שולחן ערוך, אבן העזר קנ״ט: יבמה שנתקדשה לזר אם יש זיקה לאסור בקרובותיו ובו ז"ס: – עם 11 מפרשים

יבמה שנתקדשה לזר אם יש זיקה לאסור בקרובותיו ובו ז"ס:
הזקוקה ליבם שנתקדשה לאחר בשוגג נותן לה הזר שקידשה גט ויבמה מייבם או חולץ אם היה יבמה כהן שאינו יכול לישא גרושה תצא מהזר בגט שלא יהא חוטא נשכר וחולץ לה יבמה ואם חזר הזר שגירשה מהאירוסין ונשאה אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה מידו: הגה וי"א דאפי' חזר ונשא מוציאין אותה מידו הואיל ונתקדשה לו באיסור ודוקא אם קדשה במזיד אבל אם קדשה בשוגג שלא ידעו שהיה לה יבם אם רוצה היבם ליבם צריך המקדש לגרשה ואם רוצה היבם לחלוץ חולץ לה ונשאת למקדש וצריך לחזור ולקדש אותה אחר שחלץ לה יבמה (ר"ת) וכנ"ל עיקר וי"א דוקא בשוגג גמור שלא ידעו שיש כאן יבם אבל היה כאן יבם אלא שהיה סבורה שמת כי כן יצא הקול תצא מן המקדש (ת"ה סי' רכ"ב):

נשאת לזר אפילו בשוגג מוציאה בגט ואפילו היו לו בנים ממנה ונאסרה עליו ועל יבמה וי"ג דרכים שנתבארו בסימן י"ז בה אלא שאין הולד ממזר וי"א שהוא ממזר מדרבנן ויבמה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים (וע"ל סימן קנ"ז סעיף ד'):

שומרת יבם שזינתה לא נאסרה על יבמה אם הוא ישראל (וי"א דאסורה לבועל משום קנסא) (נ"י פרק האשה):

נתייבמה בטעות כגון ששמעה שמת בעלה ואחר כך בא אם היתה נשואתו אינה צריכה גט מהיבם (ומותרת לבעלה) אם היתה ארוסתו צריכה גט מהיבם (ואסורה לבעלה) (טור):

היבם אסור בקרובות זקוקתו אפי' מתה קודם שייבם או יחלוץ בין שהוא יבם אחד בין שהם שני יבמים (ואפי' ספק אם זקוקה לו או לא אזלינן לחומרא) (טור) לפיכך אם קידש אחד מהם אחות זקוקתו אסור לו לכונסה מפני שהיא כאחות ארוסתו עד שייבם אחיו או יחלוץ לזקוקה ותפקע הזיקה וי"א דדוקא בקידשה אבל אם כנסה פקעה לה זיקה ומותר לבא עליה קודם שייבם או יחלוץ אחיו: הגה וי"א דעכשיו בזמן הזה דאיכא חרם ר"ג שלא לישא שתי נשים אם נפלה לאחד שומרת יבם אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו (ר"י מינץ) ודוקא שלא היתה משודכת לו כבר אבל אם היתה משודכת לו כבר מותר לכנסה (הגהות מרדכי דכתובות):

קידש אשה ואח"כ מת אחיו שהיה נשוי אחותה כונס את אשתו:

קידש אחות זקוקתו ואח"כ מת אחיו שהיתה ג"כ זקוקה לו ולא נשארה זקוקה אלא לזה מוציא ארוסתו בגט ואת היבמה בחליצה ואם מתה ארוסתו חוזרת היבמה להיתירה רצה חולץ רצה מייבם:

גט. ולרוב פוסקים מותרת למקדש עיין ב"ש שהעלה אם היה ע"פ ע"א מותרת למקדש:

הזר. וה"ה אם עדיין לא גירשה ונשאה אחר שחלץ היבם ג"כ אין מוציאין ממנו. ב"ש:

ונשא. האחרונים חלקו ע"ז עב"ש:

מן המקדש. ב"ח חולק וס"ל דהוי שוגגת ע"ש. וט"ז פסק לחומרא. ב"ש:

לזר. אפי' לא בא עליה ב"י וד"מ. ודוקא בידוע שיש לה יבם אבל מחמת קול שיש לה יבם לא תצא. ועיין ב"ש:

קנסא. אע"ג דהיא מותרת ליבם מ"מ לבועל אסורה. ממילא נשמע המאנס אשת ישראל אסורה לו ב"ש וע"ל סי' (י"ח) [י"א]. ובש"ג פרק האשה כתב דאף ליבם אסורה:

מימרא דשמואל בעניותינו צריכ' גט מספק וכדפסק אמימר יבמות דף צ"ב ע"ב פי' לאפוקי במזיד דאז אסורה עליו אפילו לאחר שחלץ לה היבם כמ"ש התוס' שם וכמ"ש הרמ"ה בהג"ה

שם בגמרא

טור בשם הרמב"ם שם ספ"ב מה' ייבום וכתב ה"ה שדי להחמיר בזה לכתחלה ושכ"כ הרשב"א

מימרא דרב גידל וכו' שם וכמ"ש הרי"ף שם והכריע כן מהירושלמי וכ"פ הרא"ש שם וכ"פ הרמב"ם בפ"ב וכ"כ הטור

טור בשם י"א ובשם הרמב"ם בפ"ב

שם בשם אביו הרא"ש וכמ"ש התו' שם בשם ר"י שם דף צב

ברייתא סוטה דף כז ע"א

משנה יבמות דף לד ע"ב וכדאיתמר עלה משמיה דרב גידל וכו'

כרב יהודה שם דף יז ע"ב

משנה שם דף מא ע"א

טור בשם ר"י וכ"כ התו' שם והביאו הרא"ש שם בפסקיו

טור וכ"כ התוס' בשם ר"י שם והביאו הרא"ש בפסקיו בפ' החולץ

מבואר במשנה שם דף מא ע"א

כרב ור' חנינא שם הסכמת הפוסק'

כצ"ל וכן הוא בטור וכ"כ הרמב"ם בפ"ז בין שמתה קודם מיתת האחין בית שמתה לאחר מיתת האחין

בשוגג ע' ב"ש וע' בהטור כ' על ל' הרמ' ומשמע מדבריו אפי' אם קדשה תחילה במזיד משמע מני' נמי דמפרש הרמ' עכ"פ בשוגג נמי דמחויב לגרשה והיינו כדהבינו הב"י ומה שמדקדק הש"ע ליכתוב בשוגג היינו מפני המחלוקת של הטור עליו במזיד בדין אם חזר ונשאה בתר הגרושין לא רצה לסתום אלא בשוגג שהוא מוסכם אבל להצריכו גט כשטת הרמ' כדי שלא יהא חוטא נשכר פוסק כמשמעות פשטות הרמ' להמע' ומדקדק בלשונו בדין נשאת דבתר הכי דנמי אף בשוגג איירי ואף דהרמ"בן והרשב"א פירשו דעת הגאונים במזיד מכח קושית הב"ש ס"ס נ"ז תפס הש"ע עיקר משמעות הרמ' דאף בשוגג איירי ופי' הב"ש דלא איירי בשוגג גמור כי אם ע"י קול כל מע' ישפוט בצדק שאין זה מכוון ולע"ד אין שום קושי' על הש"ע דודאי י"ל דחמור מטעם קושי' הגמרא שלא יהא חוטא נשכר משא"כ בא"א שקדשה מה נשכר הוא במה שקדשה הא הקדו' לא תפשו והיא מותרת לכ"ע כמו לדידי' משא"כ בזו שאסורה לעלמא ע"י קדו' אלו שייך להצריכה גט ולבטל מעשיו שלא יהא חוטא נשכר והראשונים שהכריחו פי' הגאונים דוקא במזיד היינו מפני שכתבו בשמם שכדי שלא יהא חוטא נשכר היא אסורה עולמית עליו ושפיר הוקשה להם למה נחמיר בזו יותר משוגג דא"א משא"כ להרמ' דאנהיר עיינן דאך מוכרח לבטל מעשיו בגט ואם חזר אח"כ וכנסה אין מוציאין שוב אין ריח קושי' מסי' י"ז ותו אפי' להעתקתם דאסורה עולמות צ"ע תמיהתם די"ל דאינו דומה דבא"א שקדש' מה שייך לכנותו בשם חוטא אטו בשום מקו' רמוז איסור קדו' לא"א ולע"ד אפי' איסור דרבנן לא עבר ומעשיו כלא הי' משא"כ ביבמה לשוק עיקר המניעה נאמר בלא תהיה וע' יבמות מ"ט ע"ב תו' ד"ה אי כרב יש אפי' ספק אי לא לקי אקדו' לחוד והרמ' פ"ב מה"י מההוא טעמא דקדק ליכתוב בה' י"ג ואם נשאת לאחר ובעל לוקה ובה' סנהדרין פ' י"ט כ' הנושא זקוקה ואף לא הזכיר בעילה (וזה צ"ע קצת עכ"פ נשמע דבהקדו' עשה חטא ושוגג נמי לא נפק מכלל חוטא ושייך לגבי' להחמיר לבטל מעשיו בגט כדי של"י ח"נ ולשטת הגאונים לאוסרה עולמית ואפי' למשמעות הרמב"ן והה"מ בדעת הרמ' דלכתחי' אסורה להמקדש אף בתר הגרושין ודוקא בדיעבד שחזר ונשאה מ"מ מה"ט י"ל דחמור הכא מדנקרא חוטא להכי אסורה לכתחילה משא"כ בא"א דלא חטא כלל מותרת אף לכתחילה ולכן הברור לע"ד פי' הש"ע דלא כהב"ש:

ואם חזר הזר שגירשה וכו' כ' הב"ש דהי' גרסת הטור בר"מ וקדש' לכן כ' שחולק על הרא"ש משמעותו לחלק בין נתקדש' לחוד לנתקדש' ונשא' וכבר כ' הת"ה סי' רך"ב דאין לחלק כלל בהכי ודבריו נכונים ומה שהיש"ש חולק עליו הוא דוקא באופן שאלה דידיה ומטעם אחר ע"ש ואולי אף לזה כיון הב"י ז"ל וכ' שאין דבריו נראין אבל מ"מ הברור כדכ' הטור שיש מחלוקת בין הרמ' והרא"ש בקידש במזיד וע"ש ביש"ש ודוק' תו כ' ונראה ה"ה אם עדיין לא גרשה ונשאה אחר שחלץ לה היבם גם כן אין מוציאין ממנו וכ"מ מהמגיד וכ' בתשו' כ"י סי' ס"ו הנה לא ראיתי במגיד שום משמעו') וזה ברור דוודאי משמע מהרמ' דפעם מחויב לגרשה כדי של"י ח"נ בקידושיו ויהיה כמקודם שלא קדשה. וא"כ מ"ש שקדש' או שנשאה בין כך ובין כך משמ' להרמ' מחויב לבטל מעשיו ומהמגיד ל"מ מידי כי נקוט אם נשאת ור"ל אם קדש' בדיעב' ועיקר כונתו בתר הגרושין כדלעיל בשם הת"הד כי אין לחקל בין קדו' לנשואין. ואלו כדע' הב"ש ק' על הרמ' אדמשמיענו שאם חזר ונשא אחר הגט לישמענו דברי הב"ש שאם נשא בתר החליצה בלא גט דנמי לא תצא א"ו שהעיקר כהתה"ד שאין חילוק בין נשואין לקדו' ודוקא אם חזר בתר הגט וחליצה וקידש א"מ ולע"ד נראה דהרמ' והס"ע בכונה כתבו שיהי' החליצה אחר הגט ואח"ז הקדושין ונשואין דק' הא לשמואל צריכה גט די"ל קדו' תופסין בה א"כ הוי אשת איש וביבמות מ"א היבמה לא תחלוץ אחר ג' חדשי' אמאי כו' אלא משום דר"י אם לא תחפוץ וכו' העולה מזה מה דאפשר שתהי' חליצה בהיתר שתהי' ראוי' ליבם עבדינן אף שרש"י כ' בההוא אינו עולה לחליצה לאו חליצה פסולה משמע שהרי כמה נשים שנינו חולצת ולא מתיבמת היכי דלא אפשר מיהו היכי דאפשר לא מהני עד שתהא ראוי ליבום לכך צריך לגרשה וכו' וע"ז כיון הרמ' שכ' דוקא אחר שגרשה וכו' ע"ש והשב יעקב סי' מ' כ' על דבריו דמן הטור ורמ"א הכא דכתבו וצריך לחזור ולקדש אותה כו' מוכח דא"צ לגרש קודם דאל"ה פשיטא דצריך לקדש אם רוצה להחזירה וכבר הכל מפורש בלבוש סי' זה כ' בפי' ואם לא ירצה ליבם אותה אלא לחלוץ חולץ לה ועודה ארוסה כו' ואי לא דמסתפינא אמינא שטוב יותר לגרש אותה המקדש קודם שיחלוץ דאי לא יגרשנו האיך תחלוץ הא כתיב אם לא יחפוץ לקחתה דמשמע אם הי' חפץ לקחתה עכשיו וכו' ואם עודה מקודשת איך הי' מיבם עכ"ל א"כ הלבוש עצמו כ' דדע' הפוסקי' אינו כן ואי משום הקרא דמשמע דאי רוצה ליבם יכול שפיר יש לו הברירה דאי רוצה ליבם צריך הבעל מיד ליתן גט אף דמטע' זה צריכה להמתין צ"ב יום קודם החליצה משום דאינה ראוי ליבום לא דמי דהתם תוך הזמן אין יכול ליבם ובקרא משמע דיש לו הברירה עכשיו באותו זמן משא"כ במחוסר גט דיכול לעשות באותו יום ואינו מחוסר זמן הוי שפיר לו הברירה עכ"ל הש"י והנה למה שדימו ד"ז לחליצה תוך צ' שהדין אם חלצה תוך צ' ונמצאת אינה מעוברת הרי זו חליצה כמבואר סי' קס"ד אפשר לדחוק דלעולם מודו הטור ורמ"א שלכתחי' צריכה גט קודם ובאו להשמיע אם בדיעבד חלצה בלא גט מ"מ צריך לקדשה שנית והנ"מ נמי דה"ה אם מת החולץ כי תי' הש"י רחוק מלהתקבל שיהא מחוסר מעשה התלוי באחרים מקרי הברירה בידו ודוקא מה שביד עצמו אמר ר"י במס' קדו' דף ס"ב דלאו כמחוסר מעשה דמי אבל לא מה שביד אחרים ובכל מקום אמרינן איפכא דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי דזמן ממילא קאתי. ואי משום שהדין שכופין לגרש מי לא איירי דערק ואזיל לעלמא (וגם בעניותי מספקנא אם הכופין המוזכר בפוסקים הכא היינו בשוטי' מפני שלא נזכר הכפי' בש"ס ואי משום שהיא חייבי לאוין וקי"ל מעשין לפסולות י"ל היינו ח"ל שאין תקנה להאיסור לאפוקי זה שיש תקנה בחליצה אלא דהדין נותן שגירש כדי להעמידה לפני היבם אפשר דא"כ בשוטים ותו התוס' ביבמות דף ך"ז ד"ה אלא צרה דלאה כתבו על רש"י ז"ל וא"א לומר כן דאסירא ליה משום בטול מצות יבמין ולא ניחא להו דמקרי חליצה כשרה כדכ' הרשב"א שם סוף ד"ה הא דאמרינן א"נ אפשר דהכי קאמר דאי בעי מתחל' אפשר לי' ליבומי ללאה דאי חולץ לצרת רחל הוה שרי' לאה אף ליבום הרי' לתו' אף דהיתר היבום בידו מ"מ חשוב להו חליצה פסולה לענין חזור מכ"ש מה שתלוי ביד אחרי' דלא נקרא חליצה העולה ליבום מכל זה הי' יותר מסתבר לדחוק קצת כדי להסכימם להלכה ובזה היה נמי אפשר שאין דעת הלבוש וכ"י סתור מן הרא"ש שכ' פ' החולץ הלכה ה' ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דבר תורה ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה היתה עומדת בספק חליצה לכהן דרבנן מ"מ הא עדיפה וכו' וקשה לדעתם הא אם נצריכה חליצה צריכה גט מקודם ותהא אסורה לכהן משום גרושה ולהנ"ל ל"ק דהא כ' רש"י דהקפידה זו שתהא חליצה הראוי ליבום אינה אלא אם אפשר ובמקום דלא אפשר מצינן כמה חליצת פסולות וה"נ מקרי לא אפשר כי היכי שלא תאסור לבעלה כהן שפיר יש לחלוץ בלא גט ואמנם מה מאוד תמהני איך ס"ד לדמות לחליצה תוך צ' הא איתא ריש החולץ אמר אביי בביאה כ"ע ל"פ דלא פטרה כי פליגו בחליצה ר"י סבר ביאת מעוברת לא שמה ביאה וכו' א"ל רבא ממה נפשך אי ביאת מעוברת לא שמה ביאה חליצת מעוברת נמי לא שמה חליצה דהא קי"ל דכל העולה ליבום פירש"י ז"ל דביאתה פוטרה עולה לחליצה דכתיב אם לא יחפוץ אלא אמר רבא כו' הרי דכל שהיבום בדיעבד אינו קונה אף החליצה בדיעבד אינה כלום ומה שפירש"י דמצינן כמה ח"פ שאינם עולים ליבום היינו על דרך זה שבענין שהביאה לכתחילה אסורה ובדיעבד היא קונה כמו חייבי לאוין ולא אפשר להמתין על חליצה העולה ליבום הוי כדיעבד וחולצת ואם אפשר להמתין דומי' דתוך צ' ממתינן א"כ הכא שהביאה אינה קונה מחמת אשת איש אינה עולה לחליצה אף דיעבד ואיך אפשר לבא בזה לסברת הש"י שיהא מכח אפשרות הגט מקרי ביאת א"א שמה ביאה עד דמכחה ליהוי שמה חליצה ולפ"ז ודאי צ"ע כי מוכח מדברי הרא"ש הנ"ל דלא חש כלל להכי דא"לה לא מקשה מידי וכן מהטור ורמ"א מוכח כנ"ל דהא א"א לחלק בין לכתחי' לדיעבד ובין לא אפשר לאפשר והנה הכ"י כ' דהרמ' כיון דלעתו ואני אומר אדרבא מהרמ' נמי מדויק כדעת הרא"ש והטור מדכ' ואם הי' יבמה כהן שאין יכול לישא גרושה תצא מהזר בגט כדי שלא יהא חוטא נשכר (ור"ל ל"מ בהרישא שהיבם ישראל שמדין גמור מגרש כדי להתירה ליבם אלא אפילו היבם כהן ואינה ראוי לו מ"מ היא אסורה עליו מכח קדו' אלו ותצא בגט כדי וכו' ובשלמא אי ס"ל דאפשר בהחליצה בלא גט שפיר מבאר בלשונו שהיא אסורה לו ממה שמצריכה גט וגם יפה הטעם שנותן להצרכת הגט כדי וכו' אבל אלו א"א להחליצה בלא גט מה זה טעם כדי וכו' להנאמר תצא בגט הא אף אלו לא הי' הדין שאסורה עליו מחמת הקדו' אלו מכח כדי וכו' מ"מ מוכרח להוציאה בגט כדי לחלוץ לה ותשתרי לי' ע"י קדו' שניים וזה באמת אף עתה מתיר וכ' ואם חזר וכו' והאיסור דידי' לקדש לכתחילה כמעט אינו נזכר א"ו משמע מני' נמי דאלו היתה שרי' לו מכח קדו' אלו לא היה צריך גט אלו רצה הכהן לחלוץ לה והיא תחתיו ואך כדי וכו' מוכרח עכ"פ להוציאה בגט וכן מבואר נמי מהריב"ש סי' תפ"ב שהרי בדינו שאחד חלץ ומסר מודעא בענין שהועיל לבטל החליצה כ' והאשה באשר לא ידעה מן המודע נתקדשה ולכן הדבר ברור שמותרת להמקדש להכניסה לחופה אחר שיחלוץ לה היבם חליצה שני' הרי ברור שמתיר החליצה בלא גט דהא לא הצריכה לקדש שנית (ומה שאינו מצריך קדו' שניים כהטור היינו מפני שהעלה שחליצה עם מ"מ אינה אלא ח"פ ולא בטלה ע' ודוק) גם בת"ה סי' קך"ב מבואר הכי מדסידר השאלה כידוע שהוא השואל ומשיב בל' זה אשה אחת מת בעלה והיתה סבורה שגם אחי בעלה מת כי כן יצא הקול ונתקדשה ולאחר קדו' בא היבם לחלוץ לה ונשאת מאז להמקדש שרי' למיתב תחתיו או לאו הרי שלא כ' ולאחר שנתקדשה בא היבם וגרשה המקדש וחלץ לה היבם ונתקדשה שנית ונשאת אלא ודאי דסובר נמי דלא צריכה גט קודם ולע"ד אף ל' הסוגיא מורה הכי מה דתחילה אמר ר"א אם היה יבמה כהן חולץ לה ושרי' לה משמע ברור בחליצה בלא גט מקודם דאל"ה לא היה שתוק מלומר מגרש לה וחולץ לה כי היכי דתיהוי לגבי הכהן החולץ אך באיסור לאו דגרושה ולא באיסור ערוה דא"א דלאו מידי היא אמנם לפ"ז ודאי חל חובת העיון מה הטעם באמת דתועיל חליצה שאינה עולה ליבום והנלע"ד ליישב בשני דרכים דרך אחד ע"פ דברי ח"ר ליבמות דבור הראשון כ' על דין המגרש בעל מנת שלא תנשאה לפלוני ונשאת לאחי אותו הפלוני ומת ונפלה לפני פלוני זה ליבום ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת ואין אני קורא בה כל שאינה עולה וכו' דבתנאין לא איירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר דהיינו תנאי חולצת אעפ"י שאינה מתיבמת ואעפ"י שאף זו אם עמדה ונשאת לזה נמצא הגט בטל ותאסור עליו איסור ערו' מ"מ אין איסורה עכשיו אלא מחמת תנאו ולא מחמת ערוה שהרי גט גמור ואין כאן שיור בגט והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן פי' ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום ד"ת דקיימא עליו בלאו ועשה ומ"מ עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר (והראי' מנדרים ע"כ על דרך זה מדלא כפינן אותה שתתיר נדרה והוי במקום דאפשר דומי' דתוך צ' דמהדרינן אהתירא אבל בדיעבד פשיטא דשם הוי' חליצה דהא אף הביאה בדיעבד קונה כמו כל ח"ל ועשה וע' סי' קס"ה סעי' ב') ודבריו סובבים לפירושו הירושלמי שהוא על דרך פי' הראשון בתו' גיטן ריש המגרש להירושלמי ד"ה אפי' לא נתגרשה. אבל התו' כתבו שם א"נ י"ל תמן התורה אסרתה ואין לה היתר להתיבם דאין איסור שלה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרתה עליו אבל בא"א האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו המת שנשאה עכ"ל וכן כתבו פי' זה ביבמות דף י' סוף ד"ה לעולם ומדברי שניהם יחד דהיינו פי' תו' זה ודין הרשב"א שהוכיח מנדרי' וע"כ דאף לפי' זה נמי אזל שאין עולה וכו' אלא באופן שאסרה תורה משא"כ הנדר שהיא האוסר ובידה ההיתר. כן י"ל דה"ה הכא אף שאינה עולה ליבום עולה לחליצה כי הקרא לא איירי אלא באיסור שהתורה אוסרת ובא ממילא ושוב אין ההיתר תלוי ביד אדם משא"כ איסור א"א שהמקדש האוסר ובידו להתירה אותו בגדר זה ועולה היא לחליצה כמו שנדה חולצת ואין צריכה להיות טהורה. ויש קצת ראי' לזה ממה דאיתא ביבמו' דף מ"א שמואל ורב אסי דאמרי תרוויי' מתה אשתו אסור ביבמתו ולא ס"ל כרב דאמר יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה אלא כל דמנפילה ואילך איתסרה עלי' לעולם אסור' ואיכא למידק לפ"ז איך אמר ר"א הכא השתא דאמר אמימר הלכתא כותי' דשמואל אם הי' יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו נהי דפסקינן בפלוגתא הנ"ל כרב מ"מ הי' לו לומר השתא דאמר אמימר כו' וקי"ל כרב דיבמה שהותר' וכו' הי' יבמה ישראל וכו' משא"כ עתה משמע דע"פ הלכה זו לבדה אף שמואל מורה ובא הכי ות"ל דלשמואל גופי' א"א להורו' הכי דהא לדידי' הוי יבמה שהותרה ונאסרה ע"י הקדו' ואין חוזרה והותרה אלא משמע דלכל עניני' אין איסור ערוה דקדוק בכלל סוג כל העריות ע"פ חילוק הירושלמי התם התורה וכו' וע"פ פי' התו' א"נ. ואין זה בגדר יבמה שהותרה ונאסרה כיון שיש היתר לאיסורה ע"י אדם. דרך שני י"ל הרי הרשב"א הנ"ל כ' תו אלא שראיתי להרמ"בן כתב שנסתפק בדבר זה ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבם דכל שאינה עולה לחליצה ואין דעתינו מכרעת במקומו. וז"ל חדושי הרמ"בן גופייהו שם מיהו בשנפלה לפניו בלא צרה אני מסופק אם צריכה חליצה כיון דמגורשת אצלו (ר"ל מדאורייתא בעל מנת ואינו אלא תנאי) או כיון שאינה יכולה ליבם אינה עולה לחליצה וכן נראה אלא שצריך תלמוד הרי דלא נסתפק אלא בע"מ כיון דמגורשת אצלו. וכן הרשב"א אינו מצריך חליצה אלא מההוא טעמא ומוכרח לדחוק בטעמו שתהא נקראת חליצה העולה ליבם הא דרך משל אלו היינו פוסקים כר"א עם שיטת הירושלמי דיש אפשרות לגרש בחוץ מפלוני והיא מגורשת לכ"ע ואשת איש להפלוני עד עולם ואפי' בתר שנשאת בנתיים הי' פשוט לשניהם דמדהיא אסורה על היבם הזה שנפלה לפניו באיסור ערוה דאשת איש ואינה עולה ליבם אף חליצה אינה צריכה א"כ הכא אם הקדו' תופסין ביבמה ואינה עולה תו ליבום משום ערוה דא"א אינה עולה נמי לחליצה ופקעה הזיקה וכל עיקר החליצה שצריכה אינה אלא משום צד הספק דאין הקדו' תופסין א"כ אלו יבא אלי' ויאמר לנו שהקדו' אינם תופסין הא עולה היא ליבום והוי ממש כקידש אחת משתי אחיות דא"צ להמתין וחולצת ממ"נ ה"נ חולצת ממ"נ וא"ל הא קי"ל יש זיקה ומטעם זה פוסק ר"י ב"ב דף מ"א שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה אסור לו לכונסה כמבואר סעיף ה' והטעם מפני דיש זיקה אין כח בקדו' לדחו' הזיקה מכל וכל משום ערוה דאחות אשה כמבואר הטעם בתו' וח"ר שאין קדו' שלאחר זיקה מפקיעין הזיקה עד לבתר דכנס אז פקעה הזיקה לגמרי (וע' בח"ר דף י"ח ע"ב מה שדחק בהשנוי קדו' מנשואין) עכ"פ לפ"ז אינו דומה הכא לגרושי חוץ דהכא שקדמה הזיקה לקדו' אף אם קדושיה תופסין צריכה חליצה לזיקתה והיא חליצה שאינה עולה ליבום. די"ל עד כאן לא צרכינן חליצה העולה ליבם אלא לחליצה דאוריי' אבל לחליצה זו להצד שקדו' התופסין אינה כולה אלא דרבנן כי ד"ת אין חילוק בין קדו' לכניסה והופקע זקיקה לגמרי אין להקפיד בחליצה זו שתהא עולה ליבום. א"נ י"ל דוקא קדו' אחות הזקוקה אמרו חכמי' דלא אלימו קדושי של זו לדחו' זיקת אחותה דמדיש זיקה אף היא נראית כמקודשת ומה אולמה דקדו' אלו מדאחותה אבל במקדש הזקוקה עצמה י"ל שהניחו על דין תורה דמדנעשית ערוה דאשת איש על היבם פקעה זיקתו לגמרי ואין צריכה כלל חליצה ובפרט שאינה עולה ליבום כן הי' נלע"ד ליישב הפוסקים אמנם ראיתי התו' ז"ל מתנגדים לתי' השני כי ביבמות דף י"ו ד"ה בני צרות כתבו וא"ת לשמואל דמספקא לי' אי קדו' תופסין א"כ פשיטא דכשירים דמיד שקדשה פקע לי' זיקא כדאמרינן בש"י שקדש אחותה שקדושיה מפקיעין היבום וי"ל דל"ד דהתם אין שום תקנה לעשות שתתיבמה שאין להמית אחותה אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גרושין שתתיבם הילכך לא פקעו זיק' וא"כ לא אזלו דבריי כלל דהא אף לצד שהקדו' תופסין מ"מ זקוקה היא ומהראוי שתהא צריכה גט מוקדם וע"כ לבא לתי' הא' אמנם נלע"ד דהרמב"ן והרשב"א הנ"ל לא אזלו בסברת תי' תו' אלא בסברת קושיתם דאל"כ אף במגרש בחוץ או ע"מ נמי יש תקנה שיגרשנה המגרש תו בהרי את מותרת לכל אדם ותהא מגורשת לר"א לכולי עלמא משעה ראשונה ולהפלוני מעת' ותתיבם אליו וע' סי' קל"ז סעיף ד' דהא לסברת תו' במידי דיש תקנ' לא שייך כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה כו' ומדוע סברו דפקעה זיקה א"ו דסברו באמת כקושי' תו' דאף גט כיון דתולה בדעת אחרים לא מקרי מידי דיש תקנה ואינה דומה לנדה ואף תי' תו' שני דמקרא נלמד כמדומה לי דלא סברו (ותי' זה ודאי רחוק כי ע' דף מ"ט ע"ב תו' סוף ד"ה אי כרב) דאל"כ אכתי מה"ת לומר דגזרות הכתוב הוא אלא דמ"מ הטעם כדמחלקו בתי' הראשון ויש ללמוד מני' ה"ה בחוץ אלא משמע לע"ד דסברו באמת כסברתם בהקושי' ואי משום קושית תו' יראה לע"ד חדא די"ל דשמואל סובר דאף התנאי' הקודמי' היו מסופקים כדמסופק איהו ושאלו החקירה דבני צרת להצד אם אין קדו' תופסין ותו י"ל הקושי' מעיקרא ע"פ המבואר סי' ז' סעי' י"ד כהן שבא על אחת מהעריות ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל אבל עשאה זונה ואם חזר ובא עליה הולד חלל וע"ש מה שהבאתי בשם הריבט"א ובסוף סימן ל"ג פסקינן המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה לפ"ז י"ל החקירה דבני צרת הי' באם קידש בביאה ונתעברה מביאה ראשונה דכיון דכל דמקדש דעתו על גמר ביאה נמצא לא מופקע הזיקה עד גמר ביאה והולד הנוצר באיסור זיקה נולד והוא ק"ו ומה לענין איסור זונה אמרינן שאם נתעברה מביאה ראשונה מקרי נוצר שלא באיסור זונה מכ"ש דאמרינן איפכא לחומרא דמקרי נוצר שלא בהיתר הפקעות זיקה. ובזה יש ליישב מה דמקשו תו' שם ד"ה למה נ"מ דאמאי נקיט ולד מחזיר גרושתו וכו' כי בולד יבמה לשוק הנ"מ לא שכיח שתתעבר מביאה ראשונה שע"י קדו' ותפס נ"מ במה דשכיח אף לספיקא דשמואל וא"כ יש ליישב נמי קצת בדרך חדוד מה דנראה תמוה פי"רשי סוגי' הנ"ל דף צ"ב ע"ב שמפרש הסוגי' ע"י נשואין וכ' משום זה ורב אשי ל"ל דרב המנונא וקשה מה דחקו שלא לפרש ע"י קדו' ולהנ"ל אפשר דאזיל בשיטת הרמב"ן ורשב"א הנ"ל וכבר כתבתי דתחילת דברי שמואל גבי כהן מורים ברור דחליצה הוגנת היא בלא הגט והיינו כתירוצו השני לשטה הנ"ל ע"י הממ"נ וע"י הקדו' לחוד הוצרכת לדחוק קצת למה דפסקינן כריב"ב ומוכרח לפרש בנשואין ודוק. הג"ה תצא מן המקדש ע' ביש"ש מסכי' נמי הכי:

הג"ה וי"א דאסורה לבועל משום קנסא ע' בזה סי' י"א:

נתיבמה בטעות כו' ומותרת לבעלה כ' ב"ש והמחבר השמיט בכונה ע"פ מה שכ' בבדה"ב דדוקא לפי' הרא"ש וכו' דברים אלו אינם בהבה"ב אלא שכתב שהרי"ף השמיט הא דרב ור"ל שלא הביא אלא דברי ר"ע שמחלק בנושא אשת אחיו לענין הצרכת גט ממנו בין היתה ארוסת אחיו להיתה נשואת אחיו אבל לענין האיסור להראשון שנשמע מרב ושמואל לאוקימתות ר"ה דבנשואה שרי' אינו מביא וכן הרמ' פ"י מה"ג בהלכה ח' מעתיק דין ר"ע ביבם בטעות ארוסת אחיו דצריכה גט וכן בנשא אחות ארוסתו ובהלכה ט' מבאר דבנשא אחות אשתו הנשואה דמותר באשתו ודין נשא אשת אחיו בטעות יבם לענין שיהא הראשון מותר באשתו משמיט משמע ברור דאף דאין צריכה גט משני אסורה לראשון משום דהו' כזנתה מדהוה לה למידק אלא שהב"ש כתב בסי' ט"ו דתלי' הא בפלוגתת הרא"ש עם הרי"ף כדכתב הכא ולע"ד אי מש"ה ל"א כי י"ל דלא להכי כיון הרא"ש בפלוגתא זו כי הלא מריש הסוגי' דמקשה בשלמא מראשון תיבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא היא ולא מקשה ארישא תצא מזה ומזה בשלמא משני אלא מראשון אמאי אנוסה היא משמע דהא ל"ק כדפי"רשי במתני' דמדרבנן הוי' כמזנה ברצון מדהוה לה למידק אלא על הגט דשני הוא דקשה לו ולגירס' הרי"ף אלא משמע דלהמסקנה אף הגט אינו אלא משום קנס כדי לברר איסורי של הראשון כדאיתא בהנ"י כדי שיהא הולד מן הראשון קודם גרושי שני ממזר ע"ז מקשה הרא"ש מאשת אחיו בנשואין דאין צריכה גט משני אף דשייך קנס דהא לא דייקה אלא דמטעם הקנס הוא דחיישינן לשמא יאמרו א"א יוצאה בלא גט היכי דשייך ובנשואי אשת אחיו כיון דלא שייך הגזירה משום הקנס לחוד לא מצרכינן גט אבל לענין האיסור להראשון ודאי י"ל שמודה דאף היכי דיוצאת מהשני בלא גט דאסורה לראשון מטעם הקנס לחוד שיהא כזונה אלא טעם פלוגתא זו נלע"ד היינו מפי' ד"ה למימרא דרב ושמואל נראה להדי' כדפי"רשי בנשואין מודו תרווייהו שמותרת להראשון והרי"ף ורמ' נראה שלא רצו לסמוך על פי' זה דר"ה מפני דדחה הגמרא דף צ"ד ע"ב ותאסר בשכיבה דאחותה מידי דהוה אאשה שהלך בעלה למד"הי לשטה זו לא מקשה מידי דמה ענין זה לזה שם הטעם משום שמא יאמרו מחזיר גרושתו וזה לא שייך באחות אשתו גם קשה לשטה זו דר"ה קושי' התו' שהבאתי סי' קנ"ח והוא דף צ"ג ע"ב ד"ה עד אחד ביבמה ומוכרחי' לידחוק משא"כ לשטת הרי"ף שפיר יש חומר בסוף אף ביבמה דהא תצא מזה ומזה משא"כ הרא"ש ז"ל מדסמך עצמו בפסקו כר"ע על ההיא אוקימתא דר"ה ודחה הא"נ שבש"ס מזה משמע להטור ז"ל שפוסק לגמרי כר"ה וכן משמעות התו' שתופסי' לדר"ה להלכה והיא שטת הטור. אך ע' ס"ס י"ז שם הנחתי דע' הטור בצ"ע. ומתו' לע"ד אין כ"כ ראי' להלכה כי אפשר לדחוק ואולם ק"ק לי על ר"ה גופי' מנ"ל לפרש פלוגתתם לענין היתר ואיסור להראשון דילמא הפלוגתא אך לענין הגט מהשני ונראה דהל' הרי היא כא"א לכל דבריה לא משמע לי' הכי:

היבם אסור בקרובת זקוקתו ע' סי' קס"ב סעיף ג'. הג"ה ואפי' ספק היינו כמבואר בב"ש ע"פ רבינו ברוך שכ' אעפ"י שיש למנות ולהתיר אינו רשאי לעשות מעשה לכתחי' וע' פר"ח י"ד כללי ס"ס אות י"ח וע' שו"ת סי' ב' וי"א דדוקא בקידשה וכו' ומותר זה דלא כהנ"י דמשמעותו דאפי' אחר שכנס לא נפקע הזיקה ואמרינן לו המתן דהיינו הפרשה עד שיעשה אחיו מעשה וכן מסיק היש"ש אמנם על הוכחות הנ"י מדקתני עד שיעשה מעשה ולא אמרינן לי' שיכניס כתב אינם דברים של טעם דהא כבר הקדים ר"מ וכ' דלכתחי' אסור לכנוס משום דנראה כנושא אחות זקוקתו וע' נמי בח"ר דף מ"א שהאריך להוכיח בראיות דליכא מאן דפליג בהא דבתר שעבר ונשא דפקע זיקת אחותה ומותרת לשוק בלא כלום והעלה דעד כאן לא פליגו עלי' דר"ג אלא במה דאמר דלכתחי' תגדיל עמו הא אם הגדילה אצלו ובעל תצא הלזו משום אחות ואפשר נמי דאף אשתו אסרינן לי' כב"ה דאמרי קדמו וכנסו יוציאו משום קנס הואיל דעביד איסורא אלא שהיבמה נפטרת ממנו לגמרי ואפי' חליצה לא בעיא ואיכא למימר דהכא שני דכיון דקדו' קונים קנין גמור משעה שקדשה נדחית היבמה ממנו דחי' גמורה ד"ת וכשבא על אשתו לאו על אחות זקוקה בא הלכך אין מחמירן עליו להוציא דהא לא עביד איסורא אלא דלכתחי' הוא דלא יכנוס כדי שלא יראה ככונס אחות מקודשת לו וכן עיקר אח"כ בדקתי אחר התו' ומצאתי להם כסברא זו ממש ומן הטעם שכתבתי עכ"ל (ולע"ד משמע מל' התו' דמחלקין בענין אחר בין הכא לדין קדמו וכנסו דב"ה אמרו יוציאו שהרי ז"ל אומר ר"י דדוקא קדש אומרים לו המתן מלישא משום דבשעת נשואין נראה כנושא אחות זקוקתו אבל אם נשא כבר היא אשתו גמורה (ר"ל ע"י החופה וכן דייק הרא"ש פ' החולץ) פקע לי' זיקה לגמרי ואין צריך להמתין מלבעל משא"כ לקדמו וכנסו של יבמין דשם אין שייכו' לחופה אלא הביאה היא שגומר בה שייך למקנסי' להוציא מדעבר אדרבנן בהביאה אלא בדף ך"ג ע"ב להרבנן דפליגו על ריב"ב ומתירן אף אפי' לקידש אף לכנוס תלו טעם ההיתר לכנוס ולא קנסו משום דנפקע הזיקה ע"י קדושין לחוד וכתבו אבל אי ודאי הי' זקוק להוציא וכל זה הוצרכו לשטתם דמשמע להו דלא מקשה הגמרא מ"ש מהא דתנן על הבבא דקדמו וכנסו אבל לפירש"י מעיקר' משם ל"ק כדתי' הגמר' דגבי אחי' יש טעם לאסור בקדמו וכנסו משום דיבמה דלא חזי' משע' נפילה הוי כא"א שיש לה בנים ולדידן דקי"ל כר"י דאמר אחיות איני ידוע מי שנאן אה"נ אם קדם הראשון וכנס האחרונה הראשונה מותרת אף לכתחי' וע' סי' קע"ה סעיף ב') ולדינא יראה לע"ד שבמקום שיש עוד אח שיוכל למיעבד מעשה באחותם יש להחמיר כהנ"י ויש"ש אבל היכי שאין אח אלא הוא דאם נחמיר ע"כ מחויב להוציא אשתו בגט ואחות אשתו בחליצה ודאי דאין להחמיר דהא עכ"פ מידי ספק דפלוגתא לא נפק והוא בדרבנן וקי"ל ס"ס קס"ג שאין אוסרין אשתו משום ספק בדבריהם אלא אם קידש ונשא יוצאה האחות בולא כלום והוא מותר באשתו (אם לא שהב"ד מיחו בידו להדי' שלא יכנוס ועבר דיש לקנסו כדפסק הרא"ש והוא בש"ע ריש סי' קע"ו) ואם היתה לאחות אשה הלזו צרה לא מצאתי הדין מבואר בפוסקים אבל יש ללמוד ממה דאיתא ביבמות דף ך"ו ע"ב בתו' ד"ה וחליצה פסולה דכתבו בא"הד דאע"ג דכשייבם לאה יהא אסור בצרת רחל כמו שאסר בצרת קרובת חליצתו מ"מ חליצה מיהו בעי ד"ת דאינו צרת אחות אשה לאחר שיבם לאה כיון שכבר לא היתה צרתה משמת בעלה הרי דה"ה הכא ודאי דהצרה צריכה חליצה ד"ת דהא נמי אינה צרת אחות אשתו לאחר שנשא האחות כיון שכבר לא היתה צרתה משמת בעלה ומשמע נמי מדבריהם דהכא הצרה אפי' מתייבמת דעד כאן לא אסרו שם יבום הצרה אלא משום דחשבו יבם לאה כאלו חלץ לה ואסרו צרת רחל משום צרת קרובת חלוצתו אבל הכא שנשא אחות זקוקה נכריה מה ענין מש"ה נאסור הצרה וצ"ע. אבל בהרשב"א יבמות דף ע"ט סוף ד"ה וניתי כ' אבל בשעבר ונשא לכ"ע מדחייא צרתה והולכת ומותרת לשוק. ואולי מ"מ אינו חולק על תו' אלא שלהזקוקה עצמה קורא צרתה מדהיא צרת אחותה שנשא בזיקה ואליה כיון שמותרת לשוק אבל צרתה ממש שנפלה בהדי דידה אפשר דמודה דצריכה חליצה ד"ת וצ"ע. הג"ה וי"א שעכשיו ע' תשו' ח"צ סי' קט"ז וע' סי' א' סעיף י' וצ"ע:

קידש וכו' ואם מתה ארוסתו חוזרת היבמה להתירה רצה חולץ רצה מיבם מבואר הא בלא חליצה אסור' לעלמא ויראה לע"ד דהיינו דוקא בארוס' אבל אם כנס אחות זקוקתו לשטת הי"א שבסעי' ה' ע"כ אחר מית' הכניסה נמי שרי' לעלמא בלא חליצה כמו שהיתה מותרת בחיי אחותה אם אין אח אלא הוא דאל"ה הא לא הוי דרכיה דרכי נועם וע' תו' ריש יבמו'. ואף לו ע"כ דמותרת אחר מיתת אחותה כרב דאל"ה אלא דאסורה לו אף ע"י קדושי אחותה היתה אסורה לו אחרי מותה דהא ד"ת הקדושין ונשואין כחדא נינהו כמבואר בח"ר ואך מדרבנן הוא דהחמירו בקדו' דלא לידחו כנשואין א"ו דלרב כיון שהותרה לו שוב אינה חשובה אשת אח אלא זקוקה לו ומיד שכנס אחותה והופקע הזיקה לגמרי ע"י ערוה דאחות אשה אינה אסורה לו אלא משום אחות אשתו וכשמתה ופקע איסור אחות אשתו ממילא הותרה לו בלי שום זיקת יבום ולכן שרי' בין לו ובין לעלמא וד"ת הכי הוה אף משעת הקדו' אלא מפני דיש זיקה לא אלים הארוסין דאחותה למדחי זיקתה לגמרי ולהכי אסור בהאחות לכנוס ואחר מיתת הארוסה או חולץ או מייבם שוב עיינתי תו בח"ר ז"ל דף מ"א ומצאתי סוף דבריו הארוכי' המתחילים עוד אני חוזר מסיק להדי' הכי אף בנתקדשה לרב. אבל משמעות הרמ' וש"ע כדכתיבנא בארוסה דאחרי מות אשתו זקוקה לו באותו מקצת זיקה לחליצה אבל בנשואה הדין ברור כדכתיבנא וברוך השם שכוונתי לדעת הגדול ודוק מאוד:

נותן לה הזר גט. לדעת המחבר אפי' אם קידש בשוגג אסורה למקדש אפי' אם ירצה היבם לחלוץ ובאמת לרוב הפוסקים מותרת למקדש וכן הרמב"ן ורשב"א והרא"ש כתבו בשם ה"ג דאיירי בקידש במזיד גם הרמב"ם י"ל דאיירי בקידש במזיד כי ס"ל הסוגיא איירי במזיד מדתני שלא יהא חוטא נשכר כמ"ש בתו' וכ' הוא מה שמפורש בש"ס כדרכו תמיד וכן משמע ממגיד שהביא דעת הרמב"ן ורשב"א ולא כתב דרמב"ם חולק עליהם, לכאורה קשה על המחבר שפוסק כאן דאסורה למקדש אחר החליצה ובס"ס י"ז פסק דמותרת למקדש ודין זה ילפינן משם דגזרינן אטו אשה שהלכה למ"י כמ"ש בתוספות וכל הפוסקים ולמה מחמיר כאן יותר וכן קשה על הדין שכתב הת"ה אם היתה סבורה שמת תצא מן המקדש ושם מותרת לו וצ"ל שוגג דכאן לאו ע"פ עד אלא קול בעלמא ואם היה ע"פ עד באמת מותרת למקדש:

גט. והא דצריכה גט מזר היינו מספק דמספקא לן לא תהיה אשת המת החוצה אם ללאו אתי ותופסין בה קידושין או לא יהיה בה הוי':

ואם חזר הזר. כ"כ הרמב"ם ספ"ב והטור כתב בשם הרמב"ם אם חזר הזר וקדשה וכו' וכתב דהרא"ש חולק ע"ז אבל גירס' שלנו כמ"ש המחבר ונראה ה"ה אם עדיין לא גירש ונשאת אחר שחלץ היבם ג"כ אין מוציאין ממנו וכן משמע ממגיד:

וי"א דאפילו חזר ונשא וכו'. באמת לא מצינו דיעה זו והטור שכתב הרא"ש חולק על הרמב"ם בדין זה לא כתב אלא לפי גירסתו ברמב"ם כמ"ש בסעי' הקודם אבל בחזר ונשאה לא מצינו מי שס"ל דמוציאים אותה אלא הת"ה סימן רכ"ב מדייק כן מלשון הגמ' ואין מוכרח והב"י וב"ח חולקין עליו ע"ש:

ודווקא אם קידשה במזיד. אתחילת סימן קאי אם קידש בשוגג מותר' למקדש ומשמע מכל הפוסקים אף אם הוא כהן אסורה לו מ"מ אין כופין אותו לחלוץ אף שקידש זה בשוגג ולא כמשמעות הנ"י ומ"ש בהג"ה אם רוצה היבם ליבם ל"ד אפילו אסורה לו נמי הברירה בידו ואם חלץ ומסר מודעא על החליצה כופין אותה לחלוץ ומותרת למקדש תשובת ריב"ש ועיין ב"ח מה שמדייק מהרא"ש ליתא אדרבה שם מבואר להדיא לר"ת דווקא בשוגג מותרת גם מ"ש לדעת ר"ת אפילו קידש במזיד מותרת למקדש אנ"ל דהא ראיית ר"ת מן א"א שנתקדשה דמותרת למקדש ושם איירי באמרו לה עדים דמת בעלה והיינו שוגג וכשיבם מומר עיין סימן קנ"ז:

תצא. הב"י חולק על הת"ה וכן ב"ח וס"ל דהוי שוגגת כשסמכה את עצמה על הקול וט"ז פסק לחומרא:

נשאת לזר. אפי' לא בא עליה ב"י וכ"מ וד"מ ודווקא בידוע שיש לה יבם אבל מחמת קול שיש לה יבם לא תצא תשובת ריב"ש ועיין קס"ט סעיף נ"ה שם איירי שחלץ לה אלא שהיא חלוצה פסולה וצריכה לכתחל' חליצה מכל אחים בזה מקילין אם נשאת קודם חליצה שניה לא תצא דרישה ואם ב' אומרים דיש לה יבם וב' אומרים דאין לה יבם כתבו הב"י וד"מ בשם רי"ו אם באו תרי והתירו ע"פ ואח"כ באו שנים והכחישו לראשוני' לא תצא דהוי תרי ותרי ולכאורה תמוה איך כתבו כן בפשיטות דהא בסימן י"ז ומ"ז וסימן קנ"ב מבואר תרי ותרי אין חילוק בין התירו אותה ואחר כך באו עדים או באו עדים קודם לזה לעולם אם נשא' לאחר תצא אא"כ באומר ברי ונישא' לא' מעידיה אז לעולם לא תצא אפילו לא התירוה עדיין דלית הלכתא כרבי מנחם דמחלק בין התירו' קודם שבאו עדים השני' כמ"ש בהרא"ש פרק האשה שנתארמלה אף אם יש לרי"ו בשם הרמ"ה שיטה אחרת בזה מ"מ לא קי"ל כוותיה:

אם הוא ישראל. אבל לכהן אסורה דהא היא חייבי לאוין לאחר ועיין סימן ז' /ו'/ שם נתבאר דינים הללו:

וי"א. כ"כ הנ"י אף על גב דהיא מותרת ליבם מ"מ לבועל אסורה לכאורה קשה הא בת שבע היתה א"א והיתה מותרת לדוד מחמת שהית' מותר' לבעלה כי דוד בא עליה באונס כמ"ש פ"ק דכתובות וכמ"ש בסימן י"א לכאורה נראה מכאן נמי ראיי' למ"ש שם דעיקר כתירוץ בתרא שם בכתובות דהית' מותרת לדוד מחמת גט כריתות ודוחק דבדוד לא היה שייך קנס או דאותו זמן לא נתחדש דין זה עדיין כל זה דוחק הוא גם עכ"פ נשמע בזמן הזה המאנס אשת ישראל אסור' לו ובש"ג דף תל"ד כתב אף ליבם אסור':

ומותרת לבעלה. כ"כ הטור והמחבר השמיט בכוונה ע"פ מ"ש בב"ה דווקא לפי' הרא"ש באשה בעלמא שנשאת לאחר דאסורה לבעלה הטעם שמא יאמרו גירש זו ונשאת לזה או י"ל באשת אחיו מותרת לבעלה דהא כאן אף אם גירש בעלה אסורה לאחיו, אבל לשאר פוסקים דאסורה לבעלה מחמת קנס דלא דייקא א"כ באשת אחיו אסורה לבעלה וכבר הארכתי בזה בסימן ט"ו ע"ש:

היבם אסור בקרובו' זקוקתו. דקי"ל יש זיקה אפילו בשני יבמים ומ"ש בהג"ה אפילו ספק היינו המ' כתב בא' שמת הוא ובנו ביום א' וספק איזה מת תחלה ועמד א' וחלץ לאשתו מספק ורצה ליקח אחותה ואסר לו הדבר ושם היה עובדא דכבר חלץ לזקוקתו ובד"מ כתב ע"ז אפש' ה"ה אם לא חלץ נמי הדין כן וע"פ הדברי' האלה כתב כאן הג"ה זו:

וי"א דווקא וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש והמ' אלא הנ"י כתב רפ"ב בשם האחרוני' דחולקים ע"ז דלא מהני מעשה דידי' עד שיעשה אחיו מעשה ועיין ס"ס קע"ה:

חוזרת היבמה להתירה. ולא אמרינן הואיל שנאסרה שעה א' בשעה שהיתה זקוקה לו אסורה לו עולמית וכמ"ש אם מתה הזקוקה דארוסה מותרת לו:

בשוגג לרבותא דאף בשוגג אסור למקדש דלא כמ"ש בהג"ה כמ"ש למטה:

נותן כו' ויבמה כו'. שם אלא אם הי' כו':

או חולץ. ר"ל אפילו חולץ מ"מ אסור למקדש כמ"ש איתגור וכמ"ש תוס' שם כר"ה נותן ור"א פי' כו' וכ"ד הרי"ף והגאונים דאפילו חלץ מדעת אסור למקדש וע"ש בא"ד וא"ת והשתא נמי כו' ותי' הראב"ד דהא קמ"ל והותרה לו אבל למקדש אסורה לעולם:

ואם חזר הזר כו'. דלא אסרו אלא משום איתגורי משא"כ בכה"ג דאינו נשכר כלל:

וי"א כו' כ"כ בתה"ד סימן רכ"ב ודייק מלשון בה"ג שכ' עולמית והטעם משום קנסא:

ודוקא כו'. כמו שהקשו הרמב"ן ורשב"א מ"ש מאשת איש שנתקדשה שמותרת לחזור וה"ה שמותרת למקדש כמש"ש דלא קנסוה אלא היכא דעבד איסור וכ"ש ביבמה ותי' דהכא במזיד וכ"כ הרא"ש ותו' אלא שפיר"ת דאפילו בשוגג איירי ומ"ש איתגורי איתגור דס"ד שכופין אותו לחלוץ ואמר אלא אם כו' ר"ל דכופין אותו ליתן גט וז"ש אם רוצה כו' ואם רוצה כו' אבל אין כופין אפילו בכהן אבל מותרת ושלא כדעת בה"ג וש"ע:

וצריך כו'. דהא קידושין הראשונים אינן תופסין לרוב האמוראים ואף לשמואל אינו אלא ספק קידושין:

וי"א כו'. דהיא קרוב למזיד דאשה דייקא ומינסבה ועב"ש דב"י וב"ח חולקין:

נשאת וכו'. שם כלישנא בתרא אליבא דרב גידל וכפי' הרי"ף קידושין אין בה ומותרת ליבם נישואין יש בה ואסורה דמיחלפה כו' וכמ"ש בפ' הזורק כל העריות כו' הכונס את יבמתו כו' ובירושלמי כאן ובפרק הזורק שם וזו היא יבמה שניסת בלא חליצה ר' ירמיה אמר זה חולץ וזה מקיים ר"י בן פזי בשם ר' יוחנן תצא ר' יוסי שאל לר' פנחס היך סבר א"ל כר' ירמיה א"ל חזור בך דלא כן אנא כתב עלך זקן ממרא א"ר זביד מתני' מסייעא לר' יוחנן תצא מזה ומזה וי"ג דברים בה דר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א אין ממזר ביבמה הא לצאת תצא:

אפילו בשוגג. מדקאמר דמיחלפא ובאשה אפילו בשוגג וכן המתני' דגיטין בשוגג הוא:

ואפילו היו כו'. דהא מתני' דשם ביש לו בנים דקא' והולד ממזר ורבנן ל"פ אלא בממזר אבל תצא אף בכה"ג:

י"ג דרכים כו' לשון הירוש' והביאו הרא"ש פ"י דיבמות ס"ג וי"ג דברים בה דר"מ כו' וצ"ל דתצא וצריכה גט חשיב כא' וכן אם נטלה תחזור לא חשיב ובכלל אין לה כתובה כו' הוא וכן היתה בת ישראל כו' בת לוי כו'. בת כהן כו' כחדא חשיב וכן חולצין ולא מייבמין כחדא חשיב:

אלא שאין כו'. צ"ב א' ת"ר זו דר"ע כו' ודלא כרש"י מ"ט ב' שפי' דלרב הוי ממזר אף לרבנן ולשמואל ספק ממזר אלא כפי' תו' שם ד"ה הכל כו' ע"ש: ירושלמי הנ"ל וכ"ה בתוספת' פ"י דגיטין כל עריות שאמר צרותיהן כו' דר"מ שאמר הכונס את יבמתו כו' דר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א אין ממזר מיבמה וכ"ה בתוספת' פ"י דיבמות א"ל מת בעלך ואח"כ כו' לא שהיתה ראויה להנשא אלא להתיבם כל ולדות כו' דר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א כו' קיים היה ומת כו' דר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א כו' ונ"ה בגמ' צ"ב א' ת"ר זו כו' ושם צ"ד א' לר"ע איצטריך כו' ושם מ"ט ב' תנ"ה הכל מודים כו' וע"ש בתוס' ד"ה הכל וא"ת א"כ אמאי כו' והא דקאמר ואביי כו' ושם י"ד בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו כו' ושם ב' גופא אר"א אעפ"י כו' ותסברא ת"ש דאריב"נ כו' ושם ט"ו ב' בני צרות כו':

וי"א כו'. מ"ש בגיטין פ' ב' נישאו אין כו' וא"ד נישאו כו' וע"כ ס"ל דמתני' כרבנן דלר"ע ע"כ איתא לדרב המנונ' כמ"ש בסוטה י"ח ב' ואפ"ה קאמר במתני' דהולד ממזר והא דאמרינן אין הולד ממזר מיבמה היינו ממזר מדאורייתא והא דאיצטריך לאוקמי מתני' כר' משום דמתני' בממזר מדאורייתא ע"כ איירי ממש"ש א"ל מת בעלך כו' והאחרון אינו ממזר ואי מדרבנן ממזר כמו בראשון וכמ"ש בסי' י"ז סנ"ז לדעת התו' ובירושלמי דמוקי מתניתין דגיטין ובתוספתא שם כר"ע ס"ל כלישנא קמא דרב גידל דאפילו נישואין אין בה ואנן קי"ל כלישנא בתרא וכסוגיא דגיטין שם כנ"ל. אבל הרמב"ן ורשב"א הקשו עליהם דהא אף ממזר מדרבנן קרינן ממזר כר"פ דכאן והיאך אמרי' אין ממזר מיבמה וכן כל הני סוגיות וסוגיא דגיטין יישבו דס"ל כמ"ש בירושלמי דאין רבנן פליגי אלא לענין ממזר אבל שאר דרכים אתי אפילו לרבנן והא דקתני נישאו ע"כ לרבנן אתי דאלו לר"ע ודאי אפילו זינו ומ"ש תוס' דלהכי לא אוקמי מתניתין כרבנן וממזר מדרבנן משום סיפא קיים כולי ומדרבנן אפילו אחרון ממזר כמו מבעל הקשה עליהם הרמב"ן דהא אף מראשון אינו ממזר אלא כשהחזירה הראשון קודם שגירשה השני וכמ"ש בס"פ החולץ דאין ממזר מסוטה והביא ראיה מירושלמי כמ"ש בסי' י"ז סנ"ו ופ' וכ"ה בתוספתא פ"י דיבמות קיים היה ומת כל שילדה בחיי בעלה הרי אלו ממזרין לאחר מיתת בעלה הרי אלו כשרין וכ"ד הרמב"ם שכתב קודם שיגרש הראשון כולי ע"ש ודלא כמ"ש ב"ש בסי' ז':

ויבמה כו'. כמ"ש תצא מזה כו':

שומרת יבם כולי. סוטה י"ח ב' אמרי במערבא כו' דלא כתוס' שם:

וי"א כו'. כמו בקידושין דאסורה למקדש כנ"ל לדעת תה"ד ולתירץ השני ואב"א מאי כו' זנות חמור מקידושין ואף דלא קי"ל כן מ"מ לא גרע מקידושין:

נתייבמה כו'. כר"ע צ"ד ב' דכן ס"ל לרב הונא א"ר צ"ה ב' וכן ס"ל אף שמואל לתי' בתרא שם:

היבם כו'. כרב יהודה דכולהו אמוראי טרחי לאוקמי מתני' כוותיה אמר רבה ה"ה כו' וכן קאמר רב אשי שם למ"ד א':

אפילו כו' בין כו'. שם י"ח ב' וצריכא כו':

ואפילו ספק כו'. מתני' כ"ג ב':

וי"א כו'. תוס' שם י"ח כ' ד"ה מדנקט קידש וממ"ש בפ' ד' אחין ך"ט בש"א אשתו עמו כו' אע"ג דלרבה מספקא שם אי מאמר לב"ש נישואין כו' ולרבא שם נ"ט א' עושה ודאי ארוסה לדחות בצרה ומשום דקדם לזיקה דהא בקדם זיקה אמרי בית שמאי יקיימו אין לכתחילה לא וכמה שכתב בגמרא שם וכמו שמסיק שם אלא כו' קאמר דהיתירא דאי כו' יבמה דחזי לכולה כו' וא"ל דלב"ש ס"ל דאין זיקה והא דאסור לכתחלה משום ביטול מצות יבמין כמ"ש בריש פירקין א"כ מאי קאמר זה יעשה מאמר כו' ודוחק לומר שניהן כא' ע"י שליח דמ"מ אסור גזרה דלמא קדים לחד כמש"ש כ"ב א' ולימא ליה גזירה דלמא קדים כו' ועוד ראיה דבכנס דוחה אפילו באיסור ממ"ש ע"ט ב' א"ל אביי וליתי כו' ואם איתא מאי פריך מר"ג ר"ג אין זיקה ס"ל אלא שי"ל דלר"ע פריך דהוא נמי אין זיקה ס"ל כמש"ש כ"ט ב' אלא דלמסקנא דנדרים לא קיימא כן וע"ש ע"ה א' ובר"נ שם בד"ה בשם כו' ולענין הלכה כו' וכ"ז בקידש אבל בכנס אפילו באיסורא וזש"ש ל"ת מאמר כו' ר"ל שיהא כנישואין כמ"ש דאי בעי לאפוקי כו' אס"ד מאמר לב"ש כו' ויקנה ר"ל כיון דכנשואה דמיא אפילו באיסור ודאי דמ"מ אינו נישואין לגמרי לכל מילי שיקנה אף באיסור אבל נשואין גמורין לד"ה דחי וכמש"ש כ"ח א' ולימא ליה גזירה כו' מצות יבמין אע"ג דר"י ס"ל דיש זקיקה דקא' מהם ראשונה אסור בשניה:

וי"א דעכשיו כו'. כנ"ל דקי"ל זיקה ככנוסה דמיא והוי כאשתו:

ודוקא כו'. דהא ג"כ איכא חרם הקהלות במשודכת לישא אותה ואוסרת היבמה עליו והוא כמ"ש אחותה שהיא יבמתה כו' ואע"ג דבאיסור מצוה חולצת אחותה שם כיון דמדאורייתא רמיא קמיה אוסר הקרובות דאי זיקה ככנוסה דמיא אסור מדאורייתא משא"כ כאן דאינו אסור אלא מחרם ר"ג ה"ל חרם דמשודכת כערוה דאורייתא ועוד כמ"ש בס"ו קידש כו' וה"ה כאן במשודכת וע"ש סי' רצ"א:

קידש כו'. תוס' שם וז"ש שומרת יבם שקידש וכ"מ בגמ' שם מ"א דאח"כ מיירי שבמת' הותרה וחזרה כו':

ואם מתה כו' ד"ה. כרב דר"י ס"ל בפ' ד' אחים כוותיה רי"ף וערא"ש מ"ד ראייתו משום דשם דרבנן ועתוס' שם מ"א א' ד"ה מ"ט כו' אבל בירושלמי מ' דר"י ס"ל כרב דאמר שם לא אמרו אלא מתה יבמתו מותר באשתו אבל אם מתה אשתו אסור ביבמתו אר"י זו דברי רבי אלעזר אבל דברי חכמים מתה יבמתו מותר באשתו אר"י זו דברי חכמים מתה כל דבר שהוא בא בא מחמת בטל הגורם בטל האיסור ודברי ר' אלעזר אעפ"י שבטל הגורם האיסור במקומו:

סעיף ב' נישאת לזר וכו' נ"ב עיין בב"ש ס"ק ז' מ"ש כתב רבינו ירוחם וכו' עד וצ"ע ודבריו תמוהין כמ"ש בתשובה ל"ק טרעמבעוולא בהל' גיטין סי' קמ"ה במהדורא ג' שלי סי' ס"ג ייע"ש מ"ש בזה ודו"ק:

סעיף ה' בהג"ה וי"א דעכשיו בזה"ז וכו' נ"ב הנה הח"צ בתשובה (סימן קט"ז) הקשה דברי הרמ"א אהדדי דכתב (בסי' א') דגם בארוסה לא תיקן והרי ארוסה הוי יותר אשה וזקוקה כמו שהוכיח שם יע"ש ולענ"ד במחכת"ה לק"מ דמ"ש הרמ"א דגם בארוסה לא תיקן היינו אם הוא רוצה לגרשה והיא אינה רצונה לקבל הגט והרי א"א לגרש בע"כ ולכך בארוסה נהי דאסור לגרשה בע"כ מ"מ לישא אחרת מותר אבל אם הוא אינה רוצה לגרשה ודאי אסור לו ליקח אחרת וכאן ביבמה מיירי שהאשה רוצית לחלוץ והוא אינה רוצה ולכך כיון דהוא מעכב אסור לו ליקח אחרת וזה פשוט ונכון בעזה"י ודו"ק והנה נדפס מחדש שו"ת ח"ס על אהע"ז וכתב (בסימן א') לחדש דהיכי דמותר לגרש בע"כ מותר ממילא ליקח אחרת וכו' ובמחכת"ה נעלם ממנו מ"ש (בסי' ע"ז) (ובסימן קי"ט) בשם מהר"ם פדואה דאף היכי דמותר לגרש בע"כ מ"מ לישא ב' נשים אסור ייע"ש ולכך א"א להורות כן לדינא יע"ש ודו"ק:

נותן לה הזר. עב"ש סק"א מה שהקשה על המחבר ולכן נדחק לפרש שוגג דכאן לאו ע"פ עד אלא קול בעלמא ואם הי' ע"פ עד באמת מותרת למקדש ע"ש ועיין בספר בית מאיר שכ' עליו כל מעיין ישפוט בצדק שאין זה המכוון ולע"ד אין שום קושיא על הש"ע כו' ע"ש. גם בתשובת ברית אברהם סי' צ"ט כתב על דברי הב"ש הנ"ל דאשתמיטתיה דברי מהורש"א ביבמות דף צ"ב ע"ב בד"ה ונותן לה שני גט ע"ש עוד: (ועיין בתשו' חתם סופר חיב סי' פ"ב אודות יבמה זקוקה ליבם קטן בן שש שנים והביאה כתב עדות מרופאים שאם תתעגן עד שיגדיל היבם תפול לחולי ותסתכן אם יש להאמין לרופאים בזה ואם יש להתיר איסור זה משום סכנה והאריך בזה והעלה דחליל' וחס להתיר ומסיים ע"כ לא אקוה שיהי' ח"ו שום הרהור וערעור למיעבד טצדקי לעבור בפרהסי' על דברי תורה ח"ו ובטוחים אנו בהי"ת כי שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא יאונה לה כל און ע"ש) .

חזר הזר שגירשה. עבה"ט שכ' וה"ה אם עדיין לא גירשה ונשאה כו' ובב"ש מסיים בזה וכן משמע ממגיד. ועיין בתשו' כנ"י סי' ס"ז שכ' עליו הנה לא ראיתי במגיד שום משמעות כו' ע"ש גם בס' ב"מ חולק על הב"ש בזה:

חולץ לה ונשאת למקדש. עיין בלבוש שכתב וז"ל אם ירצה היבם ליבם אותה כופין את המקדש לגרש אותה ואם לא ירצה היבם ליבם אותה אלא לחלוץ לה חולץ לה ועודה ארוסה שא"צ המקדש לגרש אותה קודם החליצה ומותרת אח"כ למקדש אבל צריך אח"כ לקדשה פעם אחרת דקידושין הראשונים אינן אלא קידושי ספק לכך צריך לקדשה קידושי ודאי ואי לאו דמסתפינ' אמינא שטוב יותר הוא שיגרש אות' ג"כ המקדש קודם שיחלוץ לה יבמה דאי לא יגרשנה קודם החליצ' האיך יחלוץ לה יבמה הא כתיב אם לא יחפוץ לקחתה וחלצה כו' דמשמע הא אם הי' חפץ לקחתה עכשיו לא הי' חולץ אלא הי' מייבם ואם היא מודה מקודשת האיך הי' מייבם לכך יותר טוב שיגרשנה המקדש ויחלוץ לה יבמה ואח"כ יחזור ויקדשה קדושי ודאי אלא שהפוסקים לא כתבו כן אבל נ"ל להחמיר לעשות כן עכ"ל: ועיין בתשובת כנ"י סי' ס"ז שכתב דבר זה דצריכה גט קודם החליצה מדעת עצמו ולא ראה דברי הלבוש הנ"ל וגם לא הזכיר שדעת הפוסקים אינו כן כמ"ש הלבוש וכן מוכח דעת הרמ"א ז"ל מדכתב וצריך לחזור ולקדש אותה כו' ואי בשגירש' מקודם פשיטא דצריך לקדשה וכבר תמה עליו בזה בתשו' שב יעקב סי' ל"ח. וכתב עוד בש"י שם דנראה ליישב דעת הפוסקים דס"ל דא"צ גט קודם כחליצה. וקושיית הלבוש מהקרא דמשמע דאי רוצה לייבם כו' לק"מ דשפיר יש לו הברירה דאי רוצה לייבם צריך הבעל מיד ליתן גט כו' ואפשר לומר דאפילו הלבוש דמחמיר להצריכה גט קודם החליצה במקדש בשוגג היינו דוקא בזקוקה ליבם בודאי משא"כ היכא דאינה רק ספק זקוק' כו' ע"ש (ועמ"ש לעיל סי' קנ"ו ס"ק כ"ב) . ועיין בספר ב"מ האריך בענין זה וכתב בעיקר הדין אי צריך לגרש קודם החליצה ודאי דמוכח מדברי כרא"ש וכן מהטור ורמ"א דלא חיישי' כלל להכי. ומה שהכנ"י כתב שם דהרמב"ם כוון לדעתו זה אינו ואדרב' מהרמב"ם נמי מדוייק כהרא"ש והטור כו' וכן מבואר נמי מהריב"ש סימן תפ"ב ומתה"ד סי' רכ"ב כו' ואף לשון הסוגי' מורה הכי כו' ובדבר הקושי' של הלבוש הנ"ל כתב דתירוץ הש"י הנ"ל משום דאי רוצה לייבם צריך הבעל מיד ליתן גט. רחוק מלהתקבל שיהא מחוסר מעשה התלוי באחרים מתקרי הברירה בידו. ואי משום שהדין שכופין לגרש מי לא איירי דערק ואזל לעלמ' ועוד דיש להסתפק אם הכופין המוזכר בפוסקים כאן היינו בשוטים כו' אך כתב הוא ז"ל ליישב הקושיא בטוב טעם בשני דרכים ע"ש. ועיין בס' ישועות יעקב סק"ב שכ' ג"כ ליישב דעת הפוסקים הנ"ל ומסיים דמ"מ נכון הדבר לגרשה מקודם ואח"ז יחלוץ לה היבם ע"ש: (ועיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' ע"ט האריך ג"כ בזה ומסיים שדברי השב יעקב הנ"ל דכיון שבידינו לכוף על הגירושין מקרי עולה ליבום מוכרחים הם מב' תירוצי התוס' ביבמות ט"ז ע"א ד"ה בני צרות כו' עד שלפע"ד קפיד' איכא לחלוץ בלא גירושין דאם יגרש קודם מחזי כאילו אינה ראוי' בלא גירושין קודם חליצה וצריכים לומר מה שכופין להוציא אם ירצה לייבם לא מקרי בידו לעשות נמצא נאסרה שעה א' ושוב אין לה היתר למ"ד הכי נהי דקיי"ל כרב ביבמות (מ"א ע"א) מ"מ לא שפיר דמי למיעבד הכי וכן העלה בית מאיר במסקנתו מטעמים אחרים ומ"מ להלכה אני אומר ולא למעשה עכ"ל אולם בסי' ע"ו שם (שאותה השיב באחרונה) תמה על השב יעקב שנעלם ממנו דברי התו' גיטין פ"ד ע"א סוד"ה הכא בדידי' קיימ' כו' גם האריך שם בדברי בית מאיר הנ"ל ומבואר מדבריו דלא חייש כלל להך חששא שיאמרו שנארסה שעה א' כו' ומהיות טוב יש להחמיר לגרש קודם בין בזקוקה ודאי ובין בספק בין בנתקדשה לבד ובין בנישאת עש"ה ועמ"ש לעיל סי' קנ"ו ס"ק כ"ב מזה):

וי"א דיקא בשוגג גמור. עיין בתשו' נו"ב תניינ' סי' קמ"ב מ"ש בזה:

תצא מן המקדש עבה"ט עד ועט"ז פסק לחומרא. ועיין בס' ב"מ כתב דהרש"ל ביש"ש מסכים נמי הכי ע"ש:

אפי' בשוגג. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ס"ס ר"ה שכ' דמלשון הש"ע משמע דכ"ש במזיד. ואין סתירה לזה מדברי הנ"י דף ל' ריש ע"ב בשם הריטב"א דמשמע שם בפשיטות דבנשאת במזיד מותרת ליבם. דהם לא כתבו זה אלא אליב' דרב כו' ע"ש:

ואפי' היו לו בנים. עיין בתשו' רע"ק איגר סי' ר"ה שהשיב אודות האשה שטעתה בדין וסברה דע"י שהי' לבעלה בן שמת בחייו אינה זקוקה ליבם והלכה ונישאת לאחר וילדה ממנו בן. אף דבודאי ראוי ונכון לחפש בכח דהיתרא במה דאפשר שלא להוציא האשה מבעלה אעפ"כ קשה עלי להקל בדבר המפורש בש"ע לאיסור אף דבה"ג התיר ביש לה בנים (כמובא ברי"ף ורא"ש פ"י דיבמות) ומהר"י מינץ סי' י"ד הביא בשם תשו' מיימוני דהראב"ן והרמ"ה הסכימו להתיר כו' וגם ראיית הרי"ף מהירושלמי לדחות דברי בה"ג אינו מובן. אף על פי כן הרי רוב הראשוני' דנו לאיסור ומי יבא אחריהם להקל. ואף דמצינו כמה פעמים לסמוך ע"ד יחיד נגד רבים במקום הדחק היינו היכא דפלוגתתם סתמא משא"כ הכא דאופן פלוגתתם ביש לה בנים והאוסרים אמרו בזה דתצא אף דאיכ' דחק להוציאה מבעלה וכמ"ש החמ"ח סי' י"ז ס"ק ל"א. גם הרשד"ם סי' קט"ו ובת' דברי ריבות סי' רכ"ה החליטו דתצא ולא צדדו כלל להקל' רק שהעלו לסמוך דהולד כשר אפי' מדרבנן וכן בתשו' הגאונים סי' ע"ט כתבו בפשיטות דתצא. ואף דבנ"ד טעתה בדין וסברה דמעולם לא היתה זקוקה ליבום וכן פשוט בדעת ההמונים מ"מ לא עדיף משאר שוגג כו'. ושם בסי' ר"ו האריך עוד בזה לסתור דברי הרב השואל שבא שנית בכח דהיתרא אחרי דטעתה בדין וסברה דאינה זקוקה ותמך יסודו על מהרי"ק שורש קס"ח (שהובא לקמן סי' קע"ח ס"ג בהגה) כו' ומבואר מדבריו דאם מה שנשאת הי' ע"פ הוראת חכם הי' אפשר קצת לסמוך להקל (ע"ל סי' י"ז סנ"ח בהגה ומ"ש שם) אך בנ"ד דלא הי' הוראת חכם רק אומרת מותר לא מצינו להקל. ומסיק שם וז"ל ואולם אעפ"כ לאשר בלא"ה הבה"ג וסייעתו מתירים ביש לה בנים ואף דכתבתי דבזה לא אמרינן כדאי הנך לסמוך עליהם בשעת הדחק כיון דהאוסרים מיירי בשעת הדחק לאסור ביש לה בנים מ"מ י"ל דהיינו לגבי דחק זו להוציאה מבעלה אבל בנ"ד דלפי מכתב הרב השואל יש ביחוד ענין דחק וכמעט חשש סכנת נפשות להולד י"ל דהאוסרים לא אסרו במפורש כה"ג כו' וי"ל כה"ג כדאי הבה"ג וסייעתו לסמוך במילי דרבנן בשעת הדחק. ועם כ"ז יצרף הרב השואל עמו איזה גדולים מגאוני זמנינו שיסכימו עמו להתיר במקום דחק גדול עכ"ל ע"ש:

לא נאסרה על יבמה. עיין בשו"ת מנחת עני סי' מ"ט שנשאל שומרת יבם שזינתה והרה לזנונים אם כשר הדבר לחלוץ בימי עיבור והנקה. והשיב ע"ז באריכות מתחילה הי' פשוט בעיניו לאסור מטעם האמור בש"ס פ' החולץ כל העולה ליבום עולה לחליצה כו' והכא אינה עולה ליבום עכשיו משום מעוברת ומניקת חבירו ושוב כתב דאפשר דהך כללא הוא דוקא היכ' שאינה עולה ליבום מדאוריי' או מחמת חשש דאוריי' או אפילו בגזרה דרבנן היכא דאית בי' לתא דאוריי' אבל לא בתקנתא דרבנן בעלמא והאריך בזה ומסיק דבהך דנ"ד לא מצינו ראי' מכרחת לא לאיסור ולא להיתר (ע' בספרים שהזכרתי לעיל סק"ג ודוק) וכחה דאיסורא פשוט טפי מפשטות הסוגי' דכל שאינה עולה ליבום כו' ע"כ כשר הדבר להמתין בחליצה עד אחר ימי הנקה ע"ש עוד בתשובה שאחר זה ויובא לקמן ס"ק ט"ו:

משום קנסא. עבה"ט מ"ש ממילא נשמע המאנס כו' וע' במל"מ ספ"ב מהל' סוטה שהוא מסתפק בזה אם הרב הנ"י סבור כן. ועל גוף דברי הנ"י כתב לא ידעתי היכן נאמרה גזירה זו והדבר צריך תלמוד שהרב ז"ל יחדש גזירה שלא נזכרה בתלמוד וע' בתשו' מוצל מאש סי' מ"ו. (וע' בתשובת ס"ס ס"א סי' כ"ו מ"ש בזה ומסיים דמי שרואה לפי הזמן והמקום להתיר לבועל שומרת יבם שזינתה היינו אחר שיחלוץ לה יבמה מאן מרמי לה מיניה אבל מאתי לא תצא הוראה ע"ש) . וע' בתשו' כנ"י סי' ס"ז בהיתר ספק הב' ע"ש:

ומותרת לבעלה. עב"ש וע' בס' ק"נ פ"י דיבמות אות ב' שמצדיק דברי הרמ"א דמותרת לבעלה וכתב שגם דעת הרי"ף כן ודלא כב"י בבדק הבית והב"ש שנמשך אחריו ע"ש וע' בס' ב"מ מ"ש בזה:

ואפי' ספק. עב"ש ס"ק י"א וע' בס' צלעות הבית שבסוף ס' ב"מ בסי' ב' מ"ש בזה:

אבל אם כנסה כו' ומותר כו' עב"ש שכ' דהנ"י כתב בשם האחרונים שחולקים על זה כו' וע' בס' ב"מ שכתב דכן מסיק היש"ש כהנ"י. והוא ז"ל מסיק וכ' וז"ל ולדינא יראה לע"ד שבמקום שיש עוד אח שיוכל למיעבד מעשה באחותה יש להחמיר כהנ"י ויש"ש אבל היכא שאין אח אלא הוא דאם נחמיר ע"כ מחוייב להוציא אשתו בגט ואחות אשתו בחליצה ודאי דאין להחמיר דהא עכ"פ מידי ספק דפלוגתא לא נפיק והו' בדרבנן וקיי"ל ס"ס קס"ד שאין אוסרין אשתו משום ספק דבריהם אלא אם קידש ונש' יוצאה האחות בולא כלום והו' מותר באשתו אם לא שהב"ד מיחו בידו להדי' שלא יכנוס ועבר דיש לקנסו כדפסק הרא"ש והו' בש"ע ר"ס קע"ו עכ"ל. וע"ש עוד בענין אם היתה לאחות אשה הלזו צרה שכ' שלא מצא הדין מבואר בפוסקים אבל יש ללמדו מדברי התוס' ביבמות כ"ו ע"ב בד"ה חלוצה פסולה כו' דהכא ודאי הצרה צריכה חליצה ד"ת כו' עש"ה:

נפלה לאחד ש"י. בהגמ"ר שם סי' רצ"א מבואר דאפילו בתרי אחי הדין כן ע"ש היטב:

אסור לישא אחרת. עמ"ש לקמן סימן קס"ה סק"ג בשם תשובות ש"י וכנ"י:

ודוקא. עיין בתשובות שהזכרתי לעיל סימן ח' ס"ק ט"ו. ועיין בשו"ת מנחת עני סי' נ' בעובד' שבא לפניו בשומרת יבם שזינתה וילדה לזנונים ומנע אותה מלחלוץ עד אחר ימי הנקה (כמ"ש בשמו לעיל סק"ח) ובתוך משך ימי הזקוק יבם אחד מהיבמים שלו: שהיה רווק בא בימים נשתדך עם בתולה אחת ועשה הכנה לנשואין. וכאשר היה הכל מוכן אפוי בתנור ובשיל בפרור הגיע הדבר לאזניו ושלח להמסדר שלא לסדר קידושין וחופה מאחר ששידכה אחר הנפילה ובאו כולם וצווחו מר על הפסד ההכנה אשר היה בקושי גדול ע"י סיועת נדיבים בקיבוץ על יד ואם יעוכב הנישואין עד אחר החליצה שיהא אחר ימי הנקה יופסד ההכנה והמסייעים לא יוסיפו עוד ליתן וקרוב הדבר שיופרד השידוך לגמרי וכשמעו זאת עלה בדעתו להתיר לחלוץ מיד ואך היבמה לא רצתה לחלוץ כעת בשום אופן ולזאת הוצרך לחפש ולמצו' היתר נכון להתיר הנשואין קודם החליצה אחרי שאינו יכול לחלוץ ובפרט בנ"ד במקום פסיד' וחשש קלקול הענין לגמרי והאריך שם לפרש טעמו ונימוקו ומסיים אך למיחש מיהא בעי שמא לא ירצו האחים אח"כ לחלוץ כשיעברו ימי הנקה ע"כ שלחתי להמסדר שלא יסדר קדושין עד אשר ישבע המשודך ושאר האחים בש"ח וקונם ואיסור הנאת אשתו עליו ע"ד רבים ובפני רבים שתיכף כאשר תתבע היבמה אחד מן האחים לחלוץ ע"פ בעלי הוראה מובהקים מחוייב לחלוץ בלי שום עיכוב ודיחוי ע"ש באורך. (ועיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' פ' שכ' אודות יבם שהיבמה אינה רוצית לילך אחר היבם לחלוץ והדרך רחוק מאד והיבם צריך לישא אשה ולעשות קישור שידוכין יפה כתב פר"מ דהיא מורדת הואיל שאינה רוצית לבא אחריו ואפילו בארוסה מתיר רמ"א בסי' ע"ז ס"ב לישא אחרת והוא מדברי מהרי"ק כ"ש בזיקת חלוצה מקיל טפי כמבואר בהגמ"ר דכתובות סי' רצ"א כו' ואף דהב"ש שם סק"ב מביא בשם הגמי"י דאפילו ארוסה מורדת אין מתירין לישא אחרת נ"ל דאין לעשות פלוגתא בין מהרי"ק ובין תשובת מיימוני מכמה טעמים כו' וא"כ עכ"פ בזיקת חליצה דקיל יש לומר דאפילו בלא ביטל פ"ו מתירים כשהי' מורדת אך אחר התראת בית דין שתבא אחר היבם ואז אם לא תבא יניח היבם בטחון או ישבע שבבוא יבמתו לא יעכב מלחלוץ כי השבועה חלה בכה"ג שנשבע לאחר שכבר נפלה לפניו כו' (עמ"ש לקמן סי' קס"ה סק"י בשמו) ודעתי מסכמת לדעתו הגדולה עכ"ל:

ואם מתה ארוסתו כו' רצה חולץ כו'. כתב בס' ב"מ וז"ל מבואר הא בלא חליצה אסורה לעלמא ויראה לע"ד דהיינו דוקא בארוס' אבל אם כנס אחות זקוקתו לשיטת הי"א שבסעיף ה' ע"ב אחר מיתת הכנוסה נמי שריא לעלמא בלא חליצה כמו שהיתה מותרת בחיי אחותה אם אין אח אלא הוא דאל"ה הא לא הוי דרכי' דרכי נועם וע' תוספת ריש יבמות. ואף לו ע"כ דמותרת אחר מיתת אחותה כרב כו' עכ"ל ע"ש היטב:

סי' קנ"ט ס"א בשוגג. נ"ב ע' תשובת קול אליה סי' ט"ו:

ס"ב עליו ועל יבמה. נ"ב בנ"י דל"ג ריש ע"ב כ' דנשאת בלא עדים כלל הוי זנות גמור ולית לן דרב המנונא עכ"ל וכ"ה בריטב"א משמע לכאורה מזה דנישאת בל"ע כלל מותרת ליבם דהוי כזינתה אמנם לענ"ד י"ל דדברי הנ"י הכי הוא דרב דהוא מרא דשמעתא ע"כ לא מיירי בל"ע כלל. כיון דס"ל דאין קדושין תופסים ביבמה לשוק וא"כ הוי כזנות דעלמא אבל לדידן דצריכא גט י"ל דשם נשואים עלה ועתוס' דצ"ב ע"א נותן לה שני ודו"ק:

ס"ה בקרובות זקוקתו. נ"ב ואפי' בשעות יש"ש רפ"ב דיבמות:

ס"ז ואם מתה ארוסתו. נ"ב בריטב"א כתב דזהו רק בעוד אח חי דלא אדחי מהאי ביתא לגמרי אבל מת אחיו ואח"כ מתה אריסתו כיון דאדחי מהאי ביתא לגמרי אינה חוזרת להתירה וע' חי' רשב"א דכתב דבכ"ע חוזרת להיתירא והיינו דמותרת לישא ליבם. אבל מ"מ אינה זקוקה לו ומותרת בלא חליצה ויבום: