שולחן ערוך, אורח חיים פ״ה: באיזה מקומות אסור לקרות ק"ש ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

באיזה מקומות אסור לקרות ק"ש ובו ב סעיפים:
לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע ואפילו אם היה קורא ובא צריך להפסיק כשיגיע למבוי המטונף וכשיוצא משם אפי' שהה כדי לגמו' את כולה אינו צריך לחזו' אלא למקום שפסק הגה וי"א שחוזר לראש וכן עיקר [וע"ל סי' ס"ה]:

אפי' להרהר בד"ת אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים: הגה ואפי' הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר"ן פ' כירה ונ"י בשם א"ח): דברים של חול מותר לאמרם שם בלשון הקודש וכן הכנויים כגון רחום נאמן וכיוצא בו מותר לאמרם שם אבל השמות שאינם נמחקין אסור להזכירם שם ואם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור מפריש ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש: הגה ובמקום שמותר להרהר בד"ת מותר לפסוק דין ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר (ר"ן פ"ק דשבת ופרק כל הצלמים):

אפי' להרהר בד"ת אסור היינו לכתחלה אכן אם תלמודו שגורה בפיו והרהר לאונסו לית לן בה (זבחים פ' טבול יום):

וכן הכנוים כגון רחום או נאמן מותר לאומרם שם. הגה ע"ז ויש אוסרים בשם רחום (ראב"ד) משום שלא מצינו שם רחום כי אם על השם ית' ויש להחמיר בשם רחום מיהו בל' אשכנז או בל' לע"ז לכ"ע שרי כמו גבי שלום (מורי בב"ח) אבל שאר דברי' של לשון הקודש אסור לאומרם בלשון חול (פרק כירה):

אסור. לכן יחשוב שם חשבונות שלא יבא לידי הרהור. ס"ח מ"א. ובשבת יחשוב בבנינים וציורים של"ה. וע"ל סי' ס"ב ס"ק ג' בדין להרהר בברכה על מטתו:

בלה"ק. ומדת חסידות להחמיר. ס"ח מ"א:

נאמן. הראב"ד אוסר ברחום. וכ' הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח. מיהו בלשון לע"ז לכ"ע שרי. ודוקא שלום או רחום וחנון הוא דמותר להזכירן בלשון לע"ז. אבל שאר שמות שאינן נמחקין אסור להזכירן אפילו בלשון לע"ז. וכן שאר דברים של לשה"ק אסור לאומרן בלשון חול עטרת זקנים ע"ת. וע"ל סי' פ"ד ס"ק ב' מש"ש בשם הפר"ח:

נמחקים. ל"ד דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם כמ"ש סי' פ"ד:

האסור. וה"ה אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת דהוי לאפרושי מאיסורא. ס"ח מ"א (כתב ב"י מי שתלמודו שגור בפיו בבית הכסא או מרחץ והרהר לאונסו מותר. ופירש הפרישה כיון דאונס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע בזבחים דף ק"ב ע"ב):

קודש. כההיא דאמר ליה רבי מאיר אין סכין בשבת והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך ואף על פי כן א"ל בלשון הוראה. כ"מ. כתב הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אף על גב דממילא הוי הוראה דהא א"ל טול בכלי שני ותן אף על גב דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו. מ"א:

ברכות כ"ד

לדעת הרי"ף ורמב"ם בפ"ג מהל' ק"ש

שבת

הרמב"ם שם

שם בגמ'

שם י'

שם

ס"א לא ילך כו' ואפי' כו'. כר"ח ות"כ דכמה אמוראי שם כותיה לא פסק מאי כו':

אפי' כו'. כמ"ש סוף ר"ה:

וי"א כו'. כנ"ל:

ס"ב אפי' להרהר כו'. ברכות שם ובכמה מקומות:

ובמקום כו'. ברכות שם ת"ח אסור כו'

ואפי' כו'. מדפריך בשבת מ' ב' והיכי עביד הכי כו' ומשני אפרושי כו' והוא דברי הר"ן ובירושלמי פ"ג דשבת ר"י בר אידי בשם ריב"ל שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ כו' כהדא רשב"א עאל מסחי עם ר"מ שאל ליה מהו להדיח א"ל אסור כו' ולא כן שמואל שאיל לרב מהו לענות אמן במקום מטונף א"ל אסור ואסור דאמרית לך אסור אשכח תנאי תני שואלין הלכות המרחץ בבהמ"ר והלכות בהכ"ס בבהכ"ס והיה לכאורה הלכה כריב"ל אלא בגמ' דידן לא מ' כן כמש"ל ובנוסחא דידן בירושלמי אשכח תנאי תני אין שואלין והוא ט"ס:

ובעניני קודש כו'. רמב"ם ועמ"א בשם כ"מ וכ' הרשב"א דמאי פריך וכי ס"ד דלישבקיה לעביד איסורא אלא דלא הל"ל בלשון הוראה אלא כמאן דלא צריך להכי וז"ש תדע כו' דר"ל דאף שאמר שם בלשין הוראה ממש:

ובמקום כו'. ע' תוס' דמס' ע"ג מ"ד ב' ד"ה תנא כו' ואור"י כו' וכ"כ הר"ן אלא שכ' דלאו משום איבה אלא ששם מותר בהרהור וכל שאינו אומר טעמו של דבר הוי כהרהור וכתב עוד פירוש אחר כפירוש רשב"ם:

ואם נזדמן וכו' מדבר איסור – עיין במ"ב ס"ק י"ד מש"כ ויש מחמירין הוא מח"א ונ"א עי"ש ומקרוב נדפס חידושי הר"ן על שבת איתא שם בהדיא דלא כוותיה וראיותיו שם בנ"א יש לדחות ואכ"מ להאריך וכ"כ הגר"ז כהמ"א:

במג"א ס"ק ב' ונ"ל דה"ה במקום גילולי' ועיין לעיל סי' נ"ה במג"א ס"ק ט"ו. ונראה לי דמשום הכי הנהיגו אבותינו את בניהם מבלי לספר בלה"ק ונשכח מאתנו לגמרי בעוה"ר משום שגלו לבבל שהיתה מלאה גילולים:

(שם) בא"ד דנפיש זוהמיה. עיין תשובתי מדין מקו' שהוחמה ויש בה הבלא וזוהמא חת"ס או"ח סי' ח"י [שם נשאל ע"ד מי שיש בחדרו חפירה מקוה מים חמין לטהרת נשים שבביתך ומכוסה בכיסוי נסרים אם מותר ללמוד באותו חדר שאין שם שום אמבטי ושום דבר לצורך הטבילה כ"א חסירה במקוה ומתחממת לעת הצורך פעם או פעמיים בחודש ובתשובתו מסיק וז"ל בנידון שלפנינו שהחדר שהחפירה בתוכו הוא נקי וטהור ולפעמים פעם או פעמיים בחודש חופפת אשה בתוכה במים חמין וניהו שהחפירה נפישא זוהמא מ"מ החדר שהוא רשות לעצמו נקי וטהור ולית ביה הבל ולא זוהמא וא"כ בשעה שאין שם נשים מתכבסים והחפירה מכוסה בנסרים לא ידעתי שום סברא לאסור שם ללמוד, ומהיות טוב יעמוד מחיצה המטלטלת לחוץ בין הלומד ובין המקרה המכוסה בנסרים, ועובדא ידענא שהחסיד המפורסם מוה' זלמן חסיד ז"ל בפפד"מ היה לו מקוה חמין בתוך חצירו שבגן שלו והיה מכוסה והוא למד שם בימי הקיץ ולא רפרף אדם מאום].

סעיף א' לא ילך אדם במבואות וכו'. נ"ב הנה בדיעבד אם עבר וקרא נראה דצריך לחזור ולקרות כמ"ש לעיל בש"ע סימן ע"ו (סעיף ה') ובחבורי ספר החיים ואח"כ מצאתיו בפרי מגדים הטעם דהוי מה"ב. והנה כעת ראיתי די"ל בזה מ"ש בש"ס פ"ג דברכות (דף כ"ד ע"ב) לא פסק מאי אמר ר' מייאשא בר בריה דריב"ל עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים וכו' ר"א אמר הוי מושכי עון בחבלי שוא ר' אדא וכו' אמר מהכא כי דבר ה' בזה. והנה להבין במה פליגי ומה נ"מ בזה לדינא נראה לומר דהנה במה"ב יש פלוגתא דיש ס"ל דמה"ב כשר לגמרי ויש ס"ל דמה"ב פסול. אך היינו בשל תורה אבל במצוה דרבנן כשר מה"ב וכבר כתבנו בכמה דוכתין דלפי"ז ה"ה בעבירה דרבנן נמי כשר מה"ב ויש ס"ל דאף במצוה דרבנן פסול מה"ב. ונראה דבזה פליגי הני מ"ד דהנה מ"ד דיליף מקרא דאני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו ס"ל דמה"ב כשר וא"כ ניהו דהוי עבירה ומבואר במס' סוטה דעבירה מכבה מצוה וא"כ אינו מקבל שכר עבור המצוה מכל מקום להיפוך נמי אינו נענש כיון דהמצוה מכבה עבירה ויצא זה בזה ולכך אמר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם שאין מקבלין שכר עליהם אבל מכל מקום גם עונש אינו מקבל. ואידך ס"ל דמה"ב פסול וכיון דליכא מצוה ונשאר רק עבירה ומקבל עליו עונש והנה ידוע דשכר עברה עברה ועברה גוררת עברה וכך דרכו של יצה"ר כל פעם מכביד יותר כדאיתא במדרש ולכך ממצוה הבאה בעבירה בא אח"כ לידי עברה לבדה והנה העברות אין נמשלין לחבלים כי הם כקורי עכביש ולא נעשה מהם חבל רק המצות הם חזקים ונמשלו לחבלים ולכך אם עושה מצוה בלי צירוף עבירה הוי חבלי אמת ואם עושה מצוה ובאמת הוי כאן בעברה ופסול הוי חבלי שוא. ולכך אמר הוי מושכי עון בחבלי שוא כמצוה הבאה בעברה דנראה כמצוה ואינה מצוה בזה מושכין אח"כ עון ממש וא"כ מוכח מזה דמה"ב פסול דאל"כ עכ"פ עונש אינו מגיע להם להיות נמשך מזה עברה ממש ובע"כ דמה"ב פסול ואפילו בדיעבד אינו יוצא בו וזה ס"ל דאף אם אסור לקרות במטונפת רק מדרבנן נמי פסול מכח מה"ב וס"ל אף בדרבנן חיישינן למצוה הבאה בעברה וה"ה במצוה דרבנן אבל אידך ס"ל דמה"ב בדרבנן כשר וא"כ אם היה אסור לקרות במטונפת אם הוי רק דרבנן היה יוצא בו רק דעבר על כי דבר ה' בזה וזה הוי מפורש בתורה ובעברה דאורייתא פסלינן מה"ב לכך אינו יוצא בזה אבל אם הוי עברה דרבנן היה יוצא וה"ה נמי במצוה דרבנן כשר מה"ב והוי ג' חילוקי דיעות בזה ואתי שפיר ודו"ק היטב:

(שם) סעיף ב' אפילו להרהר בד"ת וכו'. נ"ב נסתפקתי אם מותר להרהר בו ית' או לא. ולכאורה יש ללמוד ק"ו דאסור להרהר במציאותו ויכלתו. אך לפמ"ש המקובלים דתפילין דר"ת מותר לשוח בהם שיחת חולין מכח דקדושים ביותר ואין דבר טמא נתפס בהם י"ל מכ"ש בזה כן. ולכאורה נראה לי ראיה לזה מן הש"ס פ"ק דיומא (דף ז' ע"ב) שהביא שם פלוגתא דר"י ור"ש גבי ציץ ואמר שם דטעמיה דר"ש דכתיב והיה על מצחו תמיד דמהו תמיד אילימא תמיד ממש מי לא בעי מינם פורתא מי לא בעי עייל לבה"כ אלא לתמיד מרצה הוא דאתי ור"י ההוא תמיד הוי שלא יסיח דעתו ממנו וכו' וקשה דהו"ל להקשות לר"ש מה יעשה בהך קרא שויתי ד' לנגדי תמיד קשה נמי כן מהו תמיד מי לא בעי מינם פורתא מי לא בעי עייל לבה"כ בשלמא לר"י אתי שפיר דהכוונה שלא יסיח דעתו ממנו אבל לר"ש קשה מה יפרש בזה מהו תמיד ובע"כ מוכח דבמציאותו יתברך מותר להיות מהרהר בו גם בבה"כ גם לא שייך בו מי לא בעי מינם פורתא די"ל דכל החלומות הוי מהרהורי דיומא ואם מחשב בו ית' תמיד גם בלילה הן כן רעיוניו ושייך ביה תמיד ואתי שפיר כנלפענ"ד ודו"ק היטב:

לא בא לסתור דברי הש"ס דודאי מותר להרהר רק בא לו' שאף שמותר להרהר מ"מ לא שייך שומע כעונה:

[א] צריך להפסיק וכו'. ואם פסק עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים (טור). קשה דבילקוט פירש הפסוק לאזהרה שידברו בתורה, והנה רש"י פירש בברכות דף כ"ד ובדבר הזה בשביל דיבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים, עד כאן. ונראה פירושו דאמרינן קודם זה בש"ס לא פסק מאי כי דבר ה' בזה וסבירא ליה לרש"י דילפינן דבר מתוך דבר וקל להבין. והפרישה פירש דברי הטור דלמד מרישא דקרא דכתיב ויאמר אליהם שימו לבבכם וגו' אשר תצום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו וגו', דקשה כמה כפלי לשונות אלא הכי קאמר לשמור ולעשות לקיים דברי תורה ולעסוק בה, דהיינו בכלל לעשות וגם לשמור ולהיזהר שלא לעסוק בה במקום הטינופת כי כל מקום שנאמר השמר ופן אינו אלא לא תעשה וקאמר כי לא דבר ריק הוא שלא תאמר שיהיה גנאי לך שתהיה שעה אחת ריק בלא תורה לכן אמר ריקות זה לא חשיב ריקות כלל, ואחר כך פרט תרי מיני שכר כי הוא חייכם הוא על עסיקתן בתורה ועשיית המצוה, ובדבר הזה הוא על דבר הריק הנזכר דהיינו השמירה מלעסוק בה:

[ב] אפילו להרהר בדברי תורה וכו'. כתב כסף משנה פרק ג' מהלכות קריאת שמע, זה לשונו בפרק כירה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, ומדנקט סתם בית הכסא ובית המרחץ משמע שאף על פי שאין בבית הכסא צואה ולא במרחץ אדם, ואפילו חדש אסור להרהר בו דומיא דקריאת שמע ותפילה עד כאן לשונו. אבל בנחלת צבי כתב דבבית הכסא חדש מותר להרהר, דאם לא כן מה מיבעיא לרבינא בפרק קמא דשבת יש זימון או אין זימון תפשוט מהא דר"י דאפילו להרהר אסור ומכל שכן לקרות, אלא ודאי מותר להרהר, עד כאן. לא ירדתי לסוף דעתו דהוא גופיה קא מיבעיא לרבינא וכיון דקיימא לן יש זימון לאיסורא גם הרהור אסור. אך יש לדקדק דודאי אין כוונת כסף משנה על מרחץ חדש דהא אפילו לקרות מותר כדאיתא בסימן פ"ד, אלא על כרחך על הבית כסא חדש קאי, ואם כן מנא ליה ללמוד מר"י מדנקט סתם בית הכסא דאפילו בחדש אסור דהא נמי במרחץ נקט סתם, ואדרבה נאמר דדומיא דמרחץ דודאי מיירי בישן מיירי נמי בית הכסא. (וע"כ) [ועוד קשה] איך כתב דומיא דקריאת שמע ותפילה הא מרחץ אמצעי יוכיח דאסור בקריאת שמע ותפילה ומותר בהרהור. ויש ליישב בדוחק אם שאל לו אדם דבר הלכה אסור לומר לו כי אין משיבין במרחץ ובבית אמצעי שרי (ר"ן בעבודה זרה), ובפרק כירה כתב דמותר לומר לו אפילו בלא אפרושי מאיסורא עביד לי הכי אף על גב דממילא הוי הוראה. כתב בית יוסף היה תלמודו שגור בפיו בבית הכסא או מרחץ והרהר לאנסו מותר, עד כאן, ופירש הדרישה כיון דאנוס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע בזבחים דף ק"ב ע"ב. כתב בספר חסידים דאם בא לו בבית הכסא הרהור עבירה מותר להרהר בדברי תורה כדי לאפרושי מאיסורא. כתב בשל"ה דף פ"א שיחשוב אדם בבית הכסא בהוצאותיו והוצאות הבית או ירגיל לעצמו בחשבונות, ובשבת יחשוב בבנינים נאים וציורים. כתב מגן אברהם בשם ספר חסידים סימן תתקנ"ד דמדת חסידים להחמיר שלא לדבר של חול בלשון הקודש, עד כאן, ועיינתי שם ולא מצאתי:

[ג] הכנויים וכו'. ועולת תמיד כתב דהב"ח מחמיר גם בכנויין כראב"ד, עד כאן. ובראב"ד וב"ח לא נזכר אלא שם רחום עיין שם, גם שם נאמן מפורש בש"ס שבת דף י' דמותר, גם אפילו בשם רחום כתב הב"ח דלכולי עלמא מותר בלשון חול. כתב לחם חמודות דף כ"ט זה לשונו, ואפילו שלום שהוא שם שאינו נמחק נתבאר לעיל דאסור, עד כאן לשונו. וצריך לומר שיש טעות סופר בדבריו וכך צריך לומר שהוא שם הנמחק, וכן ביו"ד סימן רע"ו חישב שבעה שמות שאינן נמחקין ולא חישב שלום בהדייהו, וכן כתב להדיא הרא"ש בתשובות כלל ג' סימן י"ד, והא דכתב רמ"א ויש נזהרין שלא לגמור כתיבת שלום באיגרת נראה דהיינו לכתחילה שלא יבוא לידי בזיון, אבל ודאי נמחק, ועוד הא כתב הש"ך שם שרוב עולם אין נזהרין בזה:

[ד] ובענייני קודש וכו'. כלומר שיאמר הדין כמו שעשה ר' מאיר שאמר לתלמידיו אין סכין שהיה אפשר לומר אל תסוך או איני רוצה שתסוך אלא משמע דשרי בכל ענין:

[ה] שמותר להרהר וכו'. בר"ן פרק קמא דשבת כתב דין זה על מרחץ אמצעי שמותר להרהר כדלעיל סימן פ"ז, והלבוש שכתב כגון מקום שאין בו חשש טינוף אלא שאינו נקי או שידיו לא היו נקיות ולא מטונפות שאזיל לטעמיה לעיל סוף סימן ס"ב ושם בארתי:

[ו] מותר לפסוק וכו'. בגליון שם כתב הר"מ טוקטי"ן מיהו בתשובת משמע דוקא שיש בדבר מפני דרכי שלום:

א) [סעיף א'] לא ילך אדם במבואות המטונפות וכו' ואפילו אם היה קורא ובא צריך להפסיק וכו' ואה לא פסק עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם. ואם פסק עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. טור. והוא מגמרא ברכות דף כ"ד ע"ב. וכ"ב הלבוש. ועיין א"ר אות א':

ב) שם וכשיצא משם וכו' ונראה פשוט דאפי' יצא ממבוי המטונף אין לו לקרות מיד. וצריך להרחיק כשיעור. מהרי"ע ז"ל בס' לחם יהודה דף י"ב ריש ע"א. י"א מ"ב בהגה"ט אות א' יפ"ל אות ב':

ג) שם אפי' שהה כדי לגמור את כולה א"צ לחזור אלא למקום שפסק. הגהה וי"א שחוזר לראש וכן עיקר. עיין מש"ל סי' ס"ה אות ג' שאנן ק"ל כדברי מרן ז"ל דאפילו אם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס א"צ לחזור אלא למקום שפסק אמנם ודאי דלכתחלה צריך ליזהר שלא יגרום לבא לידי הפסק אח"כ וכמש"ל שם אות ב' יעו"ש:

ד) [סעיף ב'] אפי' להרהר בד"ת אסור וכו' ולכן יחשוב שם חשבונותיו כדי שלא יבא לידי הרהור ד"ת. ס"ח סי' תקמ"ו והביאו מ"א סק"א. וכ"כ השל"ה דף פ"א שיחשוב אדם בבה"כ בהוצאותיו והוצאת הבית או ירגיל לעצמו בחשבונות ובשבת יחשוב בבנינים נאים וציורים עכ"ד והביאו א"ר אות ב' וכ"כ ר"ז אות א' וכ"כ אנו לעיל סי' ג' אות ו' בשם ר"ח יעו"ש.

ה) שם אפילו להרהר בד"ת אסור וכו' כתב ב"י בשם הר' מנוח בירושלמי אמרינן דמותר להרהר בד"ת בבה"כ ולא פליג אגמרא דידן דכי אמרינן אסור להרהר ה"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ"ל וכתב עליו הב"י וז"ל ומבואר היא בגמרא דידן דגרסינן בפ' טביל יום (זבחים ק"ב ע"ב) אמר רבא האי דינא מרבי אלעזר בר"ש גמירנא דאמר בבה"כ והיכי עביד הכי והאמר רבה בב"ח אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה"כ לאונסו שאני ופירש"י לאונסו שהיתה שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו עכ"ל. וכתב הדרישה אות א' דמשמע מגמרא זו דכיון ששמועה היא כ"כ שגורה בדעתו ותקוע בפיו עד שא"א שיסיח דעתו ממנה אז מותר אפילו לבטא בשפתיו כיון ששמועתו אונסתו יעו"ש. והביאו א"ר שם. אמנם הברכ"י אות א' כתב על דברי הדרישה והא"ר הנז' וז"ל ותמהתי על שני גדולי הדור איך ס"ד ביטוי שפתים וממה נפשך אי לביה אנסיה אשר לא ידע הנה זה עומד בבה"כ או לאו ואגב טירדיה בעא בשפתיו אנוס הוא ומאי דעבד עבד וה' יסלח לו ובכגון זה מה הלשון אומרת מפום רבנן יכול הוא לבטא בשפתיו ואי הכיר ונפשו יודעת שהיא בבה"כ ודאי אסור לדבר ומ"ש בזבחים מר"א בר"ש גמירנא דאמר בבה"כ פי' גמירנא בבית המדרש מה שהרהר ר"א בבה"כ. וכזה ראיתי שפירשו הרב ברכת הזבח והרב צאן קדשים שם ופשוט עכ"ל ועיין מש"ל סי' ע"ו או' ל"ד. ומ"ש עי"ש הדרישה וצ"ע דבש"ע כתיב ג"כ סתם הרהור לאונסו מותר כבר כתב עליו המאמ"ר אות ב' דלא נמצא מזה בש"ע יעו"ש ונלע"ד הטעם דהא דלא העלו דין זה בש"ע לא מרן ולא מור"ם ז"ל משום דס"ל דאם שגורה שמועה בפיו ונאנס והרהר ה' יכפר לו וא"צ לאומרו מאחר שהיה לאונסו ואם אינה שגורה ודאי שצריך לדחוק ההרהור ולפיכך לא הוצרכו לאומרו. ועיין יפ"ל אות ד':

ו) מותר ליכנס לבה"כ ולבית המרחץ מתוך הלכה שאינה פסוקה. מור"ם בהגהה ביו"ד סס"י רמ"ו וש"ך שם. והרדב"ז סי' שמ"ב. ברכ"י בזה הסי' או' ב' וביו"ד שם או' ז"ך. שע"ת אות א':

ז) שם אפילו להרהר בד"ת אסור בבה"כ. וכן אסור להרהר בד"ת תוך ד"א מאחורי הבה"כ וצדדין ומלפניו כמלא עיניו. מהרי"ע בס' לחם יהודא פ"ג דק"ש דין ד' ברכ"י אות ג' שע"ת שם. ועיין בדברינו לסי' פ"ג אות ד':

ח) אסור לעיין בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש כיון דאין דרך להגיע לידיעתם על נכון כ"א ע"פ הכתובים ודאי יבא להרהר במקרא. הרב שאלת יעב"ץ סי' יו"ד ונראה דמכ"ש ממ"ש הרב הנז' הוא שאסור לסדר שם בהרהור כתב מליצה בלשון תלמוד דודאי יבא להרהר קצת בסוגיות התלמוד אשר מתוכן הוא מסדר מעשה הכתב והוא פשוט. ברכ"י אות ד' ואות ה'. חס"ל אות ה' שע"ת שם:

ט) שם אפילו להרהר בד"ת אסור בבה"כ וכו'. אבל כנגד ערוה מותר להרהר בד"ת כמש"ל סי' ע"ה אות כ"ח יעו"ש. ועוד עיין מש"ל בסי' ס"ב אות יו"ד בדין מי שצמא בלילה במטתו אם מותר להרהר הברכה בלבו יעו"ש:

י) שם הגהה. ואפי' הלכות המרחץ אסור וכו'. וכ"כ הלבוש. סו"ב במק"ח אות ב'. ר"ז אות א', ונראה דכן הוא דעת מרן ז"ל כדמשמע בב"י מדלא פליג על דברי האו"ח וגם לא כתב שיש מאן דפליג עליה אלא דלא חש לכותבו בש"ע מפני שהוא משמע ממ"ש אח"כ דאם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור מפריש דמשמע דוקא להפריש מדבר האסור מותר אכל בענין אחר בכל גוונא אסור ואפילו הלכות מרחץ:

יא) דברים של חול מותר לאומרם בלה"ק. ומדת חסידות הוא להחמיר. ס"ח סימן תתקצ"ד. מ"א סק"ב. א"ר אות ב'. סו"ב אות ג'. ר"ז אות ב'.

יב) שם וכן הכנויים כגון רחום נאמן וכו'. דוקא שכוונתו לדבר של חול. כ"כ בס' גור אריה בהגהותיו יעוש"ב. ועמ"ש מהר"א הלוי בשו"ת זקן אהרן סי' ע"ב. ברכ"י אות ז'. ועיין פרמ"ג א"א אות ג. וכ"כ שת"ז או' ד':

יג) שם כגון רחום נאמן וכו'. הראב"ד בפ"ג דק"ש דין ה' כתב וז"ל לא מצאנו שם רחום כ"א על הבורא ואסור לאומרו בבה"כ עכ"ל. אבל הכ"מ כתב שם בשם הר' יונה דאשכחן רחום אצל צדיק דכתיב זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק יעו"ש. מיהו הב"ח בסי' פ"ד כתב דיש להחמיד כדברי הראב"ד רק בלשון לע"ז כתב דנראה דלד"ה שרי יעו"ש. וכ"כ העט"ז בזה הסי' אות ב'. וכ"כ הפר"ח אות ב' ועי"ש. א"ר אות ג':

יד) שם אבל השמות שאינם נמחקין וכי'. כתב המ"א סק"ג דלאו דוקא דהאיכא שלום דאסור להזכיר שם כמ"ש בס' פ"ד עכ"ל וזהו לפי סברתו בסי' פ"ד סק"ב שפסק כהב"ח א"נ י"ל דמ"ש דהאיכא שלום וכו' ר"ל שאילת שלום וחוזר על דברי הש"ע בסי' פ"ד יעו"ש. ועיין בדברינו לשם אות ז' מ"ש שם בס"ד:

טו) שם אסור להזכירם שם. אפי' בלשון לע"ז דדברים של קודש אסור לאומרם אפילו בלשון חול כדאיתא בפ' כירה וברמב"ם פ"ג דק"ש דין ד' ב"ח שם. עט"ז שם בסי' פ"ד או' ג'. עו"ת או' ו' ר"ז או' ג וכתב כגון גא"ט בל"א או בוג"א בלשון פולין ורוסיא. קיצור ש"ע סי' ה' אות יו"ד. חס"ל אות ב' וכתב ולכן יש ליזהר מלומר דיי"ו שהוא אזכרת השם בלשון ספרדי או לומר אל"ה רזולשון שהוא הזכרת השם בלשון ישמעאל וכל כיוצא בזה והמרבה דברים מביא חטא עכ"ד.

טז) שם ואם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור מפריש וכו'. וה"ה אם נכנס בלבו שם אהבת אשה מותר להרהר בד"ת דהוי לאפרושי מאיסורא. ס"ח סי' כ"ח. כנס"ג בהגב"י. עו"ת אות ג'. מ"או סק"ד. א"ר אוח ב'. סי"ב אות ב'. ה"ב אות ג'. ר"ז אות ד'. וכן אם נכנס הרהור רע בלבו שרי לחשוב בדברי תורה דהוא לאפרושי מאיסורא. פרמ"ג א"א אות א'. חס"ל אות ה':

טוב) שם להפריש מדבר האסור וכו'. ולכן בע"פ אחר חצות כשרואה שמגלחין במרחץ מותר לומר אין מגלחין דלשון זה אינו לשון הוראה אע"ג דממילא נשמע דאסור אבל אסור לומר בלשון הוראה לומר אסור לגלח דזה הוא תורה, ח"א כלל ג' אות ל"ה. ועיין באות שאח"ז.

חי) שם ואפי' בלה"ק ובעניני קודש. כההוא דא"ל ר"מ (שבת מ' ע"ב) אין סכין והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך ואעפ"כ א"ל בלשון היראה. כ"מ פ"ג דק"ש דין ה' מ"א סק"ה. א"ר אות ד'. ה"ב אות ד'. ר"ז שם. וכתב הר"ן אפי' בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אע"ג דממילה הוי הוראה דהא א"ל (שבת שם מעובדא דרבי) או טול בכלי שני ותן אע"ג דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו. מ"א שם, סי"ב אות ד'. ה"ב שם. ר"ז שם:

יט) שם הגהה. ובמקום שמיתר להרהר וכו'. הר"ן כתב זה על בית אמצעי של מרחץ כמש"ל סי' פ"ד אות ה' יעו"ש, ועיין לבוש ומ"ש עליו הא"ר אות ה' ועיין לעיל סי' ס"ב סעי' ד' בהגהה ובדברינו לשם אות י"א. וכתב הרו"ח דאסור לת"ח לישב במקומות המטונפות דא"א בלא הרהור תורה והה"נ שלא להיות בידים מטונפות ואף לשאר אדם מישראל אסור דמסתמא ישראל קדושים ומהרהרים בד"ת יעו"ש:

מ"א סק"ב לשמוע הברכות. דזה חמיר מהרהור וחשיב כמדבר דהא צריך שיהיה כעונה:

סק"ה. בכלי שני הוא בפ' כירה הובא בט"ז לקמן סי' שי"ח סקי"ט:

אפי' להרהר וכו'. ולכן יחשוב שם חשבונותיו שלא יבא לידי הרהור [ס"ח]:

בלה"ק. ומדת חסידות הוא להחמיר [ס"ח סי' תתקנ"ד]: איתא בשבת דף ק"ן שמותר להרהר בד"ת נגד ערוה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דבור אסור הרהור מותר ועיין ברא"ש תר"י במשנה בעל קרי וכו' וצ"ל דהא דאסור להרהר במרחץ היינו משום דנפיש זוהמיה וכמ"ש סי' מ"ה מיהו בי"ד סי' א' ס"י משמע כשהוא ערום וחבירו מברך אסור לכוון לשמוע הברכות לצאת בברכתו דליכא למימר ביה שומע כעונה דהא אסור לענות ע"ש בט"ז וש"ך:

שאינם נמחקי'. לאו דוקא דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם כמ"ש סי' פ"ד:

להפריש מדבר איסור. וה"ה אם נכנס בלבו אשה מותר להרהר שם בד"ת דהוי לאפרושי מאיסורא (ס"ח):

ובענייני קודש. כתב הכ"מ כההוא דא"ל ר"מ אין סכין בשבת והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך ואעפ"כ א"ל בלשון הוראה עכ"ל: כתב הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אף על גב דממיל' הוה הוראה דהא א"ל טול בכלי שני ותן אף על גב דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו:

(א) ויניח ידו וכו' – כלומר שקורא כ"כ בלחש עד שאינו ניכר כלל שמרחש בשפתיו ג"כ אסור:

(ב) כשיגיע – ר"ל בתוך ד"א ואם הוא לפניו אסור כמלא עיניו:

(ג) וכן עיקר – עיין בסימן ס"ה במשנה ברורה שביארנו שם כל פרטי הדין:

(ד) אפילו להרהר – ואפילו בזמן שאין שם אדם:

(ה) בד"ת – וכן אסור לעיין בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש שאין דרך להגיע לידיעה רק ע"פ הכתובים ויבוא להרהר במקרא ופשוט דמותר אדם להתבונן בבה"כ בגודל שפלותו ושבסופו יחזור כולו להיות עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה:

(ו) אסור – ויחשוב שם חשבונות ביתו והוצאותיו כדי שלא יבא לידי הרהור ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים:

(ז) בבה"כ – ואפילו בתוך הד"א של הבה"כ ממקום שכלה הריח ג"כ אסור להרהר ועיין לעיל בסימן ע"ט במ"ב סק"ג. כתב בספר תוספות ירושלים בשם הירושלמי דבבורסקי אסור להתפלל וכן להזכיר כל דבר שבקדושה והוא שהותחל העיבוד שיש ריח רע אבל אם עדיין לא התחיל מותר ופשוט דבזמן שאסור הוא אפילו להאומן עצמו שמורגל בהריח רע ואינו מרגיש כל שבני אדם מצטערים מזה הר"ר וכדלעיל בסימן ע"ט ס"א:

(ח) ובבית המרחץ – כי נפיש זוהמא בתוכו ומאוס והו"ל הצואה ובה"כ וטעם איסור ההרהור בכל אלו המקומות משום דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא [שבת קנ"א] כתב ב"י מי שתלמודו שגור בפיו והרהר בבה"כ ובבית המרחץ לאונסו מותר יש אומרים דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע מזבחים ק"ב ע"ב אבל בספר ברכי יוסף מסיק דהדבור אסור בכל גווני והראיה מהגמרא יש לדחות כמש"כ שם הרב ברכת הזבח וצאן קדשים עי"ש ומה שכתב דאם הרהר לאונסו מותר היינו ר"ל דאם הרהר לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו ברם לכתחילה חובת גברא לדחות ההרהור וכ"ש דהדבור אסור וכ"כ בספר ישועות יעקב דהדבור אסור:

(ט) בלשון הקדש – ומדת חסידות הוא להחמיר:

(י) נאמן – הראב"ד אוסר ברחום וכתב הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח מיהו בלע"ז לכו"ע שרי הואיל וזה אינו מיוחד דוקא להקב"ה משא"כ שאר ד"ת וכ"ש השמות שאינם נמחקין אסור לאמור שם אפילו בלשון לע"ז כגון גא"ט בלשון אשכנז או בוגא בלשון פולין ורוסיא וכה"ג שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למוחקו מ"מ יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת השלום שמותר ג"כ למוחקו ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו אע"פ שאינו מיוחד לו אסור להזכירו כשמתכוין על ענין השלום וכמש"כ סי' פ"ד וכ"ש בזה שלכמה דברים דינם כשמות שבלשה"ק כגון לענין שבועה ולענין הזכרת ש"ש לבטלה ולענין קללת חבירו בשם:

(יא) מותר לאמרם – דגם בני אדם מכונים בהם לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק ודוקא באומר כך אבל באומר הרחום ירחם עליך י"ל דאסור כמו שאלת שלום [פמ"ג]:

(יב) שאינם נמחקים – ל"ד דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם וכנ"ל בסי' פ"ד:

(יג) להפריש מדבר איסור – וה"ה אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת מפני שזהו כמו להפרישו מאיסור שהתורה מצלת מהרהורים רעים:

(יד) ובענייני קודש – דהיינו לומר לו אפילו בלשון הוראה שאסור לעשות כן וא"צ לדקדק ולומר אל תעשה כך בלי לשון הוראה ויש מחמירין וסוברין דאסור לומר בלשון הנראה דזה הוא תורה כגון אם רואה בע"פ שמגלחין אחר חצות יאמר אין מגלחין דלשון זה אינו לשון הוראה אע"ג דממילא נשמע דאסור אבל לא יאמר אסור לגלח ונ"ל דאם אין דבריו נשמעין בקיצור יוכל להעריך לפניהם גודל האיסור בכל חלקיו כדי להפרישן. כתב המ"א בשם הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אפילו אם ממילא הוי הוראה שבזה מורה לו שהוא מותר לעשות כן כיון שאינו אומרם בלשון הוראה:

(טו) ובמקום שמותר – כגון בבית אמצעי של מרחץ וכנ"ל או כגון שהוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים דאם ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש אפילו ההרהור אסור [פמ"ג]:

(טז) לפסוק דין – דהוי כמו הרהור שמחשב הטעם בלבו ועיין לעיל סימן מ"ז ס"ד במ"ב ובה"ל:

אסור עבה"ט ועיין במגילה דף כ"ח מימי לא הרהרתי כו' ובחידושי הרשב"א שם והיינו כדאמר בברכות דף כ"ד דלר"י כשהוא מהלך שרי מדינ' ועיין בא"ר ובשאלת יעב"ץ סי' י' ועיין לקמן ס"ק ה' ועיין בי"ד ס"ס רמ"ו שמותר ליכנס לבה"כ מתוך דבר הלכה שאינה פסוקה ועיין ברדב"ז סימן שמ"ב והביאו בבר"י וכתב בשם לחם יהוד' פ"ג דק"ש אסור להרהר תוך ד' אמות מאחורי בית הכסא וצדדיו ומלפניו כמלא עיניו ע"ש וכתב בשאלת יעב"ץ שאסור לעיין בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש שאין דרך להגיע לידיעה רק עפ"י הכתובים ויבא להרהר במקר' ע"ש סי' י' ובברכי יוסף למד מזה שאסור לסדר שם כתב מליצה בלשון תלמוד דודאי יבא להרהר קצת בסוגית התלמוד עיין שם:

אפילו להרהר כו'. עמ"ש בסימן ס"ב בדין להרהר בברכה על מטתו: