שולחן ערוך, אבן העזר קס״א: מי שהיו לו אחים רבים או נשים רבות שמתו ונפלו נשותיהם לפניו ובו ט"ס: – עם 11 מפרשים

מי שהיו לו אחים רבים או נשים רבות שמתו ונפלו נשותיהם לפניו ובו ט"ס:
מי שהיה לו נשים רבות ומת ולו אח ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת כלם ואין היבם יכול לייבם אלא אחת מהם:

היו בהם פסולות לכהונה אם בא לחלוץ אינו חולץ אלא לפסולה ולא לכשרה:

היו לו אחים רבים ונפלו נשותיו לפניהם אחד מייבם או חולץ לאחת מהיבמות והותרו שאר הצרות:

מצוה על הגדול לייבם (או לחלוץ) לא רצה (או שאי אפשר לו לחלוץ או לייבם כגון שהיה נשוי אחותה) (ריב"ש סי' קנ"ט) חוזרין על כל האחים זה אחר זה דרך גדילתן לא רצה חוזרים אצל הגדול ואומרים לו עליך המצוה או חלוץ או ייבם לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותו לחלוץ ואין כופין אותו לייבם: הגה ואפילו אם נשבע הגדול שלא לייבם ולא לחלוץ כופין אותו ולא לקטן ומ"מ מתירין השבועה לגדול אעפ"י שאינה חלה משום מראית העין (שם בריב"ש):

אמר הגדול המתינו עד שיגדיל אחי הקטן או שהיה אחיו חרש ואמר המתינו עד שיבריא או שהיה אחיו גדול ממנו במדינת הים ואמר המתינו עד שיבא אין שומעין לו:

לא רצה הגדול לייבם אלא לחלוץ והקטן ממנו רוצה לייבם ביאת קטן עדיפא אבל אם אין שניהם רוצים לייבם אלא לחלוץ חליצת הגדול עדיפא: הגה וע"ל סי' קס"ה דבזמן הזה מצות חליצה קודמת ואפי' למ"ד יבום קודם אם היא אינה חפיצה ביבום רק בחליצה חליצת הגדול קודם (תה"ד סי' ר"כ) .

אע"פ שמצוה בגדול לייבם אי קדם הקטן ויבם זכה: הגה וה"ה אם חלץ לה הקטן מהני בדיעבד (עיין שם) אבל לכתחילה צריכה להדר אחר הגדול ולתת לו חלקו בממון כמו שיתבאר לקמן סי' קס"ה:

היו לו ארבעה אחים ומתו ונפלו נשותיהם לפניו אם הוא עשיר ויכול לזונן אם ירצה לייבם את כולם מייבם ואם לאו חולץ למי שירצה מהם ומייבם למי שירצה מהם אחת מכל בית:

יבמה שנשארה זקוקה לב' אחים והגדול הוא מאנוסי הזמן והשני יהודי היהודי קודם לחלוץ ואם קדם האחר וחלץ הותרה לשוק (וע"ל סי' קנ"ז ס"ד):

מהם. ואם חלץ לאחת לדעת הב"י אין איסור לחלוץ לשניה אלא שא"צ חליצה. וב"ח חולק עליו וכתב דאיכא איסור דאוריית' לחלוץ לשניה דכתיב בית חלוץ הנעל בית א' הוא חולץ ולא ב' בתים ודייק כן מתו' ע"ש שדבריו נכונים. רק תחלת דבריו שכתב על הב"י ושרי ליה מריה דא"כ מ"ש דאינו יוכל ליבם אלא א' מהן נמי כדי נסבא ע"ש בזה הוא דלא דק. דהא לפי שיטת הב"י דמ"ש הטור דלא חלץ אלא אחת מהן כלומר אינו צריך לחלוץ אלא א' מהן ולא יוכל קאי רק איבום ע"ש. א"כ שפיר כתב הב"י דמ"ש ואינו חולץ אלא א' מהם כדי נסבא שכבר כתב שחליצה של אחת מהן פוטרת את כולן משא"כ על מ"ש ואין יוכל ליבם אלא א' מהן ל"ק מידי דאיצטרך לאשמעינן דאינו יוכל ואיסורא קא עביד עיין ודו"ק. והב"ש חולק על הב"ח וכתב כוונת התוס' הוא כיון דאינו עולה לחליצה כלומר דא"צ חליצה אין עולה ליבום היינו אסורה ליבם וכו' ע"ש. לא הבנתי דהא קיי"ל כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה. א"כ כיון דאסור ליבם אחר חליצה ה"ה נמי דאסור לחלוץ אחר חליצה. וכ"ה בברטנורא משנה י"א פרק כ' וא"ל א"כ ל"ל בית חלוץ הנעל ללמוד דבית א' הוא חולץ ולא שני בתים כדאי' ביבמות דף מ"ד ע"א. הא ממילא ידעינן כי היכא דאסור ליבומי אחר חליצה ה"ה נמי אסור לחלוץ אחר חליצה דכל העולה ליבום עולה לחליצה. עיין בסוגיא זו ועיין ביבמות דף יו"ד ע"ב תוס' ד"ה איהו הוא דקאי בלא יבנה וגו'. ועיין בחידושי בית יהודה מה שהביא בשם הגלאנטי ומ"ש הוא ויתורץ לך הכל. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ס"ח. ומה שהקשה הב"ש סי' קס"ז ס"ק ב' מהא דאיתא בגמר' דיבמות דף ל"א ע"ב ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעי וכו' ע"ש ולפי דברי הב"ח האיך חולץ לשתיהן הא יש לחוש נמי שיאמרו ב' יבמות מבית א' חולצין לתרווייהו דאיכא איסור דאוריית' ע"ש. י"ל כיון דמדאוריית' הוי ב' בתים וצריך לתקוני לתרווייהו. והחשש שמא יאמרו שהם מבית א' הוא לעולם. בין אם יבמו תרווייהו בין אם יחלוץ לתרווייהו בין אם יבם א' וחלץ לא' כמבואר. א"כ בחרו חז"ל את הרע במיעוטו לחלוץ תרווייהו דלא גרע מאם יבמו את שתיהן. דהיכא דיחלוץ לשתיהן איכא ריעותא לפנינו למה חלץ לשתיהן הא קי"ל מצות יבום קודם ובודאי ישאלו. ויודעין דלא הניחו חכמים ליבם. משא"כ אם יבמו שתיהן או יבם א' וחלץ לא'. א"כ יותר רחוק החשש שמא יאמרו וכו' בחלצו לשתיהן ומש"ה בחרו שיחלוץ לשתיהן. וזהו בכלל לא אפשר עיין תוס' י"ט פרק ב' דיבמות משנה יו"ד. ועי' בברטנורא בפרק ב' דסנהדרין משנה ב' ועיין תוס' י"ט שם. ומ"ש עוד הב"ש ואישמיטתי' ליה הסוגיא דיבמות דף נו"ן ע"ב כל הני תחלוץ ותיזל וכו' ע"ש. י"ל דה"ק דחליצה פסולה דהיינו אחר הגט הוי חליצה מעולה. ולא אמרינן דלא הוי מעולה וצריכה לחליצה אחרת אטו חליצה אחר חליצה. א"כ השתא נמי הוי חליצה אחר חליצה ומאי מרווחינן בזה ודו"ק. ובדרישה כתב לכתחלה אינו רשאי לחלוץ אלא לאחת מהן שלא יאסרם על כהן. וכתב ב"ח אם חלץ אף לשניה אסורה לכהונה מפני מראית עין שיאמרו שכנס חלוצה:

לכשרה. וכופין אותו לחלוץ לפסולה ואם עבר מנדין אותו ואם התרו למלקות מלקין אותו. ב"י ע"ש. וכנסת הגדולה כתב דאין כופין על כך אלא עצה טובה קמשמע לן עיין שם ועיין תוס' י"ט משנה י"א בפ"ד דיבמות:

לייבם. רוצה הגדול והקטן ליבם אע"ג דביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדיפא. בזמן הזה מצות חליצה קודמת. ואם אין הגדול רוצה לא ליבם ולא לחלוץ יותר טוב לכוף לגדול לחלוץ מלכוף לקטן. ואם הקטן רוצה לחלוץ וגדול אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אין לכוף לגדול לחלוץ כיון דאפשר להעשות החליצה ע"י הקטן. הראנ"ח ח"ב סימן ל"ב ועיין סימן קע"ה:

הים. ה"ה במדינה אחרת כל שחלוקה בלשון אחרת לאפוקי אם הוא במדינה זו ממתינים עליו עיין כנה"ג בהגהת הטור ס"ח. מעשה היה שהיתה היבמה עם יבם קטן בפריז. והיבם גדול כך מיל רחוק מפריז אפ"ה כפה מהר"י מינץ את יבם קטן. מזה ראי' דלאו בהרחקת הדרך תלוי מלתא אלא אם היבם בעיר אחרת והיבמה עליה אין לה להשכיר לשם שליח להודיע. ט"ז ב"ש:

עדיפא. עיין ס"ק ג' מש"ש. ואם לגדול אשה אז חליצת קטן עדיף עי' ב"י סי' קס"ה מ"ש בשם הריטב"א:

משנה יבמות דמ"ג מ"ד

שם בגמ' מייתי לה מקרא דכתיב אשר לא יבנה בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים

שם במשנה ואיתא שם בגמ' א"ר יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו וכתב רבי' ירוחם בשם הרא"ש אם עבר על דברי המזהירין אותו על כך מנדין אותו

מבואר ממשנה דלעיל דכיון דבביא' אחת מהן נפטרו כולן אם הי' בא אחד מהן אח"כ על צרתה ה"ל אשת אח שלא במקום מצו' וכן מבואר בכמה מקומות שם ביבמות

משנה שם דל"ט ע"א

מסקנת הגמרא שם ע"ב

שם במשנה ומפרש בגמרא שם כל שהוא מצוה לא משהינן ליה:

בלישנא אית דאמרי וכו' שם ריש ע"ב

משנה שם דכ"ד ע"א

משנה שם דמ"ג ע"ב

כדמוקי לה שם בגמרא דמ"ד ע"א

תשובות הריב"ש בסי' א'

כ' ב"ש וליתא אלא כונת תו' כיון דא"ע לחליצה כלומר דא"צ לחליצה א"ע ליבם דהוי אשת אח שלא במקום מצוה ר"ל כן היה הסברא לולי דאייתר אשר לא יבנה לנתק החליצ' מכרת ללאו וממילא לר"י אף על הצרה אינו אלא בלאו דשליחותה עבדה וע' ד' י' ע"ב אך אכתי ק' מ"ש הדרשה דבית אחד הוא בונה כו' דכע"מ דיש איסור לייבם השנייה ומ"מ הדרשה דבית חלוץ בית אחד הוא חולץ כו' דתדרש בשלילות דא"צ ומ"ש הב"י ז"ל ומ"ש ואין היבם יכול לייבם אלא אחת פשוט הוא דכיון דבביאת או חליצת אחת נפטרה כולן אם היה בא אח"כ על צרתה ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה במח"כ זה שלא בדיוק כי באמת אינה אלא בעשה כמבואר דף י"ג ע"א ושם פירש"י דהעשה היא בית אחד הוא בונה (ואולי הכונה דאיסור עשה זה נובע מהאיסור אשת אח אלא דנתקו הכתוב מכרת לעשה וכן ההכרח לפרש פירש"י דף נ' ע"ב ד"ה ואי ביאה כ' ואתי למיעבד ביאה אחר ביאה וקפגע באיסור אשת אח) וא"כ ק' מ"ש כנ"ל ולגירסות תו' דגרסו בלאו דאשר לא יבנה שהוא מיותר להכי ניחא. ונראה דגירסא זו דעשה דחקו להרמ' ז"ל פ"א הלכה י"ב להמציא העשה מעליה אף דלעיל מני' הלכה ט' מביא הדרש דבית אחד נמי דהיינו משום דזה הדרש אינו אלא שלילה דא"צ לבנות בית השני דומיא דא"צ לחלוץ ב' בתים והעש' אינו אלא מעליה ומה שמקש' עליו היש"ש דעלי' מוכרח לג"ש לאסור צרת ערוה אפשר דהרמ' נסיב ההוא דרשה אליבא דרבי דמסיק הסוגי' אליבי' ורבי האי עלי' מה עביד לי' ומשני לעלי' דואשה אל אחות' ומעלי' דיבמה לא משני מידי והוא תימ' ולהרמ' ניחא וא"ל א"כ לשני הסוגי' נמי על הקושיא ליבם תרוויי' עליה אמר רחמנא די"ל דאלו כן אכתי יקשה וניבם לחדא וליחלץ לחדא ומה דתי' השתא אמר קרא אם לא יחפוץ הא חפץ יבם וכו' ופירש"י ז"ל כל שא"ע לב"ד ליבם שאינה זקוקה להתייבם דרחמנא פטרי' דכתיב וכו' וזה ניחא אחרי הדרשה דאינו בונה ב' בתים דהיינו שאינו מחויב לבנות שני בתים ואינה זקוקה כלל ליבם משא"כ ע"י דדרשה דעליה דאינה אלא איסור עשה שלא יבא עליה ה"א דתהא תו עליו כמו כל חייבי לאוין ועשה דנתרבו מיבמתו דתעלה לחליצה אף שא"ע ליבם כמבואר בתו' דף ך' ע"ב ד"ה גזרה לכן צריך לתרווייהו וע' ספר פרשת דרכי' דף פ"ט ע"ב משמע דלהכי מצריך ב' הדרשות כי היכי דלא נימא מן חד פסוק דהדר לאיסורא קמא דאשת אח ומיותר עליה לנתקו מכרת לעשה על דרך תו' באשר לא יבנה ולע"ד זה לא אפשר בדע' הרמ' שהרי בהלכה י"ב שם נראה כדכ' הה"מ דאשר לא יבנה הוא אסמכתא וכל איסור חלוצה אינה אלא דרבנן וק' עליו אחרי שדרשה זו לאו ד"ת מנ"ל לאפוקה מאיסור אשת אח ואי משום דאיתותב בהא מפומי' דהרמ"בן ז"ל במנין המצות ומה"המ אטו משום דאיתותב חדא זימנא ליתותב זימנא אחריתי וע"כ דאזיל בשטת הרש"בא שהבאתי סי' קנ"ט דמיד שהותרה ע"י יבם לאחי המת שוב אינה חוזרת לאיסור זה כלל (וע' בגוף דברי ח"ר אלו ודוק) ואפי' בתר דחלץ אין איסורה אלא מדבריהם וכן מבוארים דבריו להדי' שמסיים שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו וא"כ בשייבם נמי אחת לולא החדוש דעשה אף הצרה היתה מותרת לו כי האיסור כבר מעל כל נשיו הופקע וא"כ תיקשו ב' הדרשות ל"ל אלא כדכתיבנא ואולם מתו' דף י"ב ע"ב דמצרכי הדרשה דאשר לא יבנה דתיהוי מיותר כדי לנתק אכרת משמע לפ"ר דלא כרשב"א ורמ' וצ"ע לדעתם קושי' הרש"בא בדין יבמה שהותרה שהיא קושי' עצומה ואולי לדעתם להאמת דכתיב אשר לא יבנה להורות שאינה בכרת מזה ידעינן ההיא סברא דאיסור אשת אח כבר חלף ועבר אבל מסברה לא ידעינן וה"א כסברה דר"ל וא"כ שוב אפשר נמי כדברי פ"ד מן עליה דמיותר לנתקה מכרת ידעינן סברה זו וממילא בחלץ לאחת דאשר לא יבנה אסמכתא אף איסור אשת אח בלא זה ידעינן דאין כאן ע"י עליה. אבל לע"ד פשטותו מורה כדכתיבנא וזה דהאיסור אשת אח הופקע היא סברה חצונה מטעם דהותרה לו פעם ודוק ובעיקר הדין כ' ב"ש בשם הדרישה וב"ח דיש איסור לחלוץ השנייה מפני שתופסל לכהונה וזה צ"ע מה"ת להחמיר בחליצה דרבנן יותר מבגרושה דמשנה שלימה שנינו אע"פי שנתן לה אחרון גט לא פסלה וכן משמעו' המשנה פרק ר"ג חלץ וחלץ אין אחר חליצה כלום משמע דאף לכהונה לא נפסלה אך ל' הש"ע סי' ק"ע סעי' י"ג שמסיי' ליאסור בקרובותיה משמע קצת כדעתם אבל ק' מ"ש מהחולץ ונמצאת מעוברת אם הולד של קיימא דלא פסלה מכהונה וכן חליצת צרת ערוה לב"ה וע' ס"ס י"ז וצ"ע. ולע"ד יש איסור בחליצה זו ממה דאיתא יבמו' דף ג' אם אתה אומר חולצת מתייבמת ודאיתא פ' ר"ג כל כי הני תחלוץ ותיזל היינו משום דהו' גזירה לגזירה. ומה שהרשב"א ז"ל הכריח דף מ"א תוך ד"ה עוד אני חוזר דלא גזרינן ההיא גזירה היינו במקום צורך בהחליצה אף מדרבנן אבל בחנם ודאי אסורה שוב מצאתי ת"ל כן להדי' בח"ר פ' ר"ג גופי' כ' ד"ה כל הני תחליץ על פירש"י ועוד אמאי לא איכפת לן אם אתה אומר חולצת מתיבמת וברוך השם ולפירשב"א שם יש מקום לדברי הב"ח אבל לא נראה הכי מכה"פ ואף הרשב"א שם לא הקשה כן על רש"י ש"מ דאין שום איסור ד"ת בחליצה יתירה וכן מוכח דף ג' הנ"ל מדלא קאמר אם אתה אומר חולצת תחלוץ בתר חליצת חברתה מעלייתא וק"ל:

אינו חולץ אלא לפסולה כ' ב"ש ואם התרו וכו' א"י לו יהא דדין גמור הוא מה"ת וכי עדיף מעשה ד"ת שבתר שעבר אין מלקין אותו וצ"ע:

כופין אותן לחלוץ ע' סי' קס"ה סעי' א' בהג"ה כתב ודוקא בבאה מ"ט וע"ש מה שכתבתן ואפי' אם נשבע כו' ואם נשבע שלא ליבם אלא לחלוץ לא מקרי נשבע לבטל את המצוה וצריך לקיים שבועתו ד"מ בשם תשובת הרא"ש:

אלא אחת מהם. ואם חולץ לאחת לדעת הב"י אין איסור לחלוץ לשניה אלא שא"צ חליצה וב"ח כתב דאיכא א"ד לחלוץ לשניה דכתיב בית חלוץ הנעל בית א' הוא חולץ ולא ב' בתים ודייק כן מתוס' וליתא אלא כוונ' תוספות כיון דאין עולה לחליצה כלומר דא"צ חליצה אין עולה ליבום היינו אסורה ליבם דהוי אשת אח שלא במקום מצוה ואישתמט' ליה הסוגיא ר"פ ר"ג האי חליצה פסולה אין אחרי' כלום מאי לגזור לגזר חליצה אחר גט אטו חליצה אחר חליצה כל כי הני תחלוץ ותיזיל ועיין סימן קס"ז ובדרישה כתב לכתחלה אינו רשאי לחלוץ אלא לא' מהם שלא תאסר על כהן וכתב ב"ח אם חלץ אף לשניה אסורה לכהונה מפני מראית עין שיאמרו שכנס חליצה:

אלא לפסול'. וכופין אותו לחלוץ לפסול' ואם עובר מנדין אותו ואם התרו למלקות מלקין אותו רי"ו ד"מ:

לא רצה. היינו שלא רצה ליבם ורוצ' לחלוץ מ"מ חוזרים ע"כ אחים שמא מייבם השני ויבום קטן עדיף וכן מוכח בש"ס במקשן מאי לאו לא רצה לייבם אלא לחלוץ למ"ד יבום קטן עדיף כן הוא האמת וכ"כ הרמב"ם לא רצה לייבם מחזירים וכולי וכ"כ בנ"י ולא כב"ח:

דרך גדילתן. כ"כ תוס' ושאר פוסקים ולא כרמב"ם פ"ב דס"ל אחר שלא רצה הגדול הרי כולם שוים, ומבואר בהשגו' למ"ד דהוי מורדת אם לא רצה לייבם אף בכה"ג דגדול אין רוצה לייבם והשני רוצה והיא ממאנת בו ורוצה בשלישי היא מורדת וכן הוא דעת הרשב"א כמ"ש בהמגיד שם:

ואין כופין אותו. אפי' למ"ד מצות יבום קודם אין כופין דאין אדם דר עם נחש בכפיפה:

במדינות הים. ה"ה במדינה אחרת כל שחלוקה בלשון אחרת כמ"ש לעיל סימן פ"ה לאפוקי אם הוא במדינה זו ממתינים עליו עיין ב"ח בסדר חליצה מעשה היה שהיתה היבמה עם יבם קטן בפריז והיבם גדול ס' מיל רחוק מפריז אפ"ה כפה מהרי"ץ מינץ את יבם קטן מזה ראייה דלאו בהרחקת הדרך תלוי מלתא אלא אם היבם בעיר אחרת והיבמ' עניה אין לה להשכיר שליח לשם להודיע ט"ז:

חליצת הגדול עדיפא. מ"מ אין כופין לגדול מאחר דהקטן רוצה לחלוץ רי"ו בשם הרמ"ה והטור לא כתב דכופין לגדול ואם לגדול אשה אז חליצת הקטן עדיף ועיין ב"י סימן קס"ה מ"ש בשם הריטב"א:

היו לו כו'. מבואר בריש יבמות הלכה צרת כו'. ואפי' כו' ושם יוד ב' י"א:

או לחלוץ שם ב' פלוגתא דאמוראי ופ' הטור לחומרא וכ"כ רי"ו:

דרך גדילתן. שם כ"ד א' וערש"י שם ד"ה הולכין כו' והראב"ד גורס אבל אחיו הגדול והרמב"ם פליג בזה ויש לו גי' אחרת ע"ש:

לא רצה לא כו'. כ"ה מסקנא דגמ' שם:

ואין כו'. רמב"ם וכמ"ש כו' בגמ' שם שם וכפיר"ת שם בד"ה אחר:

ואפילו אם כו'. כיון שמצוה מן התורה בגדול לייבם ה"ל נשבע לבטל את המצוה דאינה חלה כמ"ש בשבועות כ"ז א' וכמ"ש בירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש שם וסוף פסחים נשבע שלא לאכול מצה כו' וא"ל כיון דבדידיה תליא רחמנא ואינו מחויב ליבם אם רוצה לחלוץ וחל ג"כ על החליצה ע"י כולל כמ"ש בירושלמי הנ"ל ל"ד לשם דשם כולל רשות משא"כ דשתיהן הוא מצוה וה"ה כמו שנשבע שלא יקדש לא ביין ולא בפת דאינה חלה אע"ג דביין לבד חל כמ"ש בפ"ח דנזיר ועוד כיון שהזכיר בפירוש לא הוי כולל כמ"ש תוס' שם כ"ד א' בד"ה אלא כו' ותי' דהכא כו' ועוד ט"א דנל מה שמוטל עליו לעשות לחבירו אין יכול לישבע עליו דהוי הרעת אחרים כמ"ש שם וכמ"ש בר"פ המדיר וכיון דמשתעב' לה כו' ובירושלמי שם וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו תיפתר כמ"ד אין מזונות לאשה מן התורה כו':

ולא לחלוץ. הלא"ה חלה דבדידיה תליא רחמנא כמ"ש שם:

וה"ה אם כו'. כ"ש הוא דהא אף לכתחלה פליגי בה:

אבל לכתחלה כו'. כנ"ל ס"ד:

ולתת כו'. דתקנת הממון הוא להרצות אותו שתחלוץ שלא תתעגן כמ"ש שם וכבר כ' בס"ו בהג"ה וע"ל כולי ואפי' כו' נמצא דאין צריכה להרצות לחלוץ רק את הגדול אע"ג שהקטן חפץ ביבום:

לא רצה. עב"ש סק"ג שכ' היינו שלא רצה ליבם ורוצה לחלוץ מ"מ חוזרים כו' עד ודלא כב"ח. ועיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' א' שהשיג ג"כ על הב"ח בזה והבי' דבחידושי מהריב"ן ביבמות שם כתב לתרץ דעת הב"ח אבל דבריו תמוהין ע"ש ועיין בס' ישועת יעקב שכ' ליישב דברי הב"ח באופן נאות ומ"מ לדינ' הסכים עם הב"ש ע"ש.

במדינת הים. עבה"ט וע' מענין זה בתשובת עה"ג סי' י"ב ובתשובת צ"צ סימן קכ"ז ובתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' א' ובס' ישועת יעקב סק"ד ע"ש באריכו': (ועי' בתשו' חתם סופר ח"ב סי' פ"א נידון יבמה רכה וענוגה עני' אשר לא נסתה להלוך למרחקים והיבם גדול אומרים שנמצ' במדינת הגר רחוק מ' פרסאות ואולי לא נמצ' שם וגם קשה ליבמה לילך אחריו ונמצ' ג' אחים צעירים במקומה שרוצים לחלוץ אם נכון שיחלוץ הקטן במקום שיש גדול במרחקים והאריך בזה ומסיק לדינ' דאם היבם במדינה אחרת שנשתנה בלשון ואויר וכדומה אפילו קרוב מאד אין ממתינין ובאותה מדינה כל שרחוק שאפשר תתבעל המצוה לא משהינן וא"כ בנדון שלפנינו כולהו טעמי איתנהי שלא להשהות המצוה ויחלוץ הגדול שבשלשה הצעירים שבמקומה ע"ש):

חלוצת הגדול עדיפ'. עיין בתשו' בית יעקב סי' ק"ד שכ' דכל מצי' שאינ' מן המובחר לעשות על ידי אחד ועל ידי אחד היא מן המובחר יותר וכשהתחיל אותו שאינו מן המובחר לעשות בא האחר שהו' מן המובחר יש להפסיק לעשותו ע"י אותו שהו' מן המובחר יותא ולכן בדין שמצוה בגדול לחלוץ אם באמצע החליצ' של הקטן בא הגדול ממ"ה ולא נעשה גמר המצוה אז חוזרין לסדר החליצ' מתחילתו בגדול ע"ש ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רס"ד סק"ג ועיין בה"ט בא"ח סי' תרע"ג ס"ק א' ובש"ת שם:

ואין היבם יכול לייבם אלא א' מהם בגמר' פרכינן ולייבם לתרווייהו ומשני דכתיב בית אחיו בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ובטור סיים ע"ז ולא חולץ אלא א' מהם בגמ' פריך ולחלץ לתרווייהו ומשני דכתיב בית חלוץ הנעל בית א' הוא חולץ ואין חולץ ב' בתים וכתב ב"י כלומר א"צ לחלוץ אלא א' וכדי נסבא שהרי כבר כתב שחליצתה של אחת מהם פוטרת כולן וכן הוא בודאי דהא דפריך ולייבם לתרווייהו היינו שיהיה חיוב מן התורה ממילא לא יהיה זה בכלל אשת אח ומשני דל"צ לייבם לתרווייהו וממילא ישנו באיסור אשת אח וחייב כרת וכן נמי בחליצת תרווייהו פריך שיהי' חייב כן ומשני דאין בזה חיוב מן התורה ובזה אין איסור כלל אם יחלוץ גם לשנים דמה יזיק זה כיון שהותר' לשוק בחליצת הראשונה ה"ל כחולץ לפנויה מן השוק וזה פשוט אלא דמ"מ אביא ראיה מדברי תוס' פ' החולץ (יבמות דף מ"ד) ד"ה כי איכא תרתי לא תתקיים יבום תימא א"כ ל"ל קרא דאין חולץ לב' בתים עכ"ל דהיינו דפרכינן שם דלמא לא צותה התורה מצות יבום אלא כי איכא חדא אבל כי איכא תרי לא צותה התורה יבום כלל בזה מקדים התוס' דא"כ ל"ל מיעוט דלא יחלוץ לב' בתים כיון שאין שם מצות יבום ואי ס"ד שיש איסור מן התורה בחליצות ב' בתים הרי שפי' צריך קרא לזה דלא יעשה איסור ולא נימא דאין חיוב בחליצות ב' בתים אבל איסור אין בהם קמ"ל דיש איסור אלא פשוט דאין כאן איסור כלל ועוד ראיה ממ"ש בסי' ק"ע סעי' ח' דיבם א' וב' יבמות צריך לחלוץ לשתיהן היינו מדרבנן ואם יש איסור מן התורה לחלוץ לב' יבמות האיך תקינו רבנן לעבור על איסור דאורייתא אלא ע"כ דאין בזה איסור כלל מן התורה ולא מדרבנן וא"ל ממ"ש התוס' בדף ההוא לעיל מיניה ד"ה ולייבם חדא כו' כיון דחליץ לחדא א"א לייבם שנית כיון דאינו עולה לחליצה דאין חולץ לב' בתים משמע דהשנים מותרת לשוק עכ"ל וכ"כ התוס' בפ"ק דף י' אל תטעה לומר שמ"ש שאינה עולה לחליצה פרושו שיש איסור בחליצתה של שניה (אלא) ה"ק דאינה במצות חליצה מן התורה ממילא מותרת לשוק וא"כ הוא באיסור אשת אח והיאך ייבם אותה ומ"מ נראה ליישב יותר לשון של הטור שכ' שנית ולא חולץ אלא א' מהם (ור"ל) דודאי אין מן הראו' לעשות כן כיון דהתורה פטרה והאיך ניקום ונתייבם ונראה ככופר במדרש חכמים בקרא דבית א' הוא חולץ ותו דיפסלנה מכהונה לפי דעתו שהיא ראויה לחליצה ע"כ כתב הטור שנית דאין ראוי לעשות כן אבל פשוט הוא דאי מקרי א' מן השוטים וחלץ גם לשניה דאין כאן חליצה כלל ומותרת לכהונה ול"ד למ"ש סי' קנ"ו סעי' י"ב דלא תחלוץ ולא תתייבם עד שיבואו עדים מטעם דאתא מצריכה כרוז להיות מותרת לכהן ואיכ' דלא שמע הכרוז ויראה חלוצה שריא לכהונה ויאמר חלוצה מותרת לכהן שאני התם דאי אנן מצריכינן לה חליצה מספק ימשך מכשול מתחת ידינו ע"כ גזרו רבנן דלא תחלוץ משא"כ בהאי מלתא דודאי שום ב"ד לא יניחו לחלוץ לשניהן אלא דאי מתרמי שיעשה איזה אדם שלא כדין בודאי במלתא דלא שכיח' כלל כי האי לא גזרו רבנן ואין עליה שם חלוצה כלל ומותרת לכהן כמו מי שחולץ לפנוי' מן השוק דודאי לא גזרו רבנן בזה כ"ז נ"ל פשוט וברור אלא שראיתי למו"ח ז"ל שחלק על הב"י בזה ושויה לטועה ח"ו וכתב שיש איסור מן התורה בחליצת השניה וראייתו מן התורה שזכרתי שכתבו שאינה עולה לחליצה כו' דמסיק שאם עבר וחלץ לה אסורה לכהונה מדרבנן כמו בסימן קנ"ו שזכרתי וכ"ז אינו נראה כלל אלא כדברי הב"י עיקר וכמו שזכרנו:

אלא לפסולה בגמר' כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם פי' אע"פ דלדידי' אין צריך כזה מ"מ לא יגרום היזק לאחרים וטוב שיחלוץ להפסולה בלאו הכי לכהונה (כתב) הר' ירוחם בשם הרמ"ה דמנדין אותו על כך:

מצוה על הגדול לייבם דכתוב והיה הבכור אשר תלד ודרשינן הבכור הוא גדול שבאחים:

עד שיגדיל אחי הקטן פי' ואפשר שהוא ייבם. (מכאן חסר):