שולחן ערוך, אורח חיים צ״ה: כיוון איבריו בשעת תפלה. ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

כיוון איבריו בשעת תפלה. ובו ד סעיפים:
יכוין רגליו זה אצל זה בכוון כאלו אינם אלא אחד להדמות למלאכים דכתיב בהן ורגליהם רגל ישרה כלומר רגליהם נראים כרגל אחד: (וי"א כשעומד להתפלל ילך לפניו ג' פסיעות דרך קירוב והגשה לדבר שצריך לעשות) (רוקח):

צריך שיכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה לארץ ויחשוב כאלו עומד בבית המקדש ובלבו יכוין למעלה לשמים:

מניח ידיו על לבו כפותין (פי' כקשורין) הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד ולא יניח ידיו על חלציו מפני שהוא דרך יוהרא: (וע"ל ריש סימן צ"ז):

טוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם ש"צ:

יכוין רגליו כו'. ויש נוהגין ליתן ריוח למעלה אצל האצבעות משום דכתיב ורגליהם ככף רגל העגל ואין זה כלום שהרי בגמרא לא הזכירו אלא שיכוין אותן בענין שידמו אחד (הרר"י):

וי"א כשעומד כו' ילך לפניו ג' פסיעות שכ' ג' הגשות לתפלה ויגש אברהם ויגש יהודה ויגש אליהו (רוקח) ויעמוד בשחרית לתפלה מתי שיתחיל הש"ץ תהלות לאל עליון ובמנחה כשירד הש"ץ לפני התיבה ובערבית כשיתחיל הש"ץ קדיש (מהררי"ל):

צריך שיכוף ראשו. וצריך לחשוב ג"כ רוממות האל יתברך ושפלות האדם ויאמר בלבו מה אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובשעת תפלה יתן עיניו למטה אבל קודם שיתפלל י"ח צריך ליתן עיניו לחלונות שבאותו הכותל (ב"ח וכן משמע בפי' התוס' שכתב הב"י בשם מהררי"א) ובתפלת מיושב אל יסמוך לאחוריו ולא יהא מוטה לצדדים מפני שהוא דרך גאות ולא יפשוט רגליו ואל ירכיבם זה על זה שכ"ז דרך גאות אלא יושב וראשו כפוף שלא יראה פני היושב כנגדו חוץ לארבע אמותיו וב' אציליו על עצם הירך מקום חבורם לגוף לכאן ולכאן ידיו תחת לבושו הימנית על השמאלית לרמז כדי להגביר מדת הרחמים על מדת הדין וינענע כל גופו מאחוריו לפניו לקיים מ"ש כל עצמותי כו' אבל בתפלת י"ח אסור לנענע גופו (מהררמ"ע סי' קי"ג):

למטה. ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג המלאכים מלעיגים עליהם ס"ח סי' י"ח אבל קודם י"ח יתן עיניו לחלונות שבאותו כותל. עט"ז. מאן דפקח עיניו בשעת צלותיה מקדים עליה מלאך המות ט"ז סי' צ"א. ובשכנה"ג כתב אני שמעתי שכל מי שאינו עוצם עיניו בשעת תפלת י"ח אינו זוכה לראות פני שכינה בצאת נפשו ומן אז והלאה מנהגי לעצום עיני עכ"ל:

לבו. ויכניע הזרועות על לבו ימנית על שמאלית ויזהר שלא יוציא האגודל לחוץ. האריז"ל:

ובפחד. ובתפלה מיושב אל יסמוך לאחוריו ולא יהא מוטה לצדדים ולא יפשוט רגליו ואל ירכיבם זע"ז. עט"ז. ואין לפכר ידיו בעת שלום כי מוריד דין על עצמו בזה ח"ו כידוע. ט"ז:

ברכות י'

יבמות ק"ה

מפ"ה מה"ת

פ"ק דשבת

ת"ה:

ס"א וי"א כו'. נגד ג' הגשות לתפלה ויגש אברהם ויגש יהודה ויגש אליהו שם:

ס"ג מניח כו'. פ"ק דשבת דסובר דלא משני בשלמא אלא בלבישה. ב"י:

ועומד כו'. שם:

ולא יניח כו'. ברכות כ"ד ב' וכגי' הרי"ף ולא היה מניח ידו על סנטרו ופי' הוא על צידו ועסי' צ"ז ס"א:

ס"ד טוב כו'. שאומרים כשם שמקדישים כו':

צריך שיכוף וכו' עיניו למטה לארץ – עיין במ"ב שכל מי שאינו עוצם עיניו כו' הוא משכנה"ג המובא בבה"ט ועיין בספר מאמר מרדכי שכתב דמדין התלמוד אין איסור בעיניו פתוחות רק שיהיו עיניו למטה כלפי ארץ וראיה מלעיל סימן צ' סכ"ג אך לפי מה שכתבו האחרונים בשם הזוהר דצריך להעצים עיניו בשעת תפילה נראה שהזוהר הקדוש חולק בזה על תלמודא דידן עי"ש ובח"א כלל כ"ב דין י"א משמע דעיקר האיסור אף לפי הזוהר הוא דוקא כשמסתכל בעיניו הפתוחות אז בשאר דברים אבל אם עיניו למטה כלפי ארץ ואין מכוין אז להסתכל בד"א לכו"ע שרי [שהרי הח"א שם כתב מקדים עליו מה"מ והוא מהזוהר] ולא פליגי כלל ומ"מ לכתחילה נכון להחמיר לעצום עיניו כדי שלא יסתכל בד"א:

[א] בכיוון כאילו אינם אלא אחת וכו'. פירוש לאפוקי ממאן דאמר בירושלמי דסגי בעקב בצד גודל קא משמע לן דלא סגי בכך אלא בעינן כיון ממש זה אצל זה, מיהו אם עבר והתפלל בעקב בצד גודל. כתבו הב"ח ועולת תמיד דאין צריך לחזור ולהתפלל אבל אם התפלל בלא השוואת רגלים כלל צריך לחזור ולהתפלל, עד כאן. ולעניות דעתי משמע ברמב"ם פרק ה' מהלכות תפילה דכיוון הרגלים אינו אלא לכתחילה ואין צריך לחזור ולהתפלל אף שלא כיון כלל, מכל מקום נראה דרשות בידו להתפלל נדבה בלא חידוש, כדלעיל סימן צ"ד סק"ט. כתב רבינו יונה יש שנוהגים לתת ריווח למעלה אצל האצבעות משום דכתיב וכף רגליהם ככף רגל עגל, עד כאן. וכתב עולת תמיד ואף על פי שמסיים שאין צריך לכך משום דמש"ס שלנו לא נזכר מזה כלום, מכל מקום נראה דמאן דנהג בכך מדת חסידות הוא, עד כאן. ולעניות דעתי מלשון רבינו יונה ואין זה כלום שהרי בש"ס לא הזכירו אלא שידמו לאחד, עד כאן, משמע דשלא כדין עושין כשנותנין ריוח למעלה דדוקא בעינן שידמו אחד וכן משמע באבודרהם דף ל"ה:

[ב] להדמות למלאכים וכו'. ועוד כשעומד כן אינו עומד בחזקה וזה מורה שעומד באימה והכנעה ומהר"י אבוהב כתב רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ מבלעדי ה', עד כאן, ודעת רבינו בחיי פרשת קרח מסכים לזה שכתב להראות כאילו רגליו כבולים אין חפצו תלוי בעצמו ואין בידו להפיק רצונו אם אין הבעל הבית מסכים על ידו, ולפי שתנועת הרגלים גדולה מתנועת הידים לקרב תועלתו ולדחות נזקו לכך נהגנו בכיון רגלים ולא הידים, עד כאן, ועיין בבאר שבע דף י"א:

[ג] יש אומרים כשעומד וכו'. וכתב הנחלת צבי לא ידעתי למה השמיטו הלבוש, עד כאן, ואפשר דסבירא ליה דזה כשעומד במקומו בביתו אבל כשכבר הלך ממקומו כדי להתפלל ומכל שכן כשהולך לבית הכנסת אין צריך. גם נראה שאין צריך לחזור לאחוריו כדי לילך לפניו דהיינו כשעומד אצל הכותל, וברוקח כתב הטעם דכתיב שלוש הגשות לתפילה ויגש אברהם ויגש יהודא ויגש אליו, ועוד כתיב ורגליהם רגל ישרה, רגליהם שתים רגל אחת, ואחר כך ישרה מיישר רגליו, ישרה אותיות שיר"ה וגמטריא תפילה:

[ד] עיניו למטה לארץ וכו'. בצרור המור כתב דהמתפלל שמונה עשרה שכינה כנגדו, ולכן אסור לפקוח עיניו ולהסתכל בכותל, עד כאן. וכתב שיירי כנסת הגדולה שמעתי בשם הזוהר שכל שאינו עוצם עיניו בשעת תפילת שמונה עשרה אינו זוכה לראות פני השכינה בצאת נפשו, ומן אז והלאה מנהגי לעצום עיני, עד כאן, וכן הזהיר בזה מטה משה ושל"ה דף רנ"ה, וקצת צריך עיון בסימן צ' סעיף כ"ג אמאי אין מתפללין נגד בגדים המצויירים עיין שם. וראיתי בפסקי תוס' כתב ראיתי מחסידים ואנשי מעשה כשמזכירים השם בתוך התפילה נושאים עיניהם למעלה אבל בשאר התפילה לא יראה אפילו דרך העברה נגד הכותל, עד כאן. ובזה מיושב הא דאין להתפלל נגד בגדים המצויירים משום כשמזכירין השם יסתכל בהם, מיהו מדברי הלבוש לא משמע הכי דאם כן יתרץ על קושיא הא דצריכי חלונות משום הזכרת השם אלא משמע דרק בהתחלת התפילה יסתכל למעלה וכן משמע מב"ח, גם לפי זה יש לומר דמשום התחלת התפילה אין להתפלל נגד בגדים מצויירים ועיין לעיל סימן צ' סעיף ד', בספר דברי אליהו מזמור קכ"ג בארתי עוד, והאר"י היה מתפלל תוך הספר כדי שיכוין מאוד (כוונת), וכתב מגן אברהם סימן נ"ג הכל לפי מה שהאדם מרגיש בקדושיו, עד כאן, ומהרי"ל נטל סידור בימין והתפלל בו ובשמאלו נטל הסרבל על לבו:

[ה] ידיו על לבו וכו'. מה שקשה מסוף סימן צ"א פירשתי באליהו זוטא. האר"י ז"ל הוה משבח שיכנעו זרועותיהם על לבם ימנית על שמאלית והרמ"ק זכרונו לברכה היה אומר לכוף האגודל בתוך פסת יד:

[ו] חלציו וכו'. כתב לחם חמודות דף כ"ו וכל שנראה שיש בו גסות הרוח יש ליזהר ממנו ומה שהחזנים בארצות האלו כשמגביהים קולם כשמנגנים בזמר מניחים ידיהם על הלחי אין בכך כלום כיון שאינם עושים כי אם להרים קול בשיר אבל שלא בשעת הזמר יש למחות בידם וגם אם ינעמו ויבשמו קולם בעינן שלא יריעו, ייטיבו בשתיים האחת שלא יצטרכו כלל להניח יד על הסנטר והשניה שלא יתגנו בפתיחת פיהם והנעת ראש וגנאי הוא זה, וכבר שמענו שבארצות אחרים אינם מתנהגים החזנים בזמירתם כי אם בנעימות קול בלבד ולא בתרועה וצעקה, עד כאן. ועיין לקמן סימן ק"א סק"ח:

[ז] קדושה וכו'. ונראה לי עד אחר האל הקדוש ועיין סימן קכ"ה בדיבור הקדושה:

א) [סעיף א'] יכוין רגליו וכו' והטעם שצריך לכוין את רגליו נראה שהוא לפי שכיון שעומד לדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולראות כאילו הוא ממלאכי השרת, ומהרי"א ז"ל כתב טעם אחר שהוא רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ מבלעדי ה', ב"י, לבוש, וכתב הלבוש עוד ט"א לפי שכשעומר כן אינו עומד בחזקה על רגליו וזה מורה שעומד באימה ויראה ובהכנעה לפני בוראו ית', ולי נראה עוד ט"א דעומד כך כדי להראות כאילו רגליו קשורין ביחד ולא יוכל להלך ועי"ז יבא להתפלל במיתון וישיב הדעת מלה במלה ולא יחסר שום אות ופי' המילות וכונות השמות:

ב) שם, יכוין רגליו זה אצל זה וכו' פי' לאפוקי ממ"ד בירושלמי והובא בטור וב"י דסגי בעקב בצד גידל קמ"ל דלא סגי בכך אלא בעינן כיון ממש זה אצל זה מיהו אם עבר והתפלל בלא השוואת הרגלים כלל ולא נתן אפי' עקב בצד גידל משמע בב"ח דצריך לחזור ולהתפלל והעו"ת אות א' כתב דצ"ע למעשה יעו"ש, אמנם מדברי הרמב"ם פ"ה מה"ת דין א' ודין ד' משמע דהשוואת הרגלים בדיעבד אינו מעכב יעו"ש, וכ"כ א"ר אות א' וכ"כ מהרי"ע ז"ל בס' לח"י דף י"ט ע"א ובס' מט"י סי' צ"ד אות א' מש"ז אות א' וכן הסכים המאמ"ר או' א' נו"ש אות א' ומיהו מ"ש הא"ר שם דרשות בידו להתפלל נדבה בלא חידוש כדלעיל סי' צ"ד סק"ט אנן לא ק"ל הכי מפני שתפלת נדבה צריך לכוין בה מראש ועד סוף ואם אינו יכול לכוין יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם כמ"ש סוף סי' ק"ז ועכשיו קרוב הדבר הוא שלא יוכל לכוין מראש ועד סוף כמ"ש בהגה ריש סי' ק"א וע"כ בזה"ז אין מתפללין נדבה וכאשר יבואר במקומו בעה"ו אלא בדיעבד אם עבר והתפלל בלא השוואת הרגלים כלל לא זה בצד זה ולא עקב בצד גודל אינו חוזר ומתפלל כלל אפי' תפלת נדבה, ועיין לעיל סי' צ"ד אות ל"ד:

ג) שם יכוין רגליו זה אצל זה וכו' וכשיושב בעגלה מ"מ יכוין רגליו, מש"ז או' א' והיינו אם יכול לכוין רגליו אבל לא יבטל התפלה בשביל זה אם אינו יכול לכוין רגליו דבדיעבד אינו מעכב כמש"ל באו' הקודם משם הרמב"ם ז"ל:

ד) שם, יכוין רגליו זה אצל זה וכו' עיין מ"ש הכנה"ג בהגה"ש בשם המדרש דחייב אדם לנענע עצמו בשעת התפלה כמש"ה כל עצמותי תאמרנה וכו' ובשם הרמ"ע ז"ל סי' קי"ג כתב שאסור לנענע גופו בשעת תפלת י"ח והוא ז"ל כתב לחלק דאין דברי המדרש אמורים אלא בשאר התפלה לא בתפלת י"ח וכתב שכן נראה לחלק מתשו' הרמ"ע ז"ל יעו"ש, וכ"כ העו"ת או' ב' עט"ז בסוף סי' זה, ועיין פר"ח ומ"ש עליו הנו"ש או' א' ועי"ש בנו"ש שהאריך בזה וסיים דהמנענע בתפלת י"ח אין מוכיחין אותו דיש לו על מה לסמוך רק כל אדם ימנע את עצמו מלעשות נענוע בתפלה יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' מ"ח או' ז' שכ"כ בשם המחב"ר ובאו' ט' הוכחנו מדברי הזוה"ק שאין להתרועע כ"א בשעה שעוסק בתורה אבל לא בשעת התפלה יעו"ש:

ה) שם הגהה, וי"א כשעומד להתפלל וכו' כתב מהרי"ל שהיה נוהג, לעמוד בשחרית לתפלת י"ת משהתחיל הש"ץ תהלות לאל עליון, ובמנחה כשירד הש"ץ לפני התבה ובערבית כשהתחיל ש"ץ קדיש עכ"ל, והביאו ד"מ או' א' וכתב וכן הוא המנהג, עט"ז או' א' וכ"כ שכנה"ג בסי' צ"ג או' ב' בשם מט"מ סי' קי"ו, קש"ג סי' י"ב או' י"ד, ש"ץ דק"ח ע"ד, בי"ע או' א' ומ"ש השכנה"ג שם דמנהג העולם לעמוד בשירה חדשה אין לעשות כן דהא כתב האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש ח' דק"ש דכ"ח ע"ב דצריך לעמוד כשיאמר תהלות לאל עליון ונתן טעם בסוד יעו"ש, והב"ד לעיל סי' ס"ו או' מ"ו ובסי' מ"ח יעו"ש, וכ"כ החס"ל סי' כ"ג או' ו':

ו) שם בהגהה, ילך לפניו ג' פסיעות וכו' דכתיב ג' הגשות לתפלה, ויגש אברהם, ויגש יהודה, ויגש אליהו, ד"מ שם בשם הרוקח, עט"ז שם, שכנה"ג בהגה"ט או' א' א"ר או' ג' יפ"ל או' ג' ועיי"ש:

ז) שם בהגהה. ילך לפניו ג' פסיעות וכו' וכתב הנ"ץ לא ידעתי למה השמיטו הלביש והביאו א"ר שם וכתב דאפשר דזה כשעומד במקומו בביתו אבל כשכבר הלך ממקומו כדי להתפלל ומכ"ש כשהולך לביה"כ א"צ, גם נראה שא"צ לחזור לאחריו כדי לילך לפניו דהיינו כשעומד אצל הכותל עכ"ד, והביאו פרמ"ג א"א או' א' וכתב דאע"ג כשהלך לבהכ"נ עשה כמה פסיעות מ"מ אין טורח כ"כ וראוי לעשות כן עכ"ד, אמנם הרב קשל"ה בריש דיני תפלת י"ח כתב דמ"ש הרוקח שצריך להפסיע לפניו ג' פסיעות ר"ל ילך לאחריו ג' פסיעות כדי שיפסיע אח"כ לפניו ג' פסיעות והטעם שנגש משרע"ה קודם תפלתו לתוך ג' פסיעות חושך ענן וערפל, וזהו ג"כ הטעם לאחר סיום תפלת י"ח פוסעים ג' פסיעות לאחוריו לחזור מתוך אותן ג' מחיצות עכ"ל, והרב חוט השני סי' נ"ד כתב חובה על המתפלל כשם שפוסע לאחריו ג' פסיעות זכר לג' מילין שנתרחקו ישראל מהר סיני בשעת מת"ת כן צריך ג"כ לחזור לפניו זכר לאותן ג' מילין שחזרו ישראל ונתקרבו ואם אינו עושה כן נראה כאלו אינו מידה שחזרו ונתקרבו ישראל במת"ת ח"ו ועוד שם ראיה יעו"ש, והביאו ש"ץ דק"ט ע"א, וכ"כ החס"ל סי' צ"ג או' ו' דיחזיר ג' פסיעות לאחוריו ושוב יחזור למקומו והביאו הרח"פ בס' כף החיים סי' ט"ו או' ב' וכ"כ קיצור ש"ע סי' י"ח או' ב' ועיין להרב בן א"ח זלה"ה פ' בשלח או' ג' שכתב דגם אם הוא יושב רחוק ממקום שעומד בו להתפלל ילך תחלה למקום שעומד להתפלל בו ויחזור לאחוריו ג' פסיעות ויחזור לאותו מקום שעומד בו בתפלה דיש סוד בזה לחזור לאחוריו ג' פסיעות קודם שיתחיל להתפלל יעו"ש, ונראה לי עוד ט"א בזה כי עי"ז שעומד במקומו וחוזר לאחוריו ג' פסיעות ואח"כ חוזר למקומו להתפלל מירה הרועה לפני ה' י"ת שהוא מתפחד לגשת לפניו להתפלל מפחדתו אותו וע"ד שארז"ל במסכת חגיגה דף י"ג ע"ב ע"פ והחיות רצוא ושוב ועיין בפי' רש"י שם וע"כ הוא נרתע לאחוריו ואח"כ חוזר לפניו להתפלל להראות כי אינו ראוי להתפלל לפניו י"ת כ"א ממדת החסד שהוא נתן לנו רשות להתפלל לפניו ומבלעדי זאת לא היינו יכולין לגשת להתפלל לפניו י"ת כי הוא אש אוכלה ואנחנו עפר מן האדמה רמה ותולעה ועי"כ ילבש פחד ורעדה וידע לפני מי העמידה ויתפלל בכוונה עצומה לפני האל הגדול הגבור והנורא, ועיין בזוה"ק פ' ויקהל דף רי"א ע"א ודו"ק, ועוד עיין לקמן סי' קכ"ג אות ב':

ח) [סעיף ב'] צריך שיכוף ראשו וכו' והא דפי' רש"י ז"ל בסוף פ' אין עומדין והביאו הטור סי' ץ' שהחלונות גורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע תירץ ב"י בשם מהרי"א שמ"ש שיסתכל כלפי שמים אינו ר"ל שיהיו עיניו תלוית למעלה כל זמן התפלה אלא שעל דרך העברה אם יסתכל כלפי שמים יכנע לבבו, והביאו ט"ז סק"א, והב"ח תירץ שיסתכל כלפי שמים כשיעמוד להתפלל מקמי שיתחיל בתפלה אבל משהתתיל צריך שיתן עיניו למטה וכו' עכ"ד, והביאו העט"ז אות ג' וכ"כ הלבוש ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ץ' אות ך' ובאות שאח"ז:

ט) שם צריך שיכוף ראשו וכו' ואותם המגביהים ראשם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג המלאכים מלעיגים עליהם וקורים אותם רישא דחזרי ס"ח סוף סי' י"ח כנה"ג בהגה"ט, מ"א סק"א ורש"ל ביש"ש דיבמות פי"ב סי' צ"ח כתב דראוי לגעור בהם יעו"ש, והב"ד בי"ע אות ע"א ועיין בזוה"ק פ' ואתחנן דף ר"ס ע"ב שכתב מאן דפקח עינוי בשעתא דצלותא או דלא מאיך עינוי בארעא אקדים עליה מלאך המות וכד תיפוק נפשיה לא יסתכל בנהירו דשכינתא ולא ימות בנשיקא וכו' והב"ד לעיל סי' ץ' אות קל"ז יעו"ש, ומנהג האר"י ז"ל היה אומר כל הזמירות והקרבנות והק"ש מתוך סידור התפילות שבידו אבל בתפילת העמידה דלחש היה עוצם עיניו ואומר ע"פ וגם בחזרת הש"ץ היה עוצם עיניו ושומע ומכרן לדברי הש"ץ כמ"ש מהרח"ו ז"ל בשער הכוו' דף ד' ע"א, והבאנו דבריו לעיל באות הנ"ז יעו"ש, ועיין בשער הכוו' סוף דף נ"ט ע"ב שכתב דבכל הג' תפילות צריך לעצום עיניו אלא רק דבתפלת ערבית צריך לעצום עיניו גם בברכות וק"ש יעו"ש, ועיין יפ"ל אות ד' ובאות שאח"ז:

י) ואם מתפלל בסידור ושח עינים לראות בספר לית לן בה מחב"ר אות ג' ובספרו קש"ג סי' י"ב אות כ"ח, ובסי' צ"ו אות ב' כתב וז"ל יש מי שכתב דרבינו האר"י זצ"ל היה מתפלל מתוך הספר כדי שיכוין מאד ובס' הכוו' כתוב דכל הזמירות והיוצר וכיוצא היה אומרם מתוך הסידור, אך תפילת י"ח היה אומר בעינים סגורות דוקא וכל אדם ישער בעצמו הטוב לו לכוין בתפלת י"ח אם לומר מתוך הספר או בע"פ וככה יעשה ע"פ מדותיו עכ"ל והביאו ש"ץ דק"י ע"ב שע"ת סי' צ"ו, וכ"מ מלשון הזוהר שכתב מאן דפקח עינוי או דלא מאיך עינוי בארעא משמע הירצה יעשה או זה או זה והשח עינים לראות בספר כמאן דמאיך עינוי בארעא דמי, וכ"כ בס' תוצאות חיים שאם הוא מתפלל מתוך הספר אין בזה חשש כיון שהוא שח עינים לראות בספר, וכ"כ בספר מטה משה ז"ל והב"ד הש"ץ שם, ושע"ת אות א' וכן פי' הנו"ש באות ב' דברי הזוה"ק וכתב ודלא כהמאמ"ר אות ב' שכתב דהזוה"ק חולק על תלמוד שלנו יעו"ש וכתבו האחרונים דיותר טוב להתפלל מתוך הספר מעינים סגורות ומ"ש האר"י ז"ל דצריך להתפלל כל הג' תפילות בעינים סגורות הוא לחומרה בעלמה ולמי שיוכל לכוין בעינים סגורות יותר מן תוך הספר, ועיין מש"ל סי' מ"ט אות ט' ולקמן סי' צ"ו אות ט':

יא) שם ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש וכו' בפ' אין עומדין פי' הר"י הא דאמרינן המתפלל צריך שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה ר"ל שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מעליו כל תענוגי העוה"ז וכל הנאות הגוף כמ"ש הקדמונים כשתרצה לכוין פשוט נשמתך מעל גופך, ולאחר שיגיע לזה יחשוב ג"כ כאילו עומד למטה בביהמ"ק מפני שעי"ז תפלתו רצויה עכ"ל, והביאו ד"מ אות ב' נו"ש אות ב' וכתב שם הנו"ש ויזהר מאד בזה ויוסיף חרדה ואימה גדולה כשיזכור שהוא עומד בשמים ששם עומד שורש חיי נשמתו ויתביבש ויכלם מלחשוב דברים אחרים וישים נגד עיניו במ"ש בזוהר דמאן דאתי למפתי למאריה בלבא רחיקה גורם לאסתלקא מעלמא עד לא מטי זמנוי, הבט נא וראה שעי"ז גורם לעצמו שימות בקצרות שנים יען שהוא מדבר עם המלך מלכו של עולם ולבו בל עמו ע"כ יתחייב ראשו למלך ב"מ עכ"ל, אבל אם משים דעתו שהוא עומד לפני המלך הגדול ובעי ומתחנן לפניו ומכוין בתפלתו ממשיך חיים נצחיים לשורש נשמתו ומאריך חיים, ועוד עיין לקמן סי' צ"א אות א' ואות ה':

יב) [סעיף ג'] מניח ידיו על לבו כפותין וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ה מה"ת דין ד' והביאו הטור וכתב ב"י דטעמו מהא דאמרינן בפ"ק דשבת דף יו"ד ע"א רבא שדא גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמיה מריה והא דא"ר אשי חזיתיה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדא גלימיה ופכר ידיה וכי איכא שלמא לביש ומתכסה ומתעטף אמר הכון לקראת אלהיך ישראל משמע ליה דלעולם הוה פכר ידיה ולא היה משנה מצערא לשלמא אלא בענין המלבישים בלבד עכ"ל, וכ"כ בכ"מ על הרמב"ם שם, וכ"מ מהגמ"י שם אות ו'. אבל הב"ח כתב וז"ל דלישנא דתלמודא לא משמע כפירושו כלל אלא בדאיכא צערא בעלמא היה משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב והיה חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו וכי איכא שלמא בעלמא לביש אדרתו ולא היה חובק ידיו וכן פי' רש"י ועוד שהרי רבינו כתב כך לעיל בהדיא ריש סי' צ"א כפי' רש"י וא"כ לא היה מביא כאן דברי הרמב"ם שהם סותרים מ"ש הוא אבל האמת הוא שהרמב"ם לא בא להורות אלא תיקון גופו בדאיכא שלמא בעלמא שאינו מפורש בגמרא וקאמר שמניח ידיו על לבו הימנית על השמאלית וכו' ונראה שכך היה מנהג מקומו כשמדברים עם המלך וכו' עכ"ל, וכ"כ הט"ז סק"ג דמ"ש בגמרא אינו ענין לכאן ומסברא דנפשיה כ"כ הרמב"ם אלא שכתב שהנחה שזכר כאן הוא דרך הכנעה בעלמא וע"כ יעשה כן תמיד יעו"ש, וכ"כ בס' עשרה מאמרות מאמר כ"ח ח"א סי' ל"ג שהאר"י ז"ל היה אומר שיכנימו זרועותיהם על לבם ימנית על שמאלית ולקיים בעצמם כל אחוריהם ביתה שיהא הפרק האמצעי משתי זרועות נגד פני המתפלל והרמ"ק ז"ל היה אומר לכוף האגודל (היינו אגודל ימין תוך פיסת יד ימין ואגודל שמאל תוך פיסת יד שמאל, מחה"ש) בתוך פיסת היד עכ"ל, והביאו מ"א סק"ב, א"ר אות ה' וכ"כ בשער הכוו' דף נ"ט ע"ב כי בתפלת שחרית בעת העמידה בלבד צריך אתה לחבר שתי ידיך ולהניח יד ימינך על יד שמאלך פני כף ימין ע"ג אחורי כף שמאלית, וטעם הדבר הוא לפי שבתפלת י"ח אז הוא כניסת המוחין בז"א וכו' ואז צריך לכלול ולחבק ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא ולהמתיק יד השמאל עם יד הימין וכן בתפילת המנחה בעת העמידה בלבד תאסור ותחבק שתי ידיך זה ע"ג זה כנ"ז וכו' אבל בתפילת ערבית תאסור ותחבק ידיך מתחלה ועד סוף פי' משעה שתתחיל ברכת אשר בדברו מעריב על שתשלים כל העמידה עכ"ל וא"כ לפי דברי האר"י ז"ל שנתן טעם בסוד צריך תמיד לעשות כן אם אפשר ואין חילוק בין עת הזעם לעת השלום וגם אין לחלק כפי מנהג המקומות כמ"ש מהרי"א והביאו ב"יומ"א סק"ב אלא כל המקומות שוים, ומי שתופס בידו סידור בעת תפלת העמידה או בעת ברכות וק"ש דערבית כדי להתפלל מתוכו אם אפשר לו יאחוז בסידור רק ביד ימינו ויד שמאלו יכפה האגודל לתוך פיסת היד ויניחה על הלב, וכ"כ הא"ר סוף אות ד' דמהרי"ל נטל סידור בימין והתפלל בו ובשמאלו נתן הסרבל על לבו, וכ"כ בי"ע אות ח' יפ"ל סי' צ"ו אות ג' ועיין עוד בדברינו לעיל סוף סי' צ"א:

יג) שם הימנית על השמאלית, רמז להכנעת יצה"ר שהוא נרמז בצד שמאל, ב"י, ועל דרך האמת הוא רמז להגביר מדת הרחמים על מדה"ד והמשכיל יבין, ד"מ אות ג', וכ"כ לעיל באות הקודם בשם הכוו':

יד) שם באימה וכו' עיין לעיל סי' צ"ג סעי' ב' ובדברינו לשם. בס"ד:

טו) שם ולא יניח ידיו על חלציו וכו' ובסי' צ"ז כתב הטור שלא יניחן על סנטרו ועיין בב"י שכתב גירסאת ופירושים ונראה שרבינו תופס חומרות כל הגירסות ופירושם ומשו"ה כתב תרוייהו, פרישה אות ט' וכ"כ הב"ח לקמן סי' צ"ז וכ"כ חדושי הגהות שם אות א' בשם מהרל"ח רק שהב"י שם כתב דהטור חולק ואינו מפרש כמו הרמב"ם יעו"ש, ועיין לקמן בהגהה לסי' צ"ז סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

טז) שם סעי' ד' טוב לכוין רגליו וכו' עד אחר האל הקדוש, א"ר אות ז' חס"ל אות ה' כף החיים סי' ט"ו אות ה"ן וכל דיני קדושה עיין לקמן בסי' קכ"ה ובדברינו לשם בס"ד:

טוב) שם טוב לכוין רגליו וכו' עיין נו"ש אות ד' שכתב דדין זה כפול כתבו מרן ז"ל לקמן סי' קכ"ה סעי' ב' ולא ידעתי למה ואין מי שהרגיש בזה עכ"ל, ונ"ל דלא יש קושיא כלל כי כן דרך מרן ז"ל לחזור ולכפול הדינים במקומות הנצרכים, דבסי' כ"ד סעי' ד' כתב יש נוהגים להסתכל בציצית וכו' ובסי' כ"ת סעי' א' כתב ובשיאמר וקשרתם לאות וכו' ושהגיע לה' ק"ש בסי' ס"א סעי' כ"ה חזר וכתבם, וכן בסי' ס"ה סעי' א' כתב אפי' שהה וכו' וחזר וכפלו בסי' ע"ח וכן בסי' ץ' סעי' י"ג כתב מותר לרוק בבהכ"נ וכו' וחזר וכפלו בסי' קנ"א סעי' ז' וכן בסוף סי' צ"ב כתב טוב ליתן צדקה וכו' וכשהגיע ליו"ד ה' צדקה סי' רמ"ט סעי' י"ד חזר וכתבה וכן בסי' קי"א סעי' ב' כתב החזון חוזר ואומר אדני שפתי וכו' וחזר וכתבו בסי' קכ"ג ס"ו, וכן בכאן כשכתב כוון הרגלים בתפלה כתב ג"כ על שעת הקדושה וכשהגיע לדיני קדושה חזר וכתבה. וכאלה רבות וא"צ ראיות וגם במשניות ובגמרות יש הלכות כפולות וא"צ עדיות:

עיניו למטה. ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג המלאכים מלעיגים עליהם (ס"ח סי"ח):

ידיו על לבו. והכל כמנהג המקומות שעומדים לפני אדוניהם (ב"י בשם מהרי"א) ובסי"מ מא"כח ח"ב סל"ג כתב שהאר"י ז"ל הי' אומר שיכניעו זרועותיהם על לבם ימנית על שמאלית ולקיים בעצמם כל אחוריהם ביתה שיהא הפרק האמצעי משתי זרועות נגד פני המתפלל והרמ"ק ז"ל היה אומר לכוף האגודל בתוך פסת יד עכ"ל:

(א) יכוין רגליו וכו' – ובדיעבד אפילו אם לא כיון רגליו כלל יצא:

(ב) להדמות למלאכים – שכיון שמדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבו' הגוף מלבו ולדמות כאלו הוא מלאך ואפילו אם הוא יושב בעגלה מ"מ יכוין רגליו [פמ"ג] עוד כתבו שאל יסמוך אז לאחריו ולא יהא מוטה לצדדיו ואל יפשוט רגליו ואל ירכיבם זה על זה מפני שכל זה הוא דרך גאוה אלא יושב וראשו כפוף [עט"ז]:

(ג) ילך לפניו – ואין צריך לחזור לאחוריו כדי לילך לפניו כ"כ הא"ר אבל מנהג העולם לילך לאחוריו. כתב בד"מ מהרי"ל היה נוהג לעמוד בשחרית לתפילת י"ח מתי שהתחיל הש"ץ תהלות לאל עליון ובמנחה כשירד הש"ץ לפני התיבה ובערבית כשהתחיל הש"ץ קדיש וגם יסיר אז כיחו וניעו וכל דבר המבלבל מחשבתו [אחרונים]:

(ד) שיהיו עיניו וכו' – עיין לעיל סימן צ' סק"ח במשנה ברורה והב"ח כתב דקודם שיתחיל להתפלל יסתכל בחלונות כלפי שמים כדי שיהא לבו נכנע:

(ה) למטה לארץ – ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג המלאכים מלעיגים עליהם [ס"ח סי"ח] וכתב הפמ"ג שאין לעשות תנועה משונה וביחיד רשות ולא בצבור ובפרט להרים קול וכדומה. כתבו האחרונים שכל מי שאינו עוצם עיניו בשעת תפילת י"ח אינו זוכה לראות פני שכינה בצאת נפשו אך אם מתפלל בסידור ועיניו פקוחות כדי לראות בו לית לן בה. ועיין לעיל בסימן צ"א סק"ו במ"ב:

(ו) לבו – במקום שנוהגין לעמוד כן לפני המלך כשמדברים עמו ושואלים מאתו צרכיהם והכל כמנהג המקום. ובס' עשרה מאמרות כתב בשם האר"י שיניחו זרועותם על לבם ימנית על שמאלית עי"ש ובשם הרמ"ק שיכוף האגודל בתוך פיסת היד:

(ז) באימה – ויש להתנועע בשעת תפלה משום כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך [פר"ח בשם כמה פוסקים וכן הסכים במגן גבורים]:

(ח) גם בשעה וכו' – שהרי אומרים כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכו':

למטה עבה"ט. ומ"ש בשכנה"ג אני שמעתי כו' כתב מח"ב שהוא בזוהר ואתחנן מאן דפקח עינוי בצלות' או דלא מאיך עינוי כו' ואם מתפלל בסידור ועיניו פקוחות לראות בספר לית לן בה כן כתבו בשם ספר תוצאות חיים ומט"מ ז"ל וכן משמע לשון הזוהר ועיין לקמן סי' צ"ו ולקמן סי' צ"ח. כתב מח"ב שיש מי שכתכ כשמזכירים ה' בתוך התפילה נושאים עיניהם למעלה ומור וקציעה כ' דלא צריך:

להדמות למלאכים. בטור הביא הירושלמי דיש פלוגתא דחד ס"ל ככהנים והוקשה לב"י למה מביאו ונ"ל דיליף משם לפרש דברי התרגום שמפרש ישרה לשון כוונין מהו הכון אם זה אצל זה או זה אצל עקב זה ע"כ מביא הירושלמי דמ"ד כמלאכים הוא זה אצל זה וזה פי' ישרה של מלאכים א"כ גם כוונת התרגום כן שהרי בא לפרש מלת רגל ישרה ועמ"ש בסי' צ"ח עוד בס"ד:

שיהיו עיניו למטה. והא דפירש"י בפ' א"ע הביאו הטור סימן צ' שצריך שיהיו חלונות בבה"כ שיהא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע קשה דהא צריך כאן שיהיו עיניו למטה תירץ בשם אבוהב דאין הכוונה שיסתכל כלפי שמים כ"ז התפלה אלא שעל דרך העברה אם יסתכל כלפי שמים יכנע לבו:

הימנית על השמאלית רמז להכנעת היצה"ר שהוא נרמז בצד שמאל (ב"י) ומ"ש בגמרא דרב אשי בעידן צערא בעלמא הוה פכר ידיה אינו ענין לכאן בהנחת ימין על שמאל ומסבר' דנפשיה כ"כ הרמב"ם דא"כ הי' לו לכאן לחלק בין צערא בעלמא לשלמא בעלמא אלא פכר ידיה הוא ענין אחר מענין צער ב"מ כאדם ששובר אצבעותיו אבל הנחה שזכר כאן הוא דרך הכנעה בעלמא ע"כ יעשה כן תמיד ובב"י לא נחית לזה ע"כ כ' מה שכ' בזה דהיינו שצריך לפכר ידיו אפילו בעת שלום וראייתו מדלא אמר בעת שלום שלא הי' פכר ידו אלא לביש ומכס' ואין זה הוכחה כלל דכל שלא היה שום שינוי לא הוצרך להזכיר שלא הי' משנה ולא זכר אלא מה שהיה משנה כגון בעת זעם פכר ידיו ובעת שלום שינה מלבושיו לכבוד וחלילה לפכר ידיו בעת שלום כי הוא מוריד דין על עצמו בזה ח"ו כידוע: