שולחן ערוך, אבן העזר קס״ז: דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה ובו ו"ס: – עם 11 מפרשים

דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה ובו ו"ס:
קטן פחות מבן ט' אין ביאתו כלום ומבן תשע שנים ויום א' ואילך ביאתו קונה ביבמתו כמאמר בגדול ובאשה דעלמא אינה קונה כלל לפיכך נשא אשה ומת פטורה מהחליצה ומהייבום:

בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו אינו יכול לפוטרה בגט עד שיגדיל ויבא עליה אח"כ ואם לא בא עליה אח"כ ובא להוציאה צריכה גט וחליצה ואם בא עליה כשהוא קטן ומת קודם שהגדיל או מת אחר שהגדיל אבל לא בא עליה משהגדיל חולצת ולא מתייבמת ואם משהגדיל נשא אחרת ולא בא על היבמה משהגדיל שתיהן חולצות ולא מתייבמות:

קטן אינו חולץ עד שיהיה בן י"ג שנה ויום א' ויבדקוהו אז וימצאוהו שהביא שתי שערות אבל אם היו לו שתי שערות קודם שהגדיל אינו נחשב גדול על ידם אא"כ יביא ב' שערות אחרות אחר שהגדיל ומכל מקום אם מוצאים לו שתי שערות אחר שהגדיל לא חיישינן שמא אלו היו בו מקודם:

קטנה מבת ג' שנים ויום אחד ומעלה ביאתה ביאה לכל דבר ואם בא עליה יבם קנאה אבל אינה חולצת עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד ובדקוה אח"כ ומצאוה שהביאה ב' שערות:

יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה ואם בא לגרשה קודם שיגדיל אינו יכול דגט קטן אינו גט:

יבמה שנתייבמה ואמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי אע"פ שהוא אומר בעלתי וגירשה כופין אותו שיחלוץ לה הואיל וקדם וגירשה בגט ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט (ואפי' מודה לדבריה שלא בעל צריכה גט וחליצה דכל כנוסה בחזקת בעולה) (המ"מ פ"ב) גירשה לאחר שלשים יום והיא אומרת לא נבעלתי מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם הוא מודה שלא בעיל כופין אותו לחלוץ היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה וי"א דתוך ל' יום הוא נאמן וצריכה חליצה עם הגט וצרתה לעולם מותרת אפי' הוא והיא אומרים שלא בעיל ואפילו בתוך ל' יום (וי"א דכל ל' יום הוא נאמן לומר שלא בעיל לאסור הצרה) (טור בשם הרא"ש):

משנה נדה דף מה ע"א

בריית' שם

משנה יבמות דצ"ו ע"ב

משנה שם

כשמואל וכן א"ר יוחנן שם

משנה שם דף ק"ד ע"ב ובבריי' שם קה ע"ב לכ"ע איש כתוב בפרשה

מבואר במ"ש לעיל בסימן קנה סעיף י"ד

משנה נדה ד' מ"ד ע"ב

מסקנת הגמר' יבמות דק"ה ע"ב וכתב ה"ה שם בפ' ב' פי' דאפי' בדיעבד אין חליצ' קטנה כלום

משנה שם דקי"א ע"ב

בפי' רש"י שם

לשון הרמב"ם בפ"ב ממשנה שם

כדמוקים לה רב שם ריש דף י"ב

שם ממשנה שם

שם במשנה

בריית' שם

אפילו תוך ל' וכפי פירוש רבינו בבריית' דחזקת כנוסה בעולה היא ולא גרעא מצרה דפשט רב נחמן שם שהיא מותרת ה"ה שם וכתב שדברי רבינו נ"ל עיקר

טור וכפי' רש"י שם וכ"כ התוס' שם

כדפשט רב נחמן שם וכפי' רש"י וכ"כ התוס' בשם ר"ח שם

ואפילו אם היא אומרת שבעל וכ"כ התו' שם בסוף הדבור:

לפיכך נשא אשה ומת פטורה וכו' ודוקא במת קודם שנעשה בן י"ג אבל אחר י"ג אפילו נבדק קודם מותו ולא הביא סימנים חיישינן שמא נשרו כמו בסי' קנ"ה ומכ"ש כשמת בלא בדיקה ויראה לע"ד דאפי' יש ספק אם נבעלה דא"א להתיר מכח ס"ס שמא לא נבעלה ואת"ל נבעלה שמא לא הביא סימנים כי הספק לא נבעלה לא נחשב ספק כלל כדאי' בתו' כתו' דף ט' ד"ה וא"א וא"ת א"כ בס"ס נמי תיאסור ואומר ר"י דהא רובא דברצון אינו רוב גמור אלא מדרבנן והילכך במקום ס"ס שרי מבואר הא ספק שחד צד רוב ד"ת לאחשוב ספק אפי' לגבי ס"ס ובהאשה בתרא מקשה אמאי הלך אחר רוב נשים ורובן מתעברו' ויולדת ואלו לא היה רוב גמור ד"ת שנבעלת איך אפשר דתנשא צרתה וא"ל ש"ה שאינה לפנינו משא"כ זו שהיא לפנינו אינה מעובר' איתרע הרובא דז"א דהא משם מוכח דרובן נבעלת וגם רוב הנבעלת מתעברות ונהי דהא מן המועט המצוי שאינם מתעברות בזמן מועט של איזה שנים מש"ה לא איתרע בזה הרוב שנבעלה שאפי' מיעוט המצוי אינו שלא נבעלה וע"ש בתו' שתירצו דלהכי לא חשוב תליא במעשה דהוי מילתא דאתא ממילא והיו כמעט לא רוב אלא כל וסוף סימן זה לא דנינן אלא דתוך ל' אפשר דמוקים אנפשיה מחמת שאין רצונו באשה זו ואף שם ע' בהג"ה סעיף ו' אבל בפשוט ברור שהיא בחזקת נבעלת ואפי' את"ל שאין לחלק בחלוקי ומדאינה מעוברת לפנינו היא בדומה ממש להנאמר בכתו' דף י"ו מדרוב נשים בתולות יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע רובא וה"ה הכא מדרוב הנבעלות מתעברות איתרע רובא מ"מ הספק השני שמא לא הביא סימנים לע"ד אינו ספק המועיל מפני שאינו ספק שקול ומסתביר יותר שהביא ע"פ החזקה דרבא כל שהגיע לכלל שנים חזקה הביא סימנים וע' פר"ח י"ד סי' ק"י כלל ז' מה שכ' בשם הב"ח ואין זה ענין להפלוגתא אם דנינן בס"ס במקום דאיתחזיק איסור כי שם דרך משל באשה שיש ס"ס במיתת בעלה דאטו משום שהוא נשוי לאשה יותר מסתביר של אמת ואלו היה פנוי מא"ל הלא היו הספיקות שקולים במיתתו (ואף דבספק מיתה פנוי נמי י"ל העמידו בחזקת חי זה נמי אינו אלא מכח חוקי התורה שבספק יש לדון שנשאר בחזקת מה שהיה אבל עכ"ז כל שנפל למים הספק שקול ואדרבא קרוב יותר שמת) וכן בנשחטה בהמה ואירע ריעותא בהסכין אטו מפני שהית' חי' ועתה הנה היא מתה נוטה יותר הספק שבסכין פגום נשחט הלא כמות זה כן מות זה אלא טעם המחמירין ע"פ חקי התורה שדבר המוחזק לודאי איסור אין להתירו אלא ע"י ודאי ולא אפי' בס"ס ובזה הוא דיש דעת המתרן וא"כ מקומו אבל בנ"ז שהחזקה הוא בעצמו' הספק ומטה הספק לצד השני לע"ד א"א לצרפו לס"ס ומה גם חזקה דרבא אתי' מכח רובא שרוב בני אדם המגיעים לשנים מביאים סימנים ולהכי נלע"ד אם ידוע שנבעלה אף אם יש ספק נמי בהשנים אין לעשות ס"ס ספק היה בן י"ג ואת"ל היה שמא לא הביא סימנים כי הספק השני אינו כלל בגדר ספק מפני הנטיי' דחזקה דרבא וע' סי' קנ"ה מה שהחמיר הרשב"א בב"ש ס"ק ך"ב ולא רצה להתיר בס"ס דספק הגיע לשנים וספק לא נשרו שתצא במיאון ודלא כמו שעלה על דעת השואל מהגאון בעל נ"ב שי' בסי' ס"א להתיר אפי' בוודאי בן י"ג ע"י ס"ס שמא לא בעל ואת"ל בעל שמא לא הביא סימני' ומה שרצה הגאון שי' לחתור היתר ע"פ דבורה שאומרת לא נבעלה שמפני דליכא חזקת איסור עד אחד נאמן להתיר ואפי' אשה ובעל דבר נאמנין לע"ד מצינו גבי שבוי' שעד אחד נאמן והיא ואפי' בעלה אינם נאמני' וע"כ לא אמר ר"ג שנאמנת לומר לכשר נבעלתי ע"י ברי דידה אלא בהצטרף לברי חזק' היתר או מגו וזולתם מן הסברות הנאמרה בענין אבל בשבוי' כיון דרוב עכ"ום פרוצים כע"מ דאינה נאמנת וה"ה לומר לא נבעלתי דאינה נאמנת וע' סי' מ"ה סעיף ב' שם הבאתי קושי' מהרי"ק וע"ש ובל"ז הכא דהוה כלכתחילה הא קי"ל אף בפלוגתא דר"ג ור"י ואת לא תעביד עובדא עד איכא רוב כשרים אצלה והכא רוב לא נבעלה הא ודאי דליתא:

בן ט' שנים ויום א' וכו' ואם לא בא עליה אח"כ צריכה גט וחליצה והברור שצריך בדיקה בשערות כבסעיף ג' אך ע' סי' ק"ע ב"ש ס"ק י"ב יש פלוגתא בין רש"י לתו' דלרש"י ד"ת כבר היא קנוי' בביאה של קטנות ויוצאת בגט לחודיה אלא שהחכמים קלשו הביאה דלא תיהוי אלא כמאמר ותצרך נמי חליצה עד שיבעל כשהוא גדול וא"כ י"ל דוקא להגט שהוא ד"ת צריך בדיקה אבל הביאה שצריכה בגדלות כדי שלא להצריכה חליצה מדבריהם אם בעל אחר י"ג מפני שמדרבנן היא סמכינן על חזקה דרבא כדכ' סברא זו הר"י מטראני חלק שני סי' מ"א לא"ע משא"כ לשטת התו' דס"ל דד"ת אין ביאת קטן כלום ויוצאה בחליצה לחוד ולא בגט אלא שמדרבנן צריכה נמי גט א"כ אם רוצה להוציא בגט לחוד צריך ד"ת הביאה תחלה בגדלות כדי שתעשה אשתו גמורה לפוטרה בהגט א"כ מוכרח הבדיקה קודם הביאה (אמנם לשטת הרא"ש דלקמן בדיעבד אפי' לא נבדק קודם הביאה שאחר י"ג כל שנבדק אחר כך להגט מחזקינן למפרע אף הביאה בסימנים) וכן בדין השני דאם לא בא עליה אח"כ דצריכה גט וחליצה נמי תלי' בפלוגתא זו דלרש"י שהגט ד"ת וכבר איתא ריש סי' ק"ע דנותן גט למאמרה וחליצה לזיקתו יעו"ש א"כ צריכה ודאי בדיקה קודם הגט משא"כ לתו' דהחליצה ד"ת והגט אך למאמרו דרבנן י"ל כיון שהגט אינו אלא להפקיע קדושי דרבנן יוכל להיות אף בקטנותו ולכשיגדיל יחלוץ כדכ' נמי סברה זו הרי"ט הנ"ל דלקדו' קטנות פשיט' לי' דמועיל גט אף בקטנו' (אך ע' סי' קע"א) והנה במס' ב"ב סי' קנ"ו איתא אמר שמואל בודקין לגרושין ומכיון דבדקינן לקדו' לגרושין ל"ל בדיקה (והפי' מבואר בנ"י ותורת חיים וכי מאחר דבדקינן לקדו' ש"מ דבשנים לחוד אינה מקודשת דאל"ה ל"ל בדיקה דהא ודאי בהגיעו לשנים איירי דאל"ה שומא נינהו וא"כ לגיטן ל"ל בדיקה ממ"נ כקושי' תו' שם באמת) ומשני ביבם בן ט' שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל ואיכא למידק הא על מתני' זו מסיק בנדה דף מ"ה עד שיגדיל ויבעל ולמה נקיט בודקין לגרושין הא הבדיקה צריכה קודם שיבעל ולהנ"ל ניחא לרש"י דלהבעילה מיד שהגיע לשנים א"צ בדיקה וסמכינן ע"ח דרבא ויש ליישב בזה מה שהניח הפ"י בצ"ע על הרש"בם בתו' גיטין דף מ' ע"ב ד"ה וכותב שכתבו כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה דאינו נותן גט עד שיגדל דמנ"ל להקשו' דילמא הטעם דאינו נותן גט עד שיגדיל היינו אף לשטת רש"י משום הביאה דצריכה להיות מקודם בגדלות ולהנ"ל י"ל דודאי הרשב"ם בשטת רש"י כדכ' כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה אבל סמיכתו להוכיח דעיקר הקפידה משום הגט היינו מל' שמואל דמצריך להגרושין בדיקה ולהבעילה לא וע"כ הטעם דהביא' שאינה אלא דרבנן סגי בשנים והגט שהוא ד"ת לפטור הקדו' ד"ת צריכ' להיו' ד"ת בגדלות להכי צריך בדיקה א"כ ש"מ דה"ה דאין יכול לגרש בעודו קטן מן התורה במה דצריך גט ד"ת וה"ה דאין יכול לשחרר ע' ודוק. ואולם לשטת התו' דהבעילה היא ד"ת כדי לפטור בהגט לחודי' ואלו רצה אף לחלוץ באמת הי' מועיל הגט אף בקטנותו ל' שמואל דחוק דבודקין לבעילה הוה לי' למימר דזה עיקר המצריך הבדיקה. ואלו נדחק לומר דלהכי באמת לא מסיק בב"ב מה דנאמר על מתני' זו בנדה עד שיגדיל ויבעל משום דמשמע לי' דסתמא קתני דבכ"ע אינו נותן גט עד שיגדיל בין רוצה לפוטרה בגט לחודי' ובין רוצה אף לחלוץ מ"מ צריך להיות הגט נמי אחר שיגדיל כמו שבאמת הדין הכי ברור לשטת רש"י הנ"ל אלא דבנדה הקשה מה דמשמע נמי הסתמא דאפשר שתפטר בגט לחודי' וע"ז משני כדמשני אבל אה"נ דאף לשטת התו' דהגט אינו אלא דרבנן מ"מ צריך להיות בגדלות וע"י בדיקה ועלה יהא קאי שמואל במה דאמר בודקין לגרושין א"כ יהי' מדבריהם סתירה לכל סברת רי"ט הנ"ל כי יהא מוכח דאף לקדושי קטן דרבנן צריך גט בגדלו' ובבדיקה וגם דברי התו' גיטין הנ"ל משמעין כהרי"ט עכ"פ בזה דבדרבנן א"צ בדיקה ואולי מ"מ אף לשטת תו' יש לדחוק שמואל איירי בגוונא דמסקנה דנדה במוציא בגט ובעילה והא דנקיט בודקין לגרושין מפני שעיקר הבדיקה אינה אלא לצורך הגרושין כדי שיוכל לפוטרה בגט לחודי' נקיט בודקין לגרושין אף דבאמ' צריכה להיות קודם הביאה. תו יש נ"מ בפלוגתא זו לעינן אם זנתה תחתיו בתר ביאת בן ט' לשטת הראב"ד שהבאתי סי' מ"ד דלרש"י היא אשת איש גמורה משא"כ לשטת תו' לדינא ההכרח להחמיר כשני השטות דבין ברוצה להוציאה בגט לחודי' צריכה הבדיקה קודם הביאה ובמוציא בגט וחליצה צריך להיות אף הגט אחר בדיקה ואם זנתה תחתיו נאסרה לו:

ובדקוהו אח"כ. הוא ממה דמסקינן בפ' יוצא דופן הא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה וכו' ה"מ למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקא וכ' הרא"ש בתשו' כלל ל"ג סי' ה' מ"מ היכא דבדקוה ונמצאת גדולה מחזקינן לה בגדולה משעה שהגיע לכלל שנותיה נשמע מני' הא אלו מתה אחר חליצה ובלא בדיקה תחלה וסוף אף בדיעבד לא נפטרה צרתה וראיתו הלא היא על ספר הב"י בשמו ס"ס מ"ג ושם כ' הב"י בשם מורו שהרשב"א והר"י דוראן חולקים אף על דין הרא"ש ומוכח עכ"פ מכולם דהצריכת בדיקה לחליצה היא לעיכובא ואפי' תו לא אפשר למיקם עלה דמלתא וע' סי' קע"ב וכותי' דהרא"ש פי' הב"י בח"מ סי' ל"ה הביאוהו נמי הח"מ וב"ש בס' ל"ז סעיף ו' וכנראה דע' הש"ע לפסוק להלכה כהרא"ש מפני שמעשה רב ולהכי סותם כותי' בחה"מ ומה שמביא דע' החולקים בסי' מ"ג כדי להחמיר כותייהו בדאפשר לתקונא. ואם בדקוה ונמצאו סימנים ואין ידוע אם הגיע לכלל שנותיה מבואר סי' קנ"ה שמטילן אותה לחומרא ב"י:

ואפי' מודה לדבריה כ' ב"ש לפ"ז נראה וכו' אפי' לא קדיש אותה ע' ביש"ש כי האריך ודבריו סי' ך"ה לפ"ר נראה כסתר סברת עצמו תחלה כ' דלא כהה"מ אלא שאף לאחר שנתן גט ואסורה לו דרבנן שייך לומר לאחר ל' היא בחזקת שבעל ושסבר דליכא איסור בדבר ובתר הכי בנה בנין וכ' והיכא דלא כנסה דהיינו לא עשה מאמר פשיטא דלא מהימן שום אחד לומר בעל שהרי אסור לבא עליה עד שיקדשנה ואמאי הא נמי נימא אחר שאין איסור אלא מדרבנן סבר דשרי.

הג"ה וי"א דכל ל' הוא נאמן כ' ב"ש גם חומרא של תו' היא מפי' ראשון דתו' דאיירי הבריי' כו' הל' אינו מתוקן וצ"ל דאיירי הבריי' היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי דוקא אחר ל' אז יוצאה בגט הא תוך ל' צריכה נמי חליצה מזה למדו תו' מאחר דהיא צ"ח ממילא הצרה אסורה ושם איירי כשהוא אומר לא בעלתי א"כ וכו' ומה שכ' גם לשטת תו' אף לאחר ל' כששניהם אומרים לא בעל צרתה אסורה נראה דרוצה לחלק לתו' דתוך ל' אם אחד אומר לא בעל הצרה אסורה ואחר ל' אינה אסורה לא כששניהם אומרים לא בעל וזה אינו נראה ממסקנתה להלכה דז"ל ממה שיש להחמיר מחמת שני הלשונות לאסור הצרה עד אחר ל' אם לא יודו שניהם משמע הא אחר ל' שוב לא איכפת לן ואף אם שניהם לא יודו שריא ואף שכתבו בפי' ראשון אבל כשלא אמר מתחלה בעלתי אלא שניהם מודי' מתחלה ועד סוף שלא בעל אפי' אחר ל' לא שריא צרתה דהא משמע בסיפא דוקא וכו' כבר סתרו בעצמם וכתבו ומיהו י"ל דאיהי נמי בעי גט אתי' שניהם מודים שלא בעל וכו' וא"כ פשיטא דהצרה נמי שרי' וע"ז סמכו במסקנתם וזה פשוט בדעתם ומה שכ' שכן משמע בש"ג ע"ש כי לע"ד למ"מ:

קונה ביבמתו. כמאמר ומ"מ זוכה בנכסי אחיו רש"י פ' יוצא דופן ועיין סימן ק"ע ס"ק י"א:

חולצת ולא מתייבמת. הטעם מבואר בש"ס כיון דביאת קטן כמאמר אם כן עדיין נשאר עליה זיקה הראשונה והוי אשת ב' מתים ואסורה מדרבנן, גם צרתה אסור ליבם מדרבנן דאי מייבם הצרה וחולץ לזו יאמרו ב' יבמות מבית א' מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, לכן חולץ תרווייהו והכל מדרבנן, כי הדרוש ולא אשת ב' מתים אינו אלא אסמכתא ועיין תוס' פ' ד"א דף ל"ב וברמב"ם ספ"ו ומזה סתירה נמי למ"ש ב"ח בסימן קס"א דאיכא א"ד לחלוץ ב' יבמות מבית א' א"כ איך חולץ כאן לשתיהן הא יש לחוש שיאמרו ב' יבמות מבית אחד חולצין לתרוייהו כמה דחיישינן שמא יאמרו מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ:

קנאה. ויורש נכסי אחיו ויורש' ומטמאה לה:

אינה חולצת. אפילו בדיעבד אין חליצת קטנה חליצה, המגיד אבל מגרשה בקטנותה:

ואפי' מודה לדבריה. כ"כ התוס' לפירוש ב' והמגיד דאמרי' אפילו ביבמה חזקה דבועל אותה מיד כשנסתר, לפ"ז נראה דכופין על הגט אפילו לא קידש אותה וא"צ גט משום הקדושין מ"מ צריכה גט מחמת החזקה שבעיל אותה וכופין אותו משום חזקה כהנ"ל וחליצה צריך ליתן הואיל תוך ל' יום הוא והיא אומרת לא נבעלתי:

גירשה לאחר ל' יום וכו'. דאז חזקה הנ"ל מסייע לו גם אחר ל' יום לא מוקים נפשיה לכן מבקשים ממנו שיחלוץ ולשון בקשה שייך בחליצה משום דזלות לו שתריק בפניו תוספו' גם אם היתה יוצאת בגט לבד מותרת לחזור לו כ"כ הנ"י ולפי טעמים אלו צריך טעם מ"ש הטור לשיטתו דמבקשים ממנו גט מאחר דחולץ מה מפסיד הוא ליתן גט ולמה אין כופין לגרשה, ויש לומר דכתב המגיד אם גירש ואחר כך שהה עמה אפילו לאחר ל' יום אמרינן מסתמא לא בעל אותה כיון דאיכא איסור לבעול מיהו הרי"ף כתב דאיירי הסוגיא שנתן גט על הזיקה ואחר כך כנסה וכן משמע בתוספות, ועיין ב"ח:

ואם הוא מודה שלא בעיל. ואח"כ שהה עמה ואמר שבעל אח"כ כופין אותו על החליצה כיון שהורע חזקתו והודה פ"א שלא בעיל אחר ל' יום נ"י בשם הריטב"א:

היא אומרת נבעלתי וכו'. דאז החזקה הנ"ל מסייע' לה מ"ה אם גירש הוא אין נאמן לאוסרה אפילו תוך ל' יום וי"א ס"ל הואיל תוך ל' יום הוא ואפשר דמוקים נפשיה נאמן והטור כתב בזה לשיטתו דנאמן ואין כופין על הגט אם לא גירש עדיין משום דהוא נאמן תוך ל' יום דלא בעיל והיינו שלא קידש גם כן אותה ועיין ב"ח ודרישה מיהו לדינא כופין על הגט וחליצה:

הוא נאמן. אבל אם אמר שבעיל והיא אומרת לא נבעלתי אינה נאמנת לאסור את צרתה כ"כ הרא"ש, מיהו תוס' כתבו דאסורה הצרה תוך ל' יום אם לא יודו שניהם שבעיל וב"י הביא הגירסא דאסורה תוך ל' יום אף אם יודו שניהם שבעיל וכ"כ בד"מ ולכאורה נראה דט"ס הוא וצ"ל כמה דאיתא הגירסא שלפנינו בתוס' כל ששניהם מודים לכ"ע לא חיישינן שמא לא בעיל, גם החומרא של תוס' הוא מפירוש הראשון של תוס' דאיירי הברייתא הוא אמר לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי תוך ל' צריכה חליצה מזה למדו תוס' מאחר דהיא צריכה חליצה ממילא הצרה אסורה ושם איירי כשהיא אומרת לא נבעלתי א"כ מנ"ל לתוס' להחמיר כששניהם אומרים שבעיל גם לשיטת תוס' אף לאחר שלשים כששניהם אומרים לא בעיל צרתה אסורה וכן משמע בש"ג שם:

בן ט' כו'. ואם לא כו' מתני' וגמ' בנדה שם:

ואם בא כו' או כו' ואם כו'. מתני' יבמות צ"ו ב' בן ט' כו' ומת כו' בן ט' כו' וכשמואל ור"י בגמ' שם:

ויבדקוהו. כמ"ש בנדה מ"ו א' מ"ח ב' דלחליצה לא סמכינן אחזקה דרבא:

אז כמש"ו אבל כו' וכ"ז כת' בסימן קנ"ה:

ובדקוהו אח"כ כנ"ל ס"ג:

ואם בא כו' רש"י וז"ש יגדלו כו':

דגט כו'. כנ"ל ס"ב ובב"ב קנ"ו א':

יבמה כו'. הנה שיטת רמב"ם ותוס' בלשון אחרון בד"ה היא ועוד יש לפרש כו' דתרי בבי בתרייתא היא אומרת נבעלתי והוא אומר בעלתי וכן ממ"ש הנהו שניהם כו' ושם בעא מיניה כו' כלהו בין בתוך ל' בין לאחר ל' ותוס' בלשון ראשון שם פי' דהכל לאחר ל' אבל תוך ל' שהיא אומרת נבעלתי כו' צריכה גט וחליצה ובהוא אומר בעלתי כו' א"צ אלא חלילה וכ"ש בשניהן מודים וכן צרה אסור' בתוך ל' ופ' תוס' כשני הלשונות לחומרא ורש"י פי' תרי בבי הנ"ל כפי' תוס' בלשון ראשון ושניהם מודים פי' דוק' שאמר תחלה בעלתי והוא בבא אחרונ' הנ"ל ובצרתה פי'. אף בתוך ל' ובצרתה מ' מדברי רש"י אפי' שניהם מודים שלא נבעלה ול"ק מתחלה בעלתי שכ' דכאן שנסתרה כו' והותרה מיד וכ"כ הרא"ש בתחלה שם אלא שאח"כ העלה דברי רש"י לדרך אחר וכ"ש לדברי תוס' ורמב"ם שפי' שניהם מודים דלא כרש"י כנ"ל וז"ש בש"ע וצרתה כו' אפילו הוא והיא כו' נמצא ד' שיטות לרמב"ם ותוס' בלשון ב' כל ד' בבי בין תוך ל' או אחר ל' וללשון ראשון דוקא אחר ל' אבל תוך ל' הכל להיפך כנ"ל ושיטת רש"י דתרי בבי אחר ל' ושניהם מודים לעולם א"צ אלא חליצה וצרתה לעולם מותרת ושיטת רא"ש כתוס' בלשון ראשון אלא שכ' דאף בתוך שלשים הצרה מותרת אם הוא אומר בעלתי כו' ואינה אסורה אלא כשהוא אומר לא בעלתי אע"פ שהוא אומרת נבעלתי וכ' שם אבל לאחר ל' אפילו שניהם מודים צרתה מותרת וכנ"ל דצרתה לד"ה אפילו שניהם מודים וכ"כ תוס' שם ולפ"ז לא יתכן הא דאמר בסמוך כו' וכופין היינו כי אמר בעלתי וחזר ואמר כו' דהא מ' בסיפא כו' ומיהו י"ל דאיהו כו':

אע"פ שהוא כו' . וגמ' שם קי"ב א':

וגירש כו' הואיל כו' ואם כו'. שם עד שכופין כו':

או יחלוץ כו'. שם הוא אומר בעלתי כו' ושם הנהו שניהם מודים כו' ופי' המ"מ שלא אמר מעיקרא בעלתי דלא כרש"י וכ"כ תוס' שם בד"ה הוא ומיהו י"ל דאיהי כו' וכ"מ ברי"ף שאם היה מפ' כפירש"י לא היה צריך להביאו הנהו כו' שכבר כתב בברייתא וכ"מ בדברי הרמב"ם הנ"ל שכ' אע"פ שהוא כו' ומ' ה"ה בלא אמר בעלתי וז"ש בהג"ה ואפילו מודה כו' דכל כו' וראיה ממ"ש וכי מפני שאנו כו' ועירש"י בד"ה מפני כו' דחזקה כו'. מ"מ שם:

גירשה לאחר כו'. מתני' שם לאחר כו' וכמ"ש בגמ' בשגיטה כו' ופי' הרמב"ן והרשב"א ומ"מ דנתן עכשיו הגט דאי קודם הכניסה אפילו לאחר שלשים יום היתה נאמנת כיון דאיכא איסורא מוקים אנפשי' ועוד היאך כנסה ומ"ש רב אשי התם גט כו' במתני' שנתן גט לזיקתו והוא מודה שלא בעל הכא בשכתב הגט סתם והיא אומרת שלא בעל ולזיקת' נתן והוא אומר שבעל ולביאתו נתן אע"ג שלדברי שניהם א"צ אלא חליצה מ"מ נותנים עליה חומרי שניהם ומאמינים אותו שבעל והיא שוויה לגיטא חספא שאמר' לזיקה וכמ"ש בירושלמי רב הונא בשם רב והוא שיהא הגט יוציא מתוך ידו לתוך ידה הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה בתוך שלשים דיום חזקה לא בעל כופין אותו שיחלוץ לה לאחר שלשים יום כו' וז"ש הרמב"ם וש"ע גירשה לאחר כו' וכן לעיל ואמרה כו' וגירשה כו':

היא אומרת כו'. הרמב"ם וכ' תוס' שם ד"ה היא בלשון אחרון ועוד יש לפרש כו'. מפרש דתרי בבא בתרייתא היא אומרת נבעלתי כו' הוא אומר בעלתי כו' וכן הנהו שניהם כו' וכן בעא מיני' תנן כו'. הכל בין בתוך ל' בין לאחר ל' וז"ש הרמב"ם וש"ע שאין זה כו' אחר שכנסה מ' אפילו מיד וכן סתם בכל הני בבות וז"ש וצרתה כו' ואפילו בתוך כו' והוא מדברי רש"י שם בד"ה מפני כו' בועל לאלתר וכמ"ש תוס' בשם ר"ח בד"ה הוא ופי' בקו' וכן ר"ח וכי מפני כו' והרי"ף והרמב"ם השמיטו דין הצרה:

וי"א דתוך כו'. כפירש"י דתרי בבי בתרייתא אלאחר ל' יום קאי וכמ"ש בתוס' הנ"ל לפירש"י תוך שלשי' יום בהיא אומרת נבעלתי צריכה גט וחליצה ובהיא אומרת לא נבעלתי א"צ אלא חליצה וכן הנהו כו' ובעא מיניה כו' הכל לאחר ל' דוקא והרב לא כתב פרש"י אלא כאן לפי שתוס' פי' שם עוד בלשון ראשון פי' להיפך דהכל קאי אף בתוך שלשים וכן דין הצרה כו' וכנ"ל ומספקא לתוס' שם וכתב שם שיש לעשות לחומרא כמ"ש שם פי' בקו' דאחר כו' ועי"ל דבסמוך שריא כו' ומחמת שתי הלשונות כו' ע"כ כ' כאן רק להחמיר:

ואפי' בתוך ל' יום. וכ"מ בירוש' פ"א דכתובות סוף הלכה ד' תני טענת בתולים עד ל' יום דר"מ וחכ"א מיד כו' ר' ירמיה בעא מהו שיהא נאמן לומר על דר"מ העמדתי עצמי מ' יום כדי לעשות את הולד שתוקי נשמעיניה מן הדא היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואר"א דר' מאיר היא ואר"א ל"ש אלא אצלה הא אצל צרתה לא כמה דתימר תמן לא כל הימנה לחוב לצרתה וכאן לא הימנה לחוב לבנו. הרי מפורש דאתוך ל' יום קאי:

וי"א כו'. תוס' שם לפרש"י והקשו על רש"י לפי פי' דלאחר שלשים קאי מ"ש בצרה כמש"ש ולפ"ז לא יתכן כו' אלא נראה דצרתה כו' וכמו שמסיק תוס' שם ומחמת שתי כו' וכ"ד בהג"ה כשתי הלשונות לחומרא:

סעיף ב' בן ט' שנים ויום אחד וכו' נ"ב מה דהוי דעת רש"י בקדושין (דף י"ט ע"ב) דקונה מן התורה ומדברי מהרש"א בסנהדרין (דף נ"ג ע"א) מוכח דס"ל לרש"י דהוי רק דרבנן וישוב גוף דברי רש"י בקדושין דף י"ט מקושיות התוס' עיין בתשובתי לק' זראוונא קנה מקומה בחבורי לאו"ח חלק הנרשם צ"ה דף ס"ז ייע"ש בתשובה השייך לקונטרס רשפי אש מ"ש שם דרך אגב ייע"ש ודו"ק:

נשא אשה ומת פטורה כו'. כתב בס' בית מאיר ודוקא במת קודם שנעשה בן י"ג אבל אחר י"ג אפי' נבדק קודם מותו ולא הביא סימנים חיישי' שמא נשרו כמו בסי' קנ"ה ומכ"ש כשמת בלא בדיק'. ונרא' לע"ד דאפילו יש ספק אם נבעלה דא"א להתיר מכח ס"ס שמא לא נבעלה ואת"ל נבעלה שמא לא הביא סימנים כי הספק לא נבעלה לא נחשב ספק כלל כו' וגם הספק הב' שמא לא הביא סימנים אינו ספק המועיל מפני חזקה דרבא כו' ע"ש באורך ועמ"ש בזה לעיל סי' מ"ג סק"ב:

ויבדקוהו אז. ואם חלץ אחר י"ג ולא נבדק ואחר זמן בדקו אותו ומצאו לו שערות אי מחזקי' אותו בגדול למפרע ע' בח"מ סי' ל"ה ומ"ש שם:

חולצת ולא מתיבמת לפי שגם זיקה ראשונה עדיין עלי' כיון שלא בא עלי' היבם הראשון אחר שהגדיל וחלי עלי' גם זיקה השני' וכתיב ומת א' מהם מי שעל' זיקת יבם אחד ולא זיקת ב' יבמין:

שתיהן חולצות ולא מתיבמות מפני שעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול לדחו' אשתו גמורה מיבום כיון שהיא צרת של יבמ' זו שיש עליו זיקת ב' יבמין:

בתוך ל' יום דעד ל' יום מוקים אינש אנפשי' ולא בעיל:

וי"א דתוך ל' יום הוא נאמן זה דעת הטור וכתב בזה ולפי דבריו צריכה גט אין די לה בחליצה כו' והקשה רש"ל הא גם לפי דבריו צריכה גט למאמרו מאחר שכונס' ע"כ פי' דודאי ע"כ מיירי שעשה בה מאמר דהא נקט שיתיב' וזה ע"כ במאמר והדרישה רצה לתרץ דמיירי שלא עשה בה מאמר והוא שלא בדקדוק ויש לתרץ דרבות' קאמר דכאן דצריכה גט אפילו מן התורה לפי דברי' משא"כ מכח מאמר אינו אלא דרבנן: