוכל ראוי כלל ואפילו אם בולע עם הקליפה והגרעין מ"מ הלא באמת הקליפה והגרעין אין ראוין לאכילה כלל:

(ד) על המאוזי"ש בפה"א – ג"כ הטעם כמו בתותים:

(ה) שהכל – דלא חשיבי לברך עליהן בפה"ע דכמו עץ בעלמא נינהו ולא דמי לתותים שבס"א דחשובין עכ"פ פרי אף שגדילים נמי בסנה דהוא כאילן סרק דהם טובים לאכילה חיים כשהם שוהים הרבה על הסנה ומתבשלין אלא שאין הענף מתקיים משנה לחברתה אבל כאן מיירי בפירות גרועים כגון תפוחים קטנים ואגסים קטנים הגדילים בעצי היער שאינם ראוים לאכילה כשהם חיים וע"כ אינם חשובין בכלל פרי ואפילו בשלם ולכן מברך עליהם שהכל ואגוזים קטנים הנלקטים בעצי היער שהם טובים לאכילה פרי גמור הוא ומברך ע"ז בפה"ע. וכן על [אגרע"ס] ובל"א (קאסטעה"ר בערי"ן) אף שגדילי' על קוצים נהגו העולם לברך בפה"ע אבל על פרי אדום שגדל על קוצים שקורין בל"א (האנפוטין) וכ"ש על המינים שגדל על אטדין וקורין בל"א (שלוים קערשין) ובלשון פולין (פיאניצעס) מברכין שהכל שאינן חשובין וגם שגדילין על אטדין:

(ו) בני אסא – היינו ענבים קטנים שרגילין להמצא בהדסים:

(ז) אלא שהכל – דלא חשיבי והו"ל כפירות שמוציאין אילני סרק:

(ח) שמרקחים אותו – אשמעינן דע"י ריקוח שמרקחין אותו בדבש לא נשתנה ברכתו מאלו אכלו חי דברכתו בפה"א וכדלעיל בסי' ר"ב בסי"ח:

(ט) אותו יבש – ר"ל אף דזנגביל יבש אין מברכין עליו כלל וכבסימן ר"ב סט"ז הכא דע"י ריקוח נעשה ראוי לאכילה חוזר לברכתו הראויה [ואין להקשות מאגוז רך דאיתא שם בסי"ד דאף שנתקן ע"י בישול בדבש מ"מ ברכתו שהכל דהתם הפרי לא הגיע עדיין זמן בישולו משא"כ הכא דהפרי כבר נתבשל אלא שמחמת יבשותו לא היה ראוי לאכילה ולכן מהני כשמרקחו ועושהו ראוי] וה"ה כשמרקחין פלפלין יבשין ג"כ ברכתו בפה"א:

(י) ראוי לאכילה – וכן כשצולין זנגביל ואוכלין אותן לרפואה כיון דחזי לאכילה ע"י כך אבל ציטוו"ר מברך שהכל כיון דעביד לטעמא ולא לאכילה. מרקחת של חזרת (שקורין קריין) ברכתו שהכל אבל מרקחת של (רעטיך) משמע מכמה אחרונים דברכתו בפה"א ואפילו אם עושה מקליפתן ג"כ לא נשתנית הברכה:

(יא) הזנגביל עיקר – ואפילו רקחו עו"ג אין בו משום בשול עו"ג שהרי נאכלין חיין ע"י תערובות צוקע"ר אבל שאר כל מיני פירות או ירקות וכן עלי ורדים כל שאינו ראוי לאכול אותו חי אם בשלן או רקחן נכרי אסורים משום בשול עו"ג:

(יב) שחוקים – היינו אף כשהם שחוקין ונימוחים לגמרי עד שאין ניכר בהם תארן הראשון כלל אפ"ה לא נשתנית ברכתן עי"ז לכו"ע דדרך הבשמים לכתוש באופן זה:

(יג) הבשמים עיקר – היינו אפילו כשהיה צוקע"ר הרוב ומעט בשמים וכעין שנוהגין בינינו לעשיית מאגע"ן פולווע"ר שמערבין צוקע"ר הרבה עם אינגבע"ר כתוש אפ"ה האינגבע"ר עיקר והצוקע"ר טפל להן דאינו בא רק למתקו ואין לברך עליהן:

(יד) צנון וכו' – דאע"ג שסופו להקשות כעץ אם אין תולשו בעתו אפ"ה מברכין עליו בפה"א דנטעי אינשי אדעתא לאוכלו כשהוא רך [גמ'] ועי' בח"א ובנ"א שמצדד דבצנון שלנו שהוא מר [ואין דרך לאכול בלא פת] לא חשיבא כ"כ ומברך עליו שהכל אמנם הגר"ז בסי' ר"ה מוכיח מהח"י דמ"מ מברך עליו בפה"א:

בחורף. עבה"ט ומ"ש ואותן האדומים הנמצאים כו' והן אותם הנמצאים במדינתינו שקורין קאלינ"ס ובפ"מ מחמיר בזה שיברך על פרי אחר בפה"ע תחלה וגם ישתה מים ויברך שהכל ע"ש והיינו משום דקשיא ליה מזיתים וענבים וצוקר לדעת הטור ע"ש. וע' ביד אפרים בפי' המג"א ובן עיקר שאין לברך רק שהכל ויצא בזה. אם לא שבלא"ה רוצה לאכול הפרי ולשתות מים אבל א"צ לעשות כן במכוון:

סרק עבה"ט ובבר"י כ' בשם האר"י לברך בפה"ע וכן עמא דבר:

הזנגביל עבה"ט וע' בלקוטי פר"ח שיש לדון בזה מדין תומי וכרתי כו' וע' בי"א מזה וע' בעמק ברכה דמרקחת וזנגביל וכיוצא היינו כשמרקחין חתיכות ממנו אבל אם הוא מעוך וכתות עד שאינו ניכר מה הוא אע"פ שיודע שהוא זנגביל מברך שהכל וע' סי' ר"ד סעיף י"א וע' בע"ת דמרקחת חזרת שקורין קריין מברך בפה"א ובא"ר כ' דמברך שהכל וע' בי"א שעיקר כא"ר:

הבשמי' עיקר עבה"ט וע' במשבצות זהב כ' דאותן שמרקחין נוא"ט שומשמין עם אגוזים מעורבים בתוכם אפשר דהולכים אחר הרוב דחוץ ממיני דגן הולכים אחר הרוב ומה שמדבקין בקמח השומשמין כל לדבק בטל הוא ע"ש. ונראה שאם שניהם שוים ויש לספק איזה עיקר מברך בפה"א דאפילו על דבר שברכתו בפה"ע יצא בדיעבד סי' ר"ו:

(בש"ע סעיף ח) צנון מברך עליו בפה"א ואע"פ שסופו להקשות וכ' בע"ת דאם נתקשה אין מברכין עליו דעץ בעלמא הוא ע"ש ונראה דמיירי בענין שנתקשה הרבה עד שרוב בני אדם אין אוכלין מחמת קשיותו והאוכל בטלה דעתו כו' וזה פשוט. וע' במשבצות זהב דמרקחת קליפה עבה של צנון בדבש מברך בפה"א דלא דמי לקליפת מרנצי"ן דקליפה של צנון הוא משובח ע"ש. ונראה דמ"מ אם מרקח צנון שנתקשה הרבה אין לברך רק שהכל:

שמוציאין אילני סרק. ב"י כ"כ בשם ש"ל והטעם דלא חשיבי לברוכי בפה"ע וכ"כ בתשו' הגאונים הלכך בני אסא (פי' הענבים הגדלים בהדס) אע"ג דבשלן והוין כפירות לא מברכין עליהו אלא שהכל דתני' ד' מינים שבלולב ב' עושין פירות וב' אין עושין פירות וכיון דאמרי' הדס וערבה אינם עושים פירות ש"מ דפירות בני אסא לאו פירא נינהו עכ"ל ואיני מבין דברים אלו דהא קרא כתיב כתפוח בעצי היער כו' ומסיים ופריו מתוק לחכי ש"מ דתפוח הגדל בעצי היער קרוי פירא וזה היה אפשר לתרץ דעל מין הגדל בעצי סרק ולא בגינה קאמר דמברכין שהכל אבל מין הגדל בגן כגון תפוחים מיקרי שפיר פירא דאפי' בעצי סרק אלא דקשה הא בתותים שבסנה אמר בס"א דמברכין בפה"א ובב"י מביא בשם ר"י דאפי' בפה"ע מברכין עלייהו דשפיר מיקרי עץ ואין לך אילן סרק טפי מן עץ של סנה שכולו קוצים. ונ"ל דלא אמר כאן אלא במינים גרועים הרגילים להיות בעץ היער כגון תפוחים קטנים ואגסים קטנים וה"ה בני אסא שהם אינם ראוים לאכילה כשהם חיים אין לברך עליהם אלא שהכל אפי' אם בשלם אבל תותים כשהם שוהים הרבה על הסנה ומתבשלים הם טובים לאכלם חיים והנה בכל יום אנו מברכים בפה"ע על אגוזים קטנים הנלקטים מעצי יער כנלע"ד:

בשמים שחוקים כו'. בטור כ"כ בשם מהר"מ דנ"ל דזהו כמו הומלת' והיינו מה דאמרינן בגמ' הומלת' דאתי מבי הנדואה בפה"א וב"י מביא בשם רש"י שהם בשמים כתושים בדבש ומשמע בגמ' שהוא זנגביל מרוקח עכ"ל וא"כ קשה מאי חדושיה דמהר"מ ונ"ל דהומלת' היא מפוטמת בדבש אבל אינו הרבה כ"כ בעין אלא שנבלע הדבש בבשמים וע"כ פשיטא דהבשמים עיקר אבל מהר"מ מיירי שסוק"ר מעורב ביניהם והוא הרבה בעין לפנינו כעין שנוהגין בינינו שמערבין צוק"ר עם אינגב"ר כתוש ויש שם צוק"ר הרבה כמו האינגב"ר וס"ד לברך כמו על הצוק"ר כיון שהצוק"ר ראוי טפי לאכילה מהאינגב"ר קמ"ל דאפ"ה מיקרי הצוק"ר טפל לגבי האינגב"ר ומברך על האינגב"ר בפה"א ופוטר הצוקר כנ"ל וב"י תי' ע"ז בדוחק:

צנון וכו'. דס"ד כיון שסופו להקשות כעץ אם אין תולשו בעתו אפ"ה מברכין עליו בפה"א דנטעי אינשי אדעתא דפוגל' פי' לאוכלו כשהוא רך ושמו פוגל' ועבסי' ר"ד ס"א:

במג"א סק"א כמ"ש ס"ח וסט"ו כו' ולא דמי לשמן זית דמברך בפה"ע דהתם הזית בעצמו פרי הראוי לאכילה הלכך שם פרי עליו ושייך לברך עליו בפה"ע והלכך אף כשנסחט השמן ממנו כיון דאשתנית לעלויא ולית ליה עלויא אחרינא ואדעתא דהכי נטעי ליה מברך בפה"ע משא"כ כאן אף דנטעי ליה אדעתא דהכי מ"מ מעולם לא חל עליו שם פרי כלל כי עיקרו אינו רק למשקה היוצא ממנו וכמו המוצץ קני' מתוקים בסעיף ט"ו ואפשר שגם הטור שהביא הט"ז בס"ק י"ג לענין הצוקר מודה בעומד למשקין רק דהתם כיון שהיה סובר שעיקרו עשוי להוציא המים להקפותן ולכן אין דינו כמשקה כ"א כפרי העומד לאוכלין ואנו דנין אותו על שם סופו ולכך באמת הקשה עליו הכ"מ שבאמת אין עיקרו לכך ומוכרין אותו למצות מימיהם וא"כ הוי כשאר מי פירות שאין מברכין עליהם בפה"ע ולא אמרינן דהוי חלק מהפרי אלא ע"כ שאין ראוי לברך שם פרי על משקה הלכך אף שמקפיא אותם אח"כ ל"מ ואפשר לפי הטעם שכ' הרא"ש משום שאין טעם הפרי עצמו כמ"ש בט"ז ס"ק ט' א"כ בפרי שתחלת למשקה כקנים מתוקים ל"ש זה. ומ"מ נראה דהרא"ש לא קאמר אלא היכא שהפרי עומד לאכילה אפ"ה לא יברך על המשקה היוצא ממנו מטעם זה אבל היכא שלא בא מעולם בתורת אכילה בלא"ה אין שם פרי עליו:

ס"ק ד' ובגמ' קאי הקושיא מברכה כו'. עיין בפמ"א ח"ב סי' ס"ב שהבין שמ"ש המג"א בזה הם דברי תר"י ולכן כ' מה שכ' וגם במח"ב נעלם ממנו שדעת התוס' לפרש רטיבא היינו הומלת' וכמ"ש בל"ח גם מ"ש שם לתרץ דקושית הש"ס נמי אברכה כיון דנאכל כמות שהוא חי כו'. לדבריו אין הכרח מנאכל כמות שהוא חי דשמא טעמא דשרי משום בש"ג לפי שנאכל ע"י פת ואמנם מ"ש המג"א דאל"כ דג מליח ליתסר כו' כתבתי בקונטרסי הנ"ל לתמוה ע"ז. דלכאורה הוא ראיה לסתור דדג שלא נמלח תחלה ונתבשל ע"י עכו"ם יש בו משום בישולי גוים אע"פ שראוי לאוכלו חי ע"י מלח רק בדג מליח שכבר הכשירו לאכילה. מה לי שראוי לאוכלו בפ"ע או שהוכשר ע"י ד"א אבל כשעתה אינו ראוי לאכילה רק שהיה יכול להכשירו ע"י ד"א והוא בשלו זו לא שמענו שלא יהא בו משום בש"ג הואיל והיה יכול להכשירו בלא בישול וכמה דברים מצינו שאסורים משום בש"ג אף שהיה יכול לתקנם ע"י ד"א. ומה שהביא לא ידעתי היכן הוא מוזכר שחומץ שבישלו עכו"ם מותר אך בשמן אמרינן ע"ז שמותר משום שנאכל כמות שהוא חי ובברכות מבואר דהיינו ע"י פת או אניגרון כמש"ל אך באמת אין ראיה דהשמן אין הבישול מעלה ומוריד בו לענין הכשר אכילה כלל וכמו שקודם בישול היה צריך פת או אניגרון כן אחר הבישול וכמו כן י"ל בחומץ אבל אם הבישול מכשיר לאכילה מה שלא היה ראוי קודם י"ל דלא מהני מה שיש לו תיקון ע"י ד"א וע"ש שהבאתי דברי הש"ג בזנגביל דוקא רטוב כו' ושם כ' בענין מרקחת קריי"ן שהעיקר כא"ר לברך שהכל ולא מטעמיה אלא מטעם דמעיקרא נטעי לי' ע"ד טיבול ולא ע"ד רקוח ע"ש: