שולחן ערוך, אבן העזר קס״ו: מצות יבום שתלך היבמה אחר היבם ושיקדשנה ואם כינס בביאה באיזו ביאה היא ובו ט"ס: – עם 11 מפרשים

מצות יבום שתלך היבמה אחר היבם ושיקדשנה ואם כינס בביאה באיזו ביאה היא ובו ט"ס:
היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם וב"ד נותנים לו עצה ההוגנת לשניהם אם לייבם או לחלוץ: הגה ודוקא שהיבם במקום דירתו והוא במקום ב"ד אבל אם הלך למקום אחר אין כופין היבמה לילך אחריו (נ"י סוף פרק זה בורר) וכן אם הוא דר בין הכותים או בין הדיוטות שאין יודעין סדר חליצה אין לדיינין לילך אחריו אלא כופין אותו לילך למקום וועד ויפטור יבמתו (הגהות אלפסי פ' מצות חליצה):

מן התורה א"צ לקדשה אלא בא עליה וחכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשנה בפני עדים בכסף או בשטר והוא נקרא מאמר: הגה ואם קידשה בשטר נמי מקרי מאמר (מ"מ פ"ב) ואפי' נתן לה פרוטה ואמר לה הרי את מקודשת לי בזו ובקידושי אחי הרי זו מקודשת דהוי כמלוה ופרוטה (ריב"ש סי' קס"ב) וצריכה ג"כ חופה אחר קדושין כמו שאר אשה ויכול לעשות מאמר על ידי שליח כמו בשאר קידושין (שם סי' א') ואם בא עליה בלא מאמר קנה וא"צ לחזור ולקדש ומכין אותו מכת מרדות ודוקא שבא עליה בפני עדים:

אין עושין בה מאמר אלא מדעתה וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין אין עושה בה מאמר אלא מדעת אביה:

כותב לה כתובה ואין נכסי היבם משועבדים לה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם אין לראשון נכסים כתובתה על נכסי היבם:

נולד לו בן ממנה א"צ לקרותו על שם אחיו המת:

כתובת יבמים צריכה שרטוט מפני הפסוקים שכותבים בה (ועיין בטור סי' זה טופס הכתובה):

הבא על יבמתו בין בשוגג בין לשום זנות בין שאנסוהו כותים והדביקוהו ביבמתו בעל כרחו ע"י קושי בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס בין שהיא ערה או ישנה קנה אפילו בהעראה:

בד"א כשנתכוין לשם ביאה בעלמא ואפי' לא נתכוין אלא לביאת בהמה אבל אם לא נתכוון לשם ביאה כלל כגון שהוא ישן או שיכור שאינו מכיר כלום או שנתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו או שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה וכן אם הדביקוהו ביבמתו בלא קישוי אלא באבר מת לא קנה:

בד"א שביאת שוגג קנה ביבמתו שנפלה לו מן הנישואין אבל אם נפלה לו מהאירוסין י"א שלא קנה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ויש מי שאומר דה"ה להעראה (י"א שהבא על יבמתו צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על ביאת יבמה) (טור בשם העיטור):

דירתו. מי שיש לו ב' מקומות לפעמים דר בזה ולפעמים דר בזה עיין במהר"ם מטראני ח"ב דף ס"א. ובמהר"ם גלאנטי סי' ט"ז. ובמהר"ם אלשיך סי' נו"ן ובכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ה':

היבמה. אלא כופין אותו לבא אחריה נ"י. ומשמע כיון דהלך ממקומו אין כופין אותו שיבא למקומו והיא תלך לשם אלא מוכרח לבא למקומה ב"ש. אם היבם הלך למקום אחר והיה דעתו להשתקע ונתעכב שם יב"ח אעפ"י שעדיין לא העתיק דירתו מהעיר שיצא משם. היבמה הולכת אחריו למקום שהשתקע שם יב"ח מקור ברוך סי' י"ד ע"ש אם שלחו בעד היבם לבא לעיר היבמה. אם פירשו לו ע"מ שאין עליך לטול כלום מהוצאותיך ולא שכר טרחך אין היבמה חייבת ליתן לו כלום ואם לא פירשו אלא כתבו לו בסתם שיבא חייבת היבמה מן הדין לפרוע לו הוצאותיו ושכר טרחו כפי מה שיראו כראוי ליתן רשד"ם חא"ה סי' קי"ד ועיין בעבודת הגרשוני סי' י"ב אם מעכבים את היבם שלא יסע מעיר תוך ג' חדשים עד שיחלוץ או ייבם עיין כנה"ג בהגהת ב"י ס"י:

מאמר. תמוה הוא דהא נכלל בדברי המחבר עיין ב"ש:

משועבדים. אף אחר שתקנו חז"ל לקדש אותה כשאר אשה מ"מ בענין הכתובה לא נשתנה הדין. דכתובה על נכסי בעל הראשון ב"ש. והב"ח כתב אחר שתקנו חז"ל לקדש אותה כשאר אשה צריך לכתוב לה כתובה על מאה זהוב' אפילו יש נכסים לראשון ויש לה מאתיים מראשון וק' משני ע"ש. לכאורה נראה דאשתמיטתי' ליה הש"ס דכתובות דף פ"ב ע"ב החזירה הרי היא ככל הנשים וכו' אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה וכו' ע"ש ועיין בתו' י"ט שם. גם האבעיא בת יבמה מהו וכו' בכתובות דף י"ג ע"ב. לא אזלי שפיר לפי דברי ב"ח למאי דקי"ל מצות יבום מקדש והדר בועל וד"ק וא"ל דכל זה איירי קודם שתקנו חז"ל לקדש אותה וכו'. א"כ קשה על הטור והב"י ודו"ק ועיין ב"ש:

לשון הרמב"ם בפ"ב ממסקנת הגמרא סנהדרין דל"א ע"ב

משנה יבמות דק"ו ע"ב וגמ' שם דק"א ע"ב

מבואר שם דכ"ב

ברייתא וגמרא שם ולא הבנתי מה בא להוסיף ואם מ"מ מוצ' הדין הלא הוא שם בבריית'

שם וכרב דמנגיד אמאן דמקדש בביאה וכו'

בריי' קידושין דף מ"ד ע"א ויבמות די"ט ע"ב וכחכמים

בריית' שם בקדושין

דעדיין רשות אביה עליה כל זמן שלא השיא'

בריית' שם דנ"ב ע"א וכדמפרש אביי שם

משנ' שם ומשנה כתובות דף פ' ע"ב

בריית' שם דכ"ד ע"א ויליף לה מקראי

מהא דמר זוטר' שם דק"ו ע"ב

משנה שם דנ"ג ע"ב וכמו שפירש רש"י שם

אוקימתא דגמ' שם ריש דנ"ד

שם במשנה

שם בגמ'

מימרא דרבא שם

מימר' דרבי יהודה שם

הרמב"ם בפ"ב שם וכ"כ הטור וכתב ה"ה שהשוה רבינו דין שיכור לנפל מן הגג ונתקע וישן והוא שהגיע לשכרותו של לוט

מימר' דרב' שם

מימרא דרבא שם

טור וכ"כ התו' שם דנ"ג ע"ב בד"ה שאנסוהו גוי' וכ"כ הרא"ש שם

שם דנ"ז ע"ב כרב וכלישנא בתרא הרי"ף והרא"ש שם

שם בגמ' דלא אוכלת בתרומה וכתבו התו' והרא"ש שם דה"ה דלא קנה ליורשה וכו' וכתב הב"י דלדעת הרמב"ם בשאר דברים קנה מן האירוסין

ב"י ממ"ש הרא"ש דמשמע בירושלמי דפליגי בהעראה

היבמה וכו' וב"ד נותנין לו עצה בגמרא דף מ"ד ובהרי"ף שם איתא וקראו לו זקני עירו הן ולא שלוחן ודברו לו מלמד שמשאין לו עצה ופירושה מדכתי' וקראו לו היינו שיקראו אותם ע"י שלוחם שיבאו אצלם וישמעו עצה הוגנת מפיהם ולא ישלחם שלוחם אליהם להשמיעם העצה ע"י השליח ובדף ק"א איתא ההוא מיבעי' ליה לכדתניא וקראו להם ולא שלוחם ובתו' שם תימא נילף מהכא דאין שליח כמותו מכ"ז נשמע דדין גמור הוא וא"י למה השמיטו הרמ' והטור וש"ע:

והוא נקרא מאמר בס' קנ"ט סעיף ג' מבואר ש"י שזנתה מותרת להיבם ואם זנתה אחר המאמר הוא במחלוקת התו' וראב"ד כמבואר סי' מ"ד בשם וע"ש:

ויכול לעשות מאמר ע"י שליח כמו בשאר קדו' ריב"ש סי' א' וכן איתא בתו' יבמות דף י"ח ע"ב תוך ד"ה אומרים וכמעט הוא פשיטא לרבנן דסבר מקדו' ילפינן משא"כ לרבי דמדמה ליבום היה אפשר לומר כמו דיבום א"א ע"י שליח ה"ה המאמר:

ודוקא שבא עליה בפני עדים כ' ב"ש ומשמע מש"ג אף אם קידש לפני עדים כו' ע"ש כי משמעות זה לא מוכרח כ"כ ויותר מבואר בתו' מס' קדו' דף י"ב ע"ב ד"ה משום פריצות דז"ל פי' ר"ת דהיינו פריצותא לפי שצריך לעדים וקשה דביבמות פ' ר"ג מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעל לא קידש לוקה מדרבנן כרב והתם לאו משום עדים דהא יבמה ד"ת אינה נקנית אלא בביאה כלומר דאף דקדש מ"מ צריכה הביאה לעדים מפני שד"ת וכו'. וכן בהריט"בא כ' על פי' ר"ת ולא מחוור דהא אמרינן ביבמות כנ"ל והתם בין בתחילה כלומר בהקדו' בין בסוף בהביאה לא סגי דליכא עדים שהרי ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר והדברים ברורים בטעמן דאין דבר שבערוה פחות משנים דהיינו חיובא לאחרינא הענש על ביאתה מיתה ותימה על המ"ל פ"ב מה"י שנסתפק בזה ורוצה לדמות לביאת שוגג או מזיד וא"ד כלל ויותר תימה על היש"ש פ' ר"ג סי' ך"ה שכ' ומ"מ אם שניהם מודים שבעל פשיטא שפוטרת בגט אפי' ליכא עדים שנתייחדה עמו ולא כמו שכ' בשם ריא"ז כשם שקדו' וגרושין צריכי' עדים כך יבום וחליצה צ"ע וליתא דיבום א"ד לקדו' אלא מצוה בעלמא הוא דרמי' עלי' ומן התורה היבמה אין צריכה לקדו' כלל ומש"ה לא בעי' עדים כלל במח"כ נעלם מהם דברים הנ"ל שבתו' וריטב"א והנה חבירי המנוח ה"ה מאה"ג מו' משה מניס זצ"ל אב"ד ור"מ דק"ק קעמפנא הקשה לי לפ"ז מה מקשה בסוטה דף ך"ד דכוותה ש"י בשבא עליה ש"י קרית לה דילמא איירי שבא עליה בלא עדים דלא קנה וקדמה שכיבת בעל לבועל ולע"ד יש ליישב דהא ידוע שקינוי וסתירה צריך להיות בעדים ומיד נאסרה עליו לרב המנונא דס"ל ש"י שזנתה נאסרה על היבם עד שתשתה ובריש הפרק שם כתבו התו' דאי ליתא לדרב המנונא לא איצטרך קרא למעוטי שלא תשתה דהא תנן כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה דמה קנוי שייך היכא דלא מתסרה ומיהו ליכא למפשט מהכא משום דמוקי לה כגון שבא עליה יבם בבית אחיו דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה אפי' אליבא דשמואל הלכך שייכא נמי אשתו ליאסר עליו בזנות כדברי הכל וא"כ מקשה בממ"נ אי ליתא לדרב המנונא בל"ז אינה בת השקאה ואם איתא לדרב המנונא הא לא קדמה וכו' ואי תימה שבא עליה בל"ע איך אפשר שיהא נאמן לומר שבא עלהי כדי להשקותה להתירה לו ע"י ההשקאה הא ודאי שאין הבעל נאמן ע"י עצמו במוחזקת לו באיסור כמבואר סי' ז' דאפי' בשבויה אינו נאמן ומה דמשני כשמואל היינו שבא עליה בעדים ואך לשם זנות וק"ל. מ"ש הב"ש ול"ד לקדו' ע"י שליח ר"ל בסי' ל"ו סעיף ו':

ואין נכסי יבם ע' ב"ש ודבריו נכונים ומה שכ' בהטור וכותב לה כתו' כדין כל נושא אלמנה דעלמא היינו בדלית נכסים מהראשון אז אין לה מהשני אלא מנה:

בין לשם זנות ע' ב"ש כ' מיהו י"ל אף אם היה ד"ת אסור לייבם לשם נוי או ד"א מ"מ קונה אותה ולע"ד דברי הנ"י ברורים דאלו ד"ת כל לשם ד"א פוגע בערוה דאשת אח ע"כ דלא הותר לו האיסור דאשת אח אלא דרך מצוה א"כ בנושא לשם ד"א איך אפשר שיקנה הא אין קדו' תופסין בה כדהובא ס"ק ב' בשם רש"י א"ו דאף א"ש גופיה אינו אומר שהיא ערוה אלא כאלו פוגע בערוה ומדרבנן וע' סימן קס"ה:

אין כופין היבמה. ובנ"י כתב אלא כופין אותו לבא אחריה משמע כיון שהלך ממקומו אין כופין אותו שיבא למקומו והיא תלך לשם אלא מוכרח לבא למקומה:

עד שיקדשנ' בכסף. ואומר לה התקדשי לי במאמר יבמין אף על גב דיהיב לה כסף מ"מ לאו קידושין גמורים הם שהרי אשת אח היא והתורה לא התירת' אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתיב לכן בקדושי כסף או שטר עדיין לא קניא לה לגמרי ואם רוצה לפוטרה צריכה גט וחליצה וביאה קונה לגמרי ואין צריך חליצה עיין ברש"י ומשמע מש"ג אף אם קידש לפני עדים ובעיל לא נגמר הקנין אם לא היה היחוד לפני עדים דמצוה כך היא שיהא דווק' לפני עדים כמו החליצה שצריכה להיות לפני עדים ואם לא היה לפני עדים צריכה גט וחליצה אם רוצה לפוטרה כנ"ל ממשמעות הש"ג ע"ש ריש דף תמ"ה ומשמעות הג"ה בסמוך לא משמע כן דהא כתב דין זה כשבא עליה בלא מאמר משמע אם עשה כבר מאמר אין צריך להיות לפני עדים וסבר דוק' כשבועל בלא מאמר דאז דינו כקדושין וצריך להיות דווק' לפני עדים משא"כ אם כבר קידש אותה אין צריך עדים כמו באשה דעלמ' ולית' כי קדושין לא שייך בה ולעולם הביאה הקנין וצריכה להיות לפני עדים, לפ"ז אם לא היה לפני עדים אין כאן קנין מדאוריית' אלא מדרבנן אף בקידש ובעל וי"ל הגהו' בסמוך קאי על הבבא ואין צריך לקדש ע"ז כתב דווק' שבא עליה בפני עדים אבל אם בא בלא עדים אז צריך לקדשה מאחר דאין כאן קידושין דאוריית', ולא חיישינן בזה שמא יאמרו דביאה לא קנה כיון דליכ' כאן קנין דאוריית' אלא מדרבנן לא חיישינן כולי האי בדבר דרבנן ול"ד לקדושין ע"י שליח דשם מקודשת מדאוריית' אלא בד"מ לא משמע כן:

ואם קידשה בשטר וכו'. איני יודע מה חידש בזה דהא נכלל ג"כ בדברי המחבר גם מ"ש בד"מ דין זה בשם המגיד ג"כ תמוה דהא משמע כן בכל סוגיא אף על גב בבריית' דף צ"ד תני כיצד במאמר נתן כסף כיצד בשטר וכו' מכל מקום כל המשניות עשה מאמר וכל סוגיא איירי הכל בין בכסף בין בשטר ואפשר דפי' המגיד דמקדש בש"ח ועיין סי' כ"ט מ"ש עליו אם מקדש בש"ח:

ואין נכסי היבם משועבדים. אף אחר שתקנו חז"ל לקדש אותה כשאר אשה מ"מ בענין הכתובה לא נשתנה הדין דכתובתה על נכסי בעל הראשון וכן מוכח לכאורה למאי דס"ד להביא סיוע לר"ה דאמר מקדש ואח"כ בועל ממתניתא פר"ג א"כ קשה דסותר מתניתין זו למתניתין בכתובות דף פ' דתני שם בכתובו' על נכסי בעל הראשון גם הבריית' שהביא שם פר"ג כיצד מאמר משמע נמי דס"ל דמקדש בתחלה ומפרש כיצד מאמר ומ"מ תניא ובלבד שתהא כתובה על נכסי בעל הראשון, וכן משמע מדברי הטור שכתב בסימן קס"ח דכתובה על נכסי הראשון ואין לה משני כתובה אף למה שפוסק דמקדש בתחלה מ"מ כתב דאין לה משני כתובה א"ו אין חילוק בדבר לעולם אין לה כתובה מראשון וכן הוא בש"ג דף תכ"א ולא כב"ח שכתב אחר שתקנו חז"ל לקדש אותה כשאר אשה צריך לכתוב לה כתובה על מאה זהו' אפילו יש נכסים לראשון ויש לה מאתיים מראשון וק' משני וליתא, ולענין מזונות היבמה מבואר בתוספות ובהרא"ש ס"פ כ"ש אפילו היכא דליתא כתובה משני מ"מ יש לה מזונות אפילו אחר מותו, ועיין בר"ן פ' האשה שנפלו שפסק ג"כ דיבם אחר שכנס זוכה בפירות וחייב בפרקונה ועיין דרישה:

בין לשם זנות. אף לשיטת הפוסקים דסבירא להו מ"ח קודם כאבא שאול דאמר הכונס לשם זנות לשם נוי כאלו נוגע בערוה מ"מ בדיעבד קונה כ"כ הנ"י ולטעמו אזיל דכתב ר"פ הע"י אבא שאול מדרבנן קאמר דאסור לייבם לשם נוי מ"ה ס"ל בדיעבד קונה כיון מדאורייתא ליכא איסור, מיהו י"ל אף אם היה מדאורייתא אסור לייבם לשם נוי או ד"א מ"מ קנה אותה ועיין סימן קע"ד מ"ש:

אפילו בהעראה. אף על גב דקי"ל כל הבועל דעתו על גמר ביאה מ"מ ביבמה די בהעראה אפילו אמר בפירוש דעתו על גמר ביאה קונה בהעראה כיון דריבה התורה העראה קונה לא בעינן דעתו דהא אפי' אם שניהם אנוסים קונה, כ"כ הר"ן פ"ק דקידושין והנ"י ר"פ הע"י והעראה קונה אפילו בביאה גרועה כלומר בשוגג או לשם זנות בהעראה מ"מ קונה וכן קונה שלא כדרכה תוספות והטור, אף על גב להקים שם אחיו כתיב כתבו תוספות הקרא אתי למעט כשאין ראוים היבם והיבמה להקים פרט איילונית והסריס אבל כשראוים להקים אף בביאה זו א"א להקים קונה:

שהוא ישן. והכל תלוי בו בבועל אבל אם כוונתו לשם ביאה אף שאין כוונתה לביאה כגון שהיא ישינה קונה כמ"ש בסעיף הקודם אף על גב דאסור לבוא עליה כשהיא ישינה כמ"ש בתוס' דנידה מ"מ קונה וישן תיר ולא תיר קונה, ש"ס:

או שיכור שאינו מכיר כלום. כלומר שהגיע לשכרותו של לוט, המגיד ועיין סימן מ"ד:

אלא באבר מת. אפילו למ"ד המשמש באבר מת חייב מ"מ לא קנה דבעינן ביאה דרך הקמת שם, תוס' וגרע טפי מביאה שלא כדרכה כיון דמשמש בקושי אבר ראוי להקמת זרע במקומה משא"כ באבר מת:

י"א שלא קנה. הא שכתב דין זה בשם י"א משום דהמחבר מדייק בספרו ב"י מרמב"ם דס"ל דקונה לכל דבר חוץ מתרומה אפילו מן האירוסין לכן כתב בשם י"א דלא קונה וס"ל לעיקר דעת הרמב"ם, מיהו דיוק של ב"י אין מוכרח וע"ש:

צריך לברך וכו'. עיין בטור בשם העיטור דמברך אחר הביאה ומשמע הטעם דחיישינן שמא תחזור היא ותמאן בו והוי ברכה לבטלה לפ"ז יש לומר למה דקי"ל דמברכין ברכת ארוסין קודם הקידושין ולא חיישינן שמא תחזור בו כן ה"נ לא חיישינן שמא תחזור בו, ועיין סימן ס"ג:

ודוקא כו'. כמש"ש אל זקני עירו ואין זה עירו:

וכן כו'. ג"כ מזה הטעם:

בפני עדים. כי בלא עדים אין הקדושין כלום כמ"ש בקידושין ס"ה א':

בכסף או בשטר. יבמות שם וכן פירש"י בריש קידושין במתני' ד"ה ביאה וכ"מ מדקא' בפ' הבע"י ביאה גומר' כו' מדנקט לשון גומרת מ' דוקא בגומרת הוא החילוק אע"ג שאינן אלא מדרבנן אבל בירו' לא מ' כן דאמר שם ברפ"ה דיבמות ובפ"א דקידושין איזהו מאמר ביבמה הרי את מקודשת לי בכסף ובשוה כסף ועמ"ש:

ואם קידשה כו' ר"ל בדיעבד כמ"ש ברש"י שם והרמב"ם וטור השמיטו דין שטר שסוברים דקושי' הגמ' על מ"ש כיצד והלא נתבאר ולא היה לו לומר אלא שמקודשת בשטר אבל למסקנ' אין מקודשת בשטר וכ"ה בתוס' וירושלמי רק קידושי כסף. ובספרי ש"ע של הרב לא היה כ' או בשטר שגם הרמב"ם וטור לא כ' בשטר והמ"מ כ' שם מגמר' הנ"ל:

ואפילו כו' ר"ל אף שמ"ש בקידושי אחי אינה כלום מ"מ מקודשת מחמת הפרוטה כמש"ו דהוי כו':

וצריכה כו'. הג"מר הוציא כו' דהא חופה כו' אלא שי"ל דשם מדאוריית' וצ"ע:

ויכול כו' כאן בו' דהא קי"ל כרבנן שם י"ט ב' דגמרי מקידושין:

ודוקא כו' כמו גבי קדושין הגמ"ר ד"מ בשם הגמרא ע"ש אבל כ' שם דליתא ג"כ צ"ע דלא מ' כן בתוס' דקידושין י"ב ב' ד"ה משום כו' וקשה כו' וביבמות נ"ה דכוותיה גבי שומרת יבם כו' ואם איתא הא מוקי לשם זנות ובלא עדים ולא קני אלא בדותא היא ואף ר"ת לא ס"ל מדהקשה תוס' בפשיטות ועתוס' שם נ"ב א' ד"ה המקדש כו':

ואם אין כו' יבמות ל"ט א' פ"ה א' כתובות נ"ג ב' פ"ב ב':

שאנסוהו עכו"ם כו'. כמ"ש בגמ' שם:

בין שהיא כו'. גמ' שם:

אפילו כו' מתני' שם:

י"א כו' תוס' שם ד"ה מן כו' וכמ"ש בגמ' לדברים האמורים בפרשה דוקא והרמב"ם לא הזכיר זה דס"ל דוקא לתרומה. ב"י וז"ש י"א ואינו מוכרח כי אין דרכו לכתוב רק המפורש בגמ'

ויש כו'. תוס' שם לדברי' אבל בהעראה כו' ובירושלמי כו' ואע"ג דבגמ' אמרו כי רבי רחמנא שוגג כו' רישא דמתני' נקט וה"ה להעראה ולכן מציין גמ' אהעראה וא"צ לדחוקי משום מלת קנה מציין אלא אכולה מתני' קאי וז"ל הירושלמי שם שמואל אמר לא קנה אלא בדברי' האמורים בפרשה לירש נכסי המת כו' ר' יוחנן אמר קנה כל הדברים אמר ר' יצחק בר אלעזר מה פליגין בשהערה בה אבל אם גמר את הביאה כל עמא מודין שקנה כל הדברים:

י"א כו'. תוספתא פ' בתרא דברכות העושה כל המצות צריך לברך:

סעיף ז' אפי' בהעראה וכו' נ"ב עיין בתוס' יבמות פ"ב (דף כ' ע"ב) גבי גזירה ביאה ראשונה אטו שניה מה שהקשו שם ועיין בחבורי לאו"ח שנת תר"ה הלי חנוכה מ"ש לק' טרנפאל בהל' חנוכה סי' תרע"ג מ"ש שם דרך אגב לישב קושייתם שם על נכון יעזה"י יוע"ש ודו"ק:

הולכת אחר היבם. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רס"ט שכ' שהיבמה הולכת אחר היבם אפילו מארץ ישראל לח"ל ע"ש:

היבמה לילך אחריו. עבה"ט בשם ב"ש שכ' אלא כופין כו' ומשמע כיון שהלך כו' עד אלא מוכרח לבא למקומה. ובתשו' הרדב"ז ח"א סי' רפ"ג כתב וז"ל כיון דעיקר טעמא הוא משום דבעינן זקני עירו הילכך אם שניהם היו דריה בעיר אחת והלך משם לעיר אחרת אם קבע דירתו במקום אשר הלך לשם זקני אותה העיר נקראו זקני עירו והולכת אחריו ואם לא קבע שם דירתו אע"פ שדעתו לעקור דירתו מעירו הראשונה כופין אותו לבא אחריה שהרי עדיין אין לו זקני עירו וכ"ש אם דעתו לחזור למקומו. ואם היו דרים בשתי עיירות והיבם הלך מעירו לעיר אחרת ולא קבע שם דירתו הרי היבמה הולכת לעירו וכופין אותו לבא גם הוא לעירו לחלוץ או לייבם. ואם העיר אשר היבם יושב בה עתה קרובה ליבמה יותר מעירו הראשונה זה נהנה וזה אינו חסר וכופין על מידת סדום והולכת היבמה אחריו. ואם לא קבעו שניהם דירתם בשום עיר כיון דליכא זקני עירו כופין אותו לבא אחריה עכ"ל ע"ש. הנה מבואר שדעת הרדב"ז הוא שלא כדעת הב"ש שדעת הב"ש הוא דאף אם היו דרים בשתי עיירות אם הלך ממקומו הוא מוכרח לבא לעירה והיינו שמפרש דברי הנ"י בשם הרא"ה דבכל גווני קאמר שהיבם צריך לילך אחר היבמה אם היבם הלך מעירו אף שהיו דרים בשתי עיירות. ודעת הרדב"ז דבכה"ג היבמה הולכת לעירו שהיה דר מתחילה וכופין אותו לבא גם הוא לשם והיינו שמפרש דברי הנ"י בשם הרא"ה דוקא באם היו דרים מתחלה בעיר אחת: ועיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"ז שנשאל על ענין כזה במעשה שהי' היבם מתושבי ק"ק קעלין ויצא משם והיבמה דירתה בק"ק פראג והרגיש החכם השואל בהסתירה שבין דעת הב"ש לדעת הרדב"ז בזה. והוא ז"ל השיב על זה באריכות ומסיק שלדעתו הדבר עומד בספק אם נעשה כדעת הב"ש או כהרדב"ז ובפרט דבתשו' מהריב"ל ח"א סימן י"א מפקפק על גוף דינו של הרא"ה ז"ל ועושה זה להלכה רופפת הואיל ולא נמצא בפוסקים ראשונים דבר מזה כו' וכפי הנראה גם הרמ"א ז"ל אחז לדינו של הרא"ה לספיקא דדינא ולכן נקט דרך שלילה שאין כופין היבמה לילך אחריו ולא כתב גם סיום דברי הרא"ה אלא כופין אותו לבא אחריה והיינו משום דס"ל להרמ"א שהוא ספיקא דדינא ונשאר הדבר כמו שהוא שאין כופין את היבמה בכה"ג לילך אחר היבם ואין דנין בה דין מורדת אם אינה רוצה לילך אחריו וגם את היבם אין בידינו לכוף שיבא אחריה ודלא כהב"ש שהוסיף על לשון רמ"א אלא כופין כו': וע"ש עוד בס"ס צ"ח שכ' שראה בתשו' מהרי"ט צהלין סי' רע"ז דברים מתמיהים שהוא מפרש דברי הרא"ה שהיבם עדיין לא עקר דירתו מצפורי רק שהלך משם דרך אקראי בעלמא לסחורה או כיוצא בזה ושגם בזה פסק הרא"ה שכופין את היבם לילך אחר היבמה ועל זה קא מתמה הרב מהריט"ץ למה לא נאמר שהוא יחזור לעירו וגם היא תלך אחריו לשם כו' ובאמת ז"א דאם לא עקר דירתו רק שהלך באקראי בזה לא דיבר הרא"ה כלל דפשיטא שב"ד של עירו הם עדיין זקני עירו רק דברי הרא"ה הם בעקר דירתו מציפורי ועדיין לא נתיישב בקביעות בעיר אחרת כו' עכ"ד ע"ש: וכתב עוד שם בסי' צ"ז דנראה שכל עיקר הדין דיבמה הולכת אחר היבם הוא אם הם מתקוטטים מי ילך אחר מי אבל אם שניהם נתרצו ונתפשרו שהיבם ילך לחלוץ לעירה של היבמה או לעיר אחרת שאינה של שניהם אין מקום לדינים אלו וכן הוא המנהג בכל בתי דינין שאם היבם והיבמה באים לחלוץ שמסדרים להם חלילה ואין משגיח אם הוא עירו או עירה וצ"ל הטעם מאחר דדרשינן ביבמות דף ק"א להתיר בג' הדיוטות דכתיב בישראל לרבות כל דהו מישראל א"כ ממילא נתרבה גם ב"ד של עיר אחרת דג"כ הוא כל דהו מישראל ומה דקפיד הכתוב להיות בזקני עירו ולמעט זקני עירה הוא רק לענין תביע' היבמה להיבם להתירה מחבלי העיגון אבל בעיקר החליצה אין קפידא מאחר שכבר נתרצו שניהם לחליצה ובחרו להם ב"ד לחליצה יהיה באיזה ב"ד שיהי' אף שאינן לא זקני עירו ולא זקני עירה. ושם בסי' צ"ח האריך עוד בזה והביא דמהרש"ל ביש"ש פ' מ"ח נראה מדבריו שגם בימיו הי' המנהג שלא להקפיד בחליצה שתהי' דוקא במקומו של היבם ותמה על זה וכתב שאינו מנהג של תורה כו' א"כ נראה שדעת מהרש"ל דנכון לקבוע המנהג שתהיה החליצה במקום היבם אך באמת אין לחוש לזה כי יחיד הוא הרש"ל בדבר זה וכל הפוסקים לא חשו בזה כלל וכן מבואר מדברי השאלתות דרב אחאי בסדר החליצה ובספר הישר לר"ת סי' ח"י והרא"ה בספר החינוך שכולם השמיטו ולא הזכירו שתהיה החליצה בזקני עירו והיינו מטעם שכתבתי כו' וגם בתשו' ב"ח החדשות ס"ס צ"ה כ' להדיא דהאי זקני עירו אינו מן החיוב ולא חזינן לרבנן קשישאי דנהיגי הכי ומעשים בכל יום שהיבם בא לב"ד של היבמה כו' ולכן מנהג של ישראל תורה היא ע"ש באריכות:

לילך למקום ועד. עיין בתשו' שיבת ציון ס"ס צ"ז מ"ש בזה ועיין במל"מ פ"ד מהל' יבום דין א':

והוא נקרא מאמר. כתב בס' ב"מ בסי' קנ"ט ס"ג מבואר שומרת יבם שזינתה מותרת להיבם. ואם זנתה אחר המאמר הוא במחלוקת התוס' והראב"ד כמ"ש בסי' מ"ד בשמם עכ"ל ע"ש ועמ"ש בסי' הנ"ל סק"ב גם עב"ש לקמן סי' קע"ח סק"ג:

ויכול לעשות מאמר ע"י שליח. עיין בתשו' ברית אברהם סי' קי"ט אות ג' שהעיר בזה דאפשר היינו דוקא ביבם א' אבל אם איכא שני יבמים לא מצי שום אחד מהם לעשות מאמר ע"י שליח ע"פ מה שפלפל בתשו' נו"ב סי' ס"ד דראוי לומר שלא לקדש אשה ע"י שליח דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ותירץ שם דכיון שהיא בעלת בחירה והיא מתרצית לזה ממילא אין רצונה באחר ולא הוי חב לאחרים ולא דמי למציאה יעו"ש וא"כ י"ל דהיכא דלא תליא ברצונה לא מהני שליח דהוי חל"א ולפ"ז היכא שהאח השני הוי מצי לייבמה בע"כ מקרי חב לאחרים ואף דברי ב"ש סי' א' עובדא דידי' הוה בב' יבמין מ"מ אין ראי' דשם א' מהם הי' מאנוסי הזמן משא"כ בב' יבמין שכל א' יוכל לייבם ושוב דחה זה די"ל דמ"מ לא מקרי חל"א כיון דלדינא אסור לייבם בביאה בלא מאמר דמנגדינן לי' ומאמר אין עושין אלא מדעתה כו' ע"ש עוד:

ודוקא שבא עליה בפני עדים. דין זה הוא משה"ג בשם ריא"ז ביבמות ס"פ בית שמאי וכמ"ש בד"מ אות ג' ע"ש ועיין במל"מ פ"ב מהל' יבום דין ד' דמתחילה נסתפק בדין זה דאפשר כי היכא דגזרת הכתוב הוא ביבמה שאפי' שניהם שוגגים או אנוסים ואפי' היתה ישנה קנה (כדלקמן ס"ו) ה"נ דא"צ עדים ולבסוף הביא בשם שה"ג הנ"ל שצריך עדים ע"ש ועיין בס' שעה"מ שם שהביא ראי' ברורה לזה מתוס' קדושין י"ב ע"ב ד"ה משום פריצותא ע"ש ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קמ"ח הזכיר ג"כ דין זה בשם המל"מ ובשם שעה"מ וכתב דראיית השעה"מ נכונה מאד ע"ש. וקצת תימה שלא הזכיר דין זה בשם הרמ"א ז"ל. ועיין בס' יד המלך פ"א מהל' יבום שנ' דנראה דטעמו של הש"ג מה דס"ל דיבום בעי עדים היינו כיון דזה הוא איבעיא אם קדושין תופסין ביבמה לשוק או לא ואם קדושין תופסין בה יש נ"מ ביבום גם לענין קדושין באם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דאם עדיין לא קנה היבם אזי הקדושין תופסין בה ואם כבר קנה אותה ביבום אזי היא א"א ושוב אין קדושין תופסין בה עוד וכיון שיש נ"מ בביאת היבום גם לענין איסור א"א שפיר בעינן עדים. ועפ"ז כתב דיש להסתפק דאף לדעת הש"ג דצריך עדים מ"מ אם בא עלי' בלא עדים אפשר דלחומרא קנה אותה וצריכה הימנו גט דכיון דהא גופא אם קדושין תופסין ביבמה הוא ספק ואם באמת אין קדושין תופסין אזי גם ביאת יבם קונה בלא עדים כיון דלא משכחת ע"י היבום שום נ"מ לקדושין כו' (ואפ"ל דמה"ט כתב הש"ג שם דצריכה גט וחליצה וכמ"ש הד"מ בשמו) עוד כתב דגם זה צ"ע לדעת הש"ג אם בא עלי' שלא בעדים לשם יבום אי קרינן בי' כיון שלא בנה ואסור ליבמה עוד או אפשר כיון דכוונתו הי' להבנות ובפרט למה שכתבתי דמספק קנה אותה לחומרא אף שלא בעדים אפשר דלא נאסרה עליו ומותר ליבמה עוד בפני עדים ומשמעות הש"ג הוא דחולצת ולא מתייבמת עכ"ד ע"ש עוד ובפ"ב הלכה ג' שכ' דגוף דעת הש"ג צ"ע לדינא ע"ש: והנה לפ' סברת יד המלך הנ"ל דלכן ס"ל להש"ג דיבום בעי עדים משום דכיון דמספקא לן אי קדושין תופסין ביבמה לשוק די"נ יש נ"מ ביבום גם לענין קדושין כו' עפ"ז אפשר לענ"ד ליישב הקושיא חמורה שהובא בתשו' נו"ב תניינא שם מסוגי' דיבמות דף נ"ח דכוותה גבי שומרת יבם שבא עלי' יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה אשתו מעליא היא כו' ולפ"ד הש"ג הא משכחת לה שבא עלי' בלא עדים ואכתי שומרת יבם היא (גם בביאור רבינו הגר"א ז"ל סק"ט כתב ראי' זו שלא כדעת הש"ג ע"ש. וכן בס' בית מאיר הביא קושי' זו בשם חבירו הרב הג' מו' משה מניס ז"ל מקעמפנא. אך הוא לא הזכיר סוגיא דיבמות רק סוגיא דסוטה דף כ"ד דשם איתא נמי להא) ומה שתירץ הנו"ב שם דכיון דגז"ה הוא דבעינן שקדמה שכיבת בעל אין משקין אותה עד שיהיו עדים על הדבר או עדי ביאה או עדי יחוד וא"כ שפיר פריך ע"ש (וכן תירץ בתשו' רע"ק איגר סי' צ"ד ע"ש) ולכאורה אינו מובן דהא קיי"ל לעיל סי' מ"ב ס"ג גבי קדושין דצריך שיראו ג"כ את העדים אבל אם ראו אותה שנים מהחלון כו' א"צ גט וכן אי' בסי' קמ"ט ס"ב גבי נתייחד עמה אחר הגט ע"ש ומעתה כיון שכ' הש"ג דיבום בעי עדים כמו גבי קדושין מסתמא דבעי נמי שיהא רואה את העדים ובלא זה לא קנה א"כ הדק"ל דמשכחת לה שהו' לא ראה העדים והם ראו דלענין שקדמה שכיבת בעל הרי יש עדים ולענין יבום לא קנה ואכתי שומרת יבם היא: הן אמת שדברי הנו"ב נכונים לפי טעמו שב הרשב"א והריב"ש הובא בב"י שם דלכן באם לא ראו את העדים לא מהני אף דגבי ממון מהני כדאי' בח"מ סי' פ"א סי"ב לפי שאדם יודע שהמקדש שלא בפני עדים אינה מקודשת הילכך יכול לומר שלא כיון לשם קידושין וכן כשבעל לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא כו' ע"ש ומעתה גבי יבמה דאפי' בלא כוונה ואפי' ביאת זנות קונה גם לדעת הש"ג א"צ שיהא רואה את העדים ומה דכ' הש"ג דבעי עדים כמו גבי קדושין בע"כ צריך לפרש דכוונתו רק לענין שיהיו עדים מעידים על הדבר ובזה קונה אותה וא"כ פריך שפיר. אך אכתי קשה לפי טעמו של מהרי"ט הובא בב"ש שם סק"י שכתב משום דהתורה הפקיעה קדושין כאלו אפילו הי' כוונתה לש"ק ע"ש וכן הוא בחידושי הריטב"א קדושין דף מ"ג בטעם הראשון שכ' דהא לא חשיבא עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות כו' ע"ש (והובא ג"כ בס' ב"מ שם ועב"ש סי' קל"ג סק"א בשם ט"ז) ולפ"ז גם גבי יבמה לפי מה דס"ל להש"ג דבעי עדים בעי דוקא עדות כזו שצריך לידע שיש שם עדים א"כ הקושיא במקומה (ובזה יקשה ג"כ על תירוצו של הב"מ על הקושיא הנ"ל ע"ש): אמנם לפ"ד יד המלך הנ"ל עיקר קושיא הנ"ל ל"ק דהא טעמא דס"ל להש"ג דיבום בעי עדים הוא משום דמספקא לן שמא קדושין תופסין ביבמה והוי נ"מ ביבום לענין דבר שבערוה. ולפ"ז לרב דפשיטא לי' דאין קדושין תופסים ביבמה כדאי' בפ' האשה רבה (יבמות ד' צ"ב) דדריש לא תהי' לא תהא בה הוייה באמת א"צ עדים ביבום. וא"כ האי סוגיא דיבמות נ"ח הנ"ל אזלא אליבא דרב דאמר יש חופה לפסולות וכדאי' שם בגמ' בתר הכי מידי הוא טעמא אלא לרב כו' א"כ פריך שפיר דכוותה גבי שומרת יבם כו' אשתו מעליא היא. דליכא למימר שבא עלי' בלא עדים דהא לרב באמת א"צ עדים. ועוד דבלא"ה אפי' אי הך סוגיא לא הוה אזלא אליבא דרב נמי לק"מ לפי דברינו הנ"ל. דהא הך מתני' אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה מוקי לה בסוטה דף י"ח ע"ב או כרב המנונא דאמר ש"י שזינתה אסורה ליבמה או כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כי ערוה וכמו שהביאו התוס' ביבמות שם בד"ה שומרת יבם. וא"כ כיון דלדברי שניהם אין קדושין תופסין ביבמה (כמ"ש התוס' בסוטה שם דרב המנונא ס"ל דאסורה משוס דס"ל אין קדושין תופסין בה) ממילא דלדידהו א"צ עדים בביאת יבמה. וא"כ פריך שפיר דכוותה גבי ש"י שבא עלי' יבם בבית חמיה ש"י קרית לה אשתו מעליא היא דליכא למימר שבא עלי' בלא עדים דהא הך מתני' סברה דאין קדושין תופסין ביבמה וא"צ עדים (ובזה א"ש נמי סוגיא דסוטה דף כ"ד שהזכיר הב"מ. אף דשם לא אזלא אליבא דרב ע' בתוס' שס ריש הפרק ודוק) .

בפני עדים. עב"ש סק"ב שכ' ומשמע מש"ג אף אם קידש לפני עדים ובעיל לא נגמר הקנין אם לא הי' היחוד לפני עדים כו' ובס' ב"מ כתב עליו כי משמעות זה לא מוכרח בש"ג שם ויותר מבואר בתוס' קדושין י"ב ד"ה משום פריצותא (הוא ראיית השעה"ת שהובא בס"ק הקודם) וכן מבואר בהריטב"א כו' ולכן תמה על היש"ש פ' ר"ג סי' כ"ה שחולק על ריא"ז וס"ל דלא בעי עדים כלל ונעלם ממנו דברי תוס' וריטב"א הנ"ל ע"ש:

סי' קס"ו ס"א הגה למקום אחר. נ"ב ע' תשובת מקור ברוך סי' י"ד ובתשו' מהריב"ל ח"א כלל ב' סי' י"ד:

אחר היבם דכתיב וקראו לו זקני עירו ולא עירה:

אלא כופין אותו לילך כולי פי' אם הוא בענין שיש עליו כפיה לחלוץ כדרך הנזכר בסי' שקודם לזה:

מן האירוסין שעדיין הוא ברשות אביה ואם היא נשוא' והיא קטנה עושה מאמר ע"י אחיה ואמה:

על נכסי בעלה הראשון דאשה זו הקנו לו מן השמים אלא דאם אין שם נכסים הקנו על השני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

א"צ לקרותו דהא דכתיב על שם היינו לנחלה דילפינן ג"ש מן על שם אחיהם יקראו בנחלתם:

או שנתקשה לאשתו ל"ק כיון שאין כאן כוונ' ביאה כלל דהא נתקע ממילא אמאי לא אמר אפי' נתקשה ליבמתו לבא עליה אלא שאח"כ נפל עלי' שלא במתכין וכיון דאח' שנתקשה לא היתה כוונת ביאה כלל ודאי לא קנה בהקשוי לבדו ותו דהא איתא בר"פ הבא על יבמתו אנוס ס"ד אלא בנתקע פירש"י שהתקש' לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו והאמר רבה נפל מן הגג ונתקע חייב בד' דברים וביבמתו לא קנה אלא כגון שנתכוין לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה. ואם איתא דנתקשה ליבמתו ונפל מן הגג ונתקע דקנה אותה למה לא אוקמ' בכך ולמה לו לאהדורי אאוקימתא אחריתא אלא (נראה) דבאמ' אין הקנין תלוי בקישוי אם הוא לאשתו או ליבמתו דודאי בתר מעשה הביאה אזלינן ולא נתכוונו אלא לומר שכבר היה מקושה יהיה מאיזה צד שיהיה ולא נקט לאשתו אלא אורח' דמלת' כנלע"ד:

שהבא על יבמתו כולי דוק' אחר הביאה ולא קודם הביאה כדרך שאר הברכות שהן עובר לעשייתן דכאן המצוה תלויה ע"י אחר דהיינו היבמה ושמא יהא מניעה מצד שלא יבא עליה: