שולחן ערוך, אבן העזר קס״ה: איזה מהם קודם או חליצה או יבום ובו ה"ס: – עם 11 מפרשים

איזה מהם קודם או חליצה או יבום ובו ה"ס:
מצות יבום קודמת למצות חליצה ואם אינה רוצה להתייבם לשום אחד מהאחים (או בגדול כשרוצה לייבם) בלא טענה מספקת דינה כמורדת וי"א שמצות חליצה קודמת: הגה ואין לה דין מורדת אם אינה רוצה להתייבם ומ"מ אין כופין אותו לחלוץ אלא מטעין אותו אם יכולין להטעותו כגון שאומרים לו חלוץ ע"מ שתתן לך מנה (טור בשם ר"ת והרא"ש) ודוקא אם אינו מאותן שכופין להוציא גבי בעל כמו שנתבאר לעיל סי' קנ"ד ואם שניהם רוצים ביבום אין מניחים אותם לייבם אא"כ ניכר וידוע שמכוונים לשם מצוה (טור בשם ר"ת) וי"א דאם יש לו אשה אחרת שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ (טור בשם סמ"ג) וי"א אפילו בלא אשה אחרת אם אינם מכוונים לשם מצוה והיא אינה רוצה להתייבם ואין יכולים להטעותו כופין אותו לחלוץ והמנהג כסברא הראשונה שאין כופין לחליצה כלל אפילו יודעין בו שנתן עיניו בממון (מהר"ם פדוואה סי' י"ח) אלא מפשרים ביניהם כמו תקנות הקהילות כמו שיתבאר למטה וכל זה כשהוא אומר שרוצה להתייבם ואפשר להתייבם שאין חשש איסור ביבומו אבל אם אומר שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ כופין אותו (ב"י בשם ר"ת) ודוקא בבאה מחמת טענה כדרך שנתבאר לעיל סי' קנ"ד (ת"ה סי' ר"ך) מיהו אם אפשר להטעותו ולומר לו שיקח ממון הרבה על החליצה מטעין ליה כדי שלא נצטרך לכוף (נ"י מ"כ) ויזהרו שלא ישלישו הממון ביד שליש כי אז לא יכולין לומר לו משטה היינו בו (מרדכי פ' החולץ) (ועיין לקמן סי' קס"ט סעיף נ'):

יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה או שנדרה הנאה מכל היהודים כופין אותו שיחלוץ לה ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה וכן אם נתכוונה בנדרה אפילו בחיי בעלה כדי שלא ייבם אותה מבקשים ממנו שיחלוץ לה: הגה היה יבמה כהן והלכה ונתקדשה לאחר כדי שלא יוכל ליבמה דינה כאלו נדרה הנאה ממנו ומ"מ אין כופין אותו לחלוץ הואיל והיא גרמה שאסורה לו (תשובת הרשב"א סי' תת"כ) וי"א שאם רקקה לפני האחים או כדומה לזה וגרמה שאסורה לייבם אין לה דין מורדת הואיל וא"א לה לייבם מעכשיו (רשב"א אלף ר"ב) וכבר נתבאר בסמוך שכל חלוקים אלו למ"ד מצות ייבום קודם אבל למ"ד מצות חליצה קודמת אין לה דין מורדת כלל אם אינה רוצה ביבום:

יבמה שתבעה היבם לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לישאר עגונה אין שומעין לה אפילו היה היבם נשוי (ודינה כמורדת ונתבאר דינה סי' ע"ז):

כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם הרי זו נוטלת כתובתה (ושמין לה בגדים כמו לאלמנה) (ריב"ש סי' ש"ך) וכן אם היה יבמה מוכה שחין או שאר מומי אנשים שנתבארו בסימן קנ"ד חולץ לה ונוטלת כתובתה ואפי' היו המומין ההם בבעלה יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל: הגה וה"ה למ"ד מצות חליצה קודמת אע"פ שאין כופין אותו לחלוץ צריך ליתן לה כתובתה מיד שהרי דינה כחלוצה (תשובת ר"ד כהן) וכל זה מדינא אבל הקהילות תקנו תקנה אם יתרצו היבם והיבמה בחליצה יחלוקו כל הנכסים שהניח ואפילו אינה מגיע החצי לכדי כתובה ומנכין לה מחלקה כל מה שבזבזה בחיי בעלה וצריכה לישבע אם לא שהתפשרו עצמם בלא שבועה ומה שנתן הוא במתנת שכ"מ אין מנכין לה מחלקה כלום (מרדכי פרק החולץ) ואותו החצי שמגיע לחלק יורשי הבעל נוטל החולץ ואין לאב ולא לשאר אחין חלק בו אפי' תפסו מוציאין מידן דעיקר התקנה היתה כדי שיתרצו בחליצה ולכן החולץ עיקר בזה (ת"ה סי' ר"ך) ואפי' אם רוצין שאר האחין לחלוק עם גדול האחין ואומרים שהם רוצים לחלוץ אין שומעין להם אם גדול האחין רוצה לחלוץ וכל זה שאין מגיעין חצי הנכסים לכדי כתובתה דודאי אינה נוטלת יותר מכדי כתובתה. ויש דעות אחרות בענין תקנות הקהילות על כן נוהגין להתפשר ביניהם ואפילו יש לה שטר חליצה מן האחין צריכה להתפשר עמהם בממון אם לא שפירשו בהדיא לחלוץ לה בחנם (מהר"ם פדוואה סי' י"ז וכ"ג):

נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם אם אינו רוצה ליבם חולץ לה ונותן לה כתובה:

מצוה. ומ"מ אין כופין אותו ליבם. תוס' ב"ש:

שכופין אותו. אפילו בשוטים. ב"י ב"ש:

לה. אפי' בשוטים. ואם מצאה היתר לנדרה מותרת לו ולא אמרינן דאסורה הואיל בעת שנפלה לפניו היתה אסורה מחמת נדר. ב"י ב"ש:

כהן וכו'. ומ"מ אין כופין אותו לחלוץ. מלת מ"מ אין מובן ב"ש ועיין הרשב"א סי' תת"ב:

תקנו. ענין החלוקה עיין בתשובת שארית יוסף סי' ס"ה ובהר"ם לובלין סי' יו"ד ובמ"ב סי' ק"י דאין חולקין אלא שיעור כתובה ונצ"ב. ואין לאב ושאר אחים חלק בזה. והמותר אם יש אב נוטל האב ואם אין אב חולקין כל האחים והחולץ שוה בשוה ואין להחלוץ שום קדימה אלא החצי מכתובתה ונצ"ב שחולק עם החלוצה. ומבואר עוד שם אם בכל זאת לא התרצה היבם לחלוץ אין לפחות מחלק האב והאחים וליתן לו דמה להם בעיגון היבמה והקהלות א"י לתקן לפחות חלקן וצריכה היא לפייס אותו משלה. לפ"ז מ"ש לעיל סי' ק"ס ס"ק ז' בשם מהר"א ששון בשם מהר"י ווייל היכא דיבמה מתה האחים יורשים הכל ואין האב יורש כלום. ליתא לפי תיקון הקהלות עיין ב"ש ומבואר בפוסקים דחולקים כתובה ות"כ והנדוניא חוץ נ"מ שלה נוטלת היא בראש. עב"ש:

בחנם. ואם אח"כ אומר שרצונו לייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ כי שמא הלכה מצות יבום קודמת והוי כמתנ' ע"מ שכתוב בתורה ב"ח ב"ש. ובתשובת מהרשד"ם חא"ה סימן ע"א ובתשובת מהר"א ששון סימן כ"ח איתא מ"מ יכולים לעשות הרחקות של ר"ת ושלא לדבר שלא לישא וליתן עמו ולא יאמרו שלא לדבר עמו עד שתחלוץ דאז הוי כפיה אלא לעשות הרחקה סתם שלא לדבר עמו ואם נתן שט"ח ולא כתב שיחלוץ בחנם אז י"ל השטר נותן שא"י לומר שרצונו לייבם אבל חליצה שיתן כוונתו כתקנת הקהלות מש"ה צריך לכתוב שיחלוץ בחנם. מי שאינו רוצה ליתן לאחיו שטר חליצה יש כח ביד ב"ד לכופו בזמן הזה שאין מתחתנים עם מי שאין לו שטר חליצה מ"מ אין לכופו ליתנו בחנם ויש לו ליתן כפי ראות עיני ב"ד תשו' שבות יעקב ח"ב סי' קכ"א אשה א' שהיא זקוקה לחלוצה ויש לה שט"ח מכל האחין ואח הגדול רוצה לדחות שתלך אל שאר האחים שהם רחוקים במדינות אחרים אין יכול לדחותה. שבות יעקב ח"ב סי' ק"ל. ודע מצות יבום כשרצונו לייבם רק לקיים המצות יבום ורוצה לגרשה מיד אחר ביאה הראשונה נמי בכלל מצות יבום. עיין ב"ש:

טור בשם הרי"ף והרמב"ם כחכמים בברייתא יבמות דל"ח ע"ב וכדאמר רב"ח שם לא משום דאכשור דרי אלא מעיקר' סברו לה כאבא שאול ולבסוף ס"ל כרבנן וכ"כ הריב"ש בתשו' סימן תק"ט בשם כל האחרונים ושהוא הנכון וכתב בסימן ש"ב שאפי' לדברי הפוסקים מצות יבום קודמת אם היבם נשוי לכ"ע מח"ק וכ"פ ש"פ

שם בשם רש"י ואמימרא דרב שם אין כופין כו' וכמסקנת הגמ' כתובות דס"ד ע"א אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם וכ"כ התו' שם בשם ר"ת דהלכה כא"ש ר"ת כסתם מתנית' דבכורות דף יג ע"א ושגם ר"ח חזר בו ופסק דמצות חליצה קודמת וכ"כ הרא"ש בפסקיו שם בכתובות וכן הוא בירושלמי פרק מצות חליצה

משנה יבמות דקי"א ע"ב

רמב"ם ספ"ב מסוגי' הגמ' כתובות דף סד ע"א וכמ"ש ה"ה שם ובת"ה סימן ק"ך ובכתביו סי' רסב ורסג

רמב"ם בפ"ג מה"י מבעיא דבני בירי דפשט להו רב ששת כו' יבמות דף פה ע"א

מימרא דר"ש יבמות דף ד ע"א ומבואר במשנה כתובות דף עז ע"א

שם מעשה בצידון כו'

שם וכתב ה"ה פשוט ונלמד מדין האש' שנולדו בה מומין אחר שנתארס' ונתבאר לעיל סימן קי"ז

מצות יבום קודמת ומ"מ אין כופין לייבם והוא פי' ר"ת והרי"ף ורמ' למימרא דרב דלא כפירש"י אלא שהר"ת מדפוסק מצו' חליצה קודם מוכרח לידחוק בהעובדא דאמוראי שאמרו אי צבית יבם דאיירי בידוע שמכוונים לשם מצוה משא"כ לשטה זו היא כפשטה ומה דמקשה דף קי"ב עד שכופין לחלוץ וכו' כבר הסביר הרמ' בצחות לשונו והוא בסימן קס"ו סעיף ו' דר"ל נכיפנו או שיבעל ואו שיחלוץ ולא בהחלט אך לחליצה אך ע' דף הנ"ל תו' ד"ה אמר ר"א משמעות דבריהם דלמשנה ראשונה כופין ליבם והוא צ"ע ובהיש"ש שם ס"ס ך"ה פירש בל' זה דמאחר שכנסה ר"ל שקידשה ורמי' עלי' מצות יבום מסתברא שכופין אותו לקיים מצות יבום וכ' והיכא דלא כנסה פשיטא דלא מהימן שום אחד לומר שבעל אפי' יש עדים שנתייחד שהרי אסור לבא עליה עכ"ל:

ואם אינה רוצה להתיבם לשום אחד מהאחין או בגדול משמע הא אלו הגדול אינו רוצה לייבם והשני לו רוצה והיא תולה עצמה בהשלישי אין לה דין מורדת אף דבסי' קס"א סעיף ג' פוסק חוזרין על כל האחים זא"ז דרך גדילתן דהיינו כגרסת רש"י ותו' והרא"בד ורשב"א ובה"המ פ"ב איתא בשם הרש"בא דלפ"ז אם הגדול אינו רוצה בה ושני לו תובעה והיא תולה עצמה בהשלישי הרי זו מורדת מ"מ כבר הביא הב"י בשם תשו' הרש"בא עצמו יבמה שנפלה לפני ב' או ג' יבמים והיא רוצה באחד מהן והוא אינה רוצה בה אפשר שאין דנין אותה כמורדת מאחר שהיא רוצה באחד מהן ומיהו אם הגדול רוצה ליבם והיא אינה רוצה הרי היא כמורדת הרי דלענין לדונה כמורדת חייש לפסק הרמ' וכן פו' הש"ע ולעיל למצוה חושש לגירסת רש"י.

וי"א שמ"ח קודמת היינו כא"ש שאומר הכונס יבמות לשום דבר אחר כאלו פוגע בערוה וק' לדברי הרש"בא שהוכיח מדינא דסי' קנ"ט סעי' ז' כדכתבתי שם בשמו וז"ל ומתוך כך יש לי לומר דלאו למימרא שתהא היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבם (ר"ל היכי שנפלה לו יבמה וקדש או נשא אחותה ואח"כ מת אחותה) אלא מותר בלבד קאמר כלומר שאלו רצה לישא אותה אינה אסורה לו וטעמא דמלתא דכיון דבשעת נפילה הותרה לו שוב א"א ליאסר בה משום אשת אח וכו' וה"נ כיון דבשעת נפילה הותרה שוב א"א ליאסר בה משום אשת אח וכו' אלא משום דקדש אחותה הוא דנפטרה לה והלכך כל שאשתו קיימת קאי עלה באיסור אחות אשה והשתא דמתה חזרה יבמתו להתירה הראשון ויראה לע"ד דדברים אלו אינם כלל לשטת אבא שאול דהרי אומר הכונס יבמתו לשם ד"א כאלו פוגע בערוה דהיינו אשת אח והרי ביבמה שקדש אחותה ומתה כשהוא נושאת אח"כ ודאי דלא לשם מצוה כונסה דהא כבר הופקע הזיקה עם המצוה ומ"מ מותר בה וש"מ דאיסור אשת אח אזיל מיד כשהותרה לו משעת נפילה ואך אפשר שאם כונסה לשם ד"א פוגע באיסור א"א הא כבר האיסור חלף ועבר והרי זה כשאר עושה מצוה שלא לשמה דמ"מ אין עבירה בידו ומוכח דפסקא דרב אזיל אך לרבנן דפליגו על א"ש וא"כ אחרי שכל ישראל מורים כרב איך אפשר ליפסוק כא"ש ובהסוגיא משמע דא"ש בדאוריי' איירי מדדרש יכול תחזיר להתיר' שיהא מותר לשם ד"א ת"ל יבמה יבא עליה דוקא לשם מצוה משמע הא לשם ד"א לא הותרה ונשאר' באיסור ערוה דאשת אח ואולי י"ל דמ"מ מפרשים דברי א"ש אך מדרבנן כדדייק באמת לשונו הכונס לשם ד"א כאלו פוגע בערוה וקרוב כו' הרי שמדבר בכונס לשם ד"א ברור ומ"מ לא אמר דודאי פוגע בערוה והולד ממזר אלא כאלו וקרוב וכו' והדרשה אינה אלא אסמכתא ולעולם מודה א"ש לדינא דרב עם פי' הרשב"א שוב ראיתי שהנ"י ריש הבא על יבמתו נמי דחק דא"ש מדרבנן קאמר כדי להעמיד המשנה דהבא עליה במזיד קנאה אף כא"ש הביאו הב"ש סי' קס"ו וע' פירש"י יבמות נ"ב ד"ה נתן לה כסף פי' בל' זה ואע"ג דיהיב לה מידי לאו קדו' גמורים הם כקדושי תור' שהרי אין קדו' תופסין באשת אח וביאה הוא דכ' בה רחמנא הרי להדי' דלא הרשב"א אבל צ"ע מה דחוק לפי' זה הא במס' קדו' דף י"ד מקשה באמת ואימא לכולה מלתא כאשה דיהא כסף כביאה ולא משני דאין קדו' תופסין בה (ועוד אטו קדושי ביאה תופסין בערוה יותר מכסף) אלא משני ויבמה ביאה גומרת בה ומשום דשינה עליו הכתוב לעכב כדפר"שי שם הרי אדרבא משמע כהרשב"א דלולא ויבמה ה"א דקדו' תופסין כבאשה דעלמא והיינו משום דכבר אינה עליו באיסור אשת אח אף מבלעדי עשות המצות יבום וע' ריש סי' קס"א הבאתי דעת הרמ' נמי בהיכרח כהרשב"א:

ומ"מ אין כופין כ' ב"ש ענין ג' כל שידוע כונתו שלא לשם מצוה כופין בשוטים וכ"כ ב"ח וכן מדויק בטור ולא כמשמעות בב"י וד"מ דמשמע דס"ל אפילו בידוע דאין מתכונים לשם מצוה אין כופין בשוטים וליתא ולע"ד דברי הב"י וד"מ ברורים כי בהטור אין מדויק מידי וכנראה דעת הב"ש אף דכלל בידינו גט וחליצה דיניהם שוה וכל שלא נזכר כפי' בש"ס אין לכופו בשוטים ס"ל מפני שא"ש אמר לשם ד"א כאלו פוגע בערוה נמצא אסורה לו והוי' כנודרת הנאה מן היבם דתנן דכופין לחלוץ והוי נזכר הכפי' בש"ס ולע"ד לא מיבעיא למה שהוכחתי דהפוסקים כא"ש ע"כ מפרשים דבריו אך מדרבנן דודאי אינו דומה די"ל כל חומרתו אינה אלא להקדים החליצה מה"ט אלא אפי' אם הדברים כמשמען עכ"ז א"ד לנודרת או לנשוי להסוברים דאף במקו' יבום גזר רג"מה דשם האיסור בהיחלט אבל הכא דבמחשבתו הדבר תלוי אף שלעינינו מדומה דלשם ד"א מ"מ אפשר לבו לשמים ואיך אפשר לכופו בשוטים לכן לע"ד הפשוט דליכא למ"ד כפיי' בשוטים ואפי' רש"י ז"ל המקיל בכפיי' בנותנת אמתל' מסופק אני אם דעתו בשוטים ולא מצאתי מי שמחלק בג' ענינים אלו אלא כללא כיילו תו' בכתו' דבכל ענין א"כ אף דנמי פוסקי' מ"ח קוד' ומ"ש הרא"ש פ' החולץ הי"ו וגם ק' לפירש"י וכו' דסוגי' דגמ' מוכח דלמ"ד מ"ח קודם דכופין לחלוץ ע"כ כונתו לרש"י דיליף ומדמה כפיה למניעת כתיב' איגרת מרד אבל למסקנת התו' ליכא למילף משם כפיי' כלל ולכן מסקו דבכל ענין א"כ ומ"מ לשונו צ"ע דמה ענין להקשות משם על פירש"י שמפ' אין כופין בשהיא נמי חפיצה ביבום ול' התו' הנ"ל מבואר יותר שכתבו דא"כ לדבריו בלא אמתל' הול"ל דכופין ואולם לדינא אין נ"מ בכ"ז אחרי שאנו מחמירן נמי דמ"י קודמת:

וי"א דאם יש לו אשה אחרת כו' טור בשם סמ"ג בהסמ"ג אפשר טעמו ע"פ האמתלא כהוגן שיכולה ליתן שאין רוצה עם צרה וע"ז כ' הריב"ש סי' תק"ט דלמ"ד מ"י קודמת אין זה מספיק אבל הב"י מביא הג"מ כ' קבלתי ממורי ר' שמרי' שבזמן הזה כופין לחלוץ וראייתו מנודרת ואעפ"י שהיא גרמה כ"ש הכא שגזירות הגאון מבדלת אך בסי' א' מביא הב"י וד"מ כמה פוסקים דבמקום יבם לא גזר וכן מסתביר ל"מ למ"ד מ"י קודם אלא אפי' למ"ד מ"ח קודם י"ל כדי שתהא חליצה העולה ליבום בריווח לא גזר עליה לכן אין אנו נוהגין בכפי' אפי' בנשוי. ודוקא בבאה מחמת טענה כן כ' התה"ד בשם הג"א פ' אעפ"י ואף דבסי' קנ"ד סעיף ז' מבואר באינו יכול כופין אף באינה באה בטענה ומשום דלא עדיף מאני בבגדי והיא בבגדה דכופין כמבואר שם בב"י ע"כ דמחלק בין איש שכבר משועבד לקיים עונתה לבין ש"י כדמחלק המשרים בין איש לארוס הבאתיו סי' נ"ו ע"ש ולפ"ז מה דאי' סי' קס"א סעיף ד' לא רצה וכו' כופין היינו נמי דוקא בבאה מ"ט ולע"ד סתימות הפוסקים שם ל"מ הכי וכן התו' פ' אעפ"י דף ס"ד נראה דאינם מחלקים ולא מוקמו להמסקנא מה דנאמר חוזרין אצל גדול למכפיי' דדוקא בבאה מ"ט אלא סוף ד"ה תבע כתבו א"נ משום דהיא גופה איכא לפרושי בבאה בטענה משמע אבל להאמת לא מוקמינן בהכי ולכן מסקו סד"ה ודיני חליצה אבל אם אין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין דהיינו אף בלא באה בטענה וכן מוכח דעת תו' ורא"ש ביבמות דף ס"ד כתבו סוף ד"ה יוציא וההיא דהחולץ דחוזרים אצל גדול למכפיי' היינו טעמא דכופין לפי שמנעה מכל עניני אישות ואלו דעתם דמה דנאמר בפ' אעפ"י אלא בבאה מ"ט נשאר למסקנה לא היו צריכי' להכי כמבואר שם בדבריהם דבבאה מ"ט פשיטא דכופין א"ו כנ"ל דאך המקשה הקשה לו לסברתו דלארוסה כותבין איגרת מרד ולשומרת יבם אין כותבין דזה ע"כ לא איירי בשרוצה לחלוץ דהא דומיא דהכי בארוסה כשרוצה לגרש מה ענין לאיגרת מרד וא"כ מ"ש זו מזו ואם ש"י צריכה לבא בטענה ארוסה נמי אבל להמסקנה סוברים דכפינן בין בארוסה בין בש"י אם אינו רוצה אף לגרש ולחלוץ כסתמא דסוגיא דחוזרין אצל גדול למכפיי' דמשמע אפי' בלא טענה ומה דאמר רב תחליפא משמי' דשמואל תבעה היא אין נזקקין לה פירש"י אתי' כפשטה שהיא תבע' ליבם והוא רוצ' לחלוץ ולפירושם משמע דמחלקים כדכתבו שם דאיכא למימר דכפינן ליה אבל אין נזקקין ליכתוב עליו איגרת מרד והרמ' בפ"ב מה"י שכ' כופין לחלוץ ולא ליבם כמבואר סי' קס"א בשמו נראה ודאי דאזיל בשטה זו דאם אין רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כייפינן בלא טענה ומימרא דרב תחליפא מפרש כרש"י דתבעה היא ביבם והוא רוצה בחליצה ואם כן אין יוצא ממנו אלא שאין כופין ליבום וזה כבר מבואר בדבריו. ולפי' ר"ת ביבמות למה דאמר רב אין כופין קאי למשנה ראשונה זה גופא דינא דרב נמי ולהכי אין צריך כלל להעתיק מימרא זו דרב תחליפא משא"כ לפי' התו' לחלק בין כפיי' לכתיבת איגרת מרד היה לו להעתיקו. ומכ"ש לפסק תה"ד הנ"ל דמימרא דרב תחליפא להאמת איירי באינו רוצה אף לחלוץ ובאינה באה בטענה פשיטא היה מוכרח להעתיקה. וכ"מ דעת הר"יף שלא העתיק מימר' דר"ת הנ"ל וע"כ משום דמפרשה להמסקנה כנ"ל ברוצה לחלוץ והיא תבעה לייבם וסמך על דברי רב ביבמות שאמר אין כופין לייבם הרי להדיא דעת כל הראשונים דבאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כייפינן אף בלא טענה. אך בתשו' הרשב"א סי' אלף קצ"ב משמע דתופס שטה זו למסקנה דאין כופין אלא בבאה בטענה אבל צ"ע כי משמעותו אף בבעל אינו יכול אין כופין זולת בבאה בטענה ובזה כבר מבואר סי' קנ"ד בב"י בשמו דלא פסק בעצמו הכי ולכן סתימות הגהות ש"ע דהכא למעשה צ"ע ואופן הכפי' ע' סי' קנ"ד:

יבמה שנדרה כ' בח"ר ריש יבמות אף דאינה עולה ליבום ד"ת דקיימא עלי' בלאו ועשה מ"מ עולה לחליצ' משום דבר אחר גרם לה ליאסר וכ' ב"ש בשם תשב"ץ ואם מצאה היתר וכו' ואם היה לו אשה בעת נפילה וכו' י"ל דגרע טפי וכו' ור"ל דאף שמתה אשתו תהא אסורה לו וז"ל התשב"ץ חלק ב' סי' ר"ס אבל מצאה פתח מתיבמת וא"ת נימא כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה וכו' כבר הקשו תו' הכי בנדה אמאי אינה פוטרת צרתה והרבה תירוצין אמרו בה והעולה מדבריהם שאינה דומה לאחות אשה דאיסורה משום קורבה דעריות וא"כ ק"ו בנודרת שאם נדה בשעת נפילה בת יבום לכשתטהר ק"ו נודרת לכשיותר הנדר שאם לא היה לה היתר כלל אפילו לאחר שהותר לא היתה בת חליצה שכל העולה ליבום וכו' וכל שא"ע ליבום א"ע לחליצ' כדאית' פ' החולץ ואיסור מצוה ואיסור קדוש' דחולצת ולא מתייבמת הוי טעמא דד"ת בנות יבום נינהו אלא דרבנן גזר עלייהו וא"כ למה שתלה טעם ההיתר משום שאינה דומה לאחות אשה דאסורה משום קורבה ה"ה והוא הטעם באיסור חרם דרגמ"ה וכן מה שהוכיח שאלו לא הי' לה היתר לא היתה בת חליצה זה גופא יש להוכיח ג"כ בזה ודברי התשב"ץ נוטין לדברי הרשב"א הנ"ל אלא דצ"ע מה שכתוב שאלו לא הי' לה היתר ל"ה ב"ח ואיסור מצוה וקדושה שני' דד"ת ב"י נינהו א"כ אף זו ד"ת בת יבום היא ואם בא עליה לייבם כדקי"ל בחייבי לאוין בסי' קע"ד ואי משום דבנודרת יש נמי עשה אין עשה דוחה עשה (וחייבי עשה הנזכרים סי' קע"ד ע"ש) אכתי מי גרע מאלמנה לכ"ג דאתרבו מיבמתו לחליצה אף דנמי היא עשה ול"ת ולהכי דחקתי בסימן קנ"ט לפרש הרשב"א הנ"ל דאך קשי' לי דנגזר עלה שתתיר נדרה וע"ש וזה אין עולה בהתשב"ץ וצ"ע עכ"פ נלע"ד דנשמע שפיר דה"ה דאחר מיתה אשתו מותר לייבם.

או שנדרה הנאה מכל היהודים כו' קשה לי אחרי שכפי נדרה אסורה לכל העולם לאיזה תועלת לא כייפינן לי' ל"מ לפסק הג"ה הנ"ל דכל שאינה באה בטענה אפילו אינו רוצה אף בחליצה אין כופין וכמימרא דרב תחליפא משמיה דשמואל דודאי קשה הא זו א"א לבא בטענה ועל שמואל גופיה קשה למה ענין חולק על רב ואומר יבם הרי הוא כבעל ומבקשין הא אפי' אינו כבעל אין כופין וק"ו ומה התם דהוא גורם מכ"ש הכא אלא אפילו לפוסקים ראשונים הנ"ל דמפרשו לדרב תחליפא דוקא בהוא רוצה לחלוץ הא אינו רוצה בפשוט כופין מ"מ ק' בשלמא שם יש טעם מפני שהיא נמנעת על ידו מהיות לאיש משא"כ בזו דבל"ז אסורה ולכשתתיר נדרה אף הוא רוצה ביבומיה. ואולי זה טעם רש"י ז"ל שמיאן בההוא פירושא וע' ח"ר יבמות דף ק"ו ד"ה אמר לי' השתא מינך איפסלה. וכן אם נתכונה כ' ב"ש מה שמדייק הה"מ מן רש"י א"מ והמ"ל כתוב שגירסת מוטעת נזדמן להה"מ והדין עמו כי לגירסתינו פירש"י פשוט ול"מ מידי. מבקשין ממנו כ' ב"ש והיינו מה שכ' בסמוך בהג"ה בשם י"א משמע דיש חולק על הרשב"א בדין יבמה שרקקה והיינו הרי"ף דמחשיב נודרת למורדת וזה ליתא כי הרשב"א כ' דינו אף להרי"ף מטעם דאין תקנה וא"ד לנודרת דיש תקנה ע"י התרה וע' ב"י:

כל יבמה וכו' ושמין לה בגדיה בזו אין חידוש דהא א"א לדמותה לגרושה דמדעתו מגרשה וע' סי' צ"ט דהא מוכרח לחלוץ אלא הריב"ש מחדש אפילו במותרת ביבום והוא חולץ מ"מ שמין מטעם דאזלינן בתר אומד המת ולא החולץ משא"כ בגרוש כיון דמדעתו מפיק יש לילך בתר אומד דאדעתא דהכי אקני ע"ש.

הג"ה אבל הקהילות תקנו אם יתרצו היבם והיבמה בחליצה יחלוקו וכו' ל' זה ע"כ מורה דהיינו אף בהמותר מהמגיע לה דאלו דוקא בהמגיע לה הוא דיחלוקו והמותר להאב או ליתר האחי' מה ענין לתקנה זו ממ"נ אם יתרצו ממיל' יפשרו ואם לא יתרצו מה תועלת התקנה א"ו התקנ' היא דאם יתרצו יוכל להפקיע בחליצה זו זכות שאר היורשים בהחליצה דהיינו בהמותר ומכח הפקר ב"ד נגעו בה כי היכי דיתרצו בחליצה וגם מפני שאנו מונעים ממנו היבום ואז הי' זוכה בהכל וכן הוכיח הב"ש ז"ל מל' הרמ"א בסי' קס"ג ס"ק ג'. ואולם בת"הד סי' קס"ג משמע שאין החולץ נוטל כל היתר מהמגיע לה ואפילו הן מרובים לכן הטיל בתשו' מ"ל כעין פשרה במשמעות התקנה ומסיים ואפילו אם רצונו להפריז על המדה היינו לענין שנוכל לומר שתקנה קבועה היא שלעולם זוכה החלוץ בנכסים יתר על שאר האחין כאותו שעור שנוטלת היבמה בעד כתובתה כגון שאם נטלה היא ש"ן זהו' יטול ג"כ החלוץ ש"ן קודם שיחלוק בהמותר עם שאר האחין אבל לענין שנאמר שהחלוץ יטול כל הנכסים הנותרים על הכתו' אפילו יהיו מרובים הרבה ויותר מכשעור שנוטלה היא אין סברה כלל וכו' וסוף דבריו עולם לפי מנהג בני רייניס דאלו למשמעות יתר המנהגי' שהיא אינ' נוטלת אף בנכסים מרובין יותר מחצי מן המגיע לה אז בע"כ לומר שהחלוץ נוטל בראש מן המותר כמו שנוטלה היא החצי כתו' ואח"כ חולקים בשוה וזה דלא כמו שהשוה הב"ש דעת מ"ל עם המב"י לחלוטין כי ז"א המב"י הוא שהחליט דלא כהרמ"א אבל דברי מ"ל אפשר להשוותם עם הרמ"א. ובעניותינו שא"א לעמוד על עיקר התקנה לע"ד הפשוט דאם יש מותר מהמגיע לה דצריך פשר בין החולץ ויתר היורשים ואפי' ביש לה שט"ח בחנם(א) ע"פ נוסח הנ"ש ואינו יכול לעכבה בהחליצה מ"מ זכותו בהנכסים שיוכל לטעון שלא חייב עצמו אלא שלא תתן היא לו מהמגיע לה אבל בהמותר סמך עצמו על התקנה:

אם לא שפירשו בהדי' כ' הב"ח מביאו הב"ש דאפילו קבל בחרם לחלוץ שמא מ"י קודם והוה מתנה על מה שכתו' בתורה וא"נ אלו נשוי אשה דלכ"ע מ"ח קודם כמבואר בהריב"ש היה בדין לכופו וזה אינו כמבואר בהריטב"א שבב"י שכ' אלא דלדדי לא חשוב נשבע לבטל מצוה כיון דבדידיה תלה רחמנא (וכן פסק הרא"ש בתשו' והוא בש"ע י"ד סי' רל"ט סעיף ך"א) אלא דמ"מ אינו מסכים לכופו אפי' למ"ד מ"ח קודם וכ' כי אעפ"י שעל השבועה אתה בא לכופו שמחמת אותה כפיה הוא חולץ החליצה מעושית היא ממילא וכן החמיר המהר"י ב"ל חלק שני סי' ע"ט ומביאו נמי תשו' מהרא"ש והעלה שלא לכופו אלא ע"י הרחקות וכ"ה ואולי והפעולה הפשוטה עם השטר חליצה בחרם ושבועה שיהא רובץ עליו עונש החרם שהביא על עצמו ומעצמו יהא מוכרח לחלוץ (ומה שהב"ש כ' ובזה יש לתי' לכאורה וכו' כמעט סותר דבריו שבסי' קי"ט ס"ק י"א שכ' לפי טעם הראשון י"ל בזה לא שייך מה הועילו כיון דאיכא חרם מסתמא לא יעבור) וע' תשו' שב יעקב סי' מ"א כ' אעפ"י ששבועה אינה ע"י כתב העדים מ"מ חרם חל ומשמעותו דיותר נכון לנהוג בשטר בטחון חליצה ע"ד שטר חצי זכר ואף בזה צ"ע קצת אם יש לכופו לפרוע או לחלוץ כדי שלא ליגע במה שמחמיר הרשב"א בגט הקונס עצמו אם לא יגרש וע' קל"ד ואפשר יש לחלק דשאני הכא שכבר מחויב בחוב גמור לשלם כ"ז שלא נפטר בהחליצה והוי כמי שאינו מקיים עונה שבס"ס קנ"ד בהג"ה שיכולים להחרימו שיקיים עונה או יגרש כי אין זה כפי' רק לקיים עונתו וסי' הנ"ל כתבתי למנהגינו בשטר חליצה בשבועה ראוי ליזהר קודם החליצה להתיר' כמו שנזהרין בגט:

ומ"מ אין כופין אותו. דברי הרב רמ"א סתומים הם דמשמע לדעת ר"ת והרא"ש אין כופין כלל וליתא אלא כשא"י אם מתכוונת לשם מצוה כופין במילי אף על גב בנדרה הנאה ממנו קי"ל כופין אותו אפי' בשוטים כמ"ש בתוס' ושאר פוסקים כל היכא דתני בש"ס כופין היינו בשוטים וקי"ל גם כן בנשא אשה בעבירה כופין בשוטי', ש"ה דאין ודאי איסור אלא חיישינן שמא אין כוונתו לשם מצוה ואם ידוע דאין כוונת' לשם מצוה כופין אפי' בשוטים להנך פוסקים דס"ל מח"ק וכ"כ בתשובת מהר"י לבית הלוי סי' ט' לדעת פוסקים אלו ג' חלוקי דינים הם, א' אם מתכוונ' בוודאי לשם מצוה מניחים אותם לייבם, ב' כל שא"י אם כוונתה לש"מ כופין במילי ולא בשוטים, ג' כל שידוע כוונת' שלא לש"מ כופין בשוטים כ"כ ב"ח וכן מדויק בטור ולא כמשמעות בב"י ובד"מ דמשמע דס"ל אפי' בידוע דאין מתכוונ' לש"מ אין כופין בשוטי' וליתא ומנהג שלנו דאין כופין משום דחיישינן שמא הלכת' כהרי"ף ורמב"ם דס"ל מ"י קודם אפי' אם מתכוון שלא לשם מצוה, לפ"ז אם יש לו אשה לכ"ע כופין בשוטים אם ידוע כוונת' שלא לשם מצוה אפילו לדיעה קמיית' דהא הריב"ש פסק בסימן ש"ב אם יש לו אשה לכ"ע מח"ק, לפי זה מ"ש בסמוך והמנהג כסבר' הראשונה שאין כופין לא קאי על הבבא דיש לו אשה אחרת דאז לכ"ע מח"ק וכופין אותו אלא דוקא כשאין לו אשה אחרת אז י"ל דלמא הלכתא כהני פוסקים דס"ל מ"י קודם אפילו כוונתם שלא לשם מצוה, מיהו י"ל אף בכה"ג אין כופין דאף שמח"ק מ"מ יבום מצוה היא אפילו אין כוונתו לש"מ אלא שמח"ק וכשאין לו אשה אז מ"י קודם אפי' אין כוונת' לש"מ אבל לכוף אותו י"ל אין כופין אותו כיון לשיטה זו אין עושה שום איסור אף על גב ביש לו אשה אחרת לכמה פוסקים אפילו אם א"י כוונתו כופין אותו לחלוץ מחמת תקנת ר"ג ומשמע אפי' בשוטי' מ"מ י"ל להפוסקים דפליגי עליהם וס"ל דאין כופין ס"ל אפי' בידוע כוונתם שלא לש"מ אין כופין, ועיין תשו' מהר"י לבית הלוי הנ"ל ומשמע שם גם כן דאין כופין אף דיש לו אשה אחרת וידוע כוונתם שלא לש"מ ולא פסק שם לכופו אלא בצירוף עוד טעמים אחרים, ועיין תשובות מהר"ם מלובלין סי' ל"ח:

אא"כ ניכר וידוע שמכווני' לשם מצוה. ומכל מקום אין כופין אותו ליבם, תוספות:

כופין אותו. היינו אפילו בשוטים ב"י בשם מ"כ:

כופין אותו שיחלוץ. היינו אפילו בשוטים דהא מפורש בש"ס דכופין אותו כמ"ש בסי' קנ"ד, ואם מצאה היתר לנדרה מותרת לו ולא אמרינן דאסורה הואיל בעת שנפלה לפניו היתה אסורה מחמת נדר ב"י בשם הרשב"ץ ועיין סימן קע"ה דיני' הללו ואם היה לו אשה בעת שנפלה לפניו והיתה אסורה עליו מחמת תקנות ר"ג יש לומר דגרע טפי דאין היתר לאיסור זה משא"כ איסור נדר יכול להתיר ע"ש:

וכן אם נתכוונה. כתב המגיד דכל שא"י כוונתה אמרינן מסתמ' דעתה היתה בשביל היבם וכן מדויק לשון הטו' אכן מה שמדייק המגיד מרש"י אין מוכרח ופי' אחר יש בסוגי' זו היינו פרש"י ובעל המאו' ורשב"א בתשובה כל שנדרה הנאה מן היהודי' בחיי בעלה אין היבם בכלל ומותרת ליבם לפ"ז י"ל דאין כופין אותו כשנדרה הנאה מכל היהודים מאחר לכמה פוסקים מותרת לו ודמה לדין רס"ז דאין כופין לחלוץ אפילו כוונתו שלא לש"מ הואיל ולכמה פוסקים מותרת לו אפילו בכונס לשם נוי:

מבקשים ממנו. ואם אינו רוצה דינה כמורדת כיון שהיא גרמא לאסור עליו אף על גב שאין תקנה לדבר מ"מ דינה כמורדת בשני דיני' אלו דכוונת' היתה על היבם והמחבר כתב בסתם ומבקשים ממנו וסמך עצמו על רס"ז כשהיא אינו רוצה להתייבם דדינ' כמורדת והיינו מ"ש בסמוך בהגהות בשם י"א דאין לה דין מורד' היינו הרשב"א ס"ל כן כל שאין תקנ' לדבר אין לה דין מורדת:

ומ"מ אין כופין. מלת מ"מ אין מובנת לי מהיכ' תיתי לכופו מאחר שהיא גרמה ואסרה את עצמה עליו:

וי"א שאם רקק' וכו'. החידוש הוא לדעת הרשב"א כל שאין תקנה לדבר אין דינה כמורדת קשה ל"ל לכתוב דין חדש ולא כתב בקיצור בנתקדש' לאחר דאין דינ' כמורדת ועיין בלבוש שכתב ברקקה דוק' ס"ל לרשב"א דלא הוי מורדת דיש לומר דלא ידעה שאם תרוק אסור' ליבם משמע שנתקדשה דינה כמורדת:

ודינה כמורדת. הנה בטור וברמב"ם לא כתבו דהיא מורדת אלא בפסקי מהרא"י סימן רס"ז פירש כן וכן הוא במגיד אפי' אם רצונה ליבם מכל מקום דינה כמורדת אף לשיטות הפוסקים דמי"ק מכל מקום בדידי' תלי' רחמנ' אי בעי מיבם אי בעי חולץ, ואם אינו רוצה לחלוץ מחמת בושה או דקשה לה להיות שפילה ונכנעת לו דינה כמורדת שנותנת אמתלא לדבריה וצריך להחזיר לה הנדוני' כמה שכתב בסימן ע"ו בהגהות ואם כוונת' בשביל ממון אז יהבינן הכל ליבם אפי' מה שהכניסה היא ונ"מ שלה הם ועיין בד"מ ועיין ת"ה סימן ר"ך ומזה ראיי' למ"ש בסי' ע"ז אפי' בטענות שקר לא הפסידה נ"מ ומשמע אם היא רוצה ליתן חלקו ואינו רוצה לחלוץ הרשות בידה ועיין בב"י בשם הרמב"ם ותשוב' הר"ן ועיין בזוהר פ' חקת משמע דמצוה דוק' בחליצה:

אבל הקהילו' תקנו וכו'. דין זה נובע ממ' פ' החולץ שהקהילות תקנו כדי שאל תעגן אותה דזימנין טובא שהוא חפץ ליבם והיא אינה רוצה ואין בידינו לכופ' כשיטת התוספ' גם לא רצו לפסוק דינה כמורדת דהא לשיטת תוס' מח"ק ותבא לידי עיגון ותצא לתרבות רעה לכן תקנו לחלוק עמה וענין חלוקה עיין בתשו' ש"י סי' ס"ה ותשו' מהר"ם סימן י' ותשו' מ"ב סימן ק"י דאין חולקין אלא שיעור כתובה ונצ"ב חולקי' כמ"ש בסמוך החולץ והחלוצה ואין לאב ושאר אחים חלק בזה והמותר אם יש אב נוטל האב ואם אין האב חולקין כל האחים והחולץ שוה בשוה ואין להחולץ שום קדימה אלא החצי מכתובה ועיין סי' קס"ג מ"ש דהרב רמ"א לא ס"ל כן ומבואר שם אם בכל זאת לא התרצה היבם לחלוץ אין לפחות מחלק האב והאחים ליתן לו דמה להם בעיגון היבמה והקהילות א"י לתקן לפחות חלקן וצריכה היא לפייס אותו משלה, לפ"ז נראה מה שפסק בתשובת מהרי"ו והבאתי בסימן ק"ס בשם מהר"א בן ששון היכ' דיבמה מתה ויש ב' אחים יורשים כל העזבון של בעלה והיבם ליקח חצי מנצ"ב ואין האב יורש כלום לית' לפי תיקון הקהילות דהא אין לבנים שום זכות בעזבון אלא בכתובה כשהיא חי ולמה ישתנה הדין אחר מותה אף על גב דנשתנה הדין לענין הכתובה שאני כתובה שהיא חלקה והיא מתה אבל מהיכי תיתי לומר דישתנה הדין לענין נצ"ב ואפשר ליישב דאוקמי' על דינא דש"ס כשחולץ מבואר בש"ס דאבא יורש לכן אין לחולץ שום יתרון אלא בכתובה אבל כשמתה מבואר בש"ס דהאחים יורשים אף על גב דלדידן אסורה ליבם מ"מ לענין ממון דינו כיבם ויורשים הכל האחים, ובסי' ק"ס הבאתי מ"ש מהרי"ק שורש צ"א ובשורש ק"ב ובתשו' מהר"י לבית הלוי פסק כמ"ש בשורש ק"ב דלענין ממון דינם כיבם ולכאור' נ"ל מכל תשובו' האחרונים הנ"ל ומפסקי מהר"י סימן רס"ג ובת"ה סי' ר"כ דס"ל כמ"ש בשורש צ"א דהא כאן הוא רוצה לייבם ואנוס בתקנת' של חז"ל דאסור ליבם אין יורש כלום אלא מחלק כתובה הוא נוטל כדי שיחלוץ לה לש"מ אך לענין ממון לא הוי כיבם נגד אביו ואחיו כה"נ לענין יורשי האשה י"ל דהוא אינו יורש אותה כיון דא"י ליבם אותה ואפשר לחלק שם אין עושה שום דבר ומדין דש"ס האחים יורשין אמרינן אף לדידן יורשי' הם כי לענין זה לא תקנו משא"כ כשהוא חולץ אז מדינ' דש"ס כשחולץ אינו יורש לכך אף לדידן אינו יורש, וע"ש בת"ה ובפסקיו מ"ש בשם א"ז ונ"מ לדידן אם שניהם רוצים ליבם וכוונת' ידוע לש"מ אלא שיש לו אשה וא"י ליבם מחמת חר"ג אז הוא נוטל הכתובה לגמרי ואין לה כלום, ול"ד לשאר חולץ דחולקים שם איכ' איסור מצד יבום גופא אז דינו כחולץ אלא מצד התקנה הוא נוטל חצי' משא"כ אם הוא אנוס מצד תקנות ר"ג דלא שייך מידי יבום, ועיין בתשובת בן ששון סי' כ"ט אם היא אסורה ליבם מחמת שהיא ספק אם הולד בן קיימא הוא נותנים לה הכתובה משלם ואין חולקת עמו, ומבואר שם בפסקים דחולקים כתובה ות"כ והנדוניא וראיה שלו מלשון מהר"ם שכתב בסתם ותנתן לה כל חצי ממון ולא פרט מידי דש"מ הכל בכלל החלוקה אפילו הנדוניא, ולכאורה היה נ"ל מזה גם נ"מ בכלל החלוקה מדלא פרט מידי מיהו בד"מ כתב בשם מהר"י מינץ דהיא נוטלת נ"מ בראש ואח"כ חולקים, וצריך לומר דמהר"ם לא היה צריך לפרוש נ"מ כיון בידה הוא ותופס' מה שבידה משא"כ נצ"ב אף אם אחר מיתת בעלה בידה הם מכל מקום ידו כידה והוי כאלו בידו ג"כ והיה לו לפרוט:

אם לא שפירשו בהדי' וכו'. ואם אח"כ אומר שרצונו לייבם אותה אין כופין אותה לחלוץ כי שמא הלכה מי"ק והוי כמתנה ע"מ שכתב בתורה כן אית' בכמה תשובות וכ"כ ב"ח, ובתשובות מהר"ש ד"מ לא"ה סי' ע"א ובתשובות מהר"א בן ששון סי' כ"ח איתא מ"מ יכולים לעשות הרחקה של ר"ת שלא לדבר ושלא לישא וליתן עמו ולא שיאמרו שלא לדבר עמו עד שתחלוץ דאז הוי כפי' אלא לעשות הרחקה סתם שלא לדבר עמו ובזה יש לתרץ מה שקשה לכאורה מה מהני השטר חליצה לחלוץ בחנם דהא אף בלא שטר אם אומר שאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותו אלא כשאומר שרצונו לייבם אין כופין אותו ועכשיו ג"כ אין כופין אותו אבל למ"ש דעושין הרחקה הנ"ל אז שפיר אם לא נתן ש"ח ואומר שרצונו לייבם אין עושין לו שום כפי' אפילו הרחק' הנ"ל והיינו שאין לו אשה אבל נתן ש"ח עושין הרחקה הנ"ל ואם נותן ש"ח ולא כתב שיחלוץ בחנם אז י"ל השטר נותן שא"י לומר שרצונו לייבם אבל חליצה שיתן כוונתו כתקנו' הקהלו' מ"ה צריך לכתוב שיחלוץ בחנם ודע מצות יבום כשרצונו לייבם רק לקיים המצות יבום ורוצה לגרש' מיד אחר ביאה הראשונה נמי בכלל מצות יבום אף ביבמה מן האירוסין דא"א להתעבר ממנו מביאה הראשונה וליכ' כאן להקים שם אחיו מ"מ מ"י לא תלינן כלל בזה אלא אם ראוי' להקים שם אחיו שייך מ"י לאפוקי איילונית וסריס דא"י להקים שם אחיו כנ"ל מדברי תוספות ביבמות דף ך' ועיין לקמן סי' קע"ד מ"ש אם מהני קנין סודר על החליצה:

מצות ייבום כו'. כרמי בר חמי שם וכחכמים וכן ס"ל לר"י וריב"ל שם דפליגי בביאת קטן וחליצת גדול וללישנא בתרא ל"פ:

ואם אינה כו' כתובות ס"ד א' ול"ק כאן כו' ודלא כשמואל וכן הוכיח הרי"ף ביבמות קי"ב א' ואף על פי שהקשו הראב"ד והרז"ה והרא"ש עליה דא"כ קשה דשמואל אשמואל כבר תי' במלחמות דרב ושמואל שם למשנה הראשונ' קאמר דאלו למשנה אחרונה כיון דבדין נדרה לעולם כופין וממ"ש מי מסקה אדעת' כו' ש"מ דאי מסקה דעתה או לאחר מיתה לא ואם איתא דאין כותבין אגרת מרד אפילו משנה אחרונה מודה למשנה ראשונה דנדרים דיוצאת ונוטלת כתובה דלא שייך טעמא שאמרו שם שלא תהא נותנת עיניה כו' כיון דאין כותבין אגרת מרד כו' ע"ש:

אי בגדול כולי. רמב"ם פ"ב הלכה י"א כיון שמצו' בגדול מ"מ:

בלא כו'. דבטענה מספק' מטעינן לו כמש"ש ק"ו א' כ"ש דאין כותבין כו':

וי"א כו'. כסתם מתני' דבכורות וכן סוגי' דריש יבמות ג' א' ושם ק"ט א' וכתובות ס"ד א' כאבא שאול:

ואין לה כו'. כתובות שם:

ומ"מ אין כו' יבמות שם א"ר כופין ולדעת תוס' שם דאין כופין לעולם אלא בדברים שכופין להוציא מן הבעל וכמש"ש וכ"כ בהס"ת ומרדכי שם סימן מ"ט ובכתובות שם תבע ליבם אין נזקקין ואם איתא השתא כופין אין נזקקין לייבם מיבעיא וביבמות ק"ו א' עשו טצדקי להטעיהו ואם איתא ל"ל יכפוהו וז"ש אלא כו'. וכמש"ש ואלא היכא אימא לה כו':

ודוקא כו' כמש"ש ד' א' מנין ליבמה כו' וס"פ המדיר (כתובות ע"ז א)' מעשה כו':

ואם שניהם כו'. הוא דעת ר"ת בתוס' שם שפירש דמ"ש אין כופין היינו ליבם ואמשנ' ראשונה קאי אבל למשנה אחרונה כופין לחלוץ והא דאת' לקמי' דרב' ואמר כו' היינו באותן שבאו לחלוץ שניכר שאין מתכוונין לד"א שהרי רוצין לחלוץ אלא שבכתובות שם סד"ה ודיני כ' שגם לר"ח אין כופין רק במילי כו' וכן כ' ב"י וד"מ דאל"כ קשה על ר"ת ג"כ שהקשו על רש"י וז"ש אין מניחים כו'. ומה שכתב לעיל ומכל מקום אין כופין כו' גם ר"ח מודה בזה כנ"ל:

אח"כ. כנ"ל מהא דרב:

וי"א כו'. מיהא דס"ב יבמה כולי אלמ' כל שנאסר' עליו שלא בכוונה שלה כופין ה"נ כאן דנאסרה עליו מחמת חר"ג הגמ"ר סימן תשמ"ט ומרדכי שם כ' דאף בכה"ג אין כופין דאין זה נושא ב' נשים דמן השמים הקנו לו אבל הרב אזיל לשיטתו שפסק בסימן א' ס"י דאפילו ביבמה הוא חר"ג:

וי"א אפילו כו'. הוא דעת רש"י בד"ה א"ר כו' דנימא כו' ומיהו כולי והיינו באמתלא דוקא כמש"ש:

והמנהג כו'. אפילו יודעין כו' כי רוב הפוסקים הסכימו לפסק הגאונים שפ' כחכמים דאפילו משום ממה כמ"ש הריב"ש סימן תק"ט ואף להסוברים כאבא שאול פ' רבנן דאין כופין וחליצה מעושית שלא כדין פסול כמ"ש בסימן קס"ט בפס"ח כמ"ש:

וכ"ז כו' דאפשר כולי הא אסור' להתייב' כופין כמ"ש ס"פ המדיר (כתובות ע"ז א)' שמעשין לפסולות:

אבל אם כו'. יבמות שם:

ודוקא כו' תוס' בכתובו' ס"ד א' סד"ה תבע ואין להקשות כו' א"כ כו':

מיהו כו' כמ"ש רש"י כנ"ל ובזה מתורץ מה שהקשו תוס' על רש"י ל"ל להטעותו כו' וממש"ש ק"ו א' א"ל השתא מינך איפסלא כו' ופי' שכופין אותו כיון דאסיר' ליה וה"נ אית' בירושלמי ספי"ב אתא עובד' קומי רב הונא ועבד כרשב"ל כד שמע רבי יוחנן חזר וכפה וחלץ לה זימנ' תנינית ובגמר' שם א"ל ר"פ לא סבר מר כו' אלא הכי איתא כו' ולא שבקו דחלוץ ובתר הכי יכפוהו כיון דאפשר בהטעאה רשב"א שם לחד תירוץ ע"ש:

ויזהרו כו' כיון שקנה כבר ע"י מעמד שלשתן ועח"מ סימן פ"א סי"ז מש"ש:

או שנדרה כו'. רמב"ם וכמ"ש בגמר' שם קי"ב א' וכפירש תוס' שם ורי"ף וש"פ:

ואם כו' וכן כו'. מתני' שם:

היה כו' ומ"מ ר"ת ומבקשין ממנו ואין כופין כו' כיון שנתכוונה לכך:

וי"א כו'. ז"ל הרשב"א לא מצינו שכותבין אגרת מרד אלא כדי שתחזור בה אבל זו שנאסר' לא כיון שא"א להתייב' ותדע שאין לך גורמ' יותר ממזנה ולא הפסידה בלאותי' ועוד נידרת הנ"ל שלמד הרי"ף ממנה למורדת חולקין הכל עליו כנ"ל דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל ועוד שרש"י פי' בע"א והוא הנכון וכ"ש בשרקקה דלא נתכוונה לאסרה עליו ולפ"ז ה"ה בכל הנ"ל שא"ל דין מורדת אלא שהרב חושש בפסק הרי"ף שנק' מורדת רק ברקקה שלא נתכוונה כנ"ל וז"ש וכבר נתבאר כו' כמ"ש הרי"ף ורמב"ן כנ"ל:

יבמה כו'. רמב"ם וכפי' תוס' שם ד"ה תבע ועי"ל תבע כו' וכ' מ"מ וסובר הרמב"ם דאפילו למשנה הראשונה הדין כן ויש חולקים כו':

אפי' כו'. ר"ל אף שאמרו שם כיון דאגידא בי' כו' ב' הרמב"ם דה"נ אפשר שיש' אשה אחרת או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה וראיה מדלא תי' בגמ' בכה"ג:

ודינה כמורדת. גמ' שם כאן כו':

כל יבמה כולי עבה"ג ור"ל מדלא איבעי' לן להיפך שניה ליבם ולא לבעל דודאי אית לה כתובה דלא אתעביד בה אסורה ואע"ג דבירושלמי איבעי' להו ולא אפשיטא אנן אגמ' דידן סמכינן רמב"ן ורשב"א ושניה חולצת ולא מתיבמ' כמ"ש בפ"ב. מ"מ פ"ב הלכה י"ז:

וסימן כו'. דקי"ל בכתובו' כ"ד א' באלמנה כו' מ"ט כי אקני כו' וכ' הרי"ף שם שמעינן מהא מאן דמגרש לאיתתא מדעתא דנפשי אין שמין דאיהו קא מפיק לה ולא ממילא נפק' משא"כ כאן דממילא נפקא כמו אלמנה שהרי כתובת' מנכסי בעלה הראשון והוא אינו יורש הנכסים ושל אחיו הם והוא קנה לה הנכסים ואזלינן בתר אומד דעתו ואין הולכין אחר החלוץ והיא כאלמנה אחרת:

וכן אם כו'. שהי' מן החולצות כמ"ש בס"פ המדיר מעשה כו':

וה"ה למ"ד כו'. ערש"י בכתובות פ"א א' ד"ה לגבות כו' שהייתי כו' משא"כ כאן:

אבל הקהלות כו'. משום עיגון פעמים שאינה חפיצה בו ואין כופין אותו כנ"ל ולפעמים שדוחק אותם לייבם שדוחק אותה עבור ממון שיודע בה שאינה חפיצה בו ועתה"ד סימן ר"כ וז"ש ואותו החצי כו' שאע"פ שמדינ' אין לחולץ כלום בנכסים כמ"ש בפ' החולץ מ"מ התקנה היתה כדי שירצה לחלוץ כמש"ו:

אפי' אין כו' עמ"ש למטה:

ומנכין כו' וצריכ' כו' כמו בכל אלמנה ועתו"ס דכתובות צ"ח א' ד"ה מוכרת כו':

ומה שנתן כו' כמש"ל סי' קס"א ע"ש:

ואפילו אם כו' כיון דמצוה בגדול וכן כשאין חפצין כולן כופין את הגדול כמש"ש ולכך היתה תקנה לגדול:

וכ"ז כו'. לשון תקנת שום בס"ס י"ז של מהרמ"פ יש ברירה ביד יורשי המת והיבם אם יפרעו להיבמה הכתובה במזומנים או יתנו לה חצי הנכסים שהניח כמו שהם כו':

ואפילו יש כו'. כי כותבין כן לשופרא דשטר' ועח"מ סימן ע"א סי"ד שטר כו':

סעיף א' וי"א שמצות חליצה קודמת נ"ב כן הוא בש"ס דא"ש אומר כל הבא על יבמתו לשם נוי וכו' כאלו פגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר הנה מ"ש בלשון ספק וקרוב בעיני להיות הולד ממזר וע' בתשובתי ל"ק זאסלאב קנה מקומה ביו"ד סי' קנ"ז במהדורא ה' סימן קע"ה מ"ש שם בזה דרך אגב בעזה"י ודו"ק. והנה בדין המתנה עם האשה ע"מ שאם תפול לפני יבם לא תתייבם רק תחלוץ אם זה נחשב מתנה עמש"ב וכבר חקר בזה הפר"ח בספר מ"ח ועיין מ"ש בזה בתשו' למדינת פולין ל"ק קוסטאנטין קנה מקומה בחיבורי ליו"ד הל' כלאים סי' ש"ב במהדורא ד' שלי דרך אגב ייע"ש בעזה"י ודו"ק:

סעיף ד' בהג"ה אם לא שפירשו בהדיא לחלוץ לה בחנם וכו' נ"ב הנה גם אם פרשו כן לא מהני רק אם נשבע בפועל אבל אם לא נשבע בפועל רק שכתוב כן בהשטר הנה ל"מ אם כתוב בו רק שבועה דלא מהני לכמה פוסקים דשבועה בכתב לא מהני רק גם אם כתוב בו חרם דחרם בכתב מהני היינו אם כתבו בכתב ידו וגם בלשון בינוני שמקבל על עצמו כך וכך אבל אם כתוב בכתב יד אחר רק שהחולץ חתום שמו זה לא הוי בקבלת חרם וכמ"ש בכמה תשובות דזה הוי רק כהודאה ולא שייך רק בממון וגם אף אם כתב בכתב ידו אם כתוב בו בלשון עבר שקיבל עליו בחרם נמי לא מהני דזה הוי רק כהודאה ולא שייך רק בממון ואף אם כתוב בהשטר שנתחייב כך וכך דמים רק דהתנה תנאי שאם יחלוץ בחנם יפטור נמי לא מהני דהוי כמו אסמכתא כיון שכתב בשטר אחד וכמ"ש בסמ"ע בסי' ר"ז ס"ק מ"ה ואינו דומה לחיוב בשטח"ז דהתם שאני דהתנאי הוי נמי ממון והוי רק כמחייב עצמו או כך או כך אבל שניהם הוי חיובו ממון גם התם דאינו מתנה על עצמו רק על בניו ואחר מותו לא שייך בזה אסמכתא אבל במתנה לחלוץ בחנם ודאי שייך בזה אסמכתא וכל דלא כתוב בי' בבד"ח הוי אסמכתא אף אם לא כתוב בי' דלא כאסמכתא כמ"ש בסי' ר"ז ואף אם כתוב בי' בבד"ח אם אומר שרוצה לייבם נמי פטור די"ל כוונתו הוי אם יאמר שלא לחלוץ ולא לייבם רק יעגן אותה אבל אם אומר שרוצה לייבם כתב הב"ש דפטור והיינו אף דאין אנחנו מניחין לייבם מ"מ שוב הוי אונס שהוא רוצה לקיים התנאי רק שאנחנו אין מניחין אותו לכך פטור מחיובו כנלפע"ד בזה לדינא ודו"ק:

מצות יבום קודמת. עיין בזה בתשו' הרב ב"י סי' י"ח דף קמ"ח ע"א ובתשובת הרדב"ז ח"ד סי' ק"ט ובתשו' מהר"י בי רב סי' ס"א ובתשו' פני משה ח"ב סי' ט'. ועיין בתשו' פרח שושן כלל ב' סי' א' מבואר שם דאם היבמה סומא ודאי דמודו דמצוות חליצה קודמת דכיון שהיה סומא לא יוכל לסבלה ותתרבה הקטטה תוך ביתו וכמ"ש הריב"ש דהיכא דהיבם נשוי אשה לכ"ע מחזיק מטעם שלא יכניס קטטה לביתו וא"כ היכא שהיא סומא אין לך קטטה גדולה מזו ע"ש:

וי"א שמ"ח קודמת. עיין בתשו' נו"ב. סי' נ"ד שהאריך לבאר דאף לדעת ר"ת ודעימי' שפסקו כאבא שאול מ"מ חרש בר יבום הוא והיינו דהמחבר בש"ע כאן הביא י"א שמ"ח קודמת והוא דעת ר"ת וכן רמ"א בהגה כתב שאפילו שניהם רוצים ביבום כו' אא"כ ניכר וידוע שמכוונים למצוה והיינו כאבא שאול ומ"מ בסי' קע"ב מסעיף י"ב ומעלה מבואר שחרש מייבם ולא הביא שום חולק וכן רמ"א לא הגיה כלום והיינו טעמא דגם לא"ש לא בעינן שיכוון בפירוש לשם מצוה רק בעינן שלא יכוין בפירוש ההיפוך דהיינו לשם נוי ודלא כרב אחד שטעה בזה עש"ב:

אין מניחים אותם לייבם. עיין בתשו' שב יעקב סי' ל"ו שנשאל מהגאון בעל שבו"י בא' שהי' עקום ברגלו הימנית ולא הי' יכול לחלוץ ליבמה הנופלת לפניו ואין לו עוד אח ופשוט הוא דרגל השמאלית פסולה לחליצה והיבמה ילדה וגם היבם עדיין פנוי וקיי"ל דאסור לישא אחרת עד שיחלוץ תחילה ליבמתו א"כ הוא והיא אין להם תקנה מהו לייבם. ודעת הגאון השואל כדי שלא לעגן היא והיא ולקיים מצות יבמה יבא עליה מאחר שא"א בחליצה דמותר לייבם אף בזמן הזה. והגאון המחבר השיב לו באריכות והעלה דאין לעשות מעשה לייבם בכה"ג (כי יש לחוש ולומר בזה כל שאינו עולה לחליצה כו') אך הא פשיטא דאין לעגן היבם להיות שרוי בלא אשה כלל דלא שייך לגזרה זו אלא כל זמן שיש בידו לחלוץ או לייבם משא"כ בנ"ד שאי אפשר לעשות אחת משתי' הללו ע"ש ועיין בתשו' בנ"י סי' ס"ח שהשיג ג"כ על נדון זה ודעתו מסכמת להגאון השואל הנ"ל דאם א"א לחלוץ בשום צד אם שניהם רוצים ביבום רשאי לייבם בלי שום מיחוש אך אין לעשות מעשה רק אם יסכימו גאוני הדור לזה. אמנם במה שנראה מדברי הגאון השואל הנ"ל דגם היכא דא"א לחלוץ ולא לייבם אסור לו לישא. חולק גם הוא ז"ל עליו בזה מ"ש. ועיין עוד מזה בתשו' שבו"י ח"ג סימן קל"ד קל"ה קל"ו ונזכר שם שהסכימו עמו גדולים חקרי לב ונעשה הלכה למעשה בשנת תפ"ב והניח לייבמה. ושם מבואר סדר הקדושין והמאמר ונוסח הכתובה ע"ש ועיין בס' ישועות יעקב שהסכים ג"כ לזה וכתב דכן נכון להורות לדינא ע"ש. גם בס' בית מאיר לקמן סי' קס"ט סל"ד הביא דברי תשובת שב יעקב הנ"ל והשיג עליו מה שמסופק בפירוש דברי התוס' ביבמות דף מ"ד ד"ה כל שאינו עולה. ומסיק לדינא שאף האידנא ואפילו נקטעו שני רגליו (שאינו עולה לחליצה כלל אפילו לחליצה פסולה) ואפילו יש לו אשה מחוייב לייבם ומסופק אני קצת בזה שא"א לחלוץ אם לא כופין אותו לייבם ככל מ"ע כו' והברירה אח"כ בידו לגרשה ולע"ד אף בעל כרחה ולא מבעיא דפשיטא דבכי הא לא גזר רגמ"ה שלא ליקח על אשתו אלא אף שלא לגרש בע"כ לא גזר עלה דיבמה שמתחילה לא נשאה לקיים אלא רק לקיים מצות יבום. אבל שתתעגן האשה לעולם חלילה כי תורתינו הקדושה דרכיה דרכי נועם עכ"ל ע"ש וע' עוד בתשו' קרית חנה סי' ט"ו מענין זה (גם בתשו' חתם סופר ח"ב סי' ס"ט באמצע התשובה כתב וז"ל ובעלמא כה"ג היה דעתי נוטה לדעת הגאון בית מאיר סי' קס"ט דכל כה"ג מצוה ליבם גם בזה"ז דרכיה דרכי נועם כתיב וכדעביד עובדא הגאון שבות יעקב דלא כשב יעקב כו' עכ"ל ע"ש):

שאין כופין לחליצה כלל. עיין בשו"ת שב יעקב סי' מ"א בדברי החכם השואל שם הביא שכן הוא דעת כמה גאוני ארץ שאין לכוף לחלוץ אף למי שיש לו אשה ה"ה מהר"א מזרחי ח"א סי' כ"ב ומהריב"ל ח"ב סי' י"ח וסי' ע"ט ודברי ריבות סי' נ"ג ומהר"ם לובלין סי' ל"ח ובתשו' מהר"י בי רב כו' ובתשובה מהריב"ל שם מבואר לא מבעיא שלא לכופו בשוטים אלא אפילו הרחקה דר"ת שלא לדבר ושלא לישא וליתן עמו אין נכון לעשות (עב"ש סק"א וס"ק י"א) . ושם האריך עוד בענין אם ביד היבמה שטר חליצה מהיבם ויובא לקמן סק"י:

וכל זה כו'. שאין חשש איסור ביבומו כו'. עיין בתשובת נו"ב סי' יו"ד בענין יבמה קטלנית שכבר מתו שני אנשיה אם יכולה לכוף היבם לחלוץ לה אם זה מקרי חשש איסור ביבומו. וכתב דפשוט שאין יכולה לכופו שהרי אף במקום שאסור לייבם אין כופין כ"א בבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידי כו' א"כ בנ"ד א"א למיעקר תקנות הקהילות ולומר שאסורה להתייבם שהיא קטלנית ולכוף לחלוץ מחמת טענה דבעינא חוטרא כו' דכיון שהיא קטלנית גם אחר החליצה לא תנשא ואיך יהיה לה חוטרא ולכן פשוט שא"א כלל לכוף היבם לחלוץ אם לא כפי תקנות הקהילות ואז יחלוץ מרצונו. אמנם גוף הדבר אם שיייר ביבום איסור משום קטלנית נראה מסברא דשומר מצוה לא ידע דבר רע ודבר זה תלוי אם מצות יבום קודמת ע"ש וע' בס"ט לעיל סי' ט' סק"ב מזה ועמ"ש שם:

ודוקא בבאה מחמת טענה. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל נ"כ עיין בתשו' הגאון בעל מגיני שלמה שנדפס בתשו' ב"ח ח"ב סי' צ"ה עכ"ל. ועמ"ש לעיל סי' קנ"ד ס"ק כ"ב:

ודינה כמורדת. עב"ש סק"ט שכ' ומשמע אם היא רוצה כו' וע' בזוהר פ' חקת משמע דמצוה דוקא בחליצה עכ"ל. ובס' כרם שלמה כתב על זה אמנם עיין בתשו' חכם צבי סי' א' ד"ה ואני יצאתי כתב שם מה שאנו כופין על החליצה משום לתא דידה שאין חוסמין אותה ולא תתעגן ותיתב כו' שאם היא רוצה להתעגן וגם הוא אינו מקפיד אנן לא איכפת לן ע"ש וכן העתיק דבריו הגאון בעל חתם סופר בגליון הש"ע שלו עכ"ל (ובתשו' ח"ס ח"ב סי' פ"ה כ' שגם הזוהר לא אמרו למצוה שיהי' מ"ע כ"א שהוא סגולה לנשמת המת והו' כעין גמילת חסד עם המתים וכמו אמירת קדיש ואין לכוף האשה אפילו לקבורתו מכ"ש לגמול חסד הזה אם הוא לה לטורח או מפני הבושה או שום טעם כו' וכבר באתה אשה לפני ושאלה כזה והשבתי לה שמן הדין אין לחייב אותה בע"כ אך הו' טובה לבעלה כמו הדלקת שמן זית ויותר מזה אם תרצה להטיב עמו תעשה וכן עשתה ושמעה לקולי עכ"ד ע"ש):

ושמין לה בגדיה. עיין בס' ב"מ שכ' בזו אין חידוש דהא א"א לדמותה לגרושה דמדעתו מגרשה ע' סי' צ"ט דהא מוכרח לחלוץ אלא הריב"ש מחדש אפי' מותרת ביבום והו' חולץ מ"מ שמין מטעם דאזלי' בתר אומד המת ולא החולץ כו' ע"ש:

תקנה. עבה"ט שכ' ענין החלוקה ע' בתשו' כו' דאין חולקין אלא שיעור כתובה כו' וע' בזה בגוף התשובות הנ"ל כי הב"ש קיצר מאד. וע' בס' ב"מ מ"ש בזה ומסיים וז"ל ובעניותינו שא"א לעמוד על עיקר התקנה לע"ד הפשוט ואם יש מותר מהמגיע לה דצריך פשר בין החולץ ויתר היורשים. ואפי' ביש לה שט"ח בחנם ע"פ נוסח הנ"ש ואינו יכול לעכבה בהחליצה מ"מ זכותו בהנכסים שיוכל לטעון שלא חייב עצמו אלא שלא תתן היא לו מהמגיע לה אבל בהמותר סמך עצמו על התקנה עכ"ל:

בחנם. עבה"ט שכ' ואם אח"כ אומר כו' עד והוי כמתנה עמ"ש בתורה. וע' בס' ב"מ שכ' דל"ז אם הוא נשוי אשה דלכ"ע מ"ח קודם כמבואר בהריב"ש הי' בדין לכופו וזה אינו כמבואר בהריטב"א שבב"י שכ' דלדידי לא חשיב נשבע לבטל מצוה דבדידי' תלה רחמנא (וכן פסק הרא"ש בתשו' והו' בש"ע י"ד סי' רל"ט ס"ז ובפי' הדר חלילה סעיף מ"ו) אלא דמ"מ אינו מסכים לכופו אפי' למ"ד מ"ח קודם וכ' דאע"פ שעל השבועה אתה בא לכופו כיון שמחמת אותה כפי' הוא חולץ החליצה מעושית היא ממילא (ע' במל"מ פ"ב מה"ג ה"כ שכ' דתשו' זו דהריטב"א סותר לתשובה דהר"י בן הרא"ש ז"ל שהביא הב"י בסי' קנ"ד וע' בס' גט מקושר אות ט"ל מ"ש בזה ועמ"ש לעיל סי' קל"ד ס"ד ס"ק ח') וכן החמיר מהריב"ל ח"ב סי' ע"ט ומביאו תשובת מהרא"ש והעלה שלא לכופו אלא ע"י החקרות עכ"ד: ומ"ש הבה"ט ובתשו' מהרשד"ם כו' מ"מ יכולים לעשות הרחקות של ר"ת כו' הוא מדברי הב"ש ומסיים ובזה יש לתרץ מה שקשה לכאורה מה מהני השטר חליצה לחלוץ בחנם כו' אבל למ"ש דעושין הרחקה א"ש אם לא נתן ש"ח ואומר שרצונו לייבם אין עושין לו שום כפי' אפילו הרחקה הנ"ל והיינו כשאין לו אשה אבל נתן ש"ח עושין הרחקה הנ"ל עכ"ל וע' בתשו' שב יעקב סי' מ"א שדעת החכם השואל דלא כהב"ש אלא דאפי' אם נתן ש"ח ואפי' אם יש לו ג"כ אשה אין עושין אפי' הרחקה דר"ת וכתב ואף דאיכא למימר מאחר שכותבין בכל ש"ח שנעשה בח"מ שד"א וא"כ יש לכופו לקיים השבועה ז"א דידוע שמעולם אין האחים נשבעין על זה רק הסופר כותב לשופרי דשטרי כו' והביא שם מדברי מהריב"ל ח"ב סי' י"ח שחוכך להחמיר אפילו בנשבע ממש ומכ"ש בנ"ד דלא נשבע דלא עבדינן הרחקה של ר"ת ומה דקשה לכאורה א"כ מה מהני השטר חליצה לק"מ דמהני לענין מה שנכתב בש"ח וכל זמן שלא אפטרנה בחליצה כשירה תהא היבמה ניזונת מנכסי מיתנא ומוחזקת בהן כו' והגאון בעהמ"ח חולק עליו ודעתו דאם נתן ש"ח בלי ספק דעכ"פ עבדינן לי' הרחקה דר"ת מאחר שכותבין שנעשה בח"ח ובשד"א ואף דידוע שמעולם אין האחים נשבעין וכמ"ש החכם השואל והדין עמו בזה באמת דלא הוי שבועה כלל ולא מטעם שכתבו רק הסופר אלא דאפי' אם הוא כתב בכ"י עצמו שנשבע אין זו שבועה דלבטא בשפתים כתיב כו' כל זה בשבועה ונדר דוקא אבל חרם חל אפילו בכתב וא"צ להוציא בשפתיו כמ"ש בסוף ס' כל בו ותשו' משפטי שמואל סי' כ"א (עמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רל"ו סק"א) ואין זה קטנה דהסופר כתב מעצמו והוא לא ידע כדאי' בח"מ סי' ס"א כו' ובזה א"ש דמהני תקנת' דשטר חליצה שמחוייב לחלוץ. עכ"פ מחמת הח"ח הכתוב שם כו' אך מהיום והלאה יש לתקן בשטרי חליצות לכתוב באחד מב' דרכים או שיחתמו האחים עצמן תחת השטר מצד העדים כמו שעושין בכתובה ואז בלי גמגום חל עליהן הח' ואם אינו רוצה לחלוץ צריכין לנהוג עמו כד"ת או שיעשו השטר חליצה בדרך שטר חוב כמו שנוהגין בשטר אח"ז וכמו הנוסח שכ' בס' נ"ש עכ"ד: ועיין בס' ב"מ שכ' דמה דמשמע בת' שב יעקב דיותר נכון לנהוג בשטר בטחון חליצה ע"ד שטר חצי זכר הנה גם בזה צ"ע קצת אם יש לכופו לפרוע או לחלוץ כדי שלא ליגע במה שמחמיר הרשב"א בגט (לעיל סי' קל"ד ס"ד בהגה) הקונס עצמו אם לא יגרש ואפשר יש לחלק דשאני הכא שכבר מחוייב בחיוב גמור לשלם כ"ז שלא יפטור בחליצה והוי כמו שאינו מקיים עונה שבש"ס קכ"ד בהגה כו' ע"ש. וכתב עוד דעיקר הקושיא מה מהני השטר חליצה לק"מ והפעולה הוא פשוט דעל ידי הש"ח בתרה ושבועה שיהא רובץ עליו עונש החרם שהביא על עצמו יהא מוכרח מעצמו לחלוץ וכעין שכ' הב"ש עצמו בסי' קי"ט ס"ק י"א דכיון דאיכא חרם מסתמא לא יעבור ע"ש. ועיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס קמ"ז מזה ומבואר מדבריו דאף אם יש לה שטר חליצה שהתקשר עצמו בק"ס ובחרם ואף דיש לו אשה אין לכוף לחלוץ ואפילו הרחקות לא טוב לעשות אך הטוב והישר לפשר ביניהם ע"ש. (ובתשו' ח"ס ח"ב סי' פ"ד ע"ד מי שהתחייב עצמו בשט"ח לגיסתו בשעת נישואי אחיו לחלוץ בחנם ובשבועה וח"ח כנהוג ע"פ נוסחת בעל נ"ש ועתה נפלה לפניו והוא אינו רוצה לחלוץ אי נכוף אותו לקיים שבועתו. והאריך בזה וכתב דעה שהקשה הרב השואל עמ"ש הב"ש דנותן שטר לחלוץ הוה מתנה עמ"ש בתורה דזה סותר למ"ש בפי' ס"ח סמ"ו בשם תשו' הרא"ש דלא שייך הכא נשבע לבטל המצוה משום דבדידי' תלה רחמנא כו' לק"מ לתשו' הרא"ש מיירי בנשבע אחר מיתת אחיו שכבר נפלה לפניו ואז הברירה בידו וברר לו לחלוץ בזה כתב הרא"ש דלא הוה נשבע לבטל המצוה דבדידי' תלה רחמנא אבל הב"ש מיירי קודם מעשה כגון בשעת נישואי אחיו שמ"ע דאוריי' שתהי' הבחירה חפשית ביום מועד כו'. כבר הזכיר חילוק זה גם בס"ס פ' שם ע"ש) אלא די"ל אף בנשבע קודם הנישואין דהוה נשבע או מתנה עמ"ש בתורה זהו באם נשבע לחלוץ ולא כ' בשטר בחנם דמשמע לחלוץ ולא לייבם נגד התורה וגם בזה כתב בתשו' מהר"א ששון דלא טוב עשה בעמיו שהטעה את האשה וע"פ סמיכות דבריו נשאת לבעל הזה ויש להרחיק אותו ולדבר עמו דברים קשים רק שאין עליו מחמת השבועה שום כפי' אבל אם כ' בשטר לחלוץ בחנם י"ל שלא נתכוון כלל לשלול היבום אלא דאם יברור שלא ליבם ויבם לחלוץ יחלוץ לה בחנם בלא תקנת שו"ם ובזה השבועה חלה בודאי ומכ"ש לפי נוסחת הנ"ש שהיא מאד מתוקנת שזה לשונו אם תהיה מרת פלונית זקוקה לחלץ אזי איזה אח מאתנו כו' מחוייב לפוטרה בחליצה חנם לא כ' אם תהי' זקוקה ליבם יחלוץ לה בחנם אלא אם תהי' זקוקה לחלוץ פי' הברירה בידו ליבם או לחלוץ אך אם תהיה זקוקה לחלוץ או מרצון היבם או שאין הב"ד מניחים או ממנהג מאיזה טעם שתבא לחליצה אז תהיה בחנם ובזה השבועה חלה בלי ספק אלא דמ"מ לא תהי' הכפי' על החליצה רק על עבירת שבועתו בהרחקת ר"ת וכדומה כו' אך כל זה אם נשבע ואפילו בכתב ידי בארתי באורך בתשו' אחרת כדעת החו"י דחמירה מדבור אבל אם העדים כותבים שנשבע בפ"מ והוא בעצמו יודע שלא נשבע כו' ואין לנו אלא לפשר ביניהם ע"ש): וכתב עוד בת' שב יעקב שם בסוף התשובה דאם יש להיבם איזה תביעת ממון על היבמה ואפילו אם לו דו"ד עם אבי היבמה יכול לעכב החליצה עד שיציית דין עמו ואינו מועיל לזה השטר חליצה ע"ש: ועיין בתשו' שיבת ציון סימן צ"ז שנשאל (מארץ תוגרמה) אודות יבמה שיש לה שטר חליצה מאחי בעלה כנהוג וכאשר כשלמו צ"א יום ממיתת בעלה ושלחה אל היבם לחלוץ לה השיב שהיבמה תציית ד"ת עמו אצל הב"ד או בזבל"א וזבל"א והיבמה אטמה אזנה לציית ד"ת והלכה אל המושל והכריח את היבם שיחלוץ לה וכראות היבם כי כלתה אליו הרעה שלח את גיסו לאמר שרוצה לחלוץ כדי להפטר מהכפייות שעליו מהמושל ועתה באנו לבית הספק אם חליצה זו כשירה ע"פ דין והשיב דקשה למצוא היתר לחליצה זו דאף אם היו הדין נותן לכוף אותו היינו בכפיה ע"פ ב"ד ולא ע"פ א"י דהא חליצה. מעושית דינו כגט מעושה כמבואר בסי' קס"ט סעיף נ"ג ואנן פסקינן בסי' קל"ד ס"ח דאם אנסוהו א"י לגרש אף שחייב לגרש ע"פ דין אפ"ה פסול ובפרט דבנ"ד אפילו מן הדין אינו חייב לחלוץ ואף שנתן שטר חליצה ואין לו זכות מצד תקנות הקהילות מ"מ כיון שהיבם צועק ככרוכי" שרוצה לציית ד"ת והוא מסרבת בודאי יכול לעכב החליצה והרי בתשו' שב יעקב ס"ס מ"א שהיה להיבם דו"ד עם אבי יבמה ואפ"ה פסק שם שיכול לעכב החליצה (כנזכר לעיל (בשמו) ק"ו בנ"ד שאומר שיש לו דו"ד עם היבמה עצמה כו' ואפילו לדעת הש"ך בח"מ ר"ס י"א שהנתבע יכול לומר הגד מתחילה מה שתרצה לדון עמי זהו היכא שלא נודע אם יש ביניהם דררא דממונא אבל בנ"ד שידוע שיש ביניהם סכסוכים בעסק חלק בית כו' דאף אם לא הי' היבם מסר מודעא אפ"ה החליצה בטילה כיון שהכל יודעין באונסו ואין לך אונם גדול מבית אסורים כו' ואף אם יאמר היבם עתה שהוא רוצה לחלוץ לה מרצונו הטוב ויבטל כל המודעות וכל הדיבורים שהיו לגרוע כח החליצה גם זה אינו מועיל כ"ז שלא נשתנה הענין וסר כח האנס כמבואר בתשו' הריב"ש סימן תפ"ב ובמהרי"ק שורש ס"ג כו' (עמ"ש לעיל סי' קל"ד ס"ח ס"ק ט"ו) ומעתה גם בנ"ד כ"ז שהאונס במקומו קשה למצוא היתר לחליצ' זו ע"ש:

אא"כ ניכר וידוע כו' בטור כ' כאן כגון שבא לב"ד לחלוץ ואומר לו אי צבית ליבמי יבם דאז ודאי אי מייבמין מכוונים לשם מצוה כיון שבא לחלוץ מתחלה וכיוצא בזה ואם רוצה כו' עכ"ל כנ"ל לגרוס ואם בוי"ו והוא מלתא אחריתא ומ"ש וכיוצא בזה הוא שייך למ"ש כגון שבא לב"ד ע"ז אמר ה"ה שאר הוכחות כיוצא בזה המורי' על הכוונה למצוה ובדרישה כ' דכיוצא בהן קאי אשלמטה מזה והעיקר כמה שכתבתי.

ואפשר להתייבם שאין חשש איסור ביבומו כולי לפי זה אם אומר עכשיו איני חולץ ה"ל כאומר ג"כ איני מיבם שהרי יש איסור לייבם וכמה שכתב בפירוש סדר חליצה סעיף מ"ו וא"כ יש לכופו לחלוץ ועיין מה שכתב בסעיף ד':

שלא ישלישו הממון פירוש במעמד שלשתן שכ"כ המרדכי פ' החולץ וז"ל שאם היא אמרה לשליש במעמד שלשתן תן לו אותן המעות לאחר שיחלוץ אז ודאי יש לו לשליש ליתן לו שהרי קנה אותן במעמד שלשתן מיד ליתן לאחר החליצה כו' והוה כאלו בא לידו כו' אבל אם לא אמרה לשליש תן לו אלא נתנם לו בשתיקה לעולם הן שלה עכ"ל ולפ"ז ה"ה אם קבלה קנין וכ"ש נשבעה לו ע"ז דחייבת ליתנם לו כנ"ל:

בחיי בעלה שיש הוכחה שלא כוונה לאסור עצמה על היבם כופין אותו לחלוץ ואם יש פתח לנדר' מתיבמת כ"כ ב"י בשם רשב"ץ וא"ל הא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דכבר כתבתי לעיל סי' קס"ד סעיף א' דרש"י כתב דבשביל הך מלתא אין כאן פסול דיעבד כאן א"א בענין אחר ע"כ ה"ל כמו דיעבד ותו דלקמן סי' קס"ט סעיף מ' בפי' סדר חליצה דמחמת שבועה אמרי' כיון דשרי ליבומה אלא דארי' דשבוע' רביע עלה ראויה ליבום היא:

אין שומעין לה הטעם דיכול לו' לא יתנו לי אשה כ"ז שאת אגידא בי ואפי' יש לו אשה מ"מ לא יהיה לו שלום בית כל זמן שאינו חולץ:

אם יתרצו היבם והיבמה כו' הטעם לתקנות הקהלות בזה מבואר בת"ה סי' ר"ך משום תקנות עיגון שראו כמה פעמים שבאו הנשים לידי עיגון משום דזימנין דחפץ הוא ליבם והיא אינה רוצה משום דסניא ליה חשו שלא תתעגן ע"כ תקנו שיחלוקו הנכסים ויסכימו שניהם לזה לחלוץ ולפ"ז נראה דבאותן שכופין אותו לחלוץ אפי' בזמנינו אין לו כלום אלא היא נוטלת כתובתה והמותר ליורשי המת ואין לחולץ שום זכות על זה יותר משאר אחין וכ' במ"ב סי' ק"ה דהתקנ' לא היתה אלא בשביל החולץ ולא בשביל האב והאחין אבל במותר על כתובתה הדין עם האב והאחין כדתנן בפ' החולץ החולץ ליבמתו היא כאחד מן האחים לנחלה ואם יש שם אב נכסים של אב ואפי' אם חצי נכסים אינן מגיעין לכדי כתובתה לא יפסיד האב ואחין ובתשו' מוהר"ם פאדוואה סי' י"ח כתב בא' שאמר שרוצה לייבם והיה ידוע שלא נתכוין רק לממון כ' שם שאעפ"כ אין לכופו לחלוץ כיון שהרמב"ם ושאר פוסקים מקצתן פוסקים כרבנן דאבא שאול דס"ל יבמה יבא עליה מ"מ אפי' לשם נוי ונ"ל דדוקא שם פסק כן כיון שרוצה לייבם ושם היה היתר לייבם אפי' היה לו אשה שכן נוהגין במדינות אחרות שבמקום מצוה לא תיקן ר"ג הן אם היה פנוי (או נשוי) דאין איסור כלל אבל מי שהוא נשוי ולדידן שאנו חוששין לדברי ר"ג אפי' במקום מצוה כמה שכתב רמ"א בסי' א' בשם י"א א"כ מי שהוא אומר שאינו רוצה לחלוץ והוא א"א לו ליבם שהוא נשוי נראה שאם היא רוצה תוכל לכופו לחלוץ כי בודאי יש חשש עיגון בזה ובסי' קע"ב ראיתי בדרכי משה וז"ל כתב באור זרוע ראובן צוה לגרש אשתו שלא תפול לפני יבם ואחיו מיחה בו שלא יגרשנה ונפלה לפניו ליבום כתבו הגאונים דאסורה ליבום מאחר שעיניו נתן בה בחיי אחיו אינו מכוין לשם מצוה ומנדין אותו עד שיחלוץ ע"כ וא"כ כ"ש אם אנו רואין שמכוין לשם ממון ורוצה לעגנה דכופין אותו ולא אמרו דאין כופין אלא דוקא אם היא אינה רוצה לחלוק בנכסים כתקנות הקהילות דהא קי"ל באם יש לו אשה דכופין לחלוץ אפילו אם הוא רוצה לייבם וכ"ש בזה שא"א לייבם שיש לסמוך ע"ז ע"פ הדרך שזכרנו והכל מודים בזה ואע"ג שכתבו קצת פוסקים שבשעת החליצה אומרים שאין חרם ר"ג ואם רוצה לייבם מ"מ אנן לא קיי"ל כן כמה שכתוב בסוף ס"ח סעיף מ"ז דלא קי"ל כר"א ע"ש כנלע"ד וכן כתב מהר"ם מלובלין בתשובה סי' ל"ח לכופו בחרמות:

נולדו בה מומין כו' דנסתחפה שדהו כמו דאמרינן גבי אשתו בהגהת מרדכי דכתובות כתב בתשובת מהר"ר אביגדור המתחילה אלכה לי אל הגדולים במי שהיה משודך עם האשה ונפלה לפניו יבמה דא"א דמחמת זיקה עם היבמה אסור לו להכניס משודכת שלו משום חרם דר"ג שלא לישא ב' נשים דלא גזר אלא שלא לישא מעצמו משא"כ כזה דזכו לו משמיא ע"ש וכתב בתשובת מהר"מ מ"ץ דלכתחלה אסור לשדך משום מראית עין כתב בית יוסף בשם תשובת רשב"א על ש"מ שגירש ויש ספק בגט והיבם רוצה לעגנ' כופין אותו לחלוץ כדי שלא לעגנ':