שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ו: סדר משא ומתן ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

סדר משא ומתן ובו סעיף אחד:
אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה וזה יתקיים בידו וישא ויתן באמונה ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה שבכל מקום שהזכרת השם מצויה מיתה מצויה ויזהר מלישבע אפילו באמת שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם ויזהר מלהשתתף עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך: הגה ויש מקילין בעשיית שותפות עם העכו"ם בזמן הזה משום שאין העכו"ם בזה"ז נשבעים בע"א ואע"ג דמזכירין העבודה זרה מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול דהרי אינם מוזהרים על השתוף [ר"ן ספ"ק דע"א ורבי' ירוחם ני"ז ח"ה ותוספות ריש פ"ק דבכורות] ולתת ולשאת עמהם בלא שותפות לכולי עלמא שרי בלא יום חגיהם (הגמ"י פ"ק מה' ע"א) ועבי"ד הלכות ע"א סי' קמ"ז:

לעסקיו. כלל הדבר שילך אדם בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי רק הגאוה והכעס יתרחק ממנה עד קצה האחרון הרמב"ם בה' דיעות:

עראי. פי' שיעשה רק כדי פרנסתו והעיקר ללמוד תורה. ומצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם. כדי ללמוד מעשיהם. רמב"ם שם:

העכו"ם. עיין תשובת שער אפרים סי' כ"ד מזה. ועיין מ"א שכתב תוכחת מוסר גדול בסי' זה. (ובס' אליהו רבה הביא כמה עניני מוסר בשם של"ה ושאר ספרי מוסר):

טור ממשנה ב' פ"ב דאבות

ברכו' ל"ה

שבת ל"א

נדרים ז'

סנהדרין והרי"ף ספ"ק דע"ז

ס"א כי העוני כו'. רפ"ד דערובין:

ויזהר כו' פ"ק דנדרים:

ויזהר כו' שאלף כו'. מ"ר ריש מטות ושם כ' אלפים עירות:

ויזהר כו'. סנהדרין ס"ג ב':

ויש מקילין כו'. תוס' שם וריש בכורות וש"מ:

אלא שמשתפין כו'. אע"ג דישראל מוזהרים ע"כ כמש"ש א' משום שנא' לה' לבדו ב"נ לא מצינו שנזהרו ע"ז וגם לא ישמע לא קאי ע"ז:

ולתת כו'. דלא אסרו אלא לפני אידיהן כמ"ש בריש ע"ז וע' ריש בכורות:

סופה בטלה וגוררת עון – כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות ל"ו ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ר"ל דוקא הרבה] והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכעין זה כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות שמיטין ויובלות ולא שבט לוי בלבד וכו' עי"ש ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה בודאי לא שייך זה ויששכר וזבלון יוכיח:

ס"ק ב' עיין בתשובת הר"א ששון. נ"ב דכל שאינו כמציל מידם אסור לקבל השבועה כשעבר ונשתתף ועיין ש"ע חו"מ ס"ס קע"ו ולענין עובדי השילוש עיין שער אפרים במעיל צדקה ועיין בפרמ"ג בסי' זה והעיקר דבן נח נהרג על עבודת השיתוף:

שם בא"ד פסק היפוך מזה. נ"ב ע"ש שהנימוקי יוסף בשם הרמב"ן והתוס' לדבר אחד נתכוונו וכן הוא להדיא בש"מ בשם הריטב"א דכתב כך בשם הרמב"ן ובמח"כ הסמ"ע שם ס"ק י"ח לא כוון יפה ברמב"ן ע"ש:

שם אסור למנות ישראל. נ"ב עיין תשובתי סי' אלף קפ"ח:

שם הא דמותר לשנות. נ"ב פרק הבא על יבמתו דף ס"ה ע"ב:

שם מותר לומר. נ"ב נ"ל דוקא פ"א להודיע שהוא בעל מחלוקת שלו כמו נתן לדוד שהודיעו מחלקותו של אדוניהו אבל אח"כ אסור לומר שאר הדברים ואפילו על בעל מחלוקת דאלת"ה קשה אש"ס דמ"ק דף ט"ז ע"א דאמרינן שלוחא דבי דינא דאמר דהאי דמתפקר לית ביה משום לישנא בישא ויליף ליה מדכתיב העיני האנשים ההם תנקר ע"ש ופסק כן בש"ע חו"מ סי' י"א סעיף א' ע"ש ואם איתא דלמא שאני דתן ואבירם שהיו בעלי מחלוקת אלא ע"כ כנ"ל וק"ל. מצאתי קושיא זו בספר ככר לאדן דף ק"כ ע"ב:

שם כלך מלה"ר. נ"ב וצ"ע מסוף פרק הקורא עומד:

ס"א נ"ב עיין במג"א ס"ק ב' מ"ש כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו וכו' וע' בנזיר דף נ"ו ע"ב מה דקאמר שם כל מלתא שמעתתא דמתאמרא בי תלתא קדמאי ובתראי אמרי' מציעאי לא אמרינן וכו' משמע בזה אינו עובר בלאו וא"כ אם איזה אחרון מביא דברי הס' הקודם לו שהביא בשם הקדמונים א"צ להזכיר אח"כ רק האחרון והראשון ולא האמצעיים ע"ש. ובוא וראה כמה נזהרו חז"ל שם לעשות מזה מימרא והוכחה לדינא ובעוה"ר בזה"ז עושין להיפוך מתלבשין בטלית שאינו שלהם וה' הטוב יכפר בעדם ודו"ק. עוד כתב המג"א שם ס"ק ב' שאל יוציא דבר מגונה מפיו לכן אל יאמר בתלמוד ביצים אלא ביעים. והנה לכאורה משמע להיפוך בפ"ק דסנהדרין דקאמר שם דפעם אחד הלך רבי למ"א וראה אותם מגבלין עיסותיהם בטומאה א"ל מפני מה אתם מגבלים עיסותיכם בטומאה א"ל תלמיד אחד בא לבאן דהורה לנו מי בצעים אין מכשירין והוא מי ביצים דריש להו ואינהו סברי מי בצעים אמר להו (וזה נגד דברי המג"א) וע"ש בתוס' ואם הוי אומר מי ביעים בעיי"ן לא הוו טועין על מי בצעים ובע"כ דביצים אמר להו וזה נגד דברי המג"א אך כד דייקינן נראה דאדרבא מהתם מוכח להיפוך מדקאמר שם באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו. והנה לכאורה אין לזה הבנה מה ענין זה לזה ורש"י פירש שם שלא יהיו נותנין רשות אלא למי שלשונו פתוח שלא יטעו בלשונו וכו' והוא דחוק מאד לו' מי שלשונו עלגים לא יהיה לו רשות להורות ומה חטא ומה פשע לגרשהו מהסתפח בנחלת ד' אך נראה דמזה מוכח כדעת המג"א בשם הרש"ל הנ"ל ולכך הנה בפ"ק דפסחים אמרו דאל יספר אדם אלא בלשון נקייה והני תרי תלמידי חד אמר שווינן הך שמעתתא כגדי מסנקן וחד אמר שווינן הך שמעתתא כד"א מסנקן בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול א"כ מוכח מזה מדסיפר בלשון שאינו נקייה הכיר שיש בו שמץ פסול וא"כ ה"נ כיון דלא יאונה לצדיק כל און אם היה זה מספר בלשון נקייה לא היה מזדמן שיטעו בדבריו רק כיון דסיפר בלשון שאינו נקייה מוכח שהיה בו שמץ פסול ולכך נמשך שטעו בדבריו לכך אמרו שמכאן ולהבא אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו ומסתמא לא יתנו לו רשות רק אם ידעו בו שמספר בלשון נקייה ואז ממילא יהיה מוכח שהוא צדיק ולא יאונה כל און על ידו שיטעו בדבריו ומוכח כדעת המג"א שהביא בשם רש"ל ביש"ש פ"ז דב"ק ודו"ק: והנה במ"ש המג"א וכל האומר דבר ואינו אומרו בשם אומרו עובר בלאו וגרסינן בגיטין דף י"ג ע"א איבעיא להו ר"ש הנשיא הוא או משמיה דנשיא קאמר. ולכאורה תמוה מה נ"מ מידי בזה ונראה דנ"מ אם רוצה לו' דבר בשם אומרו אם מחויב לפרוש שמו ממש או באומר סימנא בעלמא כגון הנשיא אומר די אף שאינו מזכיר שמו ואפשר דנשיא אחר הוא ומ"מ כיון דאומר סתם נשיא מוכח דעל הנשיא שבימיו אומר ודי. גם י"ל דנ"מ לעדות מיתת בעל אשה שמפורש בק"ע באהע"ז סי' י"ז בשם כמה אחרונים ובכ"ש ס"ק נ"ה באם אומר הנכרי או העד פלוני מת בע"כ הפלוני שבאותו עיר אומר ולדעתי נראה דזה הוה איבעיא דהש"ס דאם הכוונה בשם הנשיא הוא והרי אינו נחשב בשם אומרו דאינו ידוע איזה נשיא וע"כ על הנשיא שבימיו אומר וא"כ ה"ה במת פלוני הוי מן הסתם פלוני שבאותו עיר. אבל אם נימא דר"ש בעצמו הוה נשיא א"כ יש לומר באומר בשם נשיא לא נחשב בשם אומרו כיון דאינו מפרש שמו. וא"כ ה"ה באומר סתם פלוני מת יש לומר דאין כוונתו על פלוני שבאותה עיר. ובהכי אתי שפיר מה דסיים בש"ס תיקו ולא שייך תיקו רק במה דנ"מ לדינא ולפמ"ש אתי שפיר בעזה"י ודו"ק: שם במחבר לא יעשה מלאכתו עיקר אלא ארעי ותורתו קבע. נ"ב עיין באבות דר"נ פרק כ"ז בסוף הפרק מ"ש שם שבראשונה היו אומרים וכו' והוא תמוה. וכבר נשאלתי ע"ז מק"ק קעשיניב והשבתי אותו על נכון בעזה"י בחיבורי על אהע"ז מהדורא ה' סימן ק"ד בתק"ע דרך אגב ע"ש בעזה"י ודו"ק:

לא מצאתי זה במנין המצות ועיין בשיורי כה"ג בסוף הספר בכללים נפרדי' אות ך"ה:

[א] אלא עראי וכו'. היינו ביושבים בביתם ומתפרנסים במלאכתם או בשאר עסקים כגון ריבית וכיוצא אבל התגרין ההולכין בדרך רחוקה שבהם מלאכתן עיקר עליהם נאמר יפה תורה עם דרך ארץ, דיפה שהוא יודע מה שכתוב בתורה שיגיעת שניהם משכחת עוון (כן כתב הב"ח). ושל"ה כתב דאפילו בעלי בתים יקיימו יפה תורה וכו' ונתנו סימן שלושה אז, אז תשכיל אז תצליח אז תישן, שמונה שעות כמנין אז בתורה, שמונה שעות במשא ומתן, שמונה שעות בשינה, ואותן שאין צריכין מלאכה מכל מקום כתב מגן אברהם דחייב לקיים והגית בה יומם ולילה:

[ב] וישא ויתן באמונה וכו'. המבטיח לחבירו בדיבור בעלמא לעשות לו איזה טובה או איזה שירות או ליתן לו במתנה, מחויב להיות נאמן בדיבורו ואם הוא חייב לחבירו לפרוע לזמן יאריך הזמן בתחילה כדי שלא יצא שקרן. כשימכור אדם סחורתו לא ישבח אותו יותר מדאי, וכשיקנה לא יפליג בגנותה וכל הדובר אמת בלבבו ואינה רוצה לשקר בדיבורו, דבריו מתקיימין אף שלא יתכוין להם שנאמר ותגזור אומר ויקם לך. יאמר בפעם ראשון סוף דעתו הן במשא ומתן הן בהלואה, הן במקח וממכר וירגיל המתעסק עמו לזה ולא ישנה את דברו, כל זה הוצאתי משל"ה דף קי"ד ומספרי מוסר. הא דמותר לשנות מפני השלום, היינו בדיבור שכבר עבר (ספר חסידים סימן תכ"ו ומגן אברהם). וביבמות דף ס"ה אמר ר' אילעא מותר לשנות וכו' שנאמר אביך צוה וגו' ר' נתן אומר מצוה שנאמר ויאמר שמואל וגו', וצריך לומר דסבירא ליה לספר חסידים כר' אילעא וצריך טעם למה ואפשר דסבירא ליה כר' נתן, והא דנקט מותר היינו לא שמעינן דלהבא לא די שאינו מצוה אלא אפילו איסורא איכא וקל להבין, וצריך לומר דהא דאמר לזבוח לה' באתי מיקרי עבר ודו"ק, ועיין בחושן משפט סוף סימן רפ"ב. כתב מגן אברהם כתב הר"ש סוף שביעית מי שהלך למקום שאין מכירין אותו וסוברין ששנה הרבה, ומכבדין אותו ביותר צריך לומר להם לא שניתי כל כך. אורח לא ישבח הבעל הבית שמא ירבו עליו אורחים, כדאיתא בברכות, עד כאן, ובבבא מציעא דף כ"ג בתוס' ד"ה באשפיזא וכו' דבין אדם מהוגנים טוב לשבחו. עוד כתב אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאומרה בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה עירובין דף נ"א. בסוף מסכת כלה ובברכות דף כ' איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק, וצריך עיון עד כאן. ויש לומר דמיירי שהיה מקבלין אף שלא היה אומר בשמו, עוד יש לומר דבעירובין מיירי שלא שמע משם גדול אלא ניתנו סתם, אבל כשניתנו בשם גדול אחד לא יאמר בשם חכם אחר, עוד יש לומר דדוקא מה שאומר מסברתו לא יאמר בשם חכם אחר אבל מה ששמע מפי אחר מותר לאומרו אפילו בשם חכם שלא שמע, ועיין בתוספות יום טוב דאבות משנה ז'. כתב ספרי מוסר כשמשפיע לו השם יתברך ברכה מרובה, אז לא ירום לבבו, אדרבה יהיה נכנע, ויחשוב אולי הקב"ה מנכה לו מזכויותיו, או אולי מנסה ה' אותו לראות כיצד יתנהג עם הממון, החכם עיניו בראשו להתנהג במעות הרבה צדקות וגמילות חסדים ולהיות עניו ביותר אם מגיע לו הפסד יודה וישבח להשם יתברך דלטובתו הוא מאחר שעסק באמונה בודאי אלהים חשבה לטובה. ואם הזמין לו השם יתברך ריוח אזי תיכף ומיד יפרוש מעשר יהא לו כיס מיוחד למעשר שלו וממנו יתן לעניים קרובים ורחוקים גם מצוה להלוות ממנו לאדם בשעת דחקו ואפילו לאיש אמיד, ומי שזכה לו השם יתברך במעשרות הרבה ראוי לבערו ולחלקו בשנה השלישית ובששית של שמיטה והאנשים המעכבים את מעשרותיהם עד אחר מותם הם כסילים שאינן מקיימין המצוה בעצמן אך אין ליתן שכר לימוד בניו ובנותיו ממעשר באר שבע דף ק"ו. אם היה לו בעסק אחד היזק ובעסק אחר ריוח אם בשעת היזק היה לו חשבון שהיה לו הפסד אינו ממלא הריוח את הפסד ואם לא היה לו חשבון ובסוף חשב כל החשבונות הריוח וההפסד מכל השנה אז יעלה ההפסד תחילה מן הריוח ואחר כך מפריש מעשר מן הריוח (שער אפרים סימן פ"ד). אין נותנין מיסים ממעשר ואין לפרוע מעות מצוות ממעשר אם לא שחשב בשעת הקנייה שישלם ממעשר (ט"ז יו"ד סימן רמ"ט). אבל בשל"ה דף רס"ב כתב דדוקא במה שמוסיף על חבירו, אבל מה שמכרו רצה ליתן לא יקח ממעות מעשר ויש לדחות, וכתב הש"ך שם דלאביו ולבניו הגדולים עניים נותן ממעשר. עוד כתבו להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכהאי גוונא וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה מותר ליקח ממעשר וצריך לכתוב על הספר שזה מעשר למען ידעו בניו ולא יחזיקנה להם. נותנין מעשר מירושה אף מאביו:

[ג] באמונה וכו'. כי שואלין אותו בתחילת דינו וכו' הא דשואלים קודם דברי תורה. ושמעתי בשם זקני הגאון מהרא"ש זכרונו לברכה דאם אין משא ומתן שלו באמונה לימודו הוא חילול השם כדאיתא בסוף יומא מה הבריות אומרת עליו אוי לאביו שלמדו תורה:

[ד] ויזהר מלהזכיר וכו'. בכלי יקר פרשת יתרו האריך מאוד להזהיר לעם בזה כי רגילים הם בעוונותינו הרבים בלשונם להזכיר גם לישבע בחינם, דרך ארץ לומר אפילו לכותים שעוסק במלאכת היתר תצלח במלאכתך (מגן אברהם סימן שמ"ז):

[ה] ויזהר מלהשתתף וכו'. עיין בחושן משפט סימן קפ"ב:

[ו] [לבוש] מותר לישבע וכו'. לעשות מצוה לזרזו וכן הנתבע לפטור מהתובע (תמורה דף ג' ע"ב):

א) [סעיף א'] אח"כ ילך לעסקיו וכו' כלומר ולא תימא למה אתה אומר ילך לעסקיו יותר טוב היה לו שילמוד לעולם בתורה לכך אמר מדה טובה היא שילך לעסקיו כדתנן פ"ב דאבות כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה כלומר שיכלה ממונו ואח"כ יצטרך לחזור אחר פרנסתו ולא יוכל אפי' לקבוע עתים לתורה וגם יגרום לו עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ב"י. ואמרינן בברכות ל"ה ע"ב הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן יעו"ש:

ב) שם. אח"כ ילך לעסקיו וכו' כלל הדבר שילך האדם בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד קצה האחרון. הרמב"ם בה' דעות. מ"א ריש הסי':

ג) שם. ואח"כ ילך לעסקיו וכו' הרב זלה"ה כשה"ה הולך בדרך ונותנים לו שלום היה מסתכל שאם היה במקום טהור ונקי היה משיב עליכם שלום ואם היה המקום מטונף היה משיב ברכה וטובה. מהר"י צמח בהגהותיו לא"ח כ"י. ברכ"י או' א' שע"ת או' א':

ד) שם. דכל תורה שאין עמה מלאכה וכו' כתב מהר"י צמח מהרב זלה"ה אם אין לו פרנסה כ"א על ידו יכין לו יום ג' ויום ד' מחצי יום ואילך. צמח. יום ג' וד' הוא ד"ג וימן ה' ד"ג וגם שהתורה נתנה לאוכלי המן כזרע ג"ד. ועיין בזוהר אחרי דף נ"ו. ברכ"י או' ב':

ה) שם. ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר וכו' כדאמרינן בבררות ל"ה ע"ב דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן וכו':

ו) שם. לא יעשה מלאכתו עיקר וכו' פי' שיעשה רק כדי פרנסתו. מ"א סק"א:

ז) שם. אלא עראי. היינו ביושבים בביתם ומתפרנסים במלאכתם או בשאר עסקים כגון רבית לעכו"ם וכיוצא אבל התגרים ההולכים בדרך רחוקה שמלאכתם עיקר עליהם נאמר יפה תורה עם דרך ארץ. דיפה הוא שהוא יודע מה שכתוב בתורה שיגיעת שניהם משכחת עון. כ"כ הב"ח. ושל"ה כתב דאפי' בעלי בתים יקיימו יפה תורה וכו' ונתנו סי' ג' א"ז. א"ז תשכיל א"ז תצליח א"ז תישן. ח' שעות כמנין א"ז בתורה. ח' שעות במו"מ. ח' שעות בשינה. ואותן שאין צריכין מלאכה חייבין לקיים מצות והגית בו יומם ולילה. א"ר או' א' וא"כ כ"ש ת"ח המקבלין פרס ללמוד שצריכין ליזהר הרבה שלא יוליכו שום זמן לאיבוד אלא הכל בד"ת בין ביום ובין בלילה. ובפרט שצריכין ליזהר הרבה בלימוד שאחר חצות הלילה כמו שהפליגו בשבחו בזוה"ק פ' ויגש דף ר"ז ע"ב וכ"כ לעיל סי' א' או' יו"ד בשם שער הכוונות יעו"ש:

ח) שם. ותורתו קבע וכו' אמרו בריש מדרש שמואל עת לעשות לה' הפרו תורתך ר' פינחס ורבי חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים מפר ברית ומה טעם הפרו תורתך עכ"ל ואע"ג דאמרו ר"ל דשואלין לאדם קבעת עתים לתורה ומוכח דבקובע עת לתורה יצא י"ח כבר פירשו המכי' דהכא מיירי באדם שסובר דחיובא רמיא עליה לקבוע עת לתורה ואח"כ אף אם השלים עסקיו מידי יום יום ואכתי פשו איזה שעות להיצאה נתנו בשה"י פה"י וחביבים לו דברי סופרי"ם מהלכות מלכים והבלי עולם בהא קאמר דהוא מפר ברית דכיון דאפשר לו לעסוק בתורה ומוציא זמנו בעניני העה"ז קרי עליה מפר ברית ולא סגי בקביעות עתים שקבע. אמנם ראיתי להרמ"ע בס' אלפסי זוטא סוף ברכות שפי' במאמר זה וז"ל כל העושה תורתו עתים בלי שום קביעות שכל עת משונה מחבירו אבל לא כל אדם זוכה ללמוד תמיד הילכך אי קביע ליה עדנא וחוזר ולומד אח"כ עתים עתים הרי זה משובח עכ"ל ואין ספק דגם הרמ"ע מודה דכשאדם פנוי דשלימא עבידתיה חייב לעסוק בתורה ואין פוט"ר וזה פשוט ומפורסם מחב"ר או' א':

ט) המ"א הפליא עצה ועלה בקב"ץ עיקרים גדולים ושרשי מצות מחבמה ומוסר המפוזרים בש"ס והפו' וחובת גברא הוא להיות הכל לזכרון והיו לטוטפת בין עיניו כי הם דברים תדמדיים ונצרכים מאד ובפרט הת"ח צריך ליזהר ביותר וישים מעייניו לתקן עניניו תחת שלש טעמי תריצי ראשון הוא דארז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ואליו תשוקה היצר ללכדו יותר מכמה אנשים וזאת שנית שנינו שגגת תלמוד עולה זדון ואמרו פ"ב דמציעא דת"ח שגגות נעשות להם כזדונות ועוד בה שלישיה כי המון העם אליו ישגיחו אליו יתבוננו ואיכא עון חילול ה' הגדול מכל העבירות רחמנא ליצלן ודי בזה ויכין הת"ת עצמו וישית עצות בנפשו ללמוד תורה לשמה בלי שום פניה וכבר רבינו מהרח"ו זצ"ל צווח כי כרוכיא בהקדמת עץ חיים הארוכה ושם כתב דאם יאמרו חכמי דורינו שעוסקים בתורה לשמה התנא הגדול ר' מאיר מכחישם שאמר כל העוסק בתורה לשמה יש לו כל המעלות שהזכיר בפ"ו דאבות והם יכירו בעצמם שלא זכו אפי' למקצתם והאריך בזה הרבה וגם בס' הקנה כ"י ואשר נגע אלהים בלבו חרדה ילבש ויכון לקראת ה' בת"ת לשמה מחב"ר או ב':

י) הת"ח צריך שלא יהיה עקר ויטרח לחדש בתורה לשמה כמ"ש בזוה"ק בכמה דוכתי מחב"ר או' ד' ועיין בסה"ק חקי חיים דרוש כ"א ובסה"ק ישמח ישראל דרוש עה"ת פ' בראשית מ"ש בזה בענין המחדש ד"ת יעו"ש ודו"ק:

יא) לא חרב העולם אלא בפשעה של תורה ולא חרבה א"י אלא מפני פשעה של תורה וכל הצרות הבאות על ישראל אינן אלא מפני פשעה של תורה שנאמר בפשע יעקב כל זאת וכו' סדר אליהו זוטא פ"א מחב"ר או' ה' וע"כ צריך האדם להשתדל מאד בכל מאמצי כוחו לצוד הזמן מהבלי העוה"ז ולעסוק בו בתורה בכל מה שאפשר לו כמו המציל אבנים טובות ומרגליות מזוטו של ים וכמש"ה הנחמדים מזהב ומפז וכו':

יב) שם וישא ויתן באמונה הרב הקדוש בס' מעבר יבק מאמר ב' פכ"ב הזהיר בזה לבניו היקרים ז"ל בנועם מוסרו וז"ל ויהיה משאכם ומתנכם בשוק נאה ותזהרו מאד לישא וליתן באמונה כי האמונה היא מלכות סוד הקדושה אמונתן של ישראל ויש לאדם לישא וליתן בה כדי שיהיה הכל בתוך הקודש ולא יצא לחוץ אל מקום השקר והחצוני כי הריוח שיהיה לכם באמונה הוא שפע הקדוש ושכנגדו הוא שפע אל זר ח"ו ובא זה ומאבד את זה, וגרסי' בסוף מכות בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה וכו' ואל תונו שום אדם שכל ממון שאינו של יושר הבא ל"ד האדם הוא מהשפעות הבאים מכח השטן ומצנורותיו הנשברים הבאים מכח ס"מ ופ' וזה דומה לעבודה נכריה לכן תחלת הדין נו"נ באמונה שהיא עיקר האחיזה לבעלי דת הקודש וצנורות אלו לא יכילו מים חיים ומרים הם באחרונה לגוף כי ודאי זה מאבד את זה ועוולה לא מצלח וגזלן לא עלה בידו אלא גזלנותו וכלי זיין של השטן הוא הזהב שיתו לבכם כי ש"ם הזה"ב בגי' שט"ן כי לעוות אדם בריבו ה' לא ראה ומה שאינו נגזר לכם בר"ה מב"ד עליון הצדק לא יוסיף ואם חק חבריכם מאשר נגזר עליו בגזול אותו הקב"ה יטלנו מכם ויחזיר לו הגזלה אשר נגזל וכו' יעו"ש דא"ת והביאו הפתה"ד או' ב' וכתב וכל אשר נגע יראת ה' בלבו ישים נכח פניו דבריו הקדושים ויחזור עליהם תדיר והיו לטטפת כי חיים הם למוצאיהם ה' יזכנו אכי"ר:

יג) שם וישא ויתן באמונה. המבטיח לחבירו בדיבור בעלמא לעשות לו איזה טובה או איזה שירות או ליתן לו מתנה מחויב להיות נאמן בדיבורו ואם הוא חייב לחבירו לפרוע לזמן יאריך הזמן בתחלה כדי שלא יצא שקרן כשימכור אדם סחורתו לא ישבת אותו יותר מדאי וכשיקנה לא יפלוג בגנותה וכל הדובר אמת בלבבו ואינו רוצה לשקר בדיבורו דבריו מתקיימין אף שלא יתכוין להם שנאמר ותגזר אומר ויקם לך, יאמר בפעם ראשון סוף דעתו הן במו"מ הן בהלואה הן במקח וממכר, וירגל המתעסק עמו לזה ולא ישנה את דברו. כל זה הוצאתי משל"ה דקי"ד ומספרי מוסר. א"ר או' ב':

יד) עיין מ"א בסי' זה סק"ב שקבץ ואסף איש טהור כמה אזהרות מהש"ס ופו' שצריך האדם להזהר בהם והנני מעתיקם בקיצור ולהביא עליהם דברי האחרונים בחצי עיגול בס"ד. מ"ע להדבק בחכמים ובתלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם שנאמר ובו תדבק, הרמב"ם פ"ז מה' דיעות, מצוה לאהוב את כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך וכו' ודוקא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאתו, פסחים דקי"ג (א"ר יצחק כל שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה מ"ט זכר צדיק לברכה וכל שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה מ"ט ושם רשעים ירקב וכו' מנין שכל אחד ואחד מישראל שהקב"ה מזכיר שמו ומברכו שנאמר וה' אמר המכסה אני מאברהם וכו' אמר הקב"ה הזכרתי את הצדיק ואיני מברכו ואברהם היו יהיה וכו' ע"כ, מד"ר פ' וירא פ' מ"ט, ועיין יומא ל"ח ע"ב) המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב אהבת הגר ב' מ"ע שנאמר ואהבתם את הגר, השונא א' מישראל עובר בל"ת שנאמר לא תשנא וכו' פסחים שם. כשחוטא איש לאיש לא ישטמנו אלא יאמר לו למה עשית כך (או ימחול לו) ומ"מ לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב, ב"מ נ"ט ע"א. אלא יוכיחנו בסתר ובנחת. (והמלבין פני חבירו אפי' בינו לבין עצמו עובר בלאו לא תשא עליו חטא א"א) החושד בכשרים לוקה בגופו. יומא י"ט ושבת צ"ז ע"א. (יזהר מלקרות לחבירו שטן ואל יאמר השטן יהיה עמו. עוד יזהר מלבזות חבירו בפני ת"ח. וכתב ר"י בש"ת שהוא בכלל אפיקורוס. תוצאות חיים. פת"ע או' ו' ועיין סנהדרין צ"ט ב') אסור למנות ישראל אפי' לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם יומא כ"ב ע"ב. (ואם יש צורך במספרם יש למנותם אפי' בחרסי אדמה ואם א"צ אין למנותם אפי' בחרסית וע"י מחצית השקל מותר. פתה"ד או' ג' ועיין בדברינו לעיל סי' נ"ה או' (י"א) אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה מאחריו, יומא שם. (הרגל לשונך לאמר איני יודע שמא תתבדא ותאחז. ברכות ד' מס' ד"א פ"ג) הא דמותר לשנות מפני השלום היינו בדבר שכבר עבר ולא בלהבא, ס"ח סי' תכ"ו בג' דברים מותר לשנות במס' בפוריא באושפיזא. ב"מ כ"ג ע"ב מי שהלך למקום שאין מכירין אותו וסוברים שהוא שונה הרבה ומכבדין אותו ביותר צ"ל להם לא שניתי הרבה הר"ש סוף שביעית אורח לא ישבח בעל הבית שמא ירבו עליו אורחים ערכין ט"ז א' אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאומרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה עירובין דנ"א א' ופסחים קי"ב א' ובסוף מס' כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכן הוא בברכות כ"ז ע"ב וצ"ע (ולק"מ דבריתא דמס' כלה היא דמייתי בברכות אלא שיש קצת שינוי וההיא בתלמיד גמור עסקינן אבל בשהגיע להוראה אז הוא שרי לתלות באדם גדול. מחב"ר אות ז' ועי"ש) כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו, נדרים פ"ק, (ליתא בנדרים ונמצא במדרש תנחומא פ' במדבר ובילקוט משלי כ"ב כר"ש) (וכתב בס"ח סי' תקפ"ו דאסור לכתוב פי' של ספר על שם אחר שלא עשה אותו הפי' אלא דוקא בשם המחבר שעשה הפי' יעו"ש והטעם כתב שם רב אזולאי כי יש לו עונש בעוה"ב שגנב הפי' ובכל פעם שמזכירין שמו יש לו עונש יעו"ש, והביאו היפ"ל אות ח' (חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות אפי' הם עשירים וכל המקניטם או מאבד ממונם עובר בל"ת שנאמר כל אלמנה וכו' וה"ד לצרכו אבל לצרכן ללמדם תורה או אומנות או ללכת בדרך ישרה מותר ואעפ"כ לא ינהג בהם כמו שאר אדם אחד יתום מאב וא' יתום מאם, ועד מתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכין לאדם להסמך עליו אלא עושין צרכן כשאר גדולים (ועד עשרים שנה תו לא מיקרי יתום אפי' אינו חריף וקודם לכן כל חד לפום חורפיה. פתה"ד אות ה') המרגל בחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תלך רכיל וכו' איזה רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה אעפ"י שאומר אמת ה"ז מחריב העולם, ויש עין גדול מזה והוא לשה"ר והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת (ואפי' להוציא עצמו מן החשד לא יאמר פלוני עשה אף שהוא אמת אלא יאמר אני לא עשיתי מהר"י מברונא סי' ל"ח) כגון שאומר היכא איכא נורא בי פלוני דשכיח בשרא וכוורי אפי' זה הוי לשה"ר אי אפיק ליה בלה"ר ערכין ט"ו א' אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו. מותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת מ"ט ואני אבוא אחריך ומלאתי וכו' הג"מ ודוקא למלך כשר כמו נתן לדוד. סמ"ק הגהות. והמקבל גרע יותר מהאומרו ואם רואה דברים ניכרים רשאי לקבל כדאמרינן בשבת נ"ו א' בדוד יעו"ש (וכל המחזיק במחלוקת עובר בלאו סנהדרין ק"י א' פת"ע או' ו') וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאו ה"ז אבק לה"ר הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תקום וכו' כיצד א"ל השאילני קרדומך ולא רצה למחר א"ל השאילני מגלך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני זוהי נקימה ואם א"ל הרני משאילך ואינו כמותך זוהי נטירה אלא ימחה הדבר מלבו ולא יזכירנה כלל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש כשפוגעין בכבודו אינו ת"ח ומ"מ לא ינקום הוא בעצמו רק אם אחרים נוקמין ישתוק ואם מפייסין אותו צריך למחיל ועיין יו"ד ססי' רמ"ג כתב הרמב"ם בענין המצית מצוה ע"ג להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה שנאמר והתודו את חטתם וכו' בחלק ל"ת סי' קצ"ה שלא לאכול ולשתוק דרך זולל וסובא ובסי' רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך שנאמר ולפני עור וכו' יזהר מחניפות (מ"כ שמותר להחניף לאשתו ולבעל חובו ולרבו והרב מותר להחניף לתלמידים כדי שיקבלו דבריו תוצאות חיים פת"ע שם) וליצנות ומכעס מאו דסייר נכסיה בכל יומא משכח פריטא חולין ק"ה ע"א ישלש מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא, שליש תחת ידו ב"מ מ"ב א' הוי דן את כל אדם לכף זכות עיין שבת קכ"ז כתב (הרע"ב דוקא באדם שאין מעשיו ידועים אס צדיק אם רשע אבל אדם שהוחזק ברשע מותר לדונו לכף חובה מחה"ש) אל יוציא דבר מגונה מפיו פסחים ג' א' ולכן לא יאמר בתלמוד ביצים אלא ביעים יש"ש ב"ק פ"ד (והאדנא ש"ד לומר ביצים שע"ת או' ב') לא יהרוג כנה בפני חבירו חגיגה ה' א' מס' ד"א פ"ג בעה"ב נכנס תחלה ואורח יצא תחלה זריזין מקדימין למצות ואין מקדימין טפי מצפרא. פסחים ד' א' הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו. ברכות י"ג א' (והיינו לאברהם אבינו ע"ה ולא לאינשי דעלמא הנק' בשם אברהם דברי מנחם או' ט"ו) הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות ברכות ו' ב' השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש יומה י"ט ב' (ושם איתא דעובר בלאו ג"כ.) לא יאמר יש לי יותר ממה שהיה ראוי לי לפי מעשי דא"כ אומר הקב"ה ותרן הוא ב"ק ן' א' אלא יסיים בה זולת זכות אבות מסייע לי יש"ש ב"ק פ"ה ול"נ דהקב"ה נותן שכר יותר אך שאינו מוותר עבירה ומאריך אף (ול"נ דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא וכו') בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפ"ו צפית לישועה (פי' רש"י לדברי נביאים) פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואעפ"כ אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא שבת ל"א ועיין במד' משלי מה ששואלין לאדם אם למד שיעור קימה ובעו"ה אין אתנו יודע עד מה (ונראה דהיינו מעשה מרכבה ר"ל התלבשות הספירות זב"ז וסדר מעמדם) חייב אדם ללמד בנו אומנות או לעסוק בסחורה ואם אינו עושה כן כאלו מלמדו לסטות. קידושין כ"ט א' כל מי שהקיז דם ואין לו מה יאכל יקח דינר רע וילך לחנוני ויטעום אצל כל אחד יין ואח"כ כשירצה לקנות לא יקחלו החנוני עד דטעים שיעור רביעית. שבת קכ"ט. ואע"ג דבהקזה שלנו אין בו כ"כ חשש מ"מ יש ללמוד מזה לשאר חולה, המחניף בדבר עבירה מחמת יראה חייב כלייה סוטה מ"א ב' אבל אם מתירא שמא יהרגנו מותר לומר לו יפה עשית, אפי' עבר עבירה, תו' שם. רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, ברכות ז' (אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע. מגילה כ"ח א' ודוקא להסתכל בו ביותר אבל ראיה בעלמא שרי. ג"ה במגלה שם. פת"ע אות ו' וע"כ יש חסידים נזהרין שלא להסתכל בדמות שום אדם מפני חששא זו וגם מפני הבושה) נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן טשו במערתא שבת ל"ג משמע שמותר לברוח כשיש סכנה אעפ"י שמתוך זה גורם צער לחבירו. ומשמע שמחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם. כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו. ברכות ס"ד. בד"ת ענה כסיל כאולתו ובמלי דעלמא אל תען, שבת ל' אל יעמוד אדם במקום סכנה רב לא עבר במברא דאית ביה נכרי אמר דלמא מפקד דינא עליה ומסתפנא בהדיה, שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה נכרי אמר שיטנא בתריה אומי לא שליט. שבת ל"ב א' וא"כ בישראל מומר או רשע לכ"ע אין לעבור עמו. כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה. ברכות ס"ד א':

טו) שם. ש"ש לבטלה וכו' יכול לתת שלום כפול לגוי ויתכוין לאחר כגון שיאמר שלמא למר שלמא למר ויתכוין לרבו כ"כ מהריק"ש והביאו הברכ"י או' ד':

טז) שם. ש"ש לבטלה וכו' ותזהירו ג"כ בני אדם שבבתיכם ע"ז כי עון גדול הוא למי שמוציא ש"ש לבטלה וארז"ל כ"מ שהזכרת ה' מצויה עניות מצויה והראב"ע מקיש עון זה לע"ז והאריך מאד ובסוף כתב כי עבירה זו קשה מכל העבירות, מנחת יוסף דל"ג ע"ב בשם יש נוחלין דל"ח, יפ"ל או' ה':

טוב) שם. ויזהר מלישבע אפי' באמת וכו' יזהר שלא יושיט ידו וישבע בזקנו יזהר שלא לישבע אפי' חי נפשו אל יאמר כך אזכה לחיי העוה"ב אם לא כך הוא, ס' מעשה החסידים סי' ת"ו וסי' תתר"ץ בזה"ז אין לישבע לקיים המצות שם סי' ת"ך תוצאות חיים וכ"כ בר"ח שער הקדושה פי"ד פת"ע או' ו' ועיין ש"ע יו"ד סי' ר"ג סעי' ו':

חי) שם. ויזהר מלישבע אפי' באמת וכו' והיינו אם אפשר להתנצל מיד כשכנגדו ולפייסו להנצל מן השבועה אבל אם א"א אז מן הדין מותר לישבע אם יש צורך בדבר וכמ"ש בח"מ סי' פ"ז:

יט) שם. ויזהר מלהשתתף עם כותי וכו' וכן צריך ליזהר שלא להשתתף עם רשע כדאיתא באבות דר"נ פ"ט ואל תתחבר לרשע מלמד שלא יתחבר אדם עם אדם רע ולא עם אדם רשע שכן מצינו ביהושפט שנתחבר באחאב ועלה עמו רמות גלעד והיה עליו קצף מאת ה' ושוב נתחבר לאחזיה ויעשו אניות בעציון גבר ופרץ ה' את מעשיו שנאמר בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך וישברו האניות ע"כ. ויעו"ש. וכן אל יתחבר עם איש דריע מזליה אלא יבחר איש דבריא מזליה והשעה משחקת לו וכו' אך בתנאי שיהא איש טוב אשר בתורת ה' חפצו וכל אשר יעשה יצלית לא כן הרשעים וכו' חס"ל או' כ"ו יעו"ש. והב"ד היפ"ל או' ו' יעו"ש:

ך) שם שמא יתחייב לו שבועה וכו' ודע שאין הישמעאלים בכלל הזה שהרי אין נשבעין אלא בשם האל טעמי המצות להרדב"ז ז"ל פת"ע או' ח':

כא) שם שמא יתחייב לו שבועה וכו' ר"ל העכו"ם לישראל וישביענו בשם אלוהו הטור ומיהו אם נשתתף ונתחייב לו שבואה יכול לקבלה, וכתב מרן ז"ל בב"י שכן הוא דעת ר"ח ודלא כרשב"ם ז"ל מט"י או' ג' וכתב הרא"ש בתשו' כלל י"ח מיהו ירא שמים כשיראה שהעכו"ם גמר בדעתו לישבע לא ישביענו כי מה תועלת להשביעו ע"כ והביאו מרן ז"ל בבד"ה כנה"ג בהגב"י עו"ת או' ב' וכ"כ עדות ביהוסף ח"ב סי' י"א מי שנשא ונתן עם עכו"ם וכפר מותר להשביעו בשם אלהיו והנכון שיביאנו לידי שבועה וכשרואה שהוא מוכן לישבע לא יניחנו דמה תועלת יגיע לו והמחמיר תע"ב ברכ"י או' ה' ונראה דה"ה ישראל עם חבירו אם יודע בעצמו שהאמת אתו ורוצה חבירו לישבע על שקר שיפרוש ולא ישביענו וכ"ש אם יודע שחבירו נקי שלא יגרוס להשביעו וכל המחמיר בד"ת יזכה לאורה וברכה מרובה ומאריך חיים: השמטות

עיין בהלכות דיעות להרמב"ם וכלל הדבר שילך אדם בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי רק הגאוה והכעס יתרחק ממנה עד קצה האחרון, אמרינן בגמ' ו' דברים גנאי לת"ח ע' ברכות פ"ו: מלאכתו עיקר. פי' שיעשה רק כדי פרנסתו ואמרי' בגמרא הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן ע"ש ועיין בהג"מ פ"ג מה' ת"ת בענין יפה ת"ת עם דרך ארץ:

יתחייב לו שבוע'. עיין בתשו' ר' אהרן ששון סי' צ"ה דפעמים אסור לקבלה, כ' הרמב"ם פ"ו מהל' דעות מ"ע להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם שנא' ובו תדבק: מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך ודוקא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו בע"פ דף קי"ג [הג"מ] ומשמע שם בתוספות דאפ"ה מצוה לטעון עמו כדי לכוף יצרו שלא יבואו לידי שנאה גמורה ונ"י פסק הפך מזה וכ"כ התוס' בב"מ וכ"פ רמ"א בח"מ סי' ער"ב ס"י כותיה, המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעה"ב, אהבת הגר שנתגייר ב' מ"ע הם שנאמר ואהבתם את הגר, השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך אבל המכה חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא [ומ"מ עובר על לא יוסיף להכותו], כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק אלא יאמר לו למה עשית כך וכך [עסי' תר"ו וסימן תר"ח בענין הוכחה] ומ"מ לא ידבר לו קשו' עד שיכלימנו שנ' ולא תשא עליו חטא שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב אלא יוכיחנו בסתר בנחת ובל' רכה ואם לא חזר בו ב' או ג"פ מכלימין אותו ברבים, כ' רא"ם אף על גב דמרבי' בב"מ פ"ב מהוכח תוכיח אפי' תלמיד לרב היינו במקבלו (פי' שהוכח) ולחברו אפי' אין מקבלו [הג"מ], החושד בכשרים לוקה בגופו [יומא דף י"ט], אסור למנות ישראל אפי' אינו מכוון למנות רק להטיל גורל אפי' לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם [יומא דף כב], אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה מאחוריו [שם], הא דמותר לשנות מפני השלום היינו בדבר שכבר עבר ולא בלהבא [ס"ח סי' תכ"ו], בג' דברי' מותר לשנות במסכת' בפוריא באושפיזא עיין בח"מ ס"ס רס"ב, כ' הר"ש סוף שביעית מי שהלך למקום שאין מכירים אותו והם סוברים שהוא שנה הרבה ומכבדים אותו ביותר צ"ל להם לא שניתי כ"כ הרבה ע"ש בשם ירושלמי, אורח לא ישבח בעל הבית שמא ירבו עליו אורחים כדאיתא בברכות, אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה [עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב] ובסוף מסכת כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכ"ה בברכות דף כ"ז ע"ש בתר"י וצ"ע, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו [נדרים פ"ק], חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות אפי' הם עשירים גדולי' וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונם עובר בל"ת וכ"ש המכה אותן או המקללן שנ' כל אלמנה ויתום לא תענון בד"א בזמן שעינה אותן לצרכו אבל עינה אותן הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן דרך ישרה מותר ואעפ"כ לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום מאב וא' יתום מאם, ועוד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים, המרגל בחבירו עובר בל"ת שנ' לא תלך רכיל בעמך איזה רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואו' כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב העולם, יש עון גדול מזה והוא ל' הרע והוא מספר בגנות חבירו אף על פי שאמר אמת (כגון דאמר היכא איכא נורא אלא בי פלניא דשכיח בשרא וכוורי אפי' זה הוי לה"ר וכגון דאפיק ליה בלה"ר) אבל האומר שקר נק' מוציא ש"ר על חבירו אבל בעל לה"ר זה שיושב ואו' כך וכך עושה פלוני כך וכך היו אבותיו כך וכך שמעתי עליו, (בירושלמי מותר לו' לה"ר על בעלי המחלוקת מ"ט ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך [הג"מ]) ודוקא למלך כשר כמו נתן לדוד [הגהו' סמ"ק] והמקבלו גרע יותר מהאומרו [ואם רואה דברים ניכרים רשאי להאמין ולקבל כדאמרי' פרק במה בהמה בדוד ע"ש] [הג"מ], אבק לה"ר כיצד, שאמר מי יאמר לפלוני שיהי' כמות שהוא עתה או שיאמר שתקו איני רוצה להודיע מה אירע ומה הי' וכיוצ' בדברים אלו וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו ה"ז אבק לה"ר שהוא גורם להם שיספרו בגנותו (אבל בפני אוהביו מותר) [ס"ח] אכן רש"י פי' לא יספר יותר מדאי בטובתו דמתוך שמספר ומונה מדותיו א"א שלא יבא לידי גנותו [הג"מ] וצ"ע דבב"ב דף קס"ד איתא שהיה אומר כמה נאה כתב זה וא"ל ר"ש לאו אנא כתביה אלא יהודה חייטי' וא"ל כלך מלה"ר, וכן המספר לה"ר דרך שחוק ודרך קלות ראש כלו' שאינו מדבר בשנאה הוא ששלמה אמר כמתלהלה היור' זיקים חיצים ומות וגו' ואמר הלא משחק אני וכן המספר לה"ר דרך רמאות א' המספר בפני חבירו או שלא בפניו המספר דברי' שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפי' להצר לו או להפחידו ה"ז לה"ר [ועיין בשבת דף ל"ג ע"ב בעובדא דרשב"י] ואם נאמרו דברים אלו בפני ג' כבר נשמע הדבר ונודע, ואם ספר הדבר א' מן השלש פעם אחרת אין בו משום לה"ר והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר, פ"ק דיומא מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור וכו' ואם האומר מזהיר שלא לו' אפי' אמרו בפני רבי' יש בו משום לה"ר כדאמרי' פז"ב ההו' תלמידא וכו' [הג"מ] ובב"ב דף ל"ט בתוס' פי' כל מתלא דמתאמרא באפי ג' לית ביה משום לישנא בישא להאומר דהוי כאלו אומרה בפני בעליו דלית ביה משום לה"ר ע"ש שכן מוכח בגמרא, וכתבו התוס' בערכין פ"ו כגון כה"ג דנורא בי פלניא דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם הוא אמר דבר קינטור על חבירו אפי' היה בפניו אית ביה משום לישנא בישא, הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנא' לא תקום ולא תטור כיצד א"ל השאילני קרדומך ולא רצה למחר א"ל השאילני מגלך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואם א"ל הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנ' כלל עכ"ל הרמב"ם, אמרי ביומא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש כשפוגעין בכבודו אינו ת"ח ומ"מ לא ינקום הוא בעצמו רק אם אחרים נוקמין ישתוק ואם מפייסין אותו צריך למחול וצריך כל אדם ליזהר בזה, כתב הרמב"ם במנין המצות מצוה ע"ג, להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם שנ' והתודו את חטאתם וגו', בחלק ל"ת סימן קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנ' בננו זה זולל וסובא, רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך שנ' ולפני עור לא תתן מכשול והמקום ינחנו בדרך אמת וישר יזהר מחניפות וליצנות כידוע, וגם מכעס, האי מאן דסייר נכסיה בכל יומא משכח פרוטא, ישלש מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו, ואהבת לרעך כמוך, הוי דן חבירך לכף זכות ע' בשבת דף קכ"ז, אל יוציא דבר מגונה מפיו ולכן לא יאמר בתלמוד ביצים אלא בעים [יש"ש ב"ק פ"ד], לא יהרוג כנה בפני חבירו [חגיגה פ"א] [מס' ד"א פ"ג], בעה"ב נכנס תחלה ואורח יוצא תחילה, זריזין מקדימין למצות ואין מקדימין טפי מצפרא (פסחים דף ד') הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו (ספ"ק דברכות) הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות (ברכות פ"א), השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש (יומא), לא יאמר אדם יש לי יותר ממה שהיה ראוי לי לפי מעשי ושעבודי נגד ה' דא"כ אומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא אלא יסיים בה זולת זכות אבות מסייע לי (יש"ש ב"ק פ"ה) ול"נ דהקב"ה נותן שכר יותר אך שאינו מוותר עבירה ומאריך אף, בשבת דף ל"א בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפ"ו צפית לישועה (פי' לדברי הנביאים) פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואף עפ"כ אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא ועיין במדרש משלי שהאריך הרבה מה ששואלין לאדם אם למד שיעור קומה, ובעו"ה אין אתנו יודע עד מה וה' יתן חכמה, ופרש"י לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין ד"א אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה בדבר קצוב שלא ימשך כל היום לד"א עכ"ל משמע דמי שאינו צריך לכך חייב לקיים והגית בו יומם ולילה עבי"ד סי' רמ"ו, קידושין דף ל' ע"ב חייב אדם ללמד בנו אומנות או לעסוק בסחורה ואם אינו עושה כן כאלו מלמדו ליסטים, שבת דף קכ"ט כל מי שהקיז דם ואין לו מה יאכל יקח דינר רע וילך לחנוני ויטעום אצל כל אחד יין ואח"כ כשירצה לקנות לא יקחנו החנוני עד דטעים שיעור רביעית, ואף על גב דבהקזות שלנו אין בו כ"כ חשש מ"מ יש ללמוד מזה לשאר חולה, סוטה ספ"ז בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל אמרו לא אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאע"פ שלא היה בידם למחות מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא, ומיהו אם מתירא שלא יהרגנו מותר לומר לו יפה עשית אפי' עבר עבירה (תוס' שם), ברכות דף ז' רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, בשבת דף ל"ג אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן אזלו טשו במערתא, משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו ומשמע שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם סוף ברכות, כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחה מפניו, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה שבת דף ל', בד"ת ענה כסיל כאולתו ובמילי דעלמא אל תען כההוא דאמר לר' אשתך זנתה עמי, שם דף ל"ב אל יעמוד אדם במקום סכנה, רב לא עבר במברא דאית ביה עכו"ם אמר דילמא מפקד דינא עליה ומתפסנא בהדי', שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו"ם אמר שטנא בתרי אומי לא שליט וא"כ בישראל מומר או רשע לכולי עלמא אין לעבור עמו:

(א) ילך לעסקיו – והנהגת האדם צריך להיות הכל בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי וכן בכל המדות רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד קצה האחרון וכמו שאמר התנא מאד הוי שפל רוח וכן בכעס הזהירו חז"ל הרבה עליה:

(ב) עיקר – אלא יעשה רק כדי פרנסתו אך בזה גופא צריך להזהר מפיתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך השתדלות על הרוחה זו. והעיקר שיתבונן בעצמו מה הוא הכרח האמיתי שאי אפשר בלעדו ואז יכול להתקיים בידו שיהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר:

(ג) בידו – כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וישלח לו ברכה במעשה ידיו:

(ד) באמונה – היינו שלא ימצא בעסקו שום גזל ותרמית וגם ע"ז שואלין לו לאדם בשעת הדין כמו שאחז"ל. והנה יש כמה מצות תדיריות [עשין ולאוין] שמוטלות על האדם לעשות ולהזהר בהן בכל עת ואינן מובאות בהשו"ע וכמה מהן העתיקן המ"א מדברי הרמב"ם ושארי הראשוני' וכן כמה הנהגות טובות המוזכרים בדחז"ל לכן לא אחדול ג"כ מלהעתיק מקצת מהדברים פה. כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות הלכה ב) מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להתדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח ולאכול ולשתות עם ת"ח ולעשות פרקמטיא לת"ח ולהתחבר להן בכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו עכ"ל ואמרו חז"ל כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה (ברכות ס"ד). עוד כתב בפ"י הלכה ג' מצוה על כל אדם לאהוב את כ"א מישראל כגופו שנא' ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו [ובפני שונאיו אסור שלא יבואו לספר בגנותו שם בפ"ז מה"ד] ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו לפיכך המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל. ודוקא רעך בתורה ומצות אבל אדם רשע שראה אותו שעבר עבירה המפורסמת בישראל ולא קבל תוכחה מצוה לשנאתו [ע"פ קי"ג]. אהבת הגר שנתגייר [בזה"ב] שני מ"ע הן שנא' בו גם מצוה בפ"ע ואהבתם את הגר. השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך והמכה את חבירו והמחרפו אינו עובר בלאו זה אלא הוא עובר משום לא יוסיף להכותו ובחירוף עובר משום לא תונו איש את עמיתו ואם הכלימו בזה עובר ג"כ משום לא תשא עליו חטא. כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ר"ה דבכלל מצות הוכחה הוא שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש ולא נטור בלבבנו ולא נחשוב לו עון אבל נצטוינו להוכיחו במאמר עד שלא ישאר דבר בנפש ומ"מ לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא אלא יוכיחנו בסתר בנחת ובלשון רכה [ועיקר דיני הוכחה נבאר אי"ה לקמן בסי' תר"ו ותר"ח]. חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב לבן או רדה בהן או אבד ממונן עובר בל"ת וכש"כ המכה אותן או המקללן שנא' כל אלמנה ויתום לא תענון בד"א שעינה אותן לצרכו אבל כשעינה אותן הרב ללמוד תורה או אומניות או להוליכן דרך ישרה מותר ואעפ"י כן לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להן הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום האב ואחד יתום האם. ועד אימתי נקראין יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם להסמך עליו ולאמן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים. המרגל בחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תלך רכיל בעמיך איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אעפ"י שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף שהוא אמר אמת אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו. המספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע [ובלאו הזה נמצאו הרבה הלכות ומבוארים באורך בכמה מקומות בדברי הראשונים והרוצה לעמוד על כל פרטי הדינים יעיין בספר חפץ חיים כי שם יבוארו כל הפרטים באורך]. שלא להחזיק במחלוקת שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו [סמ"ג ל"ת קנ"ז]. הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תקום ולא תטור כיצד אמר לו השאילני קרדומך ולא רצה למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו איני משאילך כדרך שלא שאלתני זו היא נקימה [וכתב רבינו אליעזר ממיץ בס"י שלו וז"ל לאו דוקא שאלת כלים דהא לאו כלים כתיב בקרא אלא אפילו שאר ממון דלאו כלים נינהו למדנו שמוזהרים ישראל שלא למנוע לעשות צדקה וגמ"ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו שזו היא נקימה וכו' עיין שם] ואם אמר לו הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנו כלל עכ"ל הרמב"ם עוד במצוה ע"ג להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם שנאמר והתודו את חטאתם וגו'. בחלק ל"ת סימן קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא בימי הנערות שנאמר לא תאכלו על הדם ר"ל לא תאכל אכילה שהיא מביאה לשפוך דם והוא אכילת סורר ומורה שחייב עליה מיתה [ואף שלאחר שעבר ימי הנערות לא נתחייב בתורה מיתה על אכילה כזאת מ"מ נוכל לראות כמה מגונה ומכוער הדבר ביותר מדכתיב ואמרו אל זקני עירו בננו זה וגו' זולל וסובא ונאמר בקבלה אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ולהרמב"ן נכלל כל זה במ"ע קדושים תהיו עיין שם]. אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו [פסחים ג']. מצוה רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך והיינו שלא ליתן לו עצה שאינה הוגנת לו שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. יזהר מליצנות וחניפות וכן ירחק משקר בתכלית הריחוק [עי' שבועות ל"א] אך מפני השלום מותר לשנות [וע' במ"א מש"כ בשם הס"ח וצ"ע בזה]. בג' דברים מותר לשנות במסכתא ובפוריא ובאושפיזא [חו"מ רס"ב ע"ש]. איתא בסוטה בסוף פרק ז' בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל אמרו לו אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאעפ"י שלא היה בידם למחות מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה. ומיהו אם מתיירא שלא יהרגנו מותר לו לומר יפה עשית אפילו עבר עבירה. אמרו חכמינו ז"ל על הפסוק בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חברך לכף זכות עיין בשבת דף קכ"ז והחושד בכשרים לוקה בגופו [יומא י"ט]. השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים ולאו הבא מכלל עשה עשה [יומא י"ט]. כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ח' צונו להדמות לו יתעלה כפי היכולת והוא והלכת בדרכיו וכבר נכפל זה הצווי ואמר ללכת בכל דרכיו ובא בפירושו [סוטה י"ד] מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום וכו' וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר אחרי ה' תלכו ובא בפירושו שר"ל ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם עכ"ל. ועוד יש הרבה מצות תדיריות עשין ולאוין הנזכרות בכל ארבעה ספרי השו"ע וימצא אותם המעיין כל אחד במקומו ועוד יש הרבה והרבה שלא הובאו בהשו"ע ונמצאים בספרי מוני המצות הרמב"ם והסמ"ג והחינוך [וביותר בספר חרדים כי הוא קיבץ מכל הראשונים הקודמים לו בהמצות הנוהגות למעשה בזמן הזה] ונכון מאד שילמוד אותם כל אדם ויהיה בקי בהן ועי"ז יהיה ביכולתו לקיימן וכמו שאחז"ל על הפסוק וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם זכירה מביאה לידי עשייה דאם לא ידע אם היא מצוה כלל מה יזכור לקיימן:

סעיף א' בהג"ה משום שאין העכו"ם בזה"ז נשבעים בע"ז. ע' תשובת ושב הכהן סי' ל"ח ובתשו' מעיל צדקה סי' כ"ה ובפלפלא חריפתא להתוס' יו"ט על הרא"ש בסנהדרין:

מג"א ס"ק ב'. המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב. בכ"מ פ"ג מהלכות תשובה כ' שלא ידע מקומו של דין זה ובהקדמה לס' שאילת שלום כ' שכן הוא בירושלמי פ' אין דורשין:

שם בא"ד כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו מדרש תנחומא פ' במדבר שעובר על לא תגזול דל כי דל הוא וכן הוא בילקוט רמז תרנ"ה ובילקוט משלי כ"ב:

לעסקיו עיין בה"ט וכתב בר"י בשם מהר"י צמח הרב זללה"ה כשהיה הולך בדרך ונותנים לו שלום היה מסתכל שאם היה במקום טהור ונקי היה משיב עליכם שלום. ואם היה מקום מטונף היה משיב ברכה טובה עכ"ל:

עראי עבה"ט. ועיין במג"א במ"ש במי שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו ונרשם פ"ק דנדרים ועיין מ"ש בבית אפרים על טריפות בהקדמה לח"ב שמקור הדברים מתנחומא פ' במדבר. ושוב נדפס ספר נ"ב מ"ת וכתב נ"כ בסיום ע"ש. וע' בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' ט"ו ועיין מה שכ' בשם היש"ש שלא יאמר בתלמוד ביצים אלא ביעים. ונראה דהאידנ' שהורגלו לומר ביעים על בצים שלמטה ויש במלת ביעים הרגשה יותר לדבר מגונה שפיר דמי לומר ביצים. וע"ש שכתב בענין קבעת עתים לתורה ופרש"י לפי שאדם צריך להתעסק בד"א כו'. והגאון בעל הפלאה ז"ל פי' שקבעת הוא מלשון קבען פלניא שאף מי שהוא טרוד גדול בעסקיו יש לו לגזול מזה עת ללמוד תורה ודפח"ח. וע' בהקדמת שו"ת בית אפרים חלק א"ח מ"ש מזה דבר נאה ומתקבל: