שולחן ערוך, אורח חיים קמ״ו: שלא לדבר בשעת הקריאה. ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

שלא לדבר בשעת הקריאה. ובו ד סעיפים:
אסור לצאת ולהניח ס"ת כשהוא פתוח אבל בין גברא לגברא שפיר דמי:

כיון שהתחיל הקורא לקרות בספ' תורה אסור לספר אפי' בד"ת אפי' בין גברא לגברא ואפי' אם השלי' הוא הפרשה ויש מתירים לגרוס [פירוש ללמוד] בלחש ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי (פירוש שמשימין לבם) לספ' תורה מות' לספ' [בדברי תורה] (ב"י בשם מהרי"א) ויש מתירין למי שתורתו אומנתו ויש מתירין למי שקוד' שנפתח ס"ת מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרות ומתחיל לקרות ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה שרי וכל זה אינו ענין לפרש' זכור ופרשת פרה שהם בעשר' מדאוריית' שצריך לכוין ולשמעם מפי הקורא והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא:

אסו' לספר כשהמפטי' קורא בנביא עד שישלי' כמו בספר תורה:

אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה [ויש מחמירין ועומדין וכן עשה מוהר"ם] [מרדכי פרק רבי אליעזר דמילה]:

אסור לספר אפי' בד"ת אפי' בין גברא לגברא ויש מתירין מי שתורתו אומנתו דהיינו דוקא מי שהוא סגי נהור כמו רב ששת ואינו מחויב בקריאת התורה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ אבל מי שאינו סגי נהור אסור (כ"כ הר"ר יונה פ"ק דברכות דף ו' ע"א):

לגברא. דוקא לצורך גדול סדה"י. ובין פסוק לפסוק אסור. טור מ"א פר"ח:

בדברי תורה. אפילו להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרוש מדבר איסור עיין ברי"ף ובמ"א. ובד"מ הביא להורות לשואל או לפרוש מדבר איסור ש"ד ע"ש:

לגברא. וב"ח פסק דבין גברא לגברא מותר ובפרט האידנא שמאריכין במי שבירך (ובשל"ה כתב אם אסור לספר אפילו בין גברא לגברא אף שהספר סגור א"כ מה יענו ליום הדין הגדול והנורא אותן שמספרין בשעת הקריאה אוי להם ולנפשותם והזוהר האריך מאוד בעונשם ע"ש):

שרי. אפילו ליכא י' דצייתי כ"מ ת"ה ובשל"ה מחמיר אפילו לסייע לחזן מתוך החומש ומ"מ כ' דנכון לקרות בלחש עם החזן דא"א לכוין ולשמוע:

מעומד. אפילו העומדים על הבימה דא"צ לעמוד מפני הס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה א"צ לעמוד ובשעת ברכת התורה צריכין הכל לעמוד דהוי דבר שבקדושה. מ"א ט"ז עיין יד אהרן:

ויש מחמירין. ובין גברא לגברא שרי לכולי עלמא. ב"ח:

ברכות ח'

סוטה ל"ט

הרשב"א בתשובה

רש"י שם

בעל ה"ג

הרי"ף שם והביאו הטור

תלמידי ר' יונה

מרד' והג"א ומנהג ר"י חסיד

תו' ריש פ"ג דמגילה ורא"ש והסמ"ג

רבי ירוחם נתיב ב

טור בשם רב שר שלו'

ס"א אסור כו'. ואפי' בין פסוקא לפסוקא אסור דתיקו דאורייתא לחומרא תר"י וטור והשמיט הש"ע שאינו נוהג עכשיו שאין מתרגמין עכשיו ואין מפסיקין בין פסוק לפסוק:

ס"ב כיון שהתחיל כו'. רש"י ורמב"ם ומפ' דל"ד שנפתח ובפתחו דקרא לשון התחלה אבל בירושלמי ובמ"ס דמפ' טעמא דפותח ואח"כ מברך שנא' ובפתחו ואח"כ ויברך כו' מ' פתיחה ממש:

אפי' בין כו'. דל"ק כ"ז שהוא פתוח אלא כיון שנפתח תר"י:

ואפי' אם כו'. שלא לפרוש מן הציבור כמ"ש למטה:

ויש כו'. כ"ז לתרץ מ"ש בפ"ק דברכות רב ששת מהדר כו' וג' ס' הראשונות כתובות בתוס' דברכות שם:

וי"מ למי שקודם כו'. שכיון שכבר התחיל במצוה אין לו לפסוק ואנשי בה"כ ראו אותו שקבע וז"ש מהדר כו' ולס' הראשונות דחקו עצמן דלרבותא קאמר:

ולקרות כו'. דאסור הוא כמ"ש בפ"ג שם שלא יהא הציבור כו' בדבר שהצבור עסוקין בו משא"כ בכה"ג:

ופ' פרה. עמ"ש בסי' תרפ"ה שאינו עיקר:

ס"ד ויש מחמירין כו'. שנא' ובפתחו עמדו כו' וס' הראשונה כ' דהא אמרי' אין עמידה אלא שתיקה וכן בירושל' אסר לקורא ולמתרגם בישיבה וכן בגמ' רפ"ג מכלל דלכ"ע מותר וכן עיקר:

כשהוא פתוח – מלשון זה משמע דאפילו לא התחילו עדיין לקרות אסור מכיון שכבר נפתח הספר ואף דבס"ב סתם המחבר כהרמב"ם דדוקא כשהתחיל לקרות אסור הכא לענין לצאת חמיר טפי ואף דלענין בין גברי לגברי חמיר שם מהכא דהכא שרי והתם אסור לענין לצאת כשהיא פתוחה חמיר הכא מהתם אכן מלשון הרמב"ם משמע דהכא ג"כ אינו אסור רק כשהתחיל לקרות אמנם לפי מה שמצדד המ"א וכן משמע מהגר"א דשם ג"כ אסור תיכף משנפתח א"כ בעניננו בודאי אין להקל:

אבל בין גברא לגברא – עיין בתשב"ץ ח"ג סימן צ"ח שכתב דזהו דוקא כשאירע הדבר באקראי בעלמא אבל כשעושין זה תדיר נראה פירוק עול תורה וכמעט שאני אומר שעליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו ח"ו ע"ש:

שפיר דמי – עיין בפר"ח שמצדד לומר דמשעה שגמר הקריאה אפילו לא בירך עדיין ברכת אשר נתן יכול לצאת ובספר מטה יהודה חולק ע"ז דהברכה שייכא להקריאה וחשיבא כוותיה עי"ש:

ויש מתירים לגרוס בלחש – שיטה זו היא שיטת התוספות והרא"ש אמנם באמת שיטה זו תמוה לכאורה מאד דמאי מהני שיגרוס בלחש שלא יבטל שארי השומעים קה"ת מ"מ גם הוא מצווה לשמוע קה"ת ואם ילמוד את למודו לא יתן לבו לשמוע מה שקורא הקורא ואפילו אם יש עשרה דצייתי מאי מהני לגבי דידיה הא על כל איש ואיש מוטל החיוב דתקנת עזרא ובאמת כבר תמה בזה הקדמון בעל שבולי הלקט על שיטה זו בסימן ל"ט והובא בב"י ומפני זה דחאה מהלכה. ולולא דמסתפינא הו"א דשיטה זו מיירי שכבר יצא בעצמו ידי קה"ת ואפ"ה בקול רם אסור שלא יטריד שאר השומעים וכן דעת בה"ג שנזכר אחר זה יהיה ג"כ מיירי רק בכה"ג [וכן משמע קצת בפסקי הרא"ש דבלחש לבד אינו היתר כ"א בצירוף דתורתו אומנתו שעי"ז פטור בעצם מקה"ת לשיטת רב אלפס ע"ש ועיין בפר"ח] ולפ"ז אפשר דקאי המחבר רק אמאי דסמיך ליה שכבר השלים הפרשה ולפי מה שכתבנו במ"ב דאפילו כבר יצא ידי קריאה אלא דבאמת מדברי המחבר בסוף סעיף זה שכתב וכ"ז אינו ענין וכו' לא משמע כן וצ"ע:

ולקרות שנים מקרא וכו' – עיין במגן אברהם שהביא בשם תה"ד דמותר אפילו ליכא עשרה דצייתי לס"ת כיון דגם הוא עסוק באותו ענין ובאמת אין דברי תה"ד מוכרחין כלל ומה שהביא ראיה מאו"ז שכתב דבזה מותר לכו"ע אין כונתו אפילו בדליכא י' אלא אדלעיל מינה קאי שהביא מתחלה דעת ר"ח דדוקא בתורתו אומנתו כרב ששת והאידנא לית לן תורתו אומנתו וע"כ אף בדאיכא עשרה דצייתי לא מהני כדמוכח מרי"ף פ' הקורא עומד ואח"כ הביא בשם רבינו שמחה דטעמיה דרב ששת משום דסגי נהור הוה עי"ש וע"ז הביא דלקרוא שנים מקרא ואחד תרגום שרי לכו"ע משום שעסוק באותו ענין עכ"פ אבל כ"ז אפשר דוקא בדאיכא עשרה דצייתי אבל בדליכא עשרה לא מהני דהא הוא קורא בפני עצמו בחומש ולפעמים בפרשיות ובפסוקים אחרים ואינו שומע הפרשה שקורין בספר [ונ"ל עוד דמה שהביא האו"ז מתחלת דעת רבינו יצחק בר"ש דבלחש שפיר דמי היינו ג"כ דוקא בדאיכא עשרה דצייתי וכדאיתא בסמ"ק סימן קנ"ה וזהו מה שכתב עוד בשם ר"י אלפסי ואדלעיל קאי ואף דהר"י אלפסי לא איירי לענין לחש אפ"ה מדמה שפיר דהיינו כמו שדעת ר"י אלפסי דבעינן עשרה דוקא אפילו בתורתו אומנתו וכמו שכתב בהגמ"י בשמו כן ה"ה לענין שיטת ר"י דבלחש מהני הוא ג"כ דוקא בשיש שם עשרה ובזה מיושב מאד דברי הגהת אשר"י [בברכות דף חי"ת] במה שהביא בשם או"ז דבלחש דוקא כשיש שם עשרה דלכאורה הרכיב משני תירוצים שבאו"ז ולדברינו ניחא מאד] וכן משמע מדברי הגמ"י שכתב לענין מי שתורתו אומנתו בשם ר"י אלפסי דגם שם בעינן דוקא עשרה דצייתי לס"ת ואי לא"ה אסור ואח"כ כתב דלדידן לא מהני בשום אופן דאין לנו תורתו אומנתו כרב ששת וע"ז כתב אח"כ בשם אור זרוע דלקרוא שנים מקרא ואחד תרגום שרי ומשמע דאדלעיל קאי דמיירי בדאיכא עשרה דצייתי וכן משמע עוד יותר בסוף דבריו עי"ש וכן משמע פשטות דברי הכלבו והסמ"ק סימן קנ"ה דאפילו לחזור הפרשה אינו מותר רק בדאיכא עשרה דצייתי ע"ש. היוצא מדברינו דדברי תה"ד אין להם שום מקור מאו"ז ובסמ"ק מפורש להיפוך. ולא מיבעיא לדעת הט"ז וסייעתו בסימן נ"ה סק"ד דישן וכן מדבר ואינו שומע אינו מצטרף לענין תפלה משום דבעינן עשרה דצייתי וכדברי הרא"ש המובא בסימן קכ"ד ס"ד בודאי גם הכא בעינן עשרה דצייתי למה שקורא בספר ואין להתיר במה שעוסק באותו ענין דהא הט"ז שם כתב דגם בההיא דסעיף ו' דעסוק ג"כ בענין תפלה אינו מותר רק משום דיכול להפסיק ולשתוק ושומע כעונה אלא אפילו להשו"ע שם דמקיל אפשר הוא דוקא בתפלה ולא בקריאת התורה דשם בעינן דוקא צבור [ותדע דהא בעניני התפלה אחד מקבץ עשרה בני אדם אף שכבר התפללו ויצאו ידי ברכו וקדושה ועובר לפני התיבה ואומר ברכו וקדושה והכל עונין אחריו ולא מצינו כן בקריאת התורה שאחד שלא שמע קה"ת יוכל לקבץ עשרה שכבר קראו ולקרות עוד הפעם בשבילו (ועיין בסימן קמ"ב בבה"ל) וע"כ דלא נתקנה אלא בצבור דוקא] ובאמת ע"כ מוכרחין אנו לומר כן לדעת השו"ע דקה"ת חמיר טפי דהא בעניננו מבואר להדיא בבה"ג ורי"ף דבעינן עשרה דצייתי ולא מצטרף במה שאחד יושב ועוסק אפילו בד"ת ולדעת השו"ע שם הלא מצטרף במה שיושב שם בביהכ"נ לחוד וכמבואר שם במגן אברהם סק"ח וע"כ דקריאה חמירא טפי [ומזה באמת נפשט ספיקא דפמ"ג שהבאתי לעיל במ"ב סימן נ"ה סקל"ג שמסתפק לענין קה"ת אם ישן מהני ומדברי בה"ג ורי"ף משמע דלא מהני]:

והנכון שבכל הפרשיות וכו' – עיין במשנה ברורה דבור המתחיל ראוי וכו' והנה כל זה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים המפקירין את נפשותם ומספרין בשיחה בטלה בעת הקריאה אם בין גברא לגברא שהספר סתום אסור לספר עם חבירו (ולכמה פוסקים אסור אפילו בד"ת) כמה יגדל האיסור בעת שהספר פתוח שבזיון הוא כשמסיר אזנו מלשמוע דבר ה' וגדול עונו מנשוא שאפילו מי שיוצא באמצע הקריאה נאמר עליו ועוזבי ה' יכלו כדאמרינן בגמרא כ"ש בזה שעומד בביהכ"נ ואינו רוצה להטות אזנו לתורה ולבד זה מצוי כמה פעמים חילול השם עי"ז ברבים כגון שהוא עומד במזרח ביהכ"נ ועונו נראה לעין כל ויש בזה חשש דלא תחללו את שם קדשי גם כמה פעמים המעשיות שלו מעורבין בלה"ר ורכילות מראשן ועד סופן ולבד זה האיסור של שיחה בטלה בבהכ"נ וביהמ"ד שהוא ג"כ איסור גדול כמבואר לקמן בסימן קנ"א ראה וחשוב כמה איסורין עובר עי"ז וגם תפלתו מתועבת עבור זה לפני ה' כדכתיב מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ואשרי מי שנותן כבוד לתורה וכמו שנאמר כי מכבדי אכבד וגו':

[א] אסור לצאת וכו'. אפילו בין פסוק לפסוק (טור) וכן משמע בשבועות שאומרים אקדמות (מגן אברהם). ולעניות דעתי משמע מלבוש דמותר לצאת באקדמות דהא גוללין הספר תורה בשעת אקדמות, מה שאין כן בין פסוק לפסוק אף בזמניהם שהיו מתרגמינן משמע שלא היו גוללין דאי היה גוללין למה אין רשאי הקורא לסייע למתרגם וכן משמע בסימן קל"ט סעיף ד' וה':

[ב] אבל בין גברא וכו'. כשהוא צורך גדול אגודה פרק קמא דברכות, ובסדר היום כתב דוקא מתוך דוחק גדול או אונס גמור וזולת זה לא יצא, ועיין לעיל במגן אברהם סימן נ"ג ס"ק כ"ב:

[ג] כיון שהתחיל הקורא וכו'. משמע ולא מפתיחת ספר תורה מיד, וכן בלחם חמודות דף מ"ד. ומלבושי יום טוב כתב לא ידעתי מה ראה הלבוש לחלוק, ואף שדקדק מדכתיב ובפתחו משמע מיד שנפתח יש לומר שלא היה הפסק בין פתיחה לקריאה אבל אם יש הפסק מותר עד כאן דבריו. ואני תמה הוא פירוש רש"י בסוטה דף ל"ט על ובפתחו וכשהתחיל הרי דפתחו הוא לשון התחלה וזה נראה דעת הרמב"ם הנזכר לעיל:

[ד] בין גברא לגברא וכו'. כן כתב רבינו יונה והב"ח חולק ומתיר אפילו בקול רם ללמוד כיון דבין גברא לגברא אין שם שומע למנוע, ולא ירדתי לסוף דעתו דהא החשש שמא ימשוך הלימוד אף בשעה שקורין כמו בדברים שבסעיף שאחר זה כמו שכתב בית יוסף, ובספר באר שבע דף נ"ז הקשה מהא דמתירין כשנפתח הספר תורה קודם שהתחיל לקרות, ולא קשה מידי דאם נתיר בין כל גברא וגברא יהא להרגל הלשון להמשיך אף בשעה שקורין, מה שאין כן קודם שהתחיל לבד יודע שמפסיק בשעה שקורין, וכן משמע בבית יוסף וכן כתב לחם חמודות שם, גם הוא עצמו סתם דנכון לחוש לרבינו יונה ושכן הוא נהג. ומיהו בינו לבין עצמו כתב בסדר היום דמותר ללמוד בין גברא לגברא, ונראה דהוא הדין להורות הוראה לפי שעה דלא שייך בזה לומר שיהא להרגיל הלשון להמשיך. ומשמע בבית יוסף דמותר לקרות שנים מקרא ואחד תרגום לכולי עלמא בין גברא לגברא, אבל בלחם חמודות שם חוכך ליזהר דאף בזה יתבלבל שאי אפשר שיכוין להשלים הפסוק בכל פעם שיתחיל הקורא, ואני אומר מה בכך שיפסיק אפילו באמצע פסוק. גם מה שכתב דמכח שמיעת הקריאה לא ידע באיזה מקום לסיים לאו חששא הוא דמסתמא יתחיל מספיקא במקום הידוע לו שקרא כדלעיל סימן ס"ד, וגם אפשר ליזהר שלא ישכח המקום. ומכל מקום אין נראה להקל אלא מי שתורתו אומנתו, ובזה מהני תורתו אומנתו אף לדידן כן נראה לי. ונראה דפירוש רש"י דינו בזה כמו תרגום כדלקמן סימן רפ"ה ועיין שם ס"ק ח'. הטעם דשתיקה כתב הלבוש מדכתיב בפתחו עמדו כל העם דהיינו שתיקה דאי עמידה ממש הא כתיב ואתה פה עמוד עמדי דדוקא הסרסור והקורא ולא כל העם, עד כאן. הט"ז השיג עליו וכתב הא בדותא דלא נמצא כן בש"ס, עד כאן. ולעניות דעתי לא עיין בבית יוסף ריש סימן קמ"א דמבואר כדברי לבוש שזה טעמא דש"ס וכן משמע במרדכי מיהו לדינא. וכתב רמ"א יש מחמירין ועומדין וכן עשה מהר"מ, עד כאן, וכן כתב הב"ח ריש סימן קמ"א. ובמטה משה כתב שכן נוהגים ומלחם חמודות שם משמע דמדינא הוא ולא מצד חומרא, כי הך דשתיקה נלמד מאזני כל העם כמו שכתב הלבוש, וכן בתשובת מנחם עזריה סימן צ"א כתב דמדינא הוא ולמדו מדכתיב והעם על עמדם. מיהו בין גברא לגברא כתב בסוף ספר משאת בנימין דאפילו אותם היושבים בשעת קריאתה צריכין לעמוד באומר הקורא ברכו את ה' ודבר שבקדושה הוא, עד כאן, וכן כתב בתשובת מנחם עזריה, וכתב הט"ז שלא ישבו עד שיאמרו תחילה ברוך ה' המבורך לעולם ועד, עד כאן, וכל זה דלא כמגן אברהם שכתב בשמם דבשעת ברכת התורה צריכין לעמוד דליתא אלא בברכו ועניות ברוך וכו', ויתר דיני עמידה יתבאר בסוף סימן קמ"ט. ונראה לי דהוא הדין מי שלומד בין גברא לגברא יזהר שישתוק וישמע ברכו ויענה ברוך ה' וכו' (מלבושי יום טוב). כתב הלבוש הא דמותר לצאת בין גברא לגברא שאני הכא דמתוך סיפור הדברים יבוא למשוך וכו' ובאליהו זוטא נתבאר. גם כתבתי בשם של"ה דף רנ"ו ונכון שלא יקרא עם השליח ציבור כלל רק ישמע וישתוק, אבל במטה משה כתב דנכון לקרות בלחש עם השליח ציבור וכן משמע בלחם חמודות דף ה' ובפרישה, מיהו יזהרו שלא יגביה קולם כלל, וכן כתב מטה משה זה לשונו, הקוראים עם השליח ציבור מתוך החומש יזהרו שלא יגביה קולם אלא ישתקו ויקשיבו לקול השליח ציבור, ועליהם אומר לו הקשבת למצותי והיה כנהר שלומך:

[ה] למי שתורתו אומנתו וכו'. אבל בתוס' סוטה דף ל"ט ד"ה כיון וכו' כתבו דוקא רב ששת וכיוצא בו אבל האידנא אסור, וכן משמע בבית יוסף בשם הר"מ וכן משמע בספר צידה לדרך דף מ"ו וזה לשונו, ויש אומרים שזה היה בימיהם שלא היו מבטלין אפילו שעה אחת, עד כאן, ועיין כסף משנה פרק י"ב מהלכות תפילה וצריך עיון קצת. כתב בשל"ה אם אסור לספר אפילו בין גברא לגברא אף שספר סגור אם כן מה יענו ליום הדין הגדול אותן שמספרין בשעת הקריאה אוי להם ולנפשותם והזוהר האריך מאוד בענשם, עד כאן, ועיין בצרור המור פרשת פקודי מזה:

[ו] שהם דאורייתא וכו'. לקמן סימן תרפ"ו בארתי מזה עיין שם:

[ז] כמו בספר תורה וכו'. צריך עיון מריש סימן רפ"ד, וצריך לומר דמיירי הכא בדברים בעלמא, ואם כן לא היה ליה לסתום כמו בספר תורה:

א) [סעיף א'] אסור לצאת ולהניח ס"ת וכו' דגרסינן בפ"ק דברכות דף ח' ע"א ועוזבי ה' יכלו זה המנית ס"ת כשהוא פתות ויוצא. והביאה הטור וב"י ולבוש. ועוד איתא שם בגמ' בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו תיקו. ופי' הב"ת כיון דאינו קורא בתורה. דבין פסוקא לפסוקא היה המתרגם מתרגם ואין בו משום ועוזבי ה' יכלו אעפ"י שהוא פתוח או דילמא כיון דהס"ת פתוח אסור וכיון דאסיקנא בתיקו אזלינן לחומרא עכ"ל. וכ"פ הטור לחומרא. וכ"כ הפר"ח או' א'. מט"י או' א' ומה שלא כתבו מרן ז"ל בש"ע משום דלא נהגינן עתה לתרגם כמ"ש בסי' הקודם וא"כ ודאי שהוא אסור שיוצא בשעת קריאה. וכ"כ המט"י שם. מיהו המ"א סק"א הביא דין זה דאסור לצאת בין פסוק לפסוק וכתב דנ"מ בשבועות שאומרים אקדמות עכ"ד. ור"ל שיש מקומות באשכנז נוהגים ביום שבועות שכהן מברך על התורה וקורא פסוק ראשון מחובת היום ואח"כ אומרים אקדמות ואח"כ מסיים הקריאה וע"ז כתב המ"א דאסור לצאת בעת אמירת אקדמות כמו שאסור לצאת בין פסוק לפסוק בעת שמתרגמין אבל הא"ר או' א' כתב דמשמע מלבוש דמותר לצאת באקדמות דהא גוללין הס"ת בשעת אקדמות משא"כ בין פסוק לפסוק אף בזמניהם שהיו מתרגמין משמע שלא היו גוללין דאי היו גוללין למה אין רשאי הקורא לסייע למתרגם וכ"מ בסי' קל"ט ס"ד וה' עכ"ל אמנם לפי מ"ש לעיל סי' קמ"ה או' ד' בשם הפר"ח דאפי' אם מכסין הכתב בשעת התרגום אסור לחזן לסייע למתרגם כיעו"ש א"כ אין ראייה מדברי הא"ר ויכול לומר שהיו מכסין הכתב בשעת התרגום ואפ"ה אסור לצאת וה"ה לאקדמות וכמ"ש המ"א מיהו הט"ז בסי' תצ"ד תמה על מנהג זה שמפסיקין באקדמות דהא אפי' לספר בד"ת אסור וכתב שמקרוב הנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה וכ' ראוי לנהוג בכל הקהילות וגם ביציב פתגם שאומרים ביום שני אחר פסוק א' של הפטרה ראוי לנהוג כן יעו"ש וכן המנהג פשוט בין הספרדים שבזמן שאומרים פזמונים בעת קס"ת כגון ביום שבועות או לחתן וכדומה שאומרין אותם קודם שיתחיל בברכת התורה כדי שלא יהיה הפסק. בקריאת התורה ומנהג נכון הוא:

א) שם אסור לצאת וכו' ואם קורין לאדם באמצע קריאת התורה לעלות לבהכ"נ הסמוך שרי ואין שום פקפוק וכן היה מנהג בירשות"ו אמנם מי שאינו קורא הפ' שמ"ת לא יעלה לבהכ"נ אחר שבקריאה זו ששומע מפי ש"ץ יוצא י"ח וע"י הליכתו לעלות לבהכ"נ אחר מאבר הקריאה שקורין בעוד שהוא שם לד"א סי' ח' או' כ"ה בי"מ או' ח':

ב) שם. אסור לצאת ולהניח ס"ת וכו' אע"ג דנשארו עשרה בבהכ"נ. פרישה ודרישה או' א' ער"ה או' א' מ"ב או א' מיהו אשה מותרת לצאת חוצה בשעת קריאת התורה. שע"ש פת"ע או' א' ול"נ להחמיר אם לא יש צורך לצאת:

ג) שם. אבל בין גברא לגברא ש"ד. ודוקא מתוך דוחק גדול או אונס גמור וזולת זה לא יצא. סדה"י כנה"ג בהגה"ט מ"א סק"ב א"ר או' ב' סו"ב או' ב' לד"א סי' ח' או' כ"ה והיינו כששמע קה"ת כבר או שדעתו לבא מיד ומסופק אני אם בא אדם לבהכ"נ באמצע קס"ת לחפש אדם וכדומה אם רשאי לצאת באמצע הקריאה ועין מ"א קל"ח סק"א משמע כה"ג ג"כ אסור וצ"ע. א"א או' ב' והביאו הרו"ח או' א' וכתב לדעתי זה פשוט שלא יצא באמצע הקריאה דהא מיקרי עוזבי ה' שעוזב התורה ויוצא ואפי' אם כבר שמע קס"ת בבהכ"נ אחר ויצא י"ח עכ"ז אסור יעו"ש. מיהו נראה זה שכבר שמע ויצא י"ח או שדעתו לשמוע בבהכ"נ אחר במקום שמתפלל מותר לצאת בין גברא לגברא אפי' בלא דוחק וכן עמא דבר:

ד) שם. אבל בין גברא לגברא ש"ד כתב הפר"ח או' א' מסתברא שכיון שהשלים הקריאה אעפ"י שעדיין לא ברך אשר נתן לנו יכול לצאת עכ"ל. אבל המט"י או' ב' חלק עליו וכתב כיון דהך ברכה שייכא לקריאה חשיבה כוותה והוי בכלל ועוזבי ה' יכלו וכ"ש למ"ד דברכת התורה לפנים ולאחריה הוייא מן התורה לכן נראה דאין לצאת בין גברא לגברא עד שישמע הברכה מפי העילה ויענה אמן יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' ב' ומ"ש הער"ה או' ב' יש לדחות:

ה) שם. בין גברא לגברא ש"ד. והיינו בנשאר עשרה המ"ש לעיל סי' קמ"ג או' ד' וב"כ מ"ב או' ב':

ו) שם בין גברא לגברא ש"ד, הואיל וס"ת אינה פתיחה, ב"ח, פרישה או' ג' וכ"כ הלבוש הטעם משום שהס"ת נגללת. ולדידן שמכסין הכתב במפה בין גברא לגברא חשיבה נמי אינה פתוחה. ועיין לעיל סי' קל"ט ס"ה ובדברינו לשם או' ל"ג:

ז) שם בין גברא לגברא ש"ד. מסתברא לי כשאין לוי וקורא כהן עצמו דמותר לצאת דבין גברא לגברא הוא הוא דהא דקאמר בין גברא לגברא היינו דאז הוי הפסק. פתוחי חותם ז"ל ד"א ע"א והסכים לדבריו הפתה"ד או' ב' אלא שכתב שם הפתה"ד נראה דאין להקל להתיר לצאת בזמן קצר הרבה שבעוד שהוא יוצא פותחין הס"ת דהגם שהיה תחלתו בהיתר דכשקם ממקומו לצאת היתה התורה נגללת מ"מ כיון שבסוף יציאתו הס"ת פתוח אסור יעו"ש:

ח) [סעיף ב'] כיון שהתחיל הקורא וכו' ואע"ג דבגמרא שם איתא כיון שנפתח ס"ת וכו' כתב מרן ז"ל בב"י נראה דלא מיתסר לדבר מעת שנפתח ממש אלא מעת שיתחיל הקורא לקרות וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה"ת דין ט' עכ"ד וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכ"מ מדברי רש"י ז"ל שם שכתב ובפתחו וכשהתחיל יעו"ש. וכ"נ דעת הל"ת פ"ק דברכות או' ל"ב ועי"ש מה שתמה על הלבוש שלא כתב כדברי ב"י יעו"ש והביאו א"ר או' ג' והמט"י או' ג' כתב דגם לשון הלבוש פתיחה דנקט הכוונה היא על הקריאה יעו"ש מיהו המ"א סק"ג כתב דפשט הגמרא והפו' משמע דמשנפתח הס"ת אסור והביאו הסו"ב או ג' אבל המט"י שם כתב דאנו אין לנו אלא פסק הש"ע שהתיר הדיבור בפתיחה דקודם הקריאה יעו"ש וכ"כ הלד"א סי' ח' או' כ"ג כדברי מרן ז"ל בי"מ או' א' וכ"כ דה"ח או' ג' שע"א ש"ד או' י"א:

ט) שם אסור לספר אפי' בד"ת, ואפי' להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור. הרי"פ ס"ק דברכות, והביאו מ"א סק"ד, אבל הד"מ אות א' כתב בשם תא"ו ג"ב ח"ג דלהורות דבר הלכה או לפרוש מדבר אסור לפי שעה ש"ד, ועיין לקמן אות י"א שכתבנו דהאחרונים לא התירו להורות כ"א בין גברא לגברא אבל לאפרושי מאיסורא ש"ד אפי' בשעת קריאה יעו"ש:

י) שם אפי' בין גברא לגברא, כ"כ הר"י פ"ק דברכות דאע"ג דמותר למיפק בין גברא לגברא לדבר אסור כדאמרינן כיון שנפתח ס"ת אסור לספר ואעפ"י שסוגרים הספר בינתים אפ"ה אסור שלא אמרו כ"ז שיהיה פתוח אלא כיון שנפתח דמשעה בפעם הראשונה אסור לספר כלל עד שייסמו כל הפרשה עכ"ל, והביאו ב"י וכתב הטעם משום דאיכא למיחש שמא ימשוך הדיבור אף בשעה שקורין עכ"ד, וכן פסק כאן בש"ע וכ"כ בדרשות מהרי"ל שלא היה לומד אפי' בין גברא לגברא והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א' אבל הב"ח כתב על דברי הר"י הנ"ז דלא נהירא דהא לפרש"י לא אסור אלא בקול רם לפי שמונע אחרים מלשמוע ובין גברא לגברא אין שם שומע כיון שאין שם קורא בתורה וא"כ למה לא יספר בד"ת כיון שאינו מונע אחרים משמוע אלא בע"כ בין גברא לגברא אין בו איסור כלל והכי נקטינן וכך נהגו עכ"ד, והביאו שכנה"ג שם עו"ת אות ב' מ"א סק"ג סי"ב אות ג' וכן דעת הפר"ח אות ב' להקל בין גברא לגברא יעו"ש ומיהו מ"ש שם הפר"ח להקל אפי' בדברי חול עיין לקמן אות י"ד שכתבנו דאין כן דעת האחרונים יעו"ש ומשמע מדברי הב"ח דאפי' בקול רם מותר ללמוד בין גברא לגברא אבל בסדה"י כתב דבין גברא לגברא יכיל לעסוק בתלמודו בינו לבין עצמו ולא יודע לרבים שלא יקלו בכך עכ"ד, וכ"ה דעת הא"ר אות ד' וכ"כ הלד"א שם דפשט המנהג דת"ח ויראי ה' קורין בין גברא לגברא בלחש בי"מ אות א' וכ"כ החס"ל אות י"ג, ומי שלומד בין גברא לגברא יזהר שישתוק וישמע ברכו ויענה ברוך ה' וכו' א"ר שם בשם מי"ט, וכן יזהר לענות אמן בכונה אחר ברכת העולה:

יא) וכתב שם הא"ר דה"ה בין גברא לגברא מותר להורות הוראה לפי שעה דלא שייך בזה לומר שיהא להרגיל הלשון ולהמשיך, וכ"כ דה"ח אות ג' שע"א ש"ד אות י"א מ"ב אות ו' והלד"א שם והבי"מ אות ב' כתבו דה"ה לאפרושי מאיסורא בין גברא לגברא שרי אבל הא"א אות ד' והלב"ש כתבו לאפרושי מאיסורא שרי אפי' בשעת קריאה וכ"כ דה"ח שם והשע"א שם כתב דאם א"א ע"י רמיזה אז מותר לומר בדרך קצרה, וכ"כ מ"ב או' ה' ועיין לעיל אות ט' ועוד עיין לעיל סי' ק"מ אות י"ב שכתבנו דמותר לחכם שעלה לקרות בתורה לדרוש אח"כ בד"ת גודל מצות הצדקה כדי שהעולין אחריו יעשו נדבה יעו"ש:

יב) שם ואפי' אם השלים הוא הפ', פי' שקרא הפ' שנים מקרא ואחד תרגום, ב"י בשם הרשב"א. עו"ת אות ג':

יג) שם ויש מתירים לגרוס בלחש, וי"א שאם יש עשרה וכו' ויש מתירים למי שתורתו וכו' כתב ב"י דלענין הלכה כדאו הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם ובבד"ה כתב דמ"מ נכון לכוין אדם דעתו בכל הפרשיות ולשומעם מפי ש"ץ, וכ"כ בש"ע בסוף סעי' זה, ועיין לעיל אות יו"ד מ"ש בשם האחרונים ומשמע דדעתם להחמיר בכל זה ואין להתיר כ"א לעסוק בד"ת דוקא בלחש בין גברא לגברא:

יד) שם ויש מתירין וכו' ובשל"ה החמיר מאד וכתב כשהחזן מתחיל לקרוא בתורה אפי' מי שקרא כבר הפ' ועבר עליה כמה פעמים ואפי' הוא ת"ח או עוסק בתורה ראוי לו לבטל ולא להסיח דעתו מהקריאה ולענות אמן אחר העולים וההפטרה לתשלום ץ' אמנים הצריכים לו וכל בעל נפש ישגיח בזה ואל יחלל התורם בעיני ע"ה והקלים שבראותם בעלי התורה שמניחים שמועתם ועוסקים בעניניהם ולימודם מהבילים גם הם דברי הדת ועוסקים בשיחת חולין ונמצא גורם ח"ה ועונשו גדול כמ"ש בסי' מעיל שמואל קו"מ של"ה דע"ז סע"ג. יפ"ל ח"ג, ועיין לקמן אות ח"י:

טו) שם הגה, בדברי תורה, לאפוקי בדברים בטלים אסור אפי' בין גברא לגברא, עו"ת אות ו' וכ"כ המט"י אות ד' דמה שהקיל הפר"ח לשטת רש"י ז"ל בין גברא לגברא אפי' בדברי חול דליתא יעו"ש וכ"כ א"ר אות ד' בשם של"ה, לד"א סי' ח' אות כ"ג בי"מ אות ה' חס"ל אות י"ג, וכ"כ בשו"ת מראה יחזקאל סי' כ"ו דבעת שעושין מי שבירך אז מותר לדבר ד"ת דוקא אבל דברים בטלים חלילה להתיר, וכ"כ בס' ארץ חמדה בהקדמה באזהרות יעו"ש, והב"ד א"ח אות א' ועיין מאמ"ר אות ז' שהקשה על דברי העו"ת הנז' דדברים בטלים אסור אפי' שלא בשעת קריאת התורה דלעולם אסור לספר דברים בטלים בבהכ"נ כמבואר לקמן בהלכות בהכ"נ ותירץ דלאו דברים בטלים ממש קאמר אלא כל שאינו ד"ת אעפ"י שמותר לספר אותם דברים בבהכ"נ כמבואר לקמן מ"מ לענין זה דברים בטלים קרינן ליה ואסור

טז) שם ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום וכו' משמע שדין זה מוסכם מדלא כתבו בלשון יש מתירין כהנך דלעיל וכ"כ לקמן בסי' רפ"ה סעי' ה' בסתם, וכ"כ מט"י אות ז' וכתב דהכי ק"ל וכן נוהגין רוב המדקדקים ודלא כהפר"ח שחלק ע"ז יעו"ש, וכתב בת"ה סי' נ"ד דאפי' דליכא עשרה דצייתי לס"ת שרי, והביאו כנה"ג בהגב"י. ומ"א סק"ה ומיהו זהו לפום דינא אבל כבר סיים הש"ע דהנכון שבכל פרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא, ומשמע דחוזר גם על קריאת שמו"ת וכ"כ בב"י דהרמב"ם כשחזר הפ' בעת ההיא היה שותק בזמן שש"ץ קורא עד בין גברא לגברא יעו"ש, וכתב הל"ח פ"ק דברכות אות ל"ח דטעם הרמב"ם כטעם הש"ע יעו"ש, וכתב עו"ש הל"ח דמ"מ מי שירצה לדקדק ולכוון דעתו להקורא אף בזה יתבלבל שא"א שיכוין להשלים הפסוק בכל פעם שיתחיל הקורא וגם שמיעת הקריאה יבלבלוהו שלא ידע בכל פעם באיזה מקים שסיים עכ"ל והביאו א"ר אות ד' וכתב עליו דמ"ש רא"א שיכוין להשלים הפסוק בכל פעם שיתחיל הקירא מה בכך אפשר להפסיק באמצע הפסוק ומ"ש דשמיעת הקריאה יבלבלוהו וכו' לא חששא היא דמסתמא יתחיל מספיקא במקום הידוע לו שקרא וגם אפשר ליזהר שלא ישכח המקום אלא שסיים דאין נראה להקל אלא למי שתורתו אומנתו ובזה מהני תורתו אומנתו אף לדידן עכ"ד ובשעה"מ פ' ואתחנן כ' ביום הששי תקרא כל הפ' של השבוע שמו"ת וביום השבת תשמע כל הפ' מפי הש"ץ ותכוין בהוי"ה שלימה דבן דההי"ן וכו' ומשמע דיש חיוב וטעם בסוד לשמוע כל הפ' מפי' ש"ץ ולא יוכל לקרא בעת ההיא שמו"ת. וכ"מ מהזוה"ק שהבאנו לקמן או' ח"י וכ"כ בשער הכוו' דס"ב ע"א דהאר"י ז"ל היה משתדל מאד לקרות הפ' שמו"ת ביום ו' אחר תפלת שחרית זולת אם אירע לו שום אונס גדול מאד שאז היה קורא הפ' שמו"ת אחר סיום תפלת שחרית דיום שבת קודם סעודת שחרית כמו שצוה רבינו הקדוש לבנו ולא כמו אותם הקורים אותה באמצע תפלת שחרית דשבת עכ"ד. וכ"כ הלד"א סי' ח' או' כ"ג דיש להחמיר ולזהר לקרות קודם שמו"ת ואם נאנס יקרא אחר התפלה יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' קל"ב או' ו':

טוב) שם וכ"ז אינו ענין לפ' זכור וכו' הכא פשיטא ליה למרן אך לקמן בסי' תרפ"ה כתבא בלשון יש אומרים. ברכ"י או' ב' ועיין ברכ"י סי' תרפ"ה או' ב' ומחב"ר סי' זה או' א' שכתב לכל הדברות ולכל האמירות פ' שקלים והחדש לאו דאורייתא יעו"ש. ועיין ט"ז ומ"א סי' תרפ"ה מ"ש בזה יעו"ש ואם שכחו הצבור לקרות פ' שקלים צריכים לחזור ולהוציא ס"ת מההיכל ולקרותה ולברך לפניה ולאחריה ואם עבר אותה שבת אין לה תשלומין אבל אם שכחו פ' פרה יקראוה לשבת הבא קודם פ' קדש. ואם בשבת שלאחר פורים טעו וקראו פ' פרה והפטרה בחשבם היום היה פ' פרה צריכים לחזור ולקרות פ"ב בשבת הבאה אמ"ל בדין נפל טעות בסדר קס"ת או' ה' ואו' ז' לד"א סי' ט' או' ה' ואו' ז':

חי) שם והנכון שבכל הפרשיות וכו' לכוין דעתו וכו' נכון לשמוע קס"ת מתוך החומש כדי לכוין היטב. ולא יקרא הפ' בעל פה אלא שומע מהש"ץ ושותק אמ"ל בדין הנהגת הצבור בעת קס"ת אות כ"ד, לד"א שם אות כ"ד בי"מ אות ו' חס"ל אות י"ג, וכ"כ בזוה"ק פ' ויקהל דף ר"ו ע"א כד סליק ס"ת לתמן (ר"ל על התיבה) כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא באימתא בדחילו ברתת בזיע ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא ויהון צייתין וירכון אודנייהו ולית רשו לעמא למפתח פימהון אפי' במילי דאורייתא וכ"ש במלא אחרא אלא כולהו באימתא כמאן דלית ליה פומא והא אוקמוה דכתיב וכפתחו עמדו כל העם ואזני כל העם אל ספר התורה, אר"ש כד מפקין ס"ת בצבורא למקרא ביה מתפתחן תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את האהבה לעילא ואיבעי ליה לבר נש למימר הכי בריך שמיה דמארי עלמא וכו' עכ"ל, ומשמע מדברי הזוה"ק הנז' דבעת הוצאת ס"ת מן ההיכל אין לדבר שום דבר של חול מפני שבעת ההיא מתפתחן תרעי שמייא דרחמין ובעת הקריאה אין לומר אפי' ד"ת משום שצריך לשמוע הקריאה של ס"ת, וכן י"ל דברי החיד"א בס' תורת השלמים אות א' שכתב בעת הוצאת ס"ת מן ההיכל אין לדבר כלל ר"ל דברי חול ודלא כמו שהבין הבי"מ והקשה עליו יעו"ש, ועיין לעיל סי' קל"ד או' יו"ד:

יט) [סעיף ג'] אסור לספר כשהמפטיר קורא וכו' שאין המצוה תלויה בקורין לבד אלא בכל המצויין שם, ב"י בשם רי"ז נתיב ב' לבוש סעי' ד' עו"ת או' י"ב, ועיין לקמן סי' רפ"ד סעי' ג' ובדברינו לעיל סי' קל"ב או' ו' ד"ה גם דע וכו' יעו"ש:

ך) [סעיף ד'] א"צ לעמוד וכו' וכ"ב הטור דלא ראינו מי שנוהג כך לעמוד דמ"ש וכפתחו עמדו כל העם אותה עמידה שתיקה היא יעו"ש וכ"ה ב"י בשם בעל המנהיג, וכ"פ ב"י ריש סי' קמ"א וכתב שכן נוהגים, וכ"פ הפר"ח בזה הסי' או' ד, וכתב וכן עמא דבר, וכ"כ המט"י או' ט' ועי"ש מ"ש על דברי הט"ז סק"א יעו"ש, מיהו כתב ב"י שם בשם המרדכי שהר"ם היה עומד בשעת קריאת התורה וכן נוהגים קצת אשכנזים וצרפתים יעו"ש, וזהו שכתב מור"ם ז"ל כאן ויש מחמירין ועומדים וכו' וכתב שם הב"ח דלאו מדינא היה נוהג כך אלא כמו שהיו ישראל עומדים בהר סיני כדכתיב אנכי עומד וכו' אבל בין לגברא לגברא פשיטה דא"צ עמידה אף לנוהגין לעמוד בשעת קריאה יעו"ש, וכ"כ שם הפר"ח דמי שרוצה לנהוג כמהר"ם ז"ל אין מזניחין אותו ובין גברא לגברא לכ"ע יכול לישב יעו"ש, וכ"כ מ"א סק"ז, והט"ז סק"א כתב דראוי לנהוג כמהר"ם ז"ל וכ"כ בסדה"י שראה קצת אנשי מעשה שנוהגים לעמוד ולזקוף בשעת קה"ת ומנהג טוב וכשר הוא והב"ד כנה"ג בהגב"י וכ' שגם הוא ראה נוהגין לעמוד בשעת קה"ת ולישב בין גברא לגברא יעו"ש, ובל"ח פ"ק דברכות או' ל"ו משמע דמדינא צריך לעמוד ולא מצד חומרא וכ"כ הרמ"ע סי' צ"א והב"ד א"ר או' ד' יעו"ש, אמנם בשעה"כ דמ"ח ע"ד כתב דמנהג האר"י ז"ל היה יושב במקומו עד סיום קריאת הפ' ולא כאותם הנוהגים לעמוד עכ"ד, וכ"כ בפע"ח שער י"ד פ"א, מ"ח מסכת יום שני פ"ה או' ח' ומשמע דאפי' בעניית ברוך ה' המבורך וכו' לא היה עומד, וכן נתפשט המנהג עכשיו כהאר"י ז"ל דאפי' חסידים ואנשי מעשה אין עומדים לא בעת הקריאה ולא בעניית ברוך ה' וכו' ועיין באו' שאח"ז ואו' כ"ב:

כא) היושבים בשעת קריאת התורה צריכים לעמוד מ"מ בכל פעם כשקורא אומר ברכו את ה' המבורך משום דדבר שבקדושה הוא. משאת בנימין וסוף הספר בהגהותיו לחלק א"ח סי' א' והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ה' וכ"כ הט"ז סק"א, מ"א סק"ו, י"א בהגב"י, סו"ב או' ז' מיהו השכנה"נ שם כתב דאין כן מנהגינו, וב"כ הלד"א סי' ז' או' ד' דאין המנהג כן, וכ"כ לעיל באות הקודם ע"ש האר"י ז"ל דלא היה עומד אפי' בעניית בריך ה' וכו' וכן עמא דבר:

כב) אין להחמיר כשקורין בס"ת ואחרים יושבים, קול אליהו סי' ה', והביאו עיקרי הד"ט סי' ו' אות ט"ו, פת"ת, א"ח אות ב' מיהו הפתה"ד אות ג' האריך בזה וכתב דכיון דאיכא מחלוקת הפו' בזה ליכא יוהרא אמאן דבעי לעמוד ואפי' כל הצבור יושבים אלא שסיים דיש למנוע מלעמוד משום שכתב מהרח"ו ז"ל דמנהג האר"י ז"ל שלא היה עומד בשעת קה"ת וק"ל, דכל היכא דאיכא מחלוקת בין הפו' דברי הקבלה תכריע והמחמיר לקום לא עביד כהכרעת הקבלה שהיא העיקר יעו"ש, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' כ"ה אות ע"ה:

כג) ואם כל הצבור עומדים בעת קריאת עשרת הדברות אינו נכון, ואם איזה יחידים עומדים לית לן בה, ולפי מ"ש בריש מחב"ר אות ח' דהאר"י לא שאני ליה בין יחיד לצבור א"כ אפי' יחיד לא יעמוד, אמנם יש מקומות שפשט המנהג שכל הקהל עומדים, לד"א שם אות ה' ובספר טוב עין סי' י"א כתב דאם כולם קמים בקריאת עשרת הדברות אין לשום יחיד לישאר מיושב וכעין מה שקרא תגר הכנה"ג באה"ע סי' ס"ב על היושב בעת ז' ברכות שבחופה כיון שנהגו אחרים לעמוד יעו"ש, והביאו עיקרי הד"ט שם, פת"ת שם, א"ח שם, ועיין זכ"ל אות ס':

כד) שם. א"צ לעמוד וכו' אפי' העומדים על הבימה דא"צ לעמוד מפני הס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה א"צ, והא דהוצרך לומר ביו"ד סי' רמ"ב סי"ח לפי שהס"ת ברשות אחרת משמע דהעומדים על הבימה צריכים לעמוד היינו בשעה שמגביהין אותה. וכ"ה בב"י שם בשם הרשב"א וכ"ה בתו' מנחות דף ל"ג, מ"א סק"ו. מיהו בא"ר סי' קמ"ט כתב דבשעת הגבהה יש לעמוד לכל הצבור משום כבוד ודלא כמ"א יעו"ש. והביאו מ"ב בשער הציון אות ח"י ועיין ט"ז שם ס"ק י"ג ובסי' רפ"ב שם סעי' א' וב' ודו"ק:

מ"א סק"א שאומרי' שנוהגין לאומרו אחר קריאת פסוק ראשון ויכול אז לצאת:

סק"ד או לפרש דבר איסור. כצ"ל אבל לפרושי מאיסורא שרי:

אסור לצאת. אפי' בין פסוק לפסוק [טור] ונ"מ בשבועות שאומרים אקדמות:

ש"ד. דוקא לצורך גדול (סדה"י):

כיון שהתחיל. זהו דעת הרמב"ם ופשט הגמ' והפוסקים משמע דמשנפתח ס"ת אסור וב"ח פסק דבין גברא לגברא מותר ובפרט האידנא שמאריכין במי שבירך:

אפילו בד"ת. אפילו להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר איסור (רי"ף):

שרי. אפילו ליכא י' דצייתי [כ"ה ת"ה] כיון דעסיק באותו ענין ובשל"ה מחמיר אפי' לסייע לחזן מתוך החומש ומט"מ כתב דנכון לקרות בלחש עם הש"ץ דא"א לכוון לשמוע כמ"ש סימן נ"ט ס"ד:

א"צ לעמוד. אפילו העומדים על הבימה דא"צ לעמוד מפני ס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה א"צ ע' ר"ס קמ"א ובמגילה ר"פ הקורא עומד דדוקא הקורא צריך לעמוד וכ"מ בי"ד סי' רפ"ב ס"ב ובסי' רמ"ד והא דהוצרך לומר שם בסי' רמ"ב סי"ח לפי שהס"ת ברשו' אחרת משמע דהעומדים על הבימה צריכים לעמוד היינו בשעה שמגביהין אות' וכ"ה בב"י שם בשם רשב"א וכ"ה בתוס' מנחות דף ל"ג ובשעת ברכת התורה צריכין הכל לעמוד [מ"ב סוף הס' ומ"ע סי' צ"א] דהוי דבר שבקדושה:

ויש מחמירין. ובין גברא לגברא לכ"ע שרי לישב (ב"ח):

(א) אסור לצאת וכו' – וע"ז נאמר ועוזבי ה' יכלו ומתרגמינן ודשבק אורייתא דיי' ישתצון ואפילו איכא עשרה דצייתי לס"ת זולתו וגם הוא כבר שמע קה"ת בעשרה אפ"ה אסור:

(ב) אבל בין גברא לגברא – והוא כשנשארו עשרה בביהכ"נ:

(ג) שפיר דמי – והיינו כשכבר שמע קה"ת או שדעתו לבוא מיד וגם זה אינו מותר כ"א כשהוא לצורך גדול:

(ד) כיון שהתחיל – והמ"א מצדד לומר דמשעה שנפתח הס"ת אפילו לא התחיל עדיין הקורא לקרות ג"כ אסור וכן משמע דעת הגר"א בביאורו דמשעה שפתחו הס"ת כדי לברך אסור לספר:

(ה) אפילו בד"ת – וכן לפרש דבר תורה או להורות הוראה לאדם ששואל אסור ולאפרושי מאיסורא מותר לומר בדרך קצרה אם אי אפשר להפריש ע"י רמיזה:

(ו) אפילו בין גברא לגברא – שמא ימשך הלמוד בעת הקריאה והב"ח מיקל בלמוד בין גברא לגברא ובא"ר מצדד דעם אחרים אין להקל שמא ימשך [ובבינו לבין עצמו המיקל ללמוד אז אין למחות בידו] אך להורות אז הוראה לפי שעה אין להחמיר דלא שכיח כ"כ בזה שמא ימשך:

(ז) אם השלים וכו' – שנים מקרא ואחד תרגום וע' בפמ"ג שמצדד לומר דאפי' אם כבר שמע קריאת התורה בעשרה ג"כ אסור וכן משמע בביאור הגר"א:

(ח) ויש מתירים וכו' – מיירי דאיכא עשרה דצייתי לס"ת מבלעדו ואפ"ה אינו מותר בקול רם לדעה זו כדי שלא יטריד שאר השומעים:

(ט) למי שתורתו אומנתו – היינו דאפילו היכא דאיכא עשרה דצייתי אינו מותר ללמוד בעת הקריאה כ"א בשתורתו אומנתו שאינו מבטל שום שעה מלמודו ועי' בא"ר שהביא בשם כמה ראשונים דהשתא אין לנו תורתו אומנתו לענין זה:

(י) למי שקודם וכו' – טעם שיטה זו דס"ל שכיון שכבר התחיל במצוה מתחלה וראו אותו אנשי ביהכ"נ שכבר קבע עצמו ללמוד אינו מחוייב לפסוק אבל אם לא התחיל מתחלה אין לשום אדם ואפילו מי שתורתו אומנתו ללמוד בשום אופן כלל [תר"י]:

(יא) שרי – לכל הדעות שנזכרו לעיל כיון שהוא מעין מה שקורא הש"ץ אע"פ שאין קורא ממש בפסוק שהש"ץ קורא ומ"מ גם זה אינו מותר רק בלחש שלא יבלבל דעת השומעים [פמ"ג]:

(יב) וכל זה אינו ענין – ר"ל כל הקולות הנזכרים בסימן זה לענין שמיעת הקריאה:

(יג) ופרשת פרה – עיין בבאור הגר"א ופר"ח וש"א שכתבו דאינו עיקר ופרשת פרה הוא מדרבנן מ"מ לענין זה מסתברא דגם לדידהו לא מקילינן כל הקולות הנ"ל:

(יד) והנכון שבכל הפרשיות וכו' – ר"ל אפילו להעביר הסדרא שמו"ת בשעת הקריאה אינו מן המובחר אלא ראוי לדקדק ולשמוע מפי הקורא מלה במלה:

(טו) ראוי למדקדק בדבריו – ופר"ח כתב דמעיקר הדין הוא שאסור לעסוק בשום דבר ואפילו בשמו"ת בשעת הקריאה ואפי' איכא עשרה דצייתי זולתו וכן הביא מ"א בשם של"ה שמחמיר בזה אלא צריך לשתוק ולשמוע הקריאה מפי הש"ץ וכן דעת הגר"א במעשה רב [ומ"מ לקרות שמו"ת או עם פירש"י בין גברא לגברא מותר אפילו לדעה זו] והמ"א הביא בשם מטה משה דנכון לקרות בלחש מלה במלה עם הש"ץ דבלא זה א"א לכוין ולשמוע וכ"כ כמה אחרונים:

(טז) כשהמפטיר קורא וכו' – עיין לקמן סי' רפ"ד ס"ג דצריך לכוין גם לברכות המפטיר ולענות אחריהם אמן ע"ש:

(יז) א"צ לעמוד וכו' – ואפילו העומדים על הבימה דא"צ לעמוד מפני ס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה א"צ [עיין בריש סימן קמ"א דדוקא הקורא והעולה לתורה צריכין לעמוד] וכן אפילו כשאחד תופסה בידו כגון בעת שקורין ההפטרה כיון שהוא יושב במקומו א"צ לעמוד לפניה אפילו הם בתוך ד"א שלה על הבימה. ודע דבעת שנושאין אותה חייב לעמוד לפניה עד שתתכסה מעיניו או עד שיגיענו המוליכה למקומה ואפי' סמיכה על איזה דבר אסור דסמיכה כישיבה:

(יח) בעת שקורין בתורה – ובשעת אמירת ברכו וענית ברוך ה' הלע"ו לכו"ע צריכין לעמוד דהוא דבר שבקדושה:

(יט) ויש מחמירין ועומדין – כתב הפר"ח והגר"א דהעיקר כסברא הראשונה וכן נהגו והב"ח בסימן קמ"א כתב דגם המהר"ם מודה דמדינא שרי אלא דס"ל דראוי להדר ולעמוד מפני שצריך האדם להעלות בדעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאלו קבלה אותה שעה מהר סיני ובהר סיני היו כל ישראל עומדין כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו'. ומי שהוא איש חלש וקשה לו לעמוד ועי"ז אין דעתו מיושבת לכוין היטב לקול הקורא יש לו לישב [ש"א]:

(כ) וכן עשה מהר"ם – ובין גברא לגברא לכו"ע שרי לישב [אחרונים]

מג"א סק"ב לצורך גדול ע' תשב"ץ ח"ג סי' צ"ח:

א"צ לעמוד כו'. בגמרא אמרינן פ' א"נ אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנא' ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנא' עמדו ולא ענו עוד. ומטעם זה כתב הטור בשם רב שר שלום דא"צ לעמוד בשעת קריאת התורה דהעמידה דכתיב בקרא היינו שתיקה ומהר"ם שהיה מחמיר ועמד בשעת הקריאה כמ"ש רמ"א בסמוך כ"כ המרדכי משמו וכ' שם שגם בשעת המילה הי' עומד שנא' ויעמוד כל העם בברית והביא רמ"א בי"ד בה' מילה וכ' ע"ז שכן נוהגין וא"כ גם כאן ראוי לנהוג כן דהא בחד' מחת' מחתינהו מהר"ם שם ולכאורה ק' על מה שעמד מהר"ם והלא מפרש בגמ' דאין עמידה אלא שתיקה ואני בעניי לא הבנתי דברי רב שר שלום דודאי העמידה הי' כפשוטם אלא דאותה העמידה צריכה להיות בשתיקה דאל"כ ק' מה דאמרי' בפ' שבועות העדות בשעת גמר דין צריכים בעלי דינים להיות בעמידה דכתיב ועמדו שני האנשים ה"נ נימ' דא"צ להיות מעומד אלא בשתיקה. ובלבוש כתוב הוכחה אחר' דאי ס"ד עמיד' ממש הא כבר כתיב ואתה פה עמוד עמדי דמשמע דוקא הש"ץ שהוא הסרסור והוא בדות' דלא מצינו כן בגמ' אלא ודאי דמ"מ צריכ' העמיד' כפשוטו אלא שבשעת העמיד' צריך שתיקה וע"כ שפיר נהג מהר"ם בעמידה ואף כי אין בנו כח להכריע ומ"מ נראין דברי מהר"ם נכונין וכן ראוי לנו לנהוג: ושוב מצאתי בתשובה לר' עובדיה ספורני סימן צ' שפסק כן דצריך לעמוד ובשעת אמירת ברכו פשיטא שצריך לעמוד ואי' בירושלמי כל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגליו כו' ומטעם זה נראה דכשהקהל רוצין לישב אחר אמירת הש"ץ ברכו לא ישבו עד שיאמרו תחלה ברוך ה' המבורך לעולם ועד: