שולחן ערוך, אורח חיים מ״ו: הלכות ברכת השחר ושאר ברכות ובו ט"ס: – עם 21 מפרשים

הלכות ברכת השחר ושאר ברכות ובו ט"ס:
כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה כששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה כשלובש יברך מלביש ערומים כשיניח ידיו על עיניו יברך פוקח עורים כשישב יברך מתיר אסורים כשזוקף יברך זוקף כפופים כשיניח רגליו בארץ יברך רוקע הארץ על המים כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי כשהולך יברך המכין מצעדי גבר כשחוגר חגורו יברך אוזר ישראל בגבורה: הגה או לובש האבנט המפסיק בין לבו לערוה. (ב"י בשם הראב"ד) כשמשים כובע או מצנפת בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה. כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים. כשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני וכו' ויהי רצון וכו' עד בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל ואין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני עד שיחתום גומל חסדים טובים לעמו ישראל שהכל ברכה אחת היא:

עכשיו מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצו' שאינם יודעים אותם נהגו לסדרם בבה"כ ועונין אמן אחריהם ויוצאים ידי חובתן:

חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות:

צריך לברך בכל יום שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה: הגה ואפי' גר יכול לברך כן [ד"ע] אבל לא יאמר שלא עשני גוי שהרי היה גוי מתחלה [אבודרה"ם] והנשים מברכות שעשני כרצונו:

אם קדם וברך זוקף כפופים קודם שבירך מתיר אסורים לא יברכנה:

יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראים: הגה אך מנהג פשוט בבני אשכנזים לאומרה:

יש נוהגים לברך ברכו' אחרות נוספות על אלו וטעות הוא בידם:

כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול התרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר אומר אות' ברכה בלא הזכרת השם: הגה וי"א דאפי' לא נתחייב בהן מברך אותן דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג ואין לשנות [טור ותוס' הרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו]:

לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אע"פ שהוא אומרה דרך תחנונים וי"א שאין לחוש כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים ונכון לחוש לסברא ראשונה: הגה אבל המנהג כסברא אחרונה שהרי בימי הסליחות מתפללין הסליחות ואח"כ מברכין על התורה עם סדר שאר הברכו' וכן בכל יום כשנכנסין לב"ה אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואח"כ מברכין על התורה ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר ואין לשנות [וכן משמע בתוס' ומרדכי פ"ק דברכות] וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו' בשכמל"ו כי לפעמים שוהין עם ק"ש לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה [טור]:

כשיעור כו' והיינו דוקא סוף שנתו ע"כ אם לא יוכל לעמוד עד אור הבוקר לא יברך אלהי נשמה ולא המעביר שינה עד הבוקר גם ברכ' אשר נתן לשכוי אל יאמר אלא ביום וי"א דאף כשניעור משינ' היום צריך לומר אלהי נשמה ולא נהגו כן. צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה שלא ישמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו (ספר אבודרהם):

כשיניח ידיו על עיניו. פי' ע"י חלוק אם עדיין לא נטל ידיו כי קודם הנטיל' יד לעין תקצץ וכשישב על המטה ומותח את עצמותיו אז מברך מתיר אסורים ויש לזהר שלא לשלב האצבעות של ימין בשל שמאל אמנם טוב להסתכל ולכוון בכל שעה ושעה באצבעו' ולכוון כי עשר אצבעות הם בשני ידים ויכוין כי כל אצבע ואצבע מהם הוא סוד של שם אהי"ה במלוי יוד"ן שהוא בגימטריא אצבע ר"ל אל"ף הי"א יו"ד הי"א בגימטריא קס"ג כמנין אצבע והם סוד אצבעות (בספר הכוונות להאר"י וי"א לברך תחילה מצעדי גבר ואחר כך שעשית לי כל צרכי: (רוקח מש"ד ואגור ס"פ הרוא' וסמ"ג סי' קי"ד וכן העיד מורי ב"ח שהי' כתוב כן בכל הסדורים):

הנותן ליעף כח. מנהג פשוט לאומרו והוא ע"פ מדרש ומהרש"ל ז"ל לא היה אומרה בש"ת ס"י ס"ד. וכשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני כו' ויהי רצון ותשמרני מלבא לא לידי חטא ולא לימא אל תביאני וגם אין לומר וכוף את יצרי להשתעבד לך כי הכל בידי שמי' חוץ מיראת שמים (אא"ז) ובכאן האריך הרב וקצר היריעה מלהכיל והוכיח בכאן בראיות ובתשובות גדולות כלל העולה לכן אל יתהלל חוגר בברכת אוזר ישראל אם לא הסיר החגור' וכן מלביש ערומי' אם לא לבוש וכן עוטר ישראל אי לא פריס סודריה ארישיה וכן נ"ל אם לא ישן כל הלילה לא יברך ברכת אלהי נשמה שנתת בי וברכ' המעביר שינה מעיני והוכחתי בתשובה והארכתי בזה והסכים עמי מורי ורבי יהושע ז"ל מק"ק קראקא. אבל הברכות שהן על סדר עולם והנהגתו כגון הנותן לשכוי בינה ורוקע הארץ והכין מצעדי גבר צריך לברך אף שלא שמע קול התרנגול או לא הלך על הארץ והטעם משום דבלא אלו אין קיום לאדם בעה"ז משא"כ בלא לבוש ובלא אזור אפשר בלעדם לחיות כמו שהיה אדה"ר קודם חטא ואינה אלא מצד הנאת האדם מצד חסד האל על ברואיו או יש לומר דשאני הני דאע"ג דלא שמע קול תרנגול מ"מ יברך להקב"ה על שנתן לו בינ' להבחין בין יום ובין לילה וכן אף על גב דלא נחית לארעא מברך רוקע הארץ שאין הברכה על הנא' הירידות הארץ והרי היא בריאה ועומדת כנ"ל.

נשמה. אם בירך ברוך מחיה מתים במקום אלהי נשמה יצא. פר"ח:

כשלובש. ל"ד שישן ערום אלא כיון שלובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו. פר"ח:

עיניו. פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד':

המכין. ומנהגינו אשר הכין:

י"ח. אפי' לבקי מוציא אם מכוין בברכתו. יד אהרן ופר"ח ע"ת וברכת אברהם ועי' בשכנה"ג:

ברכות. הטעם לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום וביום כיפור קצת פוסקים כתבו ליקח הדס בשמים ומשעה לשעה יריח ויברך. אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת. וקצת פוסקים כתבו דאינו נכון להריח ריח טוב ביום שציותה תורה ענות אדם נפשו ע"כ יותר טוב לסמוך על הפוסקים דעניית אמן דחזרת הש"ץ ועניית אמן אחר העולים בתורה ובהפטרה בכלל להשלים מאה ברכות ואז לא יצטרך ליקח בשמים או הדס להריח בהן עי' מגן אברהם ובהר"ם מטראני ח"א סי' ק"ד:

אשה. בב"ח משמע דלפי מ"ש בסעיף ה' גבי מתיר אסורים וכו' ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש וט"ז כ' דלא דמי להדדי ע"ש:

לברך. פי' שיאמר שעשני גר מ"א ונ"צ וט"ז. ובשכנה"ג כ' שהיותר נכון שיברך שהכניסני תחת כנפי השכינה ע"ש ושל"ה והב"ח ופר"ח פסקו שאין לברך ברכה זו כלל רק השנים עבד ואשה ע"ש. וכ"פ בתשו' מטה יוסף ח"ב סי' ח' והיד אהרן העלה להלכה דגר יוכל לברך שלא עשני גוי דהכוונה שלא עשני שאשאר גוי ע"ש:

יברכנה. שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל. דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב ומהרש"ל וב"ח חולקים וס"ל דאפי' אם בירך זוקף כפופים יברך מתיר אסורים ועי' הלק"ט ח"א סימן (י"ז) [קי"ז] שכתב דעכשיו שנהגו לאומרם על הסדר אין קפידא בדיעבד ע"ש אבל המ"א וט"ז כתבו להקל בספק ברכות ע"ש ועי' בתשו' מטה יוסף ח"ב סימן ח':

לאומרה. בכוונות כ' לאומרה בהזכרת שם ומלכות וכן כ' הב"ח וכן מנהגינו:

אלו. כ' ט"ז גם מגביה שפלים אין לאומרה והאומרו אין גוערין אותו אבל ברכת סומך נופלים גוערים אותו עמ"א ומ"ש הט"ז על הרא"ש מברכת פדיון בכור ומברכת בתולים ע"ש עיין בהלק"ט ח"א סי' רכ"ד ובפרי חדש סי' נ"א:

אותן. ואפי' סומא וחרש פר"ח ע"ש וכ"כ המקובלים אבל המ"א כ' דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי ע"ש:

הסליחות. עיין סימן תקפ"א מש"ש:

ויוצא בזה. אך לא יכוין לצאת אא"כ ירא שהציבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי קריאת שמע עם הציבור ולקרות אותה כדינה בברכותיה ולסמוך גאולה לתפלה. ב"ח. רש"ל כ' לומר גם כן פרשה ראשונה:

ברכות ס'

דפי' רמב"ם

טור וב' בשם הרא"ש שם

מנחות מ"ב

שם

בסידורי ר' עמרם

בסידורי אשכנז

האגור והב"י

שם באגור

רמב"ם בפ"ז מהלכות תפלה

ב"י לדעת רמב"ם

טור והאגור בשם הראב"ד בסימן ב' וסא"ח

אגור בשם מהר"י בסי' צ"ה ושכן מנהג אשכנז

ס"א כשיעור כו'. כ"ז סידור הרא"ש וטור אבל רי"ף ורמב"ם סידור אחר וגירסא שלנו בגמ' ג"כ סידור אחר:

או לובש כו' או מצנפת. שלכן הוזכרו בשתי ברכות אלו ישראל שהם מצווין על כך:

בא"י גומל כו'. כ"ה גי' הרא"ש וטור וכ"ה בספרים שלנו אבל הרי"ף והרמב"ם לא גרסי לעמו ישראל:

ואין לענות כו'. שלכן אינה מתחלת בברוך ולכן יש לומר ויהי רצון כמ"ש בש"ע תוס' מ"ו א' ד"ה כל כו':

ס"ב עכשיו כו'. צריך לב' טעמים דאף שא"צ עובר לעשייתן בברכת השבח כמו בכל ברכות הראיה דפ' הרואה מ"מ סמוך לעשייתן בתכ"ד בעי כמ"ש בברקים בסי' רכ"ז ס"ג וכ"ז לדעת הרמב"ם דאינו מברך אא"כ נתחייב אבל הרמב"ן וש"פ כתבו דהברכות הוא על מנהגו של עולם וכמ"ש בס"ח בהג"ה וע' ר"ן בפ"ק דפסחים גבי על ביעור:

וגם כו'. וכמ"ש בר"ה כ"ט א' ובירושלמי פ"ג דברכות והביאו הר"ן סוף פ"ק דר"ה וכ"ש באינו יודע כמ"ש הר"ן שם וכ"ש במה שהוא עצמו חייב שבכולן מוציא ואף בברכת המזון אפילו בשנים כמ"ש רפ"ז דברכות:

ועונין כו' ע' מש"ל בסי' ח' ס"ה:

ס"ד שלא עשני. כן הוא ברי"ף ורמב"ם וכן הוא בתוספתא סוף ברכות וירושלמי שם אבל גי' ספרים שלנו שעשני ישראל וכן הוא ברא"ש וטור:

ואפי' גר כו'. שיאמר שעשאני גר דזה נמי נקרא עשייה כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן וכמ"ש בב"ר שם פרשה ל"ט ובפ"ק דע"ז:

והנשים כו'. טור שכן נהגו:

ס"ה אם קדם כו'. עמ"א:

ס"ו יש נוהגין כו'. טור וע"פ המדרש ועיין ילקוט תהלים סי' תש"ב ועיין תוס' מ"ו א' ד"ה כל:

ואין כו'. דאין לחדש ברכה אחר הגמ' כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקדושין וזה שכתב בסעיף ז' יש נוהגין כו':

אך המנהג כו'. כמ"ש בירושלמי ובמ"ס מנהג עוקר הלכה ובכמה מקומות בש"ס:

ס"ח כל כו' וי"א כו'. כן כתב הר"ן בשם הרמב"ן וכל בו בשם הגאונים וכתב שכן פשט המנהג אבל הרמב"ם קרא תגר ע"ז וכתב שלא יברך פי' שום ברכה אפי' ברכת אשר נתן כו' וכ"כ בתוס' שם בד"ה כי פריס כו' והרא"ש והטור אלא שכ' בד"ה כי שמע כו' דשם אפי' לא שמע וכן כתב הרא"ש והוסיף הטור אלהי נשמה ורוקע כו' והמכין כו' שהם ג"כ על סידור העולם וכתב ב"י כיון דאיכא פלוגתא אומר אותה בלא כו' וד"מ כתב ולי נראה דאל ישנה מן המנהג וכנ"ל:

ס"ט אבל המנהג כו'. וכן מנהג הקדמונים כמ"ש בטור וכמ"ש למטה:

ונהגו לסדר כו'. בטור כתב ובסידורי אשכנזים כתב אחר יהי רצון רבון כל העולמים והוא ע"פ מ"ש בתנא דבי אליהו העטופים ברעב בראש כל חוצות אין רעב אלא מד"ת שנאמר לא רעב ללחם ועל אותו הדור הוא אומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כו' וכתב שבולי לקט והנהיגו קדמונינו לומר אותה בכל יום קודם התפלה ועיקרו נתקן משום דורו של שמד וזהו שאמר ירא שמים בסתר וזהו שאמר ואומרים שמע ישראל כו' כי גזרו שלא לקרות ק"ש ולכן אומרים ג"כ אתה הוא ומקדש את שמך ברבים והוזכרו בתוס' ברכות מ"ו א' ובפסחים דף ק"ד ב' וכתב בטור שנתקנה ע"פ הירושלמי אתה הוא כו' כמ"ש בעת ההיא כו' ואח"כ ברכת התורה ופ' התמיד כו' וכתב הטור והוקשה לי ע"ז הסדר לומר פסוקים קודם ברכת התורה ונהגתי בעצמי לברך אחר ברכת אלהי נשמה כו' וכתב בדרכי משה והמנהג לברך אחר אשר יצר ועושין כן ע"פ הטור ואע"ג שהוא כתב אחר אלהי נשמה היינו לסברא שלא להפסיק בין אשר יצר לאלהי נשמה אבל אנן ס"ל דמותר להפסיק כמו שכתב לעיל סי' ו'. אבל ראיתי בכל הספרים קדמונים ואחרונים שהנוסחא מימי אבותינו אשר סדרו לנו הברכות לברך אחר כל הברכות קודם פ' התמיד וסידור אלהי נשמה אחר ברכת אשר יצר מיד וכ"כ הר"י בסה"י דאשר יצר סמוכה לברכת אלהי נשמה וכ"כ כל הפוסקים ועי' תוס' ברכות מ"ו ד"ה כל כו' והרא"ש בפ"א סי' י"ג ומי שהשכים כו' כשקורא פ' קרבנות כו' ותשובה ריש כלל ד' והמשכים ללמוד יברך ענ"י ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות עד ברכת התורה וברכת התורה בכלל כו' וכן הוא בסידור הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תפלה ובכל הספרים והסידורים הראשונים וכן הוא באבודרה"ם ומה שהקשה הטור היינו לסברתו דסבירא ליה כסברא הראשונה אבל לסברא אחרונה וכמו שהסכים בהג"ה אין לחוש ואף לסברא ראשונה יאמר קודם הסידור לעולם יהא כו' וכן הוא בסידור התפלות של הרמב"ם כמ"ש בריש הסדר נהגו העם לקרות כו' לעולם כו' ועי' פ"ז מהלכות תפלה הלכה י"א וגם שהגאונים כתבו שאין להפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה ומאלהי נשמה מתחיל סדור הברכות עד הגומל כו':

וטוב כו'. כי בלא בשכמל"ו אינו אלא כסיפור דברים:

ויוצא בזה. כמ"ש ברפ"ב דברכות ואף למ"ד חוזר וגומרה מ"מ שלא בזמנה קורא ול"נ שאין נכון בזה לצאת בלא ברכות וגם מחמת זה לא יסמוך גאולה לתפלה:

כי לפעמים וכו' – עיין בביאור הגר"א שכתב ול"נ שאין נכון בזה לצאת בלא ברכות וגם לא יסמוך גאולה לתפלה. והוא סובר בזה כשיטת הרא"ה שהובא בב"י דטפי עדיף לצבורא למימר ברכת ק"ש אק"ש דאורייתא עי"ש. ולכאורה נראה דדבריו סובבים אדברי רמ"א שמשמע מיניה שהוא מסכים להב"י במסקנתו דמוכח מיניה שסובר דאפילו אם הצבור לא יעברו זמן ק"ש אפ"ה יאמר בשכמל"ו כדי שיצא בזה והגר"א סובר דבכה"ג אינו כדאי לצאת בלא ברכות אבל אם הוא רואה שהצבור יעברו זמן ק"ש יותר טוב שיכוין לצאת כדי שלא ישאר בלא ק"ש וכמ"ש הב"ח והמ"א ושארי אחרונים או אפשר שסובר הגר"א דאפילו בזה יותר טוב שיקרא ק"ש בזמנה בברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ביחידי ממה שיקרא בלא ברכות ולהתפלל אח"כ עם הצבור וצ"ע. וגם צ"ע לכאורה במה שסיים הגר"א וגם לא יסמוך גאולה לתפלה הלא הוא סומך גאולה לתפלה אח"כ ואף שבק"ש כבר יצא לא מזיק כלל לענין זה כדאיתא לקמן בסימן ס"ו ס"י בהג"ה ובמ"א עי"ש וגם הגר"א מסכים שם להמג"א ואפשר שכונתו כך לפי מה שידוע לנו שדעתו הוא לומר ואומרים פעמים בכל יום ד' אלקינו ד' אחד והוא ממש כשיטת הרא"ה המובא בב"י ולזה כתב הגר"א על דברי הרמ"א שסובר כב"י ולי נראה שאין נכון בזה לצאת וכו' פירוש דאם יאמרו שמע ישראל וגו' ממ"נ שלא כדין יתעביד דאם יאמרו בלא ברכות בודאי אין נכון וגם אם ירצה לאומרם עתה בברכות לא יסמוך גאולה לתפלה כדי שיוכל אח"כ להתפלל בצבור לכך יותר טוב שידלג תיבת שמע ישראל. וכ"ז כתב הגר"א לפי מה שסובר הרמ"א דיוצא בזה אבל לפי מה שביארנו במ"ב דלא יכוין לצאת בזה אלא א"כ יראה שהצבור יעברו זמן ק"ש אפשר דהוא מודה ג"כ כמו שכתבנו בתחלת דברינו:

ויוצא בזה – עיין במ"ב שכתב דלא יכוין לצאת אא"כ יראה וכו'. ונ"ל דאפילו אם הוא משער שהצבור לא יעברו זמן ק"ש דהנץ אך הוא ירא שיעברו זמן ק"ש לפי החשבון שמחשבין מעמוד השחר [כידוע שיש דיעות בפוסקים אם מחשבין הזמן ק"ש דהוא עד ג' שעות מעת עמוד השחר או מנץ החמה ואילך כמבואר לקמן בסימן נ"ח במ"ב סק"ג] יכוין לצאת עתה ידי ק"ש דלא מיבעי לדעת הפוסקים דחושבין מעה"ש דשפיר עביד ואפילו לדעת הפוסקים דחושבין מהנץ ג"כ יש לסמוך על דעת הב"י והרמ"א והא"ר מסכים עמהם דאפילו אם הצבור לא יעברו זמן ק"ש אעפ"כ מותר לכוין לצאת בזה עיין בב"י:

סעיף א' כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי. נ"ב הטעם דברכה זו דוקא בשעת מנעלים נראה ע"פ מאמרם ז"ל דלעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו ולכך כשרואה שיש לו מנעלים א"צ למכור כל מה שיש לו מברך ונותן הודאה שעשה לי כל צרכי וא"צ למכור כל מה שיש לו ויש לו מנעלים ג"כ ואתי שפיר. ועוד י"ל בטעמו של דבר דהנה רמז גדול רמזו בזה דהנה בכרכת שעשה לי צרכי מקיים אדם תמיד מאמר חז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה דהרי אומר בכל יום שעשה לי כל צרכי והרי יש ימים דהוי ח"ו רעה על האדם ואיך יברך שעשה לי כל צרכי הרי הוי רעה ואיך יברך ברכה לבטלה ובע"כ אומר דגם הרעה הוה טובה ומודה גם על הרעה והנה מה דהרעה הוי טובה היינו כמשאחז"ל דהיסורין מביאין לחיי העוה"ב ויש במדרש דיצחק תבע יסורין מה"ט והנה אדם הצדיק נקרא הולך דהולך ממדריגה למדריגה כמ"ש המפורשים זצ"ל ולכך נתקן בברכת מנעלים כמו דהמנעלים הוי צורך הליכה דאם יושכ כמקום אחד א"צ מנעלים רק לילך צריך מנעלים כן ה"נ צריך האדם ליסורין כי עי"כ יהיה הולך להתדבק בו יתברך לקיים התורה והמצות לכך נותן הודאה על הרעה ואתי שפיר בעזה"י ודו"ק.

(ס"ג) חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק ה' מ"ש אך א"א לברך בכל פעם אלא בהסח הדעת. הנה הן הנה דברי השל"ה בהלכות יוה"כ שתמה על סדר היום שכתב לוקח עמו ביוה"כ בשמים ולברך כל פעם שהרי מפורש דהנכנס לחנות של בושם אם בדעתו לחזור אינו מברך ע"ש ואחרי המחילה מכבודם דבריהם תמוהים דע"כ לא אמרינן דא"צ לברך כל פעם אך בהיסח הדעת דק באם לא כוון בפירוש לפטור רק פעם זה אז נפטר בברכה אחת לכולו כל דליכא היסח הדעת. אך באם מכוין בפירוש שאינו פוטר בברכה זו רק שעה זו ולא מה שיעשה אח"כ וכן כנכנס לחנות של בושם או לסוכה אף שדעתו לחזור אם מכוין בפירוש שאינו פוטר בברכה זו רק הליכה זו וכשיחזור לשם יחזור ויברך ודאי דחייב בברכה כיון שכוון בפירוש שאינו פוטר יותר רק דבעלמא אינו רשאי לעשות כן לכתחלה מכח דהוה כגורם ברכה שאינה צריכה כיון שהיה יכול לפטור בברכה אחת משא"כ אם מכוין למלאות מאה ברכות לא נקרא ברכה שאינה צריכה שהרי צריך לו להשלים מאה ברכות וכיון דתקנו כן הוי לו הכרח בדבר ולא נחשב ברכה שאינה צריכה לכך אתי שפיר דברי סדר היום וז"ב ונכון לפענ"ד ודו"ק: והנה נשאלתי מחכם אחד מק"ק ביטשאטש על דברי הרמב"ם פ"ו בהלכות ברכות הלכה ב' שכ' דכל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לק"ש בין לתפלה מברך אקב"ו על נט"י וכו' א"כ למה לא מנאו הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפלה במה שכתב חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום למה לא מנה ביניהם הנט"י לתפלה כל פעם ולמה נט"י לאכילה קא חשיב ונט"י לתפלה לא קא חשיבי והנה קושיא חמורה הקשה ולחומר הנושא נראה לישב כך דהנה הך דינא דחייב אדם לברך מאה ברכות ככל יום ומניינא למה לי הרי בלא מנין הרי הוא מכרכן ובע"כ דהכוונה דקמ"ל שראוי להביא עצמו לידי חיוב זה ולברכן דוקא ובפרט לפי דעת הב"ח דס"ל בשמע מאחרים לא מהני רק שיברך בעצמו וכן מורה לשון הש"ס והרמב"ם דקאמר חייב אדם לברך מאה כרכות כלומר חייב לברך דוקא ולא לשמוע מאהרים מכל מקום חייב להביא עצמו לידי חיוב לברכן בעצמו ולפ"ז אתי שפיר דהנה זה ודאי שבידו לשמור את ידיו מהיסח הדעת ולא יצטרך ליטול ידיו לתפלה או שתיכף מאכילתו יעמוד להתפלל ולא יצטרך לנטילה והן אמת דגם בנט"י לאכילה אפשר להיות נפטר כעין דקי"ל נוטל אדם ידיו ומתנה עליהם כל היום וכו' ובשניהם אפשר שישמע הברכה מאחרים. אך הנה אף הרמב"ם דס"ל דגם לתפלה בעי ברכה מודה הוא דחיוב נט"י לאכילה אלים טפי מן נט"י לתפלה ותדע דהרי לדידן לתפלה לא בעי ברכה כלל ונט"י לאכילה לית מאן דפליג דבעי ברכה וכמה קולות שיש בנט"י לתפלה מה שאינו באכילה ולכך אף להרמב"ם יותר הוי חיוב נט"י לאכילה מלתפלה ולכך כתב הרמב"ם שאף שבידו לפטור עצמו מאיזה ברכות או ששמע מאחרים חייב הוא להביא עצמו לידי חיוב ברכה ויברכם מעצמו ולכך קמ"ל טפי עדיף להביא עצמו לידי חיוב ברכה בנט"י לאכילה ממה שיביא עצמו לידי חיוב ברכה בנט"י לתפלה ועיקד מניינא דהרמב"ם הוא דבאיזה ברכות יהיה נזהר להביא עצמו בהם לידי חיוב ברכה וע"י עצמו ולכך מנה הני דבהני ראוי יותר להשתדל להביא עצמו לידי חיוב ברכה ויברכם בעצמו כי המה ברכות יותר חשובים ויותר הכרחיים מאחרות אבל ודאי אם בירך ברכות אחרות או הסיח דעתו והוצרך ליטול ידיו לתפלה ובירך עולה בזה במקום מאה ברכות ויוכל להחסיר אחרות במקומם רק דלכתחל' יראה יותר להביא עצמו לידי חיוב ברכה בהני דמנה הרמב"ם יותר מבנט"י לתפלה כי המה ברכות חשובות יותר ויותר הכרחיים לאדם ובפרט דבאמת אסור לגרום ברכה שאינה צריכה כמ"ש ביומא (דף ע' ע"א) ובמג"א (סי' רט"ו) רק לקיים מצות מאה ברכות לא חיישינן לברכה שאינה צריכה כמ"ש המג"א שם א"כ המותר ממאה ברכות ראוי להיות נשמר מברכה שא"צ. ולכך קמ"ל הרמב"ם דרך עצה דכאלו הברכות יראה להביא עצמו לידי חיוב בהם ולא יחוש לברכה שאינה צריכה אך בהמותר יראה להיות נשמר שלא יבוא לידי כך שלא לגרום ברכה שאינה צריכה ואם לא נשמר חייב באמת לברך כנלפענ"ד נכון בזה ואתי שפיר ודו"ק היטב:

(ס"ד) צריך לברך וכו' שלא עשני אשה וכו'. נ"ב עיין במג"א מ"ש דאם כבר בירך שלא עשני אשה לא יברך עוד שלא עשני עבד וכו'. ועיין מ"ש בזה דרך אגב בהלכות ציצית סי' י"ח בחיבורי לאו"ח משנת תר"ט דע"א ע"ב ע"ש ודו"ק:

(ס"ט בהג"ה) אבל המנהג כסברא אחרונה וכו' נ"ב עיין בט"ז מ"ש בנוסח התפלה אתה היא עד שלא נברא העולם וכו' ובאמת שני הגירסות לא משתבשי דהנה במדרש רבה פרשת שמות בפסוק כ"ד מי ד' אשר אשמע בקולו יש שם שאמר לו משה רבינו ע"ה אלהינו כחו וגבורתו מלא עולם הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף העולם ע"ש. הנה הוי כנוסחא דידן. אבל בפ' בשלח בפסוק אז ישיר וכו' הדה"ד נכון כסאך מאז וכו' כך אמרו ישראל עד שלא בראת העולם אתה הוא ומשבראת העולם אתה הוא. א"כ מפורש כנוסחא שמחק הט"ז ועל זה שתמה הט"ז דפשיטא דכל פועל הוי קודם הפעולה נראה דלק"מ דאין כוונת מאמר זה לומר על גוף מציאותו יתברך שהוא קדמון לעולם רק הכוונה לאפוקי מכח האפיקורסים האומרים שהקב"ה צריך לסיוע האדם מלמטה כדרך שאר שרים של מעלה המקבלים שינוי ע"י מה שמקטרים להם למטה כמ"ש נשים השאננות מעת חסרנו לקטר למלאכת השמים חסרנו כל אבל אנחנו מאמינים שהוא ית' א"צ לשום סיוע משום בריה ואינו מקבל שום שינוי ולכך אם הי' ח"ו לומר שהקב"ה מקבל איזה שינוי מן העולם אז לא היה נחשב במדריגה אחת קודם הבריאה דאחר הבריאה רק היה נעשה במדריגה אחרת אבל אנו אומרים אתה הוא עד שלא בראת העולם כלומר במדרגה אחת אתה קורם שבראת העולם ואחר שבראת העולם תמיד במדרגה אחת אתה ולא נעשה בך שום שינוי. וכן נמי הוי כוונת המדרש הנ"ל בפ' בשלח דבכל התוארים לא קיבל הקב"ה שום שינוי מקודם בריאת העולם לאח"כ רק הוא כביכול בשוה קודם הבריאה ואחר הבריאה רק שינוי זה לבדו נתחדש דמעיקרא היה נקרא עומד ואח"כ ע"י ישראל נקרא יושב. ולכך שני הנוסחאות מכוונין דהך גירסא עד שלא נברא העולם הוי הכוונה על גוף מציאותו ית' שהוא קדמון לכל בזה שייך לומר עד שלא נברא כמ"ש הט"ז. ולכך בפרשת שמות שפרעה כפר במציאותו ית' לגמרי והודיע לו משה עיקר מציאותו ית' בזה שייך לו' עד שלא נברא העולם. אבל הנוסחא עד שלא בראת הוי הכוונה רק על שהוא ית' עומד בשוה בין קודם הבריאה לאח"כ ולא קיבל שום שינוי בזה שייך לומר עד שלא בראת כמו בים שלא היה אז כוונת ישראל שהוא קדמון דזה פשיטא רק כמודיע שלא קיבל שום שינוי חדש רק מה שנקרא יושב בזה שייך לו' עד שלא בראת העולם ואין לשבש שום נוסחא [ועיין בחיבורי מעשה ידי יוצר על הגדה ש"פ כמאמר אני הוא ולא אחר ע"ש] והנה בגוף כוונת התפלה נראה דאין הכוונה לומר שהקב"ה כביכול קדמון לכל רק הכוונה דאינו מקבל שום שינוי בין קודם הבריאה לאח"כ. ובזה אתי שפיר הלשון מה שסיים קדש את שמך על מקדישישמך ובישועתך תרום קרננו והכוונה דאומר דאין כוונתינו במה שאנחנו מתפללים עבור מה שיומשך לך ח"ו איזה תועלת זה אינו דבך לא יהיה שום שינוי אתה הוא משנברא העולם ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואינך מקבל שום תוספת וגירעון אך אנו מבקשים קדש את שמך על מקדישי שמך שעבור מקדישי שמך למענינו תקדש את שמך וכו', וז"ש ובישועתך במה שיומשך לנו ישועה בזה תרום קרננו ויומשך לנו טובה מזה אף שאין לך ריוח בדבר ולכך כיון שהכוונה כן אין לשבש מי שיאמר עד שלא בראת כנ"ל ודוק:

ובחול אם עדיין לא הניח תפילין ודאי לא יכוין לצאת כי הקורא ק"ש בלא תפילין מעיד עדות שקר:

[א] אלהי נשמה וכו'. יפסוק בין אלהי בין נשמה וכן בין אלהי בין נצור טהורה באתנחתא ובלא מפיק ה"א ולא טהורה היא. אתה בראתה הב' רפי ובשו"א ובמפיק וכן יצרתה ויו"ד בשו"א ובמפיק ה"א. בראת יצרת נפחתה וכן כולם בקמ"ץ אותה הראשון זמן בקמ"ץ בקרבי הב' רפי: כתב בסידור מהר"ש במה טובו ואכרעה, בקמ"ץ הרי"ש, ביגדל מציאתו האל"ף במלאפום פירוש נמצא של השם יתברך אבל בקמ"ץ הוי משמע מציאה שמצא, נעלם בקמ"ץ תחת הלמ"ד, נאמן המ"ם בפת"ח לא יפסיק בין דתו, רע הרי"ש בקמ"ץ שרע דבוק לרשע שהוא רשע רע. כתב הב"ח בסימן ל"ח ראיתי מהחסיד הרוי"ש ז"ל שהיה קורא בכל יום בבוקר כשהיה תפילין בראשו פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך ואמר כיון שארבע פרשיות כתובים בתפילין ראוי לקרות כל הארבע בכל יום בשעה שהתפילין בראשו:

[ב] שכוי פירוש לב או תרנגול. בינה הבי"ת רפי, צרכי הצדי"ק בקמ"ץ, וכ"ף בדגש, ישלט למ"ד בפתח, מה חיינו מה חסדינו שתי ממי"ן בסגו"ל, בריתך תי"ו בסגו"ל, אהבך הה"א בפתח והב' בשו"א נח, בכורך רי"ש בסגו"ל, בעליונים בתחתונים ב' ראשונה בקמ"ץ והשניה בפת"ח:

[ג] כשיניח וכו'. פירוש על ידי סדין או כתונת דהא עדיין לא נטל ידיו וקיימא לן בסימן ד' יד לעין תקצץ וכן כתבו מעדני מלך דף ע"ג ושל"ה דף קכ"ח, והפרישה כתב זה לשונו נראה לי דרצה לומר בעוד שעיניו סגורים דרך העולם להעביר ידו עליהם או לאחר שפותחן ועדיין חפץ בשינה דרך העולם לסוגרם ולמשמש על עור העין שעל ידם מעביר חבלי שינה מעיניו, עד כאן, ומשמע דמותר לעשות זה ביד ממש:

[ד] פוקח עורים וכו'. ואף על פי שאין אדם עיור ממש אלא סתום העין נופל בו לשון פקיחה, וכן ונפקחו עיניכם:

[ה] רוקע הארץ וכו'. לתת שבח להשם יתברך שהארץ על המים היפך הטבע. והא דאומרים אוזר ישראל עוטר ישראל משום שחגורה להפסיק מערוה, וכובע משום מורא שמים מה שאין כן שאר ברכות הן להנאת עולם הכל שוין, וכן מבואר באבודרהם דף י"ז. ומהאי טעמא נראה דהוצרכו לברך עליהם אף שכבר נכללו בברכת מלביש ערומים:

[ו] הידים נקיות וכו'. קשה אם כן למה אמרו על נטילת ידים הא הוא דוקא משום ידים מטונפות להרא"ש והוא טעם ראשון שכתב הלבוש בסימן ד', ולשון רבינו יונה כך שהם היו קדושים ומתוך כך היו נזהרים ורוחצים ידיהם ועומדין בענין שהיו יכולין לומר הברכות בנקיות, עד כאן, ועיין במעדני מלך דף ע"ז:

[ז] העמי הארצות וכו'. משמע קצת אינו יודע וכן משמע בטור וכן כתב הב"ח זה לשונו אין סמכו על עניית אמן כי איכא סכנת מיתת וכו', ואף דבשיירי כנסת הגדולה כתב בשם ספר ברכת אברהם דיוצאין וכן משמע לקמן סימן נ"ח סעיף ד' ביוצר אור, ומכל מקום יש להזהיר בזה כדברי הב"ח ואם שומע מאחר הברכות קודם שיברך הוא יכוין שלא לצאת ומכל מקום יענה אמן. כתב לבוש אף על גב דקיימא לן כל הברכות עובר לעשייתן היינו ברכת המצוות אבל אלו ברכת שבח הן יכולין לברך אחר כך, עד כאן וצריך עיון. עיין לקמן סימן רכ"ד בברכת מלך שאין מברך אחר כך אף שהוא ברכת שבח והר"ן בסוף פרק קמא דפסחים כתב טעמא דהכי מפני שהם ברכות על מנהגו של עולם, כתב של"ה דף קצ"ח מכל מקום הסברה נותנת שנברך אותם סמוך לנטילה כל מה שאפשר ולא נפסיק בכדי [בין] ברכה ובין הנטילה בשאר ברכות:

[ח] מאה וכו'. יש מפרשים מאותיות פסוק ועתה ישראל מאה ויש אומרים מה בחילוף א"ת ב"ש י"ץ עולין בגימטריא מאה וכן ממך עולין מאה. כתב הרוקח מאה ברכות להגן על תשעים ושמונה קללות וגם כל חלי וכל מכה שהם מאה ולכך נבנה בית המקדש גבוה מאה אמות, וכנגד כל ברכה עשרה זהובים הרי האלף לך שלמה, עד כאן, כתב של"ה דף רנ"ו ילמוד אדם בני ביתו שיאמרו כל הברכות בקול רם הן ברכות המצוות הן ברכות הנהנין חדא שהקול מביא לידי כוונה ועוד שהשומעים יענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן. כתב ר' דוד אבודרהם ואם תאמר מה מעלים להקדוש ברוך הוא בברכותינו ויש לומר אין (ברכותיו) [ברכותינו] אלא כדי לזכות בברכותיו כאומרם ז"ל כל המברך מתברך. ומגן אברהם כתב בשם הרשב"א דבסוף אותיות רוכ"ב בסו"ד כרו"ב. הנה רוכב רמז שהוא משגיח ומציל שכן יורה לשון רוכב כמו שפירש רש"י על פסוק רוכב שמים בכור שיש לו ממשלה וגדלהו על הכל שכן יורה לשון בכור. כרוב רמז שהוא יושב הכרובים וקרוב ה' לכל קוראיו עיין שם. עוד כתב ר' דוד אבודרהם הא שהתקינו הברכות בנוכח ונסתר, מפני שהקדוש ברוך הוא נגלה ונסתר מצד אלוהות, וגם הנשמה נראית ונעלמת מברכת בנוכח ונסתר והברכה היה בפה ומחשבה בלב וראוי לו לדבק בקונו ולעמוד בכוחו תמיד מצד נשמתו אלא שאין יכול מצד ברכותיו נוכח ונסתר. וכתב ר' דוד אבודרהם דף י"ג אם יכול להוסיף על מאה ברכות הרי זה משובח כמו שאמר דוד והוספתי על תהילתו. ובשבת ויום טוב שמחסרין בתפילת שמונה עשרה עיין לקמן סימן ר"נ דמשלים בפירות וביום כיפור יש מי שכתב דיקח מעט הדס או בשמים ומשעה לשעה יריח ויברך ויש חולקין דדוקא כשיש מילה שנוהגין להריח מהדס והוא מצוה דמותר אבל בלתי סיבה ופעמים רבים כדי להשלים מאה ברכות שיכולין אנו להשלימן בלתי ריח כגון עניית אמן בחזרת התפילות וברכת התורה והפטרה אינו מן הדין להנות ולהריח ביום עינוי נפש מן התורה, ומגן אברהם הסכים לסברה ראשונה סימן רס"ה עיין שם, ולאו ראיה דהתם במילה איירי ועיין סוף סימן תרכ"א:

[ט] לא יברכנה וכו'. שכבר נכלל בברכת זוקף. והב"ח פסק דבדיעבד צריך לברכה וכן אם בירך תחילה שלא עשני עבד מברך אחר כך שעשני ישראל, או אם הקדים שלא עשני אשה מברך אחר כך שלא עשני עבד, וכן הסכים בנחלת צבי וכנסת הגדולה. אבל הט"ז ומגן אברהם מקילים בספק ברכות, ומכל מקום לענין עבד ואשה וישראל נראה שאין להקל. ובשל"ה הזהירו לברך מלביש ערומים קודם פוקח עורים ובכל נוסחאות ספרים שלנו נדפס פוקח עורים קודם, וכן הוא בנוסחאות ש"ס שלנו, וכן ראיתי בבעל הלכות גדולות דף י"א ורוקח סימן ש"כ ואבודרהם לכן אין נראה לי לשנות הנוסחאות בזה ובט"ז כתב לברך זוקף כפופים קודם מתיר אסורים וצריך עיון:

[י] [לבוש] בבית הכנסת כמו וכו'. בבואו לבית הכנסת לומר מה טובו כדכתב בסידורים, אבל בתשובת רש"ל סימן ס"ד כתב זה לשונו אני מתחיל ברוב חסדך ומדלג מה טובו שאמרו בלעם ואף הוא אמרו לקללה ופסוק האחרון ואני תפילתי אני מדלגו כי אין לאומרו אלא במקום שקבעו חכמים דהיינו במנחה בשבת ואחר כך כשאני יושב אומר אני אלו שתי פסוקים אשרי יושבי ואשרי העם וכו' ותו לא, עד כאן, אבל מטה משה כתב ומצאתי שתיקנו רבנן שלוש עשר השתחוואות כמו שהיו במקדש כנגד שלוש עשר פרצות שפרצו יוונים וכן כתב רבינו אביגדור קרא. מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. לכן כה אמר ה' הרחקתי בגוים וכי הפיצותם בארצות ואהיה להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה ה' אהבתי מעון ביתיך מקום משכן כבודך. ואני תפילתי לך ה' עת רצון אלהים ברוב חסדך ענני באמת ישעך. אני קראתיך כי תענני הט אזניך ושמע אמרתי אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך. ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך על חסדך ועל אמיתך כי הגדלת על כל שמך אמרתך בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו. נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו רוממו ה' אלהינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא. רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש ה' אלהינו. יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גוים. כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך יזמרו שמך סלה. יבושו כל עבדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה כל גוים אשר עשית יבואו וישתחוו לך ויכבדו לשמך. הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו השתחוו לה' בהדרת קודש חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל בל תמוט, עד כאן: כתב לבוש אף על גב דקיימא לן ברכה הסמוכה אינה פותחת בברוך ברכת השחר לא נתקנה סמוכין רק כל אחד בשעתה, ועוד שהם ברכות קצרות כמו ברכת פירות, עד כאן, כי מתוך שהם קצרות אם אינן פותחין בברוך נראה הכל ברכה אחת. ומה שכתב כמו ברכת פירות אין רצונו לומר דפותחין בברוך כמו הם דהא הם אינם סמוכים אלא הכי פירושו דפותח בברוך בלא חתימה משום שהם קצרות כמו ברכת פירות ופתיחתן זו היא חתימתן וכו' בתוס' פסחים דף ק"ד ולאפוקי ממי שנתקשה בזה: [לבוש] מעזי פנים וכו'. פירוש שלא יתריסו כנגדי ויוציאו עלי לעז של פסול. ומעזות פנים שלא אעיז גם אני פנים כנגד אחרים כי עז פנים לגיהנום. ושכן רע כדי שלא נלקה עמו דאוי לרשע אוי לשכנו. ומחבר רע כדי שלא אלמוד ממעשיו הרעים. וכתב רש"ל אני אין נוהג לאומרה כי אם בסוף אלהי נצור קודם יהיו לרצון אמרי פי:

[יא] יש נוהגין וכו'. כגון ברכת סומך נופלים לבוש, כלומר דלא נימא דקאי נמי על ברכת מגביה שפלים כדמשמע בשולחן ערוך דלא יאמרנו וכן כתבו עמק ברכה ורש"ל לזה דלא יאמר דיברך מגביה שפלים רק סומך נופלים וכן כתב הב"ח דברכת מגביה שפלים ונותן ליעף כח לא יאמר אין רשות לשום גדול לגעור בשום אדם שלא לאומרם כיון שנזכרו בפוסק קדמון כל שכן שאין להסירם מדפוס והמדפיס שמסירם עתיד ליתן את הדין, מיהו הירא את דבר ה' ומוחזק בחסידות ואינה רוצה עצמו בספק ברכה לבטלה רשאי ומקבל שכר על כוונתו הטובה אבל לא יורה כן לאחרים, אבל סומך נופלים היא ברכה לבטלה, דלא אשכחן לא פוסק ולא מפרש בראשונים ואחרונים שיש לאומרה לכן יש להסירם מסידורים, עד כאן. ואני מצאתי בבעל הלכות גדולות זה לשונו כד יתיב אומר ברוך מגביה שפלים, אי נמי סומך נופלים, עד כאן, וידוע שכל בעל הלכות גדולות דברי קבלה הן. ובאמת צריך עיון דבש"ס [ברכות דף ס' ע"ב] קאמר כי יתיב אומר מתיר אסורים, וצריך לומר דלפני בעל הלכות גדולות לא היו נוסחא זו בש"ס אלא כדכתבן, והשתא ניחא מה שתמה בית יוסף על אבודרהם שכתב מתיר אסורים לא נזכר בש"ס עיין שם וקל להבין ומכל מקום אין לומר סומך נופלים כיון שאומרים מגביה שפלים. ולבי אומר לי דהא דמצינו בקצת סידורים נוסחאות גם ברכת סומך נופלים היינו לומר זה או זה ומזה הם באו לידי טעות לומר שניהם ועיין בט"ז:

[יב] ויש אומרים וכו'. ולפי זה נראה דסומא מברך פוקח עורים, וכן חרש נותן לשכוי וכו' אך יש לחלק דשאני זה שנהנה אחר זמן מה שאין כן סומא וחרש שאינם נהנים לעולם, וזה אפשר כוונת הלבוש שכתב ואם הוא לא נהנה עכשיו וכו' רצה לומר דרק עכשיו אינו נהנה ולאחר זמן נהנה מיהו בלשון רמ"א לא משמע הכי ואף דהבית יוסף כתב בשם הגהות מיימוני בשם תוס' דאם הוא במדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים או חרש אין מברך נותן לשכוי וכן סומא אין מברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו, מכל מקום משאר פוסקים שהביא בית יוסף לא משמע כן. ועוד נראה לי דהנאת אורה יש גם לסומא שאחרים מראין לו הדרך, והכי קיימא לן בסימן נ"ג סעיף י"ד וסוף סימן ס"ט דמברך יוצר המאורות, וכל שכן הכא דנוהגין דאפילו בדבר שאין נהנה כלל, כגון ששכב במלבושיו מברך מלביש ערומים על שהקב"ה ברא צרכי עולם. ובאמת בתוס' ברכות דף ס' ע"ב ד"ה כי פריס מבואר דלא סבירא ליה הך סברא אלא דסבירא ליה דאין מברך אם אינו נהנה, אבל לדידן נראה דסומא מברך וכן חרש וצריך עיון. כתב בגליון מגן אברהם אם לא ישן כל הלילה לא יברך ברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שינה:

[יג] וכן המנהג וכו'. כתב עמק ברכה דמכל מקום יש לחוש לסברא ראשונה משום ברכה לבטלה ולהביא עצמנו לידי חיוב הברכה ויעשה כסדר הזה, ילבש כתונת בעודו שוכב, ואחר כן יכוין לעבור ידו על עיניו על ידי חלוקו או סדין לפותחם היטב ואחר כך ישב מעט על מטתו ויכוין למתר עצמותיו שהוי ככפותים, ואחר כך יכוין לזקוף ואחר כך ירד ממטתו ויכוין להגיע ברגליו על הארץ ממש לעמוד מעט קודם הנעלת מנעליו, ואחר כך ילך מעט בחדרו ללבוש מלבושיו ויחגור חגורתו ויכסה ראשו בכיסוי המיוחד לו וכשיטול ידיו ורחץ פניו יכוין גם כן לרחוץ עיניו מהלפלוף הנשאר בעיניו מחמת שינת לילה וזהו המעביר שינה וכו' רצה לומר שעל ידי הרחיצה זו מעביר כל התנומות מעיניו, עד כאן, וטוב לירא אלהים לעשות כן אך הנוהגין לברך פוקח עורים קודם מלביש ערומים כמו שכתבתי לעיל נראה דיכולין לעבור ידיו על עיניו קודם שילבש כתנתו. גם מה שכתב על ידי חלוקו וכו' נתבאר לעיל:

[יד] וטוב לומר וכו'. ורש"ל היה נוהג לומר כל הפרשה ראשונה עד ובשעריך, ונראה לעניות דעתי לנהוג הכי בשבתות וימים טובים שאומרים קרובץ. והב"ח הפריז על המדה, וכתב שאין לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אלא כשמשער שהיום יקראו הציבור קריאת שמע לאחר זמנה כגון שעושין קרובץ או מאיזה סיבה, אבל בכל יום ויום לא יאמר רק אומרים שמע ישראל ולא יכוין לצאת ידי קריאת שמע, גם לא יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ודלא כרמ"א דמשמע מיניה דבכל יום יאמר כך, וכן נהגו על פי דבריו ואינו נכון, עד כאן. ולעניות דעתי לקיים מנהגינו מדברי רמ"א כמו שכתב בית יוסף דאף שהיום יקראו בזמנה, מכל מקום טוב לאומרו ולכוין ולצאת משום דקריאת שמע בציבור הוי אחר הנץ החמה, ושמא שעת קריאת שמע ישראל יהיה קודם הנץ החמה. ואפילו אם יהיה אחר הנץ החמה, מכל מקום טוב למהר ולהקדים קריאת שמע דאורייתא כל מה שאפשר וכן פסק לחם חמודות דף ו', וכתב שיהא כוונתו על הספק ואם יאחר זמן שיהא יוצא בזו שאם לא יאחר שתהא קריאה זו כקורא פסוק בתורה בלבד, עד כאן. ואם אומרים הברכות כשמשכים קודם אור הבוקר כדלקמן סוף סימן מ"ד, נראה דלא יאמר לכולי עלמא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולא יכוין לצאת כלל כי אז ודאי אינן אלא סיפור דברים ודלא כמגן אברהם, וכן מה שאומרים קודם ישתבח ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל וכו' לא יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

[טו] ויוצא בזה. ומכל מקום מותר לחזור ולאומרה אחר כך בברכותיה ואין בו משום ברכה לבטלה הואיל וקורא עם הציבור, ומלבושי יום טוב כתב וכו', לא מן השם הוא זה אלא שהברכות אינן ברכות של קריאת שמע אלא בפני עצמו, עד כאן, וכן כתב בית יוסף להדיא והלבוש גופיה לקמן סימן רל"ה סעיף ב' ושם אכתוב יישוב לדברי הלבוש. מה שאומרים ברוך אתה ה' מקדש הרמב"ם לא הזכיר בה שם משום שלא נזכר בבבלי, וכתב הב"ח כך ראיתי מהמדקדקים שאמרוה בלא שם ומלכות, מיהו לא יורה כן לאחרים ולא ישנה הסידורים, עד כאן, וכתב כנסת הגדולה דביום כיפור יאמר כל אדם אותה בשם ומלכות להשלים מאה ברכות. כתב הב"ח חדשים מקרוב באו ומגיהים הסידורים אתה הוא עד שלא בראת וכו' אתה הוא משבראת ושרי להו מארייהו דהנוסחא אמיתית אתה הוא עד שלא נברא וכו' וקאי על מה שסיים ה' אלהינו ה' אחד אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא ה' אחד משנברא העולם דכשם שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד כך משנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, דהא לא נבראו המלאכים עד יום שני, ואם כן מי ברא אלה ה' אחד על ידי כח אותיות שמו הגדול יתברך בהם נברא העולם והוא דרך כבוד כלפי מעלה לומר לפני יתברך אתה הוא ה' אחד עד שלא נברא העולם על ידי כח אותיות שמך, וכן כתבו הפרישה ואחרונים. זה לשון כנסת הגדולה כתב רש"ל בתשובה הנוסח הנכון הוא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ובין אדם לאשתו והכנסת אורחים וביקור חולים ועיון תפילה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חבירו לכף זכות ותלמוד תורה כנגד כולם, עד כאן. בטרם כל בקמ"ץ ולא כל בחול"ם, בחפצו כל הכ"ף רפי ובחולם, להחבירה ולא ולהחבירה בוי"ו, בלי תכלית ולא ובלי. כתב מטה משה סימן שנ"ב לא יתחיל אדם ברוך אתה ה' עד שיחשוב בלב על מה יש לו לומר הברכה כגון אם התחיל לומר ברוך אתה ה' ויחשוב לומר פוקח עורים לא יאמר במקומו זוקף כפופים, עד כאן, ונראה דבדיעבד אין לחוש כדלקמן סימן ר"ט. עוד כתב זה לשונו מצאתי כל מי שמכוין בעת התחלת אדון עולם כתב ר"י חסיד ורב האי ורב שרירא גאון ערב אני בדבר שתפילתו נשמעת ואין שטן מקטרג על תפילתו ואין לו שטן ופגע רע בראש השנה ויום כיפור בתפילתו ואויביו נופלין לפניו, ויש אומרים אף יצר הרע משלים אתו עד כאן:

ידי. עבה"ט סק"ה וע' תשו' מהרשד"ם סי' קמ"ה כ' רד"א הא שתקנו הברכות בנוכח ונסתר מפני שהקב"ה נגלה ונסתר מצד אלהות וגם הנשמ' נראית ונעלמת מברכת בנוכח ונסתר וכו' ע"ש עוד כ' אם יכול להוסיף על מאה ברכות הרי זה משובח כמ"ש דוד והוספתי על תהלתך:

א) [סעיף א'] כשיעור משנתו וכו'. מה טוב ומה נעים אם יוכל עמוד שלא ידבר שום דבר ותהיה תחילת דבורו בעמדו משנתו מתחיל במצוה לברך ליוצר נשמתו הנה טוב מאוד. חס"ל אות ב'. ועיין מו"ב אות ס"ג ומש"ל סי' א' אות מ' יעו"ש:

ב) בטור כתב ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות וכו' וכבר כתבנו לעיל סי' כ"ה אות כ"ו שהאר"י ז"ל היה מסדר כל ברכות של שחר עד פרשת העקידה ואח"כ היה מתעטף בטלית ומניח תפילין ומתפלל יעו"ש:

ג) שם כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה. ברכה זו אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה וברכות ההודאה אין פותחות בברוך כמ"ש מרן ז"ל סי' ו' סעי' ג' יעו"ש. מיהו צריך לסמוך אותה לברכת אשר יצר כמש"ל סי' ו' אות ג' ואות ה' בשם האר"י ז"ל יעו"ש. ועיין עוד לקמן אות ז':

ד) שם יאמר אלהי נשמה. צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה שלא ישמע שהנשמה הוא אלהיו ח"ו, ספר אבודרהם. עט"ז. א"ר אות א' הש"ץ דמ"ה ע"ד. בי"ע אות א' חס"ל אות ג'. יפה ללב אות ב'. בן א"ח פ' וישב אות ב':

ה) אין לומר טהורה היא רק טהורה אתה בראת וכו' מטעם דעל הרוב חטא ואינה טהורה. קשר גודל סי' ה' אות ח'. וכ"כ ש"ץ דמ"ו ע"א מטעמים אחרים יעו"ש. סידור בי"ע אות ב'. חס"ל שם. בן א"ח שם. ועיין יפה ללב אות ד' מה שהאריך בזה יעו"ש. וכן במסכת ברכות דף ס' ע"ב ליתא תיבת היא. והביאו הש"ץ שם. ואע"ג דבשער הכוו' דף ב' ע"א איתא טהורה היא י"ל דלאו דוקא וכן הוא המנהג דאין אומרים תיבת היא:

ו) שם יאמר אלהי נשמה. ברכה זו צריך להיות בה מ"ז תיבות כמנין הוי"ה אהי"ה שהם או"א דלא מתפרשן לעלמין. עיין נה"ש דף י"א ע"ג הנד"מ ומש"ל סי' ו' אות ג'. וכ"כ ש"ץ דמ"ו ע"א חס"ל אות ג': (וזהו הנוסח)

ו) אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה בראתה. אתה יצרתם אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי. ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים. חס"ל שם. ודלא כהעט"ז סי' ו' ונמשך אחריו סידור בי"ע אות ג' שכתב דצ"ל אתה נפחתה ולא יאמר אתה נפחתה בי. וכן הש"ץ שם דחה דברי העט"ז וכתב דכן הוא מנהג העולם וכן עיקר יעו"ש. וכן הוא בש"ס ברכות דף ס' ע"ב. וכן הוא בשער הכוו' כמ"ש באות שאח"ז:

ז) שם יאמר אלהי נשמה. ברכת אלהי נשמה שנתת בי וכו' ברכה זו סמוכה לחברתה לפי שהיא כנגד אמא המחוברת תמיד עם אבא. והבן זה. והנה אעפ"י שלא כל אדם זוכה לחלק הנקרא נשמה. עכ"ז הנה יש לו חלק בנשמת אדה"ר שהיה כולל כל הנבראים אעפ"י שהאדם הזה עדיין לא זכה אליה הוא בעצמו. ואומרו טהורה (היא) כנגד עולם האצילות אשר משה נשמה לנשמה. אתה בראת כנגד חלק הנשמה הבאה מן הבריאה. אתה יצרתה הוא סוד הרוח הבא מן היצירה. אתה נפחתה בי הוא סוד הנפש שבעשיה. ונמצא כי באומרו נשמה שנתת בי כולל כל הד' חלקים הנז' וקראם כולם בשם נשמה. ואתה עתיד ליטלה ממני וכו' הוא בסוד מ"ן כי לעתיד תקח המלכות את נשמות הצדיקים בסוד חדשים לבקרים וכו' כדי שיהיו בה בבחי' מ"ן ואח"כ אתה עתיד להחזירה בי בבוקר בסוד חדשים לבקרים. שער הכוו' דף ב' ע"א. ועיין בדרושי הלילה דרוש ג' דף נ"ג ותבין. ועיין ש"ץ דף מ"ה ע"ד ודמ"ו ע"א שכתב בזה ענין אחר יעו"ש. ועיין בסידור בי"ע וחס"ל ושאר סידורים שכתבו כשאומר אלהי נשמה יכוין בשילוב אותיות נשמה עם אותיות שמו. ועיין יפה ללב אות ג' ולפי שהאר"י ז"ל לא כתב זה ואין אנו נוהגין בו על כן לא כתבנו בזה כלום:

ח) שם יאמר אלהי נשמה. ואם בירך מחיה המתים במקום אלהי נשמה יצא. פר"ח. יד אהרן בהגה"ט. קשר גודל סי' ה' אות ט'. ש"ץ דמ"ו ע"ב. סידור בי"ע בדיני ברה"ש אות ב' שתילי זיתים אות א'. והגם דהמאמ"ר או' א' פקפק בדברי הפר"ח מ"מ בסוף סיים דיש לחוש לדבריו יעו"ש. והב"ד הש"ץ שם. ובפרט דספק ברכות להקל וכך פסקו האחרונים:

ט) שם שכח ולא בירך ברה"ש קודם תפילה יברך אותם אחר תפילה חוץ מברכת המחזיר נשמות שלא יברך שכבר נפטר בברכת מחיה המתים. וחוץ מברכת התורה שכבר נפטר באהבת עולם כמו שיתבאר בדברינו לקמן בס"ד על סי' מ"ז סעי' ז' וסעי' ח' ועל דברי מור"ם ז"ל שבסוף סי' נ"ב יעו"ש. ואם לא בירך אותם גם אחר התפילה עד אימת נמשך זמנה ויכול לברך עיין לקמן בדברינו לסי' ע"א אות ד' יעוש"ב. אמנם לכתחילה פשיטא דאין להניח ברכת השחר עד אחר התפלה דהא מהפך סדר התיקון הנעשה על ידם. עיין פרע"ח שער הברכות פ"ג ונה"ש די"א ע"ג הנד"מ. ועוד עיין לקמן סוף אות ל"ב:

י) שם השומע קול תרנגול יברך וכו'. אע"ג דק"ל דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך ברכות אלו פותחות בברוך והטעם כתבו התוספות בפ' שלשה שאכלו דמ"ו ע"א משום דמעיקרא לא נתקנו לברכם סמוכות זו לזו כי שמע תרנגול כי אסר המייניה וכן כולם. ועוד דהוו קצרות קצרות והוויין כברכת הפירות. והב"ד ב"י. ולפ"ז השומע קדיש או קדושה או ברכה בין ברכה לברכם בברכות הללו צריך לענות קדיש או קדושה או אמן אבל באמצע הברכה לא יענה כמש"ל סי ה' אות ד' דבברכות הקצרות לא יפסיק באמצען יעו"ש:

י) שם כששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה. רש"י פי' שכוי תרנגול דאיכא דוכתא דקרו לתרנגול שכוי כדאמרינן בר"ה דכ"ו ע"א. והרא"ש כתב דהלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין ג"כ וגם בערביא קורין לתרנגול שכוי תקנו ברכה זו לאומרה בשמיעת קול התרנגול עכ"ד והביאו הטור וב"י יעו"ש. ויש אומרים דלכך נתקן על התרנגול מפני שמבין אימת חצי הלילה ואימת חצי היום. עו"ת אות א' ובשער הכוונות דף ב' ע"א כתב דשכוי הוא גבריאל סוד הגבורה ובחצי הלילה נמשכת הארת הבינה בגבורה וזה מ"ש הנותן לשכוי בינה, ואז היא מתמתקת בסוד מש"ה ויבא לו יין וישת דארמי ביה מיא בסוד יין המשמח והוא סוד היום אבל הגבורה בעצמה הוא יין המשכר והוא סוד הלילה וזה מ"ש להבחין בין יום ובין לילה שהוא על ידי היין המשמח הנמשך מבינה הוא המבחין בין יום ובין לילה עכ"ל ועיין נה"ש דף י"ז ע"ג הנד"מ מ"ש בזה. ולפ"ז הדבר ברור דגם החרש מברך ברכה זו, וכ"כ הרב החסיד בן איש חי זלה"ה פ' וישב אות ד' יעו"ש, ועיין לקמן אות ן' וסי' מ"ז אות ל':

יא) שם כששומע קול תרנגול יברך וכו' וה"ה אפי' כי לא שמע מברך. טור, וכ"כ התוספות שם ד"ה כי שמע וכו' וכ"כ הרא"ש סוף פ' הרואה, ועיין ב"י וב"ח ולקמן אות מ"ט ובסי' מ"ז אות ל':

יב) שם כשלובש מברך מלביש ערומים, עיין לקמן אות מ"ז מ"ש בשם האר"י ז"ל.

יג) שם כשיניח ידיו על עיניו וכו' קשה מדחשיב אח"כ כי משי ידיה משמע דכאן עדיין לא נטל ידיו והא אז אסור ליגע בעיניו כמ"ש בסי' ד' ס"ג וצ"ל דלא נקט על הסדר, עוד י"ל דכאן מיירי שמניח ידו על עיניו אחר שישים מלבוש על ידו ודרך המלבוש הוא מניח ידו וגם מדברי רמ"א סו"ס מ"ז משמע שכל אלו נאמרו על הסדר, ט"ז סק"א. וכ"כ מ"א סק"א דהא שכתב כאן מניח ידיו על עיניו הוא ע"י מפה, מט"י אות א' ה"ב אות א' ועיין לעיל סי' ד' סעי' כ"ג ובדברינו לשם אות ק"ז:

יד) שם כשניעל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי, והטעם כתב הרד"א ז"ל לברכה זו שכל זמן שהוא יחף אינו יכול נצאת ולעשות צרכיו וצרכי ביתו וכיון שלובש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו. וכ"כ הלבוש, וז"ל שכיון שיש לו לאדם מנעלים ברגליו הרי הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה וזהו כל צרכי עכ"ל, ש"ץ דמ"ט ע"ג. ועיין בשער הכוונות דף ב' ע"ג:

טו) שם שעשה לי כל צרכי וי"א צָרְכָי ל' רבים ולי נראה דאין לשנות הנוסחא, מ"א סק"ב. סו"ב אות ד', ר"ז אות ב'. ש"ץ שם, מ"כ וז"ל צריך לומר צרכי הכף דגושה כמו שאני אומרים מן חשך חשכי וכן בספרים ישנים עכ"ל, ש"ץ שם, וכ"כ החס"ל אות ג' שצ"ל צרכי בלשון יחיד והכף דגושה, וכ"כ הרח"פ בס' כף החיים סי' ט' אות י"א שהכף תהיה בחיריק ודגושה:

טז) שם שעשה לי כל צרכי, כתב הפר"ח ז"ל לשון הרמב"ם ז"ל שעשית לי כל צרכי ואינו נראה שכל הברכות כך הם מדברים בנמצא והדר נסתר, יד אהרן בהגה"ט פרמ"ג א"א אות ב', ש"ץ שם, וכ"כ בביאור הגר"א שעשה לי כל צרכי בלשון עבר ע"פ סוד, פתחי עולם אות ה':

טוב) שם שעשה לי כל צרכי. אין לברך בט"ב וביוה"כ אף שלובש מנעל של לבדים והאבל מברך אף אם הולך יחף, כן נ"ל אחר שראיתי מ"ש הרב המגיה בש"ץ דף ן' עד דף נ"ג יעוש"ב, וכן המנהג להולכים אחר עקבות האר"י ז"ל. קשר גודל סי' ס' אות י"ט. זכ"ל ח"א בהלכות ברכות אות ש', ובח"ג, סידור בי"ע אות יו"ד, שע"ת אות י"ב כף החיים להרח"פ סי' ט' אות י"א, יפה ללב ח"ג סוף אות ד'. בן א"ח פ' וישב אות ט', ועי"ש שכתב דבספרו מקבציאל דחה סברת מהר"א שרעאב"י שכתב בס' דברי שלום על שער הכוו' דהאבל אין מברך יעו"ש, ועיין לקמן אות מ"ט:

חי) שם כשהולך יברך המכין וכו' בגמרא שלפנינו הגירסא איתא המכין קודם שעשה לי כל צרכי וכן הוא בגירסת הטור שלפנינו. והב"ח אעפ"י שהיה לו גירסא אחרת בטור שהיה כתוב שעשה לי וכו' קודם המכין כתב שצ"ל המכין קודם שעשה לי וכו' מפני שכן הגירסא בגמרא שבידינו וכן היה כתוב בכל הסידורים וכן סדרן הרוקח בסי' ש"ך והאגודה בפ' הרואה והסמ"ג בסוף ה' ברכות ריש דף קי"ד, וסיים הב"ח מה שנהגו עכשיו לשנות ע"פ סידורים הנדפסים עתידים ליתן את הדין עכ"ד. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט אות א' דהמנהג פשוט בינינו כמ"ש בסידורים שלפנינו תחלה ברכת המכין מצעדי גבר ואח"כ שעשה לי כל צרכי, יד אהרן בהגה"ט, מאמ"ר אות ד', סו"ב אות ג', ועיין מ"א סק"ב שכתב דהכל לפי הזמן והמקום דעכשיו הכל נועלים מנעלים קודם שילכו עכ"ל, ועיין ש"ץ דמ"ט ע"ב וקש"ג סי' ה' אות י"ח ויפה ללב אות י"א.

חי) וזה לשון הרש"ש ז"ל בס' נה"ש דף י"ט ע"א בהנד"מ גם יכוין בח"י ברכות אלו שהם מן הנותן לשכוי בינה וכו' עד סוף ברכת התורה לתקן כלים ואורות דאור ישר וחוזר די"ב פרצופים הכוללים דז"א דאצי' ודעשיה ולהמשיך להם מוחין ונרנח"י דמ"ה וב"ן דאור ישר וחוזר באופן זה:

חי) ברכת הנותן לשכוי וברכת פוקח עורים הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דעתיק דכורא הנקרא חכמה והם בניקוד פתח. ברכת מתיר אסורים וזוקף כפופים הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דנוק' דעתיק הנקרא בינה והם בניקוד צירי. ברכת מלביש ערומים והנותן ליעף כח הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דא"א ונוק' הנקרא דעת והם בניקוד מוצא. ברכת רוקע הארץ והמכין מצעדי גבר הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דאבא הנקרא חסד והם בניקוד סגול. ברכת שעשה לי כל צרכי ואוזר ישראל הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דאימא הנקרא גבורה והם בניקוד שבא. ברכת עוטר ישראל בתפארה ושלא עשני גוי הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דישסו"ת הנקרא ת"ת והם בניקוד חולם:

חי) ברכת שלא עשני עבד ושלא עשני אשה הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דז"א הנקרא נצח והם בניקוד חיריק. ברכת המעביר וברכה ראשונה של התורה הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דנוק' דז"א הנק' הוד והם בניקוד קיבוץ. ברכת והערב נא ואשר בחר בנו הם באור ישר ואו"ח דמ"ה וב"ן דיעקב ורחל הנק' יסוד והם בניקוד שורק עכ"ל. ועיין בשער הכוונות דף א' ע"ג ד"ה גם הי"ח ברכות שיש וכו' ובדף י"ז ע"ד ופרע"ח שער הברכות פ"ה ושער הזמירות פ"ד ופ"ה. ועיין בשער הקדמות דרוש הדעת דף נ"ג ע"ג והובא בנה"ש הנד"מ דף ל"ב ע"ג ותבין:

חי) נמצא לפי דברי הרש"ש ז"ל דסדרם הוא כך. הנותן לשכוי. פוקח עורים. מתיר אסורים. זוקף כפופים מלביש ערומים. הנותן ליעף כח. רוקע הארץ. המכין מצעדי גבר. שעשה לי כל צרכי. אוזר ישראל. עוטר ישראל, שלא עשני גוי. שלא עשני עבד. שלא עשני אשה. המעביר. על דברי תורה. והערב נא. אשר בחר בנו. וכ"כ בסידור הכוו' של הרש"ש ז"ל ואין לשנות מזה הסדר:

יט) שם המכין מצעדי גבר. ובאגודה כתב אשר הכין. והביאו מ"א סק"ג וכתב וכן נוהגין. וכן כתב הלבוש. סו"ב אות ג'. מיהו בגמרא שלפנינו איתא המכין וכמ"ש מרן ז"ל. וכ"כ מחה"ש ז"ל שיש לומר המכין וכ"כ בביאור הגר"א והביאו פתחי עולם אות ה'. וכ"כ הש"ץ דף מ"ט ע"א דאנן בדידן מנהגינו לומר המכין וכ"כ בכל הסידורים וכן העתיקו גורי האר"י ז"ל וכן עיקר עכ"ל. וכ"כ בסידור הרש"ש ז"ל. מיהו אם שינה לא עיכב. ש"ץ שם:

ך) שם כשחוגר חגורו יברך אוזר ישראל וכו' הזכיר ישראל בברכה זו וכן בעוטר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הן להנאת העולם שהכל שוים בהם משא"כ באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה הוא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה כמ"ש ב"י. וכובע הוא משום צניעות כדאיתא בשבת פרק מי שהחשיך דקנ"ו כסי ראשך מפני אימתא דמרך. ע"ז סק"ב. ה"ב אות ב'. שתילי זיתים אות ד'. פתחי עולם אות ו'. ועיין בלבוש ובש"ץ דנ"ג ע"א ולקמן אות מ"ט:

כא) שם כשחוגר חגורו וכו'. מרן ז"ל הביא משם הראב"ד דהיינו כשלובש המכנסיים אבל הרמב"ם ז"ל כתב דהיינו כשחוגר וכו' והרב הפר"ח נתעצם להוכיח דפירוש המייניה דאמרו בש"ס הוא חגור עש"ב. ונראה דמר כי אתריה ומר כי אתריה שהראב"ד היה בארץ עכו"ם שאין לובשים חגורה ומשו"ה אף דידע שפיר דהמייניה חגורו כתב דיש נברך ברכה זו כשלובש המכנסיים וללמד יצא למנהג גלילות ארץ מצרים. והרמב"ם היה בארץ ישמעאל דנוהגים ללבוש חגורה כבני בבל ומשו"ה כתב כשחוגר וכו' וכבר כתב הפר"ח גופיה דאי ליכא אזור ?וברכיה במכנסיים יעו"ש. ברכ"י אות ג'. ועיין לקמן אות מ"ט. ובסי' ע"ד אות כ"ג:

כב) שם כשיטול ידיו יברך ענ"י. עיין מש"ל סי' ד' אות א' ואות ק"ז:

כג) שם המעביר חבלי שינה מעיני וכו' כן הוא גירסת הגמרא שלפנינו כולם בלשון יחיד המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון וכו' שתרגילני בתורתך ותדביקני במצותיך וכו' וכן הוא ברמב"ם פ"ז מה' תפלה דין ד' וכ"ה בטור. ובלבוש סעי' ד', אמנם בס' אות אמת כתב שצריך לאומרה בלשון רבים דאיתא בפרק תפלת השחר אמר אביי לעולם לישתתיף אינש בהדי צבורא וכו' והביאו כנה"ג בהגה"ט ועו"ת אות ב' ומ"א סק"ד ומט"י אות ו', ועיין ש"ץ דנ"ד ע"ד. והרב החסיד בן איש חי ז"ל פ' וישב אות י"א כתב דיש לומר כולם בלשון יחיד כנוסחת רז"ל בש"ס. וכתב דכן הוא בסידור הרש"ש ז"ל יעו"ש מיהו בסידורי הרש"ש שבידינו יש מהם כתוב בלשון יחיד ויש שכתוב בהם בלשון רבים ע"כ אין ראיה מזה שכל מכוין אמר לסופר שיכתוב לו נוסח כפי סברתו אבל מ"מ אין לשנות מנוסח הש"ס שבידינו שהוא בלשון יחיד וכן הוא ברמב"ם וטור וש"ע ולבוש כנז"ל. ומ"ש אות אמת שצריך לאומרה בל' רבים דאיתא בפ' וכו' אין ראיה מזה די"ל דזה דוקא היכא דלא איתמר בש"ס בהדיא בל' יחיד אבל היכא דאיתא בש"ס בהדיא בל' יחיד כמו בנידון דידן אין לשנות דאפשר שיש סוד בדבר וכמ"ש האר"י ז"ל בשער הכוונות דף א' ע"ג דכל הי"ח ברכות הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים וכאשר נעתיק לשונו לקמן אות מ"ט:

כד) וראה זה חדש מצאתי בסידור הרב מהר"ב הלוי ז"ל שצ"ל בנוסח שתצילני היום י"א דברים לא פחות ולא יותר, מעזי פנים ומעזות פנים. מאדם רע. מיצר הרע. מחבר רע. משכן רע. מפגע רע. מעין הרע. מלשון הרע. מדין קשה. ומבעל דין קשה. וכו' והם כנגד י"א קליפות. י"א סימני הקטורת. והנה י"א מימין גי' מ"ת שהם הקליפות הנקראים מתים מפני שבאו משבירת הכלים הנקראים מלכין דמיתו דכתיב וימת וימלוך ואנו מתפללים שהקב"ה יצילנו מידה וימית אותם בהוד בלע המות לנצח. וסוד מימי"ן אלו הם של ראש מות שנתחברו לו"ת כמ"ש בזוהר עכ"ל. ושוב ראיתי שכתב הר"ן שפירא כן. ש"ץ דנ"ה ע"ב:

כה) שם ואין לענות אמן אחר המעביר וכו' שהכל ברכה אחת היא. דאלו היו שני ברכות היו פותחות בברוך דלאו סמוכות הם שכל אחד נתקנה בפ"ע. ואע"ג דבעינן מעין פתיחה סמוך לחתימה י"ל דתגמלני חסדים טובים היינו החסד שעושה הקב"ה שמעביר חבלי שינה מעיניו. מ"א סק"ה. ועיין בלבוש סעי' ד' וב"י:

כו) [סעיף ב'] עכשיו מפני שאין הידים וכו' נהגו לסדרס בבהכ"נ וכו' עיין מש"ל סי' ו' אות ג' ואות ד':

כז) שם נהגו לסדרם בבית הכנסת וכו' והא דאמרינן כל הברכות מברכין עובר לעשייתן היינו ברכות המצות שאומר בהן וצונו צריך לברך להקב"ה תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה של הודאה ושבח כעין אלו יכול לברך אח"כ. ב"י בשם הרא"ש והר"ן, ועוד טעם אחר כתב בשם הר"ן מפני שברכות הללו על מנהגו של עולם הם יעויין שם. ועיין מט"י אות ח':

כח) שם ועונים אמן אחריהם וכו' עיין בסי' רי"ג סוף סעי' ב' שכתב דאף אם לא ענו אמן יצאו, וכ"כ האחרונים:

כט) שם ויוצאין ידי חובתם. כתב שכנה"ג בהגה"ט אות ד'. דס"ל להטור דברכות השחר שהם ברכת הנהנין אין אדם יוצא בברכת חבירו אלא כשאינו בקי אבל אם הוא בקי צריך הוא לברך בעצמו יעו"ש. אמנם יש מן האחרונים שהשיגו עליו בזה וכתבו דגם הטור ה"ל דאפילו בקי יוצא בברכת חבירו אם כיון. פר"ח אות ב'. יד אהרן בהגה"ט. עו"ת אות ג'. מט"י אות ז'. מאמ"ר אות ה'. שתילי זתים אות ח'. ועיין ער"ה אות ד' ובא"א סי' ו' אות יו"ד ר"ז סי' נ"ט אות ד' ובמ"ש אינן בעניותין לסי' נ"ט אות כ"ז.

ל) [סעיף ג'] חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות. הטעם בטור לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל ותיקן דוד על זה לברך מאה ברכות בכל יום. ט"ז סק"ג. ועיין מחב"ר אות ג', ועיין בשער הכוונות דף ב' ע"ד שכתב כי כללות מאה ברכות שרשם הוא ס"ג ומילוי שלו בלתי אותיותיו הפשוטות שהוא בגי' ל"ז. והנה ס"ג ול"ז הם ק' ?ברכן יעו"ש. ובפע"ח בשער הברכות פ"א. ובענין מנין ק' ברכות עיין ב"י ומ"א סק"ח ומט"י אות ט' ובהי' ר"ץ סעי' א' ובאחרונים.

לא) שם חייב אדם לברך בכל יום וכו' עיין מש"ל סי' ה' שצריך האדם ליזהר הרבה בשעת אמירת הברכות לכוין פי' המילות ושלא יחסר מהם שום תיבה או אות כי ענוש יענש ובפרט כשמזכיר את השם בפיו צריך שיירא מאד ויזדעזעו איבריו מפחדותו אותו אשר הוא ילוד אשה ומזכיר את השם הקדוש הגדול הגבור והנורא אשר מלאכים קדושים ונוראים מתפחדים ומתרעשים ומתרגשים בהזכירה אותו כנז' בקדושת יוצר ויקח ק"ו בן בנו של ק"ו לנפשו ויזהר בכל עת וזמן שמוציא את השם בשפתיו שיהא באימה וביראה ופחד ועי"ש בסי' ה' שהארכנו בזה וא"צ לכפול כאן הדברים אלא יעו"ש:

לב) [סעיף ד'] צריך לברך בכל יום שלא עשני עכו"ם וכו' הנה ברכות על חיוב המצות הן. דעכו"ם לא נתחייב במצות כלל, ואשה ועבד אעפ"י שנתחייבו בקצת מצות לא נתחייבו בכולן. ויש להקדים שלא עשני עבד שבתחלה אנו מברכים שלא עשני עכו"ם שאינו בר מצות כלל ואח"כ אנו מברכין שלא עשני עבד אעפ"י שישנו בקצת מצות זיל טובא והוא חשוד על הגזל כדתנן (אבות פ"ב) מרבה עבדים מרבה גזל. גם דומה לעכו"ם שאין לו זכות אבות. ועוד שאסור בבת ישראל ואח"כ אנו מברכין שלא עשני אשה שאעפ"י שהיא חשובה מן העבד מ"מ אינה חייבת בכל המצות. ב"י ולבוש. וב"ח פי' שלא עשני עכו"ם עבד אשה הוא שלא מסר נפשו טל ידי מלאכו להורידה לתוך גופו של עכו"ם או עבד או אשה בתחלת ברייתו עכ"ל. ועיין מ"ש עליו החיד"א בברכ"י אות ז' ובמחב"ר אות ד' יעו"ש וז"ל מצ"ש דע כי האדם אעפ"י שהוא זכר יש מיני עבירות שגורמים לו להתהפך ולהיות נקבה, וענין אחד הוא ענין משכב זכור מדה כנגד מדה ומתגלגל ונעשה נקבה. וכן יש מיני עבירות שגורמים לו להתהפך ולהיות גוי. וענין אחד הוא הבועל ארמית ובעת הכריעה על ברכיו לשכב עמה אז הוא כורע לע"ז וזה גורם אח"כ שאוכל עמה מאכלות אסורות ושותה עמה יין נסך כי עבירה גוררת עבירה. ואהבה שאוהב לגויה מקלקלת הצורה שנברא העולם בצלם אלהים וכן ג"כ נתהפך אח"כ בגלגול אחד בגוף של גוי מדה כנגד מדה. וכן יש מיני עבירות שגורמים לו להתהפך ולהיות עבד. והענין הוא מי שעובד לאנשים גדולים מהאומות ועל ידי העבדות שעושה להם הוא מתבטל מעבדות הש"י ואינו מתפלל ואינו מניח תפילין ומתבטל מת"ת וק"ש ומתבטל מכמה מצות של שבת. ואעפ"י שהכל נעשה באונס מ"מ מדה כנגד מדה לא בטלה ומתגלגל אח"כ בעבד כנעני לכן כל מי שהוא מזרעא קדישא זרע אברהם יצחק ויעקב מאחר שהוא רואה את עצמו שהביאו הקב"ה בגלגול טוב. ויביט בעצמו טוב הכנתו ראוי ליתן שבח והודאה שהש"י מסייע אותו כמ"ש רז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו וכן צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וה' לא יעזבנו בידו וגו' שלא נכשל באלו שלשה עבירות הנ"ל שלא יצטרך הקב"ה להביא אותו באותן ג' גלגולים גוי עבד אשה. ולכן לא די שיברך ברכה זו פעם א' בימיו אלא בכל יום ויום ויהיו אלו ג' עבירות נגד פניו שלא יכשל בהם ח"ו בגלגול זה כדי שלא יבא באחד מהם בגילגול שני ולכן אלו ג' ברכות צריך להיות זכרון בין עיניו. (ועיין משנת חסידים מסכת חצות פ"ג אות ז'. ויפה ללב ח"ג אות ט'):

לב) עוד אפשר לפרש כי גם בחיים חיותו אפשר לאדם להתעבר מאלו הג' גוי עבד אשה. כי בכל לילה עולה נשמתו למעלה לתת דין וחשבון לפני קונו והנה לפי מעשיו כך דנין אותו. ולפעמים נותנים לו איזו נשמה בסוד העיבור של גוי או של עבד או של אשה. ונודע כי אפילו מי שהוא משכים ללמוד ולעסוק בתורה אינו חוזר בו נשמתו אלא נשארה באפיו כמש"ה חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. עד אחר שיתפלל ועונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד אז חוזרת הנשמה בגופו. ולכך יש בו ה' תיבות כנגד חמשה בחי' שמות שיש לנשמה. נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, והנה עתה בקומו ממטתו בעוד שהנשמה באפיו קודם שיכנס בגופו יברך אלו הג' ברכות ולא כמו שעושין קצת בני אדם שמסדרים הברכות אחר התפלה, והנה צריך לכוין בברכתו כמו שלעבר לא נכנס בגופו שום נשמה מהג' ה"ל כן מהיום והלאה שלא יכנס בו נשמה שאינה הגונה. ויהרהר בתשובה שאם עשה איזה דבר מכוער מהג' הנ"ל שיתחרט עליו ולא ישוב עוד לכסלה. וע"י זה פורח הנשמה שבאפיו שאינה הגונה לו והולכת לדרכה. ונשמתו שהיתה בו מקודם היא לבדה חוזרת ומתפשטת בגוף האדם ע"כ מאחר שכבר נתפשטו הנשמות בגופו בשעת ברכו א"כ מה יועיל לו לברך אלו ג' ברכות אחר התפלה ואעפ"י שעל פי הפשט לית לן בה באיזה זמן שיברך מ"מ ירא שמים יוצא ידי כולם ויברך אותם בזמנם קודם התפילה מהטעם הנ"ל עכ"ל, ועיין מש"ל אות ט':

לג) שם שלא עשני עכו"ם וכו' ואם בירך שעשני ישראל או שעשני יהודי דעת הב"ח ז"ל שוב לא יוכל לברך שלא עשני עבד ושלא עשני אשה דלשון שעשני ישראל שכבר בירך משמעו בן חורין ומשמעו נמי איש ישראל ולא אשה דאשה נקראת ישראלית יעו"ש. והב"ד הט"ז סק"ד ומ"א סק"ט ומאמ"ר אות ז'. מיהו הל"ח פ' הרואה אות פ"ט כתב דאם בירך שעשני ישראל לא יוכל לברך שלא עשני עבד משמע הא שלא עשני אשה יכול לברך, וכ"כ מטה יהודה אות יו"ד, וכן הסכים ש"ץ דף נ"ד ע"א והביאו קשר גודל סי' ה' אות ך' וסידור בי"ע אות י"א. אמנם המ"א שם מצדד בזה אם יוכל לברך שלא עשני אשה או לא יעו"ש ובמחה"ש (ומן התימא על הש"ץ שכתב דדעת המ"א לברך שלא עשני אשה דהא אינו אלא מצדד צדודי והיותר נראה דעתו שלא יברך כאשר יעו"ש ומחה"ש) ולפי מה דקי"ל הב"ל אפי' כנגד הרוב כמ"ש בסי' ח"י אות ז' ובכ"מ א"כ הכא נמי אם טעה וקדם ובירך שעשני ישראל או שעשני יהודי לא יברך עוד שלא עשני עבד ושלא עשני אשה אלא בלא שם ומלכות:

לד) שם שלא עשני עכו"ם שלא עשני עבד שלא עשני אשה, ואם קדם ובירך שלא עשני אשה קודם שבירך שלא עשני עכו"ם ושלא עשני עבד משמע מהב"ח דלפי מ"ש בסעי' ה' דאם קדים ובירך זוקף כפופים קודם שבירך מתיר אסורים לא יברכנה ה"ה הכא אם קדם ובירך שלא עשני אשה שוב לא יברך שלא עשני עבד ושלא עיני עכו"ם, וכן אם בירך שלא עשני עבד קודם שבירך שלא עשני עכו"ם שוב לא יברך שלא עשני עכו"ם יעו"ש, וכ"כ מ"א סוף סק"ט, ח"א כלל ח' אות ב'. מיהו דעת הט"ז בסק"ו דאם בירך שלא עשני אשה קודם יכול לברך אח"כ שלא עשני עכו"ם ושלא עשני עבד, וכ"כ הפר"ח אות ה' והרב זקן שמואל בתחילת ספרו והב"ד הברכ"י אות ט', ובספרו קשר גודל סי' ה' אות כ"א, וכ"כ מטה יהודה אות ו"א, ר"ז אות ה', ש"ץ דנ"ד ע"ב, סידור בי"ע אות י"ב, ולפי מה דקי"ל דאין הולכין בס"ב אחר הרוב א"כ הכא נמי אם קדם ובירך שלא עשני אשה תחלה שוב לא יברך שלא עשני עכו"ם ושלא עשני עבד אלא בלא שם ומלכות, וכ"כ הרה"ג בן איש חי ז"ל פ' וישב אות יו"ד:

לה) שם שלא עשני אשה. ועבד לא יברך שלא עשני אשה שהוא זיל טפי כמש"ל אות ל"ב אלא יברך בלא שם ומלכות, ועיין פרמ"ג במש"ז, אות ד':

לו) שם הגהה, ואפי' גר יכול לברך כן, פי' שיכול לברך שעשני גר דזה נמי מיקרי עשיה כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן, דרכי משה אות ג', מ"א סק"י, כס"א אות ז', ש"ץ דנ"ד ע"ב (ומ"ש הברכ"י אות ט' ויפה ללב אות ך' דנוסחת מור"ם בש"ע היה שעשני יהודי וכו' עיין מאמ"ר אות ז' מ"ש בזה) מיהו הב"ח חולק וכתב דאינו יכול לברך הגר שעשני גר או שעשני יהודי דמה שנכנס לדת יהודית הוא ע"י בחירתו שמסר הקב"ה ביד האדם ולא שייך לומר שהוא ית' עשאו גר שקבל דת משה וישראל ולכן אין הגר מברך מאלו ג' ברכות אלא שנים שלא עשני עבד שלא עשני אשה ודלא כהגהת ש"ע וכו' עכ"ל, וכ"כ הפר"ח אות ד', והל"ח רות פ"ט כתב דאם יברך שעשני יהודי לא יוכל לברך עוד שלא עשני עבד יעו"ש, ובדברינו לעיל אות ל"ג והשכנה"ג בהגב"י אות ה' כתב דאף אם יברך שלא עשני גוי אין קפידא דהכוונה שלא עשני שאשאר גוי ומ"מ יותר נכון לברך תחת כנפי השכינה עכ"ל, וכ"כ המ"א סק"י דיכול לברך שלא עשני גוי יעו"ש, וכן פסק היד אהרן בהגב"י להלכה דגר יכול לברך שלא עשני גוי יעו"ש ועיין ברכ"י אות ט' מ"ש על דברי היד אהרן וסיים וז"ל ואנן בעניותן מסתברא לן איפכא כיון דמצינו גדול מרבוותא קמאי הרמ"ה שכתב דלא יברך ברכה זו ומייתו לה או"ח ומהרד"א וגם אשור נלוה עמה מרן ז"ל דנראה דמסכים עמהם וגם הב"ח והשל"ה הביאו המ"א והפר"ח ומהר"י הלוי שהביא בס' יד אהרן הסכימו לזה וכן נראה דעת מהריק"ש בהגהותיו הכי נקטינן עכ"ל, וכ"כ בספרו קש"ג סי' ה' אות כ"ו והביאו ש"ץ דף נ"ד ע"ג וכתב דכן נראה הסכמת מהר"י עייאש בס' מטה יהודה עכ"ד, וכיון דדבר זה לא נפיק מפלוגתא יש לברך הגר שלא עשני גוי בלא שם ומלכות:

לז) וגר שהיתה לידתו בקדושה כתב הפר"ח אות ד' דמברך שלא עשני גוי ומב"י בשם הרמ"ה משמע דבעינן הורתו ולידתו בקדושה הא לידתו בקדושה אין מברך דע"י בחירת אמו נעשה ישראל וצ"ע, ועיין יו"ד סי' רס"ח וסי' רס"ט סעי' ד' בזה, פרמ"ג במש"ז אות ה':

לח) השבוי מברך שלא עשני עבד שלא תיקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה אלא מפני שאין העבד חייב במצות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים, ב"י, וכ"כ הפר"ח שם, ש"ץ שם:

טל) ומי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאמר שלא עשני עבד ולא שעשני גר ואע"ג דחייב בכל המצות, וטומטום ואנדרוגינוס דחייבין מספק בכל המצות לא דאמרו שלא עשני אשה דספק הם ואפשר יאמרו כרצונו, פרמ"ג א"א אות יו"ד, ועיין לקמן אות מ"א:

מ) ממזר, ישראל גמור הוא, וסומא מברך כל השלש ברכות, חדא דקיי"ל סומא חייב בכל המצות מן התורה כמ"ש המ"א בסי' נ"ג ס"ק ט"ז וכ"כ הפר"ח שם סעי' י"ד דלא כנ"ץ ואף לרי"ו ונ"ץ דפטור מ"ה מדרבנן חייב ואלו נשים במ"ע שהז"ג אפילו מדרבן פטורים פרמ"ג שם:

מא) שם והנשים מברכות שעשני כרצונו. כתב הרב זקן שמואל בריש ספרו נראה דאף העבד מברך ברכה זו, והביאו הברכ"י אות יו"ד, אמנם הפר"ח ז"ל כתב באות ד' על דברי מרן ז"ל וז"ל ולי נראה שאין מברכות אלא השני ברכות ראשונות ותו לא כיון דלא אשכחינן לה בגמרא דכולי האי הו"ל לפרושי עכ"ל, ולזה הסכים הרב מהר"י עייאש בס' מטה יהודה סוף אות יו"ד יעו"ש, והב"ד הש"ץ דנ"ד ע"ב, וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' ה' אות כ"ג דנשים מברכות שעשני כרצונו בלא שם ומלכות סידור בי"ע אות י"ג, בן א"ח פרשת וישב אות יו"ד. ולפ"ז גם העבד וטומטום ואנדרוגינוס יאמרו בלא שם ומלכות:

מב) ובענין ב' ברכות הראשונות משמע מדברי הפר"ח הנז' דנשים מברכות דהיינו שלא עשני גויה שלא עשני שפחה, וכ"כ החיד"א בקש"ג שם אות כ"ב וז"ל נשים מברכות שלא עשני גויה שלא עשני שפחה בשם ומלכות אחרונים בסי' מ"ו ודלא כהרב יעב"ץ בסידורו שכתב בלא שם ומלכות עכ"ל, והב"ד סידור בי"ע אות י"ג, אמנם בס' עו"ש כתב שהאשה תברך שלא עשני גויה שלא עשני שפחה בלא שם ומלכות מאחר שלא נזכר בגמרא, וכן בשעשני כרצונו נכון שלא תברך בשם ומלכות עכ"ד, והביאו פתחי עולם אות י"ז:

מג) [סעיף ה'] ואם קדם ובירך זוקף כפופים קודם שיברך מתיר אסורים לא יברכנה, שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל, דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב, מיהו הב"ח כתב דיכול לברכה אח"כ יעו"ש והב"ד מ"א ס"ק י"א וכתב דלי נראה להקל בספק ברכות. (ומ"ש המ"א שם דרש"ל סי' ס"ד כתב שיברכנה כמו הב"ח לא עיין בתשו' רש"ל הנז' אלא בדברי שכנה"ג וכמ"ש המח"בר או' ה' ד"ה ועוד וכו' יעו"ש) וכ"כ הט"ז סק"ו דיפה פסק בש"ע כרב עמרם דסב"ל, וכ"כ פרמ"ג במש"ז אות ו', סו"ב במקו"ח אות ג', וכן נראה דעת הפר"ח אות ה', מאמ"ר אות ח', קש"ג סי' ה' אות ט"ז, ש"ץ דמ"ח ע"ג, ר"ז אות ה' ח"א כלל ח' אות ד', סידור בי"ע אות ז', ודלא כהלק"ט ח"א סי' קי"ח שכתב דעכשיו שנהגו לאומרם על הסדר אין קפידא בדיעבד וכו' יעו"ש והב"ד י"א בהגה"ט, ועיין פרמ"ג א"א אות י"א שכתב וז"ל ויראה שישמע אח"כ מאחר הברכה מתיר אסורים ויכוין לצאת ויוצא ממ"נ, ואם יש מי שאין בקי בברכת מתיר אסורים יכול הוא לברך להוציאו דהוי ס"ס עכ"ל, ולפי מש"ל סי' ח"י אות ז' דגם היכא דאיכא ס"ס במלי דברכות י"א דאין לברך אין א"כ הכא נמי לברך מתיר אסורים להוציא את שאינו בקי אלא יברך הוא לעצמו בלא שם ומלכות או ישמע מאחר:

מד) אדם כפות בלא"ה מחמת חולי שאינו יכול לזוז ממטתו ג"כ מברך ברכה זו של זוקף כפופים דעל מנהגו של עולם נתקנו ברכות אלו, בן א"ח פ' וישב אות ו', ועיין מנחת אהרן כלל ה' אות י"ד ולקמן אות מ"ט, (ומ"ש שם בן א"ח הא איכא רש"ל וב"ח דפסקו לברך מתיר אסורים אם הקדיה זוקף כפופים וכו' יעו"ש זה נמשך אחרי דברי המ"א הנז' באות הקודם ולא ראה דברי רש"ל בשורשם כמ"ש באות הקודם יעו"ש):

מה) אם בשעה שאמר בא"י היתה כוונתו לברך זוקף כפופים יסיים זוקף כפופים אע"ג דאז לא יוכל לברך מתיר אסורים, וכן בשלא עשני עבד ואשה וכיוצא בו ומכ"ש בשאר ברכות שלא יקפיד על הסדר אלא יסיים כמו שחשב בשעה שהזכיר השם, ח"א כלל ח' אות ה', מיהו לפי מ"ש הרב ז"ל בשער הכוונות דף א' ע"ג דכל הי"ח ברכות מן הנותן לשכוי עד סוף ברכת התורה כולם חייב האדם לסדרם ולברכם בכל יום אעפ"י שלא נתחייב בהם לפי שכולם הם רמוזים נפלאים אל אורות עליונים ואין לבטלם וכו' א"כ אין לבטל שום ברכה מפני חומרא זו שבשעה שהזכיר את השם היה דעתו על ברכה אחרת אלא אם היה בדעתו בשעה שהזכיר את השם לברך זוקף כפופים או שלא עשני אשה יכול לסיים מתיר אסורים או שלא עשני עכו"ם כדי שלא יפסיד ברכות הקודמות להם וכמ"ש מרן ז"ל בסי' ר"ט סעי' ח' בשם י"א על כה"ג דיצא וכ"כ המ"א שם סק"ב העיקר דיצא יעו"ש, ובכה"ג לא אמרינן סב"ל דעיקר סב"ל הוא דחיישינן שמא אינו צריך לאותו ברכה והויא ברכתו לבטלה ויש בה משום לא לא תשא וכו' אבל בכה"ג שהוא צריך לאותה ברכה ומסיים כהוגן רק כשהזכיר את השם היה דעתו על ברכה אחרת ליכא למיחש לזה בדיעבד כדי שלא להכניסו בספק ולבטל ממנו ברכות הקודמות להן, וכן פסק הרה"ג בן א"ח זלה"ה פ' וישב אות ז' וכתב שבספרו מקבציאל דחה דברי הח"א יעו"ש:

מו) אם היה צריך לברך מתיר אסורים וטעה ואמר זוקף כפופים וחזר ואמר מתיר אסורים, וכן היה ברכתו בא"י אמ"ה זוקף כפופים מתיר אסורים, וכן בשאר ברכת השחר שטעה בכה"ג כגון שהיה צריך לברך הנותן לשכוי וכו' וטעה ואמר פוקח עורים וחזר ואמר הנותן לשכוי יצא ידי שניהם ואינו צריך לברך עוד לא הנותן לשכוי ולא פוקח עורים, ואע"ג דמרן ז"ל בסי' ר"ט סעי' ב' כתב דאם לקח כוס של שכר ובירך בורא פרי הגפן וחזר ואמר תוך כדי דיבור שהכל נהיה בדברו דיצא ידי שהכל, שאני התם דאינו צריך רק לשהכל אבל הכא דהוא צריך לשניהם ונכללו שניהם בברכה אחת י"ל דיצא ידי שניהם וכמ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' של"א סעי' ע"ח המפריש תרומות ומעשרות זה אחר זה מיד כוללן בברכה אחת ואע"ג דבשאר ברכות לא עבדינן הכי אלא מברכין כל אחת בפ"ע שאני הכא כיון שכבר נכללו בברכה אחת שניהם והוא מחויב עתה בהם י"ל יצא ידי שניהם, ועיין סי' ר"ט במ"א סק"ה ונושאי כליו, והנלע"ד כתבתי:

מז) [סעיף ו'] יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראין, הגהה, אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה, וכ"כ האר"י ז"ל בשער הכוונות דף ב' ע"ב וז"ל דנכון לאומרה והיא אחת מן י"ח ברכות האלו שתיקנו קודם התפילה, ואעפ"י שיש מגמגמין בדבר זה עכ"ז ראוי הוא לאומרו עכ"פ וכמו שנבאר סודה בע"ה, והטעם שהשתי ברכות אלו שהם מלביש ערומים וברכת הנותן ליעף כח נתקנו לסוד מה שנתבאר עתה בע"ה, והוא כי הנה אין אדם בארץ אשר לא יחטא וע"י כך מפשיטין מעליו לבוש הקדושה ומלבושין לנשמתו מלבוש הקלי' בגדים צואים כדמיון מש"ה ויתנצלו ב"י את עדים ונמשך עליהם זוהמת הנחש וכדמיון אדה"ר שנאמר בהם וידעו כי ערומים הם ואח"כ כתיב וילבשם כתנות עור משכא דחויא, והנה הכל הוא כפי ערך החטא כי אם החטא הוא קל מתחלש כח הלבוש ההוא בסוד צור ילדך תשי וכו' אבל איננו מסתלק מעליו, ואם החטא הוא חמור מסתלק הלבוש לגמרי מעליו, וכנגד ב' בחינות אלו נתקנו ב' ברכות אלו, וענינם הוא כי הנה בכל לילה כאשר האדם מפקיד נשמתו ביד המלכות העליונה בסוד בידך אפקיד רוחי הנה היא מחדשת אותה בסוד חדשים לבקרים וכו' ומי שנסתלק ממנו לבושו נותנת אליו בבקר בחי' לבוש, ומי שיש לו לבוש אלא שנחלש היא נותנת נח הלבוש ההוא וכו' והרי נתבאר ברכת מלביש ערומים שנתקנה כנגד מי שנתפשט מעליו לגמרי מלבוש הקדושה והנה הוא מתחדש עתה בבקר לגמרי וכנגד הבחי' השני שנחלש מלבושו אך לא נפשט לגמרי תקנו ברכת הנותן ליעף כח והדבר מבואר עכ"ל. וכ"כ בפע"ח שער התפלה פ"ב. עו"ת די"ג ע"א הנ"מ. ועיין נה"ש די"ז ע"ג הנד"מ. וכתב הרב נתן שפירא בס' מצ"ש מאחר שהרב זלה"ה הסכים לאומרה בודאי שע"פ רוח הקדש נאמרה לו יעו"ש. והלק"ט סי' קפ"ה כתב דהוא ז"ל נוהג לאומרה. וכן הסכמת מט"י אות י"ב, וכ"כ הברכ"י אות י"א וז"ל עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך זאת הברכה עפ"י כתבי רבינו האר"י ז"ל כי אף דקבלנו הוראות מרן ז"ל קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל גם הוא יודה לברכה. ומה גם שכתב הכנה"ג דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן ז"ל בסוף ימיו. וכן ראוי לנהוג ודלא כהפר"ח עכ"ל וכ"כ הברכ"י שם בשיו"ב אות ח' בשם הרמ"ע וכתב שראויה ברכה זו שתאמר אחר מלביש ערומים קודם להתעטף בציצית יעו"ש. והב"ד הש"ץ דמ"ח ע"ד וכתב דמי שנוהג כדעת האר"י ז"ל צריך ליזהר לאומרה אחר מלביש ערומים דוקא יעו"ש, והב"ד שע"ת אות יו"ד. וכ"כ קש"ג סי' ה' אות טו"ב. סידור בי"ע אות ח' כף החיים סי' ט' אות יו"ד. יפה ללב אות כ"א. וכתב דעכשיו נתפשט המנהג גם בבני הספרדיה בכל המקומות אפי' בחו"ל לאומרה בשם ומלכות ככל הברכות ע"פ כתבי רבינו האר"י זצ"ל וכן העד העיד כס"א באות ט' ודלא כהשו"ג אות ך' שכתב ובחוץ לארץ אין נוהגים לאומרה יעו"ש. וכ"כ בן א"ח זלה"ה פ' וישב אות ח' וכן המנהג עתה פשוט בכל המקומות בין בארץ בין בחו"ל וכמ"ש היפה ללב ז"ל:

מח) [סעיף ז'] יש נוהגים לברך ברכות אחרות וכו' וטעות הוא בידם. וכן מנהגינו שלא לברך שום ברכה חוץ מהי"ח ברכות שזכרנו לעיל אות י"ח:

מט) [סעיף ח'] כל הברכות האלו אם לא נתחייב בהם וכו'. הגהה ויש אומרים דאפי' לא נתחייב בהם מברך אותם וכו' וכן כתב הב"ח. וכ"כ מט"י סוף אות י"ד דכבר נהגו העולם כדברי ההגהה יעו"ש. וכ"כ האר"י ז"ל בשער הכוו' דף א' ע"ג וז"ל כל הי"ח ברכות שיש מן הנותן לשכוי בינה עד סוף ברכת התורה כולם חייב האדם לסדרם ונברכם בכל יום אעפ"י שלא נתחייב הוא בהם לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים ואין לבטלם אפי' אם האדם לא יישן בלילה או אם לא הסיר מצנפתו או בגדיו או סודרו או מנעליו וכיוצא בזה צריך לברכן בכל יום כולן אעפ"י שלא נתחייב בהם לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו חוץ מברכת שעשה לי כל צרכי ביום ט' באב ויוה"כ שאז כל העולם יחפים וגם חוץ מברכת על נט"י ומברכת אשר יצר ששתי ברכות אלו אם לא נתחייב בהם אין לברך עליהם עכ"ל. וכ"כ בפע"ח שער הברכות פ"א. וזמנם הוא מחצות הלילה ואילך כמ"ש בשער הכוו' דרוש א' מדרושי הלילה דנ"ח ע"א ופע"ח שער תיקון חצות פ"א ופ"ג. וכ"כ הרש"ש ז"ל בס' נה"ש בהקדמת חצות דפ"ז ע"א ובחדש דט"ו ע"ג וז"ל באופן שצריך זריזות וזהירות מאד לשמור נפשו שברגע חצות ימצא ניעור בפרט אם שורש נשמתו הוא מזיווג יעקב ולאה הנעשה אחר חצות לילה. ויברך ברכות השחר. וצריך לאומרם אפי' שלא נתחייב בהם כגון שלא יישן או שלא פשט בגדיו או לא חלץ מנעליו וכיוצא אעפ"י כן צריך לאומרם לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו והם להמשיך מוחין לפרצוף העולמות העליונים חוץ מברכת ענט"י ואשר יצר שאם לא נתחייב בהם לא יברך וחוץ מברכת שעשה לי כל צרכי בט"ב וביוה"כ שאז כל העולם יחיפים. וזמנם מחצות הלילה ואילך. וצריך להזהר לאומרם כולם בקומו בחצות הלילה כדי להחזיר המוחין שנסתלקו קודם חצות מהז"א הכולל דמדת היום ונתפשטו בנוק' הכוללת דמדת הלילה ועל ידם נגדלה כנגד כל אחורי הז"א ובחצות ממש ננסרת ובאה לפנים ומסתלקים המוחין ממנה ועולים למ"ן לאו"א ומזדווגים או"א וממשיכין מוחין חדשים דפנים ומתחדשים גם המוחין הראשונים וכנז' כל זה באורך לקמן בברכת המעביר יעו"ש, ועתה ע"י הברכות של השחר חוזרים המוחין ההם דאחור ופנים להתפשט בז"א הכולל דמדת היום. וכדי להמשיך השפע המוחין לפרצופים העליונים ולבטל מהם אחיזת הקליפות שנתאחזו בהם קודם חצות כנודע וכדי לברר הבירורים המתיחסים לכל ברכה וברכה ואם לא יאמר אותם כולם בקומו בחצות מונע המשכת השפע והמוחין לפרצופים העליונים וגורם להשאיר אחיזת הקליפות במקומות עליונים ובנרנח"י שלו ובחושים שלו נשאר התפשטות הקליפות והוא משתמש בהם עם אחיזת הקליפות שבהם וילכו בלא כח בעת ובזמן שהיה לו כח להפרידם ולבטלם והיא סיבה דכמה רעות ח"ו לכן ראוי להזהר לאומרם כולם בקומו בחצות ואפי' שהוא רוצה לישן אח"כ אין בכך כלום והוה ליה כישן ביום וכמ"ש הרב ז"ל על הקם בחצות אחר שיסדר ברכותיו ויאמר תיקון חצות ויעסוק בתורה כמו שעה אחת שאם אינו יכול לעמוד על עצמו שיכול לחזור לישן רק שיקום קודם עמוד השחר כמו חצי שעה ויחזור ללימודו. ולא מיבעיא מי שישן וקם בחצות שצריך לעשות כן כנז' אלא אפי' מי שלא ישן כלל והוא לומד מתחלת הלילה הנה בהגיע חצות צריך לאומרם חוץ מברכת התורה שאם לא ישן שאין צריך לאומרם עד שיעלה עמוד השחר אבל שאר הברכות צריך לאומרם. וכנז' בס' הזוהר פ' ויקהל דקצ"ה ע"ב במעשה דר"א ור"י שהיו לומדים מתחלת הלילה וכשהגיע חצות ושמעו קול התרנגול ברכו. כי אעפ"י שמצדו לא נסתלקו המוחין מז"א דפרטות הנה מז"א דכנלות נסתלקו ועתה חוזרים ואפי' מצדו נסתלקו עצמות הנרנח"י בהסתלקות המוחין הכולליי ועתה חוזרים מחודשים כנודע עכ"ל. והב"ד הש"ץ דמ"ו ע"ג. זכ"ל ח"א ה"ב אות ש' ומ"ש הפר"ח אות א' דמי שקם בחצות לילה לקרות תיקון חצות או ללמוד ודעתו לחזור ולישן ברכת המחזיר נשמות יניחנה לבקר וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' תפלה דין ג' וז"ל בשעה שיקיץ בסוף שנתו מברך וכו' וכתב הכ"מ דדוקא בסוף שנתו ולא כל זמן שייקץ באיזה שעה שתהיה יעו"ש. וכ"כ העט"ז. וכ"כ המ"א סי' ו' סק"ח בשם סד"ה יעו"ש. כבר כתב ע"ז הש"ץ דמ"ו ע"ב דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל דכל ברה"ש על הנאת עצמו הוא מברך ואם לא נתחייב באחת מהן אינו מברך וכן פסק הש"ע ולפ"ז שייך שפיר לומר ברכת אלהי נשמה צריך להמתין עד שיגמור סוף שנתו אבל לדעת החילקין דפהק מור"ם ז"ל כדידהו דבין נתחייב בין לא נתחייב שעל סידורו של עולם והנהגתו הוא חייב לברך ואנן בדידן כבר פשטה הוראה לפסוק כדעת מור"ם ז"ל וכו' וכ"כ המקובלים ז"ל א"כ מי שקם בחצות לילה יוכל לומר כל סדר הברכות אפי' דעתו לחזור ולישן וכו' יעו"ש. ועיין ברכ"י אות י"ב ובקש"ג סי' א' אות ט'. פתה"ד סי' ו' או' ב' וחס"ל סי' מ"ז או' ו' וכף החיים להרח"פ ז"ל סי' ט' אות א' ומנהגינו כהאר"י והרש"ש ז"ל דהקם בחצות מברך כל הברכות כולם מן ענט"י עד סוף ברכת התורה בשם ומלכות ואפי' אם דעתו לחזור ולישן עוד. ואח"כ אינו חוזר ומברך כלום דהוי כאלו ישן ביום ודלא כהפר"ח אות ח' והביאו מט"י סי' מ"ז אות ט"ז. וכן מי שלא ישן כלל והוא לומד מתחלת הלילה והגיע חצות מברך כל הברכות כלם חוץ מברכות התורה שאינו מברך עד אחר עלות עמוד השחר וחוץ מברכת ענט"י שאינו מברך כלל מפני שלא נתחייב בה כמש"ל סי' ד' אות מ"ח. מיהו ברכת אשר יצר נהגו לחייב עצמם כדי לסמוך ברכת אשר יצר לברכת אלהי נשמה כמש"ל אות ג' ועיין מ"ש לעיל סי' כ"ה אות ע"ה דכנגד דברי האר"י ז"ל לא אמרינן סב"ל יע"ש. ועוד עיין לקמן סי' מ"ז אות כ"ו ואות כ"ז ואות כ"ט ואות ל'.:

נ) שם בהגהה. דאין הברכה דוקא על עצמו וכו' ולפ"ז משמע דגם החרש מברך הנותן לשכוי בינה. וסומא מברך פוקח עורים. וכ"כ המ"א ס"ק י"ד דדעת הפוסקים משמע דאפי' הלן במדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים וסומא וחרש מברך אלא דהוא ז"ל לחלק יצא דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי יעו"ש ובמחה"ש והפר"ח אות ח' כתב דלפי דעת ההגהה והמקובלים חרש יכול לברך הנותן לשכוי. והסומא יכול לברך פוקח עורים לכולי עלמא יעו"ש. (ומה שיש להקשות ע"ז שכתב הפר"ח וסומא יכול לברך לכ"ע מהא דכתבו הג"מ פ"ז מהלכות תפלה בשם התוספות והב"ד המ"א שם באות הנז' דסומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו כבר הקשה זה היד אהרן בהגה"ט והב"ד הברכ"י אות י"ג יעו"ש) מיהו הרב מטה יהודה אות ג' דחה דברי הפר"ח והסכים שלא יברך הסומא פוקח עורים ולא החרש הנותן לשכוי יעו"ש. אמנם הברכ"י בכיו"ב אות י"ד כתב וז"ל סומא מצי לברך פוקח עורים אף לדעת הרמב"ם. הרה"ג מהר"ם זכות בספרו קיל הרמ"ז פ"ד דמגילה. וכתב שם שהסכימו עמו רבנן קשישאי דערעא ישראל. וכ"כ הפר"ח. ובשגם יש לדחות סברותיו כאשר העירותיהו לפנים על דברי הפר"ח מ"מ המסתכל יפה ביושר העיון שפיר חזי דלקושטא דהלכתא אדחויי לא סמכינן וסומא נמי על טוב עין הוא יברך פוקח עורים כהוראת רבנן קדישי דארעא ישראל והפר"ח והרמ"ז והכי נקטינן עכ"ל. וכ"כ בספרו קש"ג סי' ה' אות י"ד. וכן הסכים הש"ץ בדמ"ח ע"ב יעו"ש. זכ"ל ח"א בה"ב אות ש' הדור בי"ע אות ה' וכ"כ הרה"ג בן א"ח זלה"ה פ' וישב אות ה' וז"ל אע"ג דקיי"ל סב"ל בהא נקטינן לברך משום דלפ"ד רבינו האר"י ז"ל בשער הכוו' דכל ברכות אלו על מנהגו של עולם נתקנו ואעפ"י שלא נתחייב בהם האדם צריך לברך א"כ ה"ה בסומא דצריך לברך וכנגד דברי האר"י ז"ל אין לומר סב"ל עכ"ל. ולא כמ"ש היפה ללב ז"ל אות כ"ג שיברך בלא שם ומלכות. וגם בחרש כתב שם בקש"ג אות י"ב דמברך הנותן לשכוי ודלא כהמו"ק ומט"י שכתבו איפכא. וכ"כ סידור בי"ע אות ד'. וכ"כ אנן לעיל אות יוד דלפי דברי האר"י ז"ל פשיטא דהחרש מברך הנותן לשכוי בינה יעו"ש ועין לקמן סי' מ"ז אות ל':

נא) סומא לכ"ע יברך הנותן לשכוי. אחרונים ופשוט. קש"ג שם אות י"ג. סדור בי"ע שם:

בנ) מי שחטפו שינה באמצע ברה"ש כל ברכה שאינו יודע בודאי שלא אמרה לא יאמרנה מספק ואפי' בברכות התורה אם הוא מסופק לא יברך מספק אלא ישמע מאחר שהוא מחויב או יברך בלי שם ומלכות. חס"ל סי' מ"ז אות ח'. ובן א"ח ז"ל פ' וישב או' י"ב. ועיין לקמן סי' מ"ז אות ב':

גנ) שינוי מקום אסור לעשות בברכות השחר. רק במקום שמברך ענט"י ברך כל הברכות עד פ' התמיד. כף החיים להרח"פ סי' ט' אות ו' ועיין מש"ל סי' א' אות כ"ח וסי' ו' אות ג' וסי' כ"ה אות כ"ו בשם האר"י ז"ל שהיה מסדר כל ברה"ש עד פ' העקדה בביתו ואח"כ היה מתעטף בטלית ומניח תפלין ואר."כ היה הולך לבה"כ ומתחיל שם מפ' העקדה ואילך יעו"ש:

דנ) בעוד שלובש לא יאמר ברה"ש ולא יעשה שום עסק אפי' קל שבקלין ולא ילך אנה ואנה מפינה לפינה כשמברך אלא ישב על מכונו בהתבודדות ובכוונת הלב כדי לברך ברה"ש, ומה טוב אמר עם הספר מתחלת הברכות עד סוף התפלה, כף החיים שם אות ז' בשם קש"ג וחס"ל, ועיין מש"ל סי' ה' אות ב' ואות ג':

הנ) [סעיף ט'] לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אעפ"י שהוא אומרם דרך תחנונים וכו' דעת מרן ז"ל לפסוק הכי כיון שהביא סברא זו בסתם והוא דעת הראב"ד וא"ח והטור ומהרי"ל ככתוב בבית יוסף, וזה דעת הרמב"ם בתשובה בס' פאר הדור הנדפס מחדש סי' ק"ד וז"ל לעולם צריך שיברך על התורה קודם קריאה ואפי' יקרא פסוק אחד ואין חילוק אם יקרא דרך תחנה ובקשה יהיה מה שיהיה עכ"פ צריך לברך עכ"ל ברכ"י אות י"ד וקש"ג סי' ה' אות כ"ט, וכ"כ הש"ץ דנ"ז ע"ב, סדור בי"ע אות י"ד, חס"ל סי' מ"ז אות א':

נו) אם אומר בקשה כי אין בי"ת אשר אין שם תיבות מפסוק הנועל את בית"ו, נראה דיכול לאומרה קודם ברה"ת דהני מילי דקראי שאמרו לחתום לא נצרכה אלא לדבר צחות לישנא דקרא נקט, ודמי למ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' רפ"ד דאף דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט באגרת שלומים מותר לכתוב אפי' כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות, ועיין מ"ש במגינים לקמן סי' מ"ז דין ג', ברכ"י או' ט"ו, ש"ץ שם:

זנ) הנוהגים לומר לפני כל מצוה וברכה ולימוד פסוק ויהי נועם יזהרו בבל יאמר קודם ברה"ת. ברכ"י או' ט"ז וקש"ג שם אות ל', ש"ץ שם. וכן הנוהגים לומר ותתפלל חנה יברכו כל הברכות עד אחר ברכת התורה ואח"כ יאמרו ותתפלל חנה דאין לומר קראי ותתפלל חנה קודם ברה"ת. הרב מהר"י אזולאי ז"ל בס' יוסף אומץ. סידור בי"ע בדינים מחודשים שאחר דיני ברה"ש אות ג'. וכן אם בא ליכנס לביה"כ לא יאמר פסוק ואני ברוב חסדך וכו' קודם ברה"ת, ועיין עוד מש"ל סי' ד' סוף אות ט"ז וסי' ח' אות ו' וסי' כ"ה סוף אות ס"ח:

חנ) שם הגהה. שהרי בימי הסליחות מתפללים סליחות ואח"כ מברכין על התורה עם סדר שאר ברכות וכי' עיין מש"ל אות מ"ט בשם הרש"ש ז"ל שכל המאחר ברכות השחר גורס להשאיר אחיזת הקליפות במקומות העליונים ובנרנח"י שלו יעו"ש וא"כ כל הזריז ומקדים לברך ברה"ש בכל מה דאפשר לו הרי זה משובח ומשתכר שלא יתאחזו כ"כ הקליפות בנרנח"י שלו. ועיין מש"ל סי' א' אות ח':

טנ) שם בהגהה ינהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר וכו' ולפי דברי האר"י ז"ל ברכת אלהי נשמה צריכה להיות תיכף אחר ברכת אשר יצר כמש"ל אות ג'. וברכות התורה אחר ברכות השחר. כמש"ל אות ח"י ואות מ"ט יעו"ש. רק מי שקם קודם חצות ורוצה ללמוד מיד יוכל לברך אז ברכת התורה קודם ברה"ש כיון שא"א לו לברך אז ברה"ש כיון דלא הגיע חצות וכאשר יבואר לקמן בס"ד סי' מ"ז אות כ"ט:

ס) שם בהגהה. וטוב לומר בשחרית שמע ישראל וגו' בשכמל"ו כי לפעמים שוהים עם ק"ש וכו' כתב הב"ח על דברי הגהה זו וז"ל משמע דבכל יום ויום טוב לומר כך ועל פי דבריו אלה נדפס בסידורים בשכמל"ו ונהגו הכל לומר כך בכל יום ויום גדול וקטן, ואינו נכון דלא ניתנו דברים אלו ליכתב בספר אלא לגדולים שמשערים שהיום יהיו הציבור קוראים שמע בברכותיה לאחר זמנה כי אז יהא מכוין לצאת בצפרא ויאמר אחריו בשכמל"ו אבל בכל יום ויום לא יאמר רק ואומרים שמע ישראל וגו' ולא יהא מכוין לצאת ידי ק"ש דאורייתא וגם לא יאמר בשכמל"ו עכ"ל. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות י"א. עו"ת, פר"ח אות ט'. אמנם בשער הכוו' דרוש ג' דק"ש ד"ך כתב דאפי' המתפללים כותיקון שאומרים ק"ש קודם הנץ החמה אפי' הכי צ"ל פסוק שמע ישראל וגו' ובשכמל"ו בסדר הקרבנות דתרוייהו צריכי יעו"ש. וכן העיד מהרח"ו ז"ל שם בשער הכוו' על האר"י ז"ל שאפי' כשהיה מתפלל כמנהג היתיקין ולומר ק"ש קודם הנץ החמה אפ"ה היה אומר ק"ש שני פעמים יעו"ש:

סא) שם בהגהה. כי לפעמים שוהים עם ק"ש וכו' וכתב מהרש"ל דיאמר ג"כ פרשה ראשונה, ובהגהות תוספת שבת כתב דשמע דלפי זה צריך להניח תפילין מקודם שלא יהא נראה כמעיד עדות שקר כשיאמר וקשרתם עכ"ד. והנה אמת נכון הדבר ופשוט, מחב"ר אות ז', ועיין מש"ל בזה בס"ד סי' כ"ה אות כ"ז, ועוד עיין באות שאחר זה ולקמן סי' ס"ז אות א' ד"ה ולענין:

סב) שם בהגהה, כי לפעמים שוהים עם ק"ש וכו' מאד יש ליזהר בערי איטליא ודומיהן שמאחרין בשבת ואח"כ מאריכין בזמירות ונגונים ובודאי עוברת שעת ק"ש בזמנה וכאיש הירא יאמר בבקר כל הק"ש כלה בזמנה ואח"כ יקראנה בברכותיה עם הצבור ועיין מ"ש הפר"ח לקמן סי' קי"ב, מחב"ר אות ח' וכ"כ הרו"ח אות ג' ועיין עוד מ"ש הפר"ח בזה הסי' אות ט' ובדברינו לקמן סי' ס"ז אוה א' ד"ה ולענין. אבל אם אין מאחרין לא יאמר כ"א פסוק שמע ישראל ובשכמל"ו לבד בסדר הקרבנות כמש"ל אות ס' בשם האר"י ז"ל. ועיין עוד לקמן בסי' מ"ח מ"ש בענין סדר התפלה בס"ד:

סג) בנוסח הזמירות אלו אומרים מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו ומה יפה מאד ירושתינו אשרינו כשאנו משכימים ומערבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומיחדים שמך וכו' רו"ח אות ד' ועי"ש מה שפי' בזה:

מ"א סק"ה דלאו סמוכו' הם. ר"ל דאע"ג דברכ' הסמוכה לחברת' אינה פותחת בברוך מ"מ כל ברכות שחרית אנו רואין שכולן פותחין בברוך משום דלא היחשבו סמוכות אע"פ שנהגו לסדרן כולם בבה"כ מ"מ כיון דעיקר תקנה של כל ברכה היה על ענין מיוחד:

שם דבעינן מעין פתיח' ר"ל ואיך אפשר שהכל ברכה אחת:

סק"א בתענית חסרו ח' ברכות כי בכל סעודה יש ח' ברכות על נטילת ידים והמוציא וד' ברכות שבברכת המזון וכששותה מברך לפניו ולאחריו ובתענית חסר סעודה:

שם ובשבת חסר מג' תפילות. כי בג' תפלות דחול יש נ"ז ברכות שבכל א' יש י"ט ברכות ובג' תפלות דשבת בכל תפלה שבע ברכות אין שם רק כ"א ברכות נחסר ל"ו:

שם היין תרי דליליא. ברכת היום וברכת היין משא"כ המקדש על פת אין שם ברכת היום דאולי ברכת המוציא הוא בכל ח' ברכו' של הסעודה:

שם שישמע כמ"ש סי' קכ"ד. ע"ש בסי' קכ"ד סעיף ח' דהמחוייב בברכה צריך שישמע הברכ' מהש"ץ ואם אינו שומע אותה לא יענה אמן ומי שאינו מחויב בברכה עונ' אמן אע"פ שאינו שומע אלא יודע איזה ברכה שסיים:

שם בשבת וגם סעודה א'. כיון שמפסיק מבע"י דהרי לדידן גם בתענית יש מאה לכן אין נחסר ביה"כ רק סעודה א' כיון שמפסיק מבע"י:

שם ובמנחה ג' הרי ך'. עשרה עולין וכ"א מברך לפניה ולאחריה הוי ך' ברכות:

ט"ז סק"ה שנכנס לדת. עיין מג"א ס"ק י':

סק"ו העיקר דז"כ קודם מ"א. עיין אליה רבא ופרי מגדים ולי נראה פשוט שט"ס הוא ובמקום קודם צ"ל אחר ור"ל דהעיקר הוא כהרוקח:

מ"א סקי"ד לכן נ"ל דסומא לא יברך. צריך להגיה דסומא יברך שנהנה ממאורות ע"י אחרים הרואין כמ"ש הש"ע ס"ס ס"ט אבל החרש אינו נהנה כ"כ ע"י אחרי' השומעים כיון שהוא עצמו חרש לא ישמע לכן לא יברך:

סקט"ו שלא אמרה ירד. כגון שלא אמר סליחות או שכח מלומר ברכת התורה הוא קוד' לעבור לפני התיבה כדי שלא יצטרך לדלג ברכת התורה לפני התיבה:

קודם בואו לבה"כ יאמר ואני ברוב חסדך וכו' ובכניסתו יאמר בבית אלהים נהלך ברגש (כתבים) קודם תפלת שחרית יקבל עליו מ"ע של ואהבת לרעך כמוך [הכוונות]: כשיניח ידיו. פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד':

כל צרכי. וי"א צרכי לשון רבים ול"נ דאין לשנות הנוסחא דהא אי' בטור דקאי אנעילת מנעלים שהם צורך האדם: בב"ח בגמ' שלנו כתוב איפכא המכין מצעדי ואח"כ שעש' וכו' וכ"כ הרבה פוסקים וכן היה כתוב בכל סידורים שלנו ועכשיו שינו המדפיסים בסדורים וכתבו כמ"ש בש"ע ע"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועתידים הן ליתן את הדין עכ"ל ול"נ דהכל לפי הזמן והמקום דעכשיו הכל נועלים מנעלים קודם שילכו:

המכין. ובאגודה כתוב אשר הכין וכן נוהגין:

ויהי רצון. יש בו נ"ח תיבות [אגודה] שתרגילני בתורתך כ"ה בטור ובספר א"ח כתב שצ"ל לשון רבים כמ"ש סי' ק"י ס"ד וע' תשו' מ"ע סי' כ"ט [כ"ה] ועמש"ש בשם הרשב"א:

שהכל ברכ' א'. דאלו היו ב' ברכות היו פותחות בברוך דלא סמוכות הם שכל א' נתקנה בפ"ע ואף על גב דבעינן מעין פתיחה סמוך לחתימה י"ל דתגמלני חסדים טובים היינו החסד שעושה הקדוש ברוך הוא שמעביר חבלי שינה מעיניו:

וגם מפני. דאלו משום ידים שאין נקיות די בכל מידי דמנקי כמ"ש סוף סי' ד':

חייב אדם. ואם היא מ"ע ע' ברמב"ם ורמב"ן ובספר שתי ידות דף ק"א ע"ב:

מאה ברכות. כתב הרב"י אנן מברכין בכל יום ק"ה ברכות אך בתענית חסרו ח' ברכות נמצא יש צ"ח ברכות עכ"ל וטעות סופר הוא דאינן אלא צ"ז ולדידן שמברכין גם הנותן ליעף כח ועל תפילין ב' ברכות הרי צ"ט וגם ברכת יראו עינינו לא מנה הרב"י וא"כ הוי ק' אף ביום התענית ומי שמפסיק מבעוד יום התעני' חסר עוד ח' ברכות מסעוד' א' אפשר שיוצא כששומע חזרת התפלה מהש"ץ, ובשבת חסר מג' תפלות ל"ו ברכות וב' ברכות מתפילין וברכת יראו עינינו, וכתב הרב"י דאנו מוסיפין ברכת מעין ז' וצ"ע דא"כ נחשב כל חזרת הש"ץ של ג' תפילות וי"ל דשאני ברכת מעין ז' דהיחיד לא אמרה ודוחק דהא עכ"פ אומר אלקינו וכו' רצה דהוא עיקר הברכה. ועוד דהרב"י חשיב קידוש חדא ובאמת הוא ג' למי שמברך על היין תרי דלילה וחד דיממא, לכן נ"ל דשבת חשבי' ג' דקידוש וז' דמוסף וט"ז ברכות בשני הסעודות דהא גם ביום התענית יש ק' ברכות לדידן הרי כ"ו חסרו י"ג וממלא להו בפירות כמ"ש סי' ר"ץ ומ"ש סי' רפ"ד ס"ג דיוצא כששומע ברכת התורה והמפטיר היינו מי שאין לו פירות תדע דאטו ר' אבהו דממלי להו באספרמקי ומגדי לא היה בחבר עיר מקום שקורין בתורה ומפטיר אלא כדאמרן וגם צריך שיכוין וישמע וכמ"ש סי' רפ"ד דהא דמי למי שמחויב בברכה דצריך שישמע כמ"ש סי' קכ"ד ע"ש דלא כמ"ש ב"י כאן. אח"כ מצאתי בכ"ה בשם מהר"מ מטראני ח"א סי' קי"ז וק"פ ג"כ דאין יוצא בשמיעת הברכות אלא מי שאין לו פירות ומיהו כתב דביה"כ מוטב לצאת בעניית אמן מלהריח א"כ ביה"כ שחסר ל"ט ברכות כמו בשבת וגם סעודה א' הרי מ"ז ברכות נגד זה יש ברכת שהחיינו ומוסף ונעילה הרי ט"ו ובשחרית קורין ז' עם מפטיר ובמנח' ג' הרי כ' וברכת הפטרה שחרית ומנחה הרי י' הרי מ"ה יחסרו ב' ברכות יאמר ברכת מקדש שמך ברבים בשם ומלכות וגם ברכת מודים דרבנן יאמר בשם ומלכות עכ"ל כ"ה ול"נ דאין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה בשביל להשלים ק' ברכות גם מ"ש לברך על טלית קטן בפ"ע אין נ"ל להרבות בברכות עמ"ש סי' רט"ו ולמנהגנו שא"א במנחה על התורה חסר עוד א' ובשבת שקורין ז' לבד ממפטיר א"כ ניתוספו ב' ברכות וגם בשל"ה כתוב שלא להריח אבל בסדה"י כתוב דיש להריח ועבי"ד סי' רס"ה איתא בהדיא דמותר להריח ביה"כ מדקאמר ובט"ב לא מייתי אסא משמע דביה"כ שרי אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת עסי' רי"ז:

שלא עשני גוי. כצ"ל וגירסת שעשני יהודי שינוי מן המדפיסים וכתב ב"ח יש מקשי' אמאי לא מברך שעשני ישראל כמו שאר ברכות שמברכין על הטובה פוקח עורים וכדומה ומתרצים משום דנוח לאדם שלא נברא משנברא ולכן קאמרי' הלואי שלא עשני ועכשיו שעשני אני מברך שלא עשני עכו"ם או עבד או אשה ול"נ דאם היה מברך שעשני ישראל לא היה יכול לברך שעשני בן חורין שעשני איש שהכל בכלל וכוונתו לברך על כל דבר בפ"ע כו' עכ"ל ב"ח ומשמע מדבריו דאם טעה ובירך שעשני ישראל שוב לא יאמר שלא עשני עבד או אשה, ול"נ דאע"ג שאמר ישראל או יהודי אשה בכלל דכל התורה נאמרה בלשון זכר ואפ"ה אשה בכלל כמ"ש התוס' דדוקא היכא דכתיב בני ישראל אמרי' ולא בנות ישראל, מיהו בסנהדרין דף פ"ד משמע דהיינו מטעם דהשוה הכתוב אשה לאיש ע"ש ובב"ק דף ט"ו ובמנחות דף צ"ג וריש עירכין וכב"י דיש להקדים עבד לאשה כדאי' בגמרא דעבד זיל טפי ומשמע בב"ח דלפמ"ש ס"ה גבי מתיר אסורים ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש:

ואפי' גר. פי' שיאמר שעשני גר דמקרי עשיה כדכתי' ואת הנפש אשר עשו בחרן [ד"מ] ושל"ה וב"ח כתבו דלא שייך לומר כן דמה שנעשה גר היה מצד בחירתו שבחר בדת ישראל לכן לא יברך ברכה זו אלא השנים עבד ואשה עכ"ל. ולדידהו צ"ל שלא עשני עבד קאי אתחלת בריאתו ואף על גב דתחלת בריאה היה גרוע מעבד מ"מ אלו היה עבד לא היה יכול להתגייר אא"כ שחררו רבו ולפי מ"ש המקובלים שהברכות הללו מברכין על יציאת נשמתו בלילה שלא נדבק בה נשמת עכו"ם או עבד א"כ גם גר יכול לברך כן:

לא יברכנה. שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב ורש"ל סי' ס"ד כ' שיברכנ' וכ"כ הב"ח ול"נ להקל בספק ברכות:

ואין דבריהם נראין. ובכ"ה כתב חכם אחד העיד שחזר הרב"י בסוף ימיו וצוה לאומרו בשם ומלכות ואני מחיתי שלא לשנות מנהג קדמונים לאומרו בלא שם ומלכות עכ"ל, ובכוונות כתב לאומרו וכ"כ הב"ח וסמ"ג:

יש נוהגין. ובלבוש כתוב ברכת מגביה שפלים, וכב"ח דכך היתה נוסחתו בגמ' ולכן האומרו אין גוערין אותו אבל אם אמר ברכת סומך נופלים גוערין אותו:

וי"א דאפי' לא נתחייב כו'. וה"ד בגמ' כי שמע קל תרנגולא בא למעוטי לן במדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים א"נ לאפוקי חרש וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו [הג"מ פ"ז מתפלה בשם התו'] ודעת הפוסקים משמע דאפי' במדבר וסומא וחרש מברך וצ"ע, לכן נ"ל דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי וכו' עססי' ס"ט, ובע"ה כתב שטוב שיביא עצמו לידי חיוב שישמע קול תרנגול וכן כולם:

לא יקרא פסוקים. ובלבוש כ' סי' תקפ"א וז"ל דוקא בני אשכנז שנוהגין לומר ברכת התורה קודם פרשת התמיד א"כ ס"ל דמותר לומר פסוקים קודם ברכת התורה אבל לדידן שאומרים ברכת התורה מיד אחר אשר יצר א"כ ס"ל דאסור לומר פסוקים קודם ברכת התורה א"כ גם בימי הסליחות יאמר ברכת התורה קודם הסליחות ולדלגה אח"כ עכ"ל וכנ"ל לנהוג וכמ"ש סי' ו' ס"ב ואם יש א' שלא אמרה ירד לפני התיבה ויאמר' אח"כ:

כי לפעמים כו'. פי' משום דלפעמים שוהין הציבור לכן יאמרו בכל פעם אך לא יכוון לצאת אלא א"כ ירא שהצבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי ק"ש עם הצבור ולקרות אותה כדינה בברכותי' ולסמוך גאולה לתפל' ועססי' נ"ו ובזה מתורץ קושי' הב"י [ב"ח] ואף על פי שהוא כתב שלא יאמר בשכמל"ו נ"ל דאין בכך כלום כיון שאין מתכוון לצאת בזה ורש"ל בתשו' כ' לו' ג"כ פ' ראשונה של שמע ונ"ל דדוקא כשירא שיתעכבו הצבור, יאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ולא יאמר עד שלא בראת העולם (של"ה ב"ח):

(א) כשיעור וכו' – כל הברכות האלו הוא משום דאסור לו לאדם ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלי ברכה כאילו מעל. דרמו קראי אהדדי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ותירצו ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ר"ל קודם ברכה היא לד' ואסורים לך כהקדש שהוא לה' ואחר הברכה הותר הכל לבני אדם וא"כ כיון שקודם הברכה היא לד' הרי הכל קודש לד' ויש בה מעילה אם נהנה ממנו כמו בתרומה שהיא קודש לפיכך תקנו חכמינו ז"ל ברכה על כל דבר ודבר מהנהגת העולם שהאדם נהנה ממנו:

(ב) משנתו – ר"ל דוקא סוף שנתו ולא כל זמן שיקיץ באיזה שעה שתהיה:

(ג) יאמר אלהי נשמה – צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהיה נשמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו. ודיני ברכת אלהי נשמה עיין לעיל בסימן וא"ו במ"ב ס"ק י"ב:

(ד) לשכוי – הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב או מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין ג"כ זה וגם יש בשמיעתו לאדם הנאה שיודע שהוא קרוב ליום ובערבי קורין לתרנגול שכוי להכי תקנו ברכה זו בשמיעת קול התרנגול ועיין לקמן בס"ח:

(ה) מלביש ערומים – ל"ד שישן ערום אלא כיון שאדם לובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו:

(ו) על עיניו – פי' ע"י החלוק דאסור להניח ידיו על עיניו קודם הנטילה כמ"ש סימן ד':

(ז) המכין – ובאגודה כתוב אשר הכין:

(ח) האבנט – אבנט דהכא הוא מכנסים וכן האבנט שהזכיר השו"ע בריש סימן צ"א דאע"ג דבלשון תורה פי' אבנט הוא החגורה כדכתיב ובאבנט בד יחגור מ"מ בלשון חכמים לפעמים קוראין המכנסים אבנט ולכך נקט לשון לובש ולא חוגר [מטה יהודא]:

(ט) עוטר ישראל – הזכיר ישראל בברכה זו וכן באוזר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הוא להנאת העולם שהכל שוין בהן משא"כ באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה הוא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה וכובע היא משום צניעות כדאיתא בשבת ד' קנ"ד כסי ראשך מפני אימתא דמרך:

(י) ויהי רצון וכו' – שתרגילנו בתורתך לשון רבים [אחרונים]:

(יא) נהגו לסדרם – ואם מותר גם להמתין בברכת נט"י לסדרה בבהכ"נ עיין לעיל בסימן וא"ו ובבה"ל:

(יב) ועונין אמן – ובדיעבד אפילו לא ענו אמן יוצאין ידי הברכה וכדלקמן בסימן רי"ג כיון שכיוונו לצאת:

(יג) ידי חובתן – ואפילו לבקי מוציא אם מכוין בברכתו [אחרונים] ועיין לעיל בסוף סימן ו' במ"א שהביא בשם הלבוש להחמיר בברכת השחר שאינו מוציא בפחות מעשרה ועיין לקמן בסימן נ"ט סעיף ד' בבה"ל שם מה שכתבנו אודות זה ובזמננו המנהג שכל אחד מברך בפני עצמו ואין הש"ץ מוציא שום אדם [ע"ת בסימן ו']:

(יד) ברכות – הטעם לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום. והנה בכל יום אנו מברכין עוד יותר ממאה ברכות כיצד בלילה כשהולך לישן מברך המפיל ובשחר מברך ענט"י ואשר יצר ועוד ט"ז ברכות בברכת השחר וג' ברכות על התורה [לדעת הרמ"א לקמן בסי' מ"ז סעיף ו' בהג"ה] הרי כ"ב וברכת ציצית ותפילין הרי עוד שלש לפי מנהגינו שמברכין שתים על התפילין הרי כ"ה וברוך שאמר וישתבח הרי עוד שתים וברכת ק"ש שחרית וערבית עם ברכת יראו עינינו שמנה הרי ל"ה ונ"ז ברכות דג' תפלות הרי צ"ב ובשתי סעודות שסועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכות כי בכל סעודה יש ח' ברכות על נט"י והמוציא וד' ברכות שבבהמ"ז וכשהוא שותה כוס בבהמ"ז מברך לפניו ולאחריו הרי בס"ה ק"ח ברכות וא"כ אף ביום התענית שחסר לו סעודה אחת ג"כ מקיים ק' ברכות. וביום השבת חסר לו י"ג ברכות מהמאה וכדאיתא במ"א עי"ש ע"כ יראה להשלימם במיני פירות ומגדים ואם אין לו יוצא ע"פ הדחק במה שיכוין לשמוע ברכת התורה והמפטיר ויענה אמן וכדלקמן בסימן רפ"ד וכתב המ"א דלא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה משום מצות ק' ברכות. וביוהכ"פ ג"כ יוצא בשמיעת הברכות כמו בשבת אך ביוה"כ אחר כל החשבונות חסר לו עוד שלש ברכות וכתב המ"א דישלים זה בברכת הריח על הבשמים אך כ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך משום ברכה שאינה צריכה. וכן יוכל להשלימם בברכת אשר יצר אם נזדמן לו. ואפשר דיוצא ע"פ הדחק במה שמכוין לשמוע חזרת הש"ץ:

(טו) בכל יום שלא עשני וכו' – ויזהר שלא יברך שעשני ישראל כמו שיש באיזה סדורים ע"י שיבוש הדפוס כי י"א שבזה לא יוכל לברך שוב שלא עשני עבד ולא עשני אשה:

(טז) עובד כוכבים – ואם בירך מתחלה שלא עשני אשה י"א דשוב לא יוכל לברך שלא עשני עכו"ם ושלא עשני עבד כי אשה עדיפה משתיהן וממילא נכלל ההודאה כי בכלל מאתים מנה. וכן אם בירך שלא ע"ע לא יוכל לברך שלא עשני גוי כי עבד עדיף מגוי דחייב בקצת מצות. אבל הרבה אחרונים חולקין בכל זה וכן הסכים הא"ר ודה"ח דיוכל לברך:

(יז) עבד – ועבד שנולד עבד י"א דלא יוכל לברך ג"כ ברכת שלא עשני אשה כי עבד זיל טפי מאשה ויש חולקין עיין בפמ"ג:

(יח) יכול לברך – פי' שיאמר שעשני גר דמיקרי עשייה כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. ויש חולקין בזה וטעמם דלא שייך לומר שעשני דהגיור לא היתה כ"א מצד בחירתו הטובה שבחר בדת האמת ולכ"ע יכול לברך שלא עשני עבד ושלא עשני אשה ואע"ג דעכו"ם זיל טפי מעבד אפ"ה אם היה נולד עבד פן לא היה משחררו רבו והיה נשאר עבד משא"כ עתה שהיה הגיור תלוי ברצון עצמו. ממזר יוכל לברך כל אלו הברכות דישראל גמור הוא וכן סומא דקי"ל דהוא חייב בכל המצות וטומטום ואנדרוגינוס דחייבין מספק בכל המצות לא יאמרו שלא עשני אשה דספק הם [פמ"ג]:

(יט) לא יאמר – עמ"א ובה"ט:

(כ) לא יברכנה – שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל דמתיר אסורים נתחיי' מיד כשיושב ויש חולקים בזה ומסקי האחרונים להקל בזה וכתב הפמ"ג דטוב שיראה שישמע אח"כ מאחר הברכה ויכוין לצאת ויוצא ממ"נ. אם בשע' שאמר בא"י היתה כוונתו לברך זוקף כפופים יסיים זוקף כפופים אע"ג דאז לא יוכל לברך מתיר אסורים ומכ"ש בשאר ברכות שלא יקפיד על הסדר אלא יסיים כמו שחשב בשעה שהזכיר השם [ח"א]. אם בשעה שהגיע לברכת פוקח עורים ורצה לסיים פוקח עורים נכשל בלשונו וסיים מלביש ערומים ובתוך כ"ד נזכר וסיים פוקח עורים י"א דיצא בזה ידי ברכת פוקח עורים כי בזה עקר סיומו הראשון ויש מסתפקין בזה [השע"ת בסימן זה והדגמ"ר] אבל אם בשעה שאמר בא"י אמ"ה חשב ג"כ לסיים מלביש ערומים ואחר שסיים מלביש ערומים נזכר בתוך כדי דיבור ואמר פוקח עורים לכו"ע יצא ידי ברכת מלביש ערומים וחוזר ומברך פוקח עורים כי אין הסדר מעכב וכן ה"ה בכל ברכת השחר לבד מברכת מתיר אסורים וזוקף כפופים אם הקדים ברכת זוקף כפופים ובתוך כדי דיבור סיים מתיר אסורים דאף דלא יצא בזה רק ברכה אחת והיא ברכה ראשונה של זוקף כפופים אפ"ה לא יברך שוב מתיר אסורים [הפמ"ג בסי' ר"ט]:

(כא) המנהג פשוט – וכן הסכימו האחרונים:

(כב) לאומרה – ר"ל בהזכרת שם ומלכות ואפילו אם היה ניעור כל הלילה ג"כ יש לברך אותה לפי מה שאנו נוהגין היום כהג"ה שבסעיף ח' [פמ"ג]:

(כג) וטעות הוא – והאומר ברכת סומך נופלים גוערין בו ולענין ברכת מגביה שפלים עיין במ"א ועיין בפמ"ג שכתב דכהיום יש לגעור במי שנוהג לאומרה עי"ש:

(כד) דאפילו – עיין בספר אליהו רבא שכתב דברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שינה אין לברך אם היה ניעור כל הלילה ובפמ"ג ובשערי תשובה השאירו דבריו בצ"ע ומסיק בשע"ת דיראה לשמוע אלו השתי הברכות מאחר ויכוין לצאת ואם ישן בלילה ששים נישמין לכו"ע יש לו לברך אותם:

(כה) לא נתחייב – ואפילו במדבר שאינו שומע קול תרנגול מברך. סומא מברך ברכת פוקח עורים וכן חרש אף שאינו יוכל לשמוע קול תרנגול יוכל לברך ברכת הנותן לשכוי בינה [דה"ח] ובחיי אדם כתב דחרש ימתין מלברך ברכה זו עד שיאור היום:

(כו) מברך אותן – עיין לקמן בסימן מ"ז במ"ב ס"ק ל"א ובביאור הלכה שם מה שכתבנו בשם הפמ"ג:

(כז) הסליחות – ולפי מה שכתב לקמיה דהיום נהגו לברך ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר ולא לומר שום פסוקים מתחלה א"כ סבירא לן דאין לומר פסוקים אפילו דרך תחנונים קודם ברכת התורה א"כ יש לנהוג ג"כ בימי הסליחות לומר בה"ת קודם הסליחות ולדלגה אח"כ:

(כח) ואח"כ מברכין – שכל זה הוא מעיקר הדין וכמו שהביא זה בב"י בשם מהרי"ל שכן המנהג באשכנז ומסיים ע"ז הרמ"א ונהגו לסדר ר"ל שכהיום נהגו העולם להחמיר כדברי הטור שלא לומר שום פסוקים קודם ברכת התורה:

(כט) מיד אחר וכו' – ויש אומרים דברכת אלהי נשמה סמוכה לברכת אשר יצר וע"כ יברך בה"ת אחר אלהי נשמה וכתב ע"ז הפמ"ג דנהרא נהרא ופשטיה:

(ל) בשחרית – ואפי' המשכימים בבוקר השכם ואומרים ק"ש קודם עמוד השחר דשם בודאי אינו יוצא בזה ידי ק"ש אעפ"כ נוהגין לסיים אחריו ברוך שם וכו' אבל מה שאומרים קודם ישתבח ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל וגו' אין לומר אחריו בשכמל"ו:

(לא) כי לפעמים – פי' משום דלפעמים שוהין הצבור לכן יאמרו בכל פעם בשכמל"ו דבלא ברוך שכמל"ו לא נראה הק"ש רק כסיפור דברים אך יכוין שלא לצאת אלא אם כן ירא שהצבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי ק"ש עם הצבור שבצבור יקרא כל השלשה פרשיות ובברכותיה כמו שתקנו חז"ל לכתחלה. ובמקום שירא שהצבור יעברו זמן ק"ש יכוין לבו כדין ק"ש ויכוין לצאת בזה המצות עשה דק"ש דבמצוה דאורייתא קי"ל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה וי"א שיקרא כל הפרשה ראשונה ויותר טוב שאז יקרא כל השלשה פרשיות כמו שכתב הפר"ח כדי להזכיר יציאת מצרים בזמן ק"ש ובח"א בכלל ח' דין ז' הסכים להפר"ח:

(לב) שלא בזמנה – דהיינו אחר ג' שעות שעבר זמן ק"ש ועדיין לא עבר זמן ברכת ק"ש עד אחר שעה ד' כדלקמן בסימן נ"ח אבל אם הוא ירא שהצבור יעברו גם זמן ברכות ק"ש אין לו להמתין עליהם כלל כי יפסיד על ידם הברכות וגם הזמן תפלה שהוא ג"כ לכתחלה רק עד ארבע שעות כדלקמן בסימן פ"ט אלא יקרא בזמנה בברכותיה ויתפלל ביחידי:

(לג) ויוצא בזה – עיין בדגול מרבבה וכן בחידושי רע"א שכתבו דבחול לא יכוין לצאת אא"כ הניח תפילין מקודם דכל הקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ופשוט דאם א"א לו להניח תפילין עתה מאיזה ענין אל ימנע מחמת זה המ"ע דק"ש כי תפילין וק"ש שתי מצות הם ואין מעכבין זה את זה ואפילו איסורא ליכא דלא אמרו כל הקורא ק"ש וכו' רק במזיד ולא כשיש לו איזה אונס כמו שכתב הלבוש בסימן נ"ח עי"ש ועיין בסימן נ"ח במ"ב ס"ק ה' שהעתקתי שם דברי הלבוש. יאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ולא עד שלא בראת [אחרונים]:

(במ"א סק"א) קודם בואו לבהכ"נ יאמר בבית ה' וכו' ובכניסתו יאמר ואני ברוב כצ"ל:

(שם ס"ק ח') וא"כ ביה"כ שחסר ט"ל ברכות כמו בשבת וגם סעודה א' נ"ב קשה לי דהא ביה"כ חסר ב' סעודו' דהא סעודה המפסקת שייך לעי"כ כמ"ש הוא בעצמו ומי שמפסיק תעניתו מבע"י חסר עוד ח' ברכות מסעודה א'. וסעודת מוצאי יה"כ שייך ליומא דבתרי' וצ"ע:

(שם ס"ק ט') מיהו בסנהדרין. נ"ב מיהו לא שבקינן מאי דמספקינן לן דלפי' ט"ז משמע אף שבירך שעשני ישראל צריך עוד לברך שלא עשני אשה ועבד אמנם אם בירך שלא עשני אשה שוב לא יברך עכו"ם ועבד כמ"ש המ"א דספק ברכות להקל ודלא כבאר היטב:

(שם) דמותר לומר פסוקים. כ"ב כגון שמע ובשכמל"ו ובעת ההיא:

מג"א ס"ק ה' דלמא סמוכות הם. לא הבנתי דלמא הנך ב' ברכות המעביר שינה ויהי רצון הם סמוכות שתקנו חז"ל שתיהן על רחיצת פניו ומה בכך דשארי ברכות נתקנו כ"א בפני עצמה. הא לכל ברכה יש זמן ידוע כדאמרינן כד מטי ה"נ כדאמרינן כשירחץ פניו וכו'. ואם כן אם הם ב' ברכות נתקנו תרווייהו על רחיצת פניו דהא לא נתנו זמן אחר ואם כן ממילא הם סמוכות וצ"ע:

מג"א סק"ח וא"כ ביוה"כ שחסר ל"ט ברכות. מזה נשמע דס"ל דמברכים ביוה"כ שעשה לי כ"צ אף דאסור בנעילת הסנדל וע' עטרת זקנים לקמן סי' תקנ"ד:

מג"א סק"ט ומתרצים משום. וכ"כ מהר"י מינ"ץ בדרשותיו דרוש ב':

שם שוב על עכו"ם ועבד. ולע"ד הא מכל מקום עבד עדיף מאשה במצות מילה. ע' בבא קמא דף פ"ח ע"א:

מג"א ס"ק י"ד דסומא לא יברך. אא"ז הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק כ' להגיה דסומא יברך פ"ע וחרש לא יברך הנותן לשכוי. וע"ז הביא הראי' מסי' ס"ט:

מג"א ס"ק ט"ז אא"כ ירא שהצבור יעברו. לענ"ד בירא שהצבור יעברו זמן קריאת שמע יכוין בדרך תנאי אם יעברו יהא יוצא בזה ואם לא יעברו לא יצא בזה כמ"ש הב"י סימן תפ"ט לענין ס"ע:

(ס"ק א') נשמה. עבה"ט והפר"ת הביא ראיה לזה מלשון הירושלמי ועיין לעיל סי' מ"ו מ"ש ועיין מ"ש המג"א בריש הסי' קודם בואו לבה"כ יאמר ואני כו' ובס' פע"ח נראה שיאמר תחלה בבית אלקים כו' ירגיש וירתע עצמו בהכנתו לבה"כ מרוב פחדו וימתין וישהה מעט שלא יכנוס בפתע פתאום וקודם שיכנס יאמר ואני כו' ואח"כ יכנוס וכשיכנס לבה"כ ישתחוה נגד ההיכל ויאמר מזמור אלקים כו' ואמנם שם יש לפרש שלא יאמר כלל בבית אלקים רק שיכוון בו כמבואר שם כן משמע קצת מלשון שהביא בשלמי ציבור אך במ"ח כתב שיאמר אותו ואח"כ יאמר ואני. וגם בנתיב החיים כתב להגיה במג"א קודם בואו לבה"כ יאמר בבית כו' ובכניסתו יאמר ואני וכו' אך באמת בפע"ח מבואר שצריך לומר קודם שיכנס ואחר שיאמר הפסוק יכנס וכ"כ במ"ח וכן הוא בזוהר בראשית ובויקרא לא לבעי לב"נ לאעלא לבי כנישתא אלא אי אמליך בקדמיתא כו' ע"ש ועיין בש"צ שהביא לשון מהרח"ו ואחר שאמרת פסוק זה בפתח בה"כ אז תכנס אחר כך לבה"כ ולא תאמר פסוק זה אחר שנכנסת כי טעות הוא ביד הנוהגין כן עכ"ל:

כשלובש. עבה"ט וע' לקמן סי' רכ"ג בלובש בגד חדש יאמר מלביש ערומים וכ' בא"ר שם אף שכבר בירך שחרית חוזר ומברך כשלובש אך אם לבשו שחרית נפטר בברכה זו ע"ש ונראה לפי מ"ש בבה"ט בשם הלק"ט הקונה כובע יברך עוטר ישראל ובאבנט אוזר ישראל והמנוח כ' ע"ז שיאמר בלא שם ומלכות יש למדקדק במעשיו ללבוש שחרית ויכוין לפטרם באמירת ברכות אלו ועדיף מלומר בלא שם ומלכות:

עיניו. עבה"ט ועיין בא"ר בשם הפרישה שכתב דהיינו בעוד שעיניו סגורים או שחפץ בשינה דרך למשמש ע"ג עור העין שעי"ז מעביר חבלי שינה מעיניו ע"ש וכתב בא"ר דמשמע שמותר לעשות זה ביד ממש וע' לעיל סי' ד' במח"ב בשם מור וקציעה דמבחוץ שרי והוא השיג ע"ז מדברי האחרונים כאן וכתב שכן משמע בזוהר וישלח ובאלפסי זוטא להרמ"ע דאפי' מבחוץ אסור ע"ש וע' לקמן סי' רמ"ט במג"א אם המברך ברכת השחר הגיע לפוקח עורים טעה ואמר מלביש ערומים וחזר תכ"ד צ"ע אם יצא ידי פוקח עורים אבל אם נתכוין אמ"ע יצא מ"ע. ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' נ"ח תמה בזה שהרי הוא הדין שמבואר בש"ע שם בלקח כוס שכר כו' שיצא ולכן הגי' צ"ע אם יצא ידי מלביש ערומים יע"ש ביד אפרים שא"צ להגי' והדברים ככתבם דמספקא ליה בהא כיון דבאמת חיובא רמי עליו לומר מ"ע אין לחשוב מה שאמר מ"ע כמאן דליתא משא"כ שם דבכה"ג אין לו שייכות לכאן וחשיב כמאן דליתא ולפ"ז מ"ש נתכוין למ"ע היינו ג"כ שטעה ואמר פ"ע וחזר ואמר מ"א בזה יצא דמה שאמר באמצע פ"ע כמאן דליתא כיון שכבר בירך פ"ע ע"ש ומ"ש בשם דגול מרבבה:

י"ח. עכה"ט ועיין ס"ס ו' לענין שחוזרין חלילה בעניית אמן שיש מחלוקת בין הפוסקים בזה ושם הבאתי דברי הרמ"ע בתשובה ודעביד כמר עביד כו' ע"ש.

אשה עבה"ט ובשלמי צבור הביא דעת האחרונים שהסכימו להט"ז והכי נקטינן ע"ש:

לאומרה. עבה"ט ולדעת האר"י ז"ל יש לאומרה וכתב במצת שמורים מאחר שהרב ז"ל הסכים לאומרה בודאי ע"פ רוה"ק נאמר לו וע"פ סודן של דברים יש ליזהר לאומר' אחר ברכת מ"ע דוקא וכ"כ בש"צ ע"ש:

אותן. עבה"ט ועיין בעטרת זקנים שכתב שהניעור בלילה ולא ישן כל הלילה לא יאמר אלקי נשמה והמעביר שינה וכ' שהסכים עמו מ"ו הגאון מוהר"ר יושע ז"ל. אמנם בפע"ח כתב וז"ל מנהג מורי ז"ל הח"י ברכות מן ענט"י עד ברכות התורה היה נוהג לאומרם בביתו ואפי' בלילה קודם עמוד השחר ומסדרם כל ברכה בשעה שנתחייב בה כמ"ש בגמרא וכדכתב הרמב"ם כדמשמע כו' והיה נפנה ובודק נקביו ואח"כ ביום היה מניח טלית גדול ואח"כ מניח תפילין והיה הולך לבה"כ מעוטר ומעוטף בתפילין וטלית גדול ושם היה מתחיל מן אלקינו שהוא פרשת עקידה והנה כל הח"י ברכות השחר עד סוף כל ברכות התורה חייב כל אדם לברך בכל יום אפי' שלא נתחייב בהם ביום ההוא כגון שלא ישן בלילה כל עיקר או לן בכסותו או באזורו ומצנפתו או לא התיר מנעליו והטעם כי לא נתקנו אלא על מנהגו של עולם ולא על כל אדם בפרטות ועוד כי כולן יש בהם רמז אל אורות העליונים ואין ראוי לבטל כ"א ברכות ענט"י ואשר יצר שאם לא ישן כלל ולא הוצרך לנקביו אינו מברך אותם וחוץ מברכת שעשה לי כל צרכי בט"ב וביוה"כ שאז הכל אסורים בנעילת הסנדל וכשהיה בבה"כ והיה איזה אדם מברך הי"ח ברכות היה יושב ושומע ועונה אחריהם אמן ואף אם היה באמצע התפלה (ר"ל פסוקי דזמרה) היו פוסק ושותק ועונה אמן אפילו היו המסדרים רבים כו' ע"ש מבואר מזה דגם המעביר שינה יאמר אע"פ שלא ישן כלל שהרי הוא בכלל הי"ח ברכות וא"כ מסתמא גם אלקי נשמה יש לומר אע"פ שלא ישן כלל ואדרבה בהך ברכה דהמעביר שינה יש לדקדק קצת כיון שאומר' על עצמו המעביר שינה מעל עיני ותנומה מעל עפעפי כו' א"כ כיון שלא ישן בלילה אין מקום לאמיר' זו דלא שייך בה לומר שעל מנהגו של עולם הוא מברך משא"כ באלהי נשמה שפיר י"ל שמה שאומר המחזיר נשמות כו' על מנהגו של עולם מברך ובא"ר הביא דברי העט"ז בקצרה ולכן נראה שיש להביא את עצמו לידי שינה כל שהוא ואם לאו יש לשמוע אלקי נשמה וברכות המעביר שינה מאחר וה"ל שומע כעונה ובפרט שעונה אמן אחריו וכתב בשיורי ברכה בשם תשובה למהר"י ואני כותב דאבל אע"פ שאינו נועל מנעלים יברך שעשה לי כו' המנהג שנועל מנעלים של לבדים והוצרך לטעם זה אליבא דהב"י אבל לפי המנהג כרמ"א וכן דעת האר"י אפי' אינו נועל כלל מברך ברכה זו וכ"כ בש"צ ע"ש:

ויוצא. עבה"ט ומ"ש בשם רש"ל שיקרא פ' ראשונה כתב בהגהות תוספת שבת דלפי זה יש להניח תפילין קודם שלא יהיה נראה כמעיד עדות שקר וכן בדגול מרבבה כתב דבחול אם לא הניח תפילין לא יכוין לצאת ע"ש ולענד"נ דמיירי במקום שא"א לצאת בתפילין לבה"כ כגון שמפסיק בינו רחבוות עכו"ם וכיוצא וכיון שמתירא שמא יעכבו הציבור שפיר הוא יכול לקרות בלא תפילין וכמ"ש כלבוש סי' נ"ח דהא דאמרינן כאלו הוא מעיד שקר היינו במזיד כו' ע"ש ואפשר דאע"פ שיכול ללבוש תפילין בשעת קריאה ולחולצן קודם הליכה לבה"כ לא יעשה שלא ירבה בברכות ומ"ש בבה"ט לקמן בשם הע"ת ליתא וכמ"ש בא"ז שם בשם הל"ח והנ"ץ ע"ש ובלא ציצית ודאי יכול לקרות אע"ג שכתב המג"א ס"ס כ"ד בשם הזוהר דגם בציצית ה"ל כמעיד שקר נראה דהיינו כשקורא פ' ציצית ג"כ אי נמי כיון שהוא לבוש טלית קטן לית לן בה. וע' לקמן סי' ס"ו אם שכח כו' דבציצית לא אמרינן דהוי כמעיד כו' וע' בא"ר שכתב המשכים קודם אור הבוקר כדלקמן סי' מ"ז לא יאמר בשכמל"ו דאינו אלא סידור דברים דלא כמג"א וכן מה שאומרים קודם ישתבח ובתורתך כו' אין לומר בשכמל"ו והנה אנו נהגינן לומר בק"ש קטנה בשכמל"ו ומה שכתב דלא כמג"א נראה דגם המג"א מודה בקודם אור הבוקר רק דמיירי שהגיע זמן ק"ש דאין בכך כלום שיאמר אע"פ שאין מתכוין לצאת עד שיאמר אותה עם הברכות מ"מ כיון שאין פסידא אם יאמר עכשיו טוב לאומר' דזימנין דמתרמי אונסא ועבר זמן ק"ש בעת האמיר' בברכות אע"ג דהשתא אין מכוין לצאת מ"מ מרויח קצת דהא איכא מ"ד דמצות א"צ כוונה כמ"ש לקמן סי' ס' ע"ש משא"כ אם הוא קודם אור היום אפשר שגם המג"א מודה כיון שאינו רק סיפור דברים א"ל אחריו בשכמל"ו. ואפשר דמ"מ שפיר אומרים אותו לפי מה שמבואר בפוסקים דאף בשכמל"ו הוא קבלת עול מלכות שמים אלא שאינו כ"כ כמו פסוק ראשון המפורש בתורה עיין בלבוש א"כ גם בסיפור דברים אשרינו שאנו משכימים כו' שפיר נקטינן גם מה שאומרים בשכמל"ו וכן המנהג שאפי' המתפללים בבוקר השכם ואומרים ק"ש קטנה קודם עמוד השחר אעפ"כ מסיים בה בשכמל"ו:

ידיו על עיניו. קשה מדחשיב אח"כ כי משי ידיה משמע דכאן עדיין לא נטל ידיו והא אז אסור ליגע בעיניו כמ"ש בסי"ד ס"ג וצ"ל דלא נקט על הסדר עי"ל דכאן מיירי שמניח ידיו על עיניו אחר שישים מלבוש על ידו ודרך המלבוש הוא מניח ידו וגם מדברי רמ"א ס"ס מ"ז משמע שכל אלו אלו נאמרו על הסדר:

אוזר ישראל בגבורה. הזכיר ישראל בברכה זו וכן בעוטר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הן להנאת העולם שהכל שוין בהם משא"כ באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה היא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה כמ"ש ב"י וכובע היא משום צניעות כדאי' בשבת פרק מי שהחשיך כסי ראשך מפני אימתא דמרך:

ק' ברכות. הטעם בטור לפי שהיו מתים בכל יום ק' נפשות מישראל ותיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום:

שלא עשני גוי. רבים מקשי' למה תקנו ברכ' זו דרך שליל' ולא דרך חיוב דהיינו שעשני ישראל וכן בברכת שלא עשני אשה ומתרצים לפי שנמנו וגמרו ב"ש וב"ה טוב לאדם שלא נברא ע"כ לא תקנו לברך על העשי' שנעש' האדם דטוב לנו שלא נעשה אלא לכל הפחות על שלא נעשה עכו"ם ומו"ח ז"ל פי' לפי שאם היה מברך שעשני ישראל היה משמעו בן חורין ולא אשה ולא היה שייך לברך אח"ז שלא עשני עבד או אשה וק"ל דהא כתבו התוס' במנחות וביומ' פ' בא לו דבכל מקום שיש לפטור שני דבריה בברכ' א' אסור להרבות בברכות וא"כ הכא נמי היה לו לברך ברכה א' והיה בכללם שאר ברכות ונ"ל דרצו להורות בזה שלא יטעה האדם לתלות ח"ו חסרון בבריאת האדם על שבורא עכו"ם וכן בבריאת אשה. ובאמת יש בהן צורך אפילו בבריאת עכו"ם שיצאו מהם גרים כמ"ש בב"ק פרק הפרה שחס הקב"ה על ב' אומות בשביל ב' פרידות טובות שעתיד לצאת מהם רות ונעמה ובדבר זה יש לתרץ מה שקשה במה שראינו שבירך הוא ית' את אברהם ע"י הגר שיוליד י"ב נשיאים וכי מה זו ברכ' שיבואו הרבה כמותם לעולם הלא טוב יותר שיהיו רשעים מעטים אלא שמתוך הרבוי יתרבו גרים כמו שארז"ל הגלה הקב"ה את ישראל כדי שיתוספו עליהם גרים כמ"ש וזרעתי' לי בארץ. ודבר זה הוא ק"ו באשה שיש בה בריאה טובה שגם היא מקיימת קצת מצות ע"כ אמר כאן שנותן הודיה לו ית' שלא עשאו עכו"ם הורה בזה שיש צורך בריאה גם בעכו"ם וכ"ש באשה אלא שזכה האדם שלא נברא הוא באופן אחר שהיה ג"כ צורך הבריאה וזה שלא עשני עכו"ם אבל לאחרים עשה וכן באשה וזה לא היה נרמז אם אמר שעשני ישראל דהיינו אומרים שהבריאה למי שאינו ישראל אין בו צורך כלל וגבי אשה היה מתורץ טפי דהוצרך להזכיר שיש מעלה גם בבריאת אשה אלא שהוא לא ניצטרך לאותה מעלה. ונראה ליעוד מה שהנשים מברכות שעשני כרצונו דברכה זו אינה בגמ' ולמ"ש ניחא דהא חזי' אפי' בברכת האיש שיש מעלה בבריאת האשה ע"כ שפיר חייבת היא לברך על מעלה שלה כנ"ל נכון:

אפי' גר. מו"ח ז"ל חולק על הוראה זו של רמ"א דמה שנכנס לדת ישראל הוא ע"י בחירתו ולא עשאו הוא ית' מתחלת בריאתו לגר שיקבל דת ישראל ע"כ אין לגר לומר ברכה זו ונראה טעם רמ"א דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכדאמרינן פ"ב דיבמות דף כ"ג לכי מגייר גופא אחרינא הוא ממילא הוה שפיר עכשיו עשיה חדשה כאלו בראו הוא ית' עכשיו מחדש:

קדם וברך. זהו דעת ר"ע שהבי' רבינו הטור ופי' בו ב"י שאע"פ שצריך לברך ב' ברכות אלו צריך לברך תחלה מתיר אסורים כדאי' בגמ' כי תריץ ויתיב לימא מתיר אסורים כי זקיף לימא זוקף כפופים כלומר כשיושב על המטה ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה כמו כפותי' וכשעומד על עמדו מברך ז"כ מפני שהיתה קומתו כפופה כל הלילה ואם בירך תחילה ז"כ א"ר עמרם שאין לברך אח"כ מתיר אסורים לפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האברים ולמה יחזור לברך פעם ב' ע"ז עכ"ל והטור חולק על ר"ע וכ' איני יודע למה דהא בגמ' מפרש כל א' וא' למה וצריך להבין דבריו דהא שפיר קאמר ר"ע כפי מה שפי' בו ב"י ונ"ל דודאי כ"ע מודים דאם יש לפנינו ב' דרכים בברכות דהיינו שאפשר לברך ב' ברכות ואפשר בברכה א' ודאי צריך לברך ברכה א' דאין להרבות בברכות כמ"ש בס"ד בשם התוס' אלא דכאן אע"פ שברכת מ"א היה בכלל ז"כ מ"מ בגמ' כי תיקנה היה לכל א' זמן מיוחד דהיינו כי תריץ ויתיב לא היה עליו שייכות בברכת ז"כ אלא מ"א ואח"כ שזקף והוה מעשה חדש נתוסף ברכת ז"כ וס"ל לר"ע דאע"פ שאנו אומרים הברכות בב"הכ כסדר והיה לנו לומר ברכת ז"כ לחוד והיה בכללה מ"א אלא דאין לנו לשנות ממה שהיה בזמן התלמוד אבל אי מקרי ואמר תחלה ז"כ ודאי פטור מברכת מ"א דאף בזמן התלמוד היה הדין כן דאי לא אמר מ"א כי תריץ ויתיב ואח"כ כשזקף אמר ז"כ אין לו לומר מ"א והטור ס"ל כיון דמ"מ היה בזמן התלמוד לכל א' זמן מיוחד אה"נ אפי' בזמן התלמוד לא היה פטור מברכת מ"א אף כשאומר ז"כ דכבר רבץ עליו חיוב כל ברכה בפ"ע: הקשה מו"ח ז"ל לר"ע היה לו להזהיר ג"כ אם בירך שלא עשני אשה שוב לא יברך שלא עשני עבד וכ"ש שלא עשני עכו"ם דבגמרא מקשי' היינו עבד היינו אשה ול"ל תרתי ומשני עבד זיל טפי וא"כ הוה עבד בכלל שלא עשני אשה וכן אם בירך שלא ע"ע לא יברך שוב שלא עשני עכו"ם ילא תי' כלום. ול"נ דלק"מ דכולהו צריכי דאשה ועבד או עכו"ם אפשר שישתחרר העבד או יגייר העכו"ם ויהי' חייב בכל המצות משא"כ באשה שא"א שתתחייב בכל המצות ע"כ אין בכלל אשה עבד או עכו"ם ועכו"ם ועבד נמי צריכי תרוייהו והוא תלמוד ערוך בפ"ק דב"ק דף ט"ו לענין חיוב תשלומי ניזקין דממעט עבדים ועכו"ם וצריכי דאי תני עבד משום דאין לו חייס דכתי' עם החמור עם הדומה לחמור אבל עכו"ם יש לו חייס כדכתי' בן חזאל אימא לא ואי קמ"ל עכו"ם משום דלא שייך במצות אבל עבד דשייך במצות אימא לא צריכי הרי חזינן שיש לכל אחד מעל' על חבירו וא"כ לא נכלל בו ע"כ צריך האדם לתת הודיה שלא נעשה כלל בא' מאלו אלא מעלה יתירה על כולם משא"כ בברכת ז"כ שנכלל בה מ"א כמ"ש ע"כ צדקו גם דברי ר"ע ויפה פסק בש"ע כמותו דספק ברכות להקל ובס' רוקח חשיב בסדר הברכות תחלה ז"כ ואח"כ מ"א וכ"ה הנוסח' בסדורים ישנים וצ"ע שהוא נגד הגמ' ונ"ל שהוא היה מפרש דמ"ש בגמרא כי זקיף היינו שזוקף ראשו לחוד ועדיין יושב במטה וכי תריץ ויתיב היינו אח"ז שאח"כ שניעור משנתו וזוקף במטה את ראשו עדיין איבריו כמו כפופים עד שמתנועע באבריו ומפרק אותם זה מזה ואע"ג שאמרו בגמ' תחלה כי תריץ ויתיב אפשר שבגי' הרוקח לא היה כן ותו דע"כ אפילו לגי' שלנו אין הברכות נאמרים על הסדר וכמ"ש בתחלת סי' זה בברכת פ"ע כי מנח ידיו על עיניו אבל ודאי העיקר דז"כ קודם מ"א:

ואין דבריהם נראין דאע"פ שנתן הטור טעם לסידורי אשכנז שיש ברכה זאת שניתקנ' עפ"ה חדשים לבקרים וכו' מ"מ כיון שהברכה ליתא בגמ' ע"כ אין לאומר' וכ"כ רש"ל בתשו' סי' ס"ד והנה בסמ"ג חשב ג"כ ברכה זאת וכבר העיד רמ"א על המנהג בבני אשכנזים שיש לאומרה ואין אחר המנהג כלום ונראה ראיה לזה דיש לסמוך על המנהג דקשין לי דברי הרא"ש אהדדי דבפ' בתר' דבכורות ובפ"ק דקדושין העתיק הרא"ש ברכה שאומרים על פדיון הבכור אשר קידש עובר ממעי אמו וכו' וסיים ע"ז בצרפית ואשכנז לא נהגו לברכה זו דלא מצינו שום ברכה שלא הוזכר בתלמוד כי אחרי סדור רב אשי לא מצינו שנתחדש' ברכה ע"כ. וברפ"ק דכתובות הביא ברכת בתולים אשר צג אגוז כו' וכ' ע"ז ואפשר שברכה זאת תקנוה הגאונים ז"ל ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים עכ"ל הרי סתר את דברי עצמו שא"ל ברכה שלא הוזכר בגמ' וא"א ליישב אלא בדרך זה דאם יש כבר מנהג לומר אות' הברכה אין לבטל' אף שלא הוזכרה בפי' בגמ' דכבר אפשר שהיה לגאונים שתקנו' סמך מן התלמוד בזה ע"כ לא בא הרא"ש בבכורות לבטל הברכה ההיא במקום שנהגו לאומרו אלא שכ' טעם על אשכנז וצרפת שא"א משא"כ בברכת בתולים שהמנהג לאומרה ע"כ לא ביטלה כנ"ל ליישב דבריו של הרא"ש והוא ראייה למה שכ' בברכ' הנותן ליעף כח במקום שיש מנהג. ואין להקשות מה יועיל המנהג כיון דאיכא חשש ברכה לבטלה זה אינו דכבר הוכיח ר"ת והביאו הרא"ש בפ"ק דקדושין שאין בזה משום לא תשא כיון שמזכיר השם דרך ברכ' אע"פ שאינו חייב בה ומביא ראיו' ברורות ע"ז ע"כ נלע"ד דכדי הוא המנהג בזה ולא לבטל הברכה משא"כ בברכת מגבי' שפלים שזכר הב"י שא"ל שאינ' בגמ' ובזה אין מנהג כלל לאומר' אע"פ שבאגוד' זכר ברכה זאת וכתב שראה שישנה בקצת ספרי התלמוד כד מגביה רישיה אומר מגביה שפלים. ומטעם זה כתב מו"ח ז"ל שאין להסיר' מן הסידורים משא"כ בברכת סומך נופלים שלא הוזכרה כלל בשום ספר שיש להסירה מן הסידורים ונראה דכיון שאין מנהג ברור גם במגביה שפלים אין להכניס עצמו בספק בזה ולא יאמר אותם וכמ"ש כאן בסעיף שאח"ז כן עיקר:

שהרי בימי הסליחות כו'. עמ"ש בסי' ו' ליישב זה:

כי לפעמים כו'. בטור כתיב שכן נהג ר"י החסיד וב"י והקשה ע"ז מן הירושלמי דר' אחא בעי למימחא בנוהגין כן ונראה דר"י החסיד סמך על גמ' שלנו שהיא עיקרית דרבינו הק' היה עושה כן בשעת למודו עם תלמידים ואח"כ קרא אותה עם ברכותיה וכמו שכתב ב"י והאריך בזה. וכתב רש"ל בתשו' סי' ס"ד וז"ל וכשאני מגיע לק"ש של ר"י הנשיא שהוא אמר לפיכך אני נוהג לומר כל הפרשה הראשונה עד ובשעריך וכ"כ ר"י בחידושי ברכות ועוד אני אומר דברכה שלאחרי' מקדש את שמך ברבים שהיא מן הירושלמי והיא נתקנה על קדושת השם שייך שפיר אחריה כשם שהוא מקדש שמו ברבים כך מחויבים אנו לקדש שמו ברבים וזה נכלל בכלל בכל לבבך וכו' עכ"ל משמע מדבריו שי"ל מקדש שמך ברבים דרך ברכה דהיינו בהזכרת השם ולומר בא"י מקדש כו' וכ"מ בב"י שכתב שיש להכניס ברכה זו בחשבון וכן הסמ"ג חשב אותה בברכ' וכ"ה בטור וכ"ה בתוס' פ' ע"פ דף ק"ד והוא תימא דלא הוזכרה בתלמיד ומ"ש ממודים דרבנן שלמד בב"י בסי' קנ"ז מברכ' בורא נפשות שאין לחתום בה בשם כיון שאינה בגמ' שלנו אלא בירושלמי גם הרמב"ם לא הזכיר בזה השם ואין בידינו לומר בזה אלא ע"ד שזכרתי כיון דכבר נהגו הכל לאומרה כיון דנהוג נהוג: בנוסח של הטור שאומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם כ"ה בתוס' פע"פ דף ק"ד ובפ' ג' שאכלו וברמב"ם וכן בכל הסדורים ישנים ובירושל' וכ"מ בילקוט פ' ואתחנן סי' תתל"ו בשם אליה ז"ל שאומרים מ"ה נוסח זו אלא שבנוסח סידורי הספרדים יש שם אתה הוא עד שלא בראת העולם ואין על שום אדם לחלוק על נוסחות ישנות אלא שמקרוב נדפס סידור אחד ע"פ מדקדק א' והגיה נוסח שלנו ג"כ כסדור ספרדים ובודאי לא יפה עשה בזה ומה שי"א שהקשה על נוסח שלנו דמשמע שנברא ח"ו ע"י אחר אני אומר אדרבא על נוסח שבראת ק' מה חידוש שהוא נמצא קודם ואחר שברא העולם דאם בא לומר שהוא ית' הבורא לא היה לו לומר אלא אתה בראת העולם ובודאי שהיה קודם ואחר הבריא' דכל פועל פעולה הוא בנמצא קודם הפעולה ואחריה אלא ברור הוא שלא נתכוון כאן להודיע מי הבורא אלא להעיד על נצחיות של הקב"ה שהוא תמיד בנמצא הן קודם בה"ע הן אחריו וכמו שתקנו ביגדל קדמון לכל דבר אשר נברא כ"ה ממש בזה וכל המשנה ידו על התחתונה הן בזה הן בשאר מקומות בתפלות ושבחים וכ"כ בזה מו"ח ז"ל:

(בט"ז ס"ק ו') והטור י"ל כו'. ר"ל שהטור הוכיח כן דאם איתא דבזמן התלמוד היו פטורין מברכת מ"א כשיאמר ז"כ אם כן בזמן הזה שאומרים הברכות כסדר בבה"כ היה די בברכת ז"כ לחוד ולא ס"ל כמ"ש הט"ז אליבא דר"ע שאין לשנות מזמן התלמוד כיון דגם בזמן התלמוד לא מצי פטר נפשי' בברכת ז"כ לחוד ואפשר שיש קצת חיסור לשון בט"ז וצ"ל כיון דמכל מקום הי' בזמן התלמוד לכל א' זמן מיוחד אף לדידן נמי חל חיוב כל ברכה בזמנו ואינו יכול לפטור נפשי' בברכ' שאחרי' ואין ה"נ בזמן התלמוד כו' ואמנם אף בלא הגהה כוונתו כמו שכתבתי:

(במ"א ס"ק יד) לכן נ"ל דסומא לא יברך כו' ע"ש בפרי מגדי' מגיה דסומא מברך כו'. והיינו משום דנהנ' מהאור שאחרים יצילו וכמ"ש ע"ז סימן ס"ט ואין נלע"ד שהמג"א יכריע מחמת זה שלא כדברי הגהמ"יי בשם התוס' והחילוק מבואר דהתם מברך על יצירת האור שמגיע לו טובה מזה על ידי אחרים משא"כ כאן לא מסתבר שיאמר פ"ע שהברכה על פתיחת עינים והוא עצמו לא נפתחו עיניו ואם נאמר דמה בכך דמ"מ שפיר היא מברך על פתיח' עינים של אחרים א"כ ק"ו שיש לחרש לברך הנותן כו' כמ"ש התוס' דעיקר הברכה על הבחנת אור והרי חרש נהנ' מן האור ואין מגיע לו טובה ע"י שאחרים מבחינין ע"י התרנגול אף בבית אופל כמ"ש הרא"ש ומודיעין לו ג"כ ומה לי סומא לענין פתיחת עינים ומה לי חרש אדרבא הוא מסתבר טפי שאין הברכה על עצמות הדבר שחיסר לו רק על הבחנת התרנגול ומה"ת לחלק ביניהם וא"ת דמשמע ליה הכא מדקאמר כד שמע כו' יש לדקדק מדקאמ' כד פתח עיני' כו' דסומא לא יברך ואף לפי הגירסא כד מנח ידי' יש לדקדק כן שלא נאמרו אלא למי שיש עינים בראשו גם מ"ש המג"א לכן נ"ל כו' אינו מדוקדק ואם נפרש דבריו בלא הג"ה צ"ל דהמג"א סברא דנפשי' קאמר דסומא כיון שענין זה שמברך עליו חסר ממנו אין לו לברך אע"פ ששפיר יש לו בו צורך וטובת הנאה ע"י אחרי' משא"כ חרש שפיר מברך הנותן כו' שעיקר הברכה על שברא צרכי העולם וכיון שגם נהנה מזה שנותן לשכוי בינה ע"י אחרים עכ"פ שפיר הוא מברך כמ"ש סימן ס"ט לענין סומא לענין יוצר אור (וגם דעיקר פי' שכוי הוא הלב בל' מקר' כמ"ש הרא"ש אלא שקבע ברכ' זו כד שמע תרנגולת' לפי שבערב קורין לתרנגול שכוי גם שנהנין ע"י הבחנת התרנגול ולפיכך גבי חרש שייך שפיר ברכה זו שהרי הלב מבין הבחנת האור) אך לולי דמסתפינא להגיה אמינא שתיבת חרש ט"ס הוא וכוונת המג"א כך שדעת הגהמ"י שחרש וסומא יברך דס"ל דהברכה על הנאה והלכך אע"פ שלא שמע בעצמו שפיר נהנה ע"י אחרים ששמעו וכשלן במדבר שאינו בא לידי הנאה כלל לא יברך ואח"כ כתב א"נ לאפוקי חרש כיון שהוא אינו יכול לשמוע הבחנת התרנגול לא עכשיו ולא לאחר זמן לא יברך עליו וע"ז כ' המג"א דמדברי הפוסקים שכתבו שהברכה שהקב"ה ברא צרכי העולם משמע בכל גווני מברך והניח בצ"ע וא"כ ספק ברכה הוא ולהקל ולזה כ' המג"א לכן נ"ל דסומא לא יברך פ"ע אבל יברך הנותן ר"ל דלכאורה לדיעה קמיית' גם הנותן לא יברך הסומא דעיקר הברכה על הבחנת היום וא"כ סומא אין לו לברך ברכה זו כמו חרש ולזה אמר דשפיר מברך ברכה זו כמבואר בסי' ס"ט ואין זו דומה לחרש שאין מברך ברכה זו שאני חרש שאינו שומע הבחנה לא מברך עליו משא"כ סומא שומע הבחנה וגם יש לו הנאה מזה ע"י אחרים עכ"פ שפיר מברך לכ"ע כנלע"ד:

(ס"ק ט"ו) א"כ ס"ל דמותר כו' ר"ל לפי שהפוסקים שקודם לכן חושבין לדברי שבח ורצוי ס"ל דמותר לאומרה קודם ברכת התורה ולכך אין אומרי' ברכת התורה עד שמגיעים לפ' התמיד ע' בלבוש שם:

(ס"ק ט"ז) גאולה לתפלה ועסי' ס"ו כצ"ל: