שולחן ערוך, אורח חיים מ״ט: שיכול לומר ק"ש בעל פה. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

שיכול לומר ק"ש בעל פה. ובו סעיף אחד:
אע"ג דקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון ק"ש וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן מותר:

אע"ג דקי"ל כו' דוקא להוצי' רבים י"ח אסור לומר בע"פ אבל כל אחד בפני עצמו שרי כנ"ל:

הכל. אבל לא שגור בפי הכל אע"ג ששגור בפיו אסור. הע"ת כ' דאפי' להוציא אחרים מותר לאומרו בע"פ אם הוא שגור אבל הב"ח כ' דלהוציא אחרים ד"ה אפילו שגור בפיו אינו רשאי לאומרו ע"פ עיין מ"א. יש ליזהר שלא לומר שום דבר בע"פ כי אם מה שנזכר פה בש"ע. מ"א. ובתשו' חות יאיר סי' קע"ה מתיר לומר תהלים בע"ש ע"ש איתא בתוס' מסכת ב"ק סומא מותר לקרות בע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. לקרות הפרשה בע"פ בשעה שש"ץ קורא אני נזהר אבל איני מוחה באחרים רדב"ז ח"א סי' קל"ה עיין כנה"ג:

גיטין ספר תרומה י"ד תוס' שם והמרדכי שם בגיטין

ס"א אע"ג כו'. גיטין ס"ב תמורה י"ד ב':

כל דבר כו'. אבל העיקר כמ"ש הטור בשם הרא"ש דדוקא להוציא ציבור ידי חובתן וכן כתבו תוס' בתמורה שם וכן כתב הכלבו בשם הרי"ף וגמרא ערוכה היא בסוף תענית ע"ש וכן כ' תוס' ישנים במס' יומא ע' ד"ה ובעשור הטעם שאין אסור אלא להוציא רבים י"ח והביאו ראיה מהא דתענית אר"י וכי היאך יחיד כו' וכן עיקר:

כגון ק"ש וכו' – ולענין אמירת הלל משמע בתוספות ישנים דיומא ג"כ שיש להקל עיי"ש הטעם אבל כ"ז אם רגיל בפיו היטיב שלא יבוא לטעות בו כי בקל יבוא לטעות באמירת לא לנו לקאפטיל קל"ה ולא יצא ידי הלל וגם ברכתו יהיה לבטלה:

ס"א אע"ג דקי"ל דברים שבכתב וכו'. נ"ב הנה בדין דברים שאסור לאומרם בע"פ יש בזה הרבה שיטות דיש מחלקין בין מגרס גריסן או לא ויש מחלקין בין אם היחיד קורא להוציא את הרבים י"ה או לא ע"ש. והנה אני בעניי מצאתי ראיה מפורשת מן הש"ס דאינו אסור רק להוציא רבים י"ח והוא ש"ס מפורש וז"ל במנחה ביחיד קורא אותה ע"פ אמר ר' יוסי וכי יחיד יכול לקרות ד"ת ע"פ בציבור אלא כולן נכנסין וקורין אותה ע"פ כקורא את שמע ע"ש והרי התם הני פרשיות שבבראשית לא הוי מגרס גריסן ואעפ"כ לא פריך ר' יוסי רק וכי יחיד יוכל לקרות ד"ת ע"פ בציבור משמע דוקא בציבור הוא דקשיא ליה אבל בפני עצמו היה מותר לקרות ומוכח להדיא כדיעה זו דדוקא להוציא רבים י"ח אסור אבל בינו לבין עצמו מותר וגם ממה דמשני הש"ס אלא כולן נכנסין וקורין אותה ע"פ כקורא את שמע מוכח להדיא כדעת המרדכי שהביא הד"מ בסי' זה שאם כל הציבור קורין ע"פ אין קפידא דהרי זה הוי עיקר תירוצו וכי יחיד יוכל לקרו' בע"פ בציבור ובע"כ דקושייתו רק משו' לדברי' שבכתב אי אתה רשאי לאומר' בע"פ וע"ז משני דכל הציבור קורין כן בע"פ מוכח להדי' כדעת המדדכי כן ותמו' שלא ראיתי מי שהרגי' בש"ס זה וז"ב לפענ"ד ודוק:

[א] על פה וכו'. שמא לא ירגישו חסרות ויתרות וקרי וכתיב, ומהאי טעמא כתב הר"ן בפרק הקורא את המגילה דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבן משום דהיה אפשר שנסתפק שלא היה מבין הלשון וכשאין נאמרין אלא על פה אי אפשר לעמוד עליהם אלא מפי מלמד שיפרשו לו הפירוש יפה, מיהו לדידן שרי למכתב:

[ב] [לבוש] ושגור וכו'. חסרות ויתרות ונקודתם ובלבוש מייתי יש אומרים דדוקא להוציא אחרים אסור בעל פה אבל כשכל אחד קורא לעצמו מדקדק ביותר ומטעם זה נתפשט המנהג כשמגיע שליח ציבור לפסוקים שבתפילה כגון מי כמוך ה' ימלוך שהוא שותק והקהל אומרים כל אחד בפני עצמו, עד כאן, לכן במטה משה סימן מ"ב לא הביא אלא סברת יש אומרים אלו וכן פסק הב"ח דאינו מהני להוציא אחרים אף ששגורין בפיו וסיים דאפילו לעצמו לא שרי אם אינו שגורין בפיו, ולכן נזהרים המדקדקים שלא לומר על פה כלל אפילו לעצמם. משום דלפעמים אינו שגורה בפיהם בפרט לזקנים דהשכחה גוברת בהם, עד כאן. כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא מורי ז"ל היה תמיד קורא התפילה בתוך הסידור ולא על פה, והיה אומר בטעמים כל דבר שבמקרא וכל דבר שבמשנה היה אומר בניגון, עד כאן. וזה לשון מהרי"ל היה מתפלל על פה מלבד תפילת שמונה עשרה החזיק סידור בידו הימין שהיה מתפלל מתוכו, ושמאלו היתה תחת הסרבול נתן על לבו. עוד כתב שם בשולחן ערוך מורי לא התפלל תפילתו בקול רם אפילו הזמירות וכיוצא בו להורות ההכנעה זולת בשבת אז היה מרים קולו מעט מפני כבוד שבת. ומה שכתב הלבוש כגון מי כמוך וכו' ולא קשה מפסוק לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו ומפסוק השם נפשינו בחיים, ומפסוק כי פדה ה' את יעקב, כי כתבו התוס' שאין מקפידין אלא על מה שכתוב בחומש כן כתב הב"ח. וקשה דמפסקי תוס' פרק יש בקרבנות מבואר דלא קיימי תירוץ זה בתוס' אלא הדרו בהו דאף בפסוקים שאין כתובים בחומש מקפידין, עיין שם. ובפרישה מצאתי שמתרץ דדוקא מפסוק מי כמוך שאומרים לפניו ואמרו כלם, ופסוק ה' ימלוך שאומרים לפניו זה אלי ענו ואמרו, דמשמע שאומר הפסוק כמו שאמרו ישראל מה שאין כן השם נפשינו בחיים שאין ניכר מתוך הלשון שהוא פסוק אלא משתמע לשבח בעלמא, עד כאן. וקצת קשה עליו מפסוק כי פדה דאומרים לפניו ונאמר, גם לעושה אורים גדולים דאומרים לפניו כאמור. ועיין עוד בפסקי תוס' שם וצריך עיון:

א) [סעיף א'] אע"ג דקיי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל וכו' אבל אם אינו שגור בפי כל אע"ג דשגור בפיו אסור לאומרו בעל פה. ד"מ אות ב' בשם א"ז. מ"א סק"א. אמנם הב"ח כתב דלאו דוקא שגור בפי הכל אלא כיון שהוא שגור בפיו מותר לאומרו על פה יעו"ש וכ"מ מדברי האו"ח דף ה' כמ"ש הברכ"י אות ה', וכ"מ מדברי רבי ישעיה הא' בפ"ב דמגילה כמ"ש הער"ה אות א'. וכן דעת המאמ"ר אות ב'. ע"כ יש להקל היכא דלא אפשר כדי שלא יתבטל מלימודו:

ב) שם אע"ג דקיי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ וכו'. הנה אם איסור זה הוא דאורייתא או דרבנן עיין ברכ"י אות ב' ומחב"ר אות א' וער"ה אות א' דיש פלוגתא בזה ודעת הברכ"י נוטה שהיא מדרבנן יעו"ש. ע"כ כתב שם בברכ"י דבדיעבד ושעת הדחק אין לחוש:

ג) שם דברים שבכתב אי אתה רשאי וכו'. פשיטא דבתרגום לא שייך לומר דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. כנה"ג בהגה"ט סי' רפ"ב. ברכ"י אות א' ושיו"ב. מחב"ר אות ד'. ש"ץ דנ"ח ע"ד. שע"ת אות א':

ד) לקרות הפרשה בעל פה בשעה שקורא שליח צבור אני מן הנזהרים אבל איני מונע את אחרים. הרדב"ז ח"א סי' קל"ה. וע"ש דהדין מתחלף כפי הטעמים שנתן שם דלטעם אחד אפילו לא קרא הקורא הפרשה ב' מקרא ואחד תרגום אין למנוע ולפי הטעם השני אינו כן יעו"ש. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א ולב"ש. ועיין להפתה"ד אות א' שהאריך בענין זה אם אחד קורא בספר וחברו קורא אחריו על פה מילה במילה אי עובר זה הקורא ע"פ על זה האיסור דברים שבכתב א"א רשאי לאומרם ע"פ והעלה דלדידן דנהגינן להעלות סומא לס"ת יש להקל יעו"ש. ועיין בסה"ק קול יעקב סי' ל"ב אות קנ"ח וסי' ער"ד אות ז' ודו"ק:

ה) סומא מותר לקרות בעל פה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. תוספות בבא קמא דף ג' ע"ב ד"ה כמתרגם. מ"א שם. סו"ב. ה"ב אות א' שתילי זיתים אות ג':

ו) בתשו' חוות יאיר סי' קע"ה התיר לומר כל ספר תהלים בעל פה. דכיון דאמירת תהלים הוא לעורר רחמי ה' דין תפלה ודבר שבחובה יש לו. וגם אחר דנאמרים בכל יום ושגור בפי הרוב רובו ככולו. אבל פסוקי מעמדות אסור לאומרם על פה אפילו למי ששגורים בפיו יעו"ש. והביאו מתה"ש וש"ץ דנ"ח ע"ד. וכתב שם הש"ץ דלפי דברי החו"י כ"ש שמותר לומר פסוקי דזמרה בע"פ שרגילין בהם תדיר, והב"ד שע"ת אות א, אמנם הח"א כלל ח' אות י"א כתב דנכון שלא לומר תהלים בע"פ יעו"ש, וכ"כ החס"ל אות א', ועיין להרב חק"ל חא"ח סי' י"ג שהעלה דטפי עדיף שילמדו בעל פה אפילו פרק אחד ממשנה ויקראו בו בע"פ אפילו מאה פעמים דעדיף טפי מקריאת תהלים בע"פ יעו"ש, והב"ד דברי מנחם בהגה"ט אות ד' וכ"כ החס"ל שם:

ז) פ' קדש ופ' והיה כי יביאך דנהוגין לאומרם בכל יום בעוד התפילין עליהם מותר לאומרם בעל פה אם הם שגורות בפיו, פתה"ד אות ב', ועיין מש"ל אות א' ובדברינו לעיל סי' כ"ה אות ל':

ח) שם כל דבר שרגיל בפי הכל כגון קריאת שמע וכו' מותר, ולהוציא אחרים אעפ"י שהוא שגור בפיו לא יאמר בעל פה, ב"ח. שכנה"ג, וכן נראה דעת המ"א סק"א וא"ר אות ב', מיהו העו"ת כתב דאפילו להוציא אחרים מותר לאומרו בעל פה אה הוא שגור בפיו. וכ"כ הפר"ח יעו"ש, אמנם הפרמ"ג בא"א אות א' והברכ"י אות ד' שדו נרגא בראיית הפר"ח וכנראה דדעתם לפסוק כהב"ח יעו"ש, וכ"כ בקש"ג סי' ז' או' ט"ז וע"כ יש להחמיר היכא דאפשר:

ט) ואם שגור בפיהם אף להוציא אחרים שרי, פרמ"ג שם לדעת הב"ח, אבל החס"ל אות א' כתב דאפילו דברים השגורים בפי כל ש"ץ המוציא את הרבים י"ח אינו רשאי לאומרם על פה עכ"ל, וכבר אמרנו באות הקודם דהיכא דאפשר יש להחמיר, ולפי מ"ש הרב ז"ל בשער הכוו' דף ג' ע"ב דבכל פעם שאתה מזכיר ומברך ומוציא מפיך שם ההוי"ה בכל מקום תכוין לכלול ביחד הוי"ה אדני וכו' והב"ד לעיל סי' ה' אות ו' יעו"ש יש להחמיר אדם על עצמו וליזהר שלא ללמוד אלא מתוך הספר אפילו דברים השגורים בפי כל כדי שיוכל לכוין שם הוי"ה ויאהדונה"י בעת שמזכיר שם אדני בפיו וכמ"ש למעלה באות הנז' יעו"ש, וז"ל שער הכונות דף ד' ע"א כל הזמירות והקרבנות והק"ש היה מורי ז"ל נוהג לאומרם מתוך סידור התפלות שבידו אבל בתפלת העמידה דלחש היה עוצם עיניו ואומר ע"פ, וגם בחזרת הש"ץ היה עוצם עיניו ושומע ומתכוין לדברי הש"ץ עכ"ל, ובנוסח התפלה דנ"א ע"א בד"ה רבון העולמים וכו' כתב וז"ל גם כשהיה קורא איזה פ' או איזה פסוק מן התורה או מן הנביאים או מן הכתובים היה אומרו כפי ניגון טעמו ממש אם בתורה או בנביאים וכו' עכ"ל, והב"ד לעיל סי' מ"ח יעו"ש ובדף א' ע"ג כתב וז"ל גם מעולם לא התפלל תפלתו בקול רם אפילו סדר התפלה של מיושב כגון הזמירות וכיוצא בהם להראות הכנעה ואימה ויראה לפני השי"ת, ואמנם ביום השבת היה מרים ומגביה קול בנעימה בתפלה דמיושב יותר מעט ממה שהיה עושה בחול ואף זה לא היה עושה אלא מפני כבוד השבת עכ"ל והב"ד א"ר אות ב', ש"ץ דנ"ח ע"ד, קש"ג שם אות טו"ב, שע"ת אות א':

מ"א סק"א נוהגים שאומרים הקהל. כלומר כשמגיעין לפסוקים שיש בסדר תפלה שותק הש"ץ ואומרים הקהל כל א' וא' בפיו ואינם סמוכים בהם על הש"ץ משום דאפילו ששגור בפי הש"ץ ואומר בע"פ מ"מ כיון שבפי הכל אין שגור אינו מוציאם כהב"ש. ומה שהזכיר דוקא פסוקים אלו אף שיש הרבה פסוקים בסדר התפלה עיין אליהו רבה באורך:

שם בשעה שש"ץ קורא כמדומה דר"ל שהוא אומר מלה במלה מה שאומר הקורא דכה"ג אפשר דלא הוו כקורא בע"פ:

בפי הכל. אבל אם לא שגור בפי הכל אף על גב ששגור בפיו אסור דהא דאמרי' בתפילין דנכתבין בע"פ משם דמגרס גריסין נמי ה"פ שכל הסופרים רגילין בהם (ד"מ א"ז) וב"ח פסק כמ"ש הטור דלהוציא אחרים לא יאמר ע"פ וכ"מ בתענית דף כ"ח ע"א ולכן נוהגין שאומרים הקהל פ' מי כמוך וה' ימלוך בעצמם משום דבזמניהם הי' החזן מתפלל ע"פ ולא היה יכול להוציאן בפסוקים ויש דיעות שונות ועבב"י. ולכן נ"ל דיש ליזהר שלא לומר שום דבר בע"פ כי אם מה שנזכר פה בש"ע. איתא בתו' מס' ב"ק סומא מותר לקרות בע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. לקרות הפ' בע"פ בשעה שש"ץ קורא אני נזהר אבל איני מוחה לאחרים [רדב"ז ח"א סי' קל"ה] וע"ש דלטעם א' דוקא שמו"ת אסור לקרות בע"פ [כ"ה]:

(א) דברים שבכתב – סומא מותר לקרות בע"פ משום עת לעשות לד' הפרו תורתך. וה"ה אם הוא בבית האסורים ואין יכול להשיג שם חומש:

(ב) אי אתה – כתב הרדב"ז ח"א סימן קל"ה לקרות הפרשה בע"פ בשעה שש"ץ קורא אני נזהר אבל איני מוחה לאחרים משום דיש פוסקים הרבה שסוברים דהאיסור הוא דוקא אם מוציא בזה לאחרים ידי חובתן וכן כתב בעט"ז וביאור הגר"א:

(ג) לאומרם ע"פ – מי שדורש ברבים בהרבה פסוקים שבתורה וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש מפני כבוד הצבור אפשר שיש להקל. עיין ביומא (דף ע) בתוספות ישנים ד"ה ובעשור בתירוץ ראשון ובתירוץ בתרא ובביאור הגר"א הסכים לדינא לתירוץ בתרא:

(ד) ושגור – אבל אם אינו שגור בפי הכל אע"ג ששגור בפיו אסור:

(ה) כגון ק"ש – וכן פסד"ז:

(ו) ופרשת התמיד – כתב המ"א המעיין בב"י יראה שיש דיעות שונות בטעם היתר אמירת אלו הדברים בע"פ לכן יש ליזהר שלא לומר שום דבר בע"פ כי אם מה שנזכר פה בש"ע ובתשובת חו"י מתיר לומר כל ס' תהלים בע"פ דכיון שהוא לעורר רחמי ד' הו"ל כתפלה ונ"ל שיש לסמוך עליו דבלא"ה דעת העט"ז והגר"א כהפוסקים דדוקא להוציא רבים ידי חובתן אסור:

(ז) מותר – ובמוציא אחרים באמירתו את הכתובים מצדד המ"א להחמיר שלא לומר בע"פ בכל גווני וכן משמע מדברי הגר"א בביאורו:

הכל. עבה"ט וע"ש בחו"י דתהלים שהוא לעורר רחמים הו"ל כתפלה ויש לסמוך על מ"ש תכ"י בברכות אבל פסוקי מעמדות אסור לאומרם בע"פ אפי' אם הם שגורים בפיו ע"ש. ובש"צ כ' דלפי מה שמתיר החו"י לו' תהלים בע"פ כ"ש פסוקי דזמרה שרגילין בהם תדיר ע"ש וגם י"ל דכיון שקבעום חובה ה"ל כתפלה ועיין בבר"י בשם כנה"ג דבתרגום לא שייך זה ואדרבה בימיהם היו מקפידין שלא לקרות תרגום בכתב אי לאו משום עת לעשות ועיין בסוף מגילה פ' הקורא עומד ובתוס' ריש ב"ק וכמה דוכתי ובשו"ת הר"ש בן הרשב"ץ סי' רע"ז ובמח"ב הביא עוד מהתנחומא פ' וירא ועיין בתשו' מהראנ"ח סי' ע"ב ח"ג ומהרח"ו כתב מורי זלה"ה תמיד היה קורא התפלה בתוך הסידור ולא ע"פ וגם היה אומר כל דבר שבמקרא בטעמים של אותו פ' וכן משנה בניגון משנה ואפי' סדר התפלה דמיושב כגון הזמירות וכיוצא לא הרי' קולו והראות הכנעה לפניו ית' זולת ביום השבת היה מרים קולו יותר מעט באימה מפני כבוד שבת: