שולחן ערוך, אורח חיים ס״ז: דין ספק אם קרא קריאת שמע. ובו סעיף א: – עם 21 מפרשים

דין ספק אם קרא קריאת שמע. ובו סעיף א:
ספק אם קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה אבל אם יודע שקראה אלא שמסופק אם בירך לפניה ולאחריה אינו חוזר ומברך:

ספק אם קרא ק"ש חוזר כו'. וה"ה אם ספק לו אם קרא פ' ציצית אף שברי לו שקרא ב' פרשיות צריך לחזור ולומר פרשת ציצית וברכת אמת ויציב וכן הסכימו כל הפוסקים אע"ג דיש חולקין הכי נקטי':

ולאחריה. ואע"ג דפסוק ראשון לבד הוא מדאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ"ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר י"ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה. אם לא מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון כ"מ וע"ל סי' ס"ג ס"ק ו' ומשמע בל"ח סי' מ' דאם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות. מיהו בסי' ס"ד סעיף ג' ד' משמע שצריך לחזור ונ"ל דמעיקרא כן תיקנו שיחזור. ואם מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך להחזיר לכ"ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאורייתא ומשמע בתוס' דברכות דף (כ"ה) [כ"א] ע"א ד"ה ספק וכו' דאומר אמת ויציב שנית ע"ש. ובדף כ' ע"ב תוס' ד"ה בעל קרי וכו' דמשמע דמוטב שיאמר ק"ש שנית דאית בה תרתי קבלת מצוה ויציאת מצרים ע"ש. ולפי' הר"ש משמע שיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. אבל אם ברור לו שאמר פרשת ציצית רק שהוא מסופק אם אמר אמת ויציב לא יחזיר דכיון שאמר פרשת ציצית אז אמת ויציב מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית. ואיתא בש"ס דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. וכ' המ"א ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא ע"ש ועי' ט"ז ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. ומ"ש הט"ז כמו בהפרשת דמאי ע"ש. הוא נגד המשנה במסכת דמאי פרק א' משנה ד' ומפרישין אותו ערום וכו' ע"ש. ואולי שט"ס הוא בדברי ט"ז. (ואם מסופק שקרא ק"ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר אפי' כשיודע שהרהר אמת אינו חוזר כ"כ בתשובת בית יעקב סי' קל"ח):

ברכות וכר"א הרי"ף ורמב"ם בפ"ב מה' ק"ש

שם:

ס"א ומברך כו'. רמב"ם דקשה לו קושיות תוס' שם ד"ה ספק ועוד למה לא יקרא מחמת ספק אלא דפי' עם הברכות ומשום לא תשא וכיון דקי"ל כר"א כמ"ש הרי"ף וכמש"ש אלא ק"ש ובהמ"ז כו' אבל מ"מ צ"ע דהא הרמב"ם פסק בכ"מ דעל ספק לא יברך וכ"פ בש"ע בכמה מקומות ועמ"ש בסי' תרפ"ח ומ"ש הרב"י וכ"ד הר' יונה שגגה היא דהרמב"ם חולק על הר"י וכן הרא"ש בר"פ כיסוי הדם וכן טעה בזה בט"ז וכבר פסק בש"ע סי' י"ז ובי"ד סי' כ"ח וסי' רס"ה כדברי הרא"ש והרמב"ם וע' רשב"א סי' ש"ך והביאו כ"מ וכ"ש לפי מש"ל דברכות אינן על הק"ש והייתי יכול לו' דמיירי שיודע שלא בירך וקמ"ל דברכות אינן על ק"ש וכמש"ל סי' ס' ס"ב אלא דלשון אבל אם כו' קשה:

אבל כו'. כמ"ש ק"ש דרבנן וה"ה לדידן בכל ברכות שהן דרבנן כמ"ש הרא"ש שם וכמש"ל ססי' ר"ט וה"ה בברכות ק"ש כמ"ש במתני' שם ואינו כו' וע' רש"י שם וכמ"ש בגמ' שם:

ספק וכו' ומברך לפניה ולאחריה – עיין מ"ב במש"כ דכך תיקנו לכתחילה. והוא לשון הכ"מ בשם הרשב"א ונראה פשוט דהיינו דוקא במקום שמסתפק לו גם בהברכות אבל אם ידע שבירך הברכות והספק לו על ק"ש גופא אם כיון בפסוק ראשון וכה"ג אף דצריך לחזור ולקרותה מ"מ כבר יצא ידי חובת הברכות דאינן שייכין לק"ש ואפי' אם נודע לו בודאי שלא כיון לבו בפסוק ראשון אין צריך רק לחזור ולקרות כל פרשת שמע כדי שלא יקראנה למפרע וכדלעיל בסימן ס"ד עי"ש. אח"כ מצאתי זה בשולחן שלמה. עוד כתבתי במ"ב דאם יודע שקרא פסוק ראשון וספק לו על השאר וכו' מעיקרא תקנו כן שיחזור ויקראנה נ"ל דבזה יותר טוב שיקראנה בלי הברכות כי בלא"ה פקפקו הגר"א והפמ"ג על עיקר הדין דהשו"ע מאי שנא בזה מבשאר מצוה שמחוייב לעשות אותה מספק דאין מברך עליה והגם שכבר יישבה הכ"מ בשם הרשב"א וכמו שהעתקנו במ"ב מ"מ הבו דלא לוסיף עלה דאפשר דלא תקנו הברכות רק אם בעת שנולד הספק היה לו ספיקא דאורייתא על המצוה גופא. עוד כתבתי במ"ב בשם הש"א לענין אם מסתפק לו אם אמר פרשה ציצית ואמת ויציב שלא לומר רק פרשה ציצית אף דבמגן גבורים יישב קושיתו על המגן אברהם וגם הב"ח והט"ז ס"ל דחוזר ואומר שניהם מ"מ צדדתי להכריע כמותו משום דעיקר הדין אפי' היכא דמסתפק לו על כל הק"ש אם צריך לברך ג"כ אינו מבורר כ"כ וכנ"ל בשם הגר"א והפמ"ג:

במג"א בסוף הסימן ונ"ל דכ"ש. נ"ב ואני חוכך בזה מפני שלא נזכר בה יום צאתינו מארץ מצרים כי אם קריעת ים סוף והתורה הקפידה למען תזכור את יום צאתך ומארץ מצרים אלא שחכמינו ז"ל הוסיפו גם קריעת ים סוף ומש"ה עדיף אמת ויציב מפרשת ציצית אבל שירת הים לחוד לא מהני. ועוד נ"ל דאם לא נתכוין לצאת ידי חובתו בקריאת שירת הים הרי לא יצא ידי חובתו דקיי"ל מצות צריכות כוונה:

[א] ומברך וכו'. כתב הדרישה ואם תאמר הא לעיל סימן י"ז דטומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק ואין מברכין, ויש לומר דהתם הספק אם הוא כלל בר חיובא או לא. אבל כאן בר חיובא אלא שאין יודע אם עשה, עד כאן, וכן תירץ כנסת הגדולה. אבל בתשובת הרשב"א סימן ש"כ והביאו כסף משנה פרק ב' מהלכות קריאת שמע כתב דמעיקרא כך היתה תקנה דכשהוא קורא צריך לקרות בברכותיה ואף שאינו מדאורייתא אלא פסוק ראשון, עד כאן. ואפילו יודע שקרא פסוק ראשון וספק אם קרא השאר צריך לחזור וכן משמע בסימן ס"ד סעיף ג' וכן כתב מגן אברהם, ועיין סימן תקפ"ה ס"ק ה':

[ב] אינו חוזר וכו'. דברכות דרבנן וספיקא דרבנן לקולא ואם יודע שקרא פרשיות של קריאת שמע אלא שמסופק אי קרא נמי פרשת ציצית ואמת ויציב כתבו הב"ח ולחם חמודות דף כ' דחוזר וקורא פרשת ציצית וברכת אמת ויציב דבפרשת ציצית נכלל יציאת מצרים והוא מדאורייתא, והאריכו לדקדק שכן כוונת ארחות חיים בשם הרשב"א עיין שם, ואני מצאתי כן להדיא בחידושי רשב"א דף י"ז. ועולת תמיד כתב יש להסתפק כיון דבפרשת ציצית יצא ידי חיוב הזכרת יציאת מצרים יקרא פרשת ציצית ולא יברך אמת ויציב, עד כאן. ואשתמיטתיה דברי לחם חמודות שכתב זה לשונו שהרי בקריאת שמע עצמו אם נסתפק בה אמרנו שיאמר גם כן הברכות, וכן גבי יציאת מצרים למה לא יאמר הברכה שניתקן עליה, עד כאן. גם דברי רשב"א הנזכר לעיל אישתמיטתיה וכן כתב כנסת הגדולה, ופשוט בש"ס דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. כתב מגן אברהם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא וכל שכן שירת הים, עד כאן. ואם מסופק שקרא קריאת שמע וידוע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר ואפילו כשידוע שהרהר אמת ויציב אינו חוזר כן כתב בתשובת בית יעקב סימן קל"ה:

א) [סעיף א'] ספק אם קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך וכו' משום דק"ל ק"ש דאורייתא וכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו. ב"י בשם הר' יונה לבוש. ב"ח. פרישה. ט"ז סק"א. ואע"ג דאמרינן לעיל סי' י"ז סעי' ב' טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק ויתעטפו בלא ברכה והתם ציצית דאורייתא כתב בדרישה דלא דמי כלל דהתם הספק אם הוא כלל בר חיובא או לא להכי לא יברך מספק דשמא אשה הוא אבל כאן עכ"פ הוא בר חיובא לומר ק"ש מן התורה להכי כיון שאינו יודע בבירור שקרא חוזר וקורא ומברך עכ"ד. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י יעו"ש. מיהו עדיין יש להקשות דהא לא דמי לברכת המצות דהתם מברכין על עשיית המצוה אבל הכא אין מברכין לקרוא את שמע כמש"ל סי' ס"ו אות כ"ז וא"כ למה מברכין על הספק כיון שאינו מברך לקרוא את שמע. אמנם בתשו' הרשב"א סי' ש"ך כתב ט"א וז"ל שעדיין קשה על דברי רבינו (ר"ל הרמב"ם) שהוא ז"ל כתב מפורש שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אעפ"י שעיקר עשיית המצוה דאורייתא או שהוא מסופק אם הוא חייב בה כמילת מי שנולד מהול או בשמיני דסוכה שהוא ספק שביעי לא מברכינן כלל וכן השיב לחכמי לוני"ל ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סבור דמעיקרא כך היתה התקנה דכל שהוא חייב לקרות לכתחלה עם ברכותיה אלא אם יגרום לו סבה כענין קריאת מקדש שאינו מברך אלא ברכה אחת. א"נ משום עסק תורה כדרבי שהיה מעביר ידיו על עיניו ומקבל מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון הא במקום אחר כשהוא קורא צריך הוא לקרות לכתחלה בברכותיה וכמ"ש דמאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. ואולי למדה עוד הרב ממה שאמר רבי אלעזר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא ואעפ"י שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא. וטעמא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא בעיקר תקנתו ומדומה אני שטעם זה שמעתי מפי מורי הרב החסיד ז"ל בחוזר וקורא כל פרשיותיה ולא סגי לן בחוזר וקורא פסוק א' ואולי מהסכמה זו כתב הרב כן אפי' בברכות עכ"ל. והביאו כ"מ פ"ב דק"ש דין י"ג. כנה"ג בהגב"י. עו"ת או' ב' מ"א סק"א. א"ר אות א'. מיהו הפר"ח הסכים לתירוץ הכנה"ג יעו"ש. ועיין י"א ומאמ"ר אות ב' והנ"מ בין הטעמים עיין פרמ"ג בא"א או' א':

א) ואם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר כתב שם המ"א דמשמע בל"ח סי' מ' דא"צ לחזור ולקרות מיהו בסי' ס"ד סעי' ג' משמע שצריך לחזור יעו"ש ונ"ל דמעיקרא כך תיקנו שיחזור עכ"ד. והביאו א"ר שם. ור"ז אות ב'. וכתב ר"ז שם דה"ה אם יודע שקרא פרשה א'. ומסופק בשניה דצריך לחזור ולקרותה יעו"ש. ועיין מאמ"ר אות ב' שכתב דאף הל"ח לא קאמר שא"צ לחזור אלא בברכו' אבל בלא ברכו' יחזור יעו"ש:

א) ואם ברי לו שקרא ב' פרשיות הראשונות וספק לו בפ' ציצית ואמת ויציב אם אמרן או לו אמרן כתב הב"ח דצריך לחזור ולומר פ' ציצית וברכת אמת ויציב אבל ברי לו שאמר כל הג' פרשיות וספק לו בברכות שלפניה ובברכת אמת ויציב א"צ לחזור ולברך יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"א. מ"א שם. א"ר אות ב' וכתב דלא כהעו"ת שכתב דיקרא פ' ציצית ולא יברך אמת ויציב יעו"ש. ר"ז אות א' אמנם הרב שאגת אריה סי' י"א כתב כדברי העו"ת דיקרא פ' ציצית לחוד ולא יברך אמת ויציב יעו"ש. ואע"ג דהער"ה אות ב' חלק על הש"א מ"מ מידי ספק לא נפיק וע"כ לענין דינא נראה דיאמר פ' ציצית וגם אמת ויציב אלא שלא יחתום בסוף ברכת אמת ויציב בהזכרת השם אלא יאמר ברוך גאל ישראל משום סב"ל. וה"ה אם נסתפק לו בלילה אם אמר פ' ציצית ואמת ואמונה דיאמר פ' ציצית ואמת ואמונה רק שלא יחתום בהזכרת השם כנז'. ועיין ר"ז וש"א שם:

א) ואם מסופק שקרא ק"ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו התוספות דאינו חוזר ואפי' כשידוע שהרהר אמת ויציב אינו חוזר. תשו' בית יעקב סי' קל"ה. א"ר אות ב'. אמנם המאמ"ר אות א' האריך בזה והביא תשובת ב"י הנז' וחלק עליו וכתב דדוקא אם יודע שאמר אמת ויציב א"צ לחזור אבל אם יודע שהרהר אמת ויציב חייב לקרות ק"ש עם ברכותיה. ואפי' אם יודע שאמר אמת ויציב ומסופק בק"ש כתב דשוב ונכון לחזור ולקרות הק"ש בלא ברכות יעוש"ב. ועיין פרמ"ג א"א אות א':

א) ולענין חיוב ק"ש מדאורייתא יש דעות חלוקות בזה. דאיכא דאמר דפסוק א' בלבד הוי דאורייתא. וכן נראה דעת מרן ז"ל בב"י ססי' ס"ג. ואיכא דאמרי כל פרשה ראשונה הוי דאורייתא. ואיכא דאמרי כל שני פרשיות ראשונות הוי דאורייתא משום ק"ש ופ' ציצית משום זכירת יציאת מצרים. כאשר האריך בזה הפר"ח בזה הסי' ודעתו נטה דכל שני פרשיות ראשונות הוי דאורייתא והביא ראיות לזה כיעו"ש. מיהו הרב ש"א סי' ב' חלק עליו וכת' דלא הוי דאורייתא. אלא פ' ראשונה בלבד כיעו"ש. ועיין כנה"ג בהגה"ט בזה הסי' שכתב י"א דכל הני פרשיות של ק"ש דאירייתא יעו"ש. ועוד עיין מ"א סי' ס"ג סק"ח והנ"מ בזה אע"ג דתיקנו רבנן דצריך לקרות כל הג' פרשיות אפי' אם תמצא לומר אין כולם דאורייתא כמ"ש בראש פ' היה קורא מ"מ נ"מ למי שהוא דחוק ואנוס וחושש שמא יעבור זמן ק"ש לכתחילה שכתבנו לעיל סי' ס"ז אות ב"ן דיקרא ק"ש בלא ברכות ואח"כ כשיפנה יקרא אותה עם ברכותיה ויתפלל יעו"ש דאם יש לו פנאי יקרא כל הג' פרשיות כדי לצאת אליבא דכ"ע ק"ש ש"ת בזמנה ואם הוא דחוק יקרא ב' פרשיות ואם הוא דחוק ביותר יקרא רק פ' ראשונה כפי יכולתו, ועוד עיין מש"ל סוף סימן מ"ו:

ב) שם חוזר וקורא ומברך וכו' ובזה אין חילוק בין ק"ש של שחרית וברכותיה לשל ערבית ותרוייהו חד דינא אית להו שאגת אריה סי' י"א, שע"ת אות א' וכ"מ מסתמיות דברי הפוסקים:

ג) שם אינו חוזר ומברך וטעמא משום דהוי ספקא דרבנן ולקולא, מכאן פסק בשאלתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן א"צ לחזור ולאומרן. והר' מנוח כתב עוד טעם אחר משום דהוי ספק לא תשא ולחומרא, ב"י, וכתב הפר"ח משמע דס"ל דהא דאמרינן בפ' אין עומדין שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא דהוי מדאורייתא וליתא דהריב"ש ובעל תה"ד ז"ל כתבו בשם הגאונים דכל ברכה שא"צ הויא מדרבנן וכן הרי"ף ז"ל בכל בעיא דלא אפשיטא במידי דברכות קאמר ונקטינן לה לקולא וכו' אלא ודאי אסמכתא בעלמא היא יעו"ש. ובלבוש משמע דאיסור לא תשא הוא מדאורייתא יעו"ש ועיין סי' רט"ו סעי' ד' ושם יתבאר עוד בס"ד:

ט"ז סק"א ר"א אלא בק"ש. דשמואל ס"ל ק"ש מדרבנן אמת ויציב מדאורייתא ור"א פליג דק"ש מדאורייתא אבל באמת ויציב לא פליג:

מ"א סק"א ביטול תורה היינו ק"ש של ר"י הנשיא:

שם ועי' בברכות כוונתו כשמסופק בפ' ציצית וגם אמת ויציב הנה מצד הסברא אינו אומר רק א' מהם דאז נעשה השני דרבנן וע"ז בא להוכיח דיאמר פ' ציצית משום דהתוס' בד"ה בעל קרי כתבו דאפילו למ"ד ק"ש דרבנן מודה דכל שלא הזכיר יציאת מצרים הוי דאורייתא לכן התירו לב"ק להרהר ק"ש והברכות לא התירו להרהר דכיון דכבר הרהר ק"ש נעשה א"ו דרבנן ואין להקשות נתקן דלימא א"ו ולא לימא ק"ש דהא עדיף דלימא ק"ש דאית ביה נמי מלכות שמים עכ"ל ובגמ' דף י"ד קאמר דמשמע יש בו מלכות שמים ופרשת והיה ופרשת ויאמר עול מצות ע"ש ממילא כי היכא דלענין ב"ק מוטב שיקרא ק"ש משום מלכות שמים ה"נ בנ"ד מוטב שיקרא פ' ויאמר דאית בית תרתי קבלת מצות ויציאת מצרים:

שם בד"ה ספק. אהא דס"ל לשמואל ספק קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב חוזר משום א"ו דאורייתא הקשו התו' הא ע"כ ספק אמר א"ו היינו שמסופק גם מקריאת שמע דאם ידע שקרא קריאת שמע אין א"ו מדאורייתא א"כ יאמר ק"ש דאית ביה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים ותירצו דעדיף שיאמר א"ו דאז אפשר שתיקן הכל דאם בתפלה קרא קריאת שמע ולא א"ו הרי אמר עכשיו א"ו אבל אם יקרא עכשיו ק"ש שמא כבר קרא ק"ש א"כ אינו מתקן עכשיו כלום ע"ש באורך. וה"ר שמעי' תי' דמיירי שידע שקרא ק"ש רק מסופק בא"ו ופ' ציצית וכולא מלתא די"מ קרי ליה אמת ויציב ולהכי כי מצריכין ליה לחזור אומר שניהם דכולא חדא מלתא היא ובזה מובן כל דברי מג"א. וכ"כ הר"ב בשם הל"ח דיאמר שניהם דאע"ג דמיד שאמר פ' ציצית הוי א"ו מדרבנן מ"מ כך הוא הדין כמו בק"ש עצמה אם נסתפק בה אומרה עם הברכות כן ביציאת מצרים אומר הברכה שנתקן עליה:

ומברך לפניה. אף על גב דפסוק ראשון לבד הוא דאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ"ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר י"ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה אם לא מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון (כ"מ והרשב"א בתשו' סי' ש"ך) עבטי"ד סימן כ"ח, ומשמע בל"ח סימן מ"ד אם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות מיהו בסי' ס"ד ס"ג משמע שצריך לחזור ע"ש, ונ"ל דמעיקרא כך תיקנו שיחזור ואם מסופק לו אם אמר פ' ציצית וגם אמת ויציב צריך לחזור לכ"ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאוריית' (ב"ח וש"ג בשם פוסקים) ועיין בכ"ה שהאריך בזה ועיין בספר תומת ישרים סי' י"ג וע' בברכות דף י"ד ע"ב ודף כ' ע"ב בתו' בד"ה בעל קרי משמע דמוטב שיאמר ק"ש שנית משיאמר אמת ויציב דאית בה תרתי קבלת מצות ויציאת מצרים אבל בדף כ"א בד"ה ספק וכו' משמע דאומר אמת ויציב שנית משום דאי איתא שאמר אמת ויציב א"כ מסתמא גם קרא ק"ש. אבל אם אמר ק"ש עדיין יש ספק אם אמר אמת ויציב ע"ש אבל לפי' הר"ש משמע שיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. ואיתא בגמ' דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים:

(א) ק"ש – ובשאר מצות דאורייתא היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל בסימן י"ז ס"ג לענין טומטום אף דחייב בציצית וביו"ד רס"ה ס"ג לענין מילה באנדרוגינוס וכן כל כי האי גווני דלא יברך על המצוה כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא אך יש פוסקים שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה כגון ההיא שכתבנו ובין היכא שמחוייב אלא שאינו יודע אם עשה המצוה דאז צריך לברך עליה ג"כ ולפ"ז לולב או שופר ביום א' היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכה"ג צריך לעשותה בברכה וכתב הפמ"ג דמכ"מ בשם הרשב"א וכן ממ"א בשם הריב"ש לקמן סימן תקפ"ה אות ג' מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה וגם מהגר"א בסי' זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום א' בין השמשות לכו"ע נוטל ובלי ברכה כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה:

(ב) חוזר וקורא – הטעם דקי"ל ק"ש דאורייתא כלומר דהא דכתיב ודברת בם בשבתך בביתך וגו' קאי אפרשה זו גופא שחייב לדבר בו בשעת שכיבה ועמידה ולפיכך אם נסתפק אם קרא או לאו חייב לחזור ולקרות ככל ספיקא דאורייתא:

(ג) ומברך – לכאורה כ"ז דוקא בשלא עבר זמן ק"ש אבל בעבר זמן של ג' שעות שוב אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה מחמת ספק דתו ה"ל ספיקא דרבנן אבל זה אינו דזמן זכירת יציאת מצרים נמשך אח"כ ג"כ וכמו שכתב המ"א לקמן בסימן ע' א"כ הוא חייב עדיין עכ"פ בברכת אמת ויציב עד שעה ד' וכדלעיל בסימן נ"ח ומכאן והלאה לא תיקנו ע"ז ברכה אבל יאמר מחמת ספק איזה פסוק של יציאת מצרים [ש"א סימן י' ע"ש]. איתא בש"ס דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא ידי המ"ע של הזכירה. וכתב המ"א ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא והחתם סופר פליג ע"ז דבקרא כתיב למען תזכור את יום צאתך וגו' ולא די במה שיזכור שעבר הים והסכים עמו הגאון רע"א בחידושיו ע"ש. ואם יוצא ידי הזכירה בהרהור עיין בבה"ט בשם הבית יעקב ובפמ"ג מסתפק בזה ובשאגת ארי' סימן י"ג האריך להוכיח מש"ס ומסיק דאינו יוצא ידי חובה בהרהור. ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים ועיין בפמ"ג דמסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן ונ"מ לענין ספיקא ע"ש ובשאגת ארי' סי' ח' כתב בהדיא דהוא דאורייתא. וחייב להזכיר בזמן שהוא לילה ודאי ולא קודם וע"כ אם הזכיר בין השמשות כגון שהתפלל קודם צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו דבין השמשות ספיקא הוא וספיקא דאורייתא לחומרא וכן משמע מרמב"ם פרק א' מהלכות ק"ש דהוא דאורייתא וכמו שכתב הפמ"ג בעצמו:

(ד) ולאחריה – אע"ג דהרבה פוסקים סוברין דפרשה ראשונה הוא מדאורייתא והשניה הוא מדרבנן ויש מן הפוסקים שסוברין דרק פסוק ראשון הוא מדאורייתא וכ"ש הברכות דלכו"ע הוא מדרבנן וספק דרבנן אינו חוזר יש לומר כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה ובברכותיה אם לא במקום שהתירו בפירוש כגון ההיא דלקמן סימן ק"ו ס"ב בהג"ה עי"ש. ולכאורה אם יודע שאמר פסוק ראשון או פרשה ראשונה [לכל אחד מן הדעות] וספק לו אם קרא השאר א"צ לחזור ולקרות מיהו בסימן ס"ד סעיף ג' וד' משמע שצריך לחזור וצ"ל דמעיקרא כן תקנו שיחזור. והיכא שהוא מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך לחזור לכו"ע דיציאת מצרים חייבין להזכיר מדאורייתא. אך יש דיעות בזה דיש אומרים דיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב דכולה חדא מילתא היא ויש אומרים דיאמר רק פרשת ציצית ויקיים בזה המצוה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים ואמת ויציב א"צ לומר וכן הסכים השאגת ארי' וכתב עוד דאם נעשה לו ספק זה בערב שאינו יודע אם אמר פרשת ציצית וברכת אמת ואמונה חוזר ואומר אמת ואמונה וא"צ לחזור ולקרות פרשת ציצית מספק ואם ברי לו שקרא כל השלשה פרשיות ואינו מסופק לו אלא באמת ויציב שחרית או אמת ואמונה ערבית תרוייהו חד דינא שא"צ לחזור ולומר מספק דכיון שאמר פרשת ציצית לכו"ע הברכות הוא מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית:

(ה) אבל וכו' – דתו ה"ל דרבנן אפילו ברכת אמת ויציב וספיקא לקולא ואם יודע שאמר אמת ויציב ואינו זוכר אם קרא ק"ש דעת הא"ר דאינו חוזר וגם ראיה מלעיל סימן ס"ד ועיין בפמ"ג:

מג"א ס"ק א' ע' בטור יו"ד סימן כ"ח. ולקמן סימן תקפ"ה במג"א ס"ג:

ולאחריה. עבה"ט ועיין בפר"ח שכתב שגם פ' והיה א"ש מדאורייתא ובשאגת אריה סי' ב' השיג עליו והעלה דפ' והיה א"ש אין לה עיקר מה"ת ואין קריאתה אלא מד"ס אבל פ' שמע כולה הוא מה"ת ולא סגי בפסוק ראשון לבד ע"ש ומ"מ נראה מדבריו דבספק חוזר וקורא גם פ' והיה א"ש אע"פ שהיא מדרבנן דממ"נ אם ברי לו שקרא פ' ראשונה דאוריי' כיון שהתחיל להתעסק בק"ש יש לו לתקן אפי' דרבנן מספיקא. ואם מסופק נמי מפרשה ראשונה צריך לקרות מספק פ' ראשונה כו' ע"ש ובסי' ג' וכתבתי מזה לעיל סי' נ"ח ע"ש. וע"ש סי' י' שהזכרה של י"מ של יום שזמנה כל היום אם לא הזכיר כל היום ונזכר בין השמשות חייב להזכיר כיון דבהש"מ ספק יום הוא ספיקא דאורייתא לחומרא. וזמן יציאת מצרים של לילה זמנה כל הלילה מצאת הכוכבים עד ע"ה ותו לא. אע"ג דזמן ק"ש של ערבית נמשך עד הנץ ואם הזכיר קודם צאת הכוכבים אפי' בין השמשות ספיקא הוא ומדאורייתא וצריך לחזור ולהזכיר מצה"כ ואילך. וע"ש בסי' י"א שהביא שם דברי המג"א בהא דספק אם אמר אמת ויציב מה שהביא מדברי התוס' והשיג עליו באורך והעלה דספק אם אמר ק"ש וברכותיה או לא אומר כיון דמחמת ספק ק"ש צריך לומר חוזר ואומר הברכות ג"כ ואין חילוק בין של שחרית לשל ערבית והיכא שברי לו שאמר שמע והיה א"ש ומסופק בויאמר אמת ויציב אז בשחרית חוזר ואומר פ' ויאמר. ואמת ויציב א"צ לומר מספיקא. ובערבית חוזר ואומר אמת ואמונה וא"צ לחזור ולקרות פ' ציצית מספק ואם ברי לו שקרא כל הג' פרשיות ואינו מסופק אלא באו"י שחרית וא"ו ערבית תרווייהו חד דינא שא"צ לחזור ולומר מספק ע"ש. ומ"ש בבה"ט בשם תשובת בית יעקב דאפי' כשידוע שהרהר בלבו אמת ויציב א"ח מספק עיין בשאגת ארי' סי' י"ג שהאריך להוכיח מהש"ס דאינו יוצא י"ח זכירת מצרים בהרהור וע"ש שהביא דברי הרמב"ן על התורה ע"פ זכור אשר עשה ה' אלקיך למרים שהוא אזהרות לשון הרע כו' וזכירה זו מ"ע כמו זכירת שבת ושל עמלק ומייתי שם מדברי הספרי שהוא בפה דוקא והעולם אין נזהרים בזה. ועיין לעיל סימן סמך ס"ק א':

חוזר ומברך. לפי שכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו כמו בהפרשת דמאי אבל משום ברכות לחוד אין חוזר ומברך לפי שהברכות דרבנן ואע"ג דאמרי' בגמ' דלשמואל הוה אמת ויציב דאוריית' דהיינו כיון שיש בה י"מ דכתיב למען תזכור את יום צאתך וגו' ולא פליג עליו ר"א אלא בק"ש מ"מ מבואר בתוס' ובדברי ר"י דלא הוה אמת ויציב דאורייתא אלא דלא אמר גם פ' ציצית דפ' ציצית שייכ' לאמת ויציב דבתרווייהו נזכר י"מ אבל אם ברור לו שאמר פ' ציצית הוי אמת ויציב מדרבנן לכ"ע מ"ה פסק בטור וש"ע דבשביל אמת ויציב לא יחזור דאינהו מיירי שבוודאי אמר פרשת ציצית אלא דספק אם אמר אמת ויציב ע"כ לא יחזור אבל באמת אם יש ספק גם בפ' ציצית אע"ג דודאי קרא שני פ' של ק"ש ודאי יחזור דאז הוה אמת ויציב דאורייתא זה פשוט למעיין בסוגי':