שולחן ערוך, אבן העזר ק״ס: חיוב מזונות היבמה וקבורתה ודין נכסיה וירושתה ובו ח סעיפים: – עם 11 מפרשים

חיוב מזונות היבמה וקבורתה ודין נכסיה וירושתה ובו ח סעיפים:
יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה ומעשה ידיה ליבם מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין (לאחר שלשה חדשים) (ריב"ש סי' ק"ד) ותבעתו לייבם או לחלוץ (לפני ב"ד) ונתרצה לייבם ואירעו אונס שחלה או שהוצרך לברוח מחמת ממון או מחמת מרדין חייב במזונותיה בלא שבועה:

הניחה מעוברת הרי זו ניזונית עד שתלד ילדה ולד של קיימא הרי זו ניזונית כל ימי אלמנותה כשאר כל הנשים:

נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונות עד שיגדל: הגה ילדה ספק נפל שדינה לחלוץ ולא להתייבם כמו שנתבאר לעיל סי' קנ"ו נוטלת כתובתה מיד הג"מ הא דאינה ניזונית משל יבם קטן היינו מנכסיו ואפילו נדוניא שהכניסה לבעלה והחזיק בה אבל לא החזיק בנדוניא שלה כגון שעדיין מונחת ביד שליש ניזונית מנדונייתה כ"ש במקום שהיא אומרת שיתנו הנכסים לידה והיא רוצה לקיים הקרן עד שיגדל הנער ולזון מן הריוח שנותנין המעות לידה (שם בשם הרי"ף):

מעשה ידיה שלה לעולם אפילו היא ניזונת ודוקא לאחר שלשה חדשים) (ד"ע):

נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם מוכרת ונותנת וקיים שאין ליבם בהם כלום עד שיכנוס ואפילו עשה בה מאמר וה"ה אם נשארת אלמנה מן האירוסין ונפלו לה בעודה ארוסה שמוכרת ונותנת וקיים דלא עדיף יבם מבעל:

אין ליבם פירות בנכסי מלוג של שומרת יבם ובנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו בפירותיהם אלא מחצה ויש מי שכתב שגם בהם אין לו פירות כלל עד שיכנוס: הגה והראשון עיקר וי"א דאפי' נכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת בעלה דינן כנכסי צ"ב ויחלוקו בפירות (הרמב"ן והר"ן פרק האשה) וכן יחלוקו בירושתה אם מתה ובמקום שהפירות שלה כך יכולה למכור בקרקע כפי חלקה בפירות:

מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל (וכן אם נתן לה היבם מתנה יורשיה יורשין אותה) (מהר"מ פדואה סי' י"ז) ויורשי הבעל יורשים עיקר כתובתה ותוספת וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבים בקבורתה: הגה וי"א דכל נכסי צ"ב שלה הם בחזקת יורשי הבעל כמו הכתובה (ר"ת והרא"ש) ואין מוציאין מידם אם הם מוחזקים (כ"כ הר"ן בתשובה) וכ"ז במקום ובזמן שאין כופין לחלוץ אבל במקום ובזמן שכופין לחלוץ א"כ לא היתה ראויה להתייבם י"א דאין הנכסים בחזקת יבם ולכך אם מתה אינה יורשה ולכך במדינות שכופין לחלוץ אינו יורשה לדעת זה (מהרי"ק שורש צ"א) ולענין מי נקרא יורשי הבעל צ"ע כי י"א שהיבם הוא יורש אע"ג דאביהם עדיין חי והוא קודם בירושת הבעל לכל יוצאי יריכו (מהרי"ו סי' מ"א והר"ן פ' האשה ומהר"מ פדואה סי' י"ז) וי"א דהאב יורש דמיד שמתה היבמה פקעה זיקת יבמים ונפלה הירושה לפני הקודם בירושת הבעל (מהרי"ק שורש צ"א) ואע"פ שהסברא נותנת כסברא האחרונה וכן משמע קצת לשון יורשי הבעל אבל סוגית הגמרא והירושלמי פרק האשה שנפלו משמע שהיבם יורש השומרת יבם וא"כ אין לאב חלק בירושתה וכסבר' הראשונה ואם היבמים רבים עיין לקמן סי' קס"ה:

ראובן שמת ולו שתי נשים ונשארו זקוקות ליבם ומתה אחת מהן אין ליבם שום טענה בנכסים לפי שהשניה בפניו: הגה ספק שומרת יבם שמתה אין יורשי הבעל יורשין אותה דהם ספק ויורשיה ודאי (ב"י בשם הרשב"ץ) ואין ספק מוציא מידי ודאי (כדלקמן סי' קס"ג):

בעלה. ואם צוה הבעל שכל ימי מגר אלמנותה תהיה ניזונית מנכסיו ניזונית והולכת מנכסי המת כל ימי מגר אלמנותה. הרמ"ט ח"ב סי' קכ"ד:

לייבם. אבל אם נתרצה לחלוץ או שלא נתרצה כלל אין לה מזונות. ולדעת הרמב"ם אפי' לא התרצה ליבום חייב במזונות. ואם בורח במזיד י"ל לכ"ע חייב במזונות אפי' לא התרצה לייבם. ואם לא ברח אלא נתעכב פה אין חייב במזונות אא"כ שתבעה ליבם או ליתן לה מזונות ונתרצה ליבם. הרא"ש ב"ש:

שיגדיל. היינו אחר ג"ח אבל ג"ח הראשונים יש לה מזונות מבעלה. ב"ש וכנה"ג:

מיד. וכן נמי כשנפלה לפני יבם קטן אם ידוע שכשיגדיל לא יבם אותה גובה כתובתה מעתה הרמ"ט ח"א סי' קל"ג ועיין כנה"ג:

מתנה. וה"ה אם נתן לה הבעל נכסיו במתנה ומתה בעודה שומרת יבם אין היבם יורשה דה"ל כנכסי מלוג שהם בחזקת יורשי האשה לכ"ע. הרש"ך ח"ג סי' כ"א:

לדעת זה. ב"ש הביא פוסקים הרבה דס"ל דיורש אף למנהג דכופין לחלוץ ע"ש ועיין ס"ס קס"ה. ובתשובת שבות יעקב ח"א סי' קכ"ד פסק דבזה"ז אין ליבם שום זכות בנכסים אם מתה בין אם הוא בחור או נשוי ע"ש. וכנה"ג כתב דהנדון מהרי"ק שורש צ"א איירי דיש ריעותא דלא היתה ראויה ליבום מחמת הדין אבל כל שעומדת בין ליבום בין לחליצה אע"ג דמצות חליצה קודמת נכסים בחזקת היבם ע"ש בהגהת הטור סעיף כ"ג וסעיף ט"ו. ודבריו תמוהים דהא המהרי"ק כתב בהדיא לכך במדינות אלו שכופין לחלוץ וכו' וק"ל:

יורש. עיין מהר"א ששון סי' קצ"ה שכתב בשם מהר"י ווייל סי' מ"א דאין האב יורש כלום אפי' מוחזק בנכסים וכל עזבון של המת יורשים האחים. ואם יש כאן ב' אחים אף שאחד בחור מ"מ יד שניהם שווים אפי' בכתובה שלה מאחר שלא עשה שום מעשה. ועיין ס"ס קס"ה שם כתבתי לפי תיקון הקהלות המבואר שם ליתא הדין של מהר"י ווייל ע"ש ועיין ב"ש:

טענה. ואם מתו גם שניהם מ"מ יורש השני' ולא הראשונה ואם א"י איזה מתה ראשונה דומה למ"ש בסמוך דהוי היורשים ודאי והיבם ספק. ב"ש:

ברייתא יבמות ד' מא ע"ב וכמו שפירש"י שם דג' חדשים הראשונים שאינה יכולה להנשא מחמת בעלה ניזונת משל בעלה שכן כותב לה ואת תהא יתבי בביתי וכו' כן הוא בגמ' ופוסקים

שם בברייתא

טור וכפי' התוס' והרא"ש שם

שם בשם הרמב"ם בפי"ח מה"א וכתב ה"ה שכל ימי עיבורה הם כג' חדשים הראשונים שגם בהם אינה יכולה להתייבם ולא לחלוץ

מסקנת הגמרא

טור וכ"כ התו' והרא"ש שם בבריי' הנזכרת לעיל

משנה שם דף לח ע"א

שם וכ"כ הרמב"ם בספ"ג מה' נחלות וכדאמר (רבא) דמאמר לב"ה אינו עושה ספק נישואין שם ריש דף לט

כמ"ש לעיל סימן צ'

דין הפירות בדין הנכסים וכמו שיתבאר בסעיף שאחריו וכדע' רש"י הביאו הטור וכ"כ ה"ה בשם הרבה מהמפרשים ובשם הרמב"ן אבל אין לו פירות ונ"מ כיון דאינו חייב בפדיונה

הרמב"ם בפכ"ב מה"א וכתב ה"ה אולי הוא סובר אין לו זכות אלא בגוף הקרקע אם תמות ולא בפירות

משנה שם דף לח ע"א כגי' רש"י שם וכפירושו בכתובות דף כ' ע"ב כי היכא דפליגי אמוראי אליבא דב"ה אמשנה דנפל הבית עליו ועל אשתו וכו' דפליגי שם ב"ש וב"ה כהאי גונא בב"ב דף ק"נ ע"א ה"נ פליגי אמתני' דהכא וקי"ל שם כר"ל וכדתני בר קפרא דהוה רביה דרב יוחנן דיחלוקו וכמ"ש הרי"ף שם וכ"כ הרמב"ם בפ' הנזכר

רמב"ם שם וכתב ה"ה מבואר שם בגמרא

תשו' הרשב"א סי' תתפ"ז ומבואר שם בין שיבם את השניה או יחלוץ אין לו בירושת הראשונה שמתה

ונתרצה ליבם כ' ב"ש ואם בורח במזיד י"ל לכ"ע חייב במזונות ואם לא ברח אלא נתעכב פה וכו' ולע"ד הדין הראשון שכ' בדרך י"ל היא מוכרח מל' הרא"ש שכ' ולא בברח במרד דוקא איירי וכו' הרי מבואר דבברח במרד ודאי חייב אלא שהכריח מכתובות דבברח מחמת אונס נמי איירי אלא לע"ד נראה להוכיח מדבריו דבמרדן שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ אפי' לא ברח והוא כאן מיד שתבעתו לדין לאחר ג' והוא מורד תוך הזמן שכופין אותו או לייבם או לחלוץ חייב במזונות דאל"כ עדיין ק' מנ"ל להקשות בכתובות וליחש דילמא צררי אתפסי' דילמא לא איירי בברח מחמת אונס אלא מחמת מרד בחליצה ויבם אלא ש"מ דאלו במורד מה אירי' ברח אפי' לא ברח נמי ומזה נמי נראה להרא"ש דדוקא ברח ונתרצה אבל אם הוא כאן אף דנתרצה ליבם לא חייב מיד דאל"כ אלא משעה שנתרצה נתחייב הדר ק' מה אירי' ברח. וא"כ מה שמסיים הב"ש ואם לא ברח אלא נתעכב וכו' לא קאי אדלעיל במורד דומיא דבורח במזיד דאיירי מני' שזה אפי' נתעכב פה חייב אלא בנתרצה דוקא איירי שאז פטור כ"ז שהוא כאן ולא אירעו אונס לברוח אבל מורד מיד מתחייב כנלע"ד והנה מדברי כה"פ לא נשמע חלוק בדין זה בין הרבה אחים ליבם אחד ומשמע תמיד מי מהן שהתרצה לייבם ונאנס נזונית משלו. ומדברי תו' יבמות משמע דוקא ביבם אחד ובשני יבמים דוקא בעביד בה מאמר ובהרא"ש נראה דלא כתו' אבל לדידי' חלוק אחר היכי דעביד מאמר בלא ברח ע' ודוק:

הג"ה ילד' ספק נפל כו' נוטלת כתובתה מיד כ' ב"ש אע"ג דאסורה וכו' ר"ל וא"כ י"ל הואיל ולא קרינן לכשתנשא לאחר וכו' לא תטול כתו' לזה מביא ראיה ממים שאין להם סוף ומסיים שם בהג"מ ועוד הכא בל"ז כיון דאינה עומדת להתייבם הואיל ואינו רשאי מדוע לא תטול כתו' מיד הא לא קם תחת אחיו לנחלה וע"ש וכן איתא סי' קס"ג סעיף א' וכבר איתא נמי סי' קס"ה סעיף ד' כל יבמה שתחלוץ ולא תתיבם ה"ז נ"כ:

מוכרת כ' ב"ש היינו דלא הכניסה לו בצ"ב דבריו סובבים על דעתו שבסעיף ז' יע"ש:

וה"ה אם נשארה וכו' דלא עדיף יבם מבעל כלומר דה"ה אם נשארה אלמנה זקוקה מארוסין אעפ"י שנפל בעודה ארוסה דהיינו בעוד שהי' הארוס בחיים מ"מ מוכרח לכתחיל' ואף דארוסה לכתחי' לא תמכר כ' הר"ן בכתו' בל' זה ואפשר ג"כ שמוכרת לכתחילה וכדאמר עולא התם רישא שנפלה מן הארוסין וכו' ולא אשכחן מאן דפליג עליה וכ' שם עוד דאם מתה ודאי דאין היבם הבא מכח ארוס יורש אותה דלא עדיף יבם מבעל וזה לע"ד החסור בדברי הה"מ שממנו נעתקים דברי הש"ע אלו והר"ן איירי לשטתי' שהן הי"א שבסעיף ו':

אין ליבם פירות כ' ב"ש ומה שכ' נכסי צ"ב שהכניסה לאחיו ל"ד וע' בטור וע' סעיף ז' ולע"ד ל' הש"ע דוקא:

מתה כשהיא שומרת יבם וכו' כ' ב"ש ע' בש"ס כו' איירי כל המתני' דנפלו לה בעודה ש"י וכו' ונצ"ב חולקין ולשטת הגאונים נצ"ב לעולם שייך ליבם אפי' אם נפלו בעודה ש"י וכבר התמיה הב"י על הטור איך שייך בנכסי' שנפלו כשהיא ש"י לחלק בין צ"ב לנ"מ ודוחק לומר דבעודה ש"י הכניסה אותם לו בנ"מ או בצ"ב והאמת שהוא דוחק גדול כי מה הכנסה שייך קודם שיבם ואף אלו כתבה לו שכשיבמנה יהיו הנכסי' צ"ב אכתי מה טעם וסברה יש שבשביל זה יהיה לו עדיפות בהנכסים כשמתה ועודה ש"י ומעולם לא זכה בזכות צ"ב אם לא שנאמר שמאז החזיק בנכסים לאכול פירותיהם וקבל אחריות צ"ב ואין דוחק גדול מזה אמנם לפ"ר מוכח שטת רש"י ז"ל דיש במציאת דהא רבא משני אי דנפל תחתיו דבעל כ"ע ל"פ ור"ל דאף ב"ה מודו דיחלוקו ובנכסים בחזקתן פירש"י ז"ל דקאי על צ"ב ויחלוקו כפי מסקנת הלכה ואי דצ"ב לא משכחת אלא בתחתיו דבעל מה אירי' צ"ב הא באופן זה דאיירי צ"ב אפי' נ"מ יחלוקו אלא משמע לאוקימתא דרבא כולה מתני' אף בנכסים בחזקתו דהיינו צ"ב איירי בנפלו כשהיא ש"י ובזה יש חילוק בין נכסים סתם דהיינו צ"ב לבין הנכנסי' וכו' וש"מ דיש במציאות צ"ב אף בעודה ש"י והיינו דהתחיל הב"ש וכ' לפי אוקימתא דרבא וכו' וסמך על זה ליכתב דינן בסתם ע"פ הטור דלא כב"י אבל לע"ד כבר מיושב זה ע"פ דברי ח"ר פ' החולץ דז"ל אבל רש"י ז"ל נראה דגורס וכתובה וכולה מתניתן פרטי קתני ואין בכלל כתובה דמתני' אלא עיקר כתו' ותוספת והכי קאמר נכסים כלומר צ"ב בחזקתן ולא פי' בחזקת מי מפני שאין בחזקת אחד מהן אלא בחזקת שניהם ולומר דכיון שהן ראוין להיות בחזקתן ואין אנו יכולין לעמוד בירר הדבר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו וה"ה לנ"מ שנפלו כשהיא תחתיו דבעל וכתו' דהיינו עיקר ותו' בחזקת יורשי הבעל והנכנסים ויוצאים בחזקת יורשי האב והוא שנפלו כשהיא ש"י עכ"ל ור"ל לע"ד מה שפירש"י על נכסי' בחזקתן צ"ב היינו ליתר אוקימתות אז אין מתפרש נכסים סתם אלא בצ"ב משא"כ לאוקימתת רבא נכסי' מתפרש דרך כלל כל הנכסים ששייך לומר עליהן בחזקתן דהיינו שהן בחזקת שניהן דהיינו מה שהי' לה תחתיו דבעל ל"ש צ"ב ול"ש נ"מ נשארו בחזקת שניהם ויחלוקו ועיקר כתו' ותו' בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסי' ויוצאין עמה שב"ש איירו בהו דהיינו בנפלו לה בשהוא ש"י עושה בה מאמר שאלו אין במציאתן באמת אלא בנ"מ הנכנסין ויוצאין עמה הן לב"ה בחזקת יורשי האב וכן נרא' מהר"ן שהרי תחיל' מביא פירש"י בצ"ב דיחלוקו ופירש ר"ת דצ"ב בחזקת יורשי בעל ובתר הכי מביא פי' הרי"ף בידו עדיפה מידה והוא פסק הגאונים דלרבא בנ"מ שהיו תחתיו דבעל שהם כולם של היבם ומסיק ולפ"ז נכסים בחזקתן דקאמר ב"ה וכו' וכפי פי' השני שכתבתי דלא גרע מנ"מ שנפלו תחתיו דבעל שהם בחזקת יורשי הבעל ואלו יש במציאות צ"ב שנפלו לה כשהיא ש"י ולרבא כולה מתני' אך הכי איירי מה"ת דלא אפשר דגריעו מנ"מ שנפלו תחתיו דבעל א"ו דלא אפשר ודברי הב"י ז"ל לע"ד ברורי' והטור ז"ל צ"ע:

וכל זה במקום ובזמן וכו' ע' מ"ל הרבה להקשות על דין זה:

אבל סוגית הגמ' וירושלמי משמע שהיבם יורש הש"י וא"כ אין לאב חלק בירושתה ז"ל הר"מ יורשי הבעל הל' משמע דיורשי הבעל הן יורשין וכל הקודם בירושתו יורשים נכסים אלו ואם האב קיים יורשן וכ"כ המהרי"ק סי' צ"א אמנם בהר"ן משמע דהיבם יורשן וכן פסק מהרי"ו בהדי' וצ"ע דל' יורשי הבעל לא משמע כן וראיתי מי שחלק דאין יבם יורש אלא מה ששייך לאשה כגון צ"ב או כתובה משום דזקוקה היא לו ויורש כחה אבל אם היו שם נכסים אחרי' היתירים על הכתו' האב יורשן וליתא כדפריך פ' הא"ש אמתני' ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ש"מ דהיבם יירש אחיו ולא הש"י וע"ש בתו' דמפרשו הא דקאמר אח אני יורש דר"ל מכח האח אבל יוכל להיות דהיבם יורש הש"י וכן משמע בירושלמי דהיבם הוא יורש אותה עכ"ל משמע דמסקנתו לפי' התו' בצירף הירושלמי דהיבם יורש הש"י (וכן משמע לע"ד מה דקתני יורשיה יורשי כתו' וגם הגמרא דקאמר איזה אלמנה שיש לה שני יורשים משמע שיורש הש"י) שפיר יש לחלק בין נכסיה דהיבם יורש אותו ובין המותר שהאב יורש בנו ולכן הכא דעסוק וקאי בדין נכסי האשה כ' אבל סוגית הגמרא וירושלמי כו' וא"כ אין לאב חלק בירושתה דהיינו מה שנשאר לירש מהאשה והן נכסיה אבל בהמותר אינו מכריע כלל ומשמע טפי דעתו שהם של האב או האחים (ולע"ד נמי מסתביר לחלק בהכי דהא פ' החולץ תחילה נשנית מחלוקת הקדומה בזמן שבין ב"ש וב"ה בספק הנופל בשמתה מה יעשה בנכסים ואח"כ המאוחרת בזמן שבין ר"י לחכמים באם מייבם והאב חי מי היורש ובלי ספק לב"ש וב"ה לא נפל שום ספק יותר במתה אלא בנכסיה ולא בהמותר והיה פשוט להו שהם או של היבם או של האב ולר"י בלי ספק של האב שהרי אף כשמייבם אליביה של האב ומה"ת להמציא פלוגתא דלהחכמים הפשיטות הוא להיפך שאף בשמתה והאב חי הכל להיבם ומהמתני' לא תנן אלא כנסה זכה בהנכסים ואלו במתה יש נמי פלוגתא בין הת"ק לר"י לא היו שותקין מלהשמיענו ומה שא"כ בנכסיה מה דנאמר במתה בחזקת יורשי הבעל ודאי שפיר י"ל דבזה אף לר"י הכונה על היבם או היבמים ואף בשהאב חי כי בלי ספק דע"כ לא פליג ר"י אלא בנכסי עצמו דסובר מדבכור קרי' רחמנא אינו יורש אחיו בעוד שאב קיים אבל בנכסי האשה מאין יבא האב לזה אלא מדזיכה לו רחמנא אשת אחיו זכה בכל השייך לה והוא במקום אחיו הן בחייה והן במותה לירש אותה ושפיר אזלה פלוגתת ב"ש וב"ה עם מה דפשוט להו דהיינו נכסי עצמו הכל בדרך אחד לחכמים כמו לר"י ותו יש ראיה כמו אם פסלו אחיו בגט דמבואר בכתובות שאף שהוא אנוס מלייבם אינו זכה בנכסים אלא כל אחים שוים ה"ה בשמתה אף שרצה לייבם כל כמה שלא כנס לא זכה והם של האב או האחים ודוקא בנכסיה יורש אותה אבל בהמותר מה"ת. ולשטת מהרי"ו ע"כ לידחוק דלא דמי דשם מ"מ סוף בא לידי חליצה והופקע הזיקה ממנו משא"כ במתה שהיא בעודה זקוקה שהיא ספק נשואה. ומ"מ ק' הא אינו אלא ספק יורש ובשלמא מה שזכה ע"י ספק זה בירושת האשה נגד יורשיה היינו משום דהנכסים היו בחזקת אחיו מחיים יותר מבחזקת יורשיה אבל בנכסי עצמו איך יזכה בכל וכל נגד אביו בהספק אם זיקה נישואין הוא היורש ואם אינם נישואין האב היורש ולכל הפחות א"א ליפסוק יותר מחלוקה כדין הללו באין לירש והללו באין לירש וע' סי' קס"ב ודוק) והב"ש מביא תחילה בשם מהרא"ש בשם מהרי"ו דאין האב יורש כלום וכל עזבון המת יורשין האחין וכו' וע' ס"ס קס"ה שם כתבתי לפי תיקון הקהילות המבואר שם ליתא הדין של מהרי"ו והמשך הג"ה זו ה"פ אף לדינא דש"ס איתא פלוגתא מי היורש של ש"י ומשמע בש"ס האחים יורשים כמ"ש בתשו' מהרי"ו דמדייק מש"ס (וכל מעיין במהרי"ו יראה שראיותיו אינם כלל כי אם על נכסיה אבל על המותר אין לו שום ראיה) ומשמע מהב"ש שסובר בהרמ"א ז"ל כמהרי"ו ממש אפי' בנכסי' עצמו המותר מה ששייך להאשה ולע"ד זה אינו אלא אדרבה דייק ליכתוב וא"כ אין לאב חלק בירושתה אבל מה שאינו ירושתה הניח בלי הכרעה וכל זה אם מה שהניח היה במוחזק אבל בראוי ע' סי' קס"ג סעיף א' הכרעת הרמ"א ז"ל לעיקר:

ואם מתה בלא השבעת כתובה ע' מהרי"ק שורש צ"א וצ"ע מה שלא זכר בנ"ד מדין מטלטלים ואיתניהו בעינייהו:

הג"ה ואין ספק מוציא כו' אין להקשות מדפסקינן לעיל בהג"ה שיטת רש"י דש"י שמתה נוטל היבם החצי מנ"מ שנפלו תחתיו דבעל מטעם ספק אם זיקה נשואין עושה ולמה לא נימ' נמי יורשי האשה ודאים והוא ספק די"ל ש"ה דאם הזיקה נשואין עושין לא מכחה הוא זוכה אלא כח אחיו שהיתה ידו עדיפה מודה בנכסים לענינים אלו לאכול פירותיהן וליורשן אם תמות הוא נוטל שהרי במקום אחיו הוא קם אמנם הא ודאי מן הסוגיא יש לתמוה דרבא ועולא תירצו דהמתני' איירי בנכסים שנפלו בעוד ש"י ומ"מ סברו ב"ש דיחלוקו מדהיא ספק נשואה והוא יורשה כאלו היתה אשתו ואמאי הא הם ודאי' והוא ספק ואטו נימא דב"ש לית להו הסתמא דמתני' הוא אינו יורש אותן וע' סי' קס"ג שביארה הרמב"ן אפילו במקום אב או אחים ולא במקום שארי בני' דוקא והרי לא מצינן פלוגתא דב"ש בזה ואף למה שדחקתי לעיל עדיין ק"ק דמ"מ י"ל ה"ה דאף בניתוסף נמי הספק דזיקה מ"מ לירש מטעם הנ"ל דאם היא זקוקה וגם נשואין עושה לא מכחה וכו' כנ"ל אמנם בהגהות מרדכי דכתו' פ' א"נ כ' ועו' דל מהכא כל זה למה לא תטול זו כתובתה הלא יבם זה אינו רשאי לייבם וא"כ אינו עומד תחת אחיו לנחלה א"כ אפשר דין זה מתקיים בלא ההוא טעמא אלא דאפילו ספק יורש אינו וחתני החריף מו' יודא נרו בהיותו פה ק"ק ש"ל כדי ליישב קושית הנ"ל מן הסוגיא ר"ל דדוקא בספק בן נגד אב או אחים שפיר יש לדון בסברה זו דהא אף אם הספק בנו מ"מ עדיין שם יורש על הסבא אלא שהספק הוא יורש מוקדם ותדע שהרי אף אם כדברי הספק עדיין אפשר שתסוב הנחלה לגבי הסבא אם ימות הספק בלא בנים ולהני הוי הסבא יורש ודאי והוא ספק דאם אינו בנו הרי הוא נכרי משא"כ ביבם בנכסי ש"י שאם הזיקה נשואי' עושין שוב יורשיה לגבה נמי כנכרים הם שהרי הוסבה הנחלה ע"י בעלה והספק שקול מי מהם יורשיה ושפיר הוי ספק וספק ולפ"ז ודאי אין דין הג"ה זו עולה אלא ע"פ דברי הג"מ הנ"ל די"ל דאפי' ספק אינו וא"כ מה שדן תו הב"ש ס"ק י"ג שאם מתו שני הנשים וא"י איזה מתה תחילה דנמי הוו היורשים ודאים והיבם ספק להנ"ל צ"ע:

ומ"י ליבם. הטעם בג"ח הראשוני' דינה כאלמנה ניזונת מיתומים דמ"י ליתומים אבל לאחר ג"ח דניזונת מיבם מחמת קנס אם תבעתו ליבם כמ"ש בתוס' והרא"ש אז אין מ"י ליבם:

אינה ניזונת. ול"ד לשאר אלמנה כל זמן שלא נשאת הוא כבוד לבעלה דאינה נשאת לאחר מחמת כבוד בעלה משא"כ ש"י דאגודה ביבם רש"י:

עמד בדין אחר ג"ח. משמע אם תבעו לדין תוך ג"ח ונתרצה לייבם ונתעכב פה אחר ג"ח ואחר כך ברח או חלה אין חייב במזונות ואין מוכרח בתשו' ריב"ש אלא י"ל דאיירי דברח מיד מ"ה אין חיוב עליו כיון דא"א לו לייבם תוך ג"ח:

ונתרצה לייבם. כ"כ התוס' והרא"ש כיון דנתרצה ליבום הוי כאלו היא אשתו אבל אם נתרצה לחלוץ הוי /או/ שלא נתרצה כלל אין לה מזונות אף על גב דהטע' הוא משום דקנסו אותו ליתן לה מזונות מ"מ דווקא כשמתרצה לייבם אז מחייב ליתן לה מזונות וכן מבואר בהרא"ש דוקא כשמתרצה ליבם ומטעם קנס דהיה לו לייבם מיד אבל לדעת הרמב"ם אפילו לא התרצה ליבום חייב במזונות וכ"פ בתשובת ריב"ש הנ"ל ואם בורח במזיד י"ל לכ"ע חייב במזונות אפי' לא התרצה לייבם ואם לא ברח אלא נתעכב פה אין חייב במזונות אא"כ שתבעו ליבם או ליתן לה מזונות ונתרצה ליבם, הרא"ש:

אין לה מזונות. היינו אחר ג"ח אבל ג"ח הראשוני' יש לה מזונות מבעלה ועיין הג"מ סוף כתובות:

נוטלת כתובתה מיד. אף על גב דאסורה להנשא מ"מ נוטלת כתובה כמו נטבע במים שאל"ס דאזלינן בתר הרוב דרוב נשי ילדו ולד מעליא:

מוכרת וכו'. היינו דלא הכניסה לו בתורת נצ"ב דאם הכניסה לו מבואר אח"כ:

דלא עדיף יבם מבעל. היינו אם מכרה דמכירתה קיימת בזה כתב דלא עדיף דהא בארוסה גם כן קיימת מכירתה אבל בענין שזו מוכרת לכתחלה גרע היבם מבעל:

אין ליבם פירות. משמע אפי' אם נפלו תחת הבעל אין לו פירות כיון דאינו חייב בפרקונ' ומ"ש נצ"ב שהכניס' לאחיו ל"ד אלא מה שהכניסה ליבם בתורת נצ"ב אוכל הפירות כמו היורש ועיין בטור:

מתה כשהיא ש"י. עיין בש"ס לפי אוקמת' דרבא דקי"ל כוותי' איירי כל מתניתין דנפלו לה בעודה ש"י וס"ל לרמב"ם אף אם נפלו לה בעת שהיתה נשואה לאחיו הדין כן ואין חילוק בדבר לעולם יורשי' יורשין נ"מ ונצ"ב חולקין ולשיטות הגאונים נצ"ב לעולם שייך ליבם אפילו אם נפלו בעודה ש"י והכניס' לו בתורת נצ"ב ונ"מ שנפלו לה בעוד' ש"י יורשיה יורשין ואם נפלו תחת בעלה יורש היבם הכל וי"א נצ"ב כמ"ש ונ"מ שנפלו תחת הבעל יחלקו היבם ויורשי' ואם נפלו כשהיא ש"י יורשי' יורשין והרב רמ"א הביא בנ"מ שני דעות והשמיט דעת הגאונים דשייכי לגמרי ליורשי הבעל ואפשר ס"ל אפילו אם יורשי הבעל מוחזקים לא שייך לומר קים לי כהאי דשייך להם כיון דמוחזק למשפחתו, כמ"ש בש"ס לתירוץ עולא ורבה דזיקה כספק נשואה ולב"ה שייך ליורשיה משום דמוחזק למשפחת' ומשמע דל"ש אם הם מוחזקים או יורשי הבעל מוחזקים וכן משמע מתשובת הר"ן שהביא הב"י, מיהו לענין מחצה דשייך ליורשי הבעל הביא דעת הפוסקים אלו כי בזה י"ל קים לי כהאי כי רוב פוסקי' חולקים על רמב"ם דפוסק דשייך הכל ליורשי האשה ונצ"ב לכ"ע שייך ליורשי הבעל החצי וי"א דשייך לגמרי לבעל, ובפירות כשהיא חי פליגי י"א הפירות הוי כאלו נפל עכשיו זהו דעת הרמב"ם ובעל המאור אפילו פירות נצ"ב שנפלו תחת בעלה שייך לה וי"א פירות נצ"ב דינם כקרקע, אלא פירות נ"מ אפילו נפלו תחת בעלה שייכים לה הואיל הוא אין חייב בפרקונה ורוב פוסקים ס"ל אפילו פירות נ"מ שייכים לו החצי שהוא עומד במקום הבעל אף על פי שאינו חייב בפרקונ' ומשמע שלוקח הפירות מיד אבל הרמב"ן במלחמות ה' כתב דאין לוקח מיד הפירות והיא ג"כ א"י למוכרם אלא כשיכניס אותה אז לוקח הפירות, ועיין בר"ן פ' האשה שנפלו מ"ש בשם הרשב"א ועיין בדרישה ועיין סימן קס"ו ואפשר מ"ש הרמב"ם פכ"ב מה"א ואין ליבם פירות עד שיכניס כוונתו כמ"ש הרמב"ן אבל אחר שכונס יש לו הפירות ודין פירות כדין קרקע מה שיורש אלא כל הפוסקים לא פירשו כן דברי הרמב"ם:

וכל זה במקום ובזמן וכו'. כ"כ במהרי"ק שורש צ"א מיהו בשורש ק"ב לא משמע כן אלא אף על גב דקי"ל מצות חליצה קודמת לענין איסור מ"מ ממונו לא מפקיעין ממנו ועיין תשובת מהר"י לבית הלוי כלל ג' סימן י"ט באריכות שפוסק דיורש אף למנהג דכופין לחלוץ ומיישב שם דברי מהרי"ק בשני תשו' הנ"ל וכ"פ בתשו' מהרשד"ם ועיין תשו' ש"י סימן נ' ועס"ס קס"ה ולכאורה קשה ל"ל הטעם הואיל וכופין ת"ל אף במקום שאין כופין מ"מ למ"ד מ"ח קודמת אז אין יורש אותה כמ"ש לקמן סימן קס"ה בהגהות למ"ד מ"ח קודם אף שאין כופין צריך ליתן לה כתובה מיד והוי כאלו כבר חלץ לה, ועוד קשה אף במקום שאין כופין מ"מ לפי מנהג הקהילות שהביא בסימן הנ"ל אינו נוטל מעזבון כלום לפי דעת האחרונים שהבאתי שם א"כ למה יורש אותה ואין יורש את אחיו למ"ש בסימן קס"ג דרמ"א לא ס"ל כוותי' בזה שפיר עיין שם מ"ש:

כי י"א היבם הוא היורש. כ"כ רש"י פ' החולץ וכ"כ בש"ג פ' האשה שנפלו וכ"כ בתשו' מהר"י הנ"ל ותשו' ש"י הנ"ל ועיין תשו' מהר"א בן ששון סימן קצ"ה שכתב בשם תשובת מהרי"ו סימן מ"א דאין האב יורש כלום וכל עזבון של המת יורשים האחים ואם יש כאן ב' אחים אף שא' בכור מ"מ יד שניהם שוים אפילו בכתובה שלה מאחר שלא עשה שום מעש' ועיין בר"ן פ' האשה שנפלו בסוגיא ההוא גברא דנפל ליה יבמה בפומבדיתא ועיין בד"מ ועיין ס"ס קס"ה שם כתבתי לפי תיקון הקהילו' המבואר שם ליתא הדין של מהרי"ו והמשך הגהות זו ה"פ אף לדינא דש"ס דאיתא פלוגתא מי היורש של יבמה שמתה אם האשה יורש או האחים ומשמע בש"ס האחים יורשים כמ"ש בתשו' מהרי"ו דמדייק מש"ס כן ובמקום שכופין לחלוץ אז אין האב והאחים יורשים אלא יורשיה:

אין ליבם שום טענה. ול"ד לדין שכתבתי לעיל דכופין לחלוץ ומ"מ יורש ממונה משום דשם אף על גב דמונעי' אותו ליבם משום איסור מ"מ לענין ממון אוקמא אדין משא"כ כאן דא"א ליבם ואם מתו גם שניהם מ"מ יורש השני' ולא הראשונה ואם א"י איזה מתה ראשונה נראה דדומה למ"ש בסמוך דהוי היורשים ודאי והיבם ספק:

ומעשה ידיה כו'. כמ"ש ברפי"א דכתובות וה"ה כאן שהיבם הוא היורש וערש"י ביבמות שם ד"ה ניזונת כו':

לאחר ג"ח. תוספת שם ד"ה עמד והא דבעי כו' וה"ה לברח דחד דינא להו כמ"ש תוספת שם ובירושלמי פ' אעפ"י חלה כמו שברח:

ותבעתו כו'. רש"י שם:

לפני ב"ד. גמ' עמד בדין:

ונתרצה לייבם. תוספת שם:

מחמת ממון כו'. דל"ל בשבילה ברח דא"כ מאי פריך בכתובות ק"ז ב' לשמואל דחייש לצררי ובכה"ג לא שייך וגדולה מזו בירושלמי שם הלך למ"ה כמו שברח:

בלא שבועה רמב"ם וכמ"ש בכתובות שם אי משום צררי כו':

הניחה כו'. עבה"ג וכמ"ש רש"י בד"ה ג' חדשים כו':

ילדה כו'. ערש"י שם ד"ה מכאן כולי:

ילדה כו'. אע"ג דבזקוקה ליבם אמרינן כתובות פ"א א' ואי משום כתוב' לא כולי מ"מ כאן שהלך אחר רוב נשים דרובא ולד מעליא ילדן כמ"ש בסימן קנ"ו ס"ד וס"ה ולענין ממון הלך אחר רובא דשכיח וכמ"ש בסי' י"ז סל"ה:

י"א כולי. ע"ל סימן כ"ג ס"ג בהג"ה:

מעשה כו'. כתובות ק"ז ב' אי משום מעשה כו':

ודוקא כו'. כמ"ש בס"א:

נפלו כו' עמש"ש והנה בירוש' ד' שיטות בנ"מ שנפלו לה כשהיא שומרת יבם לכ"ע ליורשים וכתובה לכ"ע ליורשי הבעל אלא בנצ"ב. ונ"מ שנפלה לה בעודה תחת בעלה לרש"י בשניהם יחלוקו ולתו' שניהם של יורשי הבעל ולראב"ד בנצ"ב כתוספת ונ"מ שתחת הבעל כרש"י ולהרמב"ם בנצ"ב כרש"י ונ"מ שתחת הבעל הכל ליורשי' ודעת הראב"ן נוטה להרמב"ם כמ"ש המ"מ ובפירות בחיי' עוד ג' שיטות מלבד אלו הנ"ל שדעת הרמב"ן והרא"ש וש"מ לדין הפירות כדין הירושה לכ"א כדאית ליה. ודעת הרמב"ן שאין ליבם פירות אפילו מנצ"ב עד שיכנוס. ודעת הרשב"א שאפי' לאחר שכנס' אין ליבם פירות אבל כבר סתרה הר"ן והאחרונים. ובמכירת' ג"כ ג' שיטות שדעת המפרשים שדין מכירה כדין ירושה. ודעת הטור שכל שיש ליבם חלק בהן במחציתן כנ"ל א"י למכור כלל מפני חלקו ודעת הרמב"ם שא"י למכור כלל אלא בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם כפשטא דמתני' אבל כל שהיה ברשות הבעל א"י למכור אף שהן הכל ברשותה וכ"ש בנצ"ב ודיוקו כדיוק הטור ממש"ש ליפלגו בחייהם לפירות ול"ק במכירתה ואף לדברי הנ"ל לב"ש לא תמכור ובה"א תמכור אלא דאף ב"ה מודה דלא תמכור ואף שנתארמלה מהאירוסין ג"כ מכח הנ"ל מדמקש' ארבה ליפלוג בחיים כו':

בעוד' כו'. כתי' דרבא שם ל"ט א':

שאין כו'. ר"ל אף פירות כמ"ש בסוגיא שם דדינ' שוה למכירה:

וה"ה כו'. לשון המ"מ אבל מ"ש דלא עדיף יבם מבעל תמוה דהא ארוס' לא תמכור לב"ה וכן הקשה לח"מ. הרמב"ן דהא לאביי דידו כידה אין ליבם כלום לב"ה וכ"ש בארוסה אף לרבא דהא ידו גריעא מידה לכ"ע כמ"ש בכתובות פ"ב א' א"ה אפילו נשואה כו' וכ"ש ביבם ודכ"ע ל"פ אעולא בזה תדע דאמר רבה אידי ואידי כו' ול"ק ל"ש ארוסה ל"ש נשואה אלא דוקא בנשואה וז"ש רש"י בד"ה זיקת ארוסה כו' ואע"ג דלגבי כו' ול"ק דנ"מ דלא תמכר לכתחלה בנכסים שנפלו בחיי הארוס ומ"ש רש"י בד"ה ה"ג אמר כו' ונפלו כולי ל"ד אלא משום סיפא דנשואה ולאפוקי גי' הגאונים רישא שנפלו לה מן האירוסין סיפא שנפלו לה מן הנשואין ואנכסים וליתא דאם כן אמאי פריך רבא אאביי אי דנפלו לה כו' ולא אעולא וכן ארבה דקא' אידי ואידי כו'. ועוד דאר"פ דוקא מתני' כוותיה דאביי ול"ק נמי כעולא ורבה וז"ש רש"י ה"ג אמר כו' לאפוקי גי' הגאונים אלא הכל בנפלו לה כשהיא שומרת יבם וערשב"א:

אין ליבם כו'. הנה בירושת הנכסים הנ"מ של יורשי האב והכתובה דהיינו עיקר ותו' של יורשי הבעל כמ"ש במתני' ונצ"ב דעת רש"י בכתובות פ"ב שדינן כמ"ש בב"ב קנ"ח ב' בחזקת מי כו' וה"ה כאן דאמר במתני' נכסים בחזקתן ר"ל נצ"ב וכי היכי דפליגי התם ה"ה כאן ושם פ' הרי"ף וש"פ כבר קפרא דהוה רבהון ועוד דמסיים הגמ' וכן תני בר קפרא וא"כ ה"ה כאן דיחלוקו וכ"פ הרמב"ם ותו' הקשו דל"ד לשם דהתם ב"ש דיחלוקו בכולם וכאן מודה ב"ש בכתובה כמ"ש בגמ' ועוד דלמ"ד בחזקת יורשי האשה וב"ש ל"פ בנצ"ב אלא בנ"מ כמ"ש בגמ' נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בש"א כו' וא"כ לב"ש נצ"ב בחזקת האשה יותר מנ"מ ואיפכא הוא כמ"ש בר"פ אלמנה לכ"ג במתני' ועוד הקשה הרשב"א דהל"ל וכתובה בחזקת' אלא מפרשים דכאן לד"ה נצ"ב בחזקת יורשי הבעל ולכך ל"פ האמוראים כאן כמו דפליגי התם אלא דל"ד לשם דשם באין בטענת ספק ולב"ש שטר העומד לגבות כו' משא"כ כאן דזקוקה ליבם ואין לה בכתובה ובנצ"ב כלום עד אחר החליצה כמ"ש בכתובות פ"א א' לא ניתנה כו' ולהכי הכל מודים באלו שהן בחזקת הבעל ול"פ אלא בנ"מ והרשב"א פירש דכלל ופרט תני נכסים בחזקתן קאי אכל הנכסים כיצד כו' ובכלל כתובה ג"כ הנידוניא דהיינו נצ"ב וז"ש בגמ' מה יעשה בכתובה ושבקה נכסים כו' ובנצ"ב לא איירו ב"ש ומ"ש מב"ה דאיירי בהו אלא ודאי בכללן הוא ומ"ש בכתובות פ"ב יורשי הבעל קברי לה כו' אף על גב דקבורתה תחת נדוניא ועתו' שם מ"ז ב' ד"ה וקבורתה ונ"ג א' ד"ה שאין כו' וא"צ לדחוק כמ"ש תו' שם לדעת רש"י בד"ה יורשי הבעל כו' וכן ק' לרבא דאמר ידו כו' דיחלוקו אף לב"ה ובנצ"ב בחזקת יורשיה לחד מ"ד כנ"ל. ובנ"מ שנפלו לה בעוד' תחתיה דבעל דינן כנצ"ב וכפי שיטתן כצ"ל לרש"י יחלוקו כמ"ש בגמ' וערש"י ד"ה וקסבר אביי כו' וב"ש פליגי כו' וא"כ לרבא דאמר דכ"ע ל"פ כו' א"כ גם לב"ה יחלוקו וז"ש רש"י בד"ה דידו כו' ואפילו ב"ה כו' ר"ל דיחלוקו ולשיטת תו' כולה דיורשי הבעל כמו נצ"ב וכמ"ש הרמב"ן וקסבר אביי ידו כידה ר"ל דרשות שניהם שוה בין מחיים בין לאחר מיתה דלא כפירש"י דלאחר מיתה נחית דרגא אלא כשם שאם מתה היא קמו בחזקת הבעל ה"נ כשמת הוא בחזקתה וב"ש סברי דמחיים ודאי ידו כידה אלא לאחר מיתה מספקא לי' אי ירתא או לא כשיטתן הילכך יחלוקו דזיקת נשואה ספק נשואה. משא"כ לב"ה ורבא דכ"ע כו' לענין זה שאם מתה היא נכסים לבעלה ואם מת הוא והיא שומרת יבם לא נתרוקן לה אלא בחזקת היבם שהוא במקום אחיו וכן פירש בר"פ הכותב ע"ש ופ' הפוסקים כרבא ולכן השמיט הרי"ף דכאן וסמך על הא דר"פ הכותב אבל הרמב"ם לא חילק בנ"מ דאפילו בנפלו לה בעודה תחתיו דבעל ג"כ בחזקת יורשי האשה דמפרש דאביי ורבא ל"פ אלא אליבא דב"ש דכל שקלא וטרי' דשמעתין הכל אליבא דב"ש כמ"ש מ"ש רישא דל"פ ומ"ש כו' ועל ב"ה ל"ק כלום וכן כל האוקימתות וה"פ אביי אמר כו' וכמ"ש עולא ורבא דזיקת נשואה עושה ספק נשואה לענין נכסים ורישא כו' והוחזקה הנכסים לפי משפחתה עליו להביא ראיה וסיפא כו' הואיל וידו כידה הללו באין לירש והללו כו' יחלוקו ורבא אמר כו' וחזקתו עדיפא הילכך כיון דמספקא לב"ש הנכסים בחזקת יורשי הבעל וכ"ז לב"ש אבל לב"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינו עושה אפילו מאמר כמ"ש בפרק ד' אחין הלכך לכ"ע בחזקתה אלא בנצ"ב ס"ל דיחלוקו דמספק' להו אי ניתנה לגבות והללו כו' ולפיכך הי' נכון לומר שהשמיט הרי"ף כ"ז לפי שאין נ"מ לב"ה אלא דגמרא דר"פ הכותב צ"ל דפליגי אליבא דב"ש וכ"ש שק' על הרי"ף שכ' שם אבל לדעת תו' פליגי לד"ה ולדעת רש"י אליבא דב"ה ודין מכירת הנכסים כדין הירושה כמ"ש בגמרא מ"ש רישא דל"פ ומ"ש כו' וכן לכל האוקימתות. וכן דין הפירות כמ"ש אדמיפלגי בגופה כו' וכמ"ש ר"פ ואע"ג דקשי' מתה כו' ופירש הרמב"ן דגם לרבא קשיא אלא דלרב' גם מתני' לא דיקא כוותיה ואף לפי' תוספת ד"ה אע"ג כולי היינו אליבא דב"ש אבל לב"ה אין חילוק אבל הרמב"ם פ' דאין להיבם פירות כלל וכגירסת הרי"ף בפ"ד דכתובות נשבית אחר מיתת הבעל אין היבמין חייבין לפדותה כו' וכ' הרי"ף שם הלכך ל"ל פירי דפירות תחת פרקונ' כמ"ש שם תדע דאלמנה ניזונת מעשה ידיה של יורשים ואין חייבין בקבורתה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ה"ה לפרקונ' ופירי וס"ל להרמב"ם דסוגיא דיבמות כברייתא הראשונה שם דאם הכיר בה בעלה חייבין לפדותה ולכך תקינו ליה פירי אבל הרמב"ן ורשב"א כתב דכל שבחזקתו אוכל פירות ול"ק שם דלא תקינו פרקונה אלא תחת פירות נ"מ שהגוף שלה משא"כ כאן דאין אוכל פירות מחלקה אבל מחלקו שהגוף בחזקתו אוכל גם כן הפירות וכן מהנכסים שנפלו לה בעודה תחתיו דבעל כנ"ל שיורש את אחיו וכ"כ הרא"ש בכתובות שם וז"ש מי כו'. הוא דעת הרמב"ם. וי"א כו'. הוא דעת הרמב"ן ורשב"א לפירש"י. וכן יחלוקו כו'. הוא מתני' כפירש"י. ובמקום כו' כנ"ל כמ"ש כו'. וכ"ז לדעת רש"י וכ' כ"ז לדעת הש"ע שפ' כרש"י ולא ביאר כאן דעת התו' וסמך על מ"ש בסעיף שאח"ז וי"א כו' וכבר כ' כאן שפירות וירושה שוין. מתה כו'. כדעת רש"י ורמב"ם. וי"א כו' חלק על כל הנ"ל שהוא הכל לדעת רש"י ואלו הג' שיטות של ס"ו בענין הפירות יכול לחלק גם כאן:

וכן אם נתן כו'. אף לדעת תו' דודאי מה שהוא שלה יורשיה יורשין אותה כמו נ"מ אלא דבנצ"ב אינן בחזקתה כמ"ש תו' משום דלא ניתנה כתובה כו' משא"כ במתנת' דשלה הוא לגמרי יותר מנ"מ שנפלו לה עתה שם:

ואין מוציאין כו'. כיון שהוא פלוגתת הפוסקים:

וכ"ז כו' י"א כו'. דהטעם דהוא בחזקת יורשי הבעל משום דלא ניתנה כתובה לגבות עכשיו כנ"ל משא"כ בכה"ג כמ"ש בסימן קס"ה ס"ד בהג"ה וה"ה כו' צריך כו':

י"א שהיבם כולי. דהא כל הטעם הוא מפני שזקיקה לייבם וה"ה היורש כמ"ש מ"ם א' הכונס כו':

וי"א כו'. כמו בחולץ שם שהרי לא קם תחת אחיו כמ"ש שם והרי קם:

אבל סוגית כו'. דבגמ' שם ולימא אח אני יורש כו' יבם נמי כאחר דמי ובירושלמי שם אר' זעירא ההן יבם דהכא צריך לב"ש כבעל הוא או אינו כבעל אם הוא כבעל יורש את הכל אם אינו כבעל לא יירש כלום מספק יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב דבה פשיטא לן שהוא כבעל כו' וכ"מ בסוגיא דיבמות שם דקא' זיקת נשואה כו' אלמא משום זיקת יבם הוא וכן לרבא דאוקים בעשה מאמר וקסבר כו' וכ"כ הרמב"ן ורשב"א:

ראובן כו' שכל הנכסים משועבדים לה כמ"ש בכתובות שם:

ספק כו'. כמ"ש בסוגיא שם ואף ב"ה ל"פ אלא דס"ל דאין זיקה עושה כלום כנ"ל וכן שם ל"ז ב' בספק ויבם כו':

סי' ק"מ ס"ג הגה ילדה ספק נפל. נ"ב ע' תשובת אהלי יעקב להריק"ש סי' פ"ה:

ב"ש אות י"א בתשו' מהרשד"ם. נ"ב עיין תשו' זרע אברהם חאה"ע סי' י"ח:

ודוקא לאחר ג' חדשים דאלו תוך ג"ח כתב הרא"ש בתשו' הביאו ב"י ר"ס זה דמעשה ידיה של היבם והטעם נראה פשוט דתוך ג"ח ניזונת משל בעלה וה"ל כשאר אלמנות שניזונות משל יתומים ומעשה ידיה שלהם דהא היבם הוא היורש ודינו כמו אם היה בעלה חי דיורש הוא במקום מוריש משא"כ אחר ג"ח ועומד בדין וברח דאין חיוב מן הדין על היבם אלא דקנו ליבם במה שלא כינסה וא"כ למה יהיה מעשה ידיה ליבם וחנם תמה ב"י על הרא"ש והתו' במה שכתבו דמעשה ידיה לעצמה והיינו לאחר ג"ח ולשון לעולם הנזכר כאן לאו דוקא לעולם דהא ודאי אם כינסה הרי היא כאשתו לכל דבר אלא כ"ז שלא ניסת אחר ג"ח קאמר דמעשה ידיה שלה אע"פ שניזונית משל יבם מצד קנס כ"ז פשוט:

ואפי' עשה בה מאמר בטור סי' ס בד"א נכסי מלוג אבל נכסי צ"ב לא תמכור שיש ליבם זכות בהם עכ"ל ותמה ב"י מה שייך נ"מ או צ"ב בנפלו לה בעודה שומרת יבם ולק"מ דכשעשה בה מאמר הכניסה לו הנכסים בדרך זו שיהיה לה נ"מ ונצ"ב ובזה יש חילוק בין נ"מ לצ"ב אבל במה שהיה לה תחת בעלה מבואר סוף סימן בטו':

אין ליבם פירות בנ"מ זה דעת רמב"ם וכתבו עליו שהוא נגד הגמרא בפ' החולץ דאיתא שם דדין פירות בחיים הוא שוה לגוף הקרקע לאחר מיתתה ובשניהם יחלוקו רק שהמ"מ נתן טעם לרמב"ם כיון שחיוב פדיית האשה כנגד אכילת פירותיה וזה בבעל אבל ביבם שאין חיוב לפדותה ע"כ אין לו אכילת פירות בחייה מן נ"מ ובנצ"ב פסק כאן בש"ע דיש לו מחצה וזה דלא כרמב"ם דהרמב"ם ס"ל דאין לו פירות כלל גם בזה והיינו דעת היש מי שכת' שכתב הש"ע כאן ותימא במה שהבי' דעתו של הרמב"ם במה שנדחו דבריו בתלמיד ערוך בפ' החולץ ובזה אין שום תירוץ אפי' בדברי המ"מ:

ויחלוקו בפירות ומ"ה כתב בטור בזה אצ"ל שלא תמכור בנצ"ב כו' אלא אפי' נ"מ לא תמכור פי' הכל לא תמכור אלא אחר החלוקה תמכור חצי שלה ובזה מתורץ קושיות ב"י:

וחצי נכס צ"ב זה דעת רש"י ורמב"ם דמדמין דין זה לההוא דנפל הבית עליו ועל אשתו שהוב' לעיל סי' צ' דיחלוקו בנצ"ב והי"א שמביא רמ"א דעת ר"ת והרא"ש דל"ד לההיא דהתם אם מת הבעל תחלה היה האשה כאלו גבתה כתובתה אבל כאן גבי יבם אין לה כלום עד אחר חליצה ע"כ הוי בחזקת יורשי הבעל:

ולכך במדינות שכופין לחלוץ כולי וממילא במדינות אלו הוה ג"כ הכי שאין יבום כלל ועיקר:

אבל סוגית הגמ' כו' איני כדאי להכריע אבל נלע"ד אדרבה מוכח מפ' האשה שנפלו דהאב הוא היורש דאיתא בדף פ"א בברייתא שומרת יבם שמתה יורשיה יורשי כתובתה חייבי' בקבורתה ופרכינן ולומ' אח אני יורש אשתו איני קובר פירש"י כתובה זו שאני יורש אין כאן מגדונית' כלום אלא מאתים ותוספות שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אחי עכ"ל וא"כ אביו למה יפסיד ירושה השייך לו מבנו דדוקא אם הירושה הוא מחמת האשה אז יש סברא לומר דוקא היבם יש לו זיקה משא"כ עכשיו שהוא מצד הבן שמת דהוא קודם לבנו שהוא היבם ובמסקנ' משמע שסברא זו קיימא אלא ודאי דבאמת ג"כ הוא כן שכל יורשיו הם שווין לדין זה ולא נקט התלמוד אלא אחיו כיון שהוא ודאי קיים ובמהרי"ו הביא גמרא זו לראיה שהאח הוא היורש והוא תמוה מטעם שזכרתי ועוד הביא מדאמרי' בפרק האשה שנפלו שם בההוא סוגיא זיקה עושה ספק ארוסה ש"מ דהירושה משום זיקה דוקא גם אינה ראיה דהתם קאי לענין שלא תמכור מנכסי בעלה ולדידן אין נ"מ מזה שכבר מבואר דלדידן אין יורשי הבעל יורשים השומרת יבם כיון שאין בינינו אלא חליצה:

לפי שהשניה בפניו פי' דאם ייבם או חלץ לזו סולק את הזיקה ע"כ אין לו טענה בנכסים של המתה ואף אם עדיין לא יבם ולא חלץ מ"מ כיון שזו לפניו ומצוה עליו לחלוץ או לייבם נסתלק הזיקה מהראשונה וחלה על השני' משא"כ באין שם אלא יבמה אחת ואין אחרת שיחול הזיקה עליה:

ויורשי' ודאי נראה טעמו כיון דאפי' אם היא שומרת יבם ודאי יש ליורשים זכות לנכסי מלוג שלה כדלעיל ע"כ מספק לא יוציאו יורשי הבעל שום דבר מנכסיה אפי' מנצ"ב דשמא אינה שומרת יבם כלל וק"ל דהא אית' בסי' קס"ג סעיף ד' דאין נקר' מוחזק בכל הנכסים בשביל שיש לו זכיה במקצ' נכסיה ע"ש וא"כ ה"נ צריך לפסוק דהחלק שמגיע לה בודאי נוטלים יורשיה והשאר חולקים כמו התם וצ"ע על הש"ע שלא הרגיש בזה: