שולחן ערוך, אורח חיים קע״א: שלא לנהוג בזיון באוכלים ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

שלא לנהוג בזיון באוכלים ובו ה סעיפים:
עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה אבל מידי דממאיס ביה לא הילכך אין מניחין עליו בשר חי ואין מעבירין עליו כוס מלא ואין סומכין בו הקערה אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס ואין נוטלין הידי' ביין בין חי ובין מזוג אפילו נטילה שאינ' צורך אכילה ואין זורקים הפת משום בזיון אוכלים וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקי' אוכלי' הנמאסים ע"י זריקה אבל מידי דלא ממאיס כגון אגוזים ורימונים וחבושים שרי:

לא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות אבל יושב הוא על עיגול של דבילה או על קופה מלאה קטניות:

מותר לאכול דייסא [פי' החטה הנקלפת מבושלת] בפת במקום כף והוא שיאכל הפת אחר כך והמדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא: הגה והנשאר מן הפת אחר כך אוכלים אותו [ב"י]:

ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה והוא שיקבלנו בפי הצינור וזורקין לפניה' קליות ואגוזים בימות החמ' שאינ' נמאסין אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאסין אבל לא גלוסקאות לעולם:

הזורקים חטים לפני חתנים צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי וגם יכבדו אותם משם כדי שלא ידרסו עליהם:

לא ישב אדם על קופה מלאה תאנים. היינו בקופה של עיר אבל בקופה של עץ כיון דאין הקופה נכפפת מאדם היושב עלי' לא ממאיס בהכי כלל ואין כאן בזיון (מורי בב"ח):

לא. ודבר שהוא צורך האדם או לרפואה ליכא ביזוי ומותר ומה"ט נוטלין לידים במשקין אי ליכא מים. מ"א ע"ש:

הפת. אפי' לא ממאיס בכך. ב"ח. כשרואים אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם. ואסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה עי"ד ס"ס ש"צ. מאכל אדם אין מאכילין לבהמה תענית דף כ'. מ"א:

קופה. דוקא בקופה של נצרים שהיא נכפפת והאוכלין נמאסות. אבל בקופה של עץ שאינה נכפפת אפי' היו בתוכה ספרים מותר לישב עליהם וכ"ש אוכלים ב"ח. ובתשובת רמ"א כתב דאסור לישב על התיבה שהספרים בתוכה ובי"ד סי' רפ"ב כתב הט"ז דאם הוא קבוע בכותל שרי וכן נוהגין בבה"כ ועי' בתשובת אוהל יעקב סי' י"ח:

ברכות ג'

טור בשם מס' סופרים

תוספות בברכות נ' ורא"ש שם

תוס' שם והטור בשם אביו הרא"ש

ברכות נ'

תוס' שם והגהת מיימוני פ"ז מה"ב

ס"א עושה כו'. כשמואל דסתמא דגמ' בפ"כ די"ט כותיה.

וה"מ כו'. שבת נ' ב' ולכן אע"ג דקי"ל כרבנן בברכות נ' ב' מ"מ קי"ל כשמואל ועתוס' שם ד"ה כמאן כו':

הלכך כו'. גמ' שם:

אם היא כו'. תוס' בד"ה הנ"ל כיון דקי"ל כשמואל:

ואין נוטלין כו'. כרבנן שם וכנ"ל כיון דממאיס וז"ש אפי' כו' וכפי' הראב"ד וע"ל סי' ק"ס סי"ב:

ואין כו'. ובזה מודה שמואל תוס' ד"ה אין כו':

וכשם כו'. גמ' שם:

ס"ב לא ישב כו'. פ"ג דמ"ס והביאו הרא"ש שם:

ס"ג מותר כו'. כיון דקי"ל כשמואל וז"ש והוא שיאכל כו' וכנ"ל. תוס' ורא"ש שם:

והמדקדקים כו'. כמ"ש במ"ס שם וסברא ראשונה ס"ל דההיא פליגא אדשמואל. שם ושם:

והנשאר כו'. כנ"ל:

ס"ד והוא כו'. רש"י שם:

ס"ה הזורקים כו'. תוס' שם ד"ה ולא כו':

וגם הג"מ כו'. פ"ז בשם הר"מ:

לא – עיין מ"ב במש"כ ודרך העולם לעשות כן וכו' כן מוכח מסוגיא דמהו לפצוע זיתים שהביא המ"א לקמיה שאסרו חז"ל ואף דהמ"א שם תירץ משום דאפשר בבורית הוא דחוק דהא מותר אדם לסוך בשמן ולא אסרינן משום דאפשר בבורית וע"כ דמשום שדרך העולם כן שרי משא"כ בפציעת זיתים אף שיש בתוכן שמן אין דרך העולם לסוך בפירות ולפי כל זה אין לנו מקור לדברי המ"א שכתב דדבר שהוא צורך האדם לית ביה משום הפסד אוכלין ואדרבה המעיין בדברי הפוסקים בסימן זה יראה דאסור ליטול ידים במשקה משום הפסד אוכלין ולאו בשופטני עסקינן דיטול במשקה היכא דיש לו מים וע"כ דכל היכא דאין דרך העולם לעשות כן יש בו משום הפסד אוכלין בכל גווני ומה שהביא מהרמב"ם דלא אסור הפסד אוכלין כ"א דרך ביזוי ובעיטה המעיין שם יראה דנט"י וכה"ג שהאוכלין נפסד מקרי דרך ביזוי ובעיטה ולפי דברינו אין לנו מקור שיהיה מותר ליטול ידים בשאר משקין אפילו אי ליכא מים זולת הי"א שהביא המחבר בסימן ק"ס סי"ב ועליו רמז המ"א וכבר כתבנו שם בבה"ל שלא נמצא זה רק באו"ז ואף הוא לא כתב שם רק בדרך שמא ומטעם אחר דאפשר דלא חיישינן להפסד אוכלין בשעת הדחק וצ"ע בכל זה:

הילכך אין מניחין עליו וכו' – וה"ה על האוכלין דמימאסי עי"ז ואית בהו משום הפסד אוכלין ועיין ביורה דעה סוף סימן ש"נ דאסור לגרום לאוכלין שיאסרו בהנאה כגון לתלות על המתים דבר שיש בהן אוכל נפש דמפסידן עי"ז ע"ש:

אם היא מלאה וכו' – עיין במ"ב וראיתי בפמ"ג שכתב דנ"ל דוקא לסמוך הקערה שרי דצורך אכילה היא [ר"ל כשאינה מלאה] אבל לעשות בו מלאכה שאינה צורך אכילה כגון לסמוך איזה דבר אסור דהוי כמו זריקה ע"ש ולא נהירא דאיתא ברשב"א בהדיא דלשמואל שרי לסמוך קערה ריקנית ע"ש:

במג"א ס"ק א' שיאסרו בהנאה. נ"ב ועיין ע"ז דף י"א ברש"י ד"ה אסור לגרום טריפות:

שם בא"ד בסוה"ד. נ"ב ובא"ר כתב מדאמר הש"ס שם קסבר כל אדם וכו' משמע אנן לא ס"ל הכי וכן משמע קצת ס"פ מקום שנהגו ופ"ק דביצה גבי מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמשמע דליכא איסור וכן עמא דבר:

סעיף ב' לא ישב אדם על קופה מלאה תאנים. נ"ב עיין במג"א סק"ב דוקא בקופה שהיא נכפפת וכו' ועיין ראיה לזה במס' טהרות פרק ה' משנה ב' ר' יוסי אומר אם מסר לו חתיכה מלאה בגדים בזמן שהיא חוצצת טמאה מדרס אם אינה חוצצת טמאה מדף ע"ש ודו"ק כי היא ראיה ברורה לדברי המג"א ודו"ק:

[א] [לבוש] דבר איסור וכו'. מיהו לרפואה מותר בכל ענין מותר לזלף הקרקע ביין ולעשות ממנו משרה וכבושה ולסוך הגוף ביין ושמן אפילו שלא לרפואה כיון שהוא צורך אדם. כשרואים אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא מקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם. אסור לגרום לאוכלין שיאסרו הנאה. מאכל אדם אין מאכילין לבהמה דמיחזי כבועט בטובה של הקב"ה, תענית דף כ', מגן אברהם. ואני מסתפק כיון דקאמר למאכל אדם וכו' משמע דאין הלכה וכו' והיינו דהשמיטו הפוסקים:

[ב] [לבוש] ויש מתירים וכו'. בשולחן ערוך השמיט הני יש מתירים, וכן הב"ח הוכיח דבפת אף שאינו נמאס אסור וכן כתבו אחרונים:

[ג] קופה וכו'. כתב הב"ח דוקא של עור או של עיזים וכיוצא בזה שהקופה נכפפת אבל בקופה של עץ שאינה נכפפת מותר אפילו היה בתוכה ספרי קודש, ובסעיף ז' אוסר לישב על תיבה שיש בו ספרים, אם לא שנתחבר לכותל במסמרים, ובספר נקודת כסף סימן רפ"ב התיר, מיהו בשיירי כנסת הגדולה כתב שנוהגין ליזהר בזה:

[ד] חיטים וכו'. כתב מלבושי יום טוב בשם דרישות מהר"ש דאסור לשפשף צלוחית בשיבולת שועל שקורין האברי"ן, עד כאן. וכתב מהרי"ו דמותר ליזרוק מעבר לשולחן דלא כאותן שאומרים דאסור משום דזורקין המלאך:

א) [סעיף א'] עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס וכו' ואם עושה לרפואה אפי' מידי דממאיס שרי. שבת ק"ח ע"ב. מ"א ריש הסי' וכתב עו"ש המ"א דכל מידי שהוא לצורך האדם אפילו אינו לרפואה לית ביה משום ביזוי אוכלין ומה"ט נוטלין לידים במשקין אי ליכא מים וכמ"ש סימן ק"ס סעיף י"ב יעו"ש. וכ"כ א"ר אות א' ועיין לקמן אות ד':

ב) שם הילכך אין מניחין עליו בשר חי וכו' אעפ"י שאין בו משום איסור דם שהוכשר כבר מדמו נמי אסור משום דממאיס ביה. וכן אין מעבירין עליו כוס מלא אפילו נזהר שלא ישפך הכוס נמי אסור דשמא ישפך קצת על הפת וממאיס ביה. ב"ח. ואפילו בשר צלי במוהל אסור דממאיס מש"ז אות א':

ג) שם ואין סומכין בו הקערה וכו' שאם יפול על הפת ימאס בו מיהו הב"ח פי' כגון דאחורי הקערה היא לחה או מלוכלכת בטיט דהשתא הפת שסומכין בו הקערה נמי ממאיס אבל לא חיישינן לשמא יפול מן המרק וימאס יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א' וכתב דהלבוש הסכים לסברה האוסרת יעו"ש ועיין מאמ"ר אות ב' מה שהרבה להקשות על דברי הב"ח יעו"ש. וע"כ אין לזוז מדברי הש"ע אלא רק יש לחוש ג"כ לדברי הב"ח דהיינו אם לא יש בקערה דבר שאם יפול ימאס הפת אין לסומכה בפת עד שיראה בשוליה שמא הם מלוכלכות וימאס הפת. וכתב המש"ז אות ב' דדוקא לסמוך הקערה דצורך אכילה שרי אי לא ממאיס אבל לסמוך איזה דבר אסור ומיהו לכסות כלי שרי יעו"ש:

ד) שם שאם יפול על הפת ימאס. וכ"ש שצריך ליזהר כשנוטל ידיו מים ראשונים או אמצעיים או אחרונים שלא יזלף על הפת חס"ל אות א':

ה) שם אפילו נטילה שלא לצורך אכילה הקשה הב"ח דמאי שנא מהא דשרי למשוח הידים בשמן ערב להסיר הזוהמא ותירץ דהתם תקנת חכמים היא משום להסיר הזוהמא קודם בהמ"ז לפי שמזכיר השם וצריך טהרת ידים ואסמכוה אקרא והתקדשתם וכו' אני ה' זה שמן ערב ומהאי טעמא נמי מים אחרונים נמי שרי בין וכל שאר משקין מפני שהם מעבירין את הזוהמא כמ"ש בסימן קפ"א יעו"ש והביאו הט"ז סק"א. אבל המ"א הוכיח דכל דבר שהוא לצורך אפילו שאינו של מצוה לית ביה משום ביזוי אוכלין והב"ד לעיל אות א' יעו"ש:

ו) שם ואין זורקין את הפת וכו' אפילו אם לא ממאס בכך משא"כ בשאר אוכלין צריך שיהיה נמאס דוקא. ב"י ב"ח. ט"ז סק"ב. מ"א סק"א. ומיהו יש מתירין גם בפת אם אינו נמאס בזריקה. ב"י בשם הרשב"א והר"י ורש"י. וכ"כ הלבוש. אבל הא"ר אות ב' כתב דדעת הש"ע והב"ח והאחרונים דבפת אף שאינו נמאס אסור. וכ"כ המש"ז אות ב' ח"א כלל מ"ה אות ו' קיצור ש"ע סימן מ"ב אות ט' בי"מ אות א' ובסידור שערי רחמים דע"ג ע"ב כתב דלא ינהיג בזיון בלחם כי הוא מושפע ע"י השכינה. והביאו היפ"ל אות א' ועיין לעיל סימן קס"ז אות קכ"ד:

ז) כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם. עירובין דף ס"ד. מ"א שם. א"ר אות א' ועיין בדברינו לעיל סימן ק"ע אות פ"ב שכתבנו שיש ליזהר לכבד הפירורין משום דקשה לעניותא יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לעיל סימן קס"ז אות קמ"א שכתבנו דאין ליתן שום מאכל מן השלחן לבהמה חיה ועוף הטמאים יעו"ש:

ז) גם יש ליזהר מלהניח אוכלין ומשקין תחת השלחן משום דנכנסים שם החיצונים. רו"ח אות ב' ובספרו חיים לראש דף מ"ו ע"א וכף החיים סימן ל' אות כ"ח. ועיין רב פעלים ח"ב חי"ד סימן י"ב שכחב דאין להקפיד אלא על שלחן שאכלו עליו פת אבל שלחן שאכלו עליו פירות וכיוצא לית לן בה יעו"ש. ועוד נ"ל דאין להקפיד אלא בשעת שאוכלין עליו אבל בשעה שאין אוכלין עליו לית לן בה וכ"מ ממ"ש לעיל סימן זק"ן אות כ"ג בשם האר"י ז"ל כי סט"א עומד שם וכו' משמע דאינה מצויה הסט"א שם אלא דוקא באכילת פת ובעת האכילה ובהמ"ז וכ"מ ממ"ש שם אות כ"א וסימן קס"ז אות ל"ז יעו"ש ודוק ומיהו אם כבר הניח תחת השלחן אין לאסור דאינה כ"כ קשה ולהזיק כמו הניתן תחת המטה כמ"ש ביו"ד סימן קט"ז ס"ה דההוא משום שבתא וסט"א קשה כידוע אבל הכא זהירות בעלמא. ועיין בדברינו לעיל סימן ד' אות י"ב ואות ס"א ודוק:

ח) איתא. בשבת דף נו"ן ע"ב דאסור לפצוע זיתים אפילו כונתו למתוקי פירא מפני שנמאסים ע"י כך. והרי"ף פי' שמיירי שרוצה ליטול בו ידיו ומשום זה נמאסין ואסור דאפשר ליטול בבורית. מ"א שם. וכתב המחה"ש דלפי' הרי"ף אפשר דלמתק שרי וכ"נ קצת מחדושי רשב"א שם עכ"ל וכ"נ מדברי תו' ישנים שם דאינו אסור אלא אם הוא כדי לרחוץ בהם אבל אם הוה כדי למתקם שרי יעו"ש:

ט) אסור לגרוס אוכלין שיאסרו בהנאה. יו"ד ססי' ש"ן. מ"א שם. א"ר אות א' איתא בתענית דף ך' ע"ב מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה ופרש"י משום ביזוי אוכלין דמחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם א"נ משום דחסה תורה על ממונם של ישראל ע"כ מ"א שם. וכתב המחה"ש דלפי' אחרון דרש"י אם אין לו דבר אחר להאכיל לבהמתו כ"א מאכל אדם שרי. ואפשר ע"ז סומכים העולם שנותנים לתרנגולים לאכול פת הראוי למאכל אדם עכ"ל ובתשו' כתב סופר סימן ל"ג לחלק יצא דדוקא לפני בהמת אחרים דלית ליה הנאה אסור אבל לפני בהמתו ותרנגולים שלו שיש הנאה שעי"ז תתרבה כחה ושמנה מותר יעו"ש:

י) שם ואין זורקין את הפת וכו' ולא ינעוץ הסכין בפת דרך בזיון דמחזי כעושה תיק לסכין חס"ל אות א':

יא) שם כך אין זורקין אוכלין הנמאסים וכו' אפילו לתוך קערה או ע"ג מפה שאין מתלכלכין דמ"מ הם מתמעכין ונמאסים. ב"י ב"ח. ח"א כלל מ"ה אות ו':

יב) שם אבל מידי דלא ממאיס וכו' אפילו ע"ג קרקע שרי ודוקא בקליפתן ובימות החמה. אבל בימות הגשמים אפילו בקליפתן אסור וכן אפילו בימות החמה אם אינם בקליפתן ע"ג קרקע אסור. ב"ח אבל ע"ג מקום נקי שרי. ב"י ל"ח פ"ג שאכלו אות צ"ד:

יג) שם וחבושים שרי. ודוקא חיין אבל מבושלין מתמעכין ע"י זריקה ונמאסין ואסור. לבוש. ל"ח שם. שכנה"ג בהגב"י אות ג':

יד) הקונה פירות מן העכו"ם המוכרים נרות וזייף אסור לאוכלם כ"א כשקולף או שידיח אותם שידוע שהעכו"ם אוחזן בידים מלוכלכין בחלב ושאר אסורין והנסיון יעיד ע"ז כשיניח אותם במים יהיה ניכר שהמים יהיה שמן. ח"א שם אות ז':

טו) [סעיף ב'] לא ישב אדם על קופה וכו' דוקא בקופה שנעשית מעור או משק של עזים שהיא נכפפת והאוכלין נמאסין אבל בקופה של עץ שאינה נכפפת אפילו היו בתוכה ספרים מותר לישב עליהם וכ"ש אוכלין. ב"ח. אבל הט"ז סק"ג כתב דאם יש בה ספרים אסור אף אם היא של עץ ומכוסה וכמ"ש ביו"ד סימן רפ"ב יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט אות ב' על דברי הב"ח הנז' דאנו נזהרין בזה. וכ"כ מ"א סק"ב בשם תשו' רמ"א סימן ל"ד דאסור לישב על תיבה שהספרים בתוכה ורק אם היא קבועה בכותל כתב בשם הט"ז ביו"ד סימן רפ"ב דשרי וכתב שכן נוהגים בבהכ"נ יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ג' י"א בהגה"ט. מיהו הרב נה"כ שם ביו"ד סימן רפ"ב על הט"ז סק"ד השיב על דברי הט"ז הנז' ודעתו נוטה להתיר לישב על תיבה של עץ שיש בה ספרים יעו"ש. וכ"כ הבכ"ש על מס' עירובין דף ל' ע"ב דבשעת הדחק הסומך על דעת הב"ח לא הפסיד אפילו ביושב בקרון וארגז קטן רק שאינו כליין וכ"ש כשיש בארגז דברים אחרים עם הספרים דאז אין הארגז בטל אצל הספרים אלא רק בס"ת יש להחמיר יעו"ש. והביאו מש"ז אות ג' ושע"ת אות ג' וכ"כ שם הברכ"י בשיו"ב אות ו' בשם הרד"ק דאם יש מנהג קדום דבספסלי בהכ"נ מניחין ספרים וטליתות ותפילין ויושבין עליהן אין למחות בידם יעו"ש. ועיין באוהל יעקב סימן א' וב' שכתב בענין זה של ספסלי בהכ"נ דאם יש גובה חלל קצת בינו לבין התפילין המונחים שם אין להקפיד ומ"מ יש להחמיר בגובה טפח יעו"ש והביאו שע"ת סימן מ' אות ה' יעו"ש:

טז) ואם הכלי גדול שמחזיק מ' סאה בלח (דהיינו אמה על אמה ברום ג' אמות) דבטל מתורת כלי לענין טומאה ה"ה הכא לאו שם כלי עליו ומותר לישב עליו אפילו יש בתוכו ספרים ודלא כתשו' רמ"א שם שנסתפק בזה. מחה"ש סק"ב. והוא ממ"א סימן ר"מ ס"ק ח"י יעו"ש. אבל דעת הט"ז שם בסימן רפ"ב להחמיר אפילו במחזיק מ' סאה ודעת האחרונים להקל בשעת בדחק אפילו בקטן כמ"ש באות הקודם. מיהו לישן ע"ג תיבה מלאה ספרים כתב הבכ"ש שם דאסור ואם יש בה מ' סאה כתב המש"ז שם י"ל דשרי יעו"ש. ולכסות הכלי בספרים כתב המש"ז אות ב' דאסור יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סימן קנ"ד אות ד"ן:

טוב) שם מלאה תאנים וכו' מפני שמתמעכין ע"י כן ונמאסין ויש בהן ביזוי אוכלין. אבל יושב הוא על עיגול וכו' שאינם מתמעכין ואינם נמאסין. לבוש:

יח) [סעיף ג'] והמדקדקים אוכלים בכל פעם וכו' נראה להם דביזוי הוא להשתמש מעשה עץ באוכלין לכן אוכלין כל פעם מעט כאלו בא ללפת הפת והנשאר אוכלין בעצמן דלאחרים הוא נמאס. מ"ח סק"ג. ואם אינו ראוי לאכילה מותר להשתמש בו מעשה עץ. א"א אות ג':

יט) שם מעט מן הפת וכו' בד"א בדייסא שלפני כל אחד לעצמו אבל בדייסא שבקערה שכולם אוכלין ממנה לא יחזיר המותר מן הפת הנשוך. מו"ק. יפ"ל אות ב' וכ"כ לעיל סימן ק"ע אות מ"ב יעו"ש:

ך) [סעיף ד'] ממשיכין יין וכו' שעושין משום סימן טוב כלומר שימשיך שלותם וטובתם. ב"י בשם רש"י ולבוש. והרשב"א פי' משום שמחת חתן וכלה ששמחים בכך. והביאו ב"י:

כא) שם מפני שנמאסים. אעפ"י שהן בקליפתן ואין האוכל נמאס מ"מ הם נמאסין. ב"י ב"ח. מ"א סק"ד:

כב) שם מפני שנמאסים. ואפילו פירות האסורים בהנאה כערלה וכלאי הכרם אסור לבזות אותם להשליכם לפני חתן וכלה לשמוח בהם במקום רפש וטיט. א"א אות א':

כג) שם מפני שנמאסים. יש מקומות משליכין בש"ת תפוחים במקום רפש וטיט ולא יפה עושים א"א אות ד':

כד) שם אבל לא גלוסקאות לעולם. שהרי אף בימות החמה הם נמאסים בזריקתן. ב"י בשם רש"י. ולסברא א' שכתבנו באות ו' אעפ"י שאין נמאסין אסור משום זלזול. וכ"כ בהגהת הלבוש. א"א שם. ולפ"ז במקום שנוהגין שבעת שתבא הכלה לבית החתן בביאה ראשונה שמחתכין ב' ככרות לחם על ראשונה לסימן טוב וליתנו לעומדים יש ליזהר בתכלית שלא יפול ממנו חתיכה לארץ ותדרס ותמאס וגרמי לעשות איסורא:

כה) [סעיף ה'] הזורקים חטים וכו' ואסור לשפשף צלוחית בשיבולת שועל שקורין האברי"ן. מי"ט בשם דרשות מהר"ש. א"ר אות ד':

כו) שם אלא במקום נקי וכו' וא"כ יש ליזהר כשזורקין הקונפיט"י לפני חתן או כלה וכיוצא שלא יזרקו אלא במקום נקי. בי"מ אות ג' חס"ל אות ב':

כז) שם וגם יכבדו אותם וכו' בב"י כתב ע"ז ולא נהגו כן והא דסתם בש"ע משום דמשמע ליה דברי הר"ם עיקר ושכ"מ מסתמיות דברי כל הפו' שהזהירו להשליכו במקום נקי ואי דורסין עליהן והולכין לאיבוד מה הועילו חכמים בתקנתם וס"ל למרן ז"ל דמה שנהגו שלא לכבדן הוא מנהג בטעות ולכן סתם בש"ע כדברי מהר"ם ז"ל. מאמ"ר אות ו' וטעם המנהג כתב שם המאמ"ר אפשר דס"ל דלכתחלה יש ליזהר שלא להשליכם אלא במקום נקי אבל אח"כ אין לחוש מאחר שהוא שב ואל תעשה וגם הדורס הוא שלא במתכוין יעו"ש. ועוד י"ל דס"ל ע"פ מ"ש בשטה מקובצת דחטים לא חשיב אוכל לגבי הא מילתא. ומיהו דעת מרן להחמיר כנז' והכי נקטינן:

ש"ע ס"א שאינ' צורך אכילה. דאילו בנטילה לאכילה אסור עיין בסימן ק"ס ס"ב ובזה שאינה צורך אכילה אסור משום בזיון היין:

מ"א ססק"א לדברי הב"ח שהביא הט"ז סק"א:

איתא בשבת דף ק"ח שורה פת ביין ומניחה ע"ג העין ש"מ אפילו מידי דממאיס אם עושה לרפואה שרי ומוכח בגמ' בכמה דוכתי דשרי לזלף הקרקע ביין ולעשות ממנו משרה וכבושה ולסוך הגוף ביין אפי' שלא לרפואה וטעמא כמ"ש הרמב"ם אין מפסידין האוכלין דרך ביזוי ובעיטה ע"כ משמע דדבר שהוא צורך האדם ליכא ביזוי ובעיטה, וכ"מ בשבת דף נ"ג, דטעמא משום הפסד אוכלין, וא"כ כל היכי שעושה לצרכו ליכא פסידא ומה"ט נוטלין לידים במשקין אי ליכא מים וכמ"ש סי' ק"ס סי"ב ע"ש ובזה א"צ לדברי הב"ח: ואין זורקין הפת. אפי' לא ממאס בכך (ב"ח ב"י), כשרואין אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם (עירובין דף ס"ד): איתא בשבת דף נ' דאסור לפצוע זתים אפילו כוונתו למתוקי פירא מפני שנמאסים ע"י כך והרי"ף פירש שמיירי שרוצה ליטול בו ידיו ומשום זה נמאסין ואסור דאפשר ליטול בבורית עבי"ד ס"ס ש"נ דאסור לגרום לאוכלין שיאסרו בהנאה, בתענית דף כ' אי' מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה פירש"י משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם:

לא ישב. דוקא בקופה של נצרים שהי' נכפפת והאוכלין נמאסות אבל בקופה של עץ שאינה נכפפת אפי' היו בתוכה ספרים מותר לישב עליהם וכ"ש אוכלים (ב"ח) ובתשובת רמ"א כתוב דאסור לישב על תיבה שהספרים בתוכה וביו"ד סי' רפ"ב כתב הט"ז דאם היה קבוע בכותל שרי וכן נוהגין בבה"כ עמ"ש סימן ר"מ:

והמדקדקים. נ"ל דביזוי היא להשתמש מעשה עץ באוכלין לכן אוכלין כל פעם מעט כאלו בא ללפת הפת ונשאר אוכלין בעצמן דלאחרים הוא נמאס:

שנמאסי'. אף על פי שהן בקליפתן ואין האוכל נמאס מ"מ הם נמאסי' (ב"י ב"ח תוס'):

(א) צרכיו – ר"ל צורך תשמישיו וכמו שיתבאר לקמיה:

(ב) בפת – וכ"ש בשאר אוכלין:

(ג) אבל מידי דמימאס וכו' – ואפילו בשאר אוכלין ג"כ אסור:

(ד) לא – ואם עושה לרפואה שרי אפילו מימאס ביה וכדלקמן בסימן שכ"ח ס"כ ואפילו בלא רפואה אם הוא דבר שהוא צורך האדם ודרך העולם לעשות בהאוכל צורך זה ג"כ שרי ומטעם זה מזלפין הקרקע ביין וסכין הגוף ביין ושמן כמבואר בגמרא בכמה דוכתי. אסור לפצוע זיתים ליטול ידיו במים היוצאים מהם [שחזקים הם ומעבירים את הזוהמא] מפני שהזיתים נמאסים עי"ז ואיכא הפסד אוכלין [גמרא]:

(ה) כוס מלא – שקרוב הדבר שישפך עליו וימאס:

(ו) אם היא וכו' – וג"כ מטעם הנ"ל וכ"ש אם הקערה בתחתיתו אינו נקי וימאס הפת עי"ז:

(ז) מלאה וכו' – אבל כשאינה מלאה שרי לסמוך אף דמשתמש בפת דעושה אדם כל צרכיו בפת וכנ"ל וה"ה דמותר לכסות בו כלי [טור]:

(ח) שאינה צורך אכילה – דאלו בנטילה לאכילה בלא"ה אסור לכמה פוסקים [עיין בסימן ק"ס סי"ב] דאין נטילה אלא במים אלא אף בזה שאינה צורך אכילה אסור משום בזיון היין וה"ה בשאר משקין אסור. ובשעת הדחק עיין לעיל בסי' ק"ס סוף סי"ב ובבה"ל שם:

(ט) ואין זורקין הפת – ומבואר בב"י וש"פ דפת חשיבא טפי משאר אוכלין ובדידיה אסור אפילו אם לא נמאס ע"י זריקה כגון שזורקו ע"ג מקום נקי דזלזול הוא לפת:

(י) הנמאסים ע"י זריקה – כגון תאנים וכדומה שנתבשלו כל צרכן שהם רכים ומתמעכים ע"י זריקה ונמאסים:

(יא) כגון אגוזים וכו' – שהם קשים ואינם מתמעכים ומיירי שזרקו במקום נקי דאל"ה אסור אפילו באגוזים וכדלקמיה בסעיף ד'. כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת:

(יב) קופה מלאה תאנים – דוקא בקופה של נצרים שהיא נכפפת והאוכלין מתמעכין ונמאסין אבל של עץ שרי:

(יג) של דבילה וכו' – שהם קשים ואינם מתמעכים [לבוש]:

(יד) קטניות – שאף שהקופה היא מנצרים הקטניות בעצמן קשים הם:

(טו) במקום כף – משום דעושה אדם צרכיו בפת היכא דלא מימאס וכנ"ל והכא לא מימאס להאדם הזה בעצמו שאכל בו הדייסא:

(טז) והוא שיאכל וכו' – דלאדם אחר מימאס ואיכא הפסד אוכלין:

(יז) והמדקדקים וכו' – שחוששים להשתמש מעשה עץ באוכלין דביזוי הוא לכן אוכלין בכל פעם מעט מן הפת דנראה כאלו בא ללפת את הפת:

(יח) אח"כ אוכלין אותו – דלאחרים הוא נמאס וכנ"ל:

(יט) ממשיכין יין בצנורות – שעושין משום סימן טוב שימשך שלותן וטובתן ומיירי בצינור של עץ שאינו נמאס:

(כ) והוא שיקבלנו – דאל"ה איכא משום הפסד אוכלין:

(כא) שנמאסין – ואע"פ שאגוזין יש להם קליפה ואין האוכל שבתוכן נמאס מ"מ בימות הגשמים שיש רפש וטיט ומתלכלכין שם נמאסין להגביהן ואיכא הפסד אוכלין. יש מקומות שהנהיגו כהיום לזרוק צמוקין לפני החתן בשבת שלפני חתונתו בשעה שקורין אותו למפטיר ולא יפה הם עושין שרכין הם ונמאסין עי"ז כנ"ל:

(כב) לא גלוסקאות – כנ"ל ס"א:

(כג) במקום נקי – כדי שלא ילך לאיבוד:

(כד) וגם יכבדו וכו' – דאל"ה אין תועלת מה שזרק במקום נקי:

קופה. עבה"ט וע' ביו"ד בנה"כ שם וגם אא"ז בבכ"ש בעירובין דף למ"ד השיג על הט"ז מרש"י דגיטין דף ה' ותוס' חגיגה דף כ"ה עיין שם שכתב שהסומך על דעת ב"ח לא הפסיד אפי' ביושב בקרון וארגז קטן רק שאינו כליין וכ"ש כשיש בארגז דברים אחרים עם הספרים שאז אין הארגז בטל לגבי הספרים וכעין שכ' רש"י בברכות דף כ"ג ע"א ד"ה אלא בס"ת יש להחמיר עכ"ל. ומ"ש בתשו' אוהל יעקב הבאתי לעיל בש"ת סי' מ"ם ע"ש:

אפי' נטילה שאינה וכו'. הקשה מו"ח ז"ל מ"ש מהא דשרי למשוח הידים להעביר הזוהמא ותירץ דהתם תקנת חכמים משום קדושה דברכת המזון ואסמכיה אקרא אני ה' זה שמן ערב. ומהאי טעמא נמי במים אחרונים שרי ביין ושאר משקין מפני שהם מעבירים את הזוהמא כמ"ש סימן קפ"א עכ"ל:

ואין זורקין הפת. פירש ב"י אפי' אם לא ממאס משא"כ בשאר אוכלין צריך שיהיה נמאס דוקא:

קופה מלאה תאנים. נ"ל אפי' אם הקופה של עץ כסתם קופה שבתלמוד מ"מ התאנים מתמעכים ע"י שיושב עליה למעלה והיא מליאה ואינה מכוסה אבל במכוסה נראה דמותר אלא דאם יש בה ספרים אסור אף במכוס' וכמ"ש בי"ד סי' רפ"ג ומו"ח ז"ל כתב בשל עץ אפי' יש בו ספרים מותר לישב עליו ומוקי הך קופה דוקא בשל עור ולא נלע"ד: