שולחן ערוך, אורח חיים קי״ג: דיני הכריעות בי"ח ברכות ובו ט' סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני הכריעות בי"ח ברכות ובו ט' סעיפים:
אלו ברכות ששוחין בהם באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחלתה מלמדין אותו שלא ישחה אבל באמצעיתן יכול לשחות:

הנוהגים לשחות בר"ה וי"ה כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה: הגה ואע"ג דבאבות כורע בסוף הברכה מכל מקום צריך לזקוף מעט בסוף זכרנו כדי שיהא נראה שחוזר וכורע משום חיוב (ד"ע לפי הטור):

הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה או בולך אנחנו מודים או בהודאה דהלל וברכת המזון הרי זה מגונה (פי' שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים):

המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף אלא גם ראשו יכוף כאגמון:

ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו כיון שהרכין (פי' שהשפיל) ראשו דיו מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו:

כשהוא כורע יכרע במהירות בפעם אחת וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תהא עליו כמשאוי:

כשכורע כורע בברוך וכשזוקף זוקף בשם:

המתפלל ובא כנגדו עכו"ם ויש לו שתי וערב בידו והגיע למקום ששוחין בו לא ישחה אע"פ שלבו לשמים:

אין להוסיף על תאריו של הקב"ה יותר מהאל הגדול הגבור והנורא ודוקא בתפלה מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים אבל בתחנונים או בקשות ושבחות שאדם אומר מעצמו לית לן בה ומ"מ נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום שיאמר אותו בפסוקים:

אלו ברכות ששוחין בהם. וצריך לכוין כשכורע באבות תחילה לאות ראשון של שם הוי"ה ואות ראשון של שם אדני דהיינו י"א ובסוף יכוון ה"ד ובמודים יכווין ו"נ ובסוף יכווין ה"י ומי שלא מכוון כן עליו נאמר נתנני ה' בידי לא אוכל קום (כ"כ בגלאנטי) וזולת אלו הכריעות אסור לאדם לנענע גופו בשעה שמתפלל (ר"ח רמ"ע בש"ת סי' קי"ג) ע' מ"ש הטור והפרדס שער ערכי הכנויים ערך י"ד וע' בזוהר פ' תרומה והביאו הפרדס בשער הצירוף פ"ז:

אבל באמצעיתן יכול לשחות ואין להקשות מהא דכתב לעיל סי' ק"ט שלא יתחיל להתפלל אלא א"כ יגיע למקום ששוחין שם כשיגיע הש"ץ למודים משמע הא באמצע לא וי"א דאע"ג דמותר לשחות באמצע ברכה מ"מ הואיל ואינו מחויב שם לשחות ישכח בתפלתו ולא ישחה עמהן אבל כשמגיע למקום שמחויב לשחות ישחה עמהן מצד חיוב תפלתו (י"מ) ויש מי שכ' כשמזכירין ירושלים יש להשתחוות למזרח (מהרי"ל) ומ"מ אינו נכון לכרוע כשאומר בונה ירושלים שהרי אסור לכרוע סוף ברכה רק באבות והודאות:

וסוף. צריך לכוין כשכורע באבות תחלה לאות ראשון של שם הוי"ה ואות ראשון של שם אדנ"י דהיינו יא ובסוף יכוין הד ובמודים יכוין ונ ובסוף יכוין הי. קודם שיתפלל ימשמש בתפלין של ראש ויסגור עיניו ויניח ידיו זו על זו. האר"י ז"ל:

לשחות. ויש מגמגמין לאיסור. מ"א:

מגונה. דאין לשחות אלא מה שתקנו ז"ל ומה"ט אין לשחות בירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל ד"מ. ואפשר שישחה מעט. מ"א. וכל זה הוא דוקא בתפלת י"ח אבל באינו י"ח יכול לכרוע ולהשתחות כרצונו והיינו דוקא במתפלל על עצמו ואתי שפיר בר"ע שאדם מניחו בקרן זוית זו ומצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות ומש"ה אין לשחות בוכל קומה לפניך תשתחוה וכו' דכיון דאינו אומר על עצמו אלא שעל כל העולם אומר ישתחוו לפניו ית'. ט"ז ע"ש:

כ"כ. דמחזי כיוהרא:

במהירות. כשיאמר ברוך יכרע בברכיו וכשיאמר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות. מ"א בשם הזוהר ושל"ה. ובס' משנת חסידים כתב בשם האר"י ז"ל כשאומר ברוך יכרע גופו וכשאומר אתה יכרע ראשו ע"ש וכ"כ בכוונת האר"י ז"ל בברוך יכרע גופו ובאתה יכרע ראשו ע"ש:

בשם. הקשה בר"מ פ"ק דברכות סימן י"ט הרי הכהנים ביה"כ כשהיו שומעין השם היו כורעים וכו' ע"ש ובמ"א ובבאר היטב אשר לפני הביא תירוץ ע"ז בשם הט"ז ע"ש. ואני אומר לא לבד ששקר ענה בו שט"ז לא הביא קושיא זו ע"ש אלא אף זה מה שתירץ הוא בשם הט"ז לאו תירוץ הוא ומחוסר הבנה והט"ז כתב אלה הדברים על ענין אחר ע"ש ס"ק ד' והעתקתי דבריו בס"ק ג':

וערב. ואם הוא שר שרי כמ"ש בי"ד סי' ק"נ ע"ש וצ"ע. מ"א:

ברכות ל"ד

טור ותוס' ור"י וסמ"ק

שם בגמרא ור' יונה

ברכות כ"ח

הרשב"א

הגהות אשר"י

ברכות כ"ח

שם י"ב

שם

הגהות אשרי בשם א"ז

ברכות ל"ג

טור בשם ר"י

רבי יונה

ס"א אבל באמצעיתן כו'. עתוס' ל"א א' ד"ה ומוצאו כו' וכן במרדכי ורא"ש:

ס"ב הנוהגים כו'. שם:

ס"ג הכורע כו'. ל"ד ב' וה"ה להנך:

ס"ד ולא יכרע כו'. תוס' י"ב ב' ד"ה כרע כו' וכן איתא כו' וכ"כ הרא"ש בשם הערוך על הגמ' וירושלמי הזה והוא מה שפי' הרא"ש בפ"ה סי' כ"ב בשם ר"ה כדי שיראה כו' טור:

ס"ה ולא ישהה כו'. ירושלמי והביאו התוס' ספ"ק שם:

עד שיהיה כו'. הג"א שפ"ד ד"ה הכורע:

ואם הוא כו'. גמ' כ"ח ב' כשהוא כו' וכפירש"י:

ס"ח המתפלל כו'. כמ"ש במס' ע"ז י"ב א' הג"ה הנ"ל:

ס"ט ודוקא כו'. תוס' כ"ט א' ד"ה מפני ונראה כו' כלומר כו' שהרי ספר תהלים מלא שבחות רא"ה:

ואם בא לשחות וכו' – הנה מדברי הא"ר מוכח דהאיסור הוא דוקא בברוך אתה אבל בסוף ברכה ממש יכול לשחות והפמ"ג מפקפק בזה ועיין רש"י ברכות ל"ד ע"א ד"ה תחלה וסוף דמפרש רש"י במודים ולך נאה להודות וע"ז מסיים הברייתא דבסוף כל שאר ברכות מלמדין שלא ישחה משמע כפמ"ג ואולי רש"י לאו דוקא קאמר וגם הוא ס"ל כהרמב"ם דסוף ברכה היינו כשאומר בא"י הטוב וגו':

בסוף כל ברכה וכו' – כתב הל"ח בפ' אין עומדין שאין לו לכרוע בשום ברכה משאר ברכות בתחלה או בסוף ואפילו שאינו מהי"ח ולכך אני אומר שטועים כל השוחים בברכת התורה בתחלה וסוף עי"ש. ועיין במה שכתבתי במשנה ברורה סק"ו בשם הט"ז דלכאורה סותר לזה ואולי דבברכה גם להט"ז אסור דנראה כמוסיף בחיוב הכריעות שלא תקנו רק בברכת אבות ומודים:

הכורע בוכל קומה וכו' – עיין במגן גבורים שדוחק למצוא טעם למנהג שנהגו העולם לכרוע בברכו עי"ש אולם באמת יש למנהג זה סמך מן המקרא בדברי הימים א' קפיטל כ"ט פסוק כ' עי"ש ומנהג ישראל תורה:

המתפלל צריך שיכרע וכו' – וה"ה בכריעה שעושה אחר שסיים תפלתו כמבואר בסימן קכ"ג נמי דינא הכי [כן איתא ברמב"ם פ"ה מהל' תפלה]:

וכשזוקף זוקף בשם – עיין במגן אברהם סימן קכ"ז שמבאר את דעת מהרא"י דס"ל דבכריעה שבתחלת ברכה אם רצה שלא לזקוף עד סמוך לחתימה הרשות בידו אלא שאם רוצה לזקוף מיד צריך לזקוף בשם וכן בכריעה שבסוף ברכה שהוא חייב לזקוף מיד כדי שלא להיות שחוח בתחלת ברכה שלאחריה אזי צריך הוא לזקוף בשם שמשום ד' זוקף כפופים לבד לא הצריכו לזקוף מכריעתו כלל אלא שאם בלא"ה הוא זוקף אז משום ד' זוקף כפופים יזקוף בשם וע"כ הנוהגין להתפלל בראש השנה ויום הכיפור בכריעה אין צריך לזקוף אלא בסוף ברכה ותחלתה:

סעיף א' אלו ברכות וכו' תחלה וסוף. נ"ב הנה מה שיש לכוין בזה יקר ראתה עיני בתיקוני זוהר (תיקון י"ח) שכתב דכל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם כורע לגבי אדני בצדיק דאיתמר ביה והמלך שלמה ברוך וזוקף לגבי יהו"ה לחברא לן תרווייהו סגיינא דא יאהדו"נהי ודבריו סתרי אהדדי דאח"כ בתיקון זה עצמו אמר וזקפין ארבע זקיפות כהון לארבע אתוון דילי דאינון אדני בארבע דאינון יהו"ה ומוכח להיפוך דהכריעות הוי לשם הוי"ה ב"ה והזקיפה לשם אדני והנה כדבריו השניים המה עיקר כיון דמשמע משני המקומות דהכוונה לכלול שני אישמות יחד דהיינו יאהדונ"הי א"כ צריך להיות האותיות הוי' תחלה לשם אדני כולל בתוכם כדי להיות הדין כלול ברחמים ולא להיפוך להיות הרחמים כלול בדין, והנה נראה רמז לשילוב השמות הללו היא במה דהעולם נברא בעשרה מאמרות והתורה ניתנה ביו"ד דברות דהנה התחלת בנין העולם הוי בששת ימי בראשית וגמר קיום העולם נעשה במתן תורה כמו שאמרו חז"ל בפסוק יום הששי שכל העולם היו תלויין בששה בסיון דאז נשתכלל העולם. וא"כ לפ"ז הנה חז"ל אמרו דתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים והכוונה דתחלה רצה לבראו בשם אדני ב"ה המורה על דין ואח"כ שיתף עמו מדת הרחמים היינו שם הוי"ה ב"ה והיינו דכלול שם אדני בשם הוי"ה ב"ה והיינו שם יאהדונ"הי יתברך ויתעלה וכיון דשם זה הוי תחלתו יו"ד וסופו יו"ד והיינו השם הזה בו נשתכלל העולם ונברא תחלה בעשרה מאמרות ובסוף בעשרה לרמז על שבזה נשתכלל העולם שתחלתו יו"ד וסופו יו"ד. והנה אף שאין נשמתי כדאי להבין סודות יתברר מכל מקום לא נמנעתי להעלותו זה בכתב ואחד המרבה ואחד הממעיט וכו' ודו"ק:

סעיף ט' אין להוסיף וכו'. נ"ב הנה ראיתי בשו"ת גור אריה יהודה חלק או"ח (סי' ק"ה) שהביא בשם הפ"מ בתשובה שהקשה למה באלהי אברהם אלהי יצחק לא נא' בוי"ו וביעקב נאמר ואלהי יעקב וע"ש מ"ש בזה. והנה אין תשובות הפ"מ לעיין בו ובאמת מקרא מלא הוא בפרשת וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ונאמר ביעקב בוי"ו ולא ביצחק ועיין בזוהר שם מ"ש מחמת שהוא לרמז שיעקב עיקר ע"ש. ומזה נצמח לשון התפלה בבירור לר' ביעקב בוי"ו ועיין מ"ש ג"כ בטעם הדבר בחידושי מכבר ובחידושי תורה שלי משנת תקצ"ב בפרשת ויצא מ"ש עוד טעם בזה עפ"י דברי הזוה"ק שם ודברי הזוה"ק פרשת וארא ע"ש גם בזוהר ויקרא בפסוק ונפש כי תחטא יש שם טעם אחר דלכך לא נא' בוי"ו דבעינן לכלול יצחק באברהם ע"ש ודו"ק. וכעת נראה עוד דהנה הקב"ה קרא ליעקב בכור כמ"ש במדרש בפרשת בא בפרשת קדש לי כל בכור ובתפלה עדת יעקב בנך בכורך והכוונה בזה דהנה בגאולת מצרים נאמר תחלה אברהם וכו' אבל בגאולה העתידה נאמר וזכרתי את בריתי יעקב וכו' הרי דנאמר יעקב תחלה א"כ עשאו הקב"ה בכור לאבות וזה לא יתקיים עד לעתיד לבוא אז יהיה נעשה יעקב בכור לאבות ועד הנה היה אברהם הראש והנה זה ידוע דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ולכך תחלה מתחילין לו' אלהי אברהם אלהי יצחק כמו שהוא עתה בזה"ז ואח"כ אומרים ואלהי יעקב שעתיד להיות תחלה קודם לאברהם ולכך נאמר בוי"ו להפסיק לומר בי הוא ענין בפני עצמו ועתיד להיות מתחילין בו תחלה לעתיד לבוא להיות הוא הבכור לאבות וא"ש וק"ל. ועוד נראה לומר עפמ"ש במס' ב"מ דף פ"ז דאליהו אמר דאי אפשר למיקם כולהו בהדדי דמפשו ברחמים ויבוא משיח שלא בזמנו ע"ש א"כ ה"נ באמירת אלהי אברהם מתעורר אברהם למעלה וכן ביצחק וכן ביעקב ואם היה מזכיר כולם בצירוף היו מתעוררין כולם ביחד למעלה והיו מביאין משיח שלא בזמנו ולכך מזכיר אברהם בפני עצמו ויצחק בפני עצמו וביעקב אף אם יעמדו יצחק ויעקב ביחד לא יביאו משיח שלא בזמנו כיון דהוי חד לגבי חד יצחק דין ויעקב רחמים אבל אם הוי אברהם ג"כ הוי ב' רחמים וחד דין והיו גוברין על הדין דגם כיון דזה בצד זה וזה בצד זה ויצחק באמצע היו ממתיקין הדין והיו מביאין משיח שלא בזמנו לכך מזכירין יצחק בלי וי"ו ואתי שפיר וק"ל ועיין בחיבורי חכמת שלמה עה"ת בעזה"י פרשת שמות שנת כת"ר מ"ש עפ"י הנ"ל בעזה"י ודו"ק:

[א] באבות וכו'. בטור מייתי שם ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם, לפירוש הרא"ם משום דאין הקב"ה מיחד שמו על היחיד אלא על האומה אלקי ישראל אלקי העבריים אלקי העמים, הפרישה פירש דיעשה לאברהם עצמו בלא זרעו לגוי גדול, וזה אי אפשר אלא שייחד שמו עליו. עוד בטור ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, נראה לי בהקדים ש"ס תענית אילן במאי אברכך וכו' אי בבנים הרי בנים אי בעושר הרי עושר אי בתורה הרי תורה, אלא יהי רצון שיהא צאצאי מעיך כמותך, עד כאן. וזה נמי קשה באברהם דמצינו שהיה לו כל הברכות, עושר כדפירש רש"י פסוק ואת הנפש וגו', תורה כדאיתא במדרש בנים פשטי דקרא ואעשך לגוי גדול, ואם כן במה אברכך לזה אמר שאומרים אלהי יצחק כמו באברהם והוי צאצאי מעיו כמותו. עוד בטור אף על פי שאין מלכות בפתיחה אלהי אברהם הוי כמו מלכות עיין שם, אין להקשות אמאי לא הקשה אשאר ברכות שמונה עשרה דיש לומר דברכה הסמוכה לחבירתה אין צריך מלכות כדלקמן סימן קי"ח, ולקמן סימן רי"ד האריך הלבוש בזה, והכלבו כתב בסימן י"א דאין בה מלכות לפי שעדיין כשבא אברהם לא נודע מלכותו בעולם. כתב ר' דוד אבודרהם הא דאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות התפילה, מפני שהתפילה מצוה שאין לה קיצבה מן התורה אלא ביד אדם למעט או לרבות. כתב ר' דוד אבודרהם כריעות אלו הם כדי שיזכור לפני מי הוא עומד וכי סופו להיות עפר, דבר אחר לרמז כדי למשוך ברכה מלמעלה למטה, עד כאן. כתב בסדר היום ושאר ספרים בארבע כריעות יכוין בארבע אותיות של הויה, ובזקיפה יכוין בארבע אותיות אדנ"י דהיינו, בפתיחת אבות יכוין להמשיך היו"ד להביא השפע עד היסוד חי עולמים ששם החיבור וכשזוקף יכוין לעלות הא' של אדנ"י לחבר עם היו"ד וכן כולם:

[ב] כשאומרים זכרינו וכו'. כן כתבו הטור ותוס' והרא"ש פרק אין עומדין ומהרא"י סימן כ', ומשמע במה שמוסיף בשביל ראש השנה ויום כיפור דכורעין ולא שאר תפילה דחול, אבל בסימן תקפ"ב משמע דבכל התפילות כורעין ולקמן יתבאר ועיין לחם חמודות דף ל"ח:

[ג] הרי זה מגונה וכו'. צריך עיון דבסימן רפ"א כתב אין צריך לשחות וכו' ואולי סמך אהכא כיון דאין צריך הרי זה מגונה. כתב לחם חמודות דף מ"ג נראה לי דמכל שכן שאין לכרוע בתחילה וסוף בשאר ברכות שאינן מתפילת שמונה עשרה, עד כאן. ומט"ז לא משמע הכי ואפשר לכוין בכך, ועיין לעיל סוף סימן נ"א ולקמן סימן קל"ט. כתב דרכי משה דאין לשחות ולירושלים עירך ובונה ירושלים דלא כמהרי"ל, עד כאן. אבל מצאתי כן בתשב"ץ סימן שי"ו וכן בתשובת מהר"ם מינ"ץ סימן פ"א וכתב ולא בברכה רק בתיבה אחרונה של ברכה דירושלים, עד כאן. וממגן אברהם נראה דאין לכרוע כל כך כמו שאר ברכות:

[ד] שיתפקקו וכו'. פירשו רש"י והרא"ש לשון פקק הגפן שהוא קשר שבגפן הבולט עיין שם. ולי נראה שהוא לשון נענוע כדאיתא בסוכה דף ט"ו ומפקפק ונוטל:

[ה] כורע בברוך וכו'. כשאומר ברוך יעשה כריעה בברכים, וכשאומר אתה ישתחוה בראשו עד שיתפקקו וכו' פסקי תוס' וכן כתב בזוהר פרשת עקב. כתב רש"ל בביאור סמ"ג, ברוך הוא לשון ברך לך תכרע ומשמע דבמודים ישחה גופו וראשו בבת אחת ועיין בתשובת בית יעקב סימן קכ"ד:

[ו] מהאל הגדול וכו'. כתב ר' דוד אבודרהם הכוונה הגדול כנגד עולם המלאכים לפי שהשם הוא הגדול שבכולם, הגיבור נגד העולם הגלגלים לפי שהשם מסבב הגלגל בגבורה, הנורא כנגד עולם המעשים שעל ידי נוראותיו שעושה עם שוכני בתי חומר ניכר שהוא נורא. כתב הרמב"ם פרק ט' מהלכות תפילה מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן צפור וכו' או לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתיקין אותו, מפני שמצוות אלו גזירות הכתוב ואינן רחמים, עד כאן. האומר על טוב יזכר שמך או יברכוך טובים משתקין אותו משנה פרק ג' דמגילה עיין באליהו זוטא:

להוסיף. והא דל"א עכ"פ מלך העולם אלקי אברהם כו' שהרי בפרק שהתחיל להיות אלקי אברהם עדיין לא קבלו כל יושבי תבל ושוכני ארץ מלכותו חזקוני פ' חיי שרה. ומ"ש אתה גבור לעולם רצה לומר בלי שום שינוי והפסק כי אין זקנה לפניו: מחיה מתים אתה ולא ע"י שליח. מחיה מתים ברחמים רבים כמ"ש בפ"ק דר"ה ג' כתות ליום הדין (פירש"י ותו' כשיחי' המתים) עד ובה"א ורב חסד מטה כלפי חסד כו'. ומקיים אמונתו לישני עפר הם האבות שהם ישנים ולא מתו. שנדר להם מתן הארץ ויקיים דברו לעת התחייה. או מקיים אמונתו להחיותם אף כי לא מתו וממית אותם שעה אחת קודם התחייה עיין פרק הפועלים. מלך ממית ומחיה כשם כשממית מלמעלה כך מחיה אותם מלמעל' וא"צ להוריד טל עליהם עיין מדרש הנעלם פרשת וירא ונאמן אתה להחיות מתים הוא שמעמידן במומן שלא יאמרו אחרים הם ע' מ"ש בתשובות בי"ד מסי' תקט"ו עד תקי"ט:

א) [סעיף א'] אלו ברכות ששוחין בהם, באבות תחלה וסוף והיא פותחת וחותמת בברוך מפני שהיא ברכה ראשונה והאחרות כולן הוו ברכה הסמוכה לחברתה הילכך אין פותחות בברוך ואעפ"י שאין מלכות בפתיחה י"א אלהי אברהם הוי כמו מלכות שאברהם המליך אותו ע"כ העולם שהודיע מלכותו ואלהותו לכל באי עולם, וי"א האל הגדול הגבור והנורא הוי כמו מלכות דלאו דוקא לשון מלכות בעינן כדאמרינן בפ"ב דר"ה דף ל"ב ע"ב שמע ישראל הוי מלכות טור ולבוש ועיין ב"י סי' רי"ד ובאחרונים עוד טעמים אחרים ואני בעניי אין רצוני להאריך באלו העניינים כ"א מאי דנפ"ל לענין דינא. וכתב הרמב"ם ז"ל באגרותיו סי' ט' דגם הגר יאמר נוסח זה של ברכת אבות ולא ישנה בין כשמתפלל עם הצבור בין כשמתפלל יחידי כנה"ג בהגה"ט. ש"ץ דקי"ד ע"ב.

ב) שם באבות תחלה וסופ וכו' צריך שתדע לכוין לשם הוי"ה שזוקף לשם אדנ"י באופן זה, כי בכריעה ראשונה יכוין שיו"ד דהוי"ה זוקף לאו דאדנ"י ובברוך השני יכוין שה' דהוי"ה זוקף לד' דאדנ"י ובמודים יכוין שו' דהוי"ה זוקף לנ' דאד"ני ובסוף יכוין שה' אחרונה דהוי"ה זוקף ליו"ד דאדנ"י ומי שאינו מכוין בו אמרו בתיקינים תיקון (י"ח) שעליו נאמר נתנני ה' בידי לא אוכל קום פע"ח שער העמידה פ"ו עט"ז או' א' קשל"ה בדיני תפלה, חס"ל או' א' ואם כיון עליו נאמר אז תקרא וה' יענה, דא"ז ג"י ח' כמנין שני שמות הנ"ל כף החיים סי' ט"ו א"ו י"ב ופי' כי בכריעה ראשונה יכוין שיו"ד דהוי"ה מאיר לא' דאדנ"י כדי לזקוף אוחו ובזקיפה יכוין שא' דאדנ"י עולה לגבי יו"ד דהוי"ה וכן יכוין בשאר,

ג) שם באבות תחלה וסוף וקודם שיתחיל תפלת י"ח אחר שיאמר פסוק אדני שפתי וכו' ינשק תפילין ש"ר כמש"ל סי' נ"ט או' ב' וסי' ס"ו סוף או' מ"ו יעו"ש.

ד) שם באבות תחלה וסוף וכו' כריעות אלו הם כדי שיזכור לפני מי הוא עומד וכי סופו להיות עפר, ד"א לרמ"ז כדי למשוך ברכה מלמעלה למטה א"ר או' א' בשם הרד"א, ועיין בשער הכוו' בדרושי העמידה שיש טעם בסוד.

ה) שם באבות תחלה וסופ וכו' וזולת אלו הכריעות אסור לאדם לנענע גופו בשעה שמתפלל עט"ז או' א' בשם ר"ח ושו"ת הרמ"ע סי' קי"ג ועיין בדברינו לעיל סי' צ"ה או' ד' ודו"ק.

ו) שם או בתחלתה, ולאו דוקא כשיאמר ברוך אלא אפי' כשיאמר אתה חונן או השיבנו וסלח לנו וכן בכל י"ח ברכות ח"א כלל כ"ג או' ד' ועיין לקמן או' יו"ד.

ז) שם מלמדין אותו שלא ישחה וכתבו התו' וא"ת וישחה ומה בכך ותירצו שלא בואו לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים וכתבו עוד ט"א משום דמיחזי כיוהרא כלומר שמחזיק עצמו יותר כשר משאר הציבור וכ"כ הר' יונה ב"י עו"ת או' ב' ועיין ט"ז ומאמ"ר או' א'

ח) שם אבל באמצעיתן וכו' אבל הרב מהר"ש יפה ז"ל בס' יפה מראה פ"ק דברכות סי' י"ח גמגם לומר דאפי' באמצעיתן אינו יכול, מדקדוק ירושלמי אשר שם, כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א וע"כ צריך ליזהר שלא לשחות אפי' באמצעיתן כ"א בעת הצורך כגון שהש"ץ הגיע למודים והוא באמצע הברכה שצריך לשחות שלא יהא נראה ככופר כמ"ש בסי' ק"ט סעי' א' ועיין בדברינו לשם אות ח"י ואות כ"ב:

ט) [סעיף ב'] הנוהגים לשחות וכו' ר"ל הנוהגים לשחות בתפילות ר"ה ויוה"כ כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה כ"מ מדברי התו' ברכות דפ י"ב ע"ב ד"ה כרע ודף ל"א ע"א ד"ה ומוציאו דבכל התפלה נוהגים לכרוע ולא בזכרינו ומי כמוך בלבד וכן היא לקמן בש"ע סי' תקפ"ב סעי' ד' ולבוש שם וכ"מ מדברי הט"ז כאן סק"ג כמ"ש לשונו לקמן או' י"א ודלא כהמאמ"ר או' ב' שנדחק בזה ייעו"ש ועיין עו"ת או' ג'

י) שם צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה, לאו דוקא בסוף הברכה אלא ה"ה בתחלת הברכה שאחריה כמ"ש בסעי' הקודם בסוף כל ברכה אי כתחלה ב"ח וכ"כ הט"ז סק"ג כשאומר אתה גבור צריך שיהיה בזקיפה בהתחלה וכן בשאר התחלות הברכות עד מודים סו"ב או' ג' ועיין לעיל או' ו'

יא) שם בהגה כדי שיהא נראה וכו' פי' דמ"ש כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכין לזקוף וכו' אין הטעם שוה בהם דבמי כמוך צריך שיזקוף קודם הגמר לפי שאין שם שחיה מצד תקנת חכמים והוי כמוסיף ובזכרנו יש שם שחייה מצד תקנת חכמים כשאומר בא"י מגן אברהם וכיון שזה שוחה בכל התפלה לא יהיה ניכר תקנת חכמים ולפ"ז יש חילוק בין זקיפה דזכרנו לזקיפה דמי כמוך דבזכרנו צריך לזקוף קודם שיאמר איזה תיבות הסמוכות לברוך אתה כדי שיוכל אח"כ לשחות כשיאמר ברוך אתה אבל בזקיפה דמי כמוך א"צ לזקופ עד שיאמר ברוך אתה וכן בשאר ברכות שאין בה שחיה בסופן ט"ז שם סו"ב שם ולפי מש"ל או' ח' דיש מגמגמים בדבר דאין לשחות אפי' באמצען א"כ יותר טוב שלא להתפלל תפלת י"ח גם בר"ה וביו"הכ בכריעה, וכ"כ החס"ל או' ג' דאפ כי טוב להתפלל בכפיפת הראש לא יתפלל תפלת י"ח בכפיפת קומה עכ"ד.

יב) [סעיף ג'] הכורע בוכל קומה וכו' הרי זה מגונה. ונראה דבכלל זה ג"כ ואתה ה' אלהינו מודים אנחנו לך דויברך דוד שראיתו מקצת בני אדם שכורעים כשאומרים אותו שטעות גדול הוא בידם. וכ"ש שאין לו לכרוע בשום ברכה משאר ברכות בתחלה וסוף אעפ"י שאינן מן הי"ח. ל"ח פ' אין עומדים או' ס"ה. שכנה"ג בהגב"י או' א' וכן בכלל הזה כשאומרים בריך שמיה דמריה עלמא וכו' דאין לכרוע כשאומרים דסגידנא קמיה דאין לכרוע אלא במה שתקנו חז"ל. ועיין ט"ז סק"ד שהקשה דאמאי לא יהיה כאן כמו באמצע ח"י שאין בהם איסור ועי"ש מה שתירץ ולי נראה לתרץ דכל מה שדומה למה שתיקנו חכמים לשחות בהם ילא תיקנו בהם אין לשחות בהם משום דמוסיף על דברי חכמים וכמו שאר ברכות דאמרינן שאין לשחות בהם מפני שדומות למה שתיקנו חכמים לשחות בתחלת ברכות העמידה ובמודים ולא תיקנו בהם והוי מוסיף ה"נ אין לשחות במקום אחר שכתוב בו השתתויה או הודאה כיון שדומה להם ולא תיקנו בהם והוי מוסיף. לא כן באמצע ח"י שאינו דומה כלל לא גזרו בהם:

יג) שם. הרי זה מגונה. אבל אין משתקין אותו. פר"ח או' ג' שת"ז או' ד':

יד) שם הגהה, שאין לכרוע אלה במקום שתיקנו חכמים. ומה"ט כתב בד"מ או' א' דאין לשחות בולירושלם דלא כמהרי"ל, והביאו מ"א או בבונה ירושלים סק"ג. עט"ז או' ב' סי"ב או' ב':

טו) שם שאין לכרוע וכו' וכל שאינו בי"ח יכול לכרוע ולהשתחוות כרצונו דהיינו במקום שמתפלל על עצמו שהוא הכורע ומשתחוה, ובמ"ש במוסף יו"כ והכהנים והעם וכו' היו כורעים וכו' ואפ"ה כל הקהל כורעים אעפ"י שאינו על עצמם שאני התם שאנחנו עושים לזכר שאנחנו עכשיו מדמין נפשינו במקום הכוהנים בזמן שביה"מ קיים. וכן במ"ש במוסף יו"כ בעבודה חטאו עוו פשעו בני ישראל אנחנו מדמין עצמינו כאילו אנחנו אותם בית ישראל ומתחרטים על עונותינו ושפיר עבדי אותם המכים על לבם כדרך שעושים באמרם אשמנו, ט"ז סק"ד, ה"ב או' א' ר"ז או' ג':

טז) [סעיף ד'] המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו וכו' פי' שיהיו בולטין הקשרים שבפרקי חוליותיו, טור, לבוש, עו"ת אות ד' והטעם משום כל עצמותי וכו' פר"ח בשם הירושלמי:

טוב) שם, צריך שיכרע וכו' ועיין מסכת בבא קמא דף ט"ז ע"א שאמרו שדרו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים ע"כ, וכתב בס' יערות דבש ח"א ד"ד רע"ג הכורע הוא להורות כי אל עפר ישוב והרוח תשוב אל האלהים ומי שאינו כורע להיות נכנע שיעשה עפר מידה כנגד מידה נעשית שדרתו נחש דנחש עפר לחמו דלא שח עד לעפר זת"ד, וזה רמז דוד בתמניא אפי דבקה לעפר נפשי אז חייני בתחה"מ כדבריך שאמרת שצריך לכרוע ולא יעשה השדרה נחש, רו"ח אות ד' ועוד עיין בברכ"י ס' קכ"א אות א':

חי) שם, עד שיתפקקו וכו' התו' ספ"ק דקמא (דף ט"ז ע"ב ד"ה והוא) כתבו בשם י"מ מאן דלא כרע במודים אינו חי לעתיד והם דחו דאין סברא יעו"ש, ושמעתי שכן הוא בהדיא בזוהר פ' שלח לך בעיבדא דרבי אילא דאינו חי לעת"ל יעו"ש, ער"ה אות ב' ברכ"י אות ב':

יט) [סעיף ה'] ולא ישחה כ"כ וכו' שמחזי כיוהרא ששוחה יותר משיעור שחייה, לבוש ט"ז סק"ה, ר"ז אות ד':

ך) שם, ואם הוא זקן וכו' כיון שהרכין ראשו דיו וכו' ומיהו מאן דטרח וכורע טובא טפי עדיף, ב"י בשם הג"א, ועיין באות שאח"ז:

כא) [סעיף ו'] כשהוא כורע יכרע במהירות בפעם אחת וכו' אמנם לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש ב' דעמידה צריך לכרוע גופו תחלה ואח"כ ראשו וכן בזקיפה יזקוף גופו תחלה ואח"כ ראשו וסימניך כאשר יחנו כן יסעו, וכתב שזה כוונת הגמרא שאמרו כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם דלמה כפל הדברים אלא לומר כל אחת נחלקת לשנים הכריעה תחלה גופו ואח"כ ראשו וכן בזקיפה תחלה גופו ואח"כ ראשו, דהיינו כשאומר ברוך יכרע גופו וכשאומר אתה יכרע ראשו, וכן בזקיפה כשאומר ה' יזקוף גופו תחלה ואח"כ ראשו כיעו"ש טעם בסוד, וכ"כ פרע"ח שער העמידה פ"ז, מ"ח באצילות דערבית פ"ב, וא"כ אפי' חולה או זקן שאינו יכול לכרוע הרבה אפ"ה צריך לעשות כסדר הזה לכרוע גופו ואח"כ ראשו וכן בזקיפה ע"ד הסוד, ובכריעת מודים סדר הרש"ש ז"ל בסידורו הקדוש דכשאומר מודים אנחנו לך יכרע גופו וכשאומר שאתה הוא יכרע ראשו וכשאומר ה' יזקוף גופו ואח"כ ראשו כמו שאר ברכות, ואע"ג דבשער הכוו' שם ובדרוש ו' ובסוף דרוש ד' דחזרת העמידה כתב דבמודים לא יעשה כ"א כריעה וזקיפה אתת של הגוף בלבד וכריעת וזקיפת הראש יעשה בחזרת הש"ץ תפלת י"ח במודים דרבנן הרש"ש ז"ל דקדק מדברי האר"י ז"ל ממ"א שע"פ סדר הכוונה ז"ל גם במודים דלחש ובמודים דחזרת הש"ץ בכל אחד שני כריעות ושני זקיפות כיעו"ש הטעם בע"ח שער המוחין פ"ט דבחי' לחש לחוד ובחי' החזרה חוד וכ"מ מדברי שער הכוו' דריש ו' דעמידה ד"ה לוהנה וע"ח שער כ"ג א"א וממ"א כמובן להמעיין וכן נוהגין חסידי בית אל יכב"ץ שבעיר קדשינו ירושת"ו כדברי הרש"ש ז"ל ודלא כמ"ש הרב שמן זית זך בדף קל"ח. וכ"כ החס"ל או' א' בן א"ח ז"ל פ' בשלת או' כ"א. ולפ"ז גם במודים דרבנן צריך לעשות הצבור ב' כריעות וב' זקיפות כריעת הגוף וכריעת הראש וזקיפת הגוף וזקיפת הראש כמו שאר הכריעות והטעם דכיון שעשינו בלחש כל ב' הכריעות וב' הזקיפות צריך לעשות ג"כ במודים דרבנן כמו שעושה הש"ץ במודים ב' כריעות ב' זקיפות וגם כוונת הצבור תהיה כמו כוונת הש"ץ. ועיין עוד לקמן סי' קכ"ז או' ב':

כב) [סעיף ז'] כשכורע כורע בברוך וכו' כבר נתבאר באו' הקודם והטעם שזוקף בה' אמרו שם בגמרא דכתיב ה' זוקף כפופים, טור, לבוש, ט"ז סק"ו, עו"ת או' ה':

כג) שם, כורע בברוך. בהכ"נ שיש בו אבנים מותר להשתחוות כיון דליכא פשוט ידים ורגלים, הרלנ"ח בתשו' סי' צ"ט אבל מהריב"ל בס"א כלל ט' נ"ג כתב להתפלל בבהכ"נ שיש בו אבני שיש לסמ"ג אסור ולשאר פוסקים מותר. כנה"ג בהגה"ט. ועוד עיין כנה"ג בהגה"ט סי' קל"א שהביא עוד פליגתא בזה שהר' מכיר משריטי כתב שאסור לשחות בבהכ"נ שיש בו אבנים וכ"ש להשתחוות ולא עוד אלא שאם לא היה מרוצף אסור לרצוף אותו. והר' אברהם בול"י ז"ל חלק עליו וכתב דלא אסרו הרמב"ם והסמ"ג והטור אלא השתחויה לא שחייה ושמותר גמור לרצוף בהכ"נ באבנים אם לא היה מרוצף. וכתב עליו הכנה"ג דזוהי סברה נכונה וישרה יעו"ש. וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' י"ג או' ה' דכל דליכא פישוט ידים ורגלים מותר להשתחוות. וכ"כ הפר"ח בסי' קל"א או' ח' וכתב הרח"פ בס' כף החיים סי' ט"ו או' ט' דהגם שהתירו להתפלל ע"ג רצפת אבנים כמ"ש בקש"ג עכ"ז יזהר דאם יש אבן משכית בולט בסד"ר המדרג"ה לא יתפלל כנגדו.

כד) [סעיף ח'] המתפלל ובא כנגדו נכרי וכו' עיין מ"א סק"ו שכ' דאם הוא שר שרי כמ"ש ביו"ד סי' ק"ן ואמנם עי"ש ביו"ד סעי' ג' בהגהה שכ' ב' סברות בזה וכ' דטוב להחמיר כס' האוסרים יעו"ש. ועיין נו"ש דקי"ב ע"ד.

כה) שם. ויש לו שתי וערב בידו וכו' ואם השתי וערב מרוקם בבגד גוי מלאחריו ופני המתפלל כנגד פני הגוי שרי. פר"ח או' ח' וכן אם מרוקם מצדדין שרי, א"א או' ו'

כו) המתפלל בבית שיש בו פסילים וצלמים אסור לשחות לאותו צד ואם עומדים במזרח יהפוך פניו לצד אחר בתפלתו ויכוין נגד ירושלם. ח"א כלל כ"ג או' ה' כף החיים סי' ט"ו או' ט' ועיין בדברינו לעיל סי' צ"ד או' ח'

זך) ע"ז בעששית דהיינו שיש הפסק זכוכית בין המתפלל לע"ז הגם דהכתוב דימה לצואה דכתיב צא תאמר לו ומינה ילפינן במתני' דשבת ר"פ ר"ע דע"ז מטמאה במשא כנדה וק"ל צואה בעששית מותר לקרות כנגדה דבכיסוי תליא מלתא והא קא מתכסיא מ"מ לענין זה חמיר טפי ולא סגי בכיסוי זכוכית לבד אלא בעי כיסוי מעליא. וגם לענין לקרות ק"ש כנגדה הגם דליכא השתחויה לא מהני כיסוי זכוכית. פתה"ד או' ה' ועי"ש, וכ"כ היפ"ל או' ה'

כח) [סעיף ט'] אין להוסיף על תאריו של הקב"ה וכו' לפי שא"א לסיים בכולו שבחא דמרן ב"ה והנה תלת אמרינן להו כיון דאמרינהו משה רבינו ואתו אנשי כנה"ג ותקנוהו בתפלה. טור. לבוש. ט"ז סק"ז. ר"ז או' ח':

טל) שם. אין להוסיף וכו' והא דאמרינן אמת ויציב וכו' לא קאי על ה' אלהיכם אלא על הדבר הוה. תו' ברכות דף י"ב ע"א. מ"א סק"ז.

מ) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו שאין מצות המקום רחמנות אלא גזרות, רמב"ם פ"ח מתפלה ממשנה פ"ה דברכות, דאל"כ היה ראוי לאסור כל הריגת בעל חי משום רחמנות, מחה"ש סק"ז ואיתא שם שאם אמר על הטוב יזכר שמך ג"כ משתקין אותו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובם, מ"א סק"ז א"ר אות ו' ר"ז אות ט':

מא) שם, ודוקא בתפלה וכו' מיהו מדברי הרמב"ם פ"ט מה"ת דין ז' משמע דבכל ענין אסור והביאו הטור אלא שמרן ז"ל כתב בב"י דנהגו העולם כדברי ר"י דבתחנונים ובקשות לית לן בה, וכ"כ הד"מ אות ג' בשם האגור, וכ"כ האחרונים:

מב) שם, ומ"מ נכון וכו' כדי לצאת מספק, ב"י בשם הר' יונה, ר"ז אות ח':

מג) שם, שיאמר אותו בפסוקים, וכיון שאומר פסוקים אם משבח למקום דרך קריאת הפסוקים אין בכך כלום, ב"י בשם הר' יונה:

מד) וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו, תקנו להזכיר חסדי אבות אצל הגאלה לומר שאף אם תמה זכות אבות גאולתו לעולם קיימת שהרי הבטיח בה בשמו הגדול וכאשר שמו קיים לעולם ולעולמי עולמים כך גאולתנו לעולם קיימת, וה"פ זוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם ואף אם תמה זכות ואבות מביא גואל לבני בניהם למען שמו שהוא קיים לעולם, טור ולבוש, ועיין שבת ה"ן ע"א ובתו' שם ד"ה ושמואל בענין אם תמה זכות אבות יעו"ש:

ט"ז סק"א וחיישינן ליוהר'. זהו תירוץ בפ"ע כלומר ועוד דחיישינן ליוהר':

סק"ג נמצא שכשאומר. פסק הוא זה כלומר נמצא לתירוץ זה מצד הדין שכשאומר אתה גבור כו':

מ"א סק"ח ובאגודה דלרמ"א אין איסור זה אלא משום מראית עין אבל לאגודה מדינא הוא כי צריך לכרוע דוקא בברוך ולא שתהיה הכריעה מתחלה קודם ברוך:

ט"ז סק"ד וכשאומר הכל מודים פי' לפעמים אומר בגמרא הכל מודים ואין פירוש שמודים לפלוני אלא כ"ע שוין דאז לא שייך לשון הכנעה אלא לשון שבח שמשבחין דין זה ומה שסיים הט"ז מש"ה בהלל כו' אינו מוכרח כך הוא בהלל ואינך אף שהכל מודים היינו להקב"ה וא"כ שייך לשון הכנעה נמי אלא כוונת הט"ז מש"ה פי' כיון שמצינו לשון מודים לפעמים הוא שבח לכן גם בהלל ואינך מסתבר טפי שהוא לשון שבח לכן אין לכרוע בהם:

מ"א סק"ג ס"ס נ"א. ע"ש במג"א סק"ח:

סק"ו ק"נ וצ"ע שם מיירי שמשתחוה לפניו כמו שמשתחוין לכל שר ובזה ליכא מראית עין משא"כ כריעה דמודים צ"ע:

ס"ק ז לא קאי. בלא"ה לק"מ דהא כתב המחבר דדוקא בתפלה קפדינן אלא דהאמת מתרץ לא קאי אלא על הדבר הזה:

אבל באמצעיתן. ובסי"מ פ"ק דברכות גמגם לאסור:

נראה שחוזר. ובאגודה כתב וז"ל שצריך לזקוף כדי לכרוע בברוך ולזקוף בשם:

מגונה. דאין לשחות אלא מה שתקנו חכמים ומה"ט אין לשחות בולירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל [ד"מ] ואפשר שישחה מעט כמ"ש ס"ס נ"א:

כשכורע. כשיאמר ברוך יכרע בברכיו וכשיאמר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות [זוהר עקב של"ה]:

וכשזוקף. הקשה בי"מ פ"ק דברכות סי' י"ט הרי הכהנים ביה"כ כשהיו שומעין השם היו כורעים וכו' ע"ש ועיין בזוהר חיי שרה ע' שי"ד משמע דוקא בברוך דינא הכי ע"ש ועיין מה שכתבתי סי' קכ"ו:

ובא כנגדו. נ"ל דאם הוא שר שרי כמ"ש בי"ד סי' ק"נ וצ"ע:

אין להוסיף. והא דאמרי' אמת ויציב וכו' לא קאי על ה' אלהיכם אלא על הדבר הזה [תו' דף י"ב] האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו שאין מצות המקום רחמנות אלא גזירות [רמב"ם פ"ט מתפלה משנה פ"ה דברכות] ואי' שם שאם אמר על הטוב יזכר שמך ג"כ משתקין אותו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה:

(א) ובהודאה תחלה וסוף – היינו בתחלת מודים ולבסוף כשמסיים בא"י הטוב שמך:

(ב) שלא ישחה – כדי שלא יבא לעקור תקנת חכמים שלא יאמרו כ"א מחמיר כמו שהוא רוצה וגם דחיישינן ליוהרא שמחזיק עצמו יותר כשר משאר הצבור:

(ג) אבל באמצעיתן וכו' – וכן סתמו הרבה אחרונים דלא כיפה מראה שגמגם לאסור:

(ד) יכול לשחות – שאין לחוש שיבואו לעקור תקנת חכמי' עי"ז כיון שחכמי' לא תקנו כלל לשחות באמצע שום ברכה:

(ה) בר"ה ויוה"כ כשאומרים וכו' – וכן הנוהגים להתפלל כל התפלה בר"ה ויוה"כ בכריעה צריכים לזקוף בסוף כל ברכה ובתחלת כל ברכה שלא להוסיף על תקנת חכמים שלא תקנו אלא בתחלת אבות והודאה ובסופן:

(ו) זכרנו ומי כמוך וכו' – אין הטעם שוה בהם דבמי כמוך צריכין לזקוף קודם הגמר דבברכת מחיה המתים אין שם שחיה מצד תקנת חכמים ואם יכרע יהיה כמוסיף ובזכרנו יש שם שחיה מצד תקנת חכמים כשאומר בא"י מגן אברהם וכיון שזה שוחה בכל התפלה לא יהיה ניכר תקנת חכמים ולפ"ז יש חילוק בין זקיפה דזכרנו לזקיפה דמי כמוך דבזכרנו צריך לזקוף קודם שיאמר איזה תיבות הסמוכות לברוך אתה כדי שיוכל אח"כ לשחות כשיאמר ברוך אתה אבל בזקיפה דמי כמוך אין צריך לזקוף עד שיאמר ברוך אתה וכן בשאר ברכות שאין בה שחיה בסופן [ט"ז]:

(ז) משום חיוב – כי השחיה ראשונה היתה רשות ועוד טעם שצריך לזקוף כדי לכרוע אח"כ בברוך ולזקוף בשם וכדלקמן:

(ח) בהודאה דהלל ובהמ"ז – היינו בהודו לד' כי טוב ובהמ"ז בנודה לך או בועל הכל אנו מודים:

(ט) מגונה – דאין לשחות אלא מה שתקנו חכמים ומה"ט אין לשחות בולירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל [ד"מ] וכתב המ"א ואפשר שישחה מעט. וכ"ז בי"ח אבל שלא בי"ח יכול לכרוע ולהשתחות כרצונו ומשו"ה מצינו בר"ע שאדם מניחו בקרן זוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות וכתבו הפוסקים דהיה זה לאחר שסיים הי"ח ברכות ומה שאסר השו"ע בכל זה משום דכל הודאות האלו הוא דרך שבח והלול ואין שייך בהן כריעה והשתחויה וכל קומה לפניך תשתחוה כיון דאינו אומר על עצמו אלא שעל כל העולם אומר שישתחוו לפניו ית' ג"כ דרך שבח והלול הוא אבל בואנחנו כורעים ומשתחוים שעל עצמו אומר יכול הוא לכרוע [ט"ז עי"ש עוד]:

(י) שיתפקקו – פקק הוא לשון קשר ור"ל שמחמת הכריעה בולטים הקשרים של החוליות:

(יא) כל כך – דמיחזי כיוהרא ששוחה יותר משיעור שחיה:

(יב) כשכורע וכו' – כשאומר ברוך יכרע בברכיו וכשאומר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות וכשאומר מודים יכרע ראשו וגופו כאגמון בבת אחת ויעמוד כך בשחיה עד ד' ואז יזקוף:

(יג) זוקף בשם – דכתיב ד' זוקף כפופים:

(יד) בידו – עיין במ"א במה שכתב דאם הוא וכו' אבל במגן גבורים כתב שחלילה להקל בזה ובפרט בעת התפלה:

(טו) אע"פ וכו' – מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים:

במהירות עבה"ט. ובשו"ת בית יעקב כתב. ג"כ שכורע גופו בברוך וראשו באתה. וכתב במח"ב שמה שהשיג עליו באמרי צרופה מהירושלמי יש לדחות וכדברי ב"י כתבו תלמידי האר"י והוא לשון רעיא מהימנא פ' עקב וע"ש דהזוקף זוקף בשם הראש ואח"כ הגוף ע"ש ועיין לקמן סי' רי"ד בדילוג תיבות העולם שפסק שצריך לחזור ולברך ובאבן העוזר העלה דא"צ ע"ש:

מלמדין אותו כו'. כתבו התו' וא"ת וישחה ומה בכך וי"ל שלא יהא לעקור תקנת חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהו' רוצה וחיישינן ליוהרא כלומר שמחזיק עצמו יותר כשר משאר צבור ונ"ל ביאור התי' הראשון דכל מה שהאדם עושה ע"צ חומרא מצד עצמו אינו חמור ענין כ"כ שלפעמים הוא מיקל בו משא"כ בחיוב מצד שגזרו חכמים עליו ונמצא אם יבא להוסיף ולשחות בשאר ברכות תחלה או סוף לא ידעו שהשחיות מצד תקנת חכמי' באבות והודא' ויסברו שהכל הוא חומרת האדם מצד עצמו וע"י יבא לידי קולא כנ"ל:

אבל באמצעיתן כו'. לפי הטעם הראשון של התוספות שזכרנו א"ש דכאן אין שייך הוספה דחכמים לא תקנו בשום מקום באמצע אלא לטעם השני דמיחזי כיוהרא ק' מ"ש באמצע ונ"ל דדוקא בתחלה וסוף חיישינן ליוהר' כיון דמצינו בכ"ג ומלך ששוחין תחלה וסוף בכל ברכה כדאיתא ס"פ א"ע נמצא שזה מדמה עצמו לכ"ג משא"כ באמצע שאין בהם שחיה לכ"ג ועיין בסימן ק"ט כתבתי לתרץ מה שהקשה מכאן על התם:

כדי שיהא וכו'. פי' דמ"ש כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכין לזקוף כו' אין הטעם שוה בהם דבמי כמוך צריך שיזקוף קודם הגמר לפי שאין שם שחיה מצד תקנת חכמים והוה כמוסיף כדלעיל ובזכרנו יש שם שחיה מצד תקנת חכמים כשאומר בא"י מגן אברהם וכיון שזה שוחה בכל התפלה לא יהיה ניכר תקנת חכמים ולפ"ז יש חילוק בין זקיפה דזכרנו לזקיפה דמי כמוך דבזכרנו צריך לזקוף קודם שיאמר איזה תיבות הסמוכות לברוך אתה כדי שיוכל אח"כ לשחות כשיאמר ברוך אתה אבל בזקיפה דמי כמוך א"צ לזקוף עד שיאמר ברוך אתה וכן בשאר ברכות שאין בה שחיה בסופן כנלע"ד. ותמהני דאמאי לא הקפידו על התחלת שאר הברכה שאין בהם שחיה שצריך שיזקוף שם דלא יהיה מוסיף על תקנת חכמים ואפשר שסמכו הפוסקים עצמם בזה שממילא נבין מזה שגם שם צריך לזקוף ונקטו בסוף הברכה כיון דברכה הראשונה שהיא אבות יש שם שחיה בתחלה מצד תקנת חכמים נמצא כשאומר אתה גבור צריך שיהיה בזקיפה בהתחלה וכן בשאר התחלת הברכות עד מודים:

הכורע בוכל קומ' כו'. בברייתא איתא הכורע בהודאה של הלל ובהודא' ב"ה ה"ז מגונה וכתב הרר"י ה"ה מ"ש בנשמת ולך לבדך אנחנו מודים ובגמרא לא נקט זה מפני שאמירת נשמת כל חי אין מבורר כמו הלל וב"ה אבל ה"ה לכל שאר הודאות שאין כורעין בהן אלא בהודאה של תפלה בלבד עכ"ל וקשה דאמאי לא יהיה כאן כמו באמצע י"ח שאין בהם איסור ונ"ל שתיבת מודים יש לו ב' פירושים האחד דרך שבח והלל והב' דרך הכנעה וזה מצינו בגמרא באמרם פלוני מודה לפלוני זהו דרך הכנעה כלומר בזה מכניע עצמו החולק עליו במקום אחר וכשאמר הכל מודים אין שייך לומר כן אז פירושו דרך שבח והילול כלומר הכל משבחים דבר זה מ"ה בהלל דהיינו הודו לה' כי טוב הוא דרך שבח וכן בב"ה וכן בנשמת ולך לבדך אנחנו מודים ר"ל משבחים. ומ"ש כאן וכל קומה לפניך תשתחוה אע"ג דזה ודאי לשון הכנעה אפ"ה אינו כורע דכיון דאינו אומר על עצמו אלא שעל כל העולם אומר ישתחוו לפניו ית' וכן בישתחוו לפניך כל הברואים של ר"ה ויה"כ אבל אם אומר ואנחנו כורעים ומשתחוים היינו על עצמינו ומש"ה מצינו שפיר בר"ע שאדם מניחו בקרן זויות זו ומצאו בזויות אחרת מרוב כריעות והשתחויות וכתבו הפוסקים דהיינו לאחר שסיים י"ח ברכות וזהו הכלל בידינו כל שאינו בי"ח יכול לכרוע ולהשתחוות כרצונו דהיינו במקום שמתפלל על עצמו שהוא הכורע והשתחוה. ובמ"ש במוסף י"כ והכהנים והעם וכו' היו כורעים כו' ואפ"ה כל הקהל כורעים אע"פ שאינו על עצמן שאני התם שאנו עושים לזכר שאנחנו עכשיו מדמין נפשינו במקום הכהנים בזמן שב"ה קיים כנ"ל בזה וכן במ"ש במוסף י"כ בעבודה חטאו עוו פשעו בני ישראל אנו מדמין עצמינו כאלו אנחנו אותן בית ישראל ומתחרטים על עונותינו ושפיר עבדו אותן המכים על לבם כדרך שעושין באמרם אשמנו וראיתי קצת מליזים ע"ז ואומרים שאין להכות על הלב באותה אמירה כיון שלא קאי על עצמינו ולא כן הוא ומידי דהוה בכריעות של אמירת והכהנים וכו' היו כורעים כו' כנ"ל:

עד שיהיה פיו כו'. הטעם נראה שמחזי כיוהרא ששוחה יותר משיעור שחיה:

זוקף בשם. דכתיב ה' זוקף כפופים:

אין להוסיף כו'. לפי שא"א לסיים בכולו שבחא דמרן ב"ה והני תלת אמרינן להו כיון דאמרינהו משה רבינו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנוהו בתפלה: