שולחן ערוך, אורח חיים קצ״ב: ברכת זימון בשלשה או בעשרה ובו ב' סעיפים: – עם 21 מפרשים

ברכת זימון בשלשה או בעשרה ובו ב' סעיפים:
היו מסובין ג' חייבים בזימון שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו והם עונים ואומרי' ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו בא"י אמ"ה הזן את העולם וכו' ואם הם ד' יכול לומר ברכו שאכלנו משלו אבל יות' טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל ואם הם עשרה צריך להזכי' את ה' שאומ' נברך אלהינו וכו' והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו' ואין לומר נברך לאלהינו בלמ"ד ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומ' נברך על המזון שאכלנו או שאומ' למי שאכלנו משלו או שאומר במקום ובטובו מטובו או במקו' חיינו אומ' חיים הרי זה בור וכשהם עשרה כיון שמזכירים את השם יכול לומ' נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו:

אם טעה המזמן בעשר' והעוני' ולא הזכירו אלהינו אין יכולים לחזור אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם:

שאומר א' מהם כו': ויש מי שכתב שגם המברך יש לומר מיד ובטובו חיינו (מהרש"ל) והאריך בראיות נכוחות מיוסדים על אדני פז:

ואומר ברוך אתה ה' כו'. משמע שאין לומר ב"ה וב"ש וכן פסק מהרש"ל אמנם בטור משמע לומר ב"ה וב"ש ומורי בב"ח מחלק בין אם בירך בג' או בי' ר"ל ביו"ד כיון שמזכיר השם שאומרים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ע"כ יש לומר ברוך הוא וברוך שמו משא"כ בג' ודבריו דברי טעם הם ע"כ:

נברך. כתב בזוהר שיאמר הב לן ונברך כי כל מיני דקדושה בעי הזמנה ומזה נוהגין לומר בל"א רבותי מיר וועלין בענטשין והן עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. נוסח בה"מ הקצר להרב מוהר"ר נפתלי בהסכמת הרבה גדולים ברכה ראשונה כולה כתקונה. ואחר כך יאמר נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשבוע בא"י על הארץ ועל המזון. רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים ועל מלכות בית דוד משיחך ותגדיל מהרה כבוד הבית ותנחמנו בכפליים בא"י בונה ברחמיו ירושלים אמן. בא"י אמ"ה האל א"מ המלך הטוב והמטיב לכולנו הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחסד ובחן וברחמים ויזכנו לימות המשיח עושה שלום וכו' עכ"ל ומכ"ש שיוכל לומר עד אל יחסרנו. ב"ח:

חיינו. והמסובין יענו אמן כאן של"ה עיין מ"א:

בא"י. ומשמע מדברי המחבר שאין לומר ברוך הוא וברוך שמו וכ"כ מט"מ בשם רש"ל וכ"כ הב"ח דדוקא ביו"ד שמזכיר השם אומר ב"ה וב"ש ולא בשלשה או ביחיד. אבל הטור ואבודרהם כתבו לאומרו וכ"כ מהר"ל מפראג וכ"כ הלבוש וכן המנהג אבל ביחיד פשיטא שלא יאמר רק מתחיל ברוך אתה וכו'. מ"א:

נברך. עיין הלק"ט ח"א סי' פ"ז ועיין מ"א ס"ק ב':

בעשרה. טעה המזמן ולא הזכיר אלהינו והעונים הזכירו עונה הוא אחריהם ומזכיר אלהינו ודי בזה שכבר הזכירו כולם:

ברכות מ"ה

שם לפי' הרי"ף

שם מ"ט

שם

שם

שם בתוספות

שם במשנה

שם נ'

אורחות חיים

ס"א נברך כו'. נ' א':

ברוך כו' ובטובו כו'. שם:

והוא כו'. מ"ז ב' וע' תוס' שם ד"ה להיכן כו' ע"כ צ"ל כו' וכ"פי הרי"ף וש"פ:

ואם הם כו' אבל כו'. מ"ט נ':

ואם כו'. מ"ט ב':

והם כו'. מתני' שם כענין כו':

ואין כו'. תוס' שם ד"ה נברך כו':

ובין כו'. נ' א"ר הלכה כר"ע:

ס"ב יחזור כו'. דאין זה כמו שבירך כיון שלא ענו עדיין משא"כ ברישא ובדיעבד יוצאין בזימון בלא שם:

שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו – משמע מזה דלא יאמר ובטובו חיינו וכן כתב הב"ח ועוד כמה אחרונים ואף שהמ"א מצדד קצת דהאומר אין מחזירין אותו מ"מ לכתחלה לכו"ע אין כדאי לומר כן דאין לו שום מקור מן הש"ס וכ"כ הט"ז דנוסח זה שלא כדין הוא אך מה שמשמע מהט"ז דבעשרה יכול המזמן לומר נברך וכו' ובטובו חיינו מלבד דאין בזה שום טעם לחלק בין ג' לעשרה כמו שהקשה בא"ר גם מקורו שהביא לזה מדברי התוספות פרק ג' שאכלו דף נ' שכתבו ואומר ובטובו חיינו והבין הט"ז דאדלעיל קאי באמת לא קאי אדלעיל אלא הוא ענין בפ"ע ור"ל דלא יאמר מטובו ולא יאמר חיים אלא חיינו וכל הלשון של כל התוספות הזה מפורש בהדיא בתוספות רבינו יהודה על ברכות ושם איתא בהדיא כדברינו וידוע שתוספות של ברכות רובו הוא מזה התוספות:

ועל הכל אנו מודים לך בא"י וכו' כנ"ל כי צריך שיאמר הודא' תחל' וסוף:

[א] ובטובו חיינו וכו'. כתב הב"ח דרש"ל יישב המנהג שכן נהגו בכל הארצות אלו אבל קשה לקיים מנהג שלא נזכר בשום חיבור מן החיבורים שמברך אומר ובטובו חיינו, ועל כן גזר הגאון מורינו הרב ליב מפראג שלא לאומרו וכן נוהגין העולם ממנו והלאה, עד כאן. ומגן אברהם כתב שהאומרו אין מחזירין אותו כיון דרש"ל יישב המנהג וכן כתב הלבוש, עד כאן. ואני תמה על כל גדולים הנזכרים לעיל ממה שמצאתי בבעל הלכות גדולות פרק שלושה שאכלו שכתב זה לשונו, הגדול אומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, עד כאן, דמשמע שהמברך אומר. והנה הט"ז האריך והסכים נמי לדברי הב"ח שלא לאומרו, והביא ראיה ממה שכתבו תוס' דף נ' ד"ה אמר וכו' וגם בעשרה וכו' ואומר ובטובו חיינו משמע דבזימון ג' אינה אומר, עד כאן. ובאמת שדברי תוס' תמוהין לכאורה דמאן דכר שמיה מבטובו חיינו. אבל תמיהני על פה קדוש לפרש כן דאם אי אפשר בשלושה לא יאמרו נמי בעשרה, ואדרבה בעשרה שמזכיר השם יותר מסתבר שלא לאומרו כי אין לטעות דמברך לבעל הבית, מה שאין כן בשלושה שאין מזכיר השם יש לטעות שמברך לבעל הבית כשאינו אומר ובטובו חיינו. ועל פי זה נראה לי לפרש דברי תוס' במה שכתב ואומר ובטובו חיינו דלרבותא קאמרי דאף בעשרה דליכא למיטעי אומר המברך ובטובו חיינו, ומזה נמי תימא על גדולים הנזכרים לעיל, מיהו יש לי עוד לפרש דברי תוס' דקא משמע לן דאפילו בעשרה צריך לומר דוקא ובטובו חיינו ולא מטובו עיין שם ודו"ק:

[ב] [לבוש] ברוך הוא וכו'. עיין בכנסת הגדולה שכתב בשם רש"ל ומטה משה ולחם חמודות שלא לומר ברוך הוא וברוך שמו כלל אפילו בעשרה וכן בשולחן ערוך לא כתבו, והב"ח כתב שאין לאומרו אלא כשמזמנו בעשרה, מיהו מלבושי יום טוב כתב זה לשונו, כיון שהטור ורוקח כתבו צריך לומר שכך היה מקובל, ובש"ס קיצרו הנוסח, עד כאן. משמע שדעתו לאומרה אף בשלושה וחזר ממה שכתב בלחם חמודות, וכן כתבו ר' דוד אבודרהם ומהר"ן וכן נוהגין. וכן בשל"ה דף פ"ג הסכים לאומרה אלא דיש תימא בדבריו שכתב כן בשם הכלבו סימן כ"ה וכן כתב בספר ארחות חיים, ועיינתי בכלבו גופיה ולא זכרו ולא פקדו, וכן כתב במטה משה סימן שמ"ו בשם הכלבו שאין לאומרה. ודע דאף הפוסקים שהסכימו לאומרה היינו בזימון אבל כשמברך ביחיד לכולי עלמא מתחיל ברוך אתה ה' ואין לומר ברוך הוא וברוך שמו כלל, וטעמא נראה לי כמו שכתב בדרכי משה דאומרים ברוך הוא וברוך שמו כדי שיהא הפסק בין ברכות זימון לברכת המזון וזה לא שייך ביחיד. ועוד נראה לי דדוקא המברך אומרו ולא השניים שמזמנין עמו, וראיה נראה לי מלשון אבודרהם שכתב זה לשונו, ומוסיף עליהם ברוך הוא וכו' וכן מבואר בספר נתיבות עולם דף מ"א. כתב של"ה כשמשיב המברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו יאמרו המסובין אמן קודם שיתחיל המברך ברוך וכו' כי בכאן נשלם ברכות הזימון, וכן ראיתי מגדולים, וכן איתא בש"ס דאם אחד נכנס כשעונין ברוך שאכלנו משלו עונה אמן, עד כאן. כתב בספר אור חדש ונראה לי דלפי זה אזדא האי טעמא דדרכי משה דבסמוך, עד כאן. ולפי מה שכתבתי דרק המברך אומר ברוך הוא וברוך שמו כדי שיהא הפסק בין ברכות לברכת המזון וזה לא תימא עליהם שלא הזכירו ממה שכתב הלבוש שבסימן קצ"ח שאין עונין אמן, ומבואר שם דשאני באחד נכנס והביאו דבריו לחם חמודות וכל אחרונים עיין שם וכן פסק הט"ז, וכמדומה שכן נוהגין. שוב ראיתי במטה משה שכתב שכן המנהג אף שכתב אחר כך דמשמע ברמ"א סימן קצ"ח דעונין אמן דמדמה ליה לכל הברכות. לעניות דעתי לא משמע מידי דקאי על אחד שנכנס, ותדע שגם הלבוש כתב כרמ"א שם ואפילו הכי סבירא ליה דאין עונין, גם ראייתו מאבודרהם לאו ראיה עיין שם:

[ג] [לבוש] כמו הזמנה וכו'. מזה קשה קצת על מה שכתב מגן אברהם דנוהגין כל אחד לומר רבותי מיר וועלין בענטשין, והן עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, משום דאיתא בזוהר ריש דברים שכל מילי דבקדושה בעי הזמנה, עד כאן, אם כן למה לי הזמנה דנברך וכו'. מה שכתב הלבוש בסימן קע"ג יש טעות סופר וצריך לומר קפ"ג:

[ד] [לבוש] ששנים אינם וכו'. לא ידעתי מאי קאמר דהא מזמן בשלושה, ועוד דאם כן כשיש שלושה בלעדו יזכיר ולמה אינה מזכיר אלא בעשרה, גם מה שלמד מפסוק במקהילות ברכו אלקים קשה דהא בש"ס ברכות דף נ' מבואר דאין ללמוד מקרא זה דאם כן לחלק בין מאה ובין אלף, והכל לפי רוב הקהל עיין שם. ומצאתי בראב"ן סימן קפ"ג זה לשונו, בציר מעשרה לא מידכרי דכתיב ירוממהו בקהל עם ואין לקהל עם פחות מעשרה עד כאן לשונו. וקשה לי דאם כן ליבעי דוקא תוך עשרה תרי רבנן דהא בברכות דף נ"ד למד מפסוק זה דחולה שנתרפא צריך להודות בעשרה וקאמר שם ותרי מינייהו רבנן דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו, וכדלקמן סימן רי"ט וכמו שכתב הרא"ם גופיה סימן קצ"ז, אלא צריך לומר דקרא קאי על יודו לה' חסדו דכתיב ברישא וקאי על ארבעה צריכין להודות כדמשמע מפרש"י שם. גם דבריהם לכאורה צריכים עיון דבש"ס ברכות דף מ"ה נאמר טעם כיון דבעי לאזכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא וכן הוא בש"ס מגילה דף כ"ג משמע דטעם דלא אורח ארעא הוא ולא נלמד מפסוק. וראיתי באבודרהם שכתב שעשרה שכינה שורה ביניהם, ולכן צריך להוסיף לאלוהינו כמה דאת אמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, עד כאן. וצריך לומר דמפרשי הכי ש"ס דלאו אורח ארעא וצריך עיון:

[ה] יותר טוב לומר נברך וכו'. ובקורא בתורה וחזן דאומר ברכו היינו משום דאומר המבורך ובזה כולל עצמו, ירושלמי. ואם תאמר והא כתיב גדלו לה', יש לומר כיון דאמר אתי הרי כולל עצמו עמהם, חידושי רשב"א. ומזה קשיא על מגן אברהם שהביא ראיה מפסוק גדלו ודאפילו בשלושה ואם אמרי אחד ברכו לשנים יצא הא כיון דכתיב אתי הוי כמו שאומר לשלושה, מיהו לדינא אפשר דיצא וכמו שכתב בשם רי"ו ורמזים:

[ו] [לבוש] שם של אלהינו וכו'. פירוש ואין אומרים שם של ה'. אבל כבר הקשיתי דדין זה לא נלמוד מפסוק זה ומצאתי בתוספות יום טוב פרק שלושה שאכלו הא דתיקנו בזימון אלהינו, ובברכת התורה ה' משום שמזון הדין נותן לכלכל את ברואיו, ולפיכך תיקנו זה השם שהוא מדת הדין, אבל התורה לא ניתנה אלא בחסדו כדאמר למען צדקו יגדיל תורה כי איזה שורת הדין הנותנים להודיע דרכיו לבוראינו, הרי לא עשה כן לכל גוי שהם גם כן ברואיו:

[ז] יכול לומר וכו'. משמע דאם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו, וכן כתבו תוס' דף נ' וחידושי רשב"א. כתבו אחרונים שלא יאמר אף בעשרה למי שאכלנו דלא כבית יוסף וממה שפירשתי לעיל (סכ"א בפו') [ס"ק א' בפירוש] שני דברי תוס' אפשר לסייעי לבית יוסף ויש לדחות ודו"ק כי קיצרתי:

א) [סעיף א'] היו מסובין ג' חייבין בזימון וכו' וכתב בזוה"ק פ' בלק דקפ"ו ע"ב וז"ל בשעתא דבר נש יתיב על פתורא שכינתא קיימא תמן וסט"א קיימא תמן. כד אזמין בר נש לברכה לקב"ה שכינתא אתתקנת לגבי עילא לקבלא ברכאן וסט"א אתכפייא ואי לא אזמין ב"נ לברכה לקב"ה סט"א שמע ומכשכשא למיהוי ליה חולקא בהאי ברכה עכ"ל. ואם חיוב הזימון מדאו' או מדרבנן עיין פתה"ד אות ד' שהכריע לומר דהוי מדאו' אפילו בג' יעו"ש אבל היפ"ל אות א' כתב דבג' הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אבל בעשרה דאיכא הזכרת השם הוא מה"ת יעו"ש. וכ"כ א"ר סימן קצ"ט אות ה' בשם ס' קרית ספר דבעשרה הוי מה"ת אבל מדברי העו"ת שם משמע דגם בעשרה הוי מדרבנן יעו"ש ונ"מ דאם נסתכקו אם זמנו חוזרין לזמן ואם היו עשרה חוזרין לזמן בלי הזכרת השם משום דכיון דאיכא פלוגתא אין להזכיר השם מן הספק דסב"ל. ועיין מש"ז אות א':

ב) וכתב עוד שם בזוה"ק דצ"ל המברך קודם שאומר נברך שאכלנו וכו' הב לן ונבריך כי כל מלי דקדושה בעי הזמנה יעו"ש. והביאו מ"א רס"י זה וכתב דמזה נוהגין בל"א לומר רבותי מיר וועלין בענשין והן עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם עכ"ל ונראה דיותר טוב לומר כלשון הזוהר הב לן ונבריך. ובספרד נוהגין לומר הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא ועונין המסובין שמים וחוזר ואומר ברשות מו"ר נברך שאכלנו וכו' ואם יש כהן בתוך המסובין יאמר ברשות כהן ומו"ר וכו' ואם אחר מברך יאמר ברשות רב בעל הבית ומו"ר וכו' ואם הבן מברך יאמר ברשות אבי מורי ורב בעה"ב ומו"ר וכו' בי"מ. ועיין לעיל סימן קס"ז אות ק"ח. ומה שיש נוהגין לומר אחר הב לן ונבריך וכו' ברשות מלכא עילאה קדישא עיין יפ"ל אות ד' שכתב ישתקע הדבר ולא יאמר וכל המוסיף מגרעות נתן יעו"ש אבל הרב מור אביו ברו"ח אות ב' כתב ליישב המנהג וכתב דבשבת נוהגין להוסוף עוד לומר וברשות שבת מלכתא ובתוך הסוכה אומרים וברשות ז' אושפיזין עילאין יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' קרח אות א':

ג) שם היו מסובין ג' חייבין וכו' כתב המרדכי בר"פ ג' שאכלו שכתב ראבי"ה משם רבינו האיי דג' שאכלו מז' מינים חייבין לזמן והביאו ב"י וכתב עליו דאין נראה מדברי הפו' אלא אין מזמנין אלא על הפת לבדו וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ה עכ"ל. וכ"פ הטור בסימן רי"ג ובש"ע שם ס"א דאין זימון אלא בפת יעו"ש כך הם דבריו כאן בש"ע וכן הכריח הפר"ח בליקו' בסימן זה וכתב וכן עיקר יעו"ש. וכ"כ הער"ה דסברת ראבי"ה יחידאה היא שהרי הרמב"ם והראב"ד והרשב"א והטור ס"ל דאין מזמנין על ז' מינים וכן דעת התו' בפ' כ"מ והשיג על דברי הדרישה יעו"ש. וכ"מ מדברי הזוה"ק פ' בלק דקפ"ו ע"ב ובשה"מ פ' עקב דאין מזמנין אלא על הפת יעו"ש וכן עמא דבר:

ד) וכתב הב"ח וע"כ צריך ליזהר שלא יעשו ג' קביעות על אחד מז' מינין לאפוקי נפשין מפלוגתא דרבוותא עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א' מ"א סימן קצ"ג סק"ב אבל הברכ"י כתב דהמנהג פשוט לקבוע על הפירות על שלשים ועל רבעים אף מז' מינין וכן לאכול פת הבאה בכסנין וכיוצא ולא זהירי בזה עכ"ד. והביאו שע"ת סימן קצ"ג אות ב':

ה) כתב בשל"ה דף פ"ג ע"א כשחוזר ומשיב המברך ברוך שאכלנו וכו' יאמרו המסובין אמן וכמ"ש לקמן סימן קצ"ח אם נכנס כשעונין ברוך שאכלנו וכו' עונה אמן יעו"ש. אבל הלבוש שם כתב דדוקא הנכנס עונה אמן לא כן המסובין דלא תיקנו להו לומר אמן כדי שיכינו לבם שלא יפסיקו ויצרפו ברכת הזימון עם ברכת הזן יעו"ש וכתב מ"א ברס"י זה דכן המנהג שלא לענות המסובין אמן. וכ"כ א"ר אות ב' מחב"ר אות ב' ר"ז אות ב' שע"ת אות ב' מיהו לד"ה המברך אינו עונה אמן אחר ברוך שאכלנו של המסובין כיון שחוזר לומר בפיו אחריהם מיד מה שאמרו הם. וכן לענין ש"ץ שאומר ברכו אין לי לענות אמן אחר אמירת הקהל ברוך ה' וכו' וכן לענין קריאת התורה. ר"ז שם שע"ת שם. ועיין לעיל סימן קל"ט אות מ"ד:

ו) שם שאומר אחד מהם נברך שאכלנו וכו' כתב הב"ח דאיכא לתמוה על המנהג שבכל ארצות מלכות פולין ואשכנז שאומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו דבמשנה ובגמ' ובכל הפו' מפורש שאומר נברך שאכלנו משלו והם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ומאיזה צד באו הדורות שלפנינו לשנות הנוסח בדבר שאין לו סמך ומהרש"ל כתב ליישב המנהג אבל הרה"ג מהר"ל מפראג ביטל מנהג העולם וגזר על הכל שלא יאמר המברך כ"א נברך שאכלנו משלו והעונים אומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ונתפשטה גזירתו בכל המדינות וכך נוהגין העולם ממנו והלאה יעו"ש. וכן הסכים הט"ז סק"ב. שכנה"ג בהגה"ט אות א'. מיהו המ"א ברס"י כתב מאחר שרש"ל יישב המנהג וכ"כ הלבוש האומרו אין מזניחין אותו. וכ"כ הר"ז סוף אות א'. ועיין א"ר ומאמ"ר אות א':

ז) שם. ובטובו חיינו. ורבים נוהגים לומר ובטובו הגדול חיינו ואין צורך. שכנה"ג שם:

ח) שם. והוא חוזר ואומר וכו'. בטור כתוב והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו וכו'. ברוך הוא וברוך שמו בא"י אמ"ה וכו'. וכתב הב"ח דאיכא לתמוה מנא ליה לטור לומר כך כי לא נז' מגמ' ולא כתבו זה לא הרי"ף והרא"ש ולא הרמב"ם פ"ה וי"א דט"ס הוא. וכ"כ רש"ל אבל הרוקח בסי' רפ"ד והרד"א העתיקו כמו הטור וע"כ הכריע לומר דדוקא בעשרה כשמזמנין בשם אומרים ברוך הוא וב"ש אבל בג' אין לו מקום וכ"ש ביחיד יעו"ש. מיהו בלבוש משמע דגם בג' אומרים אותו אלא דמשמע מדבריו דדוקא המזמן אומר אותו ולא העונים יעו"ש. והביאו מ"א בריש הסי'. וכ"כ א"ר אות ב' דדוקא המזמן אומר אותו ולא שנים העונים יעו"ש. והביאו שע"ת או' ג'. וכ"כ הר"ז אות ב'. אבל בס' מט"מ סי' שמ"ו כתב דאין שייך לומר על ברכת עצמו ברוך הוא וב"ש וגם הכלבו לא כתבו וכן מהרי"ק לא כתבו בש"ע וגם מהרמ"א שלא הגיה שיש לאומרו משמע דכוותיה ס"ל וכן מורי מהרש"ל לא היה אומרו עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ב' וכתב דמשמע מדבריו אפי' בעשרה אין לאומרו יעו"ש. וכ"נ דעת הט"ז סק"א דאפי' בעשרה אין לאומרו ועי"ש. וכ"כ בס' אור חדש קטן לדיני ברכות דאין לאומרו בין ביחיד בין בזימון אפי' בעשרה. והביאו הבי"מ וכתב וכן עיקר וכ"כ החס"ל סי' קפ"ט אות ח'. וכן נראה עיקר דכיון דיש פלוגתא בזה ואינו מן החיוב שב וא"ת עדיף אלא רק במקום דאיכא מנהג לאומרו אין למחות בידם דבדברים כאלה נהרא נהרא ופשטיה:

ט) שם. ואם הם ד' יכול לומר ברכו וכו'. כתב הב"ח דאם הם ג' ואמר ברכו לא יצא והביאו המ"א סק"א וכתב עליו דלא עיין ברמזים שכתוב בהדיא שאם אמר בג' ברכו דיצא. וכ"כ רי"ו. וכ"מ בגמ' וכתב וכן עיקר יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ה'. א"א אות א'. בי"מ אות ה'. וכ"פ הצל"ח על מס' ברכות דמ"ט ע"ב. ד"מ בהגה"ט אות ג':

י) שם. יותר טוב לומר נברך וכו'. ואע"ג דבברכת ק"ש אומר ברכו שאני התם כיון שאומר המבורך לא הוציא עצמו מן הכלל. פרישה אות ג' מ"א סק"ב. א"ר אות ה'. וכ"כ לעיל סי' קל"ע אות ל"ה:

יא) שם. ואם הם יו"ד וכו'. ואם טעה המזמן ואמר אלהינו ולא היו שם יו"ד אז העונים לא יאמרו אלהינו ולא המזמן בחזרתו אלא יאמרו ברוך שאכלנו וכו' רו"ח אות א':

יב) שם ואין לומר נברך לאלהינו וכו'. דגבי ברכה לא כתיב למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו. מ"א סק"ג:

יג) שם. על המזון שאכלנו. והטעם כתבו התו' משום דמשמע דמברך לבע"ה המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש לברכו. והרשב"א כתב דמיחזי כמי שמברך המזון. וכ"נ מדברי רש"י. ב"י. וכ"כ מ"א סק"ד:

יד) שם. למי שאכלנו וכו'. משום דמשמע דמברך לבעה"ב. וטעם דאין אומרים ומטובו חיינו מפני שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים. וטעם דאין אומרים ובטובו חיים מפני שמוציא עצמו מן הכלל כלומר דמשמע בטובו חיים שאר העולם ולא אני. ב"י בשם רש"י. ט"ז סק"ד. מ"א סק"ה וסק"ו:

טו) שם. וכשהם יו"ד וכו'. והטעם כתב ב"י דכיון שמזכירין את השם ליכא למיטעי ולומר דעל המזון דקאמרי קאי לבע"ה או למזון. וכתב דמה"ט מצי למימר נמי למי שאכלנו משלו כשהם עשרה עכ"ד. אבל הב"ח כתב דלא מצי למימר למי שאכלנו אפי' בעשרה דמיחזי כב' רשיות וכתב דנראה דגם הב"י חזר בו מדלא פסק כן בש"ע והכי נקטינן עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ג'. וכ"כ הט"ז סק"ה דאין נכון לומר הכי יעו"ש. מ"א סק"ז. א"ר אות ז' א"א אות ז'. בי"מ אות ג':

טז) [סעיף ב'] אם טעה המזמן בעשרה וכו'. ואם טעה המזמן ולא הזכיר אלהינו והעונים הזכירו עונה הוא אחריהם ומזכיר אלהינו ודי בזה שכבר הזכירו כולם. מהריק"ש. י"א בהגב"י. בי"מ אות ה'. דה"ח אות ד'. חס"ל אות ב'. בן א"ח פ' קרח אות ב':

טוב) שם. אם טעה המזמן וכו'. ואם טעה המזמן והתחיל בא"י אמ"ה וכו'. יש ליקח הכוס מידו ויזמן אחר והוא פרח מיניה הזימון כי אינו יכול להפסיק באמצע בהמ"ז ולענות דדינא כתפלת י"ח כמ"ש לעיל סי' קפ"ג סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד:

יח) שם. אין יכולין לחזור. והטעם כתב ב"י בשם א"ח דמשום דאין זימון למפרע. מיהו הפר"ח חלק על דין זה שכתב בש"ע וכתב שאפי' ענו אחריו הוא לא הפסיד בשביל זה ויאמר ברוך אלהינו עכ"ד. אבל הברכ"י בשיו"ב אות ב' כתב דבתשובת הרשב"א כ"י כתב כדברי א"ח ומוכח מנה דאם גם העונים לא הזכירו גם הוא הפסיד וכתב דכן עיקר ודלא כהפר"ח יעו"ש. וכ"פ בספרו מחב"ר אות ג' שע"ת אות ה' בי"מ אות ד' דה"ח שם בן א"ח שם:

יט) שם. יחזור ויזמן בשם. דכיון דעדיין לא ענו הוי כלכתחלה וצריך לקיים המצוה כתקנה:

ט"ז סק"א והיינו כשמזמני' בי' דכיון דמזכירין השם צ"ל ב"ה וב"ש:

מ"א סק"א וברש"י בחולין במעשה הצדוקי שסעד אצל רבי לאחר הסעודה א"ל רבי כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל ופירש רש"י דארבעים זהובים שכר כו' וע"ש כי דברי רש"י במקומן צריכים ביאור ואין להאריך:

שם דברכת הזימון עד נברך. פי' עד שסיים ברוך שאכלנו וכו' א"כ הוי שם סיום הברכה ועונין אמן:

שם ולרמ"א שם. והא דבסי' קצ"ח עונין אמן. היינו לפי שלא אכל כלום ואינו אומר כלום לכן אומר עכ"פ אמן כמ"ש הט"ז שם משא"כ המסובין שכבר אמרו ברוך שאכלנו וע"ז סיים המ"א דרמ"א מדמה לכל הברכות א"כ גם המסובין עונין אמן כמו כל ברכות דאע"פ שכבר בירך אותה ברכה מ"מ עונין אמן וכן מלשון הירושלמי אע"פ משמע דכ"ש אותן שאכלו:

ט"ז ססק"ב כמ"ש אח"כ בסמוך. דדוקא כשאומר על המזון כגון בי' אז צ"ל ובטובו כמ"ש הט"ז בסק"ד ואפשר אפי' כשאינו אומר על המזון מטעם לא פלוג משא"כ בג' דאינו אומר על המזון א"צ לומר ובטובו אך המנהג דגם ביו"ד אין אומר ובטובו וא"א על המזון ולא אמרי' לא פלוג:

ט"ז סק"ד בתגמולו של מקום דמשמע דבר מועט כצ"ל:

כתוב בזוהר ריש פ' דברים שיאמר הב לן ונברך כי כל מילי דקדושה בעי הזמנה ומזה נוהגין בל"א לומר רבותי מי"ר וועלי"ן בענשי"ן והן עונין יהי שם יי' מבורך מעתה ועד עולם, כ' הב"ח יש לתמוה על מנהג כל הארצו' האלו שאומרים בפעם ראשון נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו דלא נזכר כן בגמ' ובכל הפוסקים וכו' ומהר"ל מפראג הנהיג שלא לומר ובטובו חיינו עכ"ל ולי נראה שהאומר ובטובו חיינו אין מחזירין אותו מאחר שרש"ל ישב המנהג בטוב טעם וכ"כ הלבוש, כ' של"ה שהמסובין יענו אמן אחר שסיים המזמן ברוך שאכלנו וכו' ולבוש בסי' קצ"ח כתב דאין צריך לענות אמן כדי שיבינו וישמעו ודוחק, וכ"מ בל"ח סי' י"ט וברש"י בחולין דף פ"ו כ' שכר ד' ברכות שענה אחריהם אמן, משמע דעל ברכת הזימון אין עונין אמן דאל"כ ה"ל ה' וי"ל כיון דאחר בונה ירושלים גם המזמן עונה אמן לא קא חשיב ודוחק דמ"מ גם הוא נוטל שכר ול"נ דלפי מ"ש הרב"י ססי' ר' דברכת הזימון עד נברך צריכין לענות אמן ולרמ"א שם א"צ לענות אמן וכן המנהג אבל מדברי רמ"א בהג"ה סי' קצ"ח משמע דעונין אמן דמדמי ליה לכל הברכות וכ"מ באבודרהם שכתב בשם הירושלמי עונין אמן אף על פי שלא אכלו עכ"ל, משמע פה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו וכ"כ מט"מ בשם רש"ל וכ"כ הב"ח דדוקא בי' שמזכיר השם או' ברוך הוא כו' אבל הטור ואבודרהם כתבו לאומרו וכ"כ מהר"ל מפראג בס' נתיבות עולם וכ"כ הלבוש וכן המנהג אבל ביחיד פשיטא שלא יאמרו רק מתחיל ברוך אתה כו', נוסח ב"ה הקצר להרב מהר"ר נפתלי בהסכמ' הרבה גדולי חכמים ברכה ראשונ' כולה כתיקונה ואח"כ יאמר נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשובע בא"י על הארץ ועל המזון רחם ה' עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים ועל מלכות בית דוד משיחך ותגדיל מהרה כבוד הבית ותנחמינו בכפלים בא"י בונה ברחמיו ירושלים אמן בא"י אמ"ה האל א"מ המלך הטוב והמטיב לכולנו הוא היטיב הוא מטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחסד ובחן וברחמיו ויזכנו לימות המשיח עושה שלום וכו' עכ"ל ומכ"ש שיוכל לו' עד אל יחסרנו (ב"ח): יכול לו' ברכו. כ' הב"ח ואם הם ג' ואמר ברכו לא יצא ודחק לפרש דברי הטור ע"ש אבל לא עיין ברמזים שכ' בהדיא שאם אמר בג' ברכו יצא וכ"כ רי"ו וכ"מ בגמ' דיליף זימון מקרא דגדלו לה' אתי ומקר' דהבו גודל משמע דאמר לשנים שיברכו כמו הבו גדלו וכן עיקר:

יותר טוב. ואף על גב דבברכות ק"ש אומר ברכו שאני התם כיון דאומר המבורך לא הוציא עצמו והקשה בתשובת מ"ע דאם כן גם בב"ה יאמר ברכו את ה' המבורך כו' ע"ש שתי' בדרך דרש ול"נ דבברכות ק"ש אף על פי שהוא יצא כבר מוציא אחרים וא"כ לפעמים אינו יכול לומר נברך לכן תקנו שלעולם יאמר ברכו עיין סי' ס"ט אבל בב"ה אם יצא אינו מוציא ולכן לעולם יאמר נברך שגם הוא חייב בברכה כנ"ל:

בלמ"ד. דגבי ברכה לא כתיב למ"ד דכתיב ברכו עמים אלקינו:

על המזון. דמתחזי כמאן דמברך למזון:

למי שאכלנו. דמתחזי כמאן דמברך לבע"ה ואף על גב דאמרי' למי שעשה לאבותינו כו' נסים שאני דמוכחא מילתא דקב"ה עביד נסים:

מטובו. דמשמע דבר מועט ואם כן ממעט בתגמולו של הקדוש ברוך הוא, והא דאמרינן שבענו מטובך, שאלה שאני שהשואל אינו שואל שאלה גדולה רק כעני על הפתח (גמרא):

כיון שמזכיר כו'. מכל מקום לא יאמר למי שאכלנו משלו דמשמע ח"ו ששתי רשויות הן ומברך לאותו אלוה שאכלנו משלו [ב"ח] ונראה לי שגם הד"מ כוון לכך ע"ש:

(א) חייבין בזימון – דהיינו שחייבין להזדמן ולצרף ברכתם בלשון רבים דהיינו שאחד יאמר נברך שאכלנו וכו' ואסמכו רבנן אקרא דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו דמשמע שאחד יאמר לשנים גדלו א"נ ממאי דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכ"ש אם הם יותר עד עשרה כמו שיתבאר לפנינו:

(ב) נברך – בזוהר הזהירו לומר בפיו קודם בהמ"ז תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ומזה נוהגים לומר בל"א (רבותי, מיר וועלין בענטשין) והם עונים יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:

(ג) והוא חוזר ואומר וכו' חיינו – ואם המסובין צריכין לענות אמן אחריו יש דעות בין האחרונים והמנהג שלא לענות:

(ד) ובטובו חיינו בא"י אמ"ה וכו' – משמע מזה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו ויש פוסקים כתבו לומר ב"ה וב"ש וכן המנהג ועיין במ"א ובשארי אחרונים דעכ"פ לא שייך זה ביחיד וגם בשלשה אין לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים עמו:

(ה) יכול לומר ברכו – כיון שהם שלשה וראוים לברך בלשון רבים בלעדו אבל בשנים לא יכול לומר ברכו רק נברך ובדיעבד אם אמר בשנים ברכו אפשר דיצא:

(ו) בלמ"ד – דגבי ברכה לא כתיב למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו:

(ז) על המזון שאכלנו – דמשמע דמברך לבעה"ב המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו [תוס']:

(ח) למי שאכלנו משלו – דמשמע דרבים הם זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו הוא מברך לבעה"ב [רש"י] וגבי מטובו פירש משום דממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם שלא לומר חיים דמשמע דהוא מוציא עצמו מן הכלל:

(ט) יכול וכו' – דתו ליכא למטעי דקאי על בעה"ב המאכילו:

(י) אינם יכולים לחזור – דבדיעבד יצאו בזימון בלא שם ואם יכול המזמן לחזור אח"כ ולומר ברוך אלהינו וכו' או שצריך לומר ג"כ בלא שם מאחר שהעונים אמרו מתחלה בלא שם יש דעות בין האחרונים עיין בשע"ת ולכו"ע אם הם אמרו בשם יכול גם הוא לחזור ולומר ברוך אלהינו וכו' אף דנברך אמר בלא שם:

(יא) יחזור ויזמן בשם – דכיון שלא ענו עדיין לא נתקיים מצות זימון והוי כלכתחלה:

חיינו עסה"ט ובא"ר העלה כפי מ"ש המג"א שהמנהג שלא לענות אמן ודחה הראיה מסי' קצ"ח דנכנס שאני וכמ"ש הלבוש וגם במח"ב כתב בגלילותינו המנהג שלא לענות אמן ע"ש. והמזמן ודאי לא יענה אמן אחר אמירות המסובין ברוך שאכלנו כו' כיון שהוא בעצמו חוזר ואומר ג"כ ברוך וכבר כתבתי כן לענין ש"ץ שאומר ברכו אין לו לענות אמן אחר אמירת הקהל ברוך ה' הל"ו וכן לענין קריאת התורה ע' בשערי אפרים שער ד':

בא"י. עבה"ט וע' בא"ר דאפי' לדעת הסוברים שאומרים ב"ה וב"ש מטעם שכתב בד"מ להפסיק בין ברכת הזימון לבהמ"ז לא שייך זה ביחיד וגם בג' אין לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים וכן משמע באבודרהם ובנתיבות עולם ע"ש:

בעשרה. ע' בה"ט וע' לקוטי פר"ח שכתב על מ"ש בש"ע שאם העונה לא הזכירו אין יכולים לחזור ומשמע שגם המזמן שוב אין לו להזכיר השם וז"א דהיא לא הפסיד בשביל זה ויכול לחזור ולומר ברוך אלקינו ע"ש ובשיורי ברכה כתב שדברי א"ח הם בתשובת הרשב"א כת"י ומבואר שם דאם כבר ענו אחריו גם הוא הפסיד:

והוא חוזר ואומר כו'. בטור כתוב כאן ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך הוא וברוך שמו וכתב רש"ל ע"ז שהוא ט"ס כי לא נזכר בגמ' ולא ברי"ף ורא"ש ורמב"ם. ומו"ח ז"ל כ' דברוקח איתא וכן באבודרהם ואפשר לפי שאמרו בפ' ג' שאכלו מה"מ דבג' מזמנין א"ר אבהו דכתי' כי שם ה' אקרא הבו כו' ובפ' א"ל הממונה תני' רא"א כי שם ה' כו' א"ל משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל כו' והעלה מזה שצריך שיתן ברכה כו' והיינו כשמזמנים בי' ולא בזימון ג' וכו' וק' ע"ז דא"כ היה לו לתנא לשנות במשנה חילוק זה דבין י' לג' ע"כ נר' דאין שום עיקר לענין זה מן הגמ' ופוסקים:

ואין לו' נברך לאלקינו. הטעם בב"י וז"ל נ"ל שהוא מטעם שיתבאר אצל למי שאכלנו משלו עכ"ל וק' דהא כתבו התוס' ע"ז דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ"ד כמו שירו לה' הודו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הל' עכ"ל ואי הוה הטע' כמו למי שאכלנו דהיינו שמשמע שמברך לבע"ה היה גם בשיר והודאה איסור מטעם זה אלא ודאי דשאני גבי למי שאכלנו שמוכח משמעות הלשון לפ' לבע"ה כמ"ש בסמוך והכא הוי הטעם דלא מצינו ל' זה בפסוק גבי ברכה כמ"ש התוס' וכ"כ רבינו יונה וז"ל שלא מצינו הל' סמוך לברכה דכתיב במקהלות ברכו אלהים וגו': כתב רש"ל האידנא נהגו שגם המברך או' נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו חדא שלא יהא נראה כאלו קאי על הבע"ה אבל כשאומר ובטובו חיינו משמעותו דמי שיש בידו להחיות אף שמן התלמוד אין הכרח כ"כ לאומרו מ"מ טעמא דמסתבר הוא וכן מצאתי ועוד מאחר שהעונים אחריו אומרים ובטובו חיינו מסתמא הוא ג"כ אמרה דאל"ה מאי צריך תלמודא לדקדק לפי' הרי"ף אם המברך צריך לחזור ולומ' ברוך שאכלנו וכו' תיפוק ליה דצריך לחזור כי היכי דלימא ובטובו חיינו ועוד היאך מוכיח הר"י ברצלוני דצריך ש"ץ וכן העולה לס"ת לחזור ולו' ברוך ה' המבורך ל"ו ומביא ראיה מב"ה מאי ראיה דלמא משום דלא אמר המברך תחלה ובטובו חיינו לפיכך צריך לחזור אלא ש"מ דאין חילוק בין המברך לעונים אמן ע"כ. ואין ראיות אלו מכריעים כלל דמ"ש מדברי הרי"ף היינו בפשט דלהיכן הוא חוזר הלא מבואר בדברי רבינו יונה שם דאין החילוק שם אלא אם יחזיר לומר נברך שאכלנו כו' או ברוך שאכלנו כו'. אבל עכ"פ צ"ל ובטובו חיינו בחזרתו וא"כ בתחלה ודאי א"צ לאומרו. ומ"ש מדברי הר"י ברצלוני היינו מ"ש הטור בסי' נ"ז לעיל שמביא ראיה מן חזרת המברך לומר ברוך שאכלנו כן יאמר העולה לס"ת פעם שנית ברוך ה' כו' ומביא הרב רש"ל מזה ראיה דתיפוק ליה שצ"ל בשביל שלא אמר תחלה ובטובו חיינו והיאך למד מזה הרי"ב לעולה לתורה אין זה הוכחה באמת וגם בעולה לס"ת אומרים העונים מה שלא אמר העולה לתורה דהיינו המבורך ל"ו והעולה לא אמר לעולם ועד וא"כ כי היכי דתימא בב"ה דחוזר בשביל אמירת ובטובו חיינו ה"נ כן הוא בלעולם ועד אלא ודאי דהאמת הוא כן גם בב"ה שהוא צ"ל שנית ממש כמו העונים ה"נ בעולה לתורה. גם מו"ח ז"ל העלה שאצ"ל תחלה ובטובו חיינו וכן עיקר שאינו בגמ' ובפוסקים. ומ"ש הרב רש"ל דיש לטעות ולומר דלבע"ה קא מברך זה אינו דלא חיישי' לטעות זה אלא ביש קצת הוכחה לזה מצד הלשון כמ"ש אחר כך בסמוך ור"ל עוד ראייה ממ"ש התוס' בפ' ג' שאכלו דף נ' וז"ל וגם בי' אם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו חיינו עכ"ל. ש"מ דבזימון ג' אין אומר ובטובו חיינו דלפי הענין משמע דמ"ש ואומר ובטובו כו' הוא נקשר עם הסמוך לו:

על המזון שאכלנו. פי' התוס' דמשמע דמברך לבע"ה המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו עכ"ל:

למי שאכלנו משלו. פירש"י דמשמע דרבים הם ח"ו זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בע"ה עכ"ל וטעם מטובו פירש"י דממעט בתגמולו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם חיים דמשמע דהוא מוציא עצמו מהכלל:

וכשהם עשרה כו'. כתב ב"י וטעמ' כיון דמזכיר את השם ליכא למטעי ולומר דעל המזון דקאמרי קאי על בע"ה ונ"ל דמה"ט מצי למימר נמי למי שאכלנו משלו כשהם י' עכ"ל ואין זה נכון כלל דאין ללשון זה שייכות באם הוא מזכיר השם דהיאך יאמר נברך אלהינו למי שאכלנו משלו דזה אין לו פי' כלל כיון שמזכיר כבר למי יברך מה זה שיאמר שנית למי כו' וגם בלא למ"ד א"א לאומרו דהיאך יאמר אלקינו מי שאכלנו משלו ומה סי' צריך לתת לאלקינו ית' שיאמר עליו מי הוא על כן אין לזה עיקר ויסוד כלל לומר כן כנלע"ד:

שם וברחמיו יזכנו כו' כצ"ל ועיין בב"ח שהביא נוסח הקצר מהכל בו ותמוה עליו ע"ש ונפלאתי שלא הזכיר מדברי הד"מ סי' צ"א שהעתיק נוסח הכל בו וכתב ע"ז אך לא ידעתי מי תקנה ואימת יש לאמרה כי לא מצאתי בשום פוסק אחר וכבר נתבאר לעיל ס"ס קפ"ז דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמי' לא יצא י"ח ואפשר דאף הכל בו לא כתבה לצאת בו אלא שהוא כדמות תפלה קצרה שמתפלל מי שהולך במקום גדודי חיות ולסטי' וכשבא לביתו חוזר ומתפלל כמש"ל סי' ק"י ואפשר שה"ה בברכה קצרה זו יברכה במקום אונס ואח"כ יברך בהמ"ז כתיקונה לצאת בה וצ"ע עכ"ל הד"מ ומ"מ מהב"ח ומ"א משמע שאם בירך בהמ"ז הקצר שתיקן הגאון הר"ן מחמת אונס או בדיעבד יצא והך דכל בו שאני שאין הברכה ראשונה כתיקונה כלל וגם הברכה שניה עיקר חסר כמבואר בב"ח משא"כ בזה דמהר"ן יצא בדיעבד או באונס כנלע"ד:

(במ"א בריש הסימן בסוף). ומכ"ש שיוכל לומר עד אל יחסרנו ונרשם ב"ח ולא נמצא זה בב"ח ותיבת ב"ח נראה שצריך לציין לפני זה והך מכ"ש הוא מדברי המ"א עצמו וכוונתו נראה דכ"ש אם מחמת סיבת אונס קצת יאמר בהמ"ז בנוסח שלנו עד אל יחסרנו ולא יאמר הרחמן הוא שיכול לעשות כן וכ"ש הוא מבהמ"ז הקצר דג"כ אינו מזכיר מן הרחמן הוא וצ"ע ועיין ב"ח נוסח זה ושם אי' לחם שובע ולא לרזון בא"י כו' והמג"א השמיט תיבת ולא לרזון שאינם רק לחרוז בעלמא אך שם בא"י אמ"ה א"מ וליתא שם לתיבת האל ועיין ר"ס קפ"ט: