שולחן ערוך, אורח חיים ל״ט: מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם ובו י"ס: – עם 21 מפרשים

מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם ובו י"ס:
תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפילו הגיע לחינוך (או עכו"ם) או כותי או מומר לע"א או מוסר פסולים משום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה אינו בכתיבה:

כל שפסול לכתבן פסול בכל תיקון עשייתן:

גר שחזר לדתו מחמת יראה כשר לכתוב תפילין:

תפילין שכתבם אפיקורס (פי' מיאני) ישרפו וי"א יגנזו:

נמצאו ביד אפיקורס ואין יודע מי כתבן יגנזו:

נמצאו ביד עכו"ם ואין יודע מי כתבם כשרים:

אין לוקחין תפילין ומזוזות וספרים מן העכו"ם יותר מכדי דמיהן הרבה כדי שלא להרגיל לגנבן ולגוזלן:

אין נקחין אלא מן המומחה שבקי בחסירות ויתרות:

לקח ממי שאינו מומחה צריך לבדקן לקח ממנו מאה קציצות בודק מהם שלשה קציצות שתים של ראש וא' של יד או שתים של יד וא' של ראש אם מצאן כשרים הוחזק זה האיש והרי כולם כשרים ואין השאר צריך בדיקה ואם לקחן צבתים צבתים חזקתן מאנשים הרבה הם לקוחים לפיכך בודק מכל צבת ב' של ראש וא' של יד או ב' של יד וא' של ראש המוכר תפילין ואמר שהיו של אדם גדול נאמן ואינם צריכים בדיקה

תפילין שהוחזקו בכשרות אינם צריכים בדיקה לעולם ואם אינו מניחן אלא לפרקים צריכים בדיקה פעמים בשבוע: הגה ואם אין לו מי שיוכל לבדוק ולחזור ולתופרן יניחם כך בלא בדיקה: (ב"י בשם אורחת חיים):

תפילין שכתבן מסור בין להכעיס בין לתאבון וכן מומר אפילו אינו מומר אלא למצוה אחת פסולים:

אין לוקחים תפילין כו' וכן אין לומר לעכו"ם ליתן לו בזול יותר מדאי שמא יכעיס העכו"ם וישליכם למקום אבוד ב"י וכן משמעות הגמרא:

לקח וי"א דאין צריך לבדוק רק תפילין של יד או של ראש בכרך ראשון וכן בכרך שני וכן בכרך ג' אם מצאן כשרים אז הם כולם כשרים כנ"ל:

או קטן. ובעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה. מ"א:

או כותי. כצ"ל דעכו"ם בלא"ה פסול שאינו כותב לשמה. מ"א:

מומר. מומר לכל התורה או להכעיס אפי' לעבירה אחת. או מסור אפילו לתיאבון פסול. עמ"א:

בכתיבה. מי שנקטעה ידו השמאלית אעפ"י שאינו בקשירה כשר לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה. מ"א:

עשייתן. היינו שעושה מעשה בגוף התפילין אבל לעבדן כשר. ואם תפר וחיפה התפילין פסול שזהו בכלל תיקון עשייתן אבל אם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון כשר בדיעבד בתפילין דבעי כסדרן. ובס"ת אם אפשר לגרור צדדי האותיות במקום שנגעו ולחזור ולכתבן יעשה דזה מקרי לכתחלה. מהר"ם לובלין סי' ס"ח. מ"א:

יראה. המ"א העלה דאין להקל ע"ש ועי' מ"ש היד אהרן. כתב הד"מ אע"ג דבס"ת ממזר וגר תושב פסולים לכתוב כמ"ש בי"ד ר"ס רפ"א אפ"ה בתפילין ומזוזות אין לחוש:

הרבה. אבל מעט יותר חייבים לקנות שלא יזלזלו בהם אפילו במקום דטעון גניזה אבל במקום דצריך שריפה אין צריך ליקח מהם. עולת תמיד. מבואר בש"ס דאסור לומר לגוי שיתנם בזול יותר מדאי דילמא ירגז הגוי וינהג בהם מנהג בזיון וכמעשה דטייעי:

קציצות. ולא חיישינן שמא עיבדן שלא לשמן דהכל בקיאין בזה. תוספות. ועיין מ"ש היד אהרן:

בדיקה. דעד אחד נאמן באיסורין ועכ"פ בעי שיהא מוחזק בכשרות עיין י"ד סימן קי"ט:

לעולם. מיהו נכון לבודקן דמתקלקלין מזיעה. כנה"ג מ"א:

בדיקה. דחיישינן שמא נתעפשו וה"ה אם נפלו למים צריך בדיקה. המוצא תפילין מושלכים בגניזה בלא רצועות ופתוחים יש לחוש שיש להם פסול נסתר אבל אם מצאם דרך הינוח בכיסן ליכא למיחש. הלק"ט ח"ב סי' קס"ו ע"ש:

גיטין מ"ה

מרדכי שם

נימוקי יוסף

רש"י ורמב"ם בפ"ג מה"ת

הרמב"ם שם

גיטין שם

הרמב"ם בפ"א שם

טור ורבי ירוחם

גיטין שם

שם וכלישנא בתרא ורמב"ם שם פ"א ור"ן

גיטין שם

מנחות מב כפירוש התוספות ורא"ש

עירובין צ"ז ורמב"ם בפ"ב שם

תשובת רא"ש

ירושלמי בפ' בתרא דעירובין ורמב"ם בפ"ב

טור וסא"ח:

ס"א אפי' הגיע לחינוך. אע"ג שהוא חייב בתפילין כמ"ש בריש ערכין ובספ"ג דסוכה היינו מדרבנן כמ"ש רש"י שם וכמ"ש בפ"ד דנזיר ובפרק בתרא דיומא ובריש חגיגה דחינוך מדרבנן וכאן הוי פסולי דאורייתא כמש"ו משום דכתיב כו':

לע"ז. דהוי מומר לכל התורה כולה כמ"ש בפ"ק דחולין ועי"ד סי' ב' וה"ה כאן:

או אינו כו'. רש"י שם:

ס"ב כל כו'. ל' הטור וכ' הרמב"ם שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין בעור לפיכך אם חיפן או תפרן גוי פסיל וה"ה לכל הפסול לכותבן כו' וכמ"ש שבת כ"ח ב':

ס"ג גר כו'. עמ"א שרש"א הקשה מש"ש והא דתניא קורין כו' הא אוקימנא בגר כו' דעביד לשמה והני תלתא ברייתות דפליגי בגוי מיירי ותי' במ"ב דמ"ש לוקחין ספרים כו' בגוי ממש איירי ומעשה דרשב"ג בגר ומייתי ראיה מיניה דלא דרשינן וקשרתם וכתבתם וז"ש תוס' בד"ה והא כו' ר"ל והא דתניא קורין ת"ק דרשב"ג דאמר לוקחין כו':

ס"ד תפלין כו'. רמב"ם וכ"ה ברי"ף ורא"ש וכ"ה בטור שלפנינו וכמ"ש ב"ח וט"ז דהא קי"ל כר"ז וכמ"ש בי"ד רסי' רפ"א:

וי"א יגנזו. כנ"ל רי"ו וס"ל דל"פ אלא בס"ת דתפילין מסתמא אין כותב לשם ע"ג דלא אשכחן דפליגי על הברייתא וקשרתם כו' אלא בס"ת כן ס"ל ויחידאה הוא:

ס"ה נמצאו כו'. רמב"ם וכלישנא בתרא וכ"פ הטור כאן. אבל הרי"ף ורא"ש גורסים להיפך ולפ"ז נקטי' דיגנזו וכ"פ הטור י"ד ברסי' רפ"א ורי"ו ובש"ע שם כ' ב' דיעות הנ"ל ועב"י כאן שדחק לתרץ דברי הטור וכנ"ל לחלק בין ס"ת לתפילין אבל דוחק הוא אלא תלוי בחילוף הגי' כנ"ל וכמ"ש הר"ן:

ס"ז הרבה. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה מעלין כו':

כדי כו'. רמב"ם וערש"י במתני' ד"ה מפני תיקון כו' וכמש"ש א' איבעיא להו כו' ומסתמא חד טעמא לכולהו ורמב"ם אזיל לשיטתו שכ' גם שם משום דלא ליגרבו וכמ"ש הר"ן בשם י"א אע"ג דלא איפשטא הכא מיפשטא בכתובות נ"ב רשבג"א אין פודין כו' ופסק הרי"ף ורמב"ם שם כרשב"ג. וטעמא משום דסתם מתני' דגיטין כוותיה וא"ל דפליגי בפי' דמתני' דהא רשב"ג לישנא דמתני' נקט. ר"ן בגיטין שם ועתוס' שם ושם ועי"ד סי' רנ"ב ס"ה:

ס"ח שבקי כו'. כפי' תוס' שם ד"ה תפילין כו' וראיה ממש"ש ספרים ומזוזות כו' ועי"ד סי' רפ"ח ס"ה בש"ך שם ובתוספתא פ"ג דע"ז אין לוקחין כו' ואם לקח כו' בודק כו' ע"ש בתוס' ובתוס' דעירובין צ"ו:

ס"ט שלשה כו'. דלא כתוספתא הנ"ל:

מכל צבת. מסקנא דגמ' שם וכ"ה בתוספתא הנ"ל להדיא וכן ברביעי:

המוכר כו'. כמ"ש בי"ד סי' קכ"ו ס"ג:

תפילין כו'. תוס' הנ"ל דמנחות ובמכילתא כו' ובירושלמי שם מסיק הלל הזקן אלו תפילין כו' וכן העתיק הרמב"ם ספ"ב ופ' כוותיה וכ' הר"ן בפ"ב דמגילה דמ"ש שם והלכתא מזוזה כו' משום דנבדקת פעמים בשבוע משא"כ בתפילין:

ואם כו'. כמ"ש במזוזה ביומא י"א א' ועמ"א:

או קטן – ואם כתבן חרש או שוטה הניח הפמ"ג בפתיחה בצ"ע דאפשר דעדיפי מקטן ומהני אם אחרים עומדין ע"ג ומרמזין לחרש ושוטה שיכתוב לשמן. וסימני שוטה מבואר ביו"ד בסימן א' ס"ה. ולענין קטן אימת נעשה גדול אם לא ידעינן שהביא ב"ש כתבתי במ"ב אם נתמלא זקנו והוא מח"מ סימן ל"ה והשמטתי דברי המ"א שכתב עד י"ח שכל האחרונים השיגו עליו [הלא המה הא"ר והב"מ ודגמ"ר ומחה"ש ולבו"ש ותשו' רע"א בחא"ח סימן ז'] ומ"מ אין בידינו לפוסלם אחרי שהח"א וגם השלחן שלמה מקילין לכתחלה. וראיתי בפמ"ג שחתר ליישב דברי המג"א והביא מסימן נ"ג ס"ח בהג"ה דמי"ח והלאה קרוי נתמלא זקנו וכונת הפמ"ג דמבואר שם דמי"ח והלאה אף אם יש לו זקן מעט קרוי נתמלא זקנו וה"נ כונת המג"א ביש לו זקן מעט ומ"מ באמת צע"ג בזה דאפשר דשם שאני דהלא שם איירי שהביא ב"ש דהוא גדול מן התורה ולא בעינן הזקן רק מפני כבוד הצבור תדע דשם מהני ג"כ אם הוא בן כ' ואין לו זקן כלל מקרי ג"כ עי"ז נתמלא זקנו כמבואר שם בשו"ע והכל מטעם זה דהוא רק מפני כבוד הצבור משא"כ בענינינו דלא ידעינן אם הביא ב"ש והזקן מהני לעשותו גדול עי"ז אפשר דבעינן מלוי זקנו ממש הא פשיטא לי דע"י סיכי דיקני [שיש לו במקומות מיוחדות שער בזקנו] בודאי לא קרוי נתמלא זקנו וראיה מוכרחת מיבמות פ' ע"ב בתוספות ד"ה דהביא ב"ש בסופו ואור"י דאין חשוב וכו' וה"ה דסיכי דיקני ג"כ אינו בכלל מלוי זקן דאל"ה ישאר קושית התוספות על רבה בר אבוה לפי תירוץ הגמרא שם וידוע דדין נתמלא זקנו דלא צריך שוב בדיקה נובע מאותו התוספות כמבואר בטור אה"ע בסי' קס"ט בב"י שם הגם דבב"י בח"מ סימן ל"ה בראשו משמע דהטוח"מ סובר דאפילו לא נתמלא זקנו מהני עכ"ז בהשו"ע שלו העתיק דדוקא אם נתמלא זקנו כי מיבעי לי לענין זקן מעט המבואר בסימן נ"ג דאפשר לפי מה שביארנו שם בשם מהרש"ל שהעתיק מתשובות הגאונים דהיינו שיהיו נמצאים שערות גדולות משני צידי הפנים ומצד הסנטר אפשר דזהו בכלל נתמלא זקנו בכל מקום אפילו לענין דאורייתא או דילמא שם שאני דהוא רק מפני כבוד הצבור ומ"מ אפשר שיש להקל בזה לפי מה שביאר הגר"א שם בח"מ דטעם הטור הוא לפי שע"פ רוב רגיל לבוא סימן התחתון קודם שבא סימן זה העליון לכן תלינן דמסתמא כבר בא התחתון א"כ לפ"ז בודאי דברי הטור שכתב באה"ע נתמלא זקנו הוא לאו דוקא ובח"מ שכתב צמח זקנו בדיוק כתבו דגם זה רגיל לבוא זמן הרבה אחר הבאת ב' שערות ולפ"ז אפשר לומר שגם סיכי דיקנא מהני להשוותו גדול לכל דבר דמסתמא כבר הביא ב' שערות ושם ביבמות פ' ע"ב לענין ר"נ שאני שידעו שלא הביא ר"נ ב' שערות וצ"ע. היוצא מדברינו עכ"פ קודם שיש לו קצת זקן בודאי אין להניחו לכתוב תפילין כ"ז שלא ידעינן שהביא ב' שערות אפילו אם הוא כבר בן י"ח שנה ויותר וכמו שכתבתי במ"ב. אך בדיעבד אם כתבן נער בר מצוה ואין לפנינו לבדקו צ"ע למעשה דהנ"ב מ"ת בסימן א' מכשיר וכן בפמ"ג בסימן ל"ט ובסימן נ"ה אות ז' ג"כ מוכח הכי דמדמה שם לענין בדיקת הריאה ובריאה קי"ל דאם נאבדה בלי בדיקה כשר ובתשובת רע"א חא"ח סימן ז' פוסל וכן בספר ישועות יעקב בסימן ל"ב ג"כ מחמיר אך בבן י"ח שכתבן בדיעבד נראה דאין להחמיר אחרי שיש מקילין אפילו לכתחילה וכנ"ל:

או מומר לעבו"ג – ומיירי שאינו אדוק בה דאל"ה ה"ל אפיקורס וצריך שריפה [ע"ת] ועיין במ"ב שכתבנו דאם הוא מומר להכעיס דינו כעו"ג ולהכעיס מקרי היכא דהתירא ואיסורא קמיה ושביק התירא ואכיל איסורא דזה הוא בכלל להכעיס אבל אם אינו מקפיד לברור ההיתר והוא לוקח מן הבא בידו או היתר או איסור עדיין אינו בכלל מומר להכעיס ורק לגבי שחיטה פסק הרמ"א ביו"ד סימן ב' ס"ה בהג"ה דנחשב כלהכעיס משום דתו אינו בר זביחה עי"ש בב"י ובפמ"ג בש"ד בסק"ח ומזה למד המ"א דה"ה גבי תפילין כה"ג וכמש"כ במ"ב דאם אינו חושש למצות תפילין אף שלא להכעיס תו אינו בר קשירה [ולדעת הר"ן דמיקל שם בזה כמבואר שם בב"י ובר"ן גופא באריכות יהיה ה"ה הכא וראיתי לאחד דכתב היפך זה ולא נהירא] וע"ש עוד בביאור הגר"א בס"ק ט"ז דמשמע מניה דדעת רש"י הוא דאפילו אם אינו עושה להכעיס ובשאר עבירות ג"כ תו לאו בכלל בר קשירה הוא. ודע עוד דכל אלו פסולים דחשבינן להכעיס או לעבו"ג או חילול שבת בפרהסיא פסק שם בש"ך ביו"ד דאפילו בפ"א פסול אם לא עשה תשובה ולכאורה ה"ה בענינינו באם אינו חושש למצות תפילין ואין להביא ראיה מדנקט מומר משמע דוקא במומר ורגיל לכך דהרי כתב ב"י דמיירי בלהכעיס ושם אפילו בפ"א וכנ"ל א"כ אפשר דאם אינו חושש ג"כ דהוא כלהכעיס ג"כ תיכף מיפסל וזה הספק יפול ג"כ על מה שפסק שם ביו"ד דאם אינו חושש בזביחה דהוא כלהכעיס וצ"ע. ומ"ש בפנים דיש מחמירין אפילו בלתיאבון הוא דעת התוספות הביאם המג"א דסוברים דלענין כתיבת סת"מ חמור מלשאר דברים וגם הפמ"ג בפתיחה בסי' ל"ב כתב דבמומר לתיאבון יש לעיונא ביה טובא ע"ש. ובפרט אם הוא מומר לתפילין לתיאבון נ"ל דבאיש כזה עכ"פ צריך שידעו בו שיודע הלכות כתיבות סת"מ לענין חק תוכות וכדומה וכמו בשם לענין שחיטה דדוקא אם ידעו בו שיודע ה"ש וכדאיתא ביו"ד שם דבאיש כזה לא אמרינן ביה רוב מצויין מומחין הן. ודע עוד דנראה פשוט דאם הוא מומר לתפלה אחת ש"ר או ש"י ג"כ תו לא הוי בכלל בר קשירה דהרי כתיב בקרא אחד וקשרתם וגו' והיו לטוטפות וגו' ואיתקש לוכתבתם. ואעפ"כ אם הסופר רגיל לישא תמיד ש"ר על המצח והתרו בו ואינו שומע לדבריהם אף דעבירה גדולה עושה בזה אפשר דאין למנעו מלכתוב סת"מ דאולי רגע א' היו על מקומן כדין וא"כ תו הוי בכלל בר קשירה. ומ"ש במ"ב במסור אפילו בפ"א כן איתא בפמ"ג ביו"ד עי"ש ועיין בפ"ת יו"ד בסימן רפ"א דכתב בשם חומות ירושלים היפך זה וצ"ע ומ"ש במ"ב אפילו לתיאבון כן סתמו הרבה מהאחרונים אך בפמ"ג מפקפק בזה:

שאינו בקשירה וכו' – וכותים אפילו אם נימא דגירי אמת הן ומוזהרין על הקשירה מ"מ כבר פרקו מעליהן העול ואינן מאמינין במצות ומיקרי שאינו בקשירה והוא הטעם בשארי דברים דקחשיב:

כל שפסול וכו' – עיין בב"י ועיין בט"ז שכתב לפי שיש בעשייתן שי"ן לפיכך פסול לכל העשיות ועיין בפמ"ג שכתב דעשיית שי"ן הוא מדאורייתא והשאר הוא מדרבנן עי"ש הנה המ"א פליג ע"ז וסובר דחיפוי ותפירה הוא ג"כ כעשיית שי"ן ולא מטעם גזירה ולכאורה לפי מה שביאר הפמ"ג את דברי הט"ז יוכשר להט"ז קטן שהגיע לחינוך דגם הוא חייב בתפילין מדרבנן ולישנא דכל הפסול משמע דאדלעיל קאי. ובאמת הנכון כמש"כ מהרמ"ל בתשובה סימן ס"ח דאין כונת הב"י משום דגזרינן שאר תיקונין אטו עשיית השי"ן אלא דכיון דשאר תיקונין ועשיית השי"ן כולם נקראין עשיית תפילין והכל עשייה אחת היא אין לחלק בין קצתם לקצתם עכ"ל ומ"מ נ"ל דקטן בן י"ג שנה שלא ידעינן אם הביא ב"ש אין להחמיר בו בדיעבד לענין חיפוי ותפירה אם עשיית השי"ן היה ע"י גדול דבלא"ה הנו"ב מקיל בדיעבד אפי' בכתיבה וכנ"ל:

בכל תיקון עשייתן – עיין במ"ב במה שכתבנו כגון חיפוי הבתים ותפירתן ונ"ל פשוט דה"ה כריכת שער על הפרשיות דזה מעכב אפילו בדיעבד כדאיתא ברמב"ם פ"ג מהלכות תפילין ה"א וכ"ש צימצום הבתים והתיתורא שיהיו מרובעין וכל כה"ג דכ"ז הוא בכלל תיקון עשייתן וכן מוכח ממהר"מ לובלין בתשובה סי' ס"ח שכתב דכל שאר המלאכות חוץ מתיקון העור הן בכלל חיפוי הבתים ותפירתן ומה שכתב המ"א בשם מהר"ם דאם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון כשר בדיעבד כונתו בענין הכתיבה כגון שהיה הפסק גדול בתיבה עד שהיה נראה כשני תיבות והמשיך האות לפניה (כגון בתיבת לאבותיך המשיך הבי"ת וכל כה"ג) כדי שיהי' נראה כתיבה אחת דזה מותר מדינא אפילו בתפילין דבעינן כסדרן דזה איננו בכלל כתיבה וכדלעיל בסימן ל"ב לכן מותר זה אפילו ע"י פסולין כמו גרירה. ומה שכתבנו עוד או להגיה איזה אות דעתה הוא פסול כונתינו לאפוקי עשיית התגין שעל שעטנ"ז ג"ץ דגם בלא זה כשר בדיעבד וכבסימן ל"ו אין להחמיר בדיעבד גם בזה וה"ה העברת קולמוס על איזו אות דגם עתה יש שם אות עליו שרישומו ניכר אלא ששומרו שלא יתמחק יותר ויפסל דכ"ז אינו בכלל כתיבה. ולכאורה יש להסתפק ביוד"י האלף והשין והעין שאין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם וכן אם חסר קוץ השמאלי ביו"ד אם מהני תיקון ע"י אלו הפסולין בדיעבד מי נימא כמו דלענין שלא כסדרן מקילינן ואמרינן דאין זה כתיבה חדשה כיון דעיקר צורתו עליו ה"נ לענין זה ולא קרינן ביה כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה או דילמא כיון דעכ"פ עתה האות פסול וע"י תיקונן של אלו הפסולין יוכשר האות פסול אפילו בדיעבד ולא דמי לגרירה דשם אינו עושה מעשה בגוף צורת האות כלל ואין להביא ראיה להקל בזה מדנקט המהר"ם בסוף דבריו וז"ל אכן אם היו הנגיעות בגוף האותיות עצמן כגון ברגלי הה"א והקו"ף או רגלי האלף בגגות או פני האלף היו נוגעים בגג שתחתיה והאשה הפרידה אותן פשיטא דהס"ת פסולה דהא א"א לתקנם כ"א בגרירת כל מה שנעשה בפסול לחזור ולכותבו מחדש וזה מיקרי כתיבה גמורה עכ"ל ולא נקט יותר רבותא דאפי' בזה שהיה קודם תיקון האשה ג"כ עיקר צורתו עליו דפסול כל שהוסיף בכתיבה ועל ידו הוכשר האות דאפשר משום דהמהר"מ רצה להשיב להשואל בשאלתו ששאל לפניו בגרירת האשה אם כשר והשיבו דיש חילוק בין גרירה לגרירה וכדאיתא שם לכך לא נקט רבותא זו וכן מסתבר. כתב הפמ"ג דקשר של דלי"ת ואף של יו"ד שבתפילין ש"י יראה דאין לעשותם כ"א לשמה ושלא לעשותם ע"י אשה וקטן דבכלל כתיבה הוה כמו השי"ן שבשל ראש עיין שם. ונ"ל דאין להחמיר בזה בקטן שהוא בן י"ג שנה אם גדול עומד ע"ג ומצויהו לעשות לשמה אף שלא ידעינן שהביא ב"ש דבלא"ה יש הרבה מקילין בזה וכנ"ל וגם לדברי התוספות שבת ס"ב ע"א ד"ה שי"ן עי"ש אין מקום לזה וכ"ש דא"צ להחמיר הקטן הזה לעצמו בזה דאם לא הביא ב"ש ואינו חייב במצות רק מדרבנן הלא גם בתפילין אין חייב רק מדרבנן אך הקשר שעשה הקטן הזה לעצמו קודם שנעשה בן י"ג נ"ל דצריך להתירו לאחר שנעשה בן י"ג ולחזור לעשותו דהרי יש הרבה פוסקים שסוברים דעתה מן התורה הוא בכלל איש וחייב במצות מחמת חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים מסתמא הביא סימנים וגם הלא עכ"פ כשיבדק אח"כ וימצא שיש לו ב"ש הלא צריך לתלות שהביאם תיכף בזמנו ונעשה גדול למפרע וכדאיתא בח"מ סימן ל"ה. ודע עוד דלענין תפירת ס"ת ע"י נשים וה"ה כל אלו הפסולין יש הרבה מפקפקין בזה ע"כ יש להזהיר מאד ע"ז דלא כמו שנהגו איזה סופרים להקל בתפירת ס"ת ע"י נשים בעת סיום הספר ובדיעבד אם אפשר בקלות להתיר התפירות שתפרן האשה ולחזור ולתופרן בהכשר יחזור ויתקנם דכיון דיודע המקומות ואפשר לו לתקנם הוי כלכתחלה גמור אבל בלא"ה אין להחמיר בדיעבד כן פסק המהר"ם לובלין בתשובה ובעל מגן האלף חולק עליו ומצריך להתיר התפירות אפילו בדיעבד. ובמקום שהמנהג שנותנין לנשים לתפור הס"ת וא"א לשנות המנהג צריך להזהיר וליזהר שהתפירה ראשונה ואחרונה וגם באמצע יעשה הסופר מקודם ואח"כ יתן לנשים לתפור. [פ"ת יו"ד סימן רפ"א]:

כשר לכתוב תפילין – כ"ז איירי בגר צדק. ולענין גר תושב הסכימו הפמ"ג ול"ש ומחה"ש [ועוד הרבה] דפסול מטעם דהא אינו בקשירה והשע"ת המציא דבר חדש דאיירי הד"מ דמכשיר בגר תושב דקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילה וא"כ הלא ישנו בקשירה ובאמת נלענ"ד שגם זה אינו דהלא עכ"פ אינו מוזהר על הקשירה ותדע דאטו אם אשה ועבד יקבלו עליהן מצות תפילין יהיו כשרים לכתיבת תפילין ואם תדחה משום דמוחין לנשים על הנחת תפילין וכדלעיל בסימן ל"ח ז"א דכל זה רק מחמת חומרא בעלמא שחוששין להפסיקתא אבל ש"ס דילן סובר דאין מוחין ע"ז וכדאיתא שם בב"י ועוד עבדים יוכיחו דאין מוחין בהן וכמו שכתבתי לעיל במ"ב בשם התו"ש. וגם לפ"ז אם האשה תקבל על עצמה מצות ציצית תהיה כשירה אף לר"ת לעשות ציצית לאנשים וז"א דא"כ בזה יודה ר"ת יהיה אזדא הוכחת הרא"ש [ בגיטין מ"ה ע"ב ] מהא דקרטליתא דדביתהו דרחב"ד דעתידא למישדי בה תכלתא לצדיקי דעלמא דאתי. ולבר כ"ז אין גירות לחצאין עיין במס' גרים ועוד דא"כ בגר שמל ולא טבל דכתב הרא"ש בע"ז דאינו גרע מגר תושב דהרי קבל עליו כל המצות וא"כ לפ"ז יהיה כשר לכתיבת סת"ם ויהיה כשר לזביחה כישראל לשיטת הר"י דתלי בבר זביחה דהרי הוא מחזיק לעצמו במצות זביחה וסתמא דגמרא ביבמות מ"ו דאמר שם וכיון דלא טביל עו"ג הוא לא משמע כן:

שכתבם אפיקורס – הוא האדוק לעבודת כוכבים כן איתא בב"י בשם רש"י ובכ"מ ברמב"ם הלכות תפילין פ"א הי"ג לאפוקי ממה שהוגה באיזה דפוס ברש"י גיטין מ"ה ע"ב אפיקורס יהודי שאינו מאמין לדברי רז"ל שזה אינו מפירש"י כידוע הגם שלענינים אחרים ג"ז הוא בכלל אפיקורס אבל לא לענין זה דישרף. ולענין דינא סופר כזה נ"ל פשוט דצריך לגנוז פרשיותיו דשמא לא עיבד הקלף לשמה ושמא לא כתב הפרשיות והאזכרות לשמה ושמא לא היה זהיר בדין חק תוכות כיון דאינו מאמין בדחז"ל וגם חשוד הוא להכשיל לאחרים מיהו אי איתרמי שעמדו אחרים ע"ג וראו שנעשה הכל כהלכה כגון שהוא לא כתב אלא איזו אותיות בהפרשיות אלו בפניהם או בהיריעות של הס"ת אפ"ה יש לעיין אם איש כזה הוא בכלל בר קשירה ולכאורה יש להביא ראיה להתיר דהלא לענין זביחה ג"כ מידריש מי שהוא בכלל בר זביחה אכול מזבחו ולא ממי שאינו בר זביחה וכדאיתא בחולין ג' ע"ב תוד"ה קסבר ואפ"ה פסק ביו"ד סימן ב' ס"ט דצדוקי וביתוסי אם נבדק סכינם ואחרים עומדים על גבם שחיטתם כשרה אלמא דכיון דאחזיק במצוה זו אף דלא כתיבה קרינן בהו שהם בני זביחה ומאמינים במצות זביחה וכדפירש הפמ"ג שם עי"ש א"כ ה"נ בעניננו לכאורה אם אחרים עומדים ע"ג ורואין שלא היה בו חסרון דחק תוכות שמצוי מאד במלאכת הכתיבה וגם שנכתב לשמה אין לפוסלו דהוי עדיין בכלל בר קשירה אבל יש לדחות דהלא ידוע דאם שביק התירא ואכיל איסורא אף בדבר אחד תו הוי בכלל אפיקורס ואנשים כאלו בזמנינו ידוע שאינם חוששין כלל למצות ומצוי אצלם חילול שבת בפרהסיא ג"כ וא"כ דינם כמו שמסיק הש"ך שם לענין קראים ע"כ יותר טוב שימחקם ויכתוב אחרים תחתיהם אך אם אינו יכול למחקם מחמת כסדרן או באותיות השם צ"ע למעשה:

אין לוקחין וכו' מכדי דמיהן וכו' – עיין במ"ב במה שכתב וה"ה אם הם פסולין מחמת עצמם והוא פשוט לדעה זו דמאי שנא אם הוא פסול מחמת חשש שכתבו פסול או חסרון חק תוכות ואולם לדעת הרמב"ם דפסק דקורין בספר שניקח מיד עו"ג אין ראיה דצריך ליקח כדי לגנוז ע"ש בגמרא ולענין כדי דמיהן לכאורה דצריך לחשוב כמו אם היו התפילין כשרין דהלא אם כתבו עו"ג ג"כ אין כדי דמיו שוה כלום וע"כ מה דאיתא בש"ס כדי דמיו ליגנז היינו כמו אם היה ס"ת כשר ומחמת זה לא יתרגל העו"ג דהוא אין יודע שהס"ת זו אין שוה אצלנו כלום [וכמו שפסק הט"ז ביו"ד רפ"א דאפילו ביחיד אין קורין בה] א"כ פשוט דה"ה נמי בענינינו. וצע"ק:

(שם) בן י"ח שנה נ"ב צ"ל כ' שנה כמ"ש סי' קנ"א במג"א סעיף כ"ה כצ"ל וטעמא דרוב אנשים המתאחרים להביא ב' שערות יולדו להם סימני סריס לעשרים שנה כמ"ש בב"ש באהע"ז סי' קנ"ה ס"ק י"ט ע"ש:

במג"א ס"ק א' באהע"ז ס"ק נ"א כצ"ל:

(שם) ס"ק ד' נ"ב הב"י תמה בטעם הדבר ועי' בתוי"ט משנה ד' פ"ז דנדה דתמה על כותים אי גירי אמת הן איך עשאום כנכרים לטהר נדות ואהלות שלהם. ונראה לפענ"ד שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה ויחזרו לגוים גמורים אף להקל וזכר לדבר ראה ויתר גוים שהתיר להם ז' מצות אע"ג דלאו ראיה גמורה היא מ"מ כנ"ל והם נמנו וגמרו להוציאם מברית ישראל לגמרי ובגיטין פירש"י שהמסור פרק עול תורה י"ל כיון שמוסר לתוא מכמר הרי מסר חבירו גם להעבירו על דת משה וישראל ואי לא דפריק עול תורה כולה לא עביד הכי ומצינו בעזרא יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל היולה משמע שהוציאם מכלל ישראל וכנ"ל.

דבריו צ"ע דמה בכך שהוא בן י"ח שנה אכתי צריך בדיקה אם הביא שתי שערות ולא נזכר בשום מקום שיהיה בן י"ח עדיף מבן י"ג לענין בדיק' שערות:

הר"ן כתב זה במומר לדבר אחד ולפי דברי המג"א דגם בתפילין שהוא מומר לתפילין אינו מפסל אלא בשבק התירא אם כן צ"ע מה הפרש יש בין מומר לתפילין למומר לאחד משאר עבירות בשניהן אם הוא לתיאבון כשר ואם שביק היתרא פסול וצ"ל ההפרש דמומר לאחד משאר עבירות אפילו שביק התירא אינו אסור אלא מדרבנן ובמומר לתפילין אסור מן התורה דלא מיקרי בר קשיר':

[א] קטן וכו'. כתב מגן אברהם נראה לי דוקא שיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנים, אבל מספיקא פסול עד שיהא בן שמונה עשר שנה כמו שמבואר באבן העזר סימן קמ"א סעיף כ"ה ובחושן משפט סימן ל"ה, עד כאן. ודבריו תמוהים דשם לא נזכר מי"ח שנה, ואף ליש אומרים בחושן משפט סימן ז' דאין דינו דין עד י"ח שנים היינו כשהביא נמי שתי שערות, גם שם הטעם דאז יש בכוח להיות דיין להציל גזול מיד עשקו אבל הכא מה לי בי"ח שנים ובפרט כשיש ספק אם הביא שתי שערות ודאי פסול, עד שיבדוק אותו או עד שיהא בו סימני סריס כמו שמבואר [בסימן] ת"ס. עוד כתב מגן אברהם דמי שנקטעה ידו השמאלית שאינו בקשירה כשר לכתוב דגברא בר חיובא הוא. כתב בתשובת מהר"ם לובלין סימן ס"ה אם אשה תפרה וחיפה התפילין פסול, אבל אם גררה דבק שבין אות לאות כשר בדיעבד, והוא הדין אם תפר ספר תורה דכשר. כתב מגן אברהם כותי כן צריך לומר דבכותים בלאו הכי פסול שאינו כותב לשמה כמו שכתב סימן ל"ב סעיף ט', עד כאן. והקשה בני הוותיק מורינו הרב ר' שמואל יצ"ו, הא בתוס' מנחות דף מ"ב ד"ה ואל וכו' הקשו קושיא זו איך נקט כותים ומתרצי דנקטי איידי דאינך והוכיחו כן מדתני כותי דמסתמא לשם הר גריזים ולא איצטריך קרא, עד כאן, ואם כן איך מוחק הוא כותים וגורס כותי הא אדרבה על כותי קשה יותר וכן מבואר בתוס' עבודה זרה דף כ"ז עד כאן דבריו:

[ב] כשרים וכו'. אבל הב"ח פסק דצריך גניזה כמו בספר תורה בסימן רפ"א ביו"ד אם לא שהוחזק שכתבו כותים מדין ממזר שכתב תפילין. ותפילין דאפילו נמצא ביד אפיקורס כשרים. ועיין עוד ביו"ד שם מדינים אלו ועיין לקמן סימן נ"ג ס"ק כ"ד:

[ג] יותר מכדי וכו'. מכל מקום צריך לעשות ולדבר עמו בדברי הריצוי אולי יהיה מושווה בכדי דמיו ומעט יותר אלא דאם אחר כך עומד בדעתו אז מניחין בידו, וכן כתב הט"ז שם. כתב בית יוסף שאין לומר לכותים שיתננו בזול יותר מדאי פן יכעיס וישליך למקום האיבוד, והמעט דמוסיף פירש רש"י דהוא חצי דינר, ואפילו תפילין צריכה גניזה צריך לקנות בזה:

[ד] מן המומחה וכו'. פירוש פועל צדק כדפירש רש"י על ושפטו את העם משפט צדק דיינים המומחים שתדעו שישפטו צדק ולא עוולה כן כתב ספר ברוך שאמר:

[ה] צבתים וכו'. ויש אומרים אפילו שתים או שלושה צבתים בודק מן תפילין של יד או של ראש בכרך ראשון וכן בשני וכן בשלישי ואם מצאן כשרים כולם הוחזקו (לבוש). והשולחן ערוך לא הביאן, וטעמו נראה לי משום דבש"ס עירובין דף צ"ו מבואר כן. ומכל מקום יפה עשה הלבוש שהביא יש אומרים כי תוס' והרא"ש וטור ורבינו ירוחם פסקו הכי והוא תוספתא וצריך לומר שהיה להם גירסא אחרת בש"ס, וכן כתב הדרישה, וכן נראה לי עיקר כי היו גדולים אחרונים. ומה שכתב וכן בשלישי וכו' נראה דהוא הדין במאה צריך לבדוק לכל אחד אלא דלבוש מיירי בשלושה, וכן מבואר בהרא"ש סוף הלכות תפילין, וכן לסברא ראשונה צריך לבדוק לכולם אפילו מאה למר כדיניה ולמר כדיניה. ואם מצא תפילין בשוק עיין במעדני מלך שם:

[ו] אינה צריכה בדיקה וכו'. זה לשון כנסת הגדולה כבר נבדקו כמה תפילין ונמצאו פסולין מחמת הזיעה שמקלקלת האותיות, לכך יש לחוש לדברי הגאונים לבדקן פעמיים בשבוע הג"ה כנסת הגדולה, עד כאן לשונו. ויותר מזה מצאתי בספר ברוך שאמר זה לשונו אין לסמוך עתה אף על פי שחפיין כי ראיתי הרבה תפילין היו נראים כאילו תפילין קיימים וכשבדקתי אותו אז היו הבתים מליאים נקבים למעלה בראשיה וכשהיו הפרשיות בתוכם לא היו נראים בתוכם שום נקב מחמת שחרורית, וגם היו האותיות כולם נדבקין בחוץ מחמת זיעת הראש שכל האותיות עמדו מבחוץ לצד השער ונתקלקלו כל האותיות מבפנים ואין לסמוך על שנמצא בשם הילל הזקן שאמר אלו תפילין של אבי אבא כי יכול אני לומר שבודקין המה אותם פעמים רבות ועשו להם בתים חדשים עד כאן לשונו, הארכתי בזה כדי להרחיק אדם מעבירה. וכל זה בשחיפויין קיימים אבל כשנתקלקלו הבתים או נשרו במים לכולי עלמא צריכין בדיקה:

מ"א סק"א דילפינן מקרא. דאלו במידי דרבנן קי"ל כיון שהגיע לי"ג שנה מסתמ' הבי' שערות: עיין לק' סי' נ"ה במג"א ס"ק ז'. ועיין בכור שור גיטין דף מ"ה:

(שם) בן י"ח שנה. האחרונים תמהו על זה דלא מצינו בשום מקום הך שיעור' לתלות שהבי' שערות:

סק"ב דמיקל בעיבוד. שם בסי' ל"ב סעיף ט' בגדול עע"ג:

סק"ג או להכעיס. ומ"ש המחבר מומר לדבר אחד היינו להכעיס:

(שם) בי"ד סי' ב' דאם אוכל נבלות בלי תיאבון אף שאינו להכעיס לא מיקרי בר זביחה כיון שאינו חושש לאותו דבר עצמו הוא הדין הכא:

(שם) וכתב הר"ן דאינו מלת' באפי נפשי' הוא ולא קאי במומר שלא להניח תפילין אלא קאי אדברי המחבר שהם מש"ס דגיטין דמומר לדבר אחד פסול לכתיבת תפילין ע"ז כתב הר"ן שם דכיון דאינו מומר לכל התורה אין פסולו רק מדרבנן וע"ז הקשה דהא ע"כ בלהכעיס מיירי דאלו לתיאבון כשר וא"כ הוי דאורייתא:

(שם) ואין לומר דהכא מיירי. ולחומר' קאמר הר"ן וס"ל דבה"ג נמי אפי' מומר לדבר אחר שלא לאותו דבר עצמו מיפסל מדרבנן עכ"פ וסתר זאת דהא להר"ן בה"ג נמי מיפסל מדאורייתא אפי' לדבר אחר דאיהו ס"ל דזה הוי להכעיס:

(שם) צ"ל דהכא מיירי שלא. דבכל הני פסולין דסעיף זה א"צ רק גניזה:

שם וצ"ל דבגיטין מייריי ר"ל מ"ש הר"ן בגיטין דאף דשביק היתר' אינ' רק מדרבנן היינו שאומר בהדיא שאינו להכעיס רק למיטעם כו' אבל בסתמ' לא תלינן דעשה למיטעם כו' ומיפסל מדאורייתא והוי נמי מין ולתירוץ ב' בסתמ' נמי תלינן למיטעם ואינו רק מדרבנן ודוקא בהרבה פעמים ה"ל מין מדאוריית':

(שם) דטרח לאוקמי מומר. טרח לאשכוחי התם מומר לדבר א' (שיהי' מומר לדבר א') שיהי' מותר [צ"ל מומר] לכל התורה לענין שאין מקבלין ממנו קרבן ע"ש:

סק"ד לתיאבון דאי להכעיס דוקא קשה מאי קמ"ל במסור הא הוא בכלל שאר מומר לדבר אחד:

סק"ו סי' ל"ג ס"ד. ק"ק דאין ראי' משם דאם השחיר עכו"ם עור הבתים כשר דהתם טעמ' אחרינא הוא משום שאם לא השחירן כלל כשר כמ"ש שם מג"א משא"כ בעיבוד דבעי מדינא הא פסול בעכו"ם בסי' ל"ב סעיף ט' מיהו דינו אמת דבעיבדו גוי לא מיפסיל התם אלא משום שלא לשמ' דעכו"ם אדעתא דנפשי' עביד אבל משום דאינו בקשיר' לא מיפסל רק בכתיבה ולא בעיבוד:

(שם) סי' ל"ב סל"ה. דשם כתב במג"א ג"כ סברא זו דמה דאפשר לתקוני הוי כלכתחלה אבל בסי' תרמ"ה לא משמע כך בלולב שאגדו עכו"ם כשר דיעבד אף דאפשר לאוגדו מחדש ועוד י"ל שרמז לתרמ"ט דשם כתב במג"א דאף דלולב א"צ אגד מ"מ לא יאגדנו עכו"ם לכתחלה כיון שהוא נוי למצוה הוי כמצוה עצמה לפ"ז ה"ה בעיבוד דאסור לכתחלה במי שאינו בקשירה ומה דהצריך בסי' ל"ב עיבוד עכו"ם לטעמא דשלא לשמה הוא לענין דיעבד:

מ"א סק"א לשם ע"ז מש"ה י"א יגנזו דשמא לישראל כתבן משא"כ בס"ת ישרוף דדרכו לכתוב לעצמו לשם עכו"ם:

ט"ז סק"ד בס"ת דדרכו לכתוב לעצמו להתלמד בו ותלינן שבעצמו כתב:

מ"א סק"ד אין בקיאין לכתוב. והמיעוט דיכולין לכתוב אין כותבין תפילין משא"כ בס"ת די"א יגנזו דאע"ג שהרוב אין יכול לכתוב מ"מ המיעוט דיכולין לכתוב כותבין ס"ת לעצמה להתלמד בהם:

(שם) וגר תושב. בד"מ לא הוזכר גר תושב ובודאי דפסול בתפילין דהא גר תושב היינו שקיבל עליו רק שלא לעבוד ע"ז וא"כ אינו בקשיר' וכמדומ' שתיבת גר תושב במג"א ט"ס הוא:

או קטן. נ"ל כיון דילפ' מקרא בעי' שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה כמ"ש בא"ע סי' קמ"ח סכ"ה ובח"מ סי' ל"ה לענין עדות ועסי' נ"ה ס"ה וס"ט וסי' קצ"ט ס"י:

כותי כו'. כצ"ל דעכו"ם בלא"ה פסול שאינו כותב לשמה כמ"ש סי' ל"ב ס"ט ונ"ל דאפי' להרא"ש דמיקל בעיבוד מחמיר בכתיבה וכ"מ פשטא דתלמודא בגיטין דמוקי לה בגר שחזר לסורו דלא כע"ת וכ"פ הרא"ש בה' ס"ת:

מומר לכל התורה. או להכעיס אפי' לעבירה א' אבל לתיאבון לעבירה א' לא מיפסל [ב"י] ומיהו כל שאינו מניח תפילין אפילו אינו עושה להכעיס פסול דהא אינו בקשירה כמ"ש בי"ד סי' ב' ס"ה מיהו כל שאינו מניח תפילין לתיאבון כגון שהולך אחר עסקיו כשר לכתוב כדאמרי' גבי שחיטה דמיקרי בר זביחה וכ"מ מל' הר"ן דלא מפסיל אלא בפורק עול דשביק התירא ואכל איסורא וכתב הר"ן דאינו פסול אלא מדרבנן דמדאורייתא מומר לד"א אינו מומר לכל התורה וצ"ע דבי"ד סי' ב' ס"ב פסק הר"ן דלהכעיס דינו כעכו"ם וא"ל דהכא מיירי שאין עושה להכעיס וגם לא לתיאבון דהא בע"א פ"ב כתב הר"ן אם יש לפניו איסור והיתר ומניח ההיתר ואוכל האיסור מקרי להכעיס ועוד דשם פסק דלהכעיס הוי מין ואם כתב ס"ת ישרף א"כ צ"ל דהכא מיירי שלא להכעיס וא"כ איך כתב דשביק התירא ואכיל איסורא דזה הוה להכעיס לדידיה וצ"ל דבגיטין מיירי שמפרש בהדיא שאינו עושה להכעיס אלא למטעם טעמא דאיסורא א"נ בגיטין מיירי שאכל פעם א' ובע"א מיירי שאכל פעמים הרבה דטעים טעמא דאיסורא בראשון וכ"כ התוס' בע"א וכ"מ בגמרא כ"ז לדעת הר"ן אבל לדעת הרשב"א והטור ובי"ד שם דלהכעיס לדבר א' אינו חשוד לכל התורה וסוגיא דחולין משמע כדבריהם דטרח לאוקמי מומר למאי ולא לאוקמי במומר להכעיס וצ"ע על הרב"י שבי"ד סי' קנ"ח כתב להכעיס הוי מין ואם כן אם כתב ס"ת ישרף וכמ"ש רש"י בע"א דף כ"ו וא"כ ע"כ מיירי כאן שאינו עושה להכעיס והכא כ' דמיירי שעושה להכעיס וצ"ע ובתו' שם ד"ה סמי מכאן וכו' משמע דאפי' לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת:

מוסר. אפי' לתיאבון פסול כיון שמוסר ממון ישראל שלא כדין (ב"ח) עבי"ד סי' ב':

שאינו בקשירה. נ"ל דמי שנקטעה ידו השמאלית אף על פי שאינו בקשירה כשר לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה ע' בא"ע בפי' סדר חליצה סעיף מ"ו:

תיקון עשייתן. היינו שעושה מעשה בגוף התפילין אבל לעבדן כשר כמ"ש סי' ל"ג ס"ד ואם תפר וחיפה התפילין פסול שזהו בכלל תיקון עשייתן הן דשי"ן בכלל תפירה וחיפוי הוא אבל אם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון כשר בדיעבד וה"ה אם תפר הס"ת ומ"מ לרווחא דמלתא אם אפשר לגרור צדדי האותיות במקום שנגעו ולחזור ולכותבן יעשה דזה מקרי לכתחלה ודוקא בס"ת אבל בתפילין מקרי דיעבד דבעי' כסדרן [ר"מ מלובלין סי' ס"ח] עמ"ש סי' ל"ב סל"ה וסי' תרמ"ט סס"א:

מחמת יראה. זהו דעת הרא"ש אבל הרי"ף והרמב"ם השמיטוהו משום דמשמע מגמרא דפסול לכתוב דעכ"פ אינו בקשירה דהא יכול להניחם בצינעה דהא קאמר הא דתנא קורין בו האי תנא הוא דתניא לוקחין וכו' ומעשה ע"ש משמע דאינך תנאי פליגי עליה וכ"מ בתוס' ד"ה והא דתניא כמ"ש הגאון מהר"ר משה בחידושיו במהדורי בתרא, דלא כמ"ש הגאון מור"ם לובלין ע"ש לכן אין להקל:

שכותבן אפיקורס. דתפילין מסתמא אין כותב לשם ע"א מה שא"כ בס"ת עבי"ד ר"ס רפ"א:

כשרים. דסתם עכו"ם אין בקיאין לכתוב ובודאי ישראל כתבו, כתוב בד"מ אף על גב דבס"ת ממזר וגר תושב פסולים לכתוב כמ"ש בי"ד ר"ס רפ"א נ"ל דבתפילין ומזוזות אין לחוש עכ"ל:

מכדי דמיהן הרבה. אבל מחוייבים לקנותן מהן מעט יותר משויין שלא יזלזלו בהם:

אין ניקחין. דחיישינן שישכח לבודקן:

בודק. ולא חיישינן שמא עיבדן שלא לשמן דהכל בקיאין בזה (תו'):

נאמן. דעד א' נאמן באיסורין כמ"ש בי"ד סימן קכ"ז וע"ש סי' קי"ט ס"א דעכ"פ בעי' שיהא מוחזק בכשרות:

א"צ בדיקה. מיהו נכון לבודקן דמתקלקלי מזיעה (כ"ה בשם הגהות ב"י):

לפרקים. דחיישי' שמא נתעפשו ונ"ל ה"ה אם נפלו למים:

(א) תפילין – וה"ה ס"ת ומזוזה:

(ב) או אשה – וה"ה טומטום ואנדרוגינוס דהם בכלל ספק אשה:

(ג) או קטן – וכיון דילפינן מקרא בעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא ב"ש אחר שהוא בן י"ג שנה אבל אם ספק לנו אם הביא ב"ש פסול לכתוב אם לא שנתמלא זקנו דהיינו שיש ריבוי שער בזקנו אף שהם קטנים מאד [סמ"ע בח"מ סימן ל"ה] או שעברו רוב שנותיו או שנולדו בו סימני סריס וכדלקמן בסימן נ"ה ס"ה. ויש לגעור בסופרים שמניחין לנערים לכתוב תפילין ואין מדקדקין אם הביאו סימני גדלות או לא. ועיין לעיל בסימן ל"ב סעיף קטן ק"ג מש"כ שם בשם הלבוש מענין זה ועיין בבה"ל:

(ד) לחינוך – באמת אפילו גדול לא כל זמן שלא ידעינן שהביא ב"ש אך לענין גדול אם אח"כ בדקנוהו ומצאנו שיש לו ב"ש תלינן שהיה לו ג"כ בעת הכתיבה [ח"מ סימן ל"ה] משא"כ בקטן דאינו מועיל אז שערות:

(ה) או כותי – כצ"ל. דעו"ג בלא"ה פסול שאין כותב לשמה:

(ו) או מומר לעבו"ג – דבזה הוא כמומר לכל התורה וה"ה אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא אבל אם הוא מומר לשאר עבירות קי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה לבד אם הוא עושה להכעיס דבזה אפילו לד"א דינו ככותי וכדאיתא ביו"ד סימן ב'. ויש מחמירין יותר דצריך גניזה. וכ"ז אם הוא מומר לשאר עבירות אבל אם הוא מומר לתפילין שאינו מניח תפילין אפילו אם אינו עושה זה להכעיס פסול דתו איננו בר קשירה לבד אם היה לזה רק מומר לתיאבון כגון שהלך אחר עסקיו עדיין הוא בכלל בר קשירה וכ"ז הוא לענין דיעבד אבל לכתחלה יש להחמיר שלא להניח לאיש כזה לכתוב סת"ם כי יש מחמירין אפילו במומר לתיאבון ואפילו באחרים עומדין ע"ג ואומרין לו שיכתוב לשמה ועיין בבה"ל. וכתב הפמ"ג דאפילו הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא באיסור דרבנן כגון מוקצה והוצאה לכרמלית יש להחמיר עכ"פ לכתחלה שלא להניחו לכתוב סת"ם ואפילו בדיעבד צ"ע:

(ז) או וכו' – עיין בה"ט דאפילו בלתיאבון לבד ואפילו פ"א:

(ח) שאינו בקשירה וכו' – ועבד ואשה וכותי אין מוזהר על הקשירה וקטן אף שהגיע לחינוך מדרבנן בעלמא הוא [ב"י] ועיין בבה"ל. ובכל אלו לא מהני אפי' גדול עומד על גבו ורואהו שיהיו לשמן:

(ט) בכל – ומי שנקטעה ידו השמאלית אע"פ שאינו בקשירה יכול לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה:

(י) עשייתן – ודוקא שעושה מעשה בגוף התפילין כגון חיפוי הבתים ותפירתן וכ"ש עשיית השי"ן בעור הבתים או להגיה איזה אות דעתה הוא פסול וע"י הגהתו יוכשר דזה הוא כתיבה ממש אבל עיבוד הקלף איננו בכלל זה וכשר ע"י עו"ג וכ"ש ע"י אשה רק דבעו"ג בעינן שיהיה ישראל עוע"ג ויראה שיהיה לשמה וכדלעיל בסימן ל"ב ס"ט וה"ה בקטן. והשחרת הבתים והרצועות עיין לעיל בסימן ל"ג שביררנו שם דינם בעזה"י. וגרירת דבק שבין אות לאות לכתחלה יש ליזהר שלא לעשות על ידם ובדיעבד אין להחמיר דגרירה לא מיקרי כתיבה ועיין היטב לעיל בסימן ל"ב סק"פ. וכ"ז בתפילין דבעינן כסדרן אבל בס"ת אם אפשר לגרור צדדי האותיות במקום שנגעו ולחזור ולכותבן יעשה דזה מיקרי לכתחלה:

(יא) יראה – שלא יהרגוהו ואף דבאמת הי"ל למסור נפשו על אמונת ה' מ"מ לא יצא מכלל ישראל עי"ז כיון דהיה באונס ועי' במ"א שהעלה דאין להקל בזה אפי' אם בצינעא הוא שומר את התורה רק שבהנחת תפילין הוא מתעצל דהלא עכ"פ אינו בקשירה וכ"ש אם הוא מומר לכל התורה כולה אם לא שמחמת פחד שלא יהרגוהו הוא ירא לקיים את התורה אפילו בצינעא. ועיין בביאור הגר"א שמסכים ג"כ להמ"א. עוד כתב המ"א בשם הד"מ דאף דבס"ת ממזר וגר תושב [היינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח] פסולים לכתוב כמו שכתב ביו"ד סימן רפ"א אפ"ה בתפילין ומזוזות אין לחוש וכל האחרונים הסכימו דגר תושב פסול לכתיבת סת"ם דהא אינו בקשירה ועיין בבה"ל:

(יב) אפיקורוס – ועיין בבה"ל:

(יג) ישרפו – עם אזכרותיהן וכדלקמן בסימן של"ד סכ"א עי"ש דסתמו כשכותב לשם עבו"ג הוא כותב:

(יד) וי"א יגנזו – דאין דרך אפיקורס להניח תפילין ובודאי כתבו למכור לישראל ואפשר שלא כתבו לשם עבו"ג. ודעת המחבר לפסוק כדעה א' לכן כתבו בסתמא וכן דעת הט"ז והפרישה והגר"א בביאורו:

(טו) יגנזו – מספק שמא הוא כתבן אבל אין לשרוף מספק דהלא כתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם:

(טז) כשרים – דסתם עו"ג אין בקיאין לכתוב ובודאי ישראל כתבו. ובפרט במקומותינו שידוע שאין א"י יודעין לכתוב אפילו בס"ת שנמצא בידן מסיק הש"ך [ביו"ד בסימן רפ"א סק"ד] דלכו"ע כשרה דתלינן דהא"י בזזו אותה:

(יז) יותר וכו' – אבל במעט יותר משויין [דהיינו עד כדי חצי דינר בתפילין ולפי ערך זה בס"ת] חייבין לקנות מהן ואף דס"ת שנמצא ביד א"י י"א דיגנז [ביו"ד סימן רפ"א] אעפ"כ חייבין לקנות מהם ואפילו במעט יותר וכדי לגונזן בכדי שלא יבואו העו"ג לזלזל בהם ופשוט דה"ה אם הם פסולין מחמת עצמם ג"כ חייבין לקנות מהעו"ג כדי לגונזן אבל בכתבן אפיקורס דטעונין שריפה א"צ ליקח מהם:

(יח) הרבה – ואעפ"כ לא יסלק עצמו הישראל תיכף ממנו אף שאומר הרבה ומחוייב לעסוק אתו פן ישוה עמו. אך כשהעו"ג עומד על דבריו מניחן בידו. ומבואר בש"ס דאסור לומר לעו"ג שיתנם בזול יותר מדאי דלמא ירגז העו"ג וינהג בהם מנהג בזיון:

(יט) מן המומחה – אבל לא ממי שאינו מומחה אע"פ שהלוקח רוצה לבדקן לפי שיש לחוש שמא יתעצל בבדיקתן מפני שטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתופרן. ופשוט דמי שהוא סופר קבוע לרבים הוא בכלל מומחה. ומזוזה וה"ה פרשיות של תפילין ניקחות אפילו שלא מן המומחה ובתנאי שיבדקנה אח"כ:

(כ) לקח – בדיעבד או שאין שם מומחה בעיר:

(כא) לבדקן – בחסירות ויתירות וה"ה בתמונת האותיות אם הם כהלכה וכנ"ל בסי' ל"ו ס"א ואין לחוש שמא עיבדן שלא לשמן דהכל בקיאין בזה:

(כב) ואין השאר – והוא שאומר שכתבן בעצמו או שאומר שלקחן מאדם אחד ותלינן שאותו האדם כתבן הכל בעצמו כיון שהם בצבת א' וכמש"כ הפרישה:

(כג) גדול – נראה דה"ה אם אמר שלקחן ממומחה:

(כד) נאמן – דעד אחד נאמן באיסורין וכתב המ"א דעכ"פ בעינן שמכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות עיין יו"ד סימן קי"ט ס"ב בהג"ה. ולפי המבואר שם מוכח דאם ראינוהו שלבשן בעצמו נאמן בכל גווני דלעבור בעצמו בודאי אינו חשוד. וע"ש בש"ך סק"א:

(כה) ואינם צריכין בדיקה – שחזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן:

(כו) לעולם – שכל זמן שחיפויין שלם הרי הן בחזקתן מן הדין ואין חוששין שמא נמחקה אות מתוכן או ניקבה. ומ"מ נכון לבדקן מפני שמתקלקלין מפני הזיעה. ואם נקרע חיפוי הבתים או שנשרו במים צריכין בדיקה תיכף שמא נמחק הכתב או נתקלקל. וכל שצריך בדיקה מן הדין ואין לו מי שיבדוק ויתפור אותם מניחם בלא ברכה דלא שייך אוקמיה אחזקה כה"ג וכתב הח"א דה"ה אם מונחים במקום לח והכל לפי הענין:

(כז) לפרקים – דחיישינן שמא נתעפשו לכך יבדקם שני פעמים בשמיטה:

(כח) יניחם כך – ולענין ברכה משמע מח"א דצריך לברך והטעם נראה משום דלא ראינו עליהן ריעותא ברורה משא"כ בנשרו במים או שנתקלקל העור וכנ"ל ולמעשה צ"ע. המוצא תפילין מושלכין בגניזה בלא רצועות ופתוחים יש לחוש שיש להם פסול נסתר אבל אם מצאן דרך הינוח בכיסן ליכא למיחש:

סעיף א' או אשה. טומטום אף דמחויב להניח תפלין דספק דאורייתא מה"ת לחומרא. ס"ס פסול לכתוב תפלין דשמא הוא נקבה ולא הוי בר חיובא כנלע"ד והמשבצות זהב לעיל סי' י"ד ס"ק א' לא משמע כן. אח"כ ראיתי שהמחבר בעצמו כאן באשל אברהם כ' בפשיטות דפסול לכתוב:

ט"ז ס"ק א' עשאוהו חז"ל כמי. משמע דרק מדרבנן פסול. וזה דעת האחרים הובאו בנ"י. אבל כ' שם הנ"י דמדברי רש"י והרמב"ם נראה דמדאוריי' פסול ע"ש ונ"מ באין לו תפליו אחרים:

מג"א ס"ק א' אבל מספיקא דבדאוריי' לא סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות. ונלע"ד אם כתב הוא עצמו מותר להניחן. דלגבי דאורייתא הוי ס"ס. ס' דגדול היה בשעת הכתיבה. את"ל קטן דלמא גם עתה קטן הוא ופטור מתפלין. ולגבי חינוך דרבנן סמכי' על חזקה דהביא ב"ש כשהגיע לי"ג שנים:

מג"א ס"ק ב' דעכו"ם בלא"ה. לענ"ד י"ל דנ"מ בנמצאו ביד נכרי ואמר שכתבן לשמה דיש להאמינו במגו דהי' אומר דישראל היה כתבן שהיה נאמן כדאיתא סעיף ו'. וכן נכרי שכתבן ונתגייר ויודע בעצמן דכתבן לשמן דהיה רשאי להניחם ואפשר דהיה נאמן אף לאחרים מדין ע"א נאמן באיסורין. גם היכי דאין לו תפלין אחרים דהיה צריך להניחן מספק שמא כתבן לשמן. ע' אה"ע סי' קכ"ג. לזה צריך לטעם דאינו בקשירה ופסולים וודאי. וכבר כתבתי בזה בתשו' סי' ג' על ראיית תוס' דתליית ציצית לא בעי לשמה מדצריך בני ישראל ועשו למעט נכרי. דיש לדחות דצריך קרא ליתגייר אח"כ ואומר שתלאן לשמן:

או קטן. עבה"ט וכתב בבכור שור בגיטין דף מ"ה דתפילין שכתבן חרש או שוטה פסולין אע"ג דבש"ע לא הזכיר אלא קטן לחוד וע"ש שכתב לתרץ קושית המג"א על הב"י מיו"ד סימן קנ"ח וכ' בנודע ביהודה מ"ת סי' א' תפילין שכתבן נער בן י"ג שנה ויום א' או יותר קצת ולא בדקוהו אם יש לו סימני גדלו' ואין לפנינו התפילין כשרים דסמכינן אחזקה כיון שהגיע לכלל שנים הביא סימנים אבל לכתחלה לא ויש לגעור בסופרים שמניחים לנערים לכתוב תפילין ואין מדקדקים אם הביאו סימני גדלות או לא ע"ש וכתב במח"ב בשם דברי יוסף סי' י"ב דאם כתב טומטום או אנדרוגינוס פסול ואם טומטום שנקרע ונמצא זכר כשרים ע"ש ובדינים אלו לא מהני גדול וכשר עומד ע"ג כיון שהטעם הוא דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיב':

מומר. עבה"ט ועיין בגט פשוט סי' קכ"ג שבזמנינו מי שאמר אלך ואמסור אם כתב תפילין יש להכשירם בדיעבד ובשעת הדחק:

כל שאינו בקשירה. ואע"פ דמסור ישנו בקשירה מ"מ כיון שפורק ממנו עול מצות עשאוהו חז"ל כמי שאינו בקשירה ובטור נשמט תיבת מסיר והיא מחמת חסרון סופר ורבים יחכמו לומר דלא הוצרך להזכיר מסור שהוא נלמד בק"ו מעכו"ם והוא אינו נכון דא"כ למה הזכירוהו בגמ':

בכל תיקון עשייתן לפי שיש בעשייתן שי"ן לפיכך פסול לכל העשיי':

אפיקורס ישרפו. כצ"ל גם בטור וכ"ה במקצת ספרים וכן מסיק מו"ח ז"ל:

נמצאו ביד עכו"ם כו'. לפי שאין דרך עכו"ם לכתוב לעצמו תפילין ע"כ ודאי שמישראל הם משא"כ בס"ת בסימן רפ"א די"א יגנזו:

יותר מכדי דמיהם הרבה. אבל מעט יותר חייבים לקנות כמ"ש בי"ד סי' רפ"א:

אלא לפרקי'. ברמב"ם כתוב א"צ לבודקם כ"ז שחפויים שלה כו' משמע דאם נקרע החפוי צריך בדיקה וה"ה אם נשרו במים דצריך בדיקה:

(בש"ע סעיף א') מדברי המ"א ס"ק ג' נרא' דל"ג לע"א. וכן מבואר מע"ת שכתב דמומר לע"א הו"ל מין וכן משמע בב"י דהכא במומר לאחד מן העבירות להכעיס או במומר לכל התור' בסתם ואפשר דתיבת לע"א הכתוב כאן הוא ראשי תיבות לעבירה אחת:

(במג"א ס"ק ט') דבתפילין ומזוזות אין לחוש. נרא' דמיירי בגר תושב שקיבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבל' כדאיתא בע"א דף ס"ד דאחרים אומרים איזה גר תושב כו' ולפיכך כשר לתפילין ומזוזות דישנו בקשיר' רק בס"ת הטעה שאינו כותב האזכר' כשכותב לאו דלא יבא ממזר כו' לשמה וכן בגר תושב אינו כותב האזכר' הכתובה אצל נבלה לשמ' ולענין תפילין ומזוזות לא שייך זה ע"ש סי' רפ"א: