שולחן ערוך, אורח חיים רי״ט: ברכת הודאת היחיד. ובו ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

ברכת הודאת היחיד. ובו ט סעיפים:
ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדברות כשיגיעו ליישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא וסימנך וכל החיי"ם יודוך סלה "חולה "יסורין "ים "מדבר:

ומה מברך בא"י אמ"ה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב והשומעים אומרים מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה:

צריך לברך ברכה זו בפני י' ותרי מינייהו רבנן דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא וטוב לחזור ולברך בפני י' בלא הזכרת שם ומלכות:

אם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן וענה אמן יצא: הגה ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע"פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה: (טור)

אם בירך אחד הגומל לעצמו ונתכוין להוציא את חבירו ושמע חבירו וכוון לצאת יצא אפילו בלא עניית אמן: (כיון שהמברך גם כן חייב יצא האחר בלא עניית אמן) (טור):

אם איחר יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה ונכון שלא לאחר שלשה ימים:

באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים ובספרד נוהגים לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפי' בפחות מפרסה:

בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל אלא כל שעלה למטה וירד מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי' מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון אין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע: הגה ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל (טור בשם הראב"ד והר"ר יוסף וכן נוהגין באשכנז):

הני ארבעה לאו דוקא דה"ה למי שנעשה לו נס כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו או שעמד עליו בעיר אריה לטרפו או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכל כיוצא בזה כלם צריכים לברך הגומל:

ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות:

אם בירך אחר כו'. בן לאביו ותלמיד לרבו יכולין לברך ברכה זו אבל לא אדם אחר אף ע"פ שהחולה חביב עליו כגופו (ב"י הרר"י רשב"א ור"ת):

ונכון שלא כו'. דעד ג' ימים מברך אמנם לא כתבו מאימתי מברך ונראה שאין לברך עד שיצא מהצר' לגמרי וכן בחולה עד שיחזור לבוריו לגמרי וכמו שכ' במכילתא ע"פ והתהלך בחוץ וכן פירש"י הרי כל זמן שאינו הולך על בוריו עדיין הוא בספק סכנה וא"כ לענין ברכת הגומל אין הטובה שלימה כ"ז שלא נגמרה ואולי במה שתקנו לומר גמלני כל טוב שפי' הטוב הוא כולה ולא רובה וכן אמרו חז"ל למה לא נאמר כי טוב ביום שני לפי שלא נגמר כו' הרי שלשון טוב מורה על טובה שלימה שנגמרה בטובה ובמלואה (אמ"ז בשם מהר"ש במהרר"ל ז"ל):

להודות. מי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ"א ברכה אחת לכולן פרי הארץ סי' ז'. ועיין בתשובת קול בן לוי סי' א'. קטן פחות מבן י"ג שנים א"צ להודות דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא רמ"מ (ס"ד) [סי"ד] מ"א. מה שאין האשה מברכת ברכת ההודאה מפני שצריך לאודויי בפני עשרה ולאו אורח ארעא דכל כבודה בת מלך פנימה הלק"ט ח"ב סי' קס"א. וכנה"ג הסכים שיברכו בבה"כ שלהם ושישמעו האנשים מב"ה או לפחות בפני נשים ואיש א' ע"ש:

חבוש. על עסקי נפשות:

שגמלך. ואם לא אמרו אינו מעכב. טוב לברך מעומד רמב"ם עיין ע"ת. כתב כנה"ג בשם הרשב"ץ דיכול לברך אפי' ביום דליכא ס"ת אם מתאחר יותר מג' ימים דהיינו אם יצא ביום ב' יברך בפני י' בלא ס"ת ולא ימתין עד יום ה' עיין ס"ו:

בפני עשרה. עם בעל הנס הלק"ט ח"א סי' רע"א. וכ"כ בס' מקראי קדש דף נ"ג. אבל הראנ"ח כתב דבעינן עשרה חוץ מן בעל הנס. יד אהרן:

רבנן. צ"ל דתנו הלכתא. מ"א:

אחר. והאחר רשאי לברך אפי' בפחות מיו"ד ואם החולה יצא בברכתו בפחות מיו"ד יש פלוגתא כמ"ש סעיף ג':

מלכא. בר"י כתב בריך רחמנא אלהנא מלכא כו':

ששמח בה. משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום אין לומר כן בשם ומלכות וב"י כתב שיש נוהגים אם נשיהם יולדות עומדות שבעליהם מברכין הגומל אלא דהרשב"א כתב דדוקא על רבו שייך זה ולא על אחר אוהבו ומסיק דאין לברך. ועל אביו ועל רבו מותר לכ"ע לברך על רפואתו דבזה גם הרשב"א מודה. ונ"ל לכאורה שאז לא יאמר הגומל לחייבים דבזה פוגם כבוד אביו או רבו דאע"פ שהמודה בעצמו אומר כן מ"מ אחר לא יאמר כן עליו עיין ט"ז:

ג' ימים. ובדיעבד עד ה' ימים מברך עיין עטרת זקנים:

כלל. וה"ה בחולה שמוטל במטה יותר מג' ימים דהא צריך לבקש רחמים מאחרים כדאמר רבא טרוקי גלי ט"ז. ואין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי וכן בחולה עד שיחזור לבוריו לגמרי. עטרת זקנים:

הגומל. וכשיגיע למקום שנעשה בו הנס מברך שעשה לי נס במקום הזה כמ"ש סי' רי"ח:

ומלכות. ועכשיו נהגו לברך כל מי שנעשה לו נס וכ"ש אם באו עליו לסטים וניצול. ט"ז ומ"א:

ברכות נ"ד

שם לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש

שם

תוס' שם והמרדכי

שם בתו' וא"ח

טור מלישנא דגמרא

ר' יונה

שם בגמרא

טור

שם

לדעת הא"ח בשם הרמב"ן מהא דעירובין ס"ה

טור

הרמב"ן והרד"א

שם לדעת בה"ג

טור בשם הירושלמי ולגיר' שמצא הב"י

שבת נ"ב

תשו' הריב"ש:

הרד"א בשם רבי גרשון וא"ח בשם י"א ובשם ר' שם טוב כל בו בשם התו'

ס"א וסימנך כו'. טור:

ס"ב ומה כו'. כגי' הרי"ף וש"פ אלא שגי' הרי"ף גומל אבל גי' הרמב"ם הגומל:

והשומעים. כו'. רמב"ם וטור:

ס"ג תרי כו'. הרי"ף ורמב"ם ודלא כתוס' ורא"ש שכ' לחומרא כר"א וכשיטת הרי"ף דכ"מ שאמרו קשיא אינו נסתר הדין ועוד מדאמרינן שם והא אמר אביי כו' ש"מ דאין צריך רק עשרה:

ואם לא כו'. מרדכי וכ"ה בתוס' וט"ס שם בתוס' ואזלי לשיטתם שפ' כר"א וס"ל הא דפריך גמ' מאביי ולא פריך מהא דר"א משום דלא מעכבי:

ונהגו. שם ושם:

י"א שיצא. טור מדקא' צריך מ' לכתחילה וערש"י ט"ו א' ד"ה אלא. וכל צריך כו':

וי"א כו'. מדפריך והאמר אביי כו' והא דדייק הטור צריך אינו מוכרח כמש"ש ב' ה"א צריך כו' ובערובין מ"ח א' ויומא ס א ב' וש"מ:

ס"ד אם בירך כו'. טור ונלמד מהא דלמטה וכן כי':

מלכא כו'. רא"ש כר' יוחנן ועתוס' שם ד"ה פטרתון כו':

ואין כו'. קמ"ל אע"ג דלא הוי עשרה ולא נפטר זה וכמ"ש תר"י שא"צ י' לדידיה וזהו שפריך בגמ' והא אביי בעי כו' ועמ"א:

ס"ה אם כו'. טור בשם הרא"ש דמה שפריך שם והא איהו כו' היינו משום שהמברך לא נתחייב בברכה זו אבל בלא"ה הא אמרי' שמע ולא ענה יצא וכמ"ש בסי' רי"ג ס"ב:

ס"ז באשכנז כו'. רא"ש וטור:

ובספרד כו'. רד"א וכן דעת הרמב"ן וכמ"ש בירושלמי גבי תפלת הדרך ר"ש בר בא בשם ר' חנינא כל הדרכים בחזקת סכנה ר' ינאי כד הוי אזיל לגבי אכסניא הוה מפקי גו ביתיה כו' והרא"ש חולק וכ' דזה לא נאמר רק לענין תפלת הדרך:

ומיהו כו'. כמו בתפלת הדרך:

ואם כו'. עט"ז דה"ה בתפלת הדרך:

ס"ח בכל כו'. כמ"ש בירושלמי שם ר' חנינא בריה דר' אבהו בשם ריב"ל כל החולים בחזקת סכנה וע' בתה"א:

ואין הפרש כו'. עמ"א וכ"כ שם:

וי"א כו'. תוס' שם והרא"ש ובפלוגתא הנ"ל דס"ז:

ס"ט הני כו'. שהרי סכנות מדברות הוא מפני אריה וגנבי. שם:

וי"א כו'. מדנקט הני דוקא וס' הראשונה ס"ל דנקט הני מפני שהן מצויין יותר ברוב:

יורדי הים – אי דוקא ים או ה"ה נהר שמהלכין בו באניות או בדוברות עצים כמו שדרך בנהרות הגדולים נראה לכאורה דתליא במנהג ספרד ואשכנז המבואר לקמן במחבר ס"ז דלמ"ד התם אפילו בסתם דרכים נמי מברכין כמו כן ה"ה הכא לא גרע נהר גדול מסתם דרכים אכן לפי מנהג אשכנז דבדרך אין מברכין אפשר ה"ה גם גבי נהר אין מברכין דלא שכיחא סכנתא כמו גבי ים גמור כנ"ל. ודע עוד דפשוט דלכו"ע בין בים ובין במדבר מברכין אפילו לא קרה לו שום סכנה כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה וכה"ג או הלך במדבר ולא תעה בדרך ולא חסר לו מים וכה"ג אפ"ה תקינו רבנן לברך ואע"ג דבקרא כתיב תעו במדבר בישימון וכו' וכמו כן גבי יורדי הים ויאמר ויעמד רוח סערה וגו' לאו דוקא שקרה לו אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה:

חבוש – עיין מ"ש במ"ב בשם המג"א דמיירי בחבוש על עסקי נפשות ונראה מדבריו בזה דגם חבוש אינו מחויב להודות אלא מחמת שהוא בסכנה מחמת חיבושו ולהכי בחבוש מחמת ממון שתובעים ממנו שבודאי עכ"פ לא יבא הדבר לידי סכנת נפשות שאפי' אם לא ישיג ידו לשלם ג"כ לא יהרגו אותו לפיכך אין מברכין משא"כ בחבוש מחמת שיש עליו עלילת נפשות א"כ הרי הוא עומד בסכנה שמא יגמר דינו ליהרג וכיוצא ולהכי מברך ולפי טעם זה גם בחבוש מחמת נפשות דמברכין לכאורה הוא דוקא בחבוש שנחבש עד שיגמר דינו דאז עומד בסכנה דהא אינו יודע אם יצא דינו לשבט או לחסד ואז אם יצא חייב לברך משא"כ בנגמר דינו שישב בבית האסורים כמו במדינות אלה שישיבת בית האסורים בעצמה הוא עונש אפי' היה עלילה של נפשות אפ"ה כשיצא מבית האסורים אינו מברך דהא לא הוי שום סכנה מאחר שידוע שזה הוא כל עונשו [אם לא שהישיבה גופא הוא סכנה כמו שידוע שיש בתי אסורים על פשעים גדולים שהישיבה בהם זמן מרובה הוא סכנת נפשות ובודאי צריך לברך כשיצא משם] ואולם יש לדחות דחייב להודות ולברך להש"י על שלא נגמר דינו מתחלה רק לישיבת בית האסורים בלבד ולא לעונש נפשות. והנה הא"ר וברכ"י ועוד אחרונים חלקו עליו והוכיחו מהרבה ראשונים דאפי' חבוש מחמת ממון ולא היה שום סכנה ג"כ מברך כיון דעכ"פ היה כלוא ולא היה מושל בנפשו ויש אחרונים שכתבו שגם מג"א לא כתב דבריו אלא לפי מנהג אשכנז המובא בס"ז ובס"ח דדוקא בדרך שיש בה סכנה או בחולי שבחלל הגוף משא"כ למנהג ספרד דאפילו בחולי כל דהו או בדרך סתם נמי מברכין ה"ה הכא גבי חבוש אפי' על עסקי ממון והני קדמונים הם בעלי שיטה זו של מנהג ספרד אלא דבאמת מסתימת מג"א נראה דאפילו למנהג ספרד בעינן דוקא חבוש מחמת נפשות ועוד ראיה דהא המגן אברהם בעצמו נטה בס"ק ח' לדעת המחבר דאפי' בלא מכה של חלל נמי וא"כ איך סתם הכא בסתם דדוקא מחמת נפשות. ונראה דדעת מג"א הוא דהני קדמונים שמביא הברכ"י הולכים בשיטת הערוך דאפי' במיחוש כל דהו נמי מברכין ולפ"ז ה"ה בחבוש מחמת ממון כיון שהוא עכ"פ כלוא ואינו יכול לצאת כחפצו די להתחייב בברכה משא"כ להמחבר בס"ח שלא אחז לגמרי בשיטת הערוך אלא הצריך עכ"פ שעלה למטה ומטעם כיון שעלה למטה אע"פ שאינו מסוכן לע"ע מ"מ יקרה פעמים רבות מכיון שנפל למשכב מתגבר עליו החולי ובא לידי סכנה ובזה חייב להודות וכמו שכתב באמת המחבר סברא זו במה שמסיים ודמי להעלוהו לגרדום לידון שאינו יודע איך יצא דינו וא"כ לפי שיטה זו בחבוש מחמת נפשות שעכ"פ יעלוהו לגרדום חייב לברך משא"כ בחבוש מחמת ממון שלעולם לא יעלוהו לגרדום לדונו מחמת שאין לו מה לפרוע אינו חייב לברך. ומ"מ אפי' יהיבנא לדבריהם לדחות דברי מג"א אינו אלא למנהג ספרד ולפי סתימת המחבר בס"ח משא"כ לדעת רמ"א ולמנהג אשכנז ולמי שנוהג כן בודאי צדקו דברי המג"א דבמקום שאין סכנה אין מברכין ומה איכפת לן במה שאינו שולט בנפשו [אם לא במקום דגם בחבוש על עסקי ממון אינו בטוח לגמרי מסכנה וכמו דמשמע מלשון הר"י] ותמיה על א"ר שלא נחית לזה. ודע עוד דאף לדברי החולקים אמג"א ולשיטתם אם דנוהו לישב בבית האסורים בודאי חייב לברך כשיצא אח"כ אף שלא היה לו סכנה כלל מ"מ נראה דכ"ז כשיושב עכ"פ בבית האסורים גמור ומשך איזה זמן אבל לא בשדנוהו לישב יום או יומים בבית השוטרים כמו שנהוג בזמנינו על חטאים קלים נגד חוקי הממשלה יר"ה דבזה לכ"ע אין מברכין דליכא הכא שום סכנה וגם לא שייך כ"כ טעמא דר"י מיגאש שהביא הברכ"י משום דאינו שולט בנפשו ואין זה כלל מענינא דקרא דכתיב ביה יושבי חשך וצלמות וגו' ויכנע בעמל לבם וגו' וכשלו ואין עוזר וגו' וגדולה מזו מצאתי לאחד שכתב שחבוש מברך דוקא בשהיה כבול בכבלי ברזל ואף שלדינא לא נראה כן דכפי הנראה נמשך אחר לשון המקרא דכתיב אסירי עני וברזל וכבר כתבנו לעיל בביאור הלכה דלא בעינן דומיא דקרא ואפי' בלא תעו במדבר או לא עמד רוח סערה ג"כ מברך וה"ה בזה וכן משמע משאר פוסקים שלא הזכירו תנאי זה אבל עכ"פ ביושב יום או יומים בודאי אינו כלל מענינא דקרא ואין לברך:

ותרי מינייהו רבנן – עיין פמ"ג שמגמגם בדברי המחבר שהשמיט דעת התוס' דבעינן תרי רבנן לבד העשרה מאחר שהרי"ף והרמב"ם מסכימים ג"כ לשיטה זו ובאמת נמשך בשגגה אחר דברי הב"י וכבר כתב הפרישה שט"ס הוא בב"י ואדרבה הרי"ף קיים בשיטת הרמב"ם דס"ל להיפך מהתוס' וכן באשכול ובהלכות ראבי"ה [שיצא עתה לאור] העתיק ג"כ הכי ומצאתי שכבר העיר בזה המפרש לחידושי הרא"ה ע"ש ובעיקר הדבר אין תמיה כלל עליהם דידוע דכמה ראשונים סוברים דכל היכי דלא אסיק הגמרא בתיובתא לא נדחה דינא דאמורא [והתוס' אפשר דקיימי בשיטת הרשב"ם פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ב ע"ב) בד"ה קשיא דלא סבר לה כהראשונים הנ"ל אח"כ מצאתי שהגר"א העיר כל זה] וי"ל גם בעניננו דמר זוטרא סובר דאין סברא להצריך ב' לבד העשרה דהיכן מצינו בכל התורה להצריך מספר י"ב אנשים ובודאי הני ב' מתוך עשרה הם. ודע עוד דלשון התוס' בזה כפי מה שהוא לפנינו הוא מקוצר ביותר ועיין באחרונים שנדחקו בהבנתו ובתוס' רבינו יהודה הלשון מבורר ביותר וז"ל אימא בי עשרה ותרי רבנן קשיא וכיון דלא איפשטא לן עבדינא לחומרא ואי ליכא יברך אפילו ליכא תרי רבנן עכ"ל ומפורש הוא ששני דברים הם והגר"א בביאורו כוון ג"כ לזה מדעתו הרחבה עי"ש:

לא שכיחי רבנן וכו' – עיין בביאור הגר"א דמשמע מניה דלדעת המחבר דפסק מתחלה דאין צריך כ"א עשרה ליכא מקור לדין זה [וכן בחמד משה פקפק בזה עי"ש] ומ"מ למעשה נראה כפסק המחבר ואפשר דאף הגר"א מודה בזה דהוא לא לעיכובא דהמעיין בבה"ג יראה שלא העתיק כלל מימרא דמר זוטרא דבעינן תרי רבנן ואפשר דס"ל דמאחר דרב אשי מותיב עלה קושיא אחר קושיא מסתמא לא חש לה כלל וס"ל דמדאמוראי קמאי כרב יהודה ואביי לא הזכירו זה כלל ס"ל דקרא אורחא דמלתא נקט דמהדר אחרי זקנים כדי שיברכו אותו וכדכתב הרמב"ם דהשומעים אומרים מי שגמלך וכו' אבל לא דדינא הכי וכמו בברכת חתנים לר"נ דיליף [כתובות ז'] מויקח בועז עשרה אנשים מזקני וגו' ודאי זקנים לאו דוקא ולא לקחם אלא כדי שיברכו אותו וכמו שמבואר שם באמת בקרא דברכו אותו [וע"כ צ"ל כן לר"נ דלא ס"ל כאידך דלקח זקנים למדרש עמוני וכו' עי"ש היטב] כמו כן הכא וכן בנוסחת הרי"ף שהיה לפני רבינו ירוחם לא הביא ג"כ הא דמר זוטרא וכן הרא"ה בהלכותיו כתב דהרי"ף לא הביא הא דמר זוטרא וכתב ע"ז ומשמע משום דבגמרא מקשינן עליה אימא וכו' עי"ש וכן כתב אחריו בשיטה מקובצת עי"ש וכמו שכתבנו ג"כ בטעם דבה"ג ולכן אף שפסקינן דבעינן תרי רבנן אעפ"כ אי לא שכיחי רבנן מסתברא שאינו מעכב מאחר שבה"ג והרי"ף [לפי גירסת הרא"ה והרי"ו] לא העתיקו כלל מימרא זו:

וי"א שלא יצא – עיין בטור דהביא ראיה מדקאמר אביי בלשון צריך משמע דהוא רק למצוה בעלמא ובבה"ג משמע דחיובא יש בזה ע"ש אמנם הרא"ה דעתו בהלכותיו כהטור ע"ש. ודע דמדברי המחצית השקל ברי"ש הסימן משמע דלדעה אחרונה אם מברך בלא עשרה הוי ברכה לבטלה דלא נתקנה כלל בלא עשרה וא"כ לדבריו כיון שהמחבר לא הכריע בפלוגתא זו א"כ ממילא אינו רשאי לברך בלא עשרה אבל דעת רע"א בחידושיו דאפילו לדעה אחרונה אינו אסור לברך בלא עשרה דרך שבח והודאה דלא גרע מאדם דעלמא שמברך על חבירו ברכה זו אע"ג דלא נתחייב כלל וכמ"ש בהג"ה בס"ד וכ"ש איהו גופיה אלא דאם יזדמנו לו אח"כ עשרה צריך לברך עוד הפעם דרך חובה לדעה אחרונה ואמנם לכתחלה יש ליזהר שלא לברך בלא עשרה אפילו דרך שבח והודאה דאם יזדמן לו אח"כ עשרה לא יוכל לברך פעם שני דרך חובה דשמא קי"ל כדעה ראשונה וכבר יצא ע"ש [אכן אם כוון בהדיא שלא לצאת בהברכה אפשר דלכו"ע יכול לחזור ולברך דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה היינו בסתמא אבל לא בכוון בהדיא שלא לצאת ועיין]:

וענה אמן – עיין מ"ב ואע"ג דבכל מקום קי"ל דשומע כעונה ואפילו בלא ענה אמן וכדמבואר בסי' רי"ג שאני הכא דהמברך ג"כ לא נתחייב בברכה זו אלא שמברך דרך שבח ותהלה על הצלת חבירו משו"ה כל שלא ענה אמן לא יצא [טור בשם הרא"ש] אבל כ"ז הוא רק לשיטתו דמותר לברך דרך שבח ותהלה אהצלת חבירו אף שלא נתחייב בזה ועיין לקמיה בבה"ל בד"ה ואין וכו' ובשמק"ו כתב סברא אחרת דכיון דהמברך אינו מכוין אותו להוציאו להכי בעינן עכ"פ שיענה אמן תוך כדי דיבור של המברך ע"ש. והנה לפי סברא זו לכאורה בכל מקום נמי אם ענה אמן לא בעינן שיכוין להוציאו ובאמת זה אינו עיין בסוף סימן רי"ג ואפשר דהכא עדיף טפי משום דלא אפשר לכוין להוציאו בנוסח זה וכמו שכתבנו בשה"צ עי"ש ובחידושי רבי עקיבא איגר כתב טעם אחר דהכא לא שייך שומע כעונה דהא אפילו יאמר בהדיא בעצמו ברכה בלשון זה לא יועיל דהא הברכה נאמרה לנוכח הניצול ואינה שייכה רק לאדם נכרי המודה על טובת חבירו ולזה בעינן שיענה אמן על ברכת חבירו אם כן עכ"פ מודה הוא גם כן לה' על שגמלו טוב אבל בלא זה לא מהני כלל והוא נכון מאד:

ואין זה ברכה לבטלה – וכן הסכים מגן אברהם וכתב שכן נראה גם דעת המחבר שסתם בזה ודלא כמ"ש בב"י שיש לגעור במי שמברך ברכת הגומל על חבירו אבל בא"ר כתב שהעיקר הוא כדברי הב"י שזולת בן או תלמיד אינם רשאים לברך וכן כתב בע"ת שכן דעת רוב הפוסקים עיי"ש. וכן נראה דבאמת דברי הג"ה שהם דברי הטור בשם הרא"ש מוקשים דהיכן מצינו ברכות שאינו מחויב כלל ואפ"ה רשאי לברך ואף דאמרו על ברכת שהחיינו שהיא רשות ג"כ אין הכוונה רשות גמור אלא דלאו חיובא כ"כ אבל מצוה לברך יש בזה. ועוד דמה בין ברכה זו לברכת הנס דבסימן רי"ח ובכל הסימן שם חקרו על איזה דבר רשאי לברך ועל איזה דבר אינו רשאי לברך עד שנפסק דגם בנס הנעשה לשבטים אינו רשאי לברך אא"כ רוב ישראל ולא נחת שם שום פוסק לאמר דעכ"פ גם בלא חיוב רשאי לברך דשמח בהצלת אלפים מישראל וע"כ דלא ס"ל כסברת הטור ולא ברכו רב חנן ורבנן ארב יהודה אלא מפני שהיה רבם וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א והרא"ה בראש הסוגיא ומשום שברב ג"כ מחוייב לברך ברכת הנס ואף שהרא"ה בסוף הסוגיא כתב סברא אחרת דעל מי ששמח בו צריך לברך ברכת הגומל עי"ש אמנם הוא עצמו כתב ג"כ דעל כל מי ששמח בו רשאי ג"כ לברך ברכת הנס ולא הצריכו אב או רב אלא דוקא בהגיע למקום שנעשה בו הנס ולא בשראה אותו גופא וא"כ לדידן דלא פסקינן כן בסימן רי"ח ס"ו בהג"ה ולא עדיפא ממקום הנס דבעינן דוקא אביו או רבו או רוב ישראל וכמ"ש שם א"כ גם ברכת הגומל אין לנו לפסוק כשיטה זו אלא דוקא באביו ורבו וכה"ג דאין סברא להעדיף ברכת הגומל מברכת שעשה נסים דנתקן על נס וע"כ נראה דבלא אביו ורבו אינו נכון לברך אפילו באב על בנו וכדומה [ועיין מה שכתב בשע"ת בשם הברכ"י ואולי דטעמו כדכתיבנא] ועיין בא"ר סקי"ב שדעתו לסמוך אדברי הג"ה בבעל על אשתו משום דאשתו כגופו עי"ש וגם זה צ"ע דכי היכי דבברכת על הנסים אינו מברך בעל על אשתו וכמו שכתבנו בסי' רי"ח כמו כן ה"ה הכא אבל על אביו ורבו מסתברא דצריך לברך הגומל כמו דצריך לברך אניסו וכמעשה דרב חנא בגדתאה המובא בגמ' שבירך ארב יהודה רבו. והנה ראיתי בספר א"ר שהביא בשם הרמב"ן דברכת הגומל גריעא דגם באביו ורבו אינו אלא רשות דברכת רפואה עליה דידיה רמיא ולא אאחרים [ר"ל דזה הוי כמו שאר צרכי בני האדם שמברך האדם ע"ז בבוקר בכל יום כמו מלביש ערומים ומתיר אסורים וכה"ג היתכן שתלמידו או בנו יצטרך לברך על שיש לאביו מלבוש וכה"ג משא"כ בנעשה לו נס גמור צריך בנו ותלמידו לברך ע"ז] ואף דלא מצינו בשאר ברכות שירשו חכמים לברך במקום שאינו חייב לזה אפשר משום דכשנעשה לו נס גמור לאביו ורבו יש חיובא לברך ע"ז להכי הרשוהו גם בזה לברך ע"ז. וברמב"ם השמיט לגמרי עובדא דרב חנא וצ"ע בטעמו:

כגון מכה של חלל – עיין מש"כ במ"ב לענין חולי קדחת והנה עיקר דינא הובא באליה רבה בשם מהרי"ל דעל חולי של קדחת צריך לברך אך סתם בזה איזה קדחת ונ"ל דתלוי בזה אם סובר כהמחבר אפילו בקדחת החולפת (שקורין פיבער) נמי מברך ואם כדעת הרמ"א אינו מברך אלא באישתא צמירתא (שקורין שוידערין) וכמו שכתב הט"ז בסימן שכ"ח והוא פשוט. ודע דהט"ז כתב על דעת רמ"א דה"ה אם מוטל במטה יותר מג' ימים והעתיקוהו האחרונים ואמת הוא ששיעור זה נזכר ביורה דעה הל' ביקור חולים עיין שם בסי' של"ה לענין ביקור שרחוקים אינם מבקרים אלא עד לאחר ג' ימים ועיי"ש בביאור הגר"א שאז מקרי שכיב מרע אבל כ"ז אינו ענין לכאן שהרי לדברי הרמ"א הוא דוקא במכה של חלל וכה"ג וא"כ כמו דלענין לחלל עליו השבת בסי' שכ"ח לא נזכר שם כלל שיעור זה דחולה ג' ימים אלא דל"ש רק תלוי הדבר אם הוא מכה בחלל הגוף או קדחת של אישתא צמירתא וכה"ג היכא דהרופאים אומרים שהוא מסוכן כמו כן הכא ואם יש מקום לסברתו הוא רק לשיטת המחבר שכל שחלה אע"פ שאין בו סכנה אעפ"כ דומה למי שהעלוהו לגרדום ע"ז אפשר לומר דכ"ז דוקא בחולה ג' ימים דאז צריך לבקשת רחמים ולא קודם לזה אך באמת ממחבר משמע דבכל גווני צריך כיון שעלה עכ"פ למטה. איך שיהיה לדברי הג"ה בודאי אין מקום לשיעורו של הט"ז ואולי כתב כן דרך הכרעה וצ"ע:

(שם) במחבר ארבעה צריכים להודות. נ"ב עיין תשובתי ח"ס או"ח בי' נ"א שם כתב והצדיק את הרב השואל אשר בירך ברכת הגומל בלילה כשעלה מן הים לשלום. והתעורר חכם אחד נגדו שאין מברכין ברכה זו בלילה משום דנתקנה במקו' זבח תודה כמ"ש הרא"ש ר"פ הרואה ותודה אינה קריבה בלילה. ובתשובתו מחלק בין יורדי הים לאינך הצריכים להודות וכתב שכן מוכח ג"כ ממ"ש דהמע"ה על אינך שלשה הצריכים להודות ויזבחו זבחי תודה וכו' ולא על יורדי הים וכו' ע"ש. ולאחר שמאריך שם לברר את כל הענין כתב היוצא מזה שאין הגומל במקום זבח להיות דוקא בעמידה וביום וא"נ יהיה במקום זבח מכל מקום היינו אינך תלתא אבל ביורדי הים לא כתיב זבח יעו"ש היטב]:

[א] כשיעלה ממנו. כלומר אפילו איתרחש ליה ניסא במקום אחד אין צריך לברך מיד אלא ממתין עד שיעלה מן הים, והוא הדין אם הלך בספינה ולפעמים באים לנמל ומתעכבים שם יום או יומיים אין צריך לברך, מיהו אם מעכב הרבה צריך עיון, כן כתב עולת תמיד. ומצאתי כתב שאין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי דלכך לא נאמרה כי טוב בשני שלא נגמרה מלאכת המים הרי שהלשון טוב מורה על טובה שנגמרה בטובה ובמלואה, ובחולה עד שילך על בריו, עד כאן. וכתב בשל"ה דף ר"ב דיאמרו פרשת תודה בפרשת צו וזאת תורת זבח השלמים וגו' ואם על תודה וגו' עד לא יניח ממנו עד בוקר ויאמר רבון וכו' כאילו הקרבתי תודה בזמנה, ועיין לעיל סימן א':

[ב] חבוש וכו'. מלשון הרבינו יונה משמע אפילו משום ממון, מלבושי יום טוב ודלא כמגן אברהם:

[ג] מברך ברוך אתה ה' וכו'. לשון הרמב"ם עומד ביניהם ומברך, וכתב כסף משנה צריך עיון מנא ליה ולכן השמיטו בשולחן ערוך. והב"ח כתב דלמד מלישנא דקרא ובמושב זקנים יהללוהו אלמא דזקנים בישיבה מכלל דמהללים בעמידה, עד כאן, ודוחק. ולעניות דעתי יצא להרמב"ם מדקריא ליה הקרא לשון הלל דמי להלל דקיימא לן לקמן סימן תכ"ב דהלל בעמידה דכתיב הללו כל עבדי ה' העומדים וכן המנהג ואין לשנות. כתב בתשובת ר"מ מינץ סימן י"ד נער שאין בר מצוה לא יברך כלל דנראה כקורא לאביו רשע, ואם ידלג לחייבים הוי משנה מטבע ברכה:

[ד] [לבוש] רשעים וכו'. הקשה הפרישה הא אמרינן כל האומר הקב"ה וותרן הוא יותרו חייו, ותירץ דזה דוקא שאומר שעושה בלי שום טעם אלא דרך וותרנות אבל כאן אומר שעושה מצד הגמול והחסד:

[ה] בפני עשרה וכו'. ולכתחילה יש לחוש לדברי התוספות וטור שכתבו דלחומרא בעינן תרווייהו ולהדר אחר שני רבנן מלבד העשרה והוא תריסר וכן פסק ברוקח. והנה בלחם חמודות דף ס"ח תמה על הטור הא קולא הוא אם אינו מברך אלא בשתים עשרה דהא ספק ברכות להקל, וכן האריך שיירי כנסת הגדולה. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהטור לטעמיה דפסק דיוצא ידי ברכה אפילו בפחות מעשרה, ואם כן אין הפלפול דעשרה ותרי אלא לכתחילה להידור מצוה ושפיר כתב הטור דהוה חומרא, וזה ברור. ועיין לעיל סוף סימן ל' כתב רבינו ירוחם דף ק"ד צריך להודות בעשרה ושתים מהם תלמידי חכמים, ורי"ף לא הביא שני תלמידי חכמים אלא בעשרה, עד כאן לשונו. ותימא דהא הביאו הרי"ף וזה לשונו ותרי מינייהו רבנן, וצריך לומר דרבינו יונה שני תלמידי חכמים חוץ מעשרה ודוחק. ומה שכתב הלבוש ונהגו לברך אחר קריאת התורה וכו', מצאתי בתורת חיים פרק חלק עוד טעם דכשאומר ברכו את ה' הוה ליה נמי כהודאה דכתיב הודו לה' ברכו שמו וביולדת יכוין הבעל כשאומר ברכו שנותן הודאה בשביל אשתו והיא תענה אמן על ברכתו, עד כאן, ועיין לעיל ס"ק י"ב:

[ו] [לבוש] ואדם אחר וכו'. פירוש דרשות בידו למימר אף שאין עשרה, אף על פי שאין החולה נפטר בה אף כשעונה אמן, והוא מדברי רבינו יונה בבית יוסף, וטעמא צריך לומר כמו שנתבאר בסעיף ד':

[ז] יש אומרים שיצא וכו'. כן כתב הטור משום דלשון צריך לאודויי באנפי עשרה משמע לכתחילה. ותימא בטור יו"ד סימן רע"ד בתגין דשעטנ"ז ג"ץ פסק להיפך דלשון צריך הוא בדיעבד:

[ח] וטוב לחזור וכו'. והב"ח פסק שלא לברך כל עיקר משום דלשון צריך דוקא לכתחילה, וכן פסק ספר באר שבע דף ק'. ולעניות דעתי ראייתו מריש פרק ב' דגיטין סותרות לראיית הב"ח מברכות דף ט"ו ומעירובין, דבגיטין סלקא אדעתיה דהוא לכתחילה וע"ל סימן, ובאמת נראה לי שיש לפרש שני הפירושים בלשון צריך, לכן נראה לי עיקר כפסק השולחן ערוך ולבוש, ועוד שראיתי דרבינו ירוחם פסק דלא יצא, וכן משמע במרדכי ופוסקים:

[ט] וענה אמן וכו'. וזה לשון עולת תמיד ונראה דבעינן גם כן שיכוין לצאת בה וישמעה מתחילתה ועד סופה והמברך יתכוין גם כן להוציא השומע כדלעיל סימן רי"ג, עד כאן. לכאורה יש לחלק דלעיל מיירי בברכות שאינן נוכח אבל הכא אומר אשר גומלך, ומכל מקום נראה דהשומע צריך לכוין לצאת בה כמו שאפרש:

[י] [לבוש] והוא שאמר וכו'. אבל עולת תמיד כתב דגם בזה יצא וסיים ובעטרת צבי לא כתב כן ולא דק, עד כאן לשונו. ולא ידע שעטרת צבי לקוח מדברי לבוש ובאמת מבאר שבע משמע דרבינו יונה דכתב כן סבירא ליה גם בבירך פחות מעשרה דלא יצא אבל ליש אומרים דיצא לעיל הוא הדין הכא דיצא וכן משמע בשולחן ערוך ומגן אברהם, ואולי כוונת הלבוש ועטרת צבי נמי דאם אינו אומר בפני עשרה יברך בלא שם ומלכות כדלעיל. אך קשה לי דפריך הש"ס על הא דקאמר ר' יהודה פטריתן יתי מלאודיי, והא אמר אביי צריך לאודויי בפני עשרה וכו' מאי פריך הא מודה אביי דבדיעבד יוצא, ויש לדחוק ולתרץ דפריך על ר' יהודה דלא הוה ליה לענות אמן לכתחילה, ואף דש"ס משני אחר כך דעני אמן יש לומר דגם המקשן ידע זה אלא דלא סלקא דעתך דעניית אמן הוי כמו הודאה בעצמו, ודו"ק וצריך עיון. אי נמי דהכי פריך דלא הוי ליה לר' יהודה לכוין לצאת דאם אינו מכוין אף שעונה אמן לא יצא:

[יא] [לבוש] ולא חשוב וכו'. כן כתב רמ"א, אבל השולחן ערוך השמיטו ואזיל לטעמיה שפסק בבית יוסף דאם בירך גוערין בו דילמא ברכה לבטלה הוא, אם לא באביו או רבו כמו שכתב הרשב"א. והא דלא כתב דין אביו או רבו נראה דסמך על מה דכתב סימן רי"ח סעיף ו' ובשאר ניסים. והב"ח כתב דיש רשות לכתחילה לברך על אוהביו או קרובו כמו באביו ורבו וכל שכן אשתו ובניו והרשב"א מודה לזה עיין שם, ומבואר דיש לו לברך בשם ומלכות לדבריו. ולעניות דעתי לא משמע הכי מחידושי הרשב"א פרק הרואה, וכן משמע בט"ז, וכן מבואר להדיא באבודרהם דף ל"ה דדוקא באביו או רבו ולא בבנו ומכל שכן שאר קרובים, וכן מוכח לי בחידושי ר"מ מינץ סימן י"ד עיין שם, ועוד דבספר תורת האדם דף ט"ו כתב דברכת רפואה עליה דידיה רמיא ולא אאביו ורבו, עד כאן, ומכל שכן באחרים. לכן אני אומר שאין לברך בשם ומלכות באחרים ופשוט אלי דאף על אביו או רבו אין מברך ברוך הגומל אלא ברוך אשר גמלך כל טוב וכו', והט"ז בתחילה טעה בזה. גם מה שכתב דידלג לחייבים אישתמיטתיה תשובת מהר"מ מינץ דלעיל ס"ק ג'. גם נראה לי לדינא דגם באביו ורבו יש לסמוך על הרמב"ן דלאו חיובא הוא דהא אפילו בעל הניסים יש גורסין בש"ס דאינו מחויב כמו שכתב הבית יוסף סימן רי"ח:

[יב] שלושה ימים וכו'. כדאשכחן בעיר ובין הבא מן הדרך שלא יתפלל עד שלושה ימים, ואף דלא נהגינן הכי היינו משום שאין אנו מכוונין כל כך בתפילה אבל מכל מקום נקרא בא מן הדרך כל שלושה ימים. כתב כנסת הגדולה דיברך אפילו ביום דליכא ספר תורה כדי שלא יתאחר יותר משלושה ימים. עוד תמה על המנהג שאין הנשים מברכין ולכך כתב דגם הנשים יברכו ברכת הגומל בפני עשרה ולפחות בפני איש אחד או נשים, ואם בירכה בינה לבין עצמה יוצאת. ולעניות דעתי טעם המנהג כמו בקטן וכדאיתא בזוהר פרשת אמור ובש"ס בכמה דוכתא דעיקר עונש אשה בחטא בעלה כמו קטן, לכן נראה לי דיותר טוב דבעל יאמר לה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גמלך וכו', והיא תענה אמן, ואף שהעליתי לעיל דאוהביו וקרוביו לא יברכו מכל מקום בזה יש לסמוך על הפוסקים דמברכין דאשתו כגופו ועיין לעיל סק"ה. כתב במהרי"ל שפעם אחת חלה מהרי"ל ונתרפא וקרא בתורה ושכח לברך וזכר לאחריתו וחזר על המגדל אצל הספר תורה והיה מברך הגומל בקול רם:

[יג] ויש אומרים שאינו וכו'. של חלל וכו' והוא הדין בחולה שמוטל למטה יותר משלושה ימים ט"ז, והב"ח הסכים לסברא ראשונה וכן עיקר כי תמיהני על רמ"א שכתב זה בשם הרב רבינו יונה. ולעניות דעתי דעתן כסברא ראשונה ולא כתב הטור שכן כתב הראב"ד, אלא לענין מיחש בראשו או בעיניו הוא דשווין הן דאינו מברך, אבל לענין דצריך דוקא סכנה ליתא אלא לראב"ד אבל להרב רבינו יונה כל שירד למטה מברך וזה ברור למעיין ודו"ק. עוד דבהרא"ש ורבינו ירוחם ואבודרהם לא מייתי כלל לדברי ראב"ד וכן השלטי גיבורים השמיטו, והיינו משום דיחידאי הוא. כתב מהרי"ל דחולה גייכ"ט או חולה קדחת צריך לברך, ואם תאמר ההולך תחת הקיר נטוי יברך יש לומר שזה אינו נחשב סכנה כל כך לפי שהוא דבר קצר וקל במהרה לעבור, ר' דוד אבודרהם:

[יד] [לבוש] נס נגלה וכו'. כתב מלבושי יום טוב דסותר עצמו דבסוף סימן רי"ח כתב שאם גנבים באים עליו אין זה נס נגלה ודבריו לעיל נכונים, והכא לא תליא בנס נגלה כלל שהרי חולה ונתרפא הוא ודאי טבע של עולם:

[טו] [לבוש] לאו דוקא וכו'. אבל בשולחן ערוך הביא נמי יש אומרים שאין מברכין אלא הני ד' דוקא וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות, עד כאן. וכן לחם חמודות דף ס"ט כתב ולא ידעתי למה השמיטו הלבוש, עד כאן. ולעניות דעתי נראה דסמך על תשובת הריב"ש שהוא אחרון והם דברים של טעם, וכן פסק הב"ח סוף סימן רי"ח, וכן מצאתי בשלטי גיבורים דף מ"ז בשם ריא"ז וכן הסכימו האחרונים:

ונתרפא מי שחלה בקדחת שאינו תדירי ואם יום או יומים יקום בהפסק בלתי חול' אי מחויב לברך בכל פעם שפסק ממנו החולי. וכן יורדי הים אם דעת' לשום דרך אניה בלב ים למרחוק ופעמים בהגיע' לנמל להתעכב שם את האניה ימים אי מחויבים לברך כל פעם שיבואו אל היהודים עיין ת' רשב"א ח"א סימן פ"ב ובתשובה א"י העלה דאפילו איתרחיש ליה ניסא דרך הלוכו אינו מחויב לברך עד כי עלה מן הים ומכ"ש בדין הנזכר והביא ראיה מקרא דיורדי הים כו' וישמחו כי ישתוקו משמע דאפילו יקם סערה לדממה אפ"ה עדיין לא הודו לה' חסדו עד כי הגיעו למחוז חפצם וה"ה לדינא דחולי הנ"ל עד כי יפסק ממנו לגמרי. ועיין ש"ס סנהדרין ע"ח ועיין עוד בתשובה הנ"ל דאם חלה בנו הקטן דהאב והבן פטורים וכ"כ בתשו' מהר"ם מינ"ץ סימן י"ד דהאב פטור דלמא לא עלה בשביל חטא שלו אלא נידון בשביל סופו או לכפרת שלו מגילגול אחר וא"ל דיברך סתם הגומל חסדים טובים ולא יזכור לחייבים הלא כבר כתב שכך היא גירסת הר"י ורא"ש והוי כמשנה ממטבע שטבעו חכמים ובן קטן פשיטא דלאו בר חיובא הוא:

בבית האסורים. ומי שהיה חבוש פעמים ושלש אי בעי ברוכי כל פעם ופעם דכבר נתחייב בכל הצלה והצלה א"ד אע"ג דבר חיובא הוו מ"מ הואיל ואידחי מגרמי' א' שוגג וא' מזיד עד שנתפש שני' ושלשים עתה בברכה א' סגי עיין תשובת קול ב"ל שאלה א' דהעלה דדי בברכה א' והביא סעד לדבריו מדברי תה"ד סי' למ"ד ע"ש שניה לה דברי הרי"ף בפסחים מהסכמת הר"ן דאין מברכין אלא ברכה אחרונה אחד אכולה כסא וכן משמע מבעל גינת ורדים כלל ח' סי' מ"ח ע"ש דהביא ראיות הרבה לדבריו כולם אהובים וברורים:

יו"ד ובדיעבד אפי' בלא קמאי דעשרה סגי עיין בי"ד סי' צ"ב:

א) [סעיף א'] ארבעה צריכים להודות וכו' ומי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ"א ברכה אחת לכולם. פרי הארץ חא"ח סימן ז'. י"א בהגה"ט. וכן מי שהיה חבוש בבית האסורים פעמים ושלש די בברכה אחת. קול בן לוי סימן א', וכ"כ הגו"ר כלל ח' סימן מ"ח:

ב) קטן פחות מבן י"ג אינו מברך ברכת הודאה דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא ואם יאמר על אביו לחייבים זה אסור. ואם ידלג מילת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים. ואם נאמר דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באים עליו יסורין מנא ידע דלמא הוא בחטא אביו וע"כ אין לברך. מהר"מ מינץ סימן י"ד. כנה"ג בהגה"ט. מ"א ריש הסי'. מיהו בתשו' לחמי תודה סימן ה' חולק והסכים דאף קטן מברך. והביאו הברכ"י אות א' וכתב דכן המנהג בגלילותם דקטן מברך יעו"ש. אמנם השע"ת אות א' כתב דבמדינתם נוהגים כמהר"ם מינץ דקטן אינו מברך יעו"ש. וכן בגלילותינו בכל ארץ הצבי לא שמענו ולא ראינו דקטן מברך וע"כ בכל מקום דליכא מנהג אין לברך משום דק"ל סב"ל. ומשמע מכל הפוסקים הנז' דלאחר י"ג לכ"ע מברך. וכ"כ א"א ריש הסי' יעו"ש ועיין עוד לקמן אות כ"ט:

ג) נשים חייבות בברכת הגומל ואי משום שצריך לאדויי בפני עשרה ואין כבודה של אשה לעמוד בפני האנשים אפשר לה לעמוד בבהכ"נ של נשים ולברך וישמעו האנשים בבהכ"נ שלהם ולפחות תברך בפני איש אחד או נשים כנה"ג בהגה"ט יעו"ש. י"א בהגה"ט ברכ"י אות ב' וכתב שכן הסכים הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סימן קמ"א. אמנם מ"ש הכנה"ג דיכולה לברך בפני איש אחד או נשים היינו לסברת האומרים דאם בירך בפחות מעשרה יצא כמ"ש לקמן בסעי' ג' אבל לס' האומרים דלא יצא הויא ברכה לבטלה וא"כ לדידן דחיישינן לספק ברכות אין לאשה לברך אלא בפני עשרה כמו האיש ומשום דאין כבודה של אשה לעמוד בפני אנשים יש לה לברך בבהכ"נ נשים וישמעו עשרה אנשים בבהכ"נ שלהם או בפני עשרה אנשים מקרוביה ומיודעיה ואם לאו תברך בלא שם ומלכות:

ד) שם יורדי הים כשעלו ממנה. כלומר אפילו אתרחיש ליה ניסא במקום אחד שהיה במקום סכנה וניצול המנה א"צ לברך מיד אלא ממתין עד שיעלה מן הים וה"ה אם הולך בספינה ולפעמים באים לנמל ומתעכבים שם יום או יומים א"צ לברך כיון שהולך בדרך ודעתו לחזור מיד לים. מיהו אם מעכב הרבה צ"ע אם יברך. כ"כ העו"ת אות א' והביאו א"ר אות א' וכתב שמצא כתוב שאין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי יעו"ש. וכ"כ העט"ז אות ב' ולפ"ז משמע אף אם מתעכב הרבה אין לברך עד שיגיע למחוז חפצו. וכ"כ הברכ"י אות ג' ובמחב"ר אות ה' בשם שו"ת קול יעקב סימן ג' דההולך ממקום למקום ודרך הלוכו עובר בעיירות גדולות ונח שם יום או יומים לא יברך שם הגומל עד שילך למחוז חפצו יעו"ש. והביאו בספרו לד"א סימן כ"ג אות ה' שע"ת אות א' וכ"כ המאמ"ר אות א' לב חיים ח"ג סימן נ"ד:

ה) וכתב שם המאמ"ר דשלוחי א"י נוהגין שבכל מקום שהולכין מברכין ברכת הגומל וכתב הטעם שמתוך שהם מתעכבים שם הרבה נוהגין כן. וכתב עוד שראה נוהגין כשהולכין ממקום למקום שמברכין הגומל בהגיעם למחוז חפצם וחוזרים לברך הגומל בשובם לביתם לשלום יעו"ש. והביאו השד"ח באס"ד מע' ברכות סימן ב' אות י"א וכתב שם בשם מוהר"י אבולאלפייא דההולכין להשתטח על קברי הצדיקים המנהג לברך בכל מקום והטעם משום דהיוצאין לילך על קברי הצדיקים חפצם ורצונם אל כל אתר ואתר ואדעתא דהכי נפקי וכתב דגם הוא ז"ל עשה מעשה לברך יעו"ש. ונראה דה"ז אם דעתו להתעכב ולנוח שם איזה ימים אבל אם דעתו רק להשתטח ולשוב תיכף ביום ההוא או למחרתו אין לברך עד שיגיע למקום שרוצה לנוח שם איזה ימים או עד שישוב לביתו לשלום. וכן עשינו מעשה בש' התרס"ח כשהלכנו מירושת"ו לחברון להשתטח על קברי אבות ולא היה רצוננו להתעכב שם אלא לשוב ביום השני ולא ברכנו שם הגומל עד שובנו לירושת"ו:

ו) שם כשעלו ממנה וכו' מי שהלך דרך אניה בלב ים או ביבשה ולא אירע לו שום פגע רע כתב בס' עמודי אש סימן ב' אות כ"ג שפשוט בעיניו שצריך לברך ושכן משמעות הש"ס והפו' והכי נהוג עלמא יעו"ש. והסכים לדבריו השד"ח באס"ד מע' ה' אות ל"ח יעו"ש:

ז) שם ומי שהיה חולה וכו' ואינו מברך עד שילך על בריו. עט"ז אות ב' א"ר אות א' מאמ"ר אות א' לד"א סימן כ"ג אות ה'. ולפ"ז יולדת אינה מברכת הגומל עד לאחר ז' כי אז נתרפת לגמרי והרי היא כשאר כל אדם כמ"ש לקמן סימן תרי"ז סעיף ד' יעו"ש ועיין לקמן אות כ"ז:

ח) שם ומי שהיה חולה וכו' חולה שנתרפא מחליו ואמדוהו הרופאים שמחמת החולי שסבל נעשה טרפה באברים הפנימיים נסתפק בזה הפתה"ד אות ג' והעלה דיברך בלא שם ומלכות יעו"ש:

ט) חולה שנתרפא בימי אבלו יש לו לברך גומל בפני עשרה ואינו עולה לתורה. שו"ת מהרא"פ ח"ג סימן תע"ט. כר"ש יפ"ל אות ה' שד"ח אס"ד מע' אבילות אות נ"ב ונראה דאם נשאר לו מאבלו פחות מג' ימים יש להמתין עד שישלים ימי אבילו ואח"כ יברך. ועיין לקמן סעי' ו'. ומיהו שעשה לי נס לא יברך בימי אבלו. שד"ח שם בשם ס' חיים ביד סימן קכ"ב יעו"ש:

י) אם נתחב לו עצם בגרונו וניצול אם צריך לברך הגומל נשאל ע"ז בשו"ת דברי נחמיה וסיים דלמעשה צ"ע יעו"ש. והביאו השד"ח באס"ד מע' ברכות סימן ב' אות י"ד. וע"כ יש לברך בלא שו"מ. וכן מי שנפל מן הסולם והיה חושש מצד כאב האיברים ולא נפל למשכב ולא חלה וברך בלא הזכרת שו"מ הריב"ש סימן של"ו והרדב"ז ח"ג סימן תקע"ב עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות נ"ב:

יא) שם ומי שהיה חבוש וכו' כתב המ"א סק"א דהיינו על עסקי נפשות. אבל הא"ר אות ב' כתב בשם המבי"ט דמלשון הר"י משמע אפילו משום ממון. וכן כתב המאמ"ר אות ב' וכתב שכן נוהגין. וכ"כ הברכ"י אות ד' שמדברי רבי' יונה בשם רב האי גאון ומדברי הערוך ערך ארבעה מבואר דאף על עסקי ממון מברך. וכתב עוד בשם הערוך דאפילו אכרגא וטסקא. וכ"כ בשם מהר"י ן' מיגש דאפי' מי שנחבש על חוב או על מס הקצוב על כל איש ואיש מברך. וסיים דכן הוא המנהג פשוט דכל מין חבוש ביציאתו מברך יעו"ש. וכ"כ בשיו"ב אות ב' ובספרו מחב"ר אות ד' יעו"ש והביאו שע"ת אות ב' וכ"פ בספרו לד"א סימן כ"ג אות ז' בן א"ח פ' עקב אות ט' ומיהו עיין בס' חקקי לב ח"ב דכ"א ע"ג שכתב לחלק דאם מכניסין אותו בבית הסוהר של כבוד בעבור חוב אין לברך אבל כשמכניסין אותו בבית הסוהר הבזויה אפי' על עסקי ממון מברכין יעו"ש אמנם לפי הטעם שכתב מהר"י בן מיגאש לפי כשהיה בבית הסוהר לא היה מושל בנפשו ועתה יצא מאותו מצב נראה דאין לחלק ואפילו אם היה בבית הסוהר של כבוד צריך לברך וכן מנהג העולם שאין לחלק וכבר כתבנו לעיל סימן י"ז אות ב' דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל יעו"ש:

יב) ומי שהיה לו יכולת לפרעון המס או החוב ונמנע לפרוע לסבת היותו מורד או שהיה מקום שיוותרו לו דבר ממה שעליו ולא הועיל לו זה שחבישתו היתה בזה ממה שסבב אותה לעצמו שאם רצה לא היה נחבש ולא בא לו מחבישתו זו תועלת. דעת מהר"י בן מיגאש שהביא הברכ"י שם לברך וכ"כ בן א"ח שם אבל השע"ת שם כתב דיש לברך בלא שו"מ יעו"ש:

יג) שם ומי שהיה חבוש וכו' יש מי שכתב דאף אם ברח ואפשר שירדפוהו ויענישוהו אפ"ה יברך. ולי נראה שלא יברך. ולא דמי למצא מציאה דלקמן סימן רכ"ב. ברכ"י בשיו"ב אות א' וע"כ יש לברך בלא שו"מ:

יד) [סעיף ב'] ומה מברך וכו' וטוב שיאמר קודם הברכה שני פסוקים אלו הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. הללויה אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה. ואח"כ מברך. ולכתחלה יש לברך ביום כי הוא נתקן במקום זבח תודה ותודה אינה אלא ביום ורק אם מפני איזה צורך בירך בלילה יצא. עיין ח"ס חא"ח סימן נ"א:

טו) וכתב הרמב"ם פ"י מה"ב דין ח' וכיצד מברך עומד ביניהם ומברך ע"כ. והביאו הב"ח וכתב אע"ג דהטור והש"ע השמיטו מיהו מנהג כל ישראל לברך מעומד ואין לשנות והכי משמעי לישנא דקרא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו אלמא דהזקנים בישיבה מכלל דהמהללים אינם בישיבה אלא בעמידה עכ"ל. וכ"כ העו"ת אות ג' מ"א סק"ב. א"ר אות ג' אלא שכתב טעם אחר משום דדמי להלל והלל בעמידה כמ"ש לקמן סימן תכ"ב יעו"ש. ברכ"י אות ו' ובשיו"ב אות ג' ומ"מ בדיעבד יצא אף מיושב. א"א אות ב':

טז) שם הגומל לחייבים טובות וכו' כך היא גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ואעפ"י שהנוסחא בגמרא בספרים שלנו היא ברוך גומל חסדים טובים גירסת הני רבוותא עיקר. ב"י. ברכ"י אות ה' וכתב דכן המנהג ודלא כנוסח הלבוש. חס"ל אות ז' קיצור ש"ע סימן ס"א אות א' בן א"ח פ' עקב אות א'. וצ"ל הוא"ו של תיבת טוב בחול"ם מפני שהיא סוף ברכה ואינה סמוכה לתיבה שאחריה:

טוב) שם הגומל לחייבים טובות וכו' ופי' הברכה כלומר אפי' לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא עכ"ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאעפ"י שאיני הגון גמלני כל טוב. ב"י. ואין זה בכלל מ"ש פ"ה דב"ק כל האומר הקב"ה ותרן יותרו לו חייו כי י"ל מכח הבהלה שהיה עליו בשעת הסכנה עציבותיה מסייע ליה וגם מסתמא הרהר תשובה בלבו וע"כ גומל לו הקב"ה הטוב אף שהיה מחוייב וכ"ש ביסורי חולה שהם ממרקין כל גופו של אדם. עיון יעקב ד"ט ע"ד. יפ"ל אות ב' ועיין פרישה שתירץ בענין אחר והביאו א"ר אות ד':

חי) שם והשומעים אומרים וכו' ואם לא אמרו אינו מעכב. מ"א סק"ב:

יט) [סעיף ג'] צריך לברך ברכה זו בפני עשרה וכו' עשרה עם בעל הנס. הלק"ט ח"א סימן רמ"א וכ"כ בס' מקראי קידש דף נ"ג ע"ב בשם מהר"ג ברזילי אבל משם מהרנ"ח כתב דבעינן עשרה חוץ מן בעלי הנס יעו"ש. והב"ד י"א בהגה"ט וכ"כ ח"א כלל ס"ה אות ו' וקיצור ש"ע סימן ס"א אות ב' דבעינן עשרה חוץ ממנו:

כ) שם בפני עשרה וכו' וא"צ שיהיו כל העשרה בפניו פנים כנגד פנים אלא רק שיהיו שם עשרה והוא עומד ביניהם. כ"מ מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל אות ט"ו וכ"כ היפ"ל אות ג':

כא) שם ותרי מנייהו רבנן וכו' והתו' סוברים דבעינן עשרה ועוד תרי רבנן דהוה להו תריסר. וכ"נ שהוא דעת הרא"ש. ב"י. וכתב העו"ת אות ג' דלכתחלה יש ליזהר כדי לצאת אליבא דכ"ע. וכ"כ א"ר אות ה' סו"ב אות ג':

כב) שם ותרי מנייהו רבנן וכו' וצ"ל דתנו הלכתא מדכתיב ובמושב זקנים וזקן היינו שקנה חכמה שהוא ראוי להוראה. מ"א סק"ג ומחה"ש:

כג) שם ואם לא שכיחי רבנן וכו' כי ת"ח למצוה מן המובחר כמבואר בדברי מהר"ר עראמה על הרמב"ם פ"י מה"ב יעו"ש. יפ"ל אות ד':

כד) שם ונהגו לברך אחר קה"ת וכו' והיינו אם ירצה לעלות לקרות בתורה ואם אינו רוצה מברך בהולכת ס"ת לתיבה או בחזרתו להיכל. כנה"ג בהגב"י. לד"א סימן כ"ג אות ב':

כה) ואם א מן הדרך ביום ב' שאין ס"ת עד יום ה' יברך בפני עשרה בתוך הג' ימים ולא להמתין עד יום ה' כנה"ג שם. מ"א סק"ו. לד"א שם וכ"כ האחרונים:

כו) שם י"א שיצא. זהו דעת הטור משום דמשמע ליה דלשון וצריך לאודויי באנפי עשרה משמע דוקא לכתחלה וכ"פ הב"ח ובס' באר שבע דף ק'. אבל הלבוש פסק כדעת הש"ע דחוזר ומברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות. וכ"פ א"ר אות ח' חס"ל אות ח' וכתב דהמברך בלחש הו"ל כאילו בירך שלא בפני עשרה. וכ"כ בן א"ח פ' עקב אות ב':

כז) [סעיף ד'] אם בירך אחר וכו' כתב ב"י הא דאחר מברך דוקא על רפואת רבו אבל למי שאינו רבו אעפ"י שהוא חביב עליו כגופו כגון אשתו שילדה וכדומה אינו מברך על רפואתו ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא יעו"ש מיהו הד"מ אות א' כתב בשם הריא"ז שאם רצה אדם לברך הגומל על אוהבו ועל קרובו שהיא כואב עליו הרשות בידו. וכן משמע מדבריו כאן בהגה. וכ"פ הב"ח. אמנם הא"ר אות י"א הביא כמה פו' דסברי כדעת מרן ז"ל דאין אחר מברך אלא דוקא אאביו או רבו יעו"ש. ועיין לקמן אות ל"ג. וע"כ כיון דברכה זו אינה חיוב על האחר לדברי הכל כמ"ש בב"י וגם ק"ל סב"ל אין לאחר לברך אלא דוקא על אביו או רבו. ומיהו גם על אביו ורבו לא שמענו ולא ראינו מי שבירך ונראה לי הטעם משום דלא יש חיוב לברך וגם משום דיש פלוגתא בנוסח הברכה כמ"ש לקמן וע"כ לא נהגו לברך:

כח) ונוסח הברכה כתב הטור בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב. והט"ז סק"ג נסתפק אם לא יאמר לחייבים משום דפוגם בכבוד אביו או רבו או יאמר וחוזר לחייבים על עצמו יעו"ש. והמאמ"ר אות ו' כתב שיברך כנוסח ברכת החולה שגמלני כל טוב יעו"ש. ונראה דמטעם זה לא נהגו לברך אחרים גם על אביו או רבו:

כט) ואם נעשה נם לבנו קטן שנתרפא מחליו כתב מהר"ש דורן ז"ל בס' התשב"ץ ח"ד סימן ד' שאביו מברך עליו ברכת ההודאה וכן הסכים מהרי"ע בס' בית יהודה ח"א חא"ח סימן ו' אבל הא"ר אות י"א כתב בשם הרד"א ובשם ס' תורת האדם דף ט"ו דברכת רפואה עליה דידיה רמיא ולא אאביו ורבו יעו"ש. וכ"כ הברכ"י אות ז' דאנן בדידן נקטינן שהאב לא יברך על בנו וכתב שכן הסכים מהר"א אזולאי וא"ר יעו"ש. וכ"כ בספרו מחב"ר אות ו' אלא שכתב שם במחב"ר דיש לברך בלא הזכרת שו"מ. ועיין לעיל אות ב':

ל) שם אם בירך אחר וכו' והאחר רשאי לברך אפילו בפחות מיו"ד ואם החולה יצא בברכתו בפחות מיו"ד יש פלוגתא כמ"ש סעיף ג' מ"א סק"ד. א"ר אות ו' מש"ז אות ב':

לא) שם וענה אמן יצא. הא דצריך לענות אמן ואינו יוצא בכיון לברכת חבירו לבד כמ"ש סימן רי"ג סעיף ב' שאני התם דמיירי דהמברך חייב בברכה אבל הכא כיון דלא נתחייב בברכה זו אין חבירו יוצא אא"כ ענה אמן. ונראה דבעינן ג"כ שיכוין לצאת בה ושמעה מתחלתה ועד סופה והמברך נתכוין ג"כ להוציא השומע כמבואר לעיל סימן רי"ג סעיף ג' עו"ת אות ד' מיהו הער"ה אות ד' כתב דאפילו לא נתכוון המברך להוציאו יצא יעו"ש. וכ"נ דעת א"ר אות ט' והמש"ז אות ב' יעו"ש:

לב) שם בריך רחמנא מלכא וכו' ובר' יונה כתוב בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא וכו' יעו"ש. והביאו הט"ז סק"ב. ועיין לעיל סימן קס"ז אות ע"ג:

לג) שם הגה ואין זה ברכה לבטלה וכו' כלומר דאם הוי ברכה לבטלה לא יצא חבירו בברכתו כמ"ש סימן רי"ג סעיף ב' מ"א סק"ה. והש"ע שהשמיט זה כתב הא"ר אות י"א דאזיל לטעמיה שפסק בב"י דאם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה אם לא באביו או רבו יעו"ש. ודלא כמו שכתב ממ"ש סתם בש"ע חזר בו ממ"ש בב"י אלא כי כן דרכו לפעמים בדבר שהוא סתם מעתיק לשון הטור בש"ע וסומך על מה שגילה דעתו בב"י ודוק יעיין לעיל אות כ"ז:

לד) שם בהגה. על טובת חבירו ששמח בה משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא או ניצול אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום אין לומר בשם ומלכות דהוי ברכה לבטלה אלא יאמר בריך רחמנא דיהבך לן. ט"ז סק"ג. ועיין לעיל אות כ"ז שכתבנו דגם על אביו ורבו אין נוהגין עכשיו לברך אלא דנ"מ אם יוכל לומר בריך רחמנא דיהבך לן מפני השלום או מפני הכבוד. ועיין מש"ז אות ג' שנסתפק בזה אם יש איסור משום הזכרת השם וסיים דדוקא לומר בריך רחמנא לבד אין קפידא אבל לומר מלכא דעלמא ג"כ אסור יעו"ש וע"כ נראה דהיותר נכון לומר ברוך השם דיהבך לן:

לה) [סעיף ה'] יצא אפילו בלא עניית אמן. וכ"כ לעיל סימן רי"ג סעיף ב' יעו"ש:

לו) [סעיף ו'] אם איחר יש לו תשלומין וכו' זהו סברת הטור אבל בא"ח כתוב בשם רמב"ן עד ג' ימים וברשב"א כתוב שקבל מהר"י עד ה' ימים יכול לברך והב"ד ב"י וע"כ כתב בש"ע דנכון שלא לאחר ג' ימים ור"ל כדי לצאת אליבא דכ"ע:

לז) שם יש לו תשלומין וכו' וכ"כ בס' צל"ד ד"ט ע"ב וכתב הטעם לפי שברכה זו נתקנה כנגד קרבן תודה ותודה יכול להביא כל זמן שירצה יעו"ש והביאו היפ"ל אות ו' וכתב ולכן ראוי שיקרא פ' תודה יעו"ש. וכ"כ לעיל סימן רי"ח סוף אות ט"ל יעו"ש:

לח) שם יש לו תשלומין וכו' וכ"כ הלבוש. לד"א סימן כ"ג אות ג' ח"א כלל ס"ה אות ו' קיצור ש"ע סימן ס"א אות ב' שע"א שער ד' אות כ"ז. וכן עמא דבר והגם דיש פלוגתא בזה שי"א עד ג' וי"א עד ה' כמ"ש לעיל אות ל"ו מ"מ כבר כתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב' דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל אלא רק לכתחלה יש ליזהר שלא לאחר ג' ימים וכמ"ש לעיל אות ל"ו יעו"ש:

לט) [סעיף ז'] באשכנז וצרפת אין מברכין וכו' והא דאיתא בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן. טור. ועיין לעיל סימן ק"י סעיף ז' ובדברינו לשם בס"ד:

מ) שם ובספרד נוהגין לברך וכו' הגו כשהולכין בים מהעיר לכפרים שלא לברך וכן נהגו שלא לברך אם הולכים ביבשה אם המקום קרוב אף שהוא יותר מפרסה. כנה"ג בהגב"י. לד"א סימן כ"ג אות ט' בי"מ אות י"ט:

מא) שם ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך וכו' ואם הולך דרך יבשה במסלת הברזל שנתחדש מקרוב פחות מפרסה ואלו היה רכוב היה לו הדרך ההוא יותר מפרסה ואיכא סכנה חייב לברך. פתה"ד ח"ג דף שי"ג ע"ג והב"ד השד"ח באס"ד מע' ברכות סימן ב' אות ט"ו א"ח אות ט'.

מב) שם אפילו פחות מפרסה ובזה צ"ל תפלת הדרך ג"כ. ט"ז סק"ד. וכ"כ לעיל סימן ק"י אות נ"ו בשם כמה פו' יעו"ש:

מג) [סעיף ח'] בכל חולי צריך לברך וכו' מי שיש לו קדחת שלישית או רביעית שכאשר אליו תבא והיה בכל יחם שוכב על ערש וזמנין דהוא מסוכן ואח"כ בא לו זיעה ומתרפא ועומד על רגליו כבריא וחוזר חלילה עד שמתרפא לגמרי אין לברך בין קדחת לקדחת עד אשר ינצל שהחום ההוא לא יבא עוד ויגרשהו וילך. מחב"ר אות ה' לד"א סימן כ"ג אות ז' ועיין בשו"ת שדה הארץ ח"ג סימן ז' שכתב דלא יברך עד שיעברו עליו ג' עונות יעי"ש והביאו עיקרי הד"ע סימן יו"ד אות כ"א ואפי' היה לו בקדחת יותר מג' פעמים די שיעברו ג' עונות כמו בנדה ביו"ד סימן קפ"ט פ"ת והב"ד א"ח אות יו"ד:

מד) שם כל שעלה למטה וכו' ודוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו א"צ לברך. טור בשם הר' יוסף. אבל בשם הערוך כתב אפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך יעו"ש. ומדברי הש"ע נראה דפסק כהר' יוסף דדוקא נפל למטה אבל חש בעיניו או בראשו אינו מברך וכ"כ המאמ"ר אות ט' יעו"ש וכ"כ שדה הארץ ח"ג סי' יו"ד והביאו עיקרי הד"ט סי יו"ד או' כ"ד. וכן עמא דבר:

מה) שם ובא מזמן לזמן וכו' דאפילו בא מזמן לזמן בכל פעם שהולך ממנו החולי צריך לברך: ואעפ"י שיודע שיחזור וגם הרבה פעמים ניצל מחולי זה אפ"ה צריך לברך. עו"ת אות ה' מ"א סק"ז. א"א אות ז':

מו) שם בהגה. כגון מכה של חלל. וה"ה בחולה שמוטל במטה יותר מג' ימים. ט"ז סק"ה. וזהו לסברת מור"ם ז"ל דבעי חולי שיש בו סכנה אבל לסברת מרן ז"ל א"צ ג' ימים אלא כל שעלה למטה מחמת חולי וירד ממנה צריך לברך. ועיין באות שאח"ז:

מז) שם בהגה. וכן נוהגין באשכנז. אבל הב"ח פסק כסברא ראשונה. והביאו מ"א סק"ח וכתב דכן נוהגין קצת וכן הסכים א"ר אות י"ג וכ"כ א"א אות ח' דכן נוהגין:

מח) מי ששתה סם המות ונסתכן והשתדלו עמו הרופאים הרבה מאד ועלתה לו ארוכה ועמד על ברייו חייב לברך הגומל כשהבריא לגמרי. לב חיים ח"ג סימן כ"ג. א"ח אות יו"ד:

מט) [סעיף ט'] כולן צריכין לברך הגומל. וכשיגיע למקום שנעשה בו הנס מברך שעשה לי נס במקום הזה מ"א סק"ט:

נ) שם וי"א שאין מברכין הגומל וכו' ואם נעשה לו נס מברך רק בהגיע לאותו מקום ברוך שעשה לי נס כמ"ש ססי' רי"ח. מ"א סק"י:

נא) ומי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול מברך הגומל. מ"א שם:

נב) שם וי"א שאין מברכין הגומל וכו' הלבוש לא הביא י"א זה משמע דס"ל כסברה ראשונה דיש לברך הגומל וכ"כ הע"ז סק"ז דהרבה נוהגין כס' ראשונה יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"י. א"ר אות ט"ו. א"א אות יו"ד. אבל הברכ"י אות ח' כתב דאנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל שהסכים לברך בלא שם ומלכות. וכ"כ בספרו מחב"ר אות ו' ובלד"א סימן כ"ג אות ו' והביאו שע"ת אות י"ב. בי"ע אות י"ד. זכ"ל מע' ברכות אות ה' וכ"כ החס"ל אות י"ב. בן א"ח פ' עקב אות יו"ד. וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה במקים דאיכא מנהג לברך יברכו דהא במקום מנהג לא אמרינן סב"ל כמ"ש לעיל סימן טו"ב אות ב' אבל במקום דליכא מנהג אין לברך אלא בלא שם ומלכות כמ"ש מרן ז"ל:

ט"ז סק"ו פסק בסי' רי"ח. סעיף ט' דלא יברך:

קטן א"צ להודות דל"ש לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא ואם יאמר על אביו לחייבים וכו' זה אסור לו לעשות ואם נאמר דידלג מלת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים וא"ל דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באין עליו יסורין דמנא ידע דלמא הוא בחטא אביו (רמ"מ סי"ד): בכ"ה תמה למה אין הנשים מברכות ברכה זו ואי משום דבעי י' הא דבדיעבד סגי בלא י' ולכן תברך בפני איש א' או בפני נשים עכ"ל ואפשר שמנהגן מפני שס"ל שברכות אלו רשות: חבוש. על עסקי נפשות:

והשומעים כו'. ואם לא אמרו אינו מעכב, טוב לברך מעומד (רמב"ם):

רבנן. צ"ל דתנו הלכתא כנ"ל:

אחר. משמע דס"ל דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכ"ש על אשתו שילדה וכ"מ בד"מ ובש"ג וכ"כ ב"ח דלא כמ"ש בב"י והאחר רשאי לברך אפי' בפחות מי' ואם החולה יצא בברכתו בפחו' מי' יש פלוגתא כמ"ש ס"ג:

ואין זה ברכה לבטלה. כלומר דאם הוי ברכה לבטלה לא יצא חבירו בברכתו כמ"ש סי' רי"ג ס"ב:

ג' ימים. ואם יצא ביום ב' יברך בפני י' בלא ס"ת ואל ימתין עד יום ה' (כ"ה):

מיחוש קבוע. ואף על פי שפעמי' רבות נתרפא ממנו מ"מ לאו בכל יומא מתרחיש ניסא:

וכן נוהגין. וב"ח פסק כסברא ראשונה וכן נוהגין קצת, (שייך לסעיף ה') וכ"פ לעיל סימן ס' (והע"ת לא דק):

הגומל. וכשיגיע למקום שנעשה בו הנס מברך שעשה לי נס במקום הזה: עיין סי' רי"ח סעיף ט':

וי"א שאין מברכין. ואם נעשה לו נס מברך רק בהגיע לאותו מקום ברוך שעשה לי נס כמ"ש ס"ס רי"ח ונ"ל דמי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול מברך עס"ז, ועכשיו נהגו לברך כל מי שנעשה לו נס וכ"כ בלבוש:

(א) כשעלו ממנה – ודוקא כשעלו ממנה לגמרי ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל והאנשים שבה יורדים ליבשה ליום או ליומים או עד שתגיע זמן הספינה לילך הלאה דבזה אין מברכין דאכתי לא ניצול מן הסכנה לגמרי וה"ה בהולכי מדבריות ובדרך הליכתם עוברים דרך איזה עיר ג"כ אין מברכין:

(ב) ונתרפא – והולך כבר על בוריו:

(ג) ומי שהיה חבוש – דעת מ"א דמיירי בחבוש על עסקי נפשות דוקא והרבה חולקים עליו ועיין בבה"ל מה שביארנו בזה. כתבו האחרונים דמי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ"א ברכה אחת לכולן. עוד כתבו דקטן אינו מחוייב להודות [ואפילו מצד מצות חינוך] וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה. ויש שכתבו דמ"מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ"פ בפני נשים ואיש אחד:

(ד) הגומל לחייבים טובות – פי' אפילו לאותם שהם חייבים עכ"ז גומל להם טובות וגם אני אע"פ שאיני הגון עכ"ז גמלני בכל טוב ונוסח זה אינו מעכב כל שאמר ענין הברכה וכדלקמיה בס"ד. כתב הרמב"ם המברך צריך שיהיה עומד בשעת ברכה ובדיעבד יצא אף בישיבה:

(ה) והשומעים אומרים – ואם לא אמרו אינו מעכב [אחרונים]:

(ו) בפני עשרה – עם בעל הנס:

(ז) ובמושב זקנים – ואין זקן אלא מי שקנה חכמה וכתב מ"א דבעינן הני דתנו הלכתא:

(ח) יש אומרים שיצא – דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה ולפ"ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי' לכתחלה ועיין בהלכות הרא"ה שכתב דימתין עד שלשים יום פן יזדמן לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה ויותר לא ימתין:

(ט) בלא הזכרת שם ומלכות – משום דספק ברכות להקל:

(י) אם בירך אחר – מדסתם המחבר משמע דאפילו אחר שאינו קרובו יכול לברך אטובת חבירו כל שהוא משמח בזה ועיין בבה"ל ד"ה ואין זה וכו':

(יא) וענה אמן – ואי לא ענה אמן לא יצא ומיירי ששמע הברכה מתחלתה ועד סופה וכוון נמי לצאת בה ידי חובת ברכת הגומל שנתחייב:

(יב) יצא – וה"ה דלכתחלה יכול לפטור עצמו בכך. ודוקא שיש שם עשרה הא אי ליכא עשרה בודאי אין לו לכוין לפטור עצמו ובדיעבד שכוון אם צריך לחזור ולברך תליא בפלוגתא דס"ג ויברך בלא שם ומלכות:

(יג) דיהבך לן – בש"ס הגירסא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא:

(יד) ואין זה וכו' – היינו אפילו לא היו שם עשרה אנשים ולי"א הנ"ל בס"ג דס"ל דלא יצא בפחות מיו"ד וא"כ החולה אינו יוצא בברכה זו אפ"ה לא מקרי זה ברכה לבטלה לגבי המברך שהוא רשאי לומר ברכה זו לכו"ע אפילו בפחות מעשרה [הגר"א]:

(טו) אע"פ שלא נתחייב – דלא נזכר חיוב ברכה זו בש"ס בד' שצריכין להודות כ"א בהן עצמן ולא שיברך אחר עליהן:

(טז) רק דרך שבח – ר"ל שלא בתורת חיוב:

(יז) על טובת חבירו – וכ"ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל וכשהיא תענה אמן על ברכתו יוצאת בזה ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב. ואם בירך שלא בפניה יאמר שגמל לאשתי כל טוב ואם הוא מברך על אביו [או רבו] יאמר בא"י אמ"ה שגמל לאבי [או לרבי] כל טוב ואם בפניו יאמר שגמלך כל טוב:

(יח) ששמח בה – ודוקא בקרובו או אוהבו שעכ"פ שמח הוא ברפואתו או בהצלתו של זה אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום אין לו לברך בשם ומלכות דבזה ברכתו לבטלה אלא יאמר ברוך הש"י דיהבך לן ועיין בבה"ל שיש חולקים על עיקר דין זה דהג"ה וע"כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ"א על אביו ורבו לבד:

(יט) אם איחר – ר"ל שלא בירך בשעה שעלה מן הים או בשעה שחזר לבוריו ממחלתו:

(כ) שלשה ימים – דעד זמן זה קרוי בא מן הדרך וכתבו האחרונים דאפילו יצטרך בשביל זה לברך שלא בס"ת כפי המנהג אעפ"כ אל יאחר יותר משלשה ימים כגון אם יצא ביום ב' לאחר שכבר קראו יברך בעשרה בלא ס"ת ואל ימתין עד יום ה' ועיין במש"כ לעיל בסק"ח:

(כא) שלא חייבו אלא וכו' – עיין לקמיה בס"ק ל"א:

(כב) נוהגים לברך מפני וכו' – דס"ל דברכה זו שוה לענין ברכת תפלת הדרך לעיל בסימן ק"י עי"ש:

(כג) ומיהו בפחות וכו' – דבמקום קרוב כזה בודאי לאו בחזקת סכנה הוא:

(כד) כל שעלה למטה – אבל אם לא עלה למטה כלל רק שיש לו איזה מיחוש בעלמא בראשו או בגרונו וכה"ג אינו מברך אפילו לדעה זו:

(כה) מפני שדומה כמי שהעלוהו וכו' – שאין אנו יודעים איך יצא דינו כמו כן בחולה כיון שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו שכמה פעמים אע"פ שתחלתו לא היה סכנה לבסוף מתגברת המחלה ובא לידי סכנה:

(כו) ואין הפרש בין וכו' – ר"ל שלא תאמר דמיחוש שבא מזמן לזמן כבר ידוע הוא שאין בו סכנה אינו כן ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר מתחזק ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצול ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא מתרחיש ניסא עכ"ל הרשב"א בתשובה:

(כז) ובין שאינו קבוע – אלא בכל גוונא כל שעלה למטה מחמתו בזמן שחשש בו חייב לברך אח"כ:

(כח) כגון מכה של חלל – או שאר חולי שיש בו סכנה כגון קדחת של כל הגוף (שקורין שוידערין) כמבואר בסימן שכ"ח ועיין בה"ל. וכן נוהגין באשכנז – וכתב המ"א דקצת נוהגין כסברת המחבר וכן דעת הא"ר לדינא וכן כתב במגן גבורים שכל שחלה בכל גופו שכיוצא בזה מחללין עליו את השבת ע"י עו"ג מברך הגומל [והביא כן בשם הרדב"ז] וכעין זה כתב ג"כ הח"א אך שכתב שמ"מ לא יברך אא"כ נפל למטה לא פחות מג' ימים ועיין בה"ל דאם מחלתו הוא דבר שיש בו סכנה אפילו בפחות מג' ימים נמי צריך לברוכי:

(כט) אם גנבים באו לו – ר"ל והיה קרוב לסכנה על ידם וכדלעיל בסוף סי' רי"ח:

(ל) כולם צריכים וכו' – ואעפ"כ כשיגיע למקום שנעשה בו הנס יברך גם שעשה לי נס במקום הזה ועיין בסימן רי"ח ס"ט שם יש פלוגתא אי יברך שעשה לי נס כשניצול בדרך הטבע [מ"א]:

(לא) אלא הני ארבעה – משום שמצויים ביותר תקנו עליהם ברכת הגומל משא"כ אינך שאינם שכיחים כלל אין לברך עליהם הגומל אלא בהני דנעשה להם נס יברך שעשה לי נס כשיגיע לאותו מקום. ומי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול לכו"ע מברך ברכת הגומל:

(לב) בלא הזכרת שם ומלכות – והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר:

(במ"א ס"ק א') על עסקי נפשות נ"ב (שאלה) בא' דאזל לקרייתא והעליל עליו שר הכפר עד שתפשו בכבלי ברזל וכשיצא אם חייב לברך ברכת הגומל או לא דאיכא למימר דהא דחייבו חכמים כשיוצא מבית האסורים היינו כשנתפס על עסקי נפשות ובנדון דידן עיקר העלילה היה עבור ממון (תשובה) שחייב לברך. איבעית אימא קרא דגבי הולכי מדברות נאמר נפשם בהם תתעטף. ובחולה שנתרפא יגיעו עד שערי מות וביורדי הים נפשם ברעה תתמוגג ואילו בחבוש בבית האסורים אינו מזכיר חשש נפשות כי אם יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל סתמא משמע או שהגיע עליהם שהמה יושבי חושך וצלמות או אסירי עני וברזל כשיצא מאותו שתים רעות יודו לה' חסדו הן שהיו חבושין מ' ממון או מ' נפשות. ואיבעית אימא סברא דהא כתב הרא"ש בפ"ק דב"ב סי' כ"ב כל מה שמחדשין אומות העולם גזירות ופורעניות על ישראל אפי' מענין אותן ביסורין ומניעת מאכל ומשתה גובין הכל לפי ממון דעיקר כוונתם על הממון עכ"ל אשתכח השתא לא לברך כלל בשום פעם אפילו כשנתפס על עסקי נפשות דעיקר כוונתם על הממון ולא נעלם ממנו מ"ש הרב בעל מ"א סימן רי"ט דוקא כשנתפס על עסקי נפשות. * יען ראיתי איש בעל קרניים עומד כנגדו. הא' הר"ן בפרק הרואה שכתב ז"ל נשאל מרב האי גאון למה לא אמר כסדר שכתובים במזמור והשיב שרצה למנות תחילה אותם שהמה מסוכנים יותר שיורדי הים והולכי מדברות הם מסוכנים יותר מהחולה שרוב החולים לרפואה וחבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כל כך עכ"ל הרי שס"ל להדיא שחייב לברך ברכת הודאה אף כשנחבש עבור ממון גם בש"ס ובפוסקים קדמאי ובתראי לא חילקו כך זולת הרב בעל מ"א נשאר לבדו ואלמלא ראה דברי הר"ן לא היה ממלא לבו לחלוק עליו ע"כ נ"ל לפסוק הלכה שמחויב לברך ברכת הודאה אף כשנתפס בשביל עלילות ממון וכן עמא דבר הנלע"ד כתבתי:

סעיף ג' בפני י' ותרי מינייהו רבנן. כ' הראנ"ח בדרשותיו פ' אמור דבוודאי האנשים ההמה צריך שיהיו זולת המודים ובעלי הנס ובהיותם בדרך שאין שם י' ותרי מינייהו רבנן אפי' הם הרבה מ"מ כיון דכולם המה בעלי הנס א"י לברך:

שם בסוגי' איתא אביי אמר וצריך לאודויי באפי עשרה. מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן. ואימא בי עשרה שארי עמא ותרי רבנן. וכ' תוס' ועבדי לחומרא ואפי' ליכא תרי רבנן ובטור כ' בשם תוס' כיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו ולפי גרסתינו בתוס' ק' לי. איך שייך להחמיר לברך והא בכ"מ הכלל דספק ברכות לקולא ולא מברכי' משום ספק לא תשא ואם כוונתם דלישנא צריך לאודויי היינו לכתחילה אבל אם אינו מוצא מברך אף בפחות מעשרה ע' בטור ובב"י. א"כ מכ"ש ק' ביותר כיון דכל הפלפול אם צריך לכתחלה לטרוח ולמצוא עשרה ועוד תרי רבנן א"כ הו"ל למפסק דצריך לטרוח על עשרה ותרי רבנן. וגרסת הטור הנ"ל ניחא דאזלי' לחומרא ובעי' לתרווייהו. ובאמת לכאורה ק' מאי חומרא היא הא אינו מברך עד דאיכא תרווייהו וזה נקראת בלשון קולא כדאמרי' בכ"מ ס' ברכות להקל אבל נראה דכוונת הטור דכל הפלפול הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד אם אינו מוצא עשרה ג"כ מברך וכדנראה בדעת הטור להמעיין שם א"כ שפיר כ' דאזלינן לחומרא דצריך לטרוח אחר י' ותרי רבנן אבל גרסתינו בתוס' ק':

סעיף ד' וענה אמן יצא. ע' לעיל סי' רי"ג ס"ב וצ"ל דהכא ל"ש שומע כעונה דהא הוא צריך לומר בנוסחא אחרת דהיינו שגמלני אלא דע"י אמן דהוא כמו שהוא ג"כ משבח ומודה יצא. ובטור בשם הרא"ש כ' הטעם דהכא שאני דדוקא כשהמברך חייב ג"כ בברכה אז יוצא השומע בלא עניית אמן אבל הכא שהמברך אינו חייב בברכה זו צריך דוקא לעניית אמן וצ"ע:

שם מלכא דעלמא דיהב לן. ע' סי' קס"ז ס"י ובמג"א שם סכ"ב:

שם בהג"ה ואין זה ברכה לבטלה. ע' פר"ח סי' תפ"ט ס"ה:

מג"א סק"ד אפי' בפחות מי'. ע' תשו' תשב"ץ ח"ד בחוט המשולש בטור הראשון ביו"ד:

סעיף ה' בהג"ה שהמברך ג"כ חייב משמע אם המברך אינו חייב בברכה אף דמברך בנוסח זה שגמלנו כדי להוציא חבירו לא יצא בלא עניית אמן. עמ"ש בגליון סעיף ד' וא"כ בכל ברכות המצות דקיי"ל אם יצא מוציא מ"מ כיון דאין המברך מחוייב עתה בברכה זו לא יצא בה בלא עניית אמן ואם המברך חייב ומברך הברכה על שהיה חולה ונתרפא וזה שומע חייב בברכה על שהיה הולך מדבר מסתפק בס' אורים גדולים בדרשותיו פ' צו די"ל דיוצא בלא עניית אמן או דאף בעניית אמן אינו יוצא עיי"ש:

מג"א ס"ק ח' וכ"פ לעיל סי' ס'. שייך לעיל בסעיף ה' על ומתכווין לצאת:

להודות עבה"ט ובלחמי תודה להגאון מהר"י באסן כ' שקטן יברך. וכ' בבר"י שכן נהגו בגליל שלהם ע"ש ובמדינתנו נוהגים כמהר"מ מינץ והמג"א ובן הא"ר הביאו בסתם וכ"כ בשערי אפרים שער ד' ובמח"כ כ' בשם שו"ת אוהל יוסף שהאב על בנו קטן לא יברך אלא בלא שם ומלכות ע"ש: בש"ע והולכי מדבריות וכ' בבר"י בשם מהר"י שאל בספר קול יעקב מי שהולך ממקום למקום ובדרך הלוכו עבר בעיירות גדולות אין לברך עד שיגיע אל מחוז חפצו:

חבוש עיין בה"ט ובבר"י הביא מדברי רבינו יונה והאריך ותשו' ר"י מגא"ש וכ"כ בא"ר בשם התי"ט דאף בחבוש על עסקי ממון מברך (ושם הביא לשון תשו' הר"י מגא"ש שהואיל והיה חבוש בבית הסוהר כו' ולא היה מושל בנפשו ועתה יצא מאותו מצב להיות מושל בנפשו בפרט אם היה חבוש על פריעת מס קצוב על כל איש או חוב לסיבת היות שאין ידיו משגת ואח"כ הזמין לו ה' כו'. ושם אח"כ נראה שדעתו לומר שאם היה ביכול' אלא שלא רצה או שהיו מקום שיוותרו לו ולא הועיל כו' אם לא שנאמר נתת דבריך לשיעורין ע"ש ונראה דבכה"ג יברך בלא שם ומלכות) וסיים בה שכן הוא דמנהג פשוט דכל מין חבוש ביציאתו מברך ע"ש ובמח"ב הביא שגם בנתיב החיים השיג על מג"א בזה ועיין בבר"י שהאב לא יברך על בנו שנפל לבור וניצול דלא כשו"ת בית יהודה ומהר"ש דורן שבסוף התשב"ץ:

ומלכות עיין בה"ט ועיין בר"י שכ"כ בשו"ת בית יהודה והוא ז"ל כ' ואנו אין לנו אלא דברי מרן לברך בלא שם ומלכות:

ואם בירך פחות מי' כו'. כ"כ הטור מדאמרינן בגמר' וצריך לאודויי באנפי י' משמע דוקא לכתחלה עכ"ל. וכב"י אין הדיוק נראה בעיני דאדרבה משמע שיש עיכוב בדבר וכ"ד הר"י שכ' ואם אין שם י' צריך לחזור ולברך עכ"ל. וגם אני תמהתי ע"ד הטור דהא גם בעיקר חיוב ההודאה נאמר לשון צריכים דהא אמרו ד' צריכים להודות והתם לא קאי דוקא על לכתחלה דהא ודאי לא יצא כל זמן שלא הודה:

בריך רחמנא מלכא כו'. ברבינו יונה כתוב בריך אלהנ' מלכ' כו' וכתב עוד שם ונראה שהם יכולים לאומרו אפי' בפחות מי' עכ"ל:

על טובת חבירו ששמח בה. משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא או ניצול אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום א"ל כן בשם ומלכות דהוי ברכה לבטלה אלא יאמר בריך רחמנא דיהבך לן והא דאר"י פטרתן מלאודויי היינו שהיו יודעי' שר' חנא בגדתא' הוא לו אוהב נאמן ותו מדאמר בשם ומלכות וכב"י שיש נוהגים אם נשיה' יולדות עומדות שבעליהן מברכים הגומל אלא דהרשב"א כ' דדוקא על רבו שייך זה ולא על אחר אוהבו ומסיק דאין לברך והמברך גוערין בו. ועל אביו ועל רבו מותר לכ"ע לברך על רפואתו דבזה גם הרשב"א מודה. ונ"ל לכאורה שאז לא יאמר הגומל חסדים לחייבים דבזה פוגם כבוד אביו או רבו דאע"פ שהמודה בעצמו אומר כן מ"מ אחר לא יאמר כן עליו אלא די"ל דלחייבים קאי בזה אזה שמתודה שהוא עצמו חייב וזכה לזה שאביו או רבו נתרפא או ניצול כנ"ל:

אפי' בפחות מפרסה. מזה למדתי בסי' ק"י דבכזה צ"ל תפלת הדרך והוא ק"ו דהא כתב הטור במילתא אחרית' דבתפל' הדרך צריך אדם לבקש רחמי' טפי מברכ' הגומל לפי שברכת הגומל היא במקום תודה:

מכה של חלל. וה"ה בחולה שמוטל במטה יותר מג' ימים כנ"ל דהא צריך לבקשת רחמים מאחרים כדאמר רבא עד ג' ימים טרוקו גלי כו':

כולם צריכים לברך. לענין ברכה שעל הנס פסק בסי' רי"ח ס"ח דלא יברך נרא' הטעם דברכת הנס ניתקן תוספת על מה ששייך לברכת הגומל בדבר שהוא חוץ לטבע לגמרי והכל מודים שאצבע אלקים היא אבל הגומל הוא אע"פ שנעשה לו תשועה שאפשר דרך הטבע מ"מ הוא מחזיק טובה לו יתברך ולתלות בהשגחה:

וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. אבל ראיתי נוהגין הרבה כסברא ראשונ' שהיא דעת ריב"ש ומסתבר כן דכל סכנות נכללו בהולכי מדבר דנקט בגמרא:

מ"א ס"ק י' ואם נעשה לו נס אינו מברך הגומל רק בהגיע לאותו מקום אומר ברוך שעשה לי כו' ועכשיו נהגו לברך הגומל כל מי כו' כצ"ל ומ"ש וכ"כ בלבוש ר"ל שלבוש לא הביא הי"א כלל ועי' בא"ר: