שולחן ערוך, אבן העזר קנ״ח: באיזה אופן אשה נאמנת להתייבם ואם עד אחד נאמן ובו ו סעיפים: – עם 11 מפרשים

באיזה אופן אשה נאמנת להתייבם ואם עד אחד נאמן ובו ו סעיפים:
כשם שהאשה נאמנת לומר מת בעלי שתנשא כך נאמנת לומר מת בעלי שתתייבם והיבם נכנס לנחלה על פיה אבל אינה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לשוק ואין האיש נאמן לומר מת אחי ואיבם את אשתו לפיכך הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת יבמי או מת יבמי ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת:

הלכה היא ובעלה למדינת הים (לבד) ובאה ואמרה ניתן לי יבם ומת בין שאמרה מת בעלי ואח"כ מת יבמי בין שאמרה מת יבמי ואח"כ מת בעלי נאמנת:

נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה שתנשא לשוק או לומר מת בעליך ואח"כ מת בנך ואפילו עבד או שפחה או אשה או כותי מסיח לפי תומו או עד מפי עד נאמן להעיד במיתת היבם כמו שנאמן במיתת הבעל ודין עדות זו כדין אותו עדות לענין עדים המכחישים זה את זה במיתת היבם לכל דבר: הגה וי"א דאין עד אחד נאמן לומר שמת יבמה להתירה לעלמא :

חמש נשים שאינם מעידות זו לזו שמת בעלה כך אינם מעידות שמת יבמה:

שתי יבמות שבאו ממדינת הים זו אומרת מת בעלה וזו אומרת מת בעלה זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמתייבמת כמו שנתבאר היה לאחת מהן עד שמת בעלה זו שיש לה עד אסורה מפני יבמה וזו שאין לה עד מותרת שהרי העיד העד שמת יבמה והיא נאמנת לומר שמת בעלה היו לזו בנים ולזו אין בנים ולשתים אין עדים זו שאין לה בנים אסורה וזו שיש לה בנים מותרת:

לא היו להם לא עדים ולא בנים והיו כאן יבם או יבמים ויבמו אותן ומתו גם הם בלא בנים ואין להם אחים אחרים אסורות להנשא לזר כמו שהיו בתחילה אבל אם הניחו אלו בנים או שגרשום בגט מותרות להנשא לזר:

אשתו. ואם רוצה לפטור אותה בחליצה נאמן. וה"ה אם היה נשוי אשה נאמן רשד"ם חא"ה סי' ע"ה:

יבמה. הנה כל הפוסקים מקילין בזה לבד הרא"ש הוא המחמיר עיין מהרי"ק שורש קע"ו. ותשובת מהר"י הלוי סי' י"ב. וכנה"ג הביא כמה פוסקים דכולם מסכימים בעת הדחק ועיגון יש להקל וכן עד מפי עד נאמן וכ"כ בד"מ. ומכ"ש כשיבם מומר דאז הוי ס"ס דלכ"ע יש להתיר כשהעד א' העיד שמת. ועיין תשובת מהר"י מינץ סי' י"ד שכתב אפשר בזמן הזה שאין מתייבמין אלא חולצת היא בעצמה נמי נאמנת שמת היבם ומכ"ש ע"א אף לדעת הרא"ש. ומיהו אין מוכרח עיין ב"ש ובתשובת צמח צדק סי' פ"ח. וכנה"ג בהגהת ב"י:

משנה יבמות דף קי"ד ע"ב

במשנה שם דף קי"ח ע"ב וכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ייבום הואיל והוא איסור לאו שמא יהא קל בעינים

שם משנה וכתב הרמב"ם שמא עיניו נתן בה שלא האמינו ע"א אלא משום התרת עגונה

שם במשנה

שם במשנה

כצ"ל וכן דעת הטור וברמב"ם פירוש שהלכו בלא זרע ובלא יבם

טור בשם הרמב"ם שם בפ"ג ובשם הר"ף וכדפשט רב ששת דף צ"ג ע"ב

כדפשט ר' ששת ללישנא איכא דאמרי וכדפשט רבא שם וכמ"ש הרי"ף בשם רבוואתא אע"ג דדחינן להא דרב ששת ולהא דרבא הך דחייתא לאו דסמכא אינהו וכו' וכ"כ הרשב"א והרז"ה והריב"ש

פשוט הוא שכיון שע"א נאמן הרי הוא כעדות מיתת הבעל וכ"נ מהסוגיא ה"ה

או מת בעלך ואח"כ מת בנך (כ"כ טור בשם אביו הרא"ש ורב ירוחם בשם הרמ"ה וש"פ)

משנה שם דף קיז ע"א

משנה שם דף קיט ע"ב

שם במשנה

שם במשנה

מבואר בריש הסימן שהאשה נאמנת לומר מת בעלי שתתייבם

שם במשנה פי' זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה ראשון של זו שנאמנות הן אצל עצמן שמתו בעליהם כדי להתייבם אבל לא להנשא לשוק ואין היבמות מעידות זו לזו

ה"ה שם ושכן משמע מפי' רש"י וכמ"ש הב"י דהשתא אין אחת זקוקה לעדות חברתה שאפילו היה בעל חברתה קיים היתה אסורה להתייבם כיון שיש לה בנים מאחיו

טור והרמב"ם שם מטעם הנזכר שהרי היא גרושת אחיו

נאמן ע"א אע"ג דמן הנשואין אין חומר בסוף כבסי' קנ"ט סעיף ד' מ"מ דייקא לפי שאין יודעה אם יכניסה או יחלוץ ותנשא לשוק ויש חומר תו' יבמות דף צ"ג ע"ב.

הג"ה וי"א דאין ע"א נאמן היא דעת הרא"ש וכ' ב"ש ולהרא"ש מת בעלה ואח"כ מת בנה ג"כ אינו נאמן וע' בהרא"ש דלשטתו זה לא נכנס אפי' בגדר האיבעי' ופשיט' לי' דאינו נאמן אבל הש"ע סותם בדעת הרי"ף ורמ' דאף בזה נאמן והיינו משום דמבואר בהרי"ף דסומך על פשיטותא דרב ששת ושם מבואר דאף בזה נאמן. וע' תשו' הר"ן סי' מ"ז תפש נמי בפשיטות דעת הרי"ף אף דשם מומר הי' מ"מ חזינן דלא פקפק כלל:

חמשה נשים כ' ב"ש וכאן א"א לומר בת בעלה וכו' אע"פ דהיינו בת יבמה והיא בכלל ב"ב וכ"כ צ"צ. ולע"ד אי מש"ה לא אירי' דבשלמא אלו פרטו הכא בת בעלה שפיר משא"כ עתה שדוקי' דידהו אך מן המספר ה' וזה לק"מ כי ידוע שכל החמשה נשים אין מעידין זו לזו כדהבאתי סי' י"ז בשם הירושלמי והנ"י וכן מבואר שם בש"ע דהיינו כמו שב"ב אינה מעידה לה כן היא אין מעידה לבת בעלה ופשיטא דזה שייך הכא שאין האשה מעיד' לבת בעלה שמת יבמה וזה הפשוט וברור ואין מזה לע"ד אף ריח ראי' אלא שהצ"צ מביא בשם חתנו בעל ע"ה והיא בתשובותיו סי' ס"ו שלומד בת יבמה שאין מעידה אפי' במיתת הבעל מדמיון חמותה הבאה לאחר מכאן וע' בזה סי' י"ז. תו כ' וחמותה כאן להנ"ל אף זה אין מוכרח כי י"ל הנ"מ אינה אלא דהכלה אין מעידה לחמותה שהיתה נשאת לבעל אחר מיתת אבי בעלה ומת השני והחמות זקוקה ליבם אין כלתה מעידה במיתתו אלא דהכא אפשר מפני שכבר היא חמותה בזיקה כע"מ דאם יבמה חמותה מקרי תו כ' מיהו צרתה ל"א כאן דפשיטא דא"נ דהא היא בעצמו זקוקה ולע"ד ז"א דצרות שהיה פעם ונשאו לאחרים נמי אין מעידות זו לזו כמבואר סי' קמ"א סעיף נ"ד ובסי' י"ז בעצמו כ' דה"ה להעיד במיתת הבעל והוא ברור אף דברמ' וש"ע לא נזכר שם דהא בירושלמי שממנו הוציא הרמ' פ"ז מה"ג לא נאמר אלא על המתני' דעדו' מיתת הבעל וא"כ פשיטא דמשכחת החדוש שהאשה שהיתה צרתה אינה מעידה עתה במיתת היבם והיא אינה זקוקה כלל ואפילו לפירושו בסימן י"ז ס"ק י"ב וע"ש שכ' ואפשר לאותו בעל וכו' ור"ל דוקא בשגירש אחת מהצרות והיא נשאת לאחר זאת אינה מביאה להנשארת אבל בשמת הבעל שהיו צרות אצלו ותרווייהו או אחת נשאו לאחרים שוב שפיר יכולה להביא עכ"פ נשמע ודאי דה"ה בשגירש אחת אין הגרושה מעדה במיתת הבעל הנשארת וממילא דה"ה במיתת היבם נמי אינה מעידה מפני שהיתה צרתה ושייך נמי טעמו דרצונה לקלקלה שתאסר על היבם כמו שהיא אסורה עליו משום גרושת אחיו:

אבל אינה נאמנת לומר מת יבמי. הואיל הוא איסור לאו שמא הוא קל בעיני' רמב"ם וגבי אין איש נאמן כתב עד שיעידו ב' עדים שאין ע"א נאמן אלא משום התרת עגונה, ולכאורה נראה בזה"ז דיש חרם ר"ג שלא ישא אשה על אשתו אין ע"א נאמן שמתה אשתו דהא דבר שנתחזק באיסור הוא ואין ע"א נאמן כמ"ש בי"ד סימן קכ"ז:

וי"א דאין ע"א נאמן. הנה כל הפוסקים מקילין בזה לבד הרא"ש הוא המחמיר ועיין תשו' מהרי"ק ותשו' מהר"ם סי' ל"ו וק"ל ותשו' מהר"ם פדו' סי' פ"ד ותשו' ר"י לבית הלוי סי' י"ב כולם מסכימין בעת הדחק ועיגון יש להקל וכן עד מפי עד נאמן וכ"כ בד"מ וב"ח ומכ"ש כשיבא /כשיבם/ מומר אז הוי ס"ס דרוב פוסקים ס"ל ע"א נאמן גם לכמה פוסקי' כשיבא /כשיבם/ מומר אינם נזקקים לו וב"ח כתב אם ע"א מעיד שניתן לו בן והיבם לפנינו יש להחמיר דלא שייך עיגון דהא היבם לפנינו והביא ראי' מדלא כתב הטור בסי' קנ"ו דברי הרמב"ם דמיקל גם שניתן לו בן ואישתמטא דברי הטור שם שהביא דברי הרמב"ם גם קשה איך כתב להחמיר וליתן חליצ' הא יש לחוש שמא דברי העד אמת ואתה מצריך כרוז לכהונה וכשיש לה בן וע"א מעיד דמת הבן ואח"כ הבעל נאמן אף על פי שהוצי' אות' מחזקה מ"מ להכניסה לרשות היבם נאמן ע"א וכ"כ התוס' והרא"ש פ' האשה דף צ"ד ועיין תשו' מהר"י מינץ סימן י"ד שכתב אפשר בזה"ז שאין מייבמין אלא חולצ' היא בעצמ' נמי נאמנת שמת היבם ומכ"ש ע"א אף לדעת הרא"ש מיהו אין מוכרח ועיין בסי' י"ז מ"ש בחמש נשים שאינן מעידות אם נאמנין בזה"ז ועיין תשו' צ"צ סי' פ"ח ולהרא"ש מת בעלה ואח"כ מת בנה ג"כ ע"א אין נאמן:

חמש נשים. עיין בסי' י"ז מי הן חמש נשים ושם מבואר בת בעלה א' מהן וכאן א"א לומר בת בעלה דא"כ אינה זקוקה ליבם וא"ל בת בעלה הראשון ואח"כ נשאת זקוקה ליבם דהא בת בעל' הראשון כשרה להעיד כמ"ש בסי' י"ז בשם הכ"מ אלא ע"כ דהיינו בת יבמה והיא בכלל בת בעלה וכ"כ בתשו' צ"צ שם וחמותו כאן היינו אם יבמה דווקא דהא איירי כאן שמת בעלה א"כ אם חמותה דלאו אם יבמה כשירה להעיד מ"מ צרתה לא איצטריך כאן דפשיטא אינה נאמנת דהא היא בעצמ' זקוקה ליבם:

היה לא' מהן עד. כ"כ הרמב"ם היינו לשיטת הפוסקים דע"א נאמן ולשיטת הרא"ש איירי בדאיכא ב' עדים וא"ל להרא"ש ל"ל הטעם דצרה אינה מעידה לחברתה ת"ל ע"א אין נאמן וצ"ל דה"א הואיל ונאמנת על עצמה דמת בעלה נאמנת על חברתה קמ"ל דא"י להעיד על הצרה:

והיבם כו'. שם קי"ז א':

נאמן כו'. עבה"ג ושם א"ד כו':

או לומר כו' כמ"ש רב ששת שם ואע"ג דברי שם דדחויא הוא כמ"ש הרי"ף שם:

וי"א כו'. דס"ל הא דדחי שם דברי רב ששת ורבא דיחויא מעליא הוא וערא"ש שם:

חמש כו'. כן מבואר במתני' שם קי"ט ב' ופרש"י ד"ה זו אסורה כו' וכמ"ש בס"ה:

לא' מהן עד. כשיטתו בס"ג דבר אחד נאמן:

לא היו כו'. שם במתני':

אבל אם כו'. ערש"י שם בד"ה ומתו כו' נמצא עדותה כו' משא"כ כה"ג:

סעיף ג בהג"ה וי"א דאין ע"א נאמן ביבמה לומר שמת בעלה כו' נ"ב הנה זה הוי בעיא בש"ס אם ע"א נאמן ביבמה להתירה לעלמא ייע"ש. והנה המעיין ברא"ש שם העלה דלהעיד מת בעלך ואח"כ מת בנך לא מספקא להש"ס כלל ופשיטא לי' דאינו נאמן רק דהאי בעיא היא רק במת יבמך יע"ש. והנה לא זכיתי להבין דבריו והמה תמוהין בעיני שהרי פושט בעיא זו ממתניתין דמת בעלך ואח"כ מת בניך כו' מה לאו בע"א הרי מפורש בש"ס דהאיבעיא הוא גם במת בעלך ואח"כ מת בנך וגם בהא ס"ל להפו' דנאמן ע"א להעיד ואדרבא לכאורה הי' תמוה לי על רש"י שכתב דהאיבעי' הוא באמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ולכאורה הי' נראה דבהא פשיטא דנאמן דהרי בר"פ האשה רבה שם בעי מנ"ל דע"א באשה נאמן מן התורה וקאמר שם מידי דהוי אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואמר ע"א ברי לו דשומן הוא כו' ופרש"י שם דאל"כ אין לך אדם אוכל אצל חבירו כו' ופריך הש"ס מי דמי התם לא אתחזיק איסורא הכא אתחזיק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ הכא במת בעלך ואח"כ מת בנך כיון דהיא אתחזקה בחזקת היתר לשוק [וכדאמרי' בפ"ג דיבמות דף למ"ד אשה זו בחזקת היתר לשיק כו'] שהרי הי' ידוע שהי' לה בן סברי הלך בעלה ובנה למד"ה וא"כ כיון שהיתה בחזקת היתר לשוק ועכ"פ לא אתחזק איסורא כאן וא"כ ראוי שע"א יהי' נאמן בה מידי דהוי חתיכה ספק חלב. ומ"ש הרא"ש דיש לחוש ששכרו אותו ודאי באוכל אצל חבירו יותר יש לחוש שהוא מתכוין להנאתו ומאכילו דבר איסור שהוא בזול וכדומה ואעפ"כ סומכין עליו כל שלא אתחזק איסורא ולכך הי' נראה דבעיא מן הש"ס הוי רק במת יבמך כיון דהי' ידוע שהי' לה יבם הוי בחזקת איסור לעלמא ולכך באתחזק איסורא אפשר דאין ע"א נאמן ביבמה והי' נראה דרש"י לשטתו אזיל דמפרש בכמה דוכתא דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת אבר מן החי אף דהשתא היא מתה מ"מ ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכך הכא נמי כיון שהיתה עד הנה בחזקת אשת איש והיתה אסורה לעלמא א"כ אף שעתה מת בעלה מ"מ מחזיקין מאיסור לאיסור והוי כאתחזק איסורא ואינו נאמן להעיד שאח"כ מת בנה ולא קודם והוי כאתחזק איסורא אבל להתוס' שם שכתבו דבחזקת איסור היינו שאינו זבוחה וס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור הי' ראוי להיות כאן נאמן בודאי להעיד שמת בעלה ואח"כ בנה והי' תימה על התוס' דמשמע שם בסוגיא דס"ל דבעיא הוי ג"כ במת בעלך ואח"כ מת בנך אך באמת כיון דהש"ס רוצה לפשוט בעיין ממתני' דמת בעלך ואח"כ בנך מבואר להדיא כפרש"י ותוס' דגם זה מבעיא להש"ס ולכאורה יש ראי' ברורה לזה לדעת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור דאל"כ אין ראי' ממת בעלך ואח"כ בנך למת יבמתך וצ"ע אך על הרא"ש יש יותר תימה דהוא ס"ל דבזה לא מבעיא כלל דפשיטא דאינו נאמן והוא היפוך סוגיות הש"ס ואין בידי ספרי ביאור על הרא"ש לעיין בהם אם הרגישו בזה וכעת אין עסקי בעניני' הללו ואין פנאי להאריך בזה אולי יזכני ה' בזמן אחר ודו"ק:

ואין האיש נאמן. עב"ש סק"א שכ' וז"ל ולכאורה נראה בזה"ז דיש חר"ג שלא לישא אשה על אשתו אין עד אחד נאמן שמתה אשתו דהא דבר שנתחזק באיסור הוא ואין עד א' נאמן כמ"ש בי"ד סי' קכ"ז עכ"ל. והנה כאן כתב בלשון דלכאורה נראה כמסתפק בדבר אך לעיל סי' ט"ו סק"כ כתב כן בפשיטות ע"ש ועמ"ש לעיל סי' א' סקי"ד בשם כמה גדולים שחלקו עליו ע"ש עוד:

את אשתו. עבה"ט מ"ש ואם רוצה כו' ועיין בזה בבה"ט לעיל הי' י"ז סקי"ז דהח"מ מסופק בזה ועמ"ש שם סקכ"ו:

וי"א דאין ע"א נאמן. עבה"ט מ"ש הנה כל הפוסקים מקילין כו' עד בעת הדחק ועיגון יש להקל וכן עד מפי עד נאמן. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קמ"ו שכ' (דבעד מפי עד) אם לדין יש תשובה שבזה אין דברי הרי"ף מכריעים דהרי"ף לא אמר רק שעד א' נאמן אבל עד מפי עד וכן עבד ואשה לא נתבאר בדבריו וא"כ ה"ל הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד (אינו יודע מדוע לא הזכיר דברי הרשב"א שהביא הב"י בבד"ה) ואעפ"כ מי שרוצה לסמוך על הרמב"ם בצירוף האחרונים במקום עיגון כבר יש לו יתד לתלות עליו עכ"ד ע"ש ועיין בנו"ב קמא סי' צ"ג ויובא קצת לקמן סי' קס"ט סי"א כתב שם שדעת הרבה גאונים שהובא במרדכי פ' מ"ח לענין מנין השנים אינהו ג"כ ס"ל כדעת הרא"ש דעד א' ביבמה אינו נאמן וע"ש עוד. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תס"ב. ומ"ש הבה"ט ועיין תשו' מהר"י מינץ כו' עד ובתשובת צ"צ כו' ע' בזה בתשו' עה"ג סי' ס"ז ובתשו' כנ"י סי' מ"ה ובס' קרבן נתנאל ביבמות פ' האשה תניינא אות ך' ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"ד הובא קצת לעיל סי' קט"ו סקכ"ה: ועיין בשו"ת מנחת עני סי' נ"ב אודות אשה אחת מנשי עניים מארחי ופרחי שמת בעלה בלא ז"ק והיתה שומרת ליבם קטן ומידי עברה דרך עיר אחת נזדמן שם איש אחד שהעיד על יבם קטן הנ"ל כי זנתה אמו וילדתו משך י"ב חדשים ושני שבועות אחר פרידת בעלה ממנה אשר הרחיק נדוד. וע"פ עדות זו התירה מורה אחד להנשא לשוק ופירש טעמו משום דבמחלוקת הפוסקים אי ע"א נאמן ביבמה כבר כתב הכנה"ג דבשעת הדחק לעיגון יש להקל והגם דעד א' דשם מיירי באומר מת יבמך לא כענין דהכא נ"ד הוא כ"ש מהתם דשם היתה אף לדברי העד בחזקת זקוקה לחליצה רק אומר שמת היבם וכאן ע"פ דברי העד לא היתה זקוקה לחליצה כלל כי לדברי העד שהולידה אמו אחר שנה לפרידת הבעל דעת הרמב"ם (שהובא בש"ע לעיל סי' ד' סי"ד) דהוא ודאי ממזר ומותר בממזרת וא"כ כאן אינו אחיו מהאב ואף דבה"ג והרא"ש חולקים דתלינן שבא ע"י שם הנה מלבד שהתו' סוף קדושין מסקי בהדיא דלא תלינן שבא ע"י שם אלא אם היא אומרת כך עוד מסיק בתשו' הריב"ש דהאי דינא דבה"ג הוא דוקא באשה כשירה ולא נשמע עליה פריצות אבל כאן כו'. והרב המחבר האריך לשפוך סוללה על המורה ההוא דלא טב הורה דמ"ש להתיר מכח דעד א' מהני ביבמה באומר מת יבמך וכאן הוי כ"ש כו' הוא טעות דבשלמא התם אין העדות נוגע רק בהיתר היבמה סמכו חז"ל אחזקה דדייקא להאמין לעד א' אבל כאן עדות העד הזה נוגע לדבר שבערוה לפסול את הבן ולאסור את האשה (אם היבם) על בעלה שהיא יושבת תחתיו עדיין בחזקת כשרות דבזה בעינן דוקא שנים ואין עד א' נאמן כו' ועוד אפילו זולת הנגיעה לדבר שבערוה רק להתיר היבמה לחוד ג"כ אין להאמין לעד א' בנ"ד דהא ביבמות ס"פ האשה מבואר הא דעד א' נאמן ביבמה משום דבהדי סברא דמלתא דעביד לגלויי סמכינן אפילו אדיוקא זוטא (עמ"ש לעיל סי' קנ"ו סק"ו) וא"כ התינח מת יבמך דהוי שפיר עביד לגלויי אי אתא גברא וקאי אבל כאן מאי מלתא דעל"ג איכא ובפרט במעשה שהוא יותר מעשר שנים. וגם בגוף הדבר שתלה עצמו המורה הנ"ל בדברי הרמב"ם דאם ילדה אחר יב"ח הולד הוא ממזר ודאי לא ידענא היכן מצא זאת ברמב"ם שהוא ודאי ממזר הגם דמלשון הטור וש"ע לעיל סי' ד' משמע כן וכ"כ המל"מ פט"ו מהא"ב מ"מ הרי הב"ש כתב שם בסקנ"ב דאף להרמב"ם הוא רק ספק ממזר וכ"כ בתשובת נו"ב סי' ד' (הבאתיו שם סכ"ט סקל"ו ועמ"ש שם סקל"ט) ואף אם לו הונח שהרמב"ם יסבור כן מ"מ מי יבוא אחרי הכרעת הש"ע שם דאינו אלא ספק ממזר ובפרט שבה"ג הוא מן החולקים שכל דבריו דברי קבלה. ומה שתלה עצמו המורה בדברי הריב"ש שכ' דהך מלתא דבה"ג אינו אלא באשה כשירה כו' כמדומה שגם הריב"ש לא כ"כ אלא נגד דברי בה"ג שרוצה לסמוך ע"ז אף לקולא אבל מ"מ מידי ספיק' לא נפיק אף בפרוצ' כו' ומלבד כל זה ע"כ לא נחלקו הרמב"ם ובה"ג רק היכא דידעו שהבעל הרחיק נדוד באופן שע"פ הטבע א"א שיהא העובר ממנו אבל היכא דאפשר לבא ע"פ הטבע ודאי כ"ע מודו דלא מפקינן האשה והולד בחזקת כשרות ואין כאן אפי' ספק ממזר וכן מבואר במל"מ פט"ז מה"א והוא פשוט ובנ"ד לא חקר המורה את העד כמה נדוד הרחיק ממנה הבעל ודבר זה מצוי בארחי ופרחי האלו אשר יפרידו זה בכה וזה בכה ופתאום מזדמנים לפונדק אחד וע"כ נראה ברור שהאשה הזאת אסור' להנשא לשוק על משמרתה תעמוד עד אשר יגדל הנער ותקח את חליצתה עכ"ד ע"ש שכ' שהסכימו עמו הגאונים מהר"ש זלמן זצ"ל מווארשא ומהר"ח זצ"ל מלונטשיץ:

סי' קנ"ח ס"א ואיבם את אשתו. נ"ב היינו דבאמר כן א"י להתייבם לא' מהאחים אחרים וכן א"י לפטור אותה מחליצה ואם אמר רק סתם מת אחי מותר לפטרה בחליצה וכן הותרה להתייבם לאחר אבל היא לא ייבם אותה כמו כל ע"א שמעיד מת בעלה דלא ישא אותה תשו' גנת וורדים חאה"ע כ"ג סי' א' אבל בתשו' תורת חסד סי' נ"ח כתב דאף דאמר נאמן לחלוץ:

ב"ש אות א' ולכאורה. נ"ב וכ"כ עוד לעיל סי' ט"ו סק"ב: