שולחן ערוך, אבן העזר קנ״ד: למי שכופין להוציא בגט בין איש בין אשה וסדר כתיבת הגט ונתינתו ובו כ"ד סעיפים: – עם 11 מפרשים

למי שכופין להוציא בגט בין איש בין אשה וסדר כתיבת הגט ונתינתו ובו כ"ד סעיפים:
אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי או להיות מחתך נחושת מעיקרו ואם רצתה תשב עם בעלה (ואם ידעה בהן קודם שנשאת אין כופין להוציא דסברה וקבלה) (טור בשם הרמ"ה) נעשה האיש מוכה שחין כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואע"פ שהיא רוצה לישב עמו (או שהתנה עמו קודם שנשאה) אין שומעין לה אלא מפרישין אותם בעל כרחם מפני שהיא ממיקתו ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עלי שומעין לה: הגה י"א דמומר כופין אותו ע"י כותים להוציא (ב"י סי' קל"ד בשם א"ח ובמרדכי פ' המגרש) ובלבד שיבטל בשעת הגט (שם במרדכי) ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת (תשובת מור"ם) אא"כ פושע לה כגון שמאכילה דבר איסור (מהרי"ו סי' כ"ב) או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים (הגהות מיימו' סוף אישות) מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש דילמא משקרים עליו (חידושי אגודה ביבמות):

מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החוטם או מלקט צואת כלבים וכיוצא בה ומת ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ויחלוץ ויתן לה כתובה:

האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש: הגה וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כי ע"י זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשו' הרשב"א סי' תרצ"ג) וע"ל סי' ע' וסי' ע"ז איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חברו ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא וכל זה כשהוא מתחיל אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו י"א דמותר להכותה וי"א דאפילו אשה רעה אסור להכותה והסברא ראשונה היא עיקר ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת ואם היא מקללתו חנם יוצאת בלא כתובה ונראה לי דוקא ברגילה בכך ואחר ההתראה וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ואם הלכה מביתו ולוותה ואכלה אם יצאתה מכח שהכה אותה תמיד חייב לשלם (כל דברי הג"ה זו תמצא במרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם וב"ז סי' פ"ח) וכמו שנתבאר לעיל סי' ע':

האיש שנולד בו מומין אחר שנשא אפי' נקטעת ידו או רגלו או נסמית עינו ולא רצתה אשתו ליישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצתה תשב ואם לא רצתה דינה כדין מורדת: הגה וי"א דכ"ז בידו או רגלו או עינו אחת אבל בב' ידיו וב' עיניו וב' רגליו כופין אותו להוציא (טור והרא"ש):

איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי איפשי כי הוא מטורף וירא אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים: הגה מי שהוא נכפה י"א שאינו מום ואין כופין ע"ז לגרש ומ"מ אין כופין אותה שתהיה עמו הואיל ובאתה מחמת טענה (מרדכי פרק המדיר בשם ראבי"ה) וי"א דהוי מום באיש וכופין לגרש (הרא"ש כלל מ"ב):

האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראוייה לבנות ממנו אין שומעין לה ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו (ואין לה כבר שום בן) ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר שומעין לה אפילו יש לו בנים מאשה אחרת דשמא נתקלקל אח"כ וכופין אותו להוציא ויתן מנה מאתים אבל לא תוספת ויתן נדוניתא מה שהכניסה לו ויש לו להחרים סתם על מה שטוענת דבר שאינה יודעת בו בודאי ואח"כ יתן כתובה ואם אמר אשא אשה אחרת עליה ואבדוק עצמי שומעין לו ואם ילדה השניה תצא הראשונה בלא כתובה ואם לאו יוציא שתיהן ויתן כתובה או ישא שלישית אם אפשר ליה למיקם בסיפוקייהו ויש מי שאומר שאם אמרה גם השניה שאינו יורה כחץ יוציא שתיהן ויתן כתובה ובכל גוונא אם ידוע שהוא עקר והיא באה מחמת טענה יוציא מיד: הגה וה"ה אם שהה י' שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה שכופין אותו להוציא וליתן כתובה והתם לא מהני מה שאומר אבדוק עצמי ואשא אחרת דמ"מ לא אבדה הראשונה כתובתה הואיל ולא הוחזקה בג' אנשים והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ היינו שידוע שהיו לו כבר בנים אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ או בבעל השלישי שכבר הוחזקה כך נראה סברת הטור והוא מסקנת התוס' והאשיר"י:

אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה י"א שהיא נאמנת (ואפי' לא שהתה י' שנים) (טור) וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה יתן לה כתובה (וי"א דאע"פ שיכול לבעול אחרת צריך ליתן לזאת הכתובה הואיל ולא יכול לבא עליה יכולה לומר מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר) (ב"י בשם א"ח) בד"א כשאינה תובעת כתובתה אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין: הגה וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת (מרדכי פרק עשרה יוחסין) ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת (מהרי"ק שורש ע"ב) ואם יש לתלות שלא יוכל לבא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה שלא יוכל לבא עליה מכח רכות שניו וחולשתו תולין בזה ואין כופין להוציא (תשובת הריצב"א סוף אישות) וי"א דאפי' במקום שאין כופין אותו מ"מ אין כופין אותה להתפייס עמו ואין דנין אותה כדין מורדת אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שישהה י' שנים ולא תלד (מהרי"ק שורש קל"ה בב"י בשם הרשב"א) וה"ה אם קידש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר כופין אותו להוציא (תשו' הרא"ש כלל מ"ג) אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים:

אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן:

אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות כופין אותו לגרשה (כי היא אינה צריכה ללכת אחריו):

נשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתייחד עמה בין שאמרה היא בין שאמר הוא אין שומעין לו אלא יוציא וישא אשה הראויה ללדת: הגה י"א דכ"ז דלא הוליד כלל אבל אם הוליד זרע קיימא אע"פ שלא קיים עדיין פריה ורביה אין כופין להוציא (ריב"ש סי' ט"ו וע"ל סי' א') דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל נאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד ואין כופין אותו לישא אשה (נ"י פרק הבא על יבמתו):

הלך בסחורה בתוך י' שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף על פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין:

הפילה מונה מיום שהפילה אם הפילה וחזרה והפילה ג' פעמים הוחזקה לנפילים ויוציא ויתן כתובה ומ"מ מותרת לינשא לאחר:

הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שתשב עמו והיא אומרת לא הפלתי היא נאמנת:

הוא אומר הפילה שנים והיא אומרת הפלתי ג' היא נאמנת:

בכל זה משביעה שבועת היסת שלא הפילה או שהפילה ג' שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה:

שהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה והוציאה מותרת להנשא עם השני שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה דינה עמו כדינה עם הראשון:

גירשה לא תנשא לשלישי ואם נשאת לשלישי תצא שלא בכתובה אא"כ יש לו אשה אחרת או שקיים מצות פריה ורביה ואם הכיר בה יש לה כתובה:

שהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה אם לא גבתה כתובה מהראשונים לא תגבה ואם גבתה לא תחזיר:

הוציאה השלישי בלא כתובה ונשאת לרביעי וילדה אינה יכולה לגבות כתובה מהשלישי דשמא עתה נתרפאה:

כל הנושא אשה בעבירה אפילו באיסור דרבנן כגון שניות כופין אותו להוציא.

כל אלו שאמרו להוציא כופין אפי' בשוטים וי"א שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין: הגה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש) אבל אם יש לו אשה בעבירה לכ"ע כופין בשוטים וכל מקום שאין כופין בשוטים אין מנדין אותו ג"כ (מרדכי ריש פ' המדיר) ומ"מ יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שם בשם ר"ת ובמהרי"ק) או למול בניו או לקברם עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח) ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמירן בכה"ג ומלבד שלא ינדו אותו אבל מי שאינו מקיים עונה יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש כי אין זה כפייה רק לקיים עונתו וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סי' קכ"ז) וכן מי שגירש אשתו בגט כשר ויצא קצת לעז על הגט מותר לכופו לתת גט אחר ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר):

צריך להטיל חרם על כל העומדים בשעת נתינת הגט שלא להוציא לעז על הגט (ומזכירין שר"ת גזר בכנופיא עם תלמידיו על מי שמוציא לעז על הגט הניתן):

אם נשבע הבעל ליתן גט טוב שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבון יתן אם ירצה: הגה וע"ל סי' קל"ד סעיף ד' ובגט מומר אין צריכין לשאול אם נשבע או נדר מאחר דצריך לגרש מדינא אך שואלין אותו אם מגרש ברצון וכן שואלין לאשתו:

מי שקבל עליו נזירות שמשון לגרש את אשתו מותר לגרש ואין בו משום מגרש באונס וטוב לגרשה בשני גיטין ויתנם לה זא"ז:

כתובה. ולענין תוספת כתובה פסק הב"ש דאין לה תוס' בכל הני אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו אפ"ה אין לה תוספת ע"ש והא דכופין היינו כשאינו רוצה לגרש כלל אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין רשד"ם חא"ה ס"ס מ"א. כל היכא דכופין להוציא ולתת כתובה אם לא יכפוהו להוציא כגון דליכא קמן האשה תובעת גיטה וכתובתה: ב"ד יורדין לנכסיו ומגבין לה הרד"ך בית ב' חדר יו"ד:

בהן. ולכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יוכל לקבל ועכשיו א"י לקבל. לכן נראה אפילו להרמ"א שכתב אין כופין להוציא מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקים עיין ב"ש:

שחין. מוכה שחין שאומר שנתרפא ואשתו אינה סומכת עליו יש להסתפק אי מהימנינן ליה הר"א ששון סימן רי"ד. הי' לו נגעים בפיו ומוציא ליחה סרוחה כופין אותו להוציא הר"י אדרבי סימן מ"ב. מי שמשתין בתוך המטה ואינו מרגיש אין כופין אותו להוציא ואין כופין אותה להיות עמו הרדב"ז ח"ב סימן ר"ס וכ"כ באר שבע דף קי"ב. וע"ל סי' ל"ט ס"ק ד' חולה הצרפתי אם יסכימו הרופאים שהתשמיש ממיקתו וגם יש בו מיאוס וסרחון חזק כופין אותו להוציא עיין כנה"ג קפ"א ע"א וכן בנכפה אם התשמיש קשה לו מפרישין אותו ממנה הרמ"ט (ח"ב) [ח"ג] סימן רי"ב:

ממיקתו. פי' בשרו נופל חתיכות חתיכות מלשון המק בשרו:

בעדים. ולא צריכין שיהיו העדים יושבין ושומרין כל הלילה אלא כדרך כל הישנים בבית א' סגי הראנ"ח ח"א סימן ז':

זונות. ראובן שבא על א"א וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה. פסק חכם צבי בתשובתו סימן קל"ג דאין כופין אותו להוציא. דל"ד לרועה זונות דמוחזק לכך ועומד במרדו ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה משא"כ כאן דשב בתשובה ע"ש:

בדבר. ואין להחרים אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות ב"ש:

מפרנס. ל"ד האומר איני זן אלא כי היכא דלית ליה פשיטא שכופין. וכתב מהר"ם מטראני ח"א סימן ע"ו. אין לך אינו רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזונות ולא קרב אליה והולך ובורח ממקום למקום. ע"ש ועיין כנה"ג קפ"א ע"ב. טען חמיה תבא לביתי ואזונה אין לכופו בשוטים אבל במילי כייפינן ואם אינו רוצה להוציא יכולה לקחת כל הנכסים הנמצאים אתה בין מנדונייתה בין מתכשיטין שנתן לה בעלה וללכת לבית אביה וחייב ליתן לה מזונות כל זמן שאינה מוציאה בגט. אלא שאם מזונות שבעיר דירתו הם יותר בזול ממה שהם במקום דירת אביה שמין כשער הזול ממהרי"ט ח"א סימן קי"ג:

לזון. לכמה פוסקים כופין אותו לגרש ע"כ אם היא אינו רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי"ל קים לי כהני פוסקים כמש"ל בס"ק ב':

לשמש. כלומר בענין הכפיה שווין הדינין. אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אין שווין. דבתשמיש מוסיפין על הכתובה. ובאינו רוצה לזון אין מוסיפין עיין ב"ש:

ידיו. והיינו שנולדו בו אבל אם היה בו לסברת הרמ"א סעיף א' אין כופין להוציא דסברה וקבלה. ועכ"פ (דהיא) [היא] לא נעשית מורדת די"ל סבורה הייתי שיכולה לקבל כמש"ל ס"ק ב' ב"ש:

מום. אע"ג דבאשה הוי מום כמ"ש בסי' (קט"ז) [קי"ז] מ"מ אשה ניחא לה בכל דהו ודוקא דאין סכנה בדבר אם משמשת עם בעל נכפה דאם היה סכנה בדבר כופין אותו להוציא כמש"ל ס"ק ג' בשם מהרמ"ט:

באיש. עיין כנה"ג דף קפ"ג ע"ב שהעלה אם נתיישן החולי נכפה אצלו וגם הרופאים אמרו נואש אם יראה בעיני חכמי הדור שנכוף אותו לגרש אף אני אהיה סניף להם ע"ש ועמ"ש דף קל"ב ע"א מש"ש:

שום בן. בנ"י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה ב"ש:

גורם. עיין ב"ש:

תוס'. היינו תוספת שמוסיף לה דרך מתנה. אבל תוספת שליש הנהוג בינינו נותן לה מהרי"ק שורש פ"א. עיין כנה"ג קפ"א ע"ב סעיף כ"ח. ודף קפ"ב ע"א סמ"ג. דורונות ומתנות ששלח לה הבעל בשעת שידוכין הם של הבעל. הרש"ך ח"ג סימן קי"ב. וכן המתנות שנתנו לבעל. הם לבעל. מהרח"ש בתשובה סי' מ"א. דורונות ומתנות שנתנו לה אחרים בשעת נשואין הם שלה בין שנתנו לה קרובי החתן בין קרובי הכלה הרש"ך וכנה"ג הביא תשובת ב"י דאף אלו הם של בעל ע"ש קפ"א ע"א סעיף נ"א:

כתובה. כיון שמבורר שהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה:

כתובה. ר"ל יוציא מיד ואין צריך להמתין י"ש בשניה. כיון דשהה עם הראשונה ואם הראשונה באה תוך י"ש לגרשה ובדק נפשיה תוך י"ש ושניה אומרת שאינו י"כ מ"מ אינו יוכל הראשונה לגרשה תוך י"ש דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהוא תוך י"ש והוא רוצה לגרש ב"ש:

יו"ד שנים. ב"ש האריך והעלה דדברי רמ"א תמוהים ע"ש:

נאמנת. הטעם כל שהבעל יודע אם משקרת אין מעיזה להכחישו מש"ה אפי' תוך י"ש נאמנת. ודוקא שאמרה כן בפניו כמ"ש בסימן י"ז באמרה גרשתני. ואפילו לא טענה בעינא חוטרא לידי מהני כאן כיון דא"י לקיים העונה עיין כנה"ג קפ"ב ע"א סעיף ל"ב. והרדב"ז ח"א סימן קי"ח. כל שלא אמרה בפניו אעפ"י שנשמעו הדברים להבעל שלא בפניו מיקרי ואינה נאמנת. הראנ"ח ח"א סי' ס"ג. אבל בספר בנימין זאב כתב דאם נשמעו דבריה לו בפניו מיקרי ע"ש סימן קכ"ו וכנה"ג קפ"ד ע"א:

כתובה. כיון דהוא מכחישה ואם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה. ולענין תוספות כתובה צ"ע. ואם תפסה מהני תפיסה. ותוספת דידן נוטלת דדין נדוניא יש לו ואם היא מכחישה צ"ע אי נוטלת אפי' נדוניא שלה עיין בפוסקים:

כתובה. ולענין תוספת כתובה נמי צ"ע. ואם יוכל להתקשות ויוכל להכניס עטרה ואין לו כח למרק נמי צ"ע אם יש לה ת"כ עיין ב"ש. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנידתה ובעלה מכחישה בדורות הללו שהנשים פרוצות אינה נאמנת מהר"מ ווייל סי' כ"ז משפט צדק ח"א סי' נ"ט כ' אם תובעת כתובה אינה נאמנת אבל אם אינה תובעת כתובה נאמנת ודוקא שטענה כך בפני הבעל ובפני הב"ד. היכא דאיכא קטטה בינו לבינה מתחלה ואמרה ששכב עמה בנדתה אינה נאמנת. אבל אם אין אנו יודעין סבת הקטטה מה היא והיא טוענת שבשביל שרוצה לשכוב עמה בנידתה מריב עמה נאמנת. משפט צדק שם:

כתובתה. ל"ד תובעת כתובתה בפירוש אלא אפי' הזכירה ברמז אינה נאמנת וכל דבר הנראה לב"ד שמערמת היא להסתיר טענת הכתובה לא מהימנא כנה"ג קפ"ד ע"א. אם תפסה מנכסי בעלה כדי כתובתה שאינה צריכה לתבוע כתובתה יש להסתפק שמא טענה שקר רלנ"ח סי' כ"ט:

כתובה. עי' ב"ש. והיכא דלית ליה למיתב לה כתובה תהא כתובתה חוב עליו עד שתשיג ידו ע"ל סימן קי"ט ס"ק ז' מש"ש ועיין כנה"ג קפ"ב ע"ב סנ"ג ונ"ד:

להוציא. והיינו כשהיא ראויה להוליד עוד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא ב"י בשם הריב"ש ע"ש ובד"מ. ואם היו לו בנים ומתו עיין ב"י וד"מ וכנה"ג קפ"ד ע"ב:

בסחורה. ואם הלך מח"ל לא"י מונין י"ש מיום ביאתו לא"י טור:

ג"פ. כאן בעינן ג"פ משום הרבה נשים מפילים בתחלת עיבורם בית יוסף:

לאחר. ולא תנשא אלא למי שקיים פו"ר ש"ג:

היא נאמנת. היינו כשאין חשש דעיניה נתנה באחר כגון שהב"ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י"ש נ"י עיין ב"ש אם יש עדים שהפילה אפי' הן נשים אינה נאמנת רשד"ם חא"ה סי' ק"ג וכתב כנה"ג נראה היכא שבא להוציאה אחר עשר מפני שלא ילדה והיא אומרת שהפילה תוך עשר דהיא אינה נאמנת דבהא ליכא טעמא דאם איתא דהפילה לא הוי מחזקת נפשה בעקרה ומיהו אם יש עדות נשים נאמנת ע"ש קפ"ב ע"ב שנ"ה:

היסת. כיון דיש טענת ברי מה שהוא טוען ומכחיש אותה:

לשלישי. דקי"ל בנשואין כרבי שני פעמים הוי חזקה. אבל לענין ממון קי"ל כרשב"ג דלא הוי חזקה עד ג"פ מש"ה אית לה כתובה מן השני תוס'. והא דצריך ג"פ בהפילה כתבתי בסמוך ס"ק כ"ז:

בכתובה. היינו תצא מיד אפי' הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו"ר ואין לו אשה אחרת. אלא לענין ממון יש חילוק אם הכיר בה צריך ליתן לה כתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות ואין לה כתובה אפי' לא שהה עם הג' י"ש. ואם נשאת למי שקיים פו"ר או שיש לו אשה אחרת צריך ליתן לה כתובה אפי' לא הכיר בה ולא אמרינן מקח טעות הוא ב"ש:

תחזיר. משום דאמרי' השתא היא דכחשי. ודוקא אם גבתה כבר אז לא תחזיר מחמת טענה זו. אבל אם לא גבתה עדיין אפילו תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענת ברי דהשתא כחשה עב"ש:

בשוטים. עיין דינים אלו בתוס' ובהרא"ש ס"פ הבע"י ובמר' ר"פ המדיר. ובכה"ג קפ"ג ע"א. וב"ש כתבו כללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפי' בשוטים וכן אם נשא שניה וכן כל הני דאי' בסימן ז' לכ"ע כופין בשוטים. משום דמפורש בש"ס דכופין אותם. וכל הני דכופין מחמתה אין נותנים להם תוספת כתובה. אבל כשהב"ד כופין לגרשה כשלא ילדה י"ש יש לה תוספת כתובה דלאו מחמתה הוא. וכשבאה מחמת טענה. בש"ס איתא דכופין והיינו בשוטים. והרשב"א בתשובה סימן אלף קצ"ב כתב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפים על הכתובה כדין מורד ומי ששהא עם אשתו י"ש. לדעת הרי"ף כופין בשוטים וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה"א. ובהג"מ פרק הבא ע"י כתב צ"ע בזמן הזה אם יוכל לגרשה בע"כ כיון שגזר ר"ג שלא לגרש בע"כ. ואח"כ הביא תשובת ר"ג דפסק דיוכל לגרשה בע"כ. ובתשובת ריב"ש סימן ט"ז כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווגים משום דהיה צריך לכפות את כולם לכן כל שאינו איסור מצד הנשואים העלימו עיניהם. וב"ש כתב עליו מ"מ האיסור במקומו עומד אף שחכמי הדור אין כופין מ"מ האיסור חל על כל אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר"ג מ"מ אם לא ילדה י"ש יוכל לגרשה בע"כ. ובכל אלו נראה אפי' הורה חכם להתיר ונשאת כופין אותו להוציא ב"ש ע"ש:

העומדים. יזהיר הדיין שלא תתייחד עמו ולא תדור בשכונתו ולא תתן מעות מידו לידה משפטי שמואל סי' קכ"ג. המנהג לקרוע הגט אחר הנתינה סדר הגט:

גט. הנשבע שלא לגרש וגירש אי הוי גט עיין בהרשד"ם חי"ד סי' קמ"ו. כנה"ג דף קפ"ג ע"ב. ועיין קפ"ו:

משנה כתובות דף ע"ז ע"א

ל' הרמב"ם ספכ"א מה' אישות כדעתו שנולד לו אחר הנישואין אבל קודם לכן משמע דסברה וקבלה וכחכמים אפילו לא התנה ה"ה שם וכ"כ הר"ן וכמ"ש ברמ"א בהגה בשם הרמ"ה

שם במשנה פוליפס וכדמפרש לה רב מתני משמיה דשמואל שם

בריי' שם

במשנה שם וגמ' ריש ע"ב

ל' הרמב"ם ממשנה שם וגמרא שם ופי' מוכה שחין מצורע בבדק הבית בשם הרמב"ם

פי' ל' המק בשרו

שם בגמרא

שם במשנה במעשה בצידון וכו'

כשמואל דאמר לר"א אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון כ"כ הרי"ף וכ"כ הר"ן בשם ר"ח וכ"כ הרמב"ם בפי"ב

ל' הר"ן בשם הרשב"א וה"פ הרמב"ן וע"ל סימן ע' סעיף ג'

מצאתי בשם תשובות מהרי"ו הישנים דענושו יותר ממנה חבירו דבחבירו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה לכבדה יותר מגופו עול' עמו ואינה יורדת עמו לחיים ניתנה ולא לצער ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח אתו ודמעתה מצוייה וכו' ודודתו אשר בבית המקנטת אותה וגורמת המחלוקת חייב להוציא מן הבית וכו'

לשון הרמב"ם ספנ"ה מה' אישות ממשנה כתובות דע"ז ע"א כחכמים וכדתני רב יהודה דפסק רב נחמן שם הלכתא כוותייהו וכ"פ הרי"ף והרא"ש וכ"כ הטור

טור בשם תשובת הרא"ש

ל' הטור ממשנה יבמות דס"ה ע"ב וכת"ק ובגמרא שם וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מה"א

שם בגמרא מעובדא לקמיה דר' פפי

ב"י בשם ר' ירוחם

כרב אמי שם ע"א

כתב ה"ה פשוט הוא דלא עדיפא מיניה שהוא מצווה ואינו מוציא אלא לאחר י' שנים

טור וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל מ"ג וכ"כ התוספת שם

כ"כ הרא"ש שם בפסקיו

כ"כ הרי"ף והרא"ש שם והתוספות בשם ר"ת שם וכן דעת הרמב"ם בפט"ו מה"א משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא כ' לה

כמימרא דרבא שם דף סה ע"א

טור ממימרא דרבא

שם בגמרא

טור

כ"כ התו' שם והרא"ש שם בפסקיו

טור וכ"כ התוספות שם ריש דף סה מדרב המנונא והרא"ש בתשו' כלל מ"ג ובתשובות שבסוף ספר נשים כיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם הוא אמת אם לאו לא היתה מעיזה פניה בפניו כיון שהוא מכחישה

שם ובתשובת הרא"ש שם

שם ושם ובתוספת שם והרשב"א בתשובות בשם גדולי רבני צרפת

שם בשם תשובות הרא"ש כלל מ"ג סי' י"ג

ג"ז שם בשמו

שם

משנה וברייתא יבמות דף סד עא

פשוט בכתובות דף עז ע"ב

רמב"ם בפט"ז מה"א וכ' ה"ה שהוא מבואר בירושל'

ברייתא שם בבבלי דף סד ע"א

טור ובשם אביו הרא"ש ומפרש הטעם שאנו תולין להם העון שגרם להם להיותם חולים או חבושים גם מנעם מלהוליד

שם במשנה

פשוט שם בגמרא דף סה ע"ב

כפירש"י שם דשמא לא זכה להבנות ממנה

מימרא דרבי אמי שם ומפרש הטעם שם

עובדא הוא בבי מדרשא וכו' שם

הרמב"ם שם בפט"ז וכ' ה"ה שכ' שהוא טוען על חבירו ברי משביעים היסת

שם במשנה

ברייתא שם דף סה ע"ב

רמב"ם שם וכתב ה"ה והטעם שכל שאינו מחוייב להוציאה אם רצה להוציאה יש לה כתובה

שם בבריי'

תוספת שם בשם הלכות דרב יהודאי גאון וכ"כ הרא"ש שם וה"ה בשם מקצת הגאונים

אבעיא שם ונפשטא

שם גם זה אבעיא שם וכדפשט רב פפא

מימרא דרב יהודה ושמואל כתובות דף עז ע"א

טור בשם הרי"ף וכן פירש"י שם וכ"כ הרמב"ם שם וכתב ה"ה שהוא מפורש בגמ'

שם בשם ר"ח ומפרשים בטעמא שם בתוספת ובפסקי הרא"ש ולזה הסכים שם

שם סדר הגט בשם אביו הרא"ש

נוסח החר' הוא במרדכי סוף גיטין אחר הל' גט

ציינתיו לעיל סימן קלד סעיף ג'

ה"ר לוי בן חביב בתשובותיו וכתב ע"ז פסק ארוך

ואם ידעה בהן כו' ע' ב"ח וב"ש ומדנראה מן הב"ח דלשטת הטור מדריח הפה איירי אף בהיו ויודעת שפיר יש חילוק בין היו דסיפא לדרישא לענין יודעת משא"כ להרמ"ה שהיו דסיפא איירי דוקא בלא ידעה הוקשה לו א"כ מה הפרש יש בין רישא לסיפא לענין היו וע"כ דהיו דרישא אף בלא ידעה וא"כ מה קאמר מ"ד נולדה כ"ש היו דקסברא וקיבלה הא לא ידעה ותי' דמ"מ שפיר קאמר כ"ש היו כ"ש דאפשר דידעה וסברה וקיבלה ולהב"ש נראה דוחק ולכן העלה וכ' ומכ"ש לשטת ש"פ דהיינו הטור הלא מודה הב"ח דהסוגי' לא איירי אלא מהיו ויודעה אבל בהיו ול"י י"ל לכ"ע כופין אף במומין ופירש איהו אף להר"מה דהסיפא מדברת דוקא מהו ול"י מ"מ אף במומין י"ל בהיו ול"י כופין והחילוק בין מומין לריח הפה היינו אך בנולדו ודקדק ליכתוב דמה דנאמר כ"ש היו דהיינו במודעה דזה אף בריח הפה אין כופין והוקשה לו לפ"ז מ"ד היו אבל נולדו לא היינו נמי היו ויודעה דהא מטעם דסברה וקיבלה אתינין עלה ות"ל דזה נמי דין דסיפא בריח הפה ותי' בתחילה וכ' ואפשר למ"ד זה באמת פי' המתני' שנייה ואלו שכופין כו' איירי אפי' אם היו מ"מ כופין ור"מ ורבנן פליגו אם התנה בפי' אלא שאנן קי"ל כמ"ד נולדו. ולע"ד זה לא אפשר דהא עיקר סברת הר"מה מבואר בה"רן דאם איתא דבידעה יכולה לומר סבור הייתי לקבל אף תנאי נמי לא יועיל ולדבריו הא חזינן דמאן דאמר היו מחלק בהכי בין היו ויודעה לתנאי בהדיא ומנ"ל דאידך מ"ד פליג בזה ומה"ת שיפלגו הפוסקים מדעתם על מ"ד בגמר'. ותו ק' לי עיקר דינו שר"ל דמומין שהיו ולא ידעה באיש כופין. והא משנה שלימה שנינו כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים והיינו בלא ידע כמפורסים דבידע מחל וא"כ בל"י הא אף באנשים פוסלים לענין שכופין להוציא וזה נמי ק' על הב"ח איך ס"ד לפרש לשטת הטור דהיו דרישא איירי. אך בידעה א"כ למ"ד היו דהיינו נמי בידעה ומפני שסו"ק כל המתני' משנה יתירה היא ובק"ו שמעינן מאשה תו ק' להבנתם מה קאמר מ"ד נולדו כ"ש היו דסו"ק איך פסיק ותני כ"ש היו אטו כל שהיו בטוח שידעה הא רוב מומין הקטנים המנוים בכהנים הן מומין שבסתר שיותר קרוב של"י לכן הנלע"ד דאף למ"ד היו ואף לשטת הטור תמיד איירי הרישא בהיו ולא ידעה וזה ההבדל שבין איש לאשה דבאיש אמרינן חזקה אין אדם מפייס במומין ואפי' לא התנה משא"כ באשה שבכל דהוא ניחא לה מדלא חקרה לדעת אם יש בו מומין וגם לא התנה אמרינן בהיו סברה וקיבלה משא"כ בנולדו סובר המ"ד היו די"ל כבר חקרה ונודע לה שהוא נקי מכל מום ועכשיו שנולדו אינה סו"ק וזה נמי הק"ו למ"ד נולדו כ"ש היו די"ל אף בלא ידעה מדלא חקרה סו"ק. וא"ל למ"ד היו ובנולדה כופין אכתי למה תנן פוסלים באשה הא באיש נמי פוסלים בנולדו די"ל אף למ"ד היינו בנולדו מודה הת"ק לרש"בג דבמומין גדולים שנולדו כופין אבל בקטנים ודאי אף למ"ד היו בנולדו נמי אין כופן שפיר. ובזה תו לק"מ להרמ"ה כי אף למ"ד היו יש חילוק בין שארי מומין לריח הפה בהיו ול"י הכלל לע"ד מומין באיש של"י ליכא למ"ד דכופין (וע' בתשו' ראשונה דתשב"ץ מה שטען נגד כת שר"ל שע"י טענת אשה על בעלה אינו יכול יהיו הקדושין בטלים). וכ' הב"ש שאף להרמ"א אין דינה כמורדת דיכולה לומר קים לי וזה עדיין צ"ע דהא דינה לפחות מכתובה והוא המוחזק בממון ועיין סימן ק"ו סעיף א'. ומה שכתוב שמהרמ' אין היכרח בו דאי מוכרח דאלו סבר דבידעה נמי כופין עכ"פ הי' מחויב לפסוק כחכמים דבהתנה א"כ א"ו מבואר מדנקיט נולד להורות הא בהיו וידעה א"כ ונשמע במכ"ש התנה ומה שכ' ראיה לדבר במוכה שחין וכו' כבר כ' הע"פ דאורחא דמלתא נקיט דאלו היו בו קודם לא היו מניחים לישא.

הג"ה ב' י"א דמומר כופין וכו' טעם המחמירן בהגהות מיימון שבסוף ה' אשות דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. ולע"ד תמו' דאטו שרי' להיות עמו דיהא שייך ט"ד הא אסורה להבעל לו כדמשמע מהרמ' שהבאתי סי' קך"ט שכ' וצריכה גט ממנו. וכן הרשב"א בתשו' שהבאתי שם כ' להדיא הכי ע"ש וא"כ למה לא יהא דינו כאינו יכול שבסעיף ז' ומכ"ש אם אין לה ולד שיכולה לבא בטענה דלרה"פ כופין אף בשוטי'. אמנם המהרי"ק כ' ומביאו הב"י בסי' קל"ד ואשר דקדקת מל' רבינו משה בענין כפיות המומרים לגרש לפי הנלע"ד יפה דקדקת ולכאורה אין תקנה לאשת מומר לפי דבריו ואולי דכה"ג סבר רבינו דאפקעינהו רבנן לקדושין מני' ע"י גט זה שנותן המומר בכפיה דמ"ע חשו רבנן טובא. ולע"ד ר"ל ע"פ דברי הרמ' שהעתקתי נמי סימן הנ"ל שכ' על שהוקשה לו לע"ד מה מועיל אמירות רוצה אני הא אף וזה באונס ומתי' כדכ' לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. וזה ניחא בישראל אבל מומר שעובר כל עבירות בשאט נפש פשיטא דלא שייך גבי' הכי ואף רוצה אני שאומר אך מאונס הוא להכי סובר המהרי"ק דנשמע מיני' דאין תקנה לאשת מומר ומה שכ' ואולי וכו' א"י מי הכריחו לזה אטו בגמרין או בקבלת הגאוני' מבואר דיש תקנת כפי' גבי' וע' סי' הנ"ל מה דק' לי על סברת הפקעת קדו' ומאן ימר דהרמ' באמת לא ס"ל דאין לה תקנה וכדמשמע נמי בתשו' הרשב"א אלף קס"ב שכ' שאלתם מומר שקדש דקדושיו קדו' למה ראו חכמים שלא חשו לעגון והא יש כאן עגון יותר שא"א לכופו לגרש ע"ש הרי משמע דס"ל דע"פ דין א"א לכופו כי דוחק שסתם מפני שאין ידינו תקיפה. ולפי משמעות טעם הרמ' יש מקום סכנה בכפיו' מומר אף במקום שהדין בישראל לכופו. אך ע' תו' ריש פ' השולח סוף ד"ה מהד"ת משמע דלהמסקנה דקי"ל דברי' שבלב אינם דברים למה צרכינן בכפיות גט לדברי הרמ' ז"ל שהם ע"ד דחיות הגמרא בקדושין ודילמא ש"ה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים וצ"ע. ובסדור הגט לד"מ כ' ואני כתבתי סי' קל"ד דאין כופין מומר לגרש. לכן המוטב לע"ד אם ידינו תקיפה שלא לכפותו על הגט כי אם על החיוב מזונות ופרנסה או לתשלומין הנדוני' והכתובה עד שמכח זה בע"כ ירצה עצמו לגט ע"י פשרה קצת ובזה אין שום חשש:

כופין אותו לזון כ' ב"ש לדעת כמה פוסקים כו' וי"ל ק"ל כבר כתבתי דלע"ד י"ל הבעל חשוב מחוזק בכתובה ויוכל לומר קים לי דיש לה דין מורדת אך ע' ריש סי' ע"ז מה שכתבת' ואם אין ב"ד יכולים לכופו כגון וכו' ואינו רוצה להשתכר ולהרוויח ל' זה הוא בהר"ן בשם הרשב"א ומשמע הא לא אפשר לו להשתכר אין כופין והיא דעת הי"א שבסי' ע' סעיף ג' בהג"ה והב"י כתב הכא וכ"כ הרמ' ע"כ בדרך ק"ו נלמד שמסכים בפסק זה וא"כ ק"ק על הש"ע שבסי' ע' סתם כהרמ' והכא בל' זה וע"ש:

האיש שנולדו בו מומין. ע' בתשו' מיימון להלכות אשות סימן ל"ג פסק רבינו שמחה ע"פ הכרעה מהירושלמי דבנולד מום גדול כופין ולא נראה הכי דעת כה"פ וצ"ע:

האשה התובעת כו' כל סעיף זה עד ואם יאמר אבדוק הוא ל' הטור בענין וכ' הב"ש ס"ק י"א אבל לדידן דא"כ על פרי' ורבי' אפי' בשהתה י' שנים א"כ אפילו הוא י"ב מ"מ כשבאה בטענה בעינא חוטרא ושהתה י' שנים כופין לגרש ונותן הכתו' (והיינו מטעם קושי' התו' דתלינן בדידי' דלא זכה) ובסוף ס"ק י"ז כ' ודברי הטור לכאורה תמוהים מ"ש בדין כשהיא באה בטענ' ואומרת שאינו י"כ ק' חדא הא הרא"ש בתשו' הנ"ל דוח' תי' זה עוד ק' איך כ' אפי' יש לו בנים הא איירי דוקא כשיש לו בנים (ר"ל דאלו בא"ל בני' אפי' י"כ כופין לגרש וליתן כתו' כדכ' הכא) גם ק' קושי' הנ"ל דא"כ איך הביא תשו' הרא"ש כשמוליד מן השני' דתולין דלא זכה להבנות ממנה ור"ל דהא אם יש לו בנים א"ז בכתוב' אלא בטענת ברי א"י כחץ וזה ל"ש בשבדק עצמו כמו בעובד' דהרא"ש וכו' מיהו בטור י"ל דפוסק כתובה היינו כשהיא בא לגרשו אז אמרינן כיון שילד כבר יש לומר הקלקל בא ממנה והיא א"י לגרשו ובתשובת הרא"ש איירי כשהוא בא לגרשה ולפחות לה הכתובה אז י"ל להיפך אפילו שמוליד מנשים אחרים שמא לא זכה להבנות ממנה והוא שכ' בסעיף ח' דהיא טוענת שהוא א"י כחץ ושם איירי שהוא רוצה לגרשה י"ל משום דהוא טוען ברי מינה הוא המניעה מ"ש צריכה לטעון ברי שהוא א"י כחץ. ובזה י"ל הטור. וא"י הא אכתי ק' על הטור סעיף ה' במה שהתחיל להקשות כיון דשם איירי באינו טוען ברי מה בכך שהיא רוצה לגרשו הא כיון דל"ל בנים למה צריכה לטעון א"י כחץ וא"כ מה זה שכ' הטור אפילו יש לו בנים דהוא לשון הש"ע הכא הא בא"ל בנים הדין חלוק שא"צ לטענת א"י כחץ גם לא הודיענו טעם הסברא לחלק בין הוא מגרשה לבין היא מגרשו. וכונת הש"ע שהוא חד עם ל' הטור הסיב לשט' הרמ' וכ' ולפ"ז מ"ש לדעת הרמ' צ"ל מ"ש בש"ס שמא לא זכה להבנות ממנה היינו שמא ל"ז שי"כ וי"כ תלי' בזכות כי מחמת שאי"כ אינו מוליד (ור"ל נהי דהיא אומרת שאי"כ ונאמנת ולהכי אית לה כתוב' מ"מ יוציאנה ויש אחרת דאף דממנה ל"ז ואינו י"כ מאחרת יזכה להיות י"כ) ולפרושו מה דמקש' הגמרא ודילמא איהי לא זכי' צ"ל דהכי קאי ודילמא היא בחטאה גורמת שלא יורה כחץ וזה תימא המבלי אין שלוחים למקום למנוע ממנה פרי בטן מכה אותן באינו י"כ ומה שנאמר בהסוגי' אמר איזל אבדק נפשאי כ' ס"ק י"ז ולשטות הרמ' שכתבתי כו' ואם אמר אשא אשה אחרת אז אם ילד' מבורר דהמניעה ממנה ולא אמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה. וא"י מה בירר הוא זה לשטתו הא י"ל דבחטאו לא זכה לי"כ אצל זו ומהאחרת זכה לי"כ דהא מה"ט כייפינן לישא אחרת ובס"ק כ"ב מקשה על הש"ע לשטתו וקושי' זו בעינה היא ק' על הרמ' דין ו' ועל הבריי' דקתני סתמא שהה עשרה שני' ולא ילדה יוציא ויתן כתובה ולא נזכר אות מטענת אינו י"כ. והנלע"ד מקודם בדעת הטור וש"ע דהנה ז"ל בעל המאור לת' נמי קושי' התו' אי נמי בבאין על עסקי גרושין וכתובה כגון מי שקיים פו"ר ומתה אשתו ונשא אחרת ושהה עשר והיא באה בטענה דכחיש חילי' ואינו י"כ ובעי חוטרא לידי קמ"ל ר"א היא נאמנת וכ' בעל המלחמות גם זה אינו נכון לדעתו שאפילו כדברי הבעל שהוא י"כ יש לה כתו' שמא לא זכה ליבנות ממנה ואע"פ שזכה כבר ליבנות מחבירתה מאי טעמא איהו דמקפד מדר' יהושע מיענש שלא ירבה זרעו איהי דלא מקפדה כלל לא מיענשא וכו' ועוד אם כדבריו מי שקיים פו"ר ונשא אשה ושהה י"ש ולא ילדה יכול הוא להוציאה בלא כתובה משום שאומר לדעת בנים נשאתיך והרי לא זכית ליבנות ואת דבעית חוטרא לא מיענש אנא דאית לי חוטרא לא מיענש וכי בתביעה הדבר תלוי והלא בידוע שהיא צריכה לחוטרא ועונש היא לה אעפ"י שהיא רוצה לסבול עונשה לא כל כמינא למה זה דומה למי שיש לו בנים ונשא את האיילונית שא"ל כתו' הרי שהדברים רחוקים שיהא חמור מי שיש לו בנים יותר ממי שאין לו. והנה בעל המלחמו' הבין בדעת בעל המאור ממש תי' התו' שכתבו ומיהו י"ל קצת דכיון שיש לו בנים אין לתלות בעונש שלו אלא אדרבא איהי היא דל"ז ולכן הקשה דא"כ חמור יש לו בנים מא"ל. והרא"ש בתשו' כלל ח' סי' ח' הוכיח נמי דלא כסברה זו מדאיבעי בגמרא נשאת לשלישי ולא הי' לה בנים מהו דליתבעה הנך קמאי מי מצי אמרי לה איגלי דאת היא דגרמה מדלא מיבעי אם נשאו הראשון והשני וילדו מהו דליתבעה אלא דלא אמרינן איגלי מילתא אא"כ הוחזקה בג' אנשים דתלינן שמא לא זכה ליבנות ממנה עכ"ל וכ"ז ק' לסברת תו' אבל לע"ד הטור הבין תירץ בע"המא בפשוט דמה שכ' כגון מי שקיים פ"ור לא כדי שמכח זה לא תלינן בעונש דידי' אלא כדי למוקי' הסוגי' לדינא דש"ס דאלו לא קיים פ"ור והוא אינו ידוע בעקר אין במציאות שיבאו על עסקי גרושין וכתובה ובטענת שכבר החיוב על הב"ד לכופו ולהוציאה בלא טענתם ולהכי מוקים שקיים פ"ור ואז מדאיירי בבאים על עסקי גרושין וכתו' ובטענה והרי בגמרא מקשה ודילמא איהי לא זכי' ומתי' איהי כיון דלא מיפקדה לא מיענשה ופי"רשי לא איכפת לה ולא חשב ענש על עונותיה וזה ניחא בשאכן באו להוציאה או הבעל בא לגרשה אבל בהיא באה בטענה הא חזינן דאיכפת לה טובא ונשאר הקושי' ודילמא איהי לא זכי' לחוטרא ואין ברור שלא לתלות בעונש שלה וצריכה לטענת אינו י"כ. ואף שבעל המלחמות ז"ל דוחה וכ' דא"כ אף בהוא בא לגרשה וכו' לע"ד הבע"המא והטור סוברים לחלוק דמן הסתם אין לנו להפסידה כתו' מה"ט כי כמה שאינו באה בטענה ולא אמרינן דאיכפת לה בחוטרא והראי' דלא משגחינן בדבריה עד דטענה להדי' משא"כ בבאה בטענה בין יש לו בנים בין אין לו לא זכי' בכתו' עד דטענה אי"כ ולתי' זה חשו הטור וש"ע ופסקוהו אבל בשהוא מגרשה או הב"ד מוציאין אז פסק הטור כאביו דאפילו יש לו בנים לא הפסידה כתו' משום די"ל שמא לא זכה להבנות ממנה אף דקיים פ"ור כקושי' א' דבעל מלחמות וכהוכחות אביו ז"ל. ואולם מדעכ"פ הסוגי' מוכרחת לתי' זה דאפילו יש לו בנים יכולה לטעון שניכחש חילו ואינו י"כ פסק הכי וכתב אפילו יש לו בנים זה הנלע"ד בכונת הטור וש"ע (וע' בתשו' שב יעקב סי' א' דף ג' ד"ה אח"כ מצאתי שכ' על תשו' ח"צ אבל לא יצא ידי חובתו דהטעם פי"רשי לעיל דלא איכפת לה וא"כ כיון דבאה בטענה וכו' ודאי י"ל דבשבילה נמי נענשה על עון ח"ל ובמח"כ ל"ד כי התו' ע"כ לא נחתו לההיא סברה דא"כ לא מקשו מידי במה דכתבו והך דהכא ליכא לאוקמי וכו' דא"כ אפילו י"כ נמי כופין כיון דלא זכה ליבנות ממנה דהא בבאה בטענה י"ל דילמא איהי לא זכי' א"ו דאזלו בשטת בעל מלחמות ויפה הוכיח שהתו' סוברים דאף בח"ל כופין דאל"ה למ"מ וגם מה שדחה די"ל בבל שני נמי ליתא דהא י"ל הפסק דהוא אמר והיא אמרה איירי בשהה י' שנים ולענין ח"ל גמור ומה הכריחם מעיקרא להעמיד הסוגיא דהוא והיא ביש לו בנים ולא בפשוט בח"ל ושהה י"ש ובאה בטענה שאז לולא נאמנות שאי"כ הי' אמרינן איהי ל"ז משום דבאה בטענה ואנן לא כפינן בח"ל אלא הברור שהתו' אינם מחלקים בין ח"ל וגם אזלו בשטת בעל מלחמות. וכן עיקר כהסכמת רוב המורים דאף בח"ל מעיקר הדין כופין והפי' בללמדך שאין ישיבות ח"ל כו' אלו הייתי כדאי הי' מסתביר לע"ד פי' הרמב"ן עיקר) ומעתה נלע"ד לדחוק קצת ולפרש ע"ד זה אף הרמ' ז"ל בדין ו' העתיק הברייתא נשא אשה ושהה עמו י"ש ולא ילדה ה"ז יוציא ויתכן כתו' והיינו בסתם דלא כפי' הב"ש ומטעם המפורש בהברייתא שמא לא זכה הדר מוקים דין ח' הקדמה לבאר דין ט' ואמר שהתה י"ש ול"י והרי הוא י"כ דהיינו הדין שבגמרא אבדוק נפשאי ור"ל שבמציאות ידעינן שי"כ דהיינו שיש לו תו אשה ומוליד אז חזקת החולי ממנה ויהיב זה לטעם דלהכי הוא נאמן במה שכ' אח"כ דין ט' הוא אומר ממנה וכו' ואם אומרת א"י אם ממני או ממנו אין לה עיקר כמו שאמרנו העמיד ממון על חזקתו ור"ל דלהכי כתב דין ח' חזקת החולי ממנה והוא נאמן במה שאומר ממנה ולא אמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה כי כל זה דוקא בשאינו טוען ברי אבל בטוען ברי חזקת החולי ממנה מטעם העמיד ממון ע"ח והיינו כדתירצו שטת הרי"ף וכן משמע שהבינו הה"מ ע"ש (ויראה לע"ד נמי שהרמ' אינו מפרש אוקימתות הרי"ף כדפירשוהו רוב האחרונים שבנ"י דלהכי מועיל לה טענת אי"כ אם הוא טוען ברי ממנה מפני שאז אף כי הוא מהימן שפולטת ש"ז מ"מ מדהוא אי"כ היא הוגנת לו אלא מפרשו עד"ז דדוקא בשהוא י"כ אז נאמן במה שטוען עליה מפני שחזקת החולי ממנה ע"י שהוא מוחזק בממון משא"כ כשטוענת אי"כ והיא נאמנת אז חזקת החולי ממנו ואינו נאמן במה שטוען עליה אף בברי אבל באינה יודעת אם י"כ אם לאו נמי נאמן שאז נשאר בחזקת י"כ וחזקת החולי ממנה אף במכחשת הוא נאמן בטענת ברי דידיה) שוב כתב דין י' האשה שבא' לתבוע מבעלה לגרשה אחר י"ש מפני של"י ואומרת שאי"כ שומעין לה הרי מסכמת דעתו עם דעת הטור דכל שבאה בטענה אז נשאר הקושי' ודילמא וצריכה לטענת אי"כ. ובזה דעת הרמ' וטור וש"ע אחדים זולת מה שהי' ראוי שהטור יכתוב נמי על ההוא בבא דהיא מגרשו כדכ' הש"ע ואם אמר אבדוק אלא שזה אף לפי' ב"ש קשה ואולי סובר הש"ע דסמך עצמו בזה על הבבא דסיפ' ודעת הרמ"א ז"ל צ"ע. ועדיין קשה קושי' בעל המלחמות על תי' תו' ובעהמ"א שהם בסגנון אחד דר"א איירי בשבאין על עסקי גרושין ובתוס' דא"כ קשה מנדרים דשם מסקינן דמלתא דהבעל לא ידע גריעותא דלא ליהמני והכא מעלייתא דמכח זה מהימנא. ונלע"ד די"ל דוקא תוך י"ש דאין בדין כלל לגרש' אי לא מהימנא. ואך מכח החזקה דאינה מעיזה הוא דאתינן דתיהמן שפיר יש לחלק בין טענה שאינו ידוע דאז מעיזה משא"כ הכא גופי' הגרושין בלא זה צדקו מפני ששהה י"ש ולית חשש דעיניה נותנה באחר ובא בטענה אלא שעל הכתובה דנינן לתי' תו' מפני יש לו בניו י"ל דילמא איהי לא זכי' ולהבנתי בבע"המא מפני שבאה בטענה י"ל דילמא וכו' ומדעכ"פ הגרושין כדין בטענת הממון יש יותר להאמינה ע"י ברי דידה ושמא דידי' דהוי נתחייבתי וא"י אם פרעתי ומינה יראה לע"ד שאם היא רוצה לצאת בלא כתו' כע"מ שאם שהתה י"ש ובאה בטענה שא"צ לטענת י"כ וכן משמעות הש"ע שכ' ואם אומר אבדוק וכו' תצא בל"כ דמשמע ע"כ ע"פ טענתה ועיין בהסוגיא תו' ד"ה כתובה מה עבידתה ובהנ"י בפי' המתני' ובמהרי"ק שורש ע"ב ודוק.

ואינה תובעת כתוב בהרמ"א דין י' הנ"ל לא מצאתי הקפידה בהכי אם רק הוא אחר י"ש אך בהטור כ' הכי וכתב הב"י שכ"כ הרא"ש בתשו' כלל מ"ג ובהסוגי' איתא ההיא דאתא לקמיה דר"א אמרה לי' הב לי כתו' וכו' אמר כי הא ודאי כפינן הרי דאף דתבעה כתו' לא חש לדילמא משום כתובה וא"ל דאיירי בעקר ידוע דמה בכך מ"ש כי שהתה י' הרי נמי יש ראיה לדבריה ומ"מ חיישינן דלמא אינה מקפדת בחוטרא ועיקרה משום הכתוב' א"כ אף בעקור נמי אלא משמע דכל שראינו דיש מקום לדבריה כמו דלא חיישינן לעיניה נתנה באחר כן ל"ח לנתינות עיניה בממון. ועיינתי בתשו' הנ"ל וראיתי בסי' י"ב בד"ה אדונינו החליט שתלי' הכל בי"ש ומתביעות כתוב' לא מזכיר מידי ומה שמקפיד בזה שם לפני זה בסי' י"ב איירי מטענה שאין לו גבורות אנשים שנאמנת אף תוך י' וכן בסי' י"ד כ' דין הבאה בטענה אין לה שייכות אלא אחר י' ומתביעות כתוב' אינו מזכיר זולת בסי' ב' איתא על אשה ששואלת גט וכתו' מבעלה יען כי אין לו ג"א והוא כופר ואומר כי היא מעכבת אחרי שאינה באה בטענה כו' אבל אם היתה בא בטענה ושואלת גט ולא כתוב' הית' נאמנת אף למשנה אחרונה וכו' וכ' שלמד זה מתי' ר"י שתי' על קושית תו' ביבמות על דינא דהוא והיא דאיירי שאין תובעת כתובה ולכך מהימנא ובנדרים מיירי שתובעת כתוב' ור"ל דלעולם איירי בלא שהה י' ומת דל"ח לעיניה ניתנה באחר משום דאין תובעת כתובה ומשנה אחרונה איירי בתובעת ולדברים אלו אין הקפידה זו אלא בתוך י"ש וכבר דחו כה"פ תי' זה וגם המרד' מקשה עליו ע"ש גם הוא תמוה דא"כ דבנדרים מה דאינה נאמנת משום שתובעת כתוב' מה קאמר שמשנה אחרונה תיובתא לדרב המנונא הא למסקנת הפוסקים ובפרט הרא"ש בתשו' כלל הנ"ל סי' י"ב גרשתני איירי דוקא בא"ת כתו'. אמנם כבר כ' המ"ל על תשו' הלזו בלשון זה ודבריו תמוהים דמ"ע באה בטענה במי שאין לו ג"א דההיא טענה דחוטרא לא נאמר אלא באינו י"כ או שהתה י"ש אבל במי שאינו נוהג מנהג אישות לא שייך זה ועוד תשובה זו מעורבבת הרבה וא"י אי מר חתום עלה עכ"ל וברמזי הטור עיינתי ולא הזכיר נמי מקפיד' זו מידי וצ"ע.

תצא הראשונה מה שכ' הב"ש בזה לדברי הנ"ל א"צ אלא כל שהיא י"כ נשאר קושית הגמרא בבאה בטענה ודילמא איהי ל"ז ובכל גוונא אם ידוע שהוא עקור כו' יוציא מיד ע' ב"ש והע"פ דחק להסכים דברי הרא"ש עם דברי הטור ולא היא כי ז"ל בתשו' כלל מ"ג סי' י"ד ואשה הבאה בטענה אם שהתה י' כופין אם לאו אין כופין כמשנה אחרונ' דנדרים ואי תיקשי לך אם שהתה י' דלטענתה מהכא כופין אותו להוציא משום פו"ר ל"ק דמיירי ביש לו בנים או דידענא בי' שהוא עקור ומשום טענתה כופין ול"ח לעיני' וכו' כיון ששהתה י' הרי להדיא כב"ש. אמנם עכ"ז אחרי שרבינו הטור בנו פוסק דלא כותי' מי יחוש חוץ ממנו וכדאי המה התו' והטור לסמוך עלייהו כנלע"ד. ועל הקושיא דלטענתה ה"ה דהו' מצי לשנויי בלא טענתה יש לו הברירה לישא עוד אחרת וק"ל:

ולא יתן לה כתו' כ' ב"ש וע' תשובת הרשב"א סי' ת"ר כ"ח כו'. ועיין תשו' הרשב"א סימן אלף רנ"ה שם כ' בל' זה נאמנת וכו' וכשהיא יוצאה נוטלת נדוניא ועיקר כתובה אבל מה שהוסיף לה לא דלא כתב לה אדעתא למישקל ומיפק ועוד וכו'. ובמ"ל הנ"ל כ' וע' תשובת הרשב"א סי' תרך"ח קצת משמע ממנה וכו' אלא שרבו הטעיות ואין ללמוד ממנה עכ"ל:

אם ידוע ישביעוהו או יכפוהו ז"ל ריב"ש סי' קך"ז שכיון שאומרי' לו או תעשה המוטל עליך מן הדין או תגרשנה אין זה כפי' על הגט במוחלט אלא שכופין על מה שיש לו לעשות ואם יגרשנה יפטר עם היות שהרב ז"ל ר"ל הרא"ש עצמו סובר שלעולם אין כופין על הגט אלא באותו שהזכירו בו חכמים בפי' משמע מלשונו שא"א לכפותו אלא בדרך ברירה או שישבע או יתן גט לזמן וא"כ אם הוא חשוד על השבועה א"א לכופו על גט זמן לחודי'. ולע"ד אלו כן כונת הרא"ש ראוי הי' שיכתוב אם ידוע וכו' יכפוהו או שישבע שלא ילך או שיתן גט לזמן לא כן עתה המשמעות שהברירה ביד הב"ד אם אינש מהימן על שבועה ישביעוהו ואם לאו יכפוהו לגט לזמן ומה שאינו חש לגט מעושה זה לא שייך אלא בכפי' על גט בהיחלט מיד דשמא אין דעתו לעגנה והוי גט מעושה שלא כדין משא"כ בגט לזמן מה בכך שהוא עתה בכפי' הא הברירה בידו לשוב ויהא הגט בטל ואם עובר הזמן ומקיים הגט זה ברצונו עושה ועיקר הגרושין נתקיימים מרצונו ותו דאם בזדון לבו מעגנה הרי למפרע הכפי' על הגט מפורש בגמרא דהא מונע ממנה כל עניני אישות וצ"ע:

נשא אשה וכו' יוציא ע' ב"ש וע' מה שכתבתי לעיל ואך זה צ"ע למה השמיט דין טענת הבעל בברי שנאמר פה בהטור ע"פ פי' הרי"ף ומה שבהטור נאמר הדין אף בתוך י"ש ע"פ הרא"ש ז"ל כבר הביא הב"ש ס"ק י"א כי הבעל מלחמות חולק ופי' דוקא אחר י' אבל תוך י' אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן וכ"מ לע"ד מסוגי' דפ"פ דצרכינן לנאמנות הבעל החזקה דאין אדם טורח וכו' ואל"ה לא הי' נאמן מטעם דא"כ מה הועילו וכו' כמבואר שם בהר"ן בשם הרמב"ן:

הפילה וכו' ויוצאי ויתן כתו', ע' ב"ש ודבריו בשטת הרמ' לדעתו אין בם טעם כי הכא הלא ידוע חזקת החולי ממנה ולמה נתלה העון בו:

היא נאמנת כ' ב"ש ולכאורה ק' וכו' ולרש"י צ"ל וכו' וא"י מה מגו יש לו לומר נתקררתי ואיני ראוי להוליד אז תבא עליו לכל הדעות בטענות בעינא חוטרא שהרי הודה בעצמו שאינו ראוי להוליד:

ואם נשאת לשלישי תצא שלא בכתו' ע' סי' קי"ו בטור כ' דדינה כדין ח"ל שלא הכיר בה וע' ס' קי"ז בארתי הנלע"ד טעמו:

כל הנושא נשים בעבירה כגון שניות כ' הרא"ש פ' המדיר והא דאמר בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני פי' מה שתקנו חכמים להוציאה לטובת האשה ולא מחמת איסור אבל שניות חשיבי כדאורייתא ומל' הרמ"א שכ' אבל אם יש לו אשה בעבירה משמע ל"ד שניות ה"ה אותן שבסי' י"ג וע' ד"מ ומהרי"ק שורש קל"ה:

הג"ה וכ"מ שאין כופין אין מנדין ג"כ זה קי"ל ע"פ ר"ת ז"ל אבל הרא"ש פ' הבע"י מבואר שאינו מחמיר אלא בשוטי אבל ס"ל דכ"מ שנאמר יוציא היינו בנדוי כי חשוב לדידי' כפי' במילי ולע"ד כן נמי משמעות הטור בכל הסימן להמע' היטב. וכ' ב"ש וכשבאה בטענה כו' אלא הרשב"א כ' בתשו' אלף קצ"ב דל"כ בשוטי ובתשו' אלף רל"ז הביאה הב"י כ' וכיון שהן אסורים מלינשא לעולם מחמתו בין להם בין לאחרים כופין אותו ליתן גט תדעו לכם שכן הוא שהרי מי שא"י כופין ליתן גט ומכ"ש באה בטענה. נראה דפשיטא לי' באה בטענה כופין לגט. אם לא בדוחק שכונתו נמי ע"ד הוספו' כתו' כדרך שכ' סי' אלף רצ"ב וזה לא שייך בנדון דידי' שהיתה ארוסה וצ"ע. תו' כתב מ"מ האיסור במקומו עומד וכו' לכן נראה אפי' בזמן הזה מ"מ אם לא ילדה י"ש יוכל לגרשה בע"כ:

ובסי' א' כ' הרמ"א סעי' י' או שהוא מן הדין לגרשה וא"ר ליקח גט יש להקל ולהתיר לו לישא אחרת ובתשו' הרשב"א אלף ר"ה כ' ושנים ושלשה היו בארצות אלו שנשאו נשים על הראשונו' מחמת שלא היו להו תולדות מן הראשונות ועכ"ז לא עשו אלא לאחר כמה פיוסין ועכ"ז לא ראינו באחד מהן שעלה זיוגם יפה וקרוב דאיירי במי שלא שהה י"ש. ובתשו' שב יעקב סי' א' הוציא מל' הרמ"א הנ"ל דלא כב"ש. ואין מכורח כ"כ די"ל דאיירי בדומי' דנשתטה שא"א לגרשה בשום צד כן זו שאינה רוצה ליקח גט היינו באופן דאזלה מקמי' וא"א לו לגרשה בע"כ כתב תקנה באשה אחרת עליה וצ"ע תו' כ' ובכל אלו נראה וכו' א"י לפרש למה רומז אם לא בדוחק גדול:

מי שקבל עליו כו' לשון הט"ז דזה אין לו התרה ועל כן טוב בשני גיטן דהאחד יקיים שבועתו ושני לעיקר הגט:

להוצי' וליתן כתובה. ולענין תוספ' כתובה עיין סעיף ז' כשבאה בטענה חוטר' לידה אין לה תוס' כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה כן הדין בכל הני אין לה תוס' אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו מ"מ נראה דאין לה תוס' מיהו אם היה מוכה שחין קודם הנישואין י"ל גרע טפי כמ"ש בהרי"ף ס"פ הע"י ממאנת צריך ליתן תוס' הטעם מכדי דידע דהיא קטנה ולמה כתב לה ולא חשש דלמא תתחרט ונפק' אלא רצה לזלזל כן י"ל כאן כיון דהיה מ"ש למה כתב לה ת"כ, ובד"מ כתב נמי למ"ש הטור בבאה בטענה דאין לה ת"כ אפשר ה"ה הכא אלא כתב בשם הר"ן דצריך ליתן ת"כ וא"י איך כ"כ בשם הר"ן וממ"ש הר"ן בפ' אלמנה ניזונת משמע דס"ל דאין לה ולא ראיתי דהר"ן כתב דיש לה ת"כ וכן אית' בתו' ובמ' שם ובהג"א ריש המדיר בשם ר"ח דאין לה אלא ר"ת ס"ל דיש להן ואין ראי' מדבריו דהא ס"ל הבאה מחמת טענה נמי יש לה ולא קי"ל כוותי':

ואם ידעה בהם. היינו דעת הרמ"ה לפ"ז בריח פה ושאר דברי' אם ידעה בהן אין כופין א"כ למאן דתנא במתני' הראשונה האיש שנולדו בו מומין וכו' אין כופין קאמר בש"ס נולדו מכ"ש היו משום דסברה וקבלה ה"ק מכ"ש היו דאז אפי' בריח פה וכו' אין כופין ולמ"ד היו קשה היו אפילו ריח פה נמי אין כופין ואפשר למ"ד זה באמת פי' במתני' שניה אלו שכופין וכו' ריח פה איירי אפי' אם היו מ"מ כופין ור"מ ורבנן פליגי אם התנה בפירוש אלא אנן קי"ל כמ"ד נולדו מכ"ש היו אז אמרינן דפליגי בהיו והא דתנא במתני' אלו כופין בין שהיו עד שלא נשאת פי' ב"ח היינו שהיו והיא לא היתה יודעת מיהו במתני' קמיית' במומין י"ל בהיו ולא היתה יודעת כופין ג"כ אלא החילוק בין תרי משניו' הללו בנולדו אז בריח פה כופין ובשאר מומין אין כופין אבל אם לא יודעת הוי מקח טעות וכופין להוצי' כמ"ש בסי' ל"ט וקי"ז אם נמצ' בה מומין, וא"ל למה לא אוקמי הפלוגת' בענין זה למ"ד היו היינו היו ולא היתה יודעת מכ"ש נולדו ומ"ד נולדו ס"ל היו הוי מקח טעות וי"ל דס"ל לכ"ע בכה"ג הוי מקח טעות וב"ח מפרש בע"א ולדיד' אליב' דהרמ"ה אין כופין על מומין אפילו היו ולא היתה יודעת ומכ"ש לשיטות שאר פוסקים איירי הכל היו יודעת ולא נשמע כלל הדין היו ולא היתה יודעת וי"ל לכ"ע כופין אפילו במומין, והנה לכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י לקבל לכן נראה אפי' לרמ"א שכתב אין כופין להוצי' מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקי' והא שפסק כהרמ"ה ולא כהני פוסקי' משום המגיד והב"י כתבו דהרמב"ם ס"ל דוק' נולד בו כופין אותו אבל אם היו בו אין כופין אותו אבל אין מוכרח לומר כן וי"ל דוק' לענין כתובה כ"כ אם נולד בו צריך ליתן לה הכתובה אבל אם היה בו מעיקר' א"צ ליתן לה הכתוב' דאל"כ כל אשה תערים ותנשא לזה כמ"ש בתוס' יבמות דף ס"ד ובפ' המדיר ובמ' ובאגודה וראיה לדבר דהא במוכה שחין כתב נמי נעשה מוכה שחין אף על גב לכ"ע אפי' בהתנה והיה בו מעיקר' כופין אותו לגרש אלא ודאי משום הכתובה כתב כן:

נעשה האיש מוכה שחין. בסמוך כתבתי די"א אם היה מ"ש מעיקר' אין לה כתובה כדי שלא תערים, ובמרדכי פ' המדיר כתב דיש לה כתובה כיון דיכול להתנות אם תצא ממנו דאין לה כתובה ואם לא התנה פסידה דידיה הוא ותוס' כתבו במקום דיש חשש ערמה אין לה כתובה ופרישה הקשה אם התנה עמה למה צריך ליתן לה כתובה ותירץ כיון דהיא היתה רוצה לישב עמו מ"ה צריך ליתן לה הכתובה נשמע אם היא רוצה לגרשו אין לה כתובה וא"ל כשנעשה כן אחר הנישואין לימא נסתחפה שדה של אשה תירצו תוס' האשה שדה של האיש ואין איש שדה של אשה:

אם יש עדות בדבר. ואין להחרי' אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות הם חדושי אגודה:

כופין אותו לזון. לדעת כמה פוסקים הלכתא כרב דכופין אותו לגרש וי"ל אם היא אינה רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי"ל קים לי כהני פוסקים כמ"ש בסמוך:

כופין אותו להוציאו. אפי' קבלה עליה ב"ז:

וכן הדין וכו'. כלומר בענין הכפיה שוין הדיני' אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אינן שוין דאם אינו רוצה לשמש קי"ל דהוי מורד ומוסיפין על הכתובה ובאם אינו רוצה לזון אין מוסיפים למאי דקי"ל מורד מתשמיש נקרא מורד ולא מורד ממלאכה, ועיין ר"ס ע"ז:

אבל בב' ידיו וכו'. היינו שנולדו בו אבל אם היו בו תלי' בפלוגת' שהבאתי סק"ב ב"ח ושם כתבתי עכ"פ אף היא לא נעשית מורדת כשאינה רוצה לדור עמו:

י"א שאינו מום. באיש אף על גב באשה הי' מום כמ"ש בש"ס ובסי' קט"ו מ"מ אשה ניח' לה בכל דהוא אף על גב בריח חוטם באיש מום ובאש' י"א שאינו מום כמ"ש בסימן ל"ט שם תלי' בכח מי שנתחזק יכול לסבול יותר כמ"ש במ' ובהג"א אבל בשאר מומין אמרי' אשה ניחא לה בכל דהוא, משמע דאין סכנה בדבר אם משמש' עם בעלה נכפה דאם היה סכנה בדבר מהיכא תיתי לומר דאין כופין לפ"ז אם היה תנאי בדבר א"י לגרש אבל בתשו' הרא"ש כלל מ"ב מבואר דיש סכנה בדבר לכן אפי' תנאי לא מהני:

ואין לה כבר שום בן. ב"י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה:

ואומרת שהוא גורם וכו'. לשיטו' תוס' והרא"ש הא דצריכ' לומר שאינו י"כ משום דע"כ איירי בשהה עמה י"ש דאל"כ ליחוש שמא עיני' נתנה באחר כיון שהיא תובע' גט אלא איירי בשהה עמה י"ש ע"כ אם עדיין לא קיים פו"ר ת"ל דכופין אותו לגרשה מדינא דש"ס כדי שיקיים פו"ר אלא ע"כ איירי דהוא כבר קיים פו"ר מ"ה לא כייפינן ליה אלא מחמת טענות דידה מ"ה צריכה לומר שאינו יורה כחץ כיון שכבר הוליד מסתבר' דהיא הגרם שאינו מוליד לכן צ"ל שאינו י"כ אבל לדידן דאין כופין על ביטול פו"ר אפי' בשהתה י"ש א"כ אפי' אם הוא י"כ מ"מ כשבאת' בטענה בעינן חוטרא לידי ושהתה י"ש ועדיין לא הוליד כופין אותו לגרש ונותן לה הכתובה ולפי תירוץ של הר"ש בתו' אז בבעל שלישי צריכ' לטעון שאינו י"כ כיון שהוא מוחזקת בשלשה אנשים והיינו מ"ש בסמוך בהג"ה מיהו הנ"י כתב בשם כמה פוסקים דחולקים ע"ז וס"ל בבעל השלישי אינה נאמנ' אפי' כשאמר' שאינו י"כ לשיטות הרי"ף לפי' הרמב"ן והרא"ש כל שהוא טוען ברי מינה הוא כגון האומר שפולטת הזרע אפי' אם היא מכחש' אותו אין לה כתובה והוא ישבע ע"ז אא"כ שהיא אומרת שאינו י"כ וזאת הוא א"י אז היא נאמנת ודוקא אחר י"ש וגם הוא א"י לגרשה תוך י"ש דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנת' כי כ"א יאמר מינה הוא כדי להפסיד לה הכתוב' ועיין במלחמות ה', ולהרא"ש גם תוך י"ש יכול לגרשה כשאומר מינה הוא ותפסיד הכתובה אא"כ שתאמר שאינו י"כ וברמב"ם פט"ו ה"א נראה דס"ל לעולם צריכה היא לומר שהוא אינו י"כ אפי' בבעל הראשון ולא הוליד עדיין והוא אינו טוען ברי כדמשמע שם דין י' וכל שאינה טוענת ברי שאינו י"כ מפסדת הכתובה דאוקמי' ממון בחזק' בעלי' ודוחק לומר דהרמב"ם סומך את עצמו דמוכרח הוא דאיירי בהוליד הוא דאל"כ למה לא כפינן ליה לקיים פו"ר ובדין ט' איירי באומר ברי מינה הוא כל זה דוחק הוא לפ"ז מ"ש לדעת הרמב"ם צ"ל מ"ש בש"ס שמא לא זכה להבנות ממנו והיינו שמא לא זכה שיורה כחץ וי"כ תליא בזכות כי מחמת שאינו י"כ אינו מוליד ובזה מיושב קושי' התו' שם בד"ה שבינו לבינה כתבו תימא במאי איירי אי בשהת' י"ש ל"ל י"כ ת"ל לפי שלא זכה לבנות ממנה וכו' ע"ש ולדעת הרמב"ם לק"מ ולכאורה היה נראה גם המחבר חושש לדעת הרמב"ם מ"ה סתם וכתב בדין שאומר' שאינו י"כ אפילו דאינו אומר ברי ומכחיש אותה גם משמע דאיירי אפילו בבעל הראשון ואפילו אם אין לו בנים מדכתב אפי' יש לו בנים ש"מ דין זה איירי אפי' אין לו בנים צריכה לומר שאינו י"כ ולא כהגה' רמ"א שהביא דעת תוס' על דברי המחבר כאלו לא היה חילוק ביניהם:

אם שהתה עמו י"ש. נראה אף לשיטות הרי"ף אחר עשר שנים כשהיא באה לגרשו לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר אף על גב על סוגיא זו דאיירי אחר י"ש כתב הא דלא חיישינן שמא עיני' נתנה באחר משום אנן מפקינן בע"כ משמע לכאורה אפי' אחר י' שנים אם היא מבקשת לגרשו חיישינן שמא עיניה נתנה באחר א"א לומר כן דהא הסוגיא ההיא דאתי' לקמי' ר"א וכו' דאיירי דהיא היתה תובעת הגט ומ"מ לא חיישינן שמא נתנה עיני' באחר גם בהרי"ף מ"ש על הסוגיא דנדרים מבואר אחר י"ש לא חיישינן שמא עיני' נתנה באחר וע"כ הרי"ף לדיוקא קאמר אף שאיירי דהוא רוצה לגרשה מ"מ דוקא אחר י"ש איירי ובתוך י"ש א"י לגרשה להפסיד לה הכתוב' כמ"ש בסמוך:

ויש לו להחרים. כיון דאין לו טענות ברי להכחישה א"י להשביעה:

תצא הראשונה. כיון שמבורר דהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה ולא אמרי' שלא זכה להבנו' ממנו אפי' לרמב"ם שכתבתי הזכות מונע שאינו י"כ מ"מ כל שראינו שהוא י"כ לא אמרי' שהוא לא זכה אלא אמרי' היא גרמה וכן ס"ל לתו' לשיטת' אם ילד כבר תלינן הקלקול בה ולא אמרי' שלא זכה להבנות ממנה:

יוציא שתיהם. כן הוא דעת הטור כלומר יוציא מיד וא"צ להמתין י"ש בשניה וכ"כ בלבוש כיון דשהה עם הראשונ' י"ש ואם הראשונה באה תוך י"ש לגרשו ובדק נפשי' תוך י"ש ושניה אומרת שאינו י"כ מ"מ א"י הראשונה לגרשו תוך י"ש דאכתי חיישינן שמא עיני' נתנה באחר כיון שהוא תוך עשר שנים והיא רצונה לגרש ועיין בטור:

יוציא מיד. כ"כ תוס' ד"ה שבינו לבינה וכ"כ הטור ומהרא"ש לא משמע כן ונראה דס"ל אפי' אם הוא עקר חיישינן שמא עיני' נתנה באחר כיון שהיא תוך י"ש וכן הוא להדיא בהרא"ש ס"פ הע"י בעובדא האי דאתי' קמי' דר"א ע"ש:

וה"ה אם שהה י"ש וכו'. בש"ס איתא הוא אומר מינה והי' אומרת מיניה נאמנת אמר איזיל ואבדוק נפשאי רשאי, וכבר כתבתי השיטות ולכ"א לפי שטתו ברישא הוא אמר מינה כן הוא בסיפא אם אמר איזיל ואשא אשה אחרת ולשיטות הרמב"ם שכתבתי כל אשה צריכה לומר שאינו י"כ והיינו מ"ש בש"ס שמא לא זכה להבנות ממנה ואם אמר אשא אשה אחרת אז אם ילדה מבורר דמניעה ממנה ולא אמרי' שמא לא זכה להבנות ממנה, והטור הביא תשובת הרא"ש שכתב אם נשא אשה שניה וילדה לא הפסידה הראשונה ואמרי' שמא לא זכה להבנות ממנה עד שהיא מוחזקת לא ילדה לג' אנשים ואח"כ כתב הטור דין זה אם אמר אשא אחרת ואם ילדה תצא הראשונה בלא כתובה ובד"מ מחלק בין שני דינים הללו וכתב דאיירי כאן דהיא לא ילדה לב' אנשים ונשאת לג' ולא ילדה ואומר' דהוא אינו י"כ נאמנת ויש לה כתובה ואם נשא אחרת וילדה אז לא אמרי' דלא זכה להבנות אלא היא מוחזקת דלא ילדה והיינו כתירץ הר"ש בתוס' שהבאתי לעיל דסוגיא הוא אמר מינה וכו' איירי בבעל ג' אז מ"ש שם בסוגיא ע"ז אמר איזיל ואבדוק לנפשי' ע"כ קאי על בעל ג' אבל לשיטו' הרי"ף דס"ל הסוגיא איירי אף בבעל הראשון והשני והוא טוען ברי ע"כ מ"ש איזיל ואבדוק לנפשי' איירי נמי בטוען ברי אז אם ילדה השני' תצא הראשונה בלא הכתובה אבל בשלא טוען ברי אפילו אם ילדה השני' אמרי' שמא לא זכה להבנות מהראשונ' אבל אם טוען ברי מינה היינו שפולט' ש"ז והוא נאמן בטענתו אלא היא טוענת אף הוא אינו ראוי להוליד משום דאינו י"כ א"כ כשילד' השני' מוכחש טענת' הראשונ' וברי שלו קיים בזה מתורץ שפיר דברי הטור ולא כד"מ שדוחה חילוק זה ומה שהקשה שם אנ"ל וכן מהרש"ל וב"ח פירשו דטור איירי כשטוען ברי וכן לתירץ של תוס' כשהיה לו כבר בנים צריכה לומר שאינו י"כ דאל"כ לא תלינן הזכות גורם שלא זכה להבנות ממנה אלא תולין הקלקול בה איירי נמי מ"ש איזיל ואבדוק לנפשי' בכה"ג להכחיש טענתה שהיא אומר' שאינו י"כ כלומר השתא תש כחו ואם ילדה השני' הוברר דלא תש כחו, מיהו לתירוץ זה של התוס' אם ילד כבר לא תלינן בזכות לכן צריכה לומר שאינו י"כ ע"כ אף אם לא ילד ומוליד השתא מן השני' תצא הראשונה בלא כתוב' דהא תש כחו א"י לומר וכיון שהוא מוליד לא תלינן שלא זכה להבנות ממנה ומה שפסק בתשו' הרא"ש אף שילדה השני' לא תפסיד הראשונה משום שדוחה שם בתשוב' תירץ זה וכן בפסקיו משמע דלא ס"ל תירוץ זה ותפס' בתשובה לעיקר תירוץ של הר"ש הנ"ל כל שלא הוחזק' בג' אנשים אמרינן שהוא לא זכה להבנות ממנה אף על פי שמוליד מנשים אחרים לפ"ז דברי רמ"א בהג"ה תמוהים בעיני שכתב בסמוך כתירוץ של תוס' כשהיה לו בנים צ"ל שאינו י"כ דאל"כ לא תלינן שזכות גורם אלא אמרינן שהיא עקרה א"כ איך אפשר לומר בשהה י"ש דאי"ל איזיל ואבדוק לנפשי' דהא אם יוליד מאחר' אז לא תלי' תו בזכו' אלא היא גרמ' ואין נראה לומר דס"ל אפילו לדברי תוס' אם ילד כבר תלי' הקלקול בה אבל אם לא ילד כבר לא אמרינן שיבדוק לנפשי' חדא מלשונו משמע אפילו אם הלך ובדק נפשו וילדה שני' לא תפסיד הראשונ' ולתוס' בוודאי אם ילד' השני' תלי' הקלקול בראשונ' כדמשמע בתשובת הרא"ש שם גם מנ"ל לחלק בזה וצ"ע ודברי הטור ג"כ לכאורה תמו' מ"ש בדין כשהיא באה בטענת בעינן חוטר' לידי ואומר' שאינו י"כ קשה דהא איירי דהוא אינו טוען נגד' כלום גם לא איירי בבעל ג' דהא לא אידכר מזה א"כ לשיטות הרי"ף גם לתירוץ הר"ש בתוס' אצ"ל שאינו י"כ ואי ס"ל לתירוץ של תוס' ביש לו בנים צ"ל שאינו י"כ קשה חדא הרא"ש בתשובה הנ"ל דוחה תירוץ זה עוד קשה איך כתב אפילו יש לו בנים הא איירי דוקא כשיש לו בנים גם קשה קושי' הנ"ל דא"כ איך הביא תשובת הרא"ש כשמוליד מן השני' דתולין דלא זכה להבנות ממנה ואם ס"ל כהרמב"ם כמ"ש לעיל סק"ט ג"כ קשה איך הביא תשובת הרא"ש דהא אם היא צריכ' לטעון ברי דהמניע' ממנה א"כ ע"כ הסוגיא איזיל ואבדוק לנפשי' איירי נמי בכה"ג ואם בדק נפשיה וילדה השניה תו לא תלינן בזכות, מיהו בטור יש לומר דפוסק בתוספו' היינו כשהיא באה לגרשו אז אמרינן כיון שילד כבר י"ל הקלקול באה ממנה והיא א"י לגרשו ובתשו' הרא"ש איירי כשהו' בא לגרשה ולפחות לה הכתובה אז י"ל להיפוך אפי' שמוליד מנשים אחרות שמא לא זכה להבנות ממנה והא שכתב בסעיף ל' דהיא טוענת שהוא אינו י"כ ושם איירי דהוא רוצה לגרשה י"ל משום דהוא טוען ברי מינה הוא המניעה מ"ה צריכה לטעון ברי שהוא אינו י"כ ובזה י"ל דברי הטור אבל רמ"א קשה דא"א ליישב כהנ"ל דהא הוא כתב דיני' הללו אהא שהיא רוצה לגרשו:

י"א שהיא נאמנת. הטעם כל שהבעל יודע אם היא משקרת אין מעיזה להכחישו מ"ה אפילו תוך י"ש נאמנת ודוקא שאמרה כן בפניו כמ"ש בסי' י"ז באמרה גרשתני ואפי' בלא טענה בעינן חוטרא לידי מהני כאן כיון דא"י לקיים העונה:

ולא יתן לה כתובה. כיון דהוא מכחיש' ואם הוא מודה צריך ליתן לה הכתובה ות"כ, /ולענין תוספת כתובה/ כתב הרא"ש בתשו' שהביא הטור והרשב"א בתשו' דא"צ ליתן ת"כ כי למשקל ולמיפק לא הוסיף לה ואפי' אם תפסה מוציאים ממנה מיהו בתו' מבואר הטעם דלא יתן תוספ' משום דהוי ככנסה לחופה ולא נבעלה ועלתה בתיקו כמ"ש בסי' ס' לפ"ז מהני תפיסה אבל הטעם דלא הוסיף לה למעל ולמיפק לא שייך דידע דנשאת לו מתחלה לכך ועיין בסעיף אח"ז ועיין תשובת רשב"א סי' תרכ"ח אפי' נדוניא אינה נאמנת להוציא ממנו כשהו' מכחיש' ועיין סימן י"ז שם הביא הפלוגתא כשאומרת גרשתני אם היא נאמנת להוציא הכתובה וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה ובאמת דיני' הללו שוים ועיין תוספות סוף נדרים:

ואם מגרשה מעצמו וכו'. יתן לה כתובה ולענין ת"כ משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן ת"כ דאדעתי' למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמ"ש בכלל מ"ג סימן ג' ד' מיהו למ"ש תוס' ס"פ הע"י ובסוף נדרי' א"צ ליתן לה ת"כ כיון דא"י לבא עליה הוי כנכנסה לחופ' ולא נבעלה דלית לה כתובה כמ"ש בסי' ס' ואם יכול להתקשו' ויכול להכניס עטרה ואין לו כח למרק כתבו תוס' ס"פ הע"י דיש לה ת"כ דיש כאן חיבת ביאה ותוס' סוף נדרים כתבו אף על גב העראה כגמר ביאה מכל מקום לענין חיבת ביאה לא הוי ביאה ואין לה ת"כ:

ואסורה להנשא לו. אז כופין אותו אפילו בלא טענה בעינן חוטרא לידי כמו אם אין לו גבורת אנשים כיון דאסורה להנשא מחמתו:

יוציא ויתן כתובה. למ"ש לעיל לרוב הפוסקים אם לא אמרה שהוא אינו י"כ מ"מ חייב ליתן לה הכתובה אבל אם הוא טוען ברי דהיא פולט' הזרע או כיוצא בזה דהמניע' ממנה והיא א"י אם הוא י"כ אין לה כתובה ודינה כאיילנות כמ"ש ברמב"ם שם אפילו אם הוא רוצה לגרשה וכן הוא לשיטות הרי"ף הוא אמר מינה קאי על מתני' דב"ד כופין אותו לגרש ומ"מ אם אמר מינה נאמן אא"כ דהיא אומרת דהוא אינו י"כ וכן הוא בהרא"ש ולא כפרישה סי' קמ"א, ולפי משמעות דברי המחבר מ"ש בסעיף ו' פוסק כרמב"ם קשה איך כתב כאן סתם דיוציא ויתן כתובה דהא לרמב"ם כל שהי' אינו אומר' ברי דהמניע' ממנו אין לה כתובה:

או ישא אשה וכו'. היינו הברירה בידו אבל היא א"י לומר שישא אחרת ולא יגרש אותה כי לפעמים לא יהבא ליה אתתא כל היכא דאגיד' בה נ"י ומשמע אפי' היכא דהיא אמרה דהוא אינו י"כ מ"מ כופין אותו לגרש זאת וישא אחרת אף על גב שהיא נאמנת לענין כתובה ולדעת הרמב"ם מבואר כן במתני' דהא מתני' נשא אשה ושהה עמה י"ש יוציא ויתן כתובה איירי דהיא טוענת ברי דהוא אינו י"כ כמ"ש בסמוך ותנא אינו רשאי לבטל, ואם הוליד ומתו בניה עיין תשובת הרשב"א שהביא הב"י ובנ"י ובש"ג:

אין כופין להוציא. היינו כשהיא ראוי' עוד להוליד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא:

ונאמן האיש לומר וכו'. משום בכל מצות כאלו שאין הוכחה שעושה דרך מרד נאמן על עצמו שם בנ"י:

הלך בסחורה. ואם הלך מח"ל לא"י מונין י"ש מיום ביאתו לא"י, טור:

שלשה פעמים. כאן בעינן ג"פ משום הרבה נשים מפילי' בתחלת עיבור' נ"י ועיין תוס' ובהרא"ש מ"ש בשם הר"ש לרבי אפי' בהפילה מוחזקת בתרי זימנא מיהו לא קי"ל כר"ש בזה:

ויוציא ויתן כתובה. משום דאמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה ולרמב"ם דס"ל דהיא צריכ' לטעון ברי שהוא /אינו/ י"כ דאל"כ אוקמ' הממון בחזקת הבעל וכשאומרת שהוא אינו י"כ אז אמרינן הוא לא זכה להבנות כן ה"נ אמרינן הוא לא זכה להבנות:

היא נאמנת. היינו כשאין חשש דעיני' נתנה באחר כגון שהב"ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י"ש כ"כ הנ"י וא"י מה חשש איכא הכא דהא אחר י"ש הוא ואפשר דס"ל אפי' אחר י"ש אכתי איכא חשש שמא נתנה עיניה באחר אא"כ דאיכא עשרה מיום שהיה בו חסרון זה ושתקה י"ש אבל בכה"ג אפשר דהפילה תוך י"ש א"כ נתעבר' ממנו תוך י"ש מ"ה כתב דהב"ד כפו אותו והיא לא תבעה הגט גם י"ל כיון דהיא מחזקת לנפשה לעקרה י"ל יותר שמא עיני' נתנה באחר אפי' אם הוא אחר י"ש:

נאמנת. וא"ל למה הוא אינו נאמן הא יש לו מיגו די"ל דמכיר בעצמו שאינו מוליד וי"ל כיון שכבר הוליד אלא שהפיל' ריע טענתו לבטל החזקה דלא מחזקת נפשה בעקרה נ"י ולכאור' קשה הא היא אומרת דלא הפילה א"כ לא הוליד כלל ואכתי יש לו מיגו בשלמא כשהפילה בוודאי אלא הם מחולקים כמה פעמים הפיל' שפיר תירצו אבל בדין זה כשהיא אומרת לא הפלתי קשה הא יש לו מיגו ואפשר דסבירא ליה הסוגיא איירי דהוליד פ"א ומת הולד ואח"כ הם מחלוקים כמה שנים לא הוליד' מ"ה ריע טענתו והא דנאמן לומר דמכיר בעצמו שא"י להוליד איירי כשלא הוליד עדיין ולרש"י דפירש דהיא אומר' לא הפלתי ועקרה אני צ"ל דס"ל דאין אומרי' מיגו די"ל עקר אני דהוא ג"כ אינו רוצה להחזיק לנפשו לעקר בוודאי כשאומ' עקר אני נאמן אבל מיגו כזה לא אמרינן וא"ל למה היא נאמנת להוציא ממון ממנו וכשהיא אומר' דאין לו גבורת אנשי' והוא מכחיש אינה נאמנת להוציא ממון כי ש"ה דיש חזקה דאינה מעיזה וחזקה דלא היתה מחזק' נפשה לעקרה ולהפיל אף על גב לדברי' היא מותר' לאחר מ"מ לא קפצי עליה כ"כ:

משביעה שבועת היסת. כיון דיש כאן טענות ברי מה שהוא טוען מכחיש אותה אף על גב דאין טענתה על הכתובה מ"מ לפ"ד אין הזמן הפרעון השתא דעדיין לא עברו י"ש שלא הולידה והוי כלוה הטוען דעדיין לא הגיע הז"פ כמ"ש בח"ה סימן ע"ג ועיין במגיד ובכ"מ אף על גב חז"ל האמינו אותה מטעם דלא מחזיק' לנפשה לעקרה מ"מ צריכה לישבע היסת:

לא תנשא לשלישי. דקי"ל בנישואין כרבי שני פעמים הוי חזקה אבל לענין ממון הלכה כרשב"ג דלא הוי חזקה עד ג"פ מ"ה אית לה כתובה מן השני כ"כ תוספות והא דבעינן ג"פ בהפילה כתבתי בסמוך:

תצא שלא בכתובה. היינו תצא מיד אפילו הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו"ר ואין לו אשה אחרת אלא לענין ממון יש לחלק כמ"ש תוס' אם הכיר בה צריך ליתן לה הכתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות מ"ה אין לה כתובה אפילו דלא שהה עם הג' י"ש ואכתי לא הוחזק ג"פ ואם נשאת למי שקיים פ"ו או שיש לו אשה אחרת משמע דצריך ליתן לה הכתובה אפי' לא הכיר ולא אמר מ"ט הוא:

לא תחזיר. משום דאמרי השתא היא כחשי מיהו טענה זו לא מהני להוציא ממון אלא מחמת טענה זו לא תחזור מה שגבתה מראשון ומשני כ"כ תוס' והרא"ש והטור, מיהו הנ"י כתב בשם כמה פוסקים אפי' לא גבתה עדיין גובה מהם וכן משמע במרדכי דהא כתב אלו דברי' עשאו חז"ל בבירור הדעת ולא מטעם ספק אף על גב מ"ש שם דקי"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי לא קי"ל כוותי' מ"מ דינו שפיר דלאו ספק הוא ונראה לדעת הרא"ש דוק' אם גבתה מראשון ומשני לא תחזיר אבל תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענות ברי דהשתא כחשה:

ראוי להחמיר. עיין דינים אלו בתו' ובהרא"ש ס"פ הע"י ובמ' ר"פ המדיר וכללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפילו בשוטי' כמ"ש ס"פ המדיר וכן אם נשא שני' וכן כל הני דאיתא רס"ז לכ"ע כופין בשוטים משום דמפורש בש"ס דכופין אותם וכל הני דכופין מחמתם אין נותנים להם תוספות כתובה אבל כשהב"ד כופין לגרשה כשלא ילדה י"ש יש לה ת"כ דלאו מחמתה הוא כמ"ש בתוס' ס"פ הע"י, וכשבאה מחמת טענה איתא בש"ס ס"פ הנ"ל דכופין אותו והיינו בשוטים וכ"כ תוספות אלא הרשב"א כתב בתשובה אלף קצ"ב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפי' על הכתובה כדין מורד, ומי ששהה עם אשתו י"ש לדעת הרי"ף כופין בשוטי' וכ"כ הרמב"ם פט"ו ה"א ועיין בדרישה, ובהג"מ פ' הע"י כתב בתחלה צ"ע בזמן הזה אם יכול לגרשה בע"כ כיון שגזר ר"ג שלא לגרש אשה בע"כ ואחר כך הביא תשובת ר"ג דפסק דיכול לגרשה בע"כ, ודוחק לומר תשובה זו כתב קודם התקנה, ובתשובת ריב"ש סימן ט"ו כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווג משום דהיה צריך לכפות את כולם וא"א לכן כל שאינו איסור מצד הנישואים העלימו עיניהם גם נתן טעם לפי מנהג ארצו דאפשר לו לישא עוד אחרת אף על גב זו אינה יולדה יכול לישא אחרת מ"ה העלימו עיניהם נשמע מזה לפי מנהג שלנו אז טעם השני לא שייך כלל ואף לטעם הראשון מ"מ האיסור במקומו עומד אלא חכמי הדור אין כופין מ"מ האיסור חל ע"כ אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר"ג מ"מ אם לא ילדה י"ש יכול לגרשה בע"כ ובכל אלו נראה אפי' הורה חכם להיתר ונשאת כופין להוציא ול"ד למ"ש בסי' י"ז סעיף ל"ד בשם תשובת הרא"ש במים שאל"ס והור' חכם להיתר לא תצא משום שם קי"ל רוב' למית' לכן מקילין שם אבל באיסורים אלו אין היתר כלל:

וליתן כתובה. תו' שם ד"ה כופין כו' ובשם התוספתא וביבמות ס"ד א' ד"ה יוציא כו' עיש"ש:

מי שרוצה כדעת הרמ"ה שכ' בהג"ה למטה
ב) ריח כו' או כו' פסק כדברי שניהם דל"פ אהדדי ושתיהן אמת:

מחתך נחושת מעיקרו וכ"ה בהרשב"א וטור.

ואם ידעה כו'. כ' המ"מ וכ"נ מדברי הרמב"ם הנ"ל והרשב"א חולק וכ' דחכמים לא אמרו אלא בהתנה עמה שמקבלת כו' וכן הר"ן הביא ב' הדיעות ונראה שפלוגתייהו בסוגיא שם דפריך בשלמא כו' כסבור' כו' וסובר דהוא אפילו אליבא דרבנן אבל הרמ"ה סובר דמדנקט האי לישנא ש"מ שהוא אליבא דר"מ ולכן פי' הרי"ף והרמב"ם כרב יהודה דלמ"ד הוי מתני' כר"מ דוחק לומר דת"ק ורשב"ג פליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים:

או שהתנה כו'. כחכמים:

ואם ב"ד כו'. מדקאמר עד שיכפוהו כו' הא אם א"א לכופו כו'. הרשב"א והר"נ שם וש"פ:

וכן הדין כו' תוספת שם ס"ג א' סד"ה והאמר ורא"ש שם וכ' שם דהא אפילו אני בבגדי כו' כופין כ"ש כה"ג וכ"כ הרשב"א וש"פ:

איש המכה כו'. עבה"ג:

ואם רגיל כו'. כמ"ש בפ' ד' מיתות דר"ה קץ ידא וכ"ש באשתו כנ"ל:

י"א שכופין כו'. שאפילו על ש"ד שאין לה צער כ"כ כגון המדיר שלא תלך לבית אביה או לבית האבל כו' או שלא תשאל נפה וכברה כו' כ"ש במצערא בגופא תשובת הרמב"ן סימן ק"ב:

ובלבד שמתרין כו'. דלא גרע מעוברת על דת:

אבל אם כו'. י"א כו' שהרי מן היוצאות בלא כתובה היא כמש"ל סימן קט"ו שם ועכ"ז בב"י ס"ס ע"ד:

והס' ראשונה כו' עח"מ סימן תכ"א סי"ג בהג"ה וכן מי כו':

שנולדו. כרב יהודה דאפילו מספקא לן יש לפסוק לקולא דאין כופין כ"ש דבכולהו נוסחי גרסינן שנולדו. הר"נ שם וכ"כ ש"פ:

אפילו כו' כר"נ דפ' כחכמים:

וי"א כו'. שה"ה כעבר ובטל מן העולם שם. אבל בתשובה סוף כלל מ"ב פ' להיפך וכ"מ דעת כל הפוסקי' שסתמו וכ"מ פשטא דמתני' ורשב"ג דנקט עינו לרבות':

שאין כופין כו'. תו"ס דיבמות ס"ד א' סד"ה יוציא וכל היכ' דל"ק כו' והרא"ש שם ועיין ס"ג בהג"ה אלא דכאן י"ל כיון שידעה א"א סבורה הייתי לקבל כמ"ש בס"א:

מי שהוא כו'. עהג"א שם ד"ה כ' ראבי"ה וע"ל ס"ס קי"ד מי שנודע כו' דוקא באם כו' ומ"ש וי"א כו':

וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חי נפש לא כ"ש וכאן סכנה היא ועוד בפ' האומנין מדמה נכפית לשוטה ושעמומי' ושיטה אמר אין אדם דר כו' ולא תקנו ליה נשואין כלל. הרא"ש כלל מ"ב ס"א ע"ש:

האשה כו'. גמ' שם ס"ה ב':

ואם טענה כו' שם:

ואין לה כו' נ"י ורי"ו ע"ש:

ואומרת כו'. אם כו' אפילו יש כו'. תוס' שם א' ד"ה שבינו כו' וכתי' ראשון שם ומיהו י"ל קצת דכיון כ"כ ברא"ש שם:

ואינה תובעת כו'. תוספת שם ב' ד"ה כי כ"מ בתשובה אחת כו' וכמש"ש קי"ז א':

וגם אין כו'. נלמד מהנ"ל דתביעת כתובה וכן ממש"ש בנדרי' שמא עיני' נתנה כו' ואע"ג דכה"ג לא חיישינן היינו מסתמא:

ויתן מנה כו'. בתו"ס הנ"ל כפר"ח ודלא כר"ת וכמ"ש לעיל כמה פעמים כפיר"ח דלאו בכל דברים תנאי כתובה ככתובה וכמ"ש הרא"ש בר"פ אע"פ וש"פ וכן הסכימו בתוספת הנ"ל וכ' כ"מ בתשובה אחת כו' ודוקא מה כו' וכ"כ הרי"ף ורא"ש וש"פ:

ויתן נדוני' כו'. שם בתוספת אבל נדוניתה כו':

וי"ל להחרים כו'. הרמב"ם וכמו בכל טענת ספק וכמש"ש הוא לא קיים כו':

ואם אמר כו'. גמ' שם:

ואם ילדה כו'. טור שלהי הסי' וז"ל אם בא להוציא תוך עשר שנים בלא כתובה ואומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם נאמנת וצריך ליתן לה כתובה כו' אם ירצה להוציאה וגם לאחר עשר שנים שכופין אותו להוציאה אם בא להפטר מכתובה שאומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם נאמנת וצריך ליתן לה כתובה כו' ואם הוא אומר אשא אחרת כו' ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה כו' והוא מדברי הרא"ש בת' האחר שכ' ויש מתרצין דבנדרים כו' ורב אלפס כו' ולמאי דפרישי' כו' והוא שיט' אחרת דאין מחולק בגירושין אלא בכתובה והוא טוען בריא שהיא הגורמת והיא שיטת הרי"ף והרמב"ן וש"פ ומ"ש איזיל ואבדוק כו' הוא ג"כ לענין כתובה אבל שיטת התוספת הנ"ל הוא לענין כפיות גירושין ואם לא ילדה כופין להוציא וליתן כתובה ואם לאו אין כופין להוציא וכתובה מאי עבידתי' אם מגרשה מרצונו יתן לה גט והכתובה וע"ל סי"ד ובה"ג שם ס"ק ך' וכ"כ בתשובת הרא"ש והביאו הטור דאף אם תלד השניה יש לה כתובה לראשונה ואף שלשיטת הרי"ף אין לה כתובה התם שהוא טוען בריא וכמ"ש רש"ל וב"ח ודלא כד"מ ס"ק י"א אבל התוס' לא מיירי בהכי וכן בטוש"ע למעלה לא כ' טענתו כלל עליה כלום רק היא טוענת והמחבר הרכיב ב' השיטות וליתא. וערא"ש שם ויש מתרצי' כו' וער"נ בנדרים צ"א א' ד"ה ואיכא:

או ישא כו'. שם נושא אדם כמה כו':

ויש מי כו'. הכל בטור שם ור"ל שס' ראשונה הוא הרמ"ה ס"ל דוקא אם שהה עם השניה עשר שנים ולא ילדה אבל הטור חולק וכ' שא"צ אלא שאם אמרה כו' וגם הוא ס"ל שאם רצונו לישא שלישית הרשות בידו ע"ש:

ובכל גוונא כו' ר"ל דא"צ כאן לומר שאינו יורה כחץ כיון שהוא עקר ושם דילמא בבאה כו'. ופי' תוספת שם ד"ה ואי כו' כה"ג וכן בתוספות הנ"ל ד"ה שבינו כו' וההיא דסוף שמעתין או בשהתה עמו כו' מ' אבל בידוע שהוא עקור א"צ לשהה עשר שנים וז"ש כאן מיד וכ"כ בזה"ל ברא"ש שם אבל שם ס"ד כ' דמיירי בששהה כו' וידענא כו' וכ"כ בתשובה כלל מ"ג ס"ד ומ"מ דברי התוספת וטוש"ע עיקר:

וה"ה כו'. ר"ל דגם כאן א"צ לטענת שאינו יורה כחץ בידוע שהוא עקור:

והתם כו'. דבריו אינן מובנין דמ' דמחלק בין כאן למ"ש בס"ע שיש לו בנים מהני טענתו איזול ואבדוק לענין כתובה ולא כאן וליתא דגם כאן מהני לשיטת הרי"ף ויש מתרצים שברא"ש כמ"שש והרי"ף ויש מתרצים מוקמי באין לו בנים דלא שהם פי' הרי"ף בטענת ודאי וכמ"שש וגם כאן מהני ואין חילוק אלא דבכאן מ"מ כפינן להוציא ולא מהני טענת מינה ואיזול ואבדוק אלא לענין כתובה משא"כ בדברי הש"ע בי"ל בנים והיא באה מחמת טענה דמהני אף לענין הגט. ודבריו צע"ג והנה כאן ו' שיטות תי' התוספת דמ"ש היא אומרת מיניה כו' איזול כו' מיירי בי"ל בנים ובו ב' שיטות לאחר עשר או בתוך עשר. ושיטת הרי"ף בא"ל בני' אלא לטענת כתובה ובו ב' שיטות ג"כ לאחר עשר או בתוך עשר. ושיטת הר"ש וריב"ם בבעל השלישי. ולענין כתובה ג"כ ב' שיטות אחר יו"ד או תוך יוד:

הואיל ולא כו'. הוא כתי' הר"ש בר חיים שם בתוספת ורא"ש והיינו במכירה דבלא שהה י"ל כתובה כמ"ש בסי"ז אבל אם הוחזקה א"ל כתובה דאף מהראשונים א"ל כתובה אם לא גבתה כמ"ש בסי"ח ואף להחולקים שם כאן מודי וזהו החילוק בין תי' הר"ש לתי' הריב"ם שם בתוס' דרמב"ם מיירי בלא הכיר בה עוד:
לו) והא דצריכה כו' כקושית תוספת ורא"ש דאי בשהתה י"ש א"ל לומר שיורה כחץ אלא דוקא בי"ל בנים כו' ואף לטענה א"צ כמש"ש ושם והרב שכ' מחמת טענה הוא בזה"ז שאין כופין להוציא בשהה י"ש כמש"ל סימן א' ס"ג בהג"ה אבל מחמת טענה כופין ודאי וכ"כ האחרונים:

או בבעל כו'. כתב הר' שמואל בתוס' שכ' והרא"ש וכ"כ הראב"ד בהשגות אבל הרשב"א והרא"ם ונ"י בשם המפרשים חולקין ע"ז דכיון שכבר הוחזקה לאו כל הימנ' להאמינה לגבות כתובתה:

אם טוענת כו'. תוס' סד"ה הנ"ל ממ"ש בנדרים צ"א א' אר"ה ת"ש כו' אבל לפי פירוש דירושלמי שם והביאו הר"נ במתני' שם ד"ה השמים שפי' המתני' אינה נאמנת למשנה האחרונה ומ"מ קי"ל כגמרא דידן וערשב"א סימן תרכ"ח:

ואפי' לא כו'. מדברי התו' שכ' אפילו למשנה אחרונה ובהכי מיירי שם במש"ש בתו' תימא כו' ואי לא כו':

וכופין כו'. כנ"ל בס"ג וכן הדין כו' וכ"כ בתו' ד"ה כי והיכי שהודה כו' כיון דא"י כלל כו':

ולא יתן כו' ואם מגרשה כו'. טור וכ"כ הרא"ש בכלל מ"ב סי"ב וכ' דהא דר"ה דנאמנת דוקא לגבי נפשה להפקיע איסור א"א אבל לגבי כתובה להפקיע ממון לא מהימנא וא"א כה"ג מספר כתובה כו' והוא כס' האחרונה בסי' י"ז ס"ב ויי"א דאינה נאמנת לענין כו' אבל כל הפוסקים חולקין בזה כמש"ש וכ"כ הרשב"א והריב"ש סימן קכ"ז בהדיא כאן:

בד"א כו'. תו' שם ד"ה נמי מצאתי כו' וכמש"ש קי"ז א' וכנ"ל:

וי"א דבזה"ז כו'. כמ"ש סימן י"ז ס"ב בהג"ה וי"א עוד כו':

ואם יש לתלות כו'. תוס' בד"ה הנ"ל ועריב"ש סימן קכ"ז:

וי"א כו' אלא כו'. כמש"ש בנדרים יעשו דרך בקשה וכמש"ל סי' ע"ז ס"ד וכפירש הירושלמי שם ואע"ג דאין הלכה כירושלמי דנאמנת בזה מ"מ למידין דאף בדבר דאינה נאמנת וכן לפי' גמ' שלנו דאינו י"כ:

וה"ה כו' ולאחר כו'. הרשב"א סימן אלף רל"ו ושם המעשה באמר שתי בנותיך לשני בני כו' דא"א להנשא לא להן ולא לאחרים וכ' שכופין וכנ"ל בטוענת א"ל גבורת כו' ואמרי' שם ק"ו א' א"ל השתא מידך איפסלא זיל כו' אלמא כיון דא"י לכונסה כופין שיפטור:

אם טוענת כו'. כמ"ש בס"ג ומהימנא כנ"ל דלא כירושלמי וכנ"ל:

אם יודע כו'. דאין לו לצאת בלא רשותה מפני ביטול עונה כמ"ש בפ' אע"פ מנדין ומכין ע"ז דאע"ג דלאו שאין בו מעשה מ"מ לא גרע מדבר שהוא מד"ס שמכין ומנדין עד שיקיים ואם הוא מעצמו כדי להנצל מזה יגרש אין זה גט מעושה שהרי אין כופין אותו על הגט כלל כו' כן פי' הריב"ש דברי הרא"ש והטור כאן בסימן קכ"ז ע"ש וע"ל סכ"א וי"א כו' וכפ' הרא"ש ובתשובה:

אם כו' כי כו'. כמ"ש בסוף כתובות ג' ארצות כו' וע"ל סימן ע"ה ס"א ובהג"ה:

כופין כו'. צ"ל ג"כ כנ"ל. וכמש"ל דכל שאינו מפורש בהדיא בגמ' כופין אין כופין ואע"ג דמונע תשמיש ומזונות כופין כמ"ש בס"ג משום שאינה רוצה לצאת אחריו לא איתמר בהדיא דכופין:

או ישא כו'. הרי"ף וכן פירש"י שם ד"ה אינו רשאי כו' ונ"י וש"פ ומ"ש א"ר לבטל ול"ק יגרשנה וכמש"ש בגמ' איזיל ואבדוק כו' וכנ"ל:

כרב תחליפא דשקלו וטרו שם אליביה הר"נ שם:

בין כו'. שם הכא אע"ג כו' וכ"ש באמר הוא:

י"א דכ"ז כו'. מדקא' ילדה ומיהו דוקא זרע קיימא כמש"ש הפילה מונה כו' ובירושלמי ה"ל בנים ומתו מונה משעה שמתו אבל י"מ דולא ילדה ארישא דמתני' קאי דתנן בש"א לא יבטל כו' ולא ילדה וקאמר כשיעור ריב"ש ונ"י שם:

הלך כו' עיין תוספתא פ"ח זקן או חולה או חבוש בבית האסורים והלך למדינת הים אין עולין מן המנין של עשר שנים:

אע"פ שמשמשים כו'. דייק ממש"ש ללמדך כו' ע"ש:

ומ"מ מותרת כו' כמו בשהה י"ש ולא ילדה ומטעם זה שמא לא כו':

אא"כ יש כו' שם ברייתא נישאת למי שא"ל בנים כו' וה"ה ליש לו אשה אחרת וכנ"ל ס"י או ישא כו':

הכיר כו'. עתו' שם ד"ה תצא כו':

אם לא גבתה כו'. שם בתוספת י"ל דטענה כו' והרא"ש שם מ"ש:

אפי' באיסור כו' ירושלמי שם בכתובות והביאו הר"נ שם וש"פ:

כל אלו כו'. שם מתקיף לה ר"א בדברים כו' אלא אר"א כו':

וי"א שכל כו'. עתו' יבמות ס"ד ח' ד"ה יוציא כו'. ר"ח כו' וכ"כ הרא"ש שם כ"ז וער"נ בכתובות שם וכ"כ בריב"ש כדברי הר"נ:

וכיון דאיכא כו' הרא"ש שם וכ"כ בתוספת סד"ה הנ"ל

אבל אם יש כו'. דמפורש בהדיא בכתובות שם וכנ"ל דכל שמפורש בהדיא ודאי כופין בשוטים וכן הנך דס"א ודס"ג ודס"י:

וכ"מ כו'. כמ"ש בפ"ד דפסחים ובפ"ג במ"ק דשמתא חמיר' מנגדא דבמערבא כו' ובפ' הדיינים אמרינן לינקטיה בכובסי' כו' שם:

וכ"מ כו'. דיכול להנצל מזה לילך לעיר אחרת וכל שאין עושין מעשה בגופו לאו עישוי מקרי וכ"ז עושין לו שעבר על דברי חכמים שם ושם:

אבל מי כו' כמש"ל ס"ט:

ובכ"מ כו'. כיון דחייב להוציא וליתן כתובה נהי דא"י לכופו על הגט כתובה מ"מ חייב לה. שם:

וכן הנדוניא כו'. כנ"ל ס"י:

אם נשבע כו'. אבל ברא"ש פ"ג דנדרים לא מ' כן שכתב שם בס"ב בשם ר"ה גאון ומי שיצרו מתגבר כו' אלא חייב לקיים ולגרש כו' וכ"כ כ"ז במרדכי פ"ג דשבועות ועבב"י סימן קל"ד וכ"כ הרבה פוסקים דכ"ד שאדם עושה מעצמו אין משום אונס:

מי שקבל כו' כמ"ש בספ"ד דגיטין א"ר יוסי בר"י מעשה בצידן בא' כו' ועיין ב"ח:

ס"א אילו שכופים אותם להוציא וכו' נ"ב הנה בדין אם אנסוהו תחלה ואח"כ בטלו האונס רק שהיה בידם לחזור ולאנסו אם נחשב אונס ע' בתשו' מוהרי"ק בזה הובא באחרונים ובחדושיו מכבר וע' בחיבורי נ"ז בהשמטת לנדרים דכ"ב במעשה דעולא דהוכחנו שם דהוי אונס מק"ו דהתם לא אנסו כלל רק לחבירו מ"מ הוי אונס כיון דהוי בידו לאנסו מכ"ש לו עצמו אם אנסו בשום פעם דהוי עליו דין אונסים אח"כ מיהו אפשר דהתם הוי באותו מעמד ואין לתלות בשינוי משא"כ בזה דלא הוי במעמד אחד וי"ל דנשתנה דעתו עתה ואינו רוצה עוד לאנסו ודו"ק:

ס"ד האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא וכו' נ"ב נראה דדייק וכ' אחר שנשא הא אחר ארוסין הוי מום ואין כופין אותה לכונסו וכופין אותו ליתן גט וע' בתשובתי לק' בארדיטשוב באהע"ז סי' י"ז מ"ש בזה בטעמו דמלתא ייע"ש ודו"ק:

סעיף כ"א בהג"ה וכן מי שגירש בגט כשר ויצא קצת לעז על הגט מותר לכופו לתת גט אחר נ"ב הנה בע"כ מיירי באופן דאסורה להנשא מכח לעז זה דאם מותרת להנשא למה לי לכופו ליתן גט אחר בחנם ואדרבא הרי יש בזה חשש שיאמרו דאין הגט ראשון כלום ואם קדשה אחר ביני ביני יאמרו דאין קידושין תופסין בהו והוי חשש איסור וכעין שכתב הרמ"א סי' ל"ד דאין לחזור ולקדש תחת החופה מכח חשש זה ובע"כ מיירי בענין דאסורה להנשא מכח הלעז לכך כיון דהוי חשש עגונה אין לעזוב הוודאי ולתפוס הספק בחשש דנפיק מיניה חורבא א"כ נראה דה"ה אם יפסל הגט מכח שינוי שם אביהם בזה מן התורה הגט כשר דאין חיוב מן התורה להזכיר שם אביהם כידוע ואם לא נכתב שם אביהם כשר הגט מה"ת ואינו פסול רק מדרבנן לכך כה"ג כופין אותו ליתן גט אחר ודוקא היכא שפוסל הגט מן התורה בענין שאם ירצה לקיימה א"צ קדושין אחרים אז היא אשתו גמורה וכבא לגרשה מתחלה דמי בזה אין לכופו דהוי גט מעושה מן התורה והוי מעושה שלא כדין אבל אם הגט כשר מן התורה ואינו פסול רק מדרבנן וא"כ אם ירצה לקיימם צריכין קדושין אחרים וכיון דצריכין קדושי אחרים הרי זה תלוי בריצוי שניהם ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה וא"כ אין בידינו לכופה לחזור ולהנשא לו ושוב כיון דלא תנשא לו ולדור עמה בלא קדושין א"א א"כ הוא רוצה לעגנה וכל היכי דרוצה לעגנה לא לדור ולא לגרש כופין אותו לגרש היכא דרוצה לעגנה וזה טעם נכון וברור לפענ"ד לדינא ודו"ק:

ריח הפה כו' ע' בת' הרא"ם ח"ב סי' י"ט מבואר מדבריו דכל הני דחשיב במתני' דוקא אם הסרחון חזק וקשה עד שאין האדם יכול לסובלו ע"ש. ומ"ש הבה"ט בסק"ג חולה הצרפתי כו' כפי הנראה הוא מדברי הרא"ה שם:

מקבץ צואת כלבים או בורסקי. עיין בתשו' כנסת יחזקאל סימן ע"ד באיש אחד שאחר שנשא אשה רצונו להיות סופר סת"ם ולעבד בעצמו הקלפים ומלאכה זו נעשה קצת ע"י צואת כלבים ואשתו מוחה בו כדין המתני' ואלו כופין להוציא מקמץ כו' והאריך בזה ומסיק דאם הוא איש שלא יצלח למלאכה אחרת כ"א למלאכה זו אין אשתו יכולה למחות בפרט בעתים הללו שהמחיה קשה עלינו לפרנס ב"ב כו' וגם כי מלאכת שמים היא ורוצה לעבד לשמה ואינו מאמין לאחרים אם יש להבעל מחיה אחרת או יודע מלחכה אחרת לפרנס ביתו ודאי דיכולה לעכב עש"ה:

ידעה בהן. עבה"ט בשם ב"ש שכתב דאף להרמ"א אין דינה כמורדת דיכולה לומר קים לי. ועיין בספר ב"מ שכתב דזה צ"ע דהא דינא לפחות מכתובה והוא המוחזק בממון ועיין סימן ק"ו סעיף א' עכ"ל:

ויש חולקין. עיין בתשו' מהר"ם אלשקר סימן ע"ג שפסק כדיעה ראשונה וכתב שם שדברי מהר"מ שכתב בפירוש שאין כופין דבריו בטלין ברוב מנין ובנין וגם אין ראייתו מכרעת ע"ש: ובת' עה"ג ס"ס ל"ט כ' כיון דהוה פלוגתא דרבוותא אין לנו להקל כי ספיקא דאוריי' היא ע"ש. ועיין בספר בית מאיר האריך קצת ומסיים וז"ל לכן המוטב לענ"ד שלא לכפותו על הגט כי אם על החיוב מזונות ופרנסה או לתשלומין הנדוניא והכתובה עד שמכח זה בע"כ ירצה עצמו לגט ע"י פשרה קצת ובזה אין שום חשש ע"ל. ועיין בספר גט מקושר בס"ג שני סוף אות כ"א מ"ש בזה:

ששעבד עצמו נגדה. עיין בתשו' נו"ב תניינ' סי' צ' שנשאל במעשה שאחד נשא שתי נשים וגירש את השני' ורוצה להשאר עם הראשונה והראשונה תובעת גירושין אחר שבגד בה ונעלם מעיניה י"ב שנים ועזב אותה ריקם בלי מזון והוסיף חטא על פשע לעבור חרג"ה ונשא אשה על אשתו והבעל טען שמה שנשא אחרת היה ע"פ איש שאמר לו שמתה אשתו והאמין לדבריו ואמנם זאת נתברר שאחר שכבר נודע שאשתו בחיים והתרה בו רב אחד לגרש את השניה אעפ"כ שהה עם השניה והבעל אומר חטאתי בזה ולא אוסיף והנני לשוב ולדור עם אשתי הראשונה ולא אבגוד שוב בה והאשה אינה רוצה בשום אופן להשאר עמו רק תובעת גירושין. והנה דעת הרב השואל לכופו לגרש אף בשוטים משני טעמים טעם א' ע"פ דברי רמ"א אלו בעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה כו' וכיון שזה עבר על חרגמ"ה שהוא כלפי דידה שנשא שתי נשים שחד' נעשית צרה לחברתה כו' ולטעם ב' ע"פ דברי רמ"א לקמן ס"ג בהגה שכ' וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו כו' וכיון שאיש הזה ברח מאשתו ונעלם ממנה י"ב שנים ומנע ממנה כל משך זמן זה כל עניני אישות יש לדמות להגהת רמ"א הנ"ל ובזה כופין אפילו בשוטים שהרי דברי רמ"א לקוחים מדברי הרשב"א כו' ואפילו לדעת י"א שהובא בסעי' כ"א מ"מ בזה מודה דכופין בשוטים כיון דכ' הרשב"א דבזה שמואל מודה לרב והרי לרב כופין בשוטים כמ"ש התוס' עכ"ד הרב השואל. והוא ז"ל השיב לו שאין דעתו כן כי על טעם א' יש להשיב דמה דפשיטא לי' שזה עבר על חרגמ"ה מבעי לי טובה ולא מטעם שיש פוסקים שחרגמ"ה יש לו זמן עד סוף אלף החמישי אלא מטעם אחר שהרי תחילת נישואין של זה עם השניה הי' ע"פ עד א' שהטעו הגם שהב"ש בסי' קנ"ח סק"א מסופק אם עד א' נאמן בזה אטו אם הבעל לא ידע מדברי הב"ש כו' ואין כאן אלא שגגה וגם כבר אמרתי שאין דברי הב"ש מוכרחין (עמ"ש לעיל סי' א' ס"ק י"ד) וכיון שתחילת הנישואין היה אצלו בהיתר או עכ"פ בשגגה יש מהפוסקים שס"ל שגזירת רגמ"ה לא היה רק על תחילת הנישואין כו' (עמ"ש בסי' א' סק"ך) ואף שדעת אחרונים שלנו אינו כן היינו להחמיר אבל להחליט דבר זה אף לקולא הדבר קשה כיון שהדבר תלוי ברבוותא ומי יקל ראשו לכופו ובפרט כשכבר גירש השני' ואף אם הי' מתברר שגם תחילת הנישואין הי' באיסור שלא אמר לו עד א' כלל שמתה אשתו. מ"מ אם דינו של הרב ב"י (רמוז ג"כ בסי' א' שם) אמת. שאם נשא אינו חייב לגרש א"כ זו התראה מהרב שלא כדין הי' ומה שעבר בתחילת הנישואין הי' בלא התראה א"כ אף לדינו של הגהת רמ"א בעבר על החרם הנוגע לדידה כופין להוציא אכתי מאן יימר דלא בעי התראה ולמה גרע כח הבעל מכח האשה שמבואר בסי' קט"ו שצריכה התראה ואף לדעת הסוברים דבעוברת על דת משה א"צ התראה היינו משום שהכשילתו אבל הוא לא הכשיל אותה ועוד דזה דפשיטא לי' להרב השואל דכוונת הגמי"י והרמ"א שכתבו כופין להוציא היינו אפילו בשוטים לא בריר' לי והגמי"י שם לא נחית לדבר זה כלל כו' וכן הרמ"א בהגה כאן לא נחית עדיין לפרטי הדינים מי כופין בשוטים ומי בדברים. וטעם שני שכ' הרב השואל אני תמה ובאומר איני זן ואיני מפרנס אפי' לרב דכופין מ"מ מי לא בעי התראה כו' ועוד דכל זה ביש לו ואינו זן אבל איש הזה שמתוך עוני הלך מאשתו לחפש איזה שירות וכל אותן י"ב שנים סבל בעצמו עוני גדול הרי רמ"א בהגה לעיל סי' ע' ס"ג הביא דעת ר"י בשם ר"ת שאין כופין כו'. והאריך ב"ה וסיים בהא סלקי ובהא נחתי שחלילה לכוף האיש הזה בשוטים לא בנידוי כלל ואפילו בדברים לומר לו שאם לא יגרש הוא עבריין ג"כ אינו מסכים כיון שהוא אומר שרוצה לדור עם אשתו ולהשכיר עצמו לזון ולפרנס ואם אין ידו משגת מי יעביד עובד' נגד דעת ר"י ור"ת דעני אין כופין אותו. ואמנם הא ודאי שהאשה יכולה לטעון מאוס עלי מחמת בגידת הזמן הארוך הזה ואף שלא התרו בו ולכן אין כופין אותו לגרש מ"מ גם הוא אינה מחוייבת לדור עמו. ובר מן דין עכ"פ יכולים ליקח כל אשר נמצא בידו ולהחזיר לה עבור הוצאות מעירה לכאן כיון שע"פ דבריו באתה שהבטיח שתבא ויתן לה גט דלא גרע מהאומר לחבירו לך ואני אבוא אחריך בח"מ סי' י"ד בהגה עכ"ד ע"ש:

כופין אותו לזון. עבה"ט מ"ש לכמה פוסקים כו' עד ויכולה לומר קים לי. והוא מדברי הב"ש. וע' בס' ב"מ שכתב כבר כתבתי (ע"ל סק"ג) דלענ"ד י"ל הבעל חשוב מוחזק בכתובה ויכול לומר קים לי דיש לה דין מורדת אך עמ"ש ר"ס ע"ז עכ"ל. ושם כתב בזה דלפי דברי הב"ש דאתי עלה מטעם קים לי הי' נראה דאם הוא עשיר וזנה בפחות מהראוי וגלל כן אינה רוצה לדור עמו יש לה דין מורדת דהא בכה"ג גם להטור אין כופין לגרש אלא לזונה כראוי (עבה"ט בסי' ע' סק"ה) . אבל לע"ד בלא קים לי אינה מורדת בכה"ג שאינה מורדת כדי לצערו כ"א לכופו לזונה כראוי. דהא קיי"ל בח"מ סימן ד' עביד אינש דינא לנפשי' וא"כ מי יכריחנה לילך לב"ד לכופו אם היא תוכל לכופו במרדה וכן מורה הלשון סי' ע"ז ס"ב ואם מרדה כדי לצערו מפני שעשה לי כו' וכיוצא בדברים אלו משמע דוקא כיוצא באלו שהם אך נקמה על העבר אבל לכופו על העתיד במה שהדין עמה אינה מורדת כו' עכ"ד ע"ש:
(ו) ואינו רוצה להשתכר. עיין בס' בית מאיר מבואר מדבריו דבאופן זה שאפשר לו להשתכר אלא שאינו רוצה גם הי"א דלעיל סי' ע' ס"ג בהגה מודים דכופין להוציא ומש"ה לא הגיה הרמ"א כאן כלום וכ"כ בתשו' ח"ש סי' קל"א והובא באריכות לעיל סי' ע' סק"ב ע"ש עוד) .

וכן הדין למי שאינו רוצה כו' עיין בס' גבורת אנשים סימן כ"ח וסי' מ"ח שהעלה דהעיקר לדינא דבמורד ממזונות לחוד אין כופין להוציא וכן במורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא כו' ואף במונע ממנה כל ענייני אישות דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפילו אינה באה מחמת טענה מו"מ למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא ליהוי גט מעושה ובניה ממזרים וכ"כ עוד בכלל הדינים שם בסופו וז"ל וה"ה במורד ממנה מתשמיש או ממזונות לחוד אין כופין להוציא. וי"א דאפילו במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים על הגט ויש להחמיר לענין מעשה ולכן אם קידש אשה שאסורה לו ולאחרים בענין שצריך להוציאה בגט אין כופין אותו בשוטים או בנידוי להוציא. וכן מי שרגיל לכעוס כו' עכ"ל וע' בס"ק שאח"ז. ועמ"ש לקמן סכ"א ס"ק צ"א:

שרגיל לכעוס כו' כופין אותו להוציא. עיין בס' ג"א סימן מ"ט שכ' דאין להורות כן למעשה מטעם שכתבתי (הובא בס"ק הקודם וגם דין דהרב רמ"א לקוח מתשו' רשב"א סי' תרצ"ג ושם לא כ"כ בהחלט רק בלשון אפשר וכ"כ הב"י בשמו וא"כ פשיטא דלא סמכינן אלישנא דאפשר להוציא אשה מבעלה במקום שיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים עכ"ד וכ"כ עוד בכללי הדינים שם בסופו וז"ל ונן מי שרגיל לכעוס ולהוציא אשתי מביתי אין כופין להוציא אף על פי שע"י זה אינו זנה לפעמים וגם פורש ממנה יותר מעונתה. מיהו יכולים לכפותו בשוטים לזונה או לשמש או ליתן לה גט (בדרך ברירה) ואין זה נקרא כפי' על הגט רק כדי לקיים שארה ועונתה עכ"ל ע"ש. ועמ"ש לעיל סק"ה בשם ת' נו"ב:

י"א דמותר להכותה. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל כתיב כאן עיין יש"ש פ"ג דב"ק סימן ט':

אבל בשתי ידיו כו' עיין בס' ג"א סימן מ"ד שכ' דנ"ל למעשה אין לכוף בשוטים אפילו נקטעו ב' ידיו או ב' רגליו או ניסמו ב' עיניו אע"פ שהטור כתב סתמא בכה"ג דכופין היינו שנמשך אחר דברי הרא"ש בפסקיו ס"פ המדיר והר"י בתשובה לא פסק הרא"ש כן וכ"נ מדקאמר ת"ק סתם האיש שנולדו בו מומין אין כופין להוציא משמע דאין חילוק בדבר וגם הר"ף והרמב"ם והסמ"ג ושאר כל הפוסקים לא חילקו בכך כו' ע"כ נראה עיקר דאע"ג דלהלכה ס"ל להרא"ש דכופין מ"מ בתשובת שאלה שהיה מעשה לא רצה להורות כן וכ"נ דעת הרמ"א שכ' דיעה זו בלשון וי"א. גם בלבוש מסיים על זה דאין נוהגין כן. ומנהג זה לפי דעתי תורה הוא והמשנה מרבה ממזרים בישראל כו' עכ"ל וכן הוא דעת רבינו הגר"א ז"ל ס"ק ט"ז ע"ש:

וי"א דהוי מום. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל כתוב כאן ע' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי"ג (ועמ"ש לעיל סי' ט"ז ס"ק ז' בשם תשו' ת"ס סי' קט"ז):

שום בן. עבה"ט ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקע"ה שכ' דהה"נ אם יש לה בני בנים או בנות בנים או בני בנות או בנות בנות שאין לה שוב טענא בעינא חוטרא כו' ע"ש:

ואומרת שהוא גורם עב"ש ס"ק י"א וס"ק י"ז וע' בס' ב"מ באריכות:

יוציא מיד. עב"ש ס"ק ט"ז שכתב שדעת הרא"ש אינו כן אלא דאפילו אם הוא עקר חיישי' שמא עיניה כו' כיון שהוא תוך י"ש כו' וע' בביאור הגר"א ז"ל שכתב דמ"מ דברי התוס' וטור וש"ע עיקר ע"ש גם בס' בית מאיר כתב בזה אחרי שרבינו הטור בנו פסק דלא כוותי' מי יחוש חוץ ממנו וכדאי המה התוס' והטור לסמוך עלייהו ע"ש:

שהיא נאמנת. עבה"ט מ"ש ואפילו לא טענה בעינא חוטר' לידי מהני כאן. והוא מדברי הב"ש. ועיין בס' גבורת אנשים מסי' ח' עד סי' כ"ט שהאריך הרבה לפלפל בזה בדברי תשובת הרא"ש כלל מ"ג ובדברי תשו' רמב"ן סי' קל"ט וסימן קמ"א דסתרי אהדדי בענין זה וגם בדברי תשובת הרשב"א שם תרות זא"ז ובסוף דבריו הפלה לדינא דודאי לענין שיהיה מחוייב להוציא בלא כפייה בשוטים אינה צריכה לבא מחמת טענה אבל לכופו בשוטים אין כופין אלא אם כן באה מחמת טענה ע"ש. ומה שכ' הבה"ט כל שלא אמרה בפנינו כו' אבל בספר בנימין זאב כתב כו' הנה בס' ג"א סימן ד' הביא ג"כ דברי ב"ז אלו וגם הביא שגם מדברי מהרי"ק סוף שורש ע"ב לכאורה נראה כן שכ' שם וז"ל ודאי מודה אני דהיכא שהיא עמו בעיר אי לא אמרה בפניו ממש איכא ריעותא ואיכא למיחש דילמא משקר' אבל בהיותה חוץ למקומו לא חזינן בה ריעותא אפשר דכ"ע מודו דנאמנת דכיון דיודעת בודאי שא"א לה להתגרש מבעלה כ"א בהוודע לו טענותה עליו א"כ שייך חזקה דאין אשה מעיזה כו' עכ"ל. והוא ז"ל כתב דזה סותר מ"ש בב"י בשם הרשב"ץ דצריכים אנו שנשמע שתאמר כן בפני בעלה אבל שלא בפניו באיזה ענין שיהיה לא כו' וכ"כ הריב"ש סימן קכ"ז דמה שפרסמה טענתה לרבים אין זה כאילו אמרה בב"ד בפני בעלה כו' ואחר העיון נראה דגם מהרי"ק ובנימין זאב מודי דצריכה לטעון כן בב"ד ובפני בעלה אלא דקאמר דל"ת כיון שטענה כבר שלא בפניו גריעה טענתה ולא תועיל אח"כ אפילו תטעון בפניו לפי שעתה מעיזה בפני בעלה להחזיק דבריה הראשונים וכמו שנראה קצת מדברי הריב"ש שם לכך קאמר דוקא היכא שהוא בעיר עמה ואינה רוצה לטעון בפניו כלל איכא ריעות' אבל כשאינו בעיר והוא יודעת שטענתה יוודע לו בהכרח א"כ לא גריע' טענתה והלכך נאמנת כטוענת אח"כ בפני בעלה כו' ואפילו תאמר שמהר"ק וב"ז חולקים ארשב"ץ וריב"ש מ"מ לענין דינא נראה עיקר שצריכה לטעון כן דוק' בפני בעלה ובב"ד כו' וכ"כ בתשובה ר"ל בן חביב סימן ל"ג וכתב שם שאין מקבלין טענה זו ממנה לא ע"י שליח ולא ע"י אנטלר אלא צריכה לבא דוקא בעצמה בפני ב"ד ותאמר כן בפני בעלה ע"כ. מיהו אם מתחילה אמרה כן שלא בפניו סגי כשתטעון אח"כ כן בפני בעלה ובב"ד ואף שבד"מ ובהגהת דרישה סט"ז כתבו שצריכה לטעון דוקא בפעם הראשון בפניו אין דברים נכונים בעיני כו' עכ"ד ע"ש באורך:

ולא יתן לה כתובה. עבה"ט ובב"ש ס"ק י"ט כתב בזה וז"ל ועיין סימן י"ז שם הביא הפלוגת' כשאומרת גרשתני אם היא נאמנת להוצי' הכתובה וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה ובאמת דינים הללו שוים ועיין תוס' סוף נדרים עכ"ל. ובביאור רבינו הגר"א ז"ל ה"ק מ"א ב' בזה על דברי הש"ע ולא יתן לה כתובה וז"ל הוא כסברא האחרונה בסי' י"ז ס"ב וי"א דאינה נאמנת לענין כו' אבל כל הפוסקים חולקין בזה כמ"ש שם וכ"כ הרשב"א והריב"ש סי' קכ"ז בהדיא כאן עכ"ל. גם בס' ג"א מסי' נ"ח עד סימן ס"ה האריך בזה והביא דעת הרבה פוסקים מאד דס"ל דנאמנת אף להוציא כתובה ונדוני' ומסיק כן לדינ' דבין לענין גרשתני ובין לענין טענת גבורת אנשים נאמנת אף לענין כתובה זולת כשתובעת כתובה אינה נאמנת כלל בשום ענין כו' ע"ש: ועיין בתשו' נו"ב תניינא סימן פ"ט שכ' על דבר הטענה שבין איש לאשתו שטענה שאין לו גבורת אנשים והוא הודה. הנה זה פשוט כיון שהודה יוציא ויתן כתובה. ואשר פסק הרב השואל שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה. יפה פסק וכ"כ כל הגאונים הראשונים שלא למהר הגירושין בזה ולדבר על לב האשה אולי יש תקנה ברפואות ולא תאמר שזהו רק בנושא בתולה ובימי בחרות אבל בזו שכבר הוליד עמה ואח"כ נתקלקל אין להמתין על רפואות לא כן הוא אלא אפילו בזקן יש תרופה כמ"ש הריב"ש בסימן קכ"ז. ואשר פסק שבמשך זמן הזה הוא יהיה בפני עצמו והיא תהיה בפ"ע והבעל יספיק לה כל צרכה בזמן ההוא מלתא דמסתבר פסק כי חכמי הרופאים כתבו שהגרם הגדול לדבר זה הוא שנאת הנבעלת ואלו שיש כבר מריבה ביניהם ובהיותם יחד השנאה מתגברת כו' ע"ש:

יתן לה כתובה. עבה"ט ומ"ש הטוענת על בעלה ששכב עמה בנדתה כו' עיין בזה בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן ת"ז שדעתו ג"כ דאינה נאמנת אף באינה תובעת כתובה וכתב שם דאף בזמן התלמוד אין להאמינה בטענה זו כיון דמשוי ליה רשיעא ולא אשכחן דנאמנת אלא האומר גרשתני או שאינו יורה כחץ דהא משוי ליה רשע בטענתה וכ"כ הריטב"א ז"ל ומכ"ש בדורות אלו דנפישי עזות כו' ע"ש:

שיכול לבעול אחרת כתב בס' ג"א סי' ס"ו וז"ל פי' שיש לו גבורות אנשים קצת ויכול לבעול אחרת וזו אינו יכול מחמת שרחמה צר ואילו היה לו ג"א ממש היה יכול לבעול גם את לכך צריך ליתן לזאת הכתובה ולא מיירי שיש לו ג"א ממש ואינו יכול לבא על זו מחמת שאינה ראויה לביאה דבכה"ג כתבו הרא"ש והטור והש"ע סימן קי"ז ס"ב דאין לה כתובה דכיון שהחסרון הוא מחמת' אין לך מום גדול מזה וכ"פ בתשובה רש"ך סימן צ"ו באשה שהיא סתומה שאין לה כתובה א"ו כדפי' והא דכתב ריצב"א והרמ"א לקמן ברחמה צר אין כופין להוציא ותשמע דגם כתובה אינו נותן לה וכ"ה בתשו' ריצב"א להדי' התם מיירי כשיוכלים לתלות ברכות שניו וחולשתו ובהמשך הזמן יוכל לבא עליה אבל הכא מיירי שלא ישתנה טבעו עכ"ל:

וי"א דבזה"ז כו'. עיין בס' ג"א סי' ס"ז שכ' זהו מהמרדכי בשם מהר"ם ולא הוזכר זה בשום פוסק יותר ואדרבה כל הפוסקים וכל האחרונים כתבו בסתם נאמנת וקצתם הורו כן הלכה למעשה בדורותיהם. והעתיק שם דברי הר"ל בן חביב סימן ל"ג והר"ר יוסף בתשובת רש"ך סי' ק"ס ומהרי"ק שורש ע"ב' ובנימין זאב סי' קס"ו ומהריב"ל ס"ג סי' ק"א (וכ' שם דממ"ש בא"ח בשם הרמ"ה מביאו ב"י סי' י"ז גבי גרשתני דה"מ בדורות הראשונים כו' אין ראיה דס"ל כמהר"ם די"ל דדוקא בגרשתני החמיר שלא תצא מבעלה בלא גט והוי בניה ממזרים וגם הואיל שאפשר לתקן ע"י שיתן עכשיו גט משא"כ הכא) ובסוף מסיק לענין דינא דהיכא דאמרה בפירוש איני רוצה כתובה יתן לי גט הריני מוחל לו הכתובה נאמנת אף בזה"ז בלי שום אמתלא דהרי כל הפוסקים חולקים על מהר"ם וגם מהר"מ יכול להיות דמודה באמרה כן בפירוש ובפרט לפמ"ש לעיל דאין כופין בטענת ג"א א"כ ליכא כאן חשש איסור דאוריית'. והיכא דתובעת גט סתם ולא הזכירה כלום מענין הכתובה נאמנת היכא דאיכא אמתל' כו' ע"ש:

במקום שיש אמתלאות. עי' בתשו' מהר"ם אלשקר סי' פ"ט באורך. ושם פקפק עמ"ש מהרי"ק כי יש לאותה אשה אמתלאה שישבה עם בעלה ששה שנים ולא ילדה (עי' בד"מ אות ו') והוא ז"ל כתב עליו ואינו יודע האי ששה שנים מאי עבידתייהו ועשרה שמענו ומנין אחר לא שמענו לא לאמתלאה ולא לזולתה כו' ע"ש. וע' בס' ג"א סי' ס"ח השיג שם על כל דברי מהר"ם אלשקאר בתשובה ההיא ובאמצע דבריו השיג ג"כ על מ"ש עשרה שמענו ומנין אחר לא שמענו כו' וכתב עליו שלא דק כי התם איירי היכא דמדינ' דגמ' לא מהימנ' לא סגי בפחות מי' שנים אבל הכא מדינא דגמ' נאמנת מיד אלא שמהר"ם החמיר בדורות הללו שיש פרוצות וא"כ פשיטא דאם יש איזה אמתל' דהיינו בה' או ו' שנים מוקמי' לה אדינא וכ"כ מהרי"ק עצמו שם באותה תשו' אח"ז כמו ג' עמודים ומהר"ם אלשקר לא עיין היטב כו' וכן מסיק שם הלכה למעשה היכא דתובעת גט סתם דנאמנת היכא דאיכא אמתלא מועיל גם אמתלא כזו ששהתה עמו ה' או ו' שנים ולא ילדה וכן כשכרתו הכיס שלו לפני כמה שנים להוציא האבן דהוי אמתלא וכמו שפסק הר"ר יוסף בתשובת רש"ך סימן ק"ס וכן אם עדיין היא בתולה סגי בב' או ג' שנים וה"ה בשאר שום אמתל' או רגלים לדבר נאמנת. וא"צ אומדנות דמוכיחות רק ברגלים לדבר קצת סגי וכמ"ש באגודה פ' הבע"י ע"ש:

וי"א דאפילו במקום כו'. כתב בס' ג"א סי' ע"א נראה מדברי הרב דהיינו בתובעת כתובה דאינם נאמנת ואין כופין או שהו' רך בשנים דאין כופין מ"מ אין כופין אותה להתפייס עמו ומשמע לי' הכי מדברי הרשב"א כו' ולפע"ד זה אינו לא מסתבר כלל לומר כן דכיון דאינה נאמנת א"כ הרי היה מחוייבת לדור עמו כדין אשה עם בעלה ולא קאמר הרשב"א התם אלא בטוענת אין לו ג"א ולסברתו דס"ל דאין כופין אותו על הגט כו' אבל הרמ"א דס"ל דבטענת ג"א כייפי' ליה ע"כ דקאי אהיכ' דאינה נאמנת ובהא לא איירי הרשב"א כלל וא"כ דברי הרב צ"ע. וגם מ"ש הרב או עד שתשהא י"ש גם זה לא הוזכר ברשב"א כלל כו' עכ"ד וכ"כ עוד בכללי הדיינים שם וז"ל כשתובעת כתובה אינה נאמנת כלל בשום ענין אפילו שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דאמרי' מחמת חמוד ממון אומרת כן וצריכה לדור עמו כשאר אשה עם בעלה עכ"ל:

וה"ה אם קידש אשה כו' כופין אותו להוציא. עיין בספר ג"א סימן כ"ח וסי' ע"א שכ' דאין להורות כן למעשה לכוף אלא בבאה מחמת טענה וגם הרב רמ"א גופיה כ' כן בסתם לקמן סי' קס"ה ס"א גבי חליצה וא"כ כ"ש גבי גט וכדאיתא בכל הפוסקים ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ז:

טוענת שבעלה כו'. עיין בס' ג"א סי' נ"ד שכ' דאין כוונת הרמ"א שטוענת שיכול ובכיון אינו שוכב עמה דהיינו שמורד דז"א דבזה ודאי דאינה נאמנת וכמ"ש בש"ע ס"ס ע"ז והטעם דבזה ליכא העזה שהרי אם יקבל עליו שלא ימרוד ותהי' בטוח בו לא תטעון עליו שום דבר משא"כ בטענת אינו יכול דיש כאן העזה שהרי בטענה זו מוכרח הוא לגרשה שהרי לא יועיל לו שום דבר וכ"כ בתשו' מהר"ל בן חביב סי' ל"ג כו' רק כוונת הרמ"א שטוענת שאינו שוכב עמה מחמת שאינו יכול או שאינו בקי בדרך ארץ וכמ"ש התוס' סוף נדרים והגם דפשט לשון הרמ"א ז"ל לא משמע כן מ"מ העיקר כמו שאמרנו דאם טוענת שמורד מתשמיש אינה נאמנת כו' ע"ש:

שלא ילך או יכפוהו כו'. עיין בספר בית מאיר שהביא לשון הריב"ש סי' קכ"ז שכ' על זה דאין זה כפי' על הגט במוחלט אלא שכופין על מה שיש לו לעשות ואם יגרשנה יפטר כו' וכתב עליו דמלשונו משמע שא"א לכפותו אלא בדרך ברירה או שישבע או יתן גט לזמן וא"כ אם הוא חשוד על השבועה א"א לכופו על גט זמן לחוד ולע"ד אילו כן כוונת הרא"ש הול"ל יכפוהו או שישבע שלא ילך או שיתן גט לזמן לא כן עתה משמעות שהברירה ביד הב"ד אם הוא אינש מהימן על שבועה ישביעוהו ואם לא יכפוהו לגט לזמן. ומה שלא חש לגט מעושה זה לא שייך אלא בכפי' על גט מוחלט מיד דשמא אין בדעתו לעגנה והוי גט מעושה שלא כדין משא"כ בגט לזמן מה בכך שהוא עתה בכפי' הא הברירה בידו לשוב ויהיה הגט בטל ואם עובר הזמן ומקיים הגט זה ברצונו עושה ועיקר הגירושין נתקיימו מרצונו ותו דאם בזדון לבו מעגנה הרי למפרע הכפי' על הגט מפורש בגמ' דהא מונע ממנה כל עניני אישות וצ"ע עכ"ל. ולפמ"ש לעיל סק"ז בשם הש"ך בס' ג"א דאף במונע ממנה כל עניני אישות יש להחמיר למעשה שלא לכוף כו' א"כ גם כאן נראה דאין ברירה ביד הב"ד אלא יש לעשות כדכתב הריב"ש ז"ל שיתנו לו הברירה כו':

ושהתה עמו י"ש. עיין בתשו' נו"כ תניינא סי' ק"ב בעובדא שבא לפניו איש אחד ולפי דבריו האשה אשר לקח ילדה לו בנים ומתו וזה עשר שנים וקרוב לשמנה חדשים מיום מיתת האחרון ורצונו לעלות לא"י ולקחת אשתו עמו אולי יזכה שם להבנות בזרע קיימא והאשה אין רצונה בזה וגם לקבל גט וכתובה אינה רוצה ושלח לה להתרות אותה והי' מסרבת ומחזקת בחדא מלתא שאם לא יתן לה סך מסויים כפי רצונה לא תקבל גט וגם לארץ ישראל אי אפשר לה ליסע. ועתה מבקש הבעל להתיר לו לישא אחרת. והאריך שם בזה ותורף דבריו דאי אפשר לדחות דברי הירוש' שהביא הרשב"א בחידושיו יבמות דף ס"ד והנ"י שם דה"ה להיו לה בנים ומתו כו' ושוב. כתב דיש לחקור מה דינו בזה"ז אם גזר רגמ"ה בכה"ג והנה בת' מהרי"מ סי' י' מחמיר בזה ע"ש בעובד' דגרשון שנשא אשה על אשתו והרעיש עליו הרי"מ שעבר על חרגמ"ה אך נראה דהרי"מ מחלק בין הברירה בידו לגרש הראשונה ובין אין הברירה בידו ועובד' דהאי גרשון הי' בידו לגרש הראשונה מרצונה דאל"כ דבריו תמוהים מאד וכבר נתעורר חכם אחד בתשו' שב יעקב סי' מ"ב לפרש כן עובדא דהרי"מ וכתב שגם הראנ"ח פי' כן וגם הכנה"ג כ"כ ואף שהש"י שם דחה דבריהם דבריו תמוהים באופן שיפה פי' החכם דברי הרי"מ דמיירי שהבעל לא רצה לגרש אבל אם הבעל רצה לגרש והאשה אינה רוצ' יכול לישא אחרת. ואפי' אם נניח פירושינו ונימא שאוסר אפי' אין הראשונה רוצה להתגרש כלל מ"מ היינו בלא התרת מאה רבנים דומי' דעובד' דידיה אבל מודה הר"י מינץ שע"פ התרה ממאה רבנים מותר ואנן שליחותא דרגמ"ה עבדינן בזה. ואמנם מה שלא אירע בכמה דורות להתיר מי ששהא עם אשתו י"ש כמו שאירע בנשתטית אשתו אמת כי בדורו של הב"י התיר הרב"י בתשובה סי' י"ד לישא אחרת והשיג על הר"י מינץ והתיר הלכה למעשה והסכימו עמו המבי"ט ושאר גאוני זמנו אך בדורות הקרובים לזמנינו לא שמענו נראה שזהו משום שחששו לדעת קצת פוסקים שאין דין זה נוהג בח"ל וכמ"ש בחבורי נו"ב סי' א' (ע"ל סי' א' ס"ק ט"ז) ואמנם העליתי שם דמי ששהא עם אשתו י"ש ואח"כ נשאו לבו ללכת לא"י ואשתו אינה רוצה ליסע עמו אז ממ"נ מותר לישא אחרת אך אחרי שהדור פרוץ לא מלאני לבי להתיר בלי התרה מק' רבנים (ומבואר עוד שם דאין אנו גוזרים עליו שיעלה תיכף לא"י ורשאי למבדק נפשי' לישא אשה גם במדינה זו ואם גם זו לא תלד אז יסע לא"י. ויתנה תיכף עם האשה החדשה אשר יקח ויקבע לה זמן שאם לא תלד לזמן הזה מחוייבת היא לילך עמו לא"י וע"ז האופן מוסר לו ליקח אשה על אשתו) והנה כשמתירין לו לישא אחרת כשהראשונה מסרבת לקבל גט פשיטא שאין לה על הבעל שום חיוב משאר כסות ועונה. ואמנם כתובתה הא ודאי בכל עת שתבא ותאמר תן לי גט וכתובה פשיטא שאז בשעה שתקבל גיטה גובה כתובתה ותוס' ככל הנשים אבל כל זמן שמסרבת מלקבל גט אין לה עליו שום תביעה מחמת הכתובה ואף דבאשה שנשתטית אין נותנין התרה לבעל עד שישליש הכתובה כמבואר בב"ש סי' א' ס"ק כ"ג שאני התם שהיה אנוסה וא"א לה לקבל גט אבל בזו שיכולה לקבל גט כו' ואף שהדבר פשוט וא"צ ראיה הנה הדבר מפורש בתשו' הריב"ש סי' צ"א הובא בב"י סי' א' כו'. וא"כ כל האמור הנה בנ"ד האשה אינה רוצה לעלות לח"י וגם אינה מתרצית לקבל גט וכתובה ואף שהיא מתרצית לקבל גט כשירבה לה מוהר ומתן הא ודאי שדינה שוה למי שאין רצונה לקבל גט כלל דאטו תרקבי' דדינרי יתן לה מעתה קם הדבר על דת ודין להתיר להבעל לישא אחרת באופן אם כדבריו כן הוא שכבר עבר עשר שנים מיום מיתת האחרון ועוד קרוב לשמנה חדשים יתרים להשלים אם לפעמים לא הי' איזה שבועות בביתו וכבר ראיתי על מעשה כיוצא בזה ממש התר' מכבוד הכהן הגדול מהר"ר רפאל הכהן (ע' בזה בתשו' ושב הכהן סי' נ"ד) ג"כ על אופן שיסכימו מא' להתי' ובעובד' דידי' עדיין לא נשלמו עשר שני' מיום מיתת הבן האחרון והור' לו שישה' עם אשתו עד כלות י"ש ואח"כ כשלא תרצ' ליסע עמו לארץ הקדוש' ולא לקבל גט ברצון מותר להבעל לישא אחרת ע"פ התרה מק' רבנים. וכהן קורא ראשון ואחריו לוי שגם אני נמנה להתיר אחר שיושלמו לו מאה רבנים משלש מדינות ולאו דוקא רבנים אלא לומדים כו' ועמ"ש לקמן סעיף כ"ט:

אין כופין להוציא עבה"ט (מ"ש והיינו כשהיא ראוי' להוליד אבל כשהיא זקינה כופין כו' ועיין בתשו' מעיל צדקה סימן ל"ג שכ' הגם כי מדברי הריב"ש נראה כן אבל מדברי הנ"י דלא חילק בכך אין נראה כן ועוד כיון דאית להו להנ"י ושאר מפרשים דעל שיש לו בן אחד לא תנן במתני' מנלן שוב לחדש מלבינו וכן ראינו מעולם אנשי השם שלא גירשו נשותיהם הזקינות אף שאין להם כ"א בן א' או בת אחת כו' ע"ש שהאריך בזה בדברים נכונים) . ומ"ש ואם היו לו בנים ומתו כו' עיין בתשו' נו"ב תניינא סימן ק"ב וק"ג מ"ש בזה:

אין נוהגין לכוף. עיין בתשו' בגדי כהונה סימן א' שנשאל מאיש ירא אלקים אחד ששהא עם אשתו יותר מעשר שנים ולא ילדה וקשה עליו הגירושין כי היא אשת חיל ויראת ד' ועל ידה יכול להתמיד בלימודו והוא אינו בריא כ"כ כשאר בני אדם אבל הוא חלוש ועוסק תמיד ברפואות והיא משגחת עליו בבריאות גופו וגם מנחת אותו לגדל יתום בתוך ביתו וללמוד עמו. אם מחוייב ע"פ הדין לגרשה ואף שאין כופין בזמן הזה מ"מ אולי עכ"פ עליו נשאר החיוב לעשות הגירושין מעצמו במה דאפשר לו בכל היכולת ופן יביאהו אלקים במשפט על זה אם יהיה בשב וא"ת. והשיב לי שאינו מחוייב לגרשה כו' לשיטת הראב"ן וראב"י וסמ"ג ותוס' כמו שהביא הגמי"י פט"ו מהל' אישות בשמם ורבינו ירוחם בנתיב כ"ג אין דין זה של עשר שנים בחוץ לארץ כלל. ואף לשיטת הרא"ש דח"ל עולה מן המנין אעפ"כ יש היתר בנ"ד לפ"מ דפסק הרא"ש והטור והמחבר (בסעי' י"א) חלה הוא אע"פ שמשמשים כו' ובנ"ד הבעל אינו בריא כשאר בני אדם ועוסק ברפואות תמיד ואף להנ"י שפירש חלה ממש שאינו יכול לשמש או להוליד וגם ס"ל ג"כ דח"ל עולה מן המנין בכל אדם מ"מ יש לצדד שלא להפריד בין הדבקים לפמ"ש הפוסקים הובא בב"י א"ח סימן תרנ"ו וברמ"א שם שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב. ומצות פו"ר בנדון זה דשהא עשר שנים גרע משאר מ"ע ועכ"פ לא עדיף יותר דהא בשאר מ"ע לכ"ע כופין ובשהא עשר שניה פליגי אמוראים בכתובת דף ע' אם כופין או לא והיינו טעמא כיון דספק הוא אם יבנה מאחרת וא"כ אם בכל מצוה עוברת אינו מחוייב לבזבז אף שליש מהונו רק חומש מכ"ש שאין חייב לבזבז להוציא את אשתו זאת ולפ"ז בנ"ד שכתובתה ותוספתה מרובה שיצטרך לבזבז כל הונו אפשר דאינו מחוייב ואף שליש מהונו אינו מחוייב לבזבז ומעתה יש לו סמך להיות בשב וא"ת דיוצא ידי שמים מכל הני טעמי ועוד יצורף לזה שאינו יודע אם יזדמן לו אשת חיל וי"א כזו אשר יכול לישב וללמוד כמו עכשיו ולרמב"ם הובא בש"ע לעיל סימן א' ס"ג אם מתייר' ליש' אשה כדי שלא יטרח במזונו ויבטל מ"ה מותר להתארה וכתב הב"ש שם דלרמב"ם באמת אין לו קצבה אף לעולם אם יצרו מתגבר עליו וא"כ ביש לו אשה דאין שייך יצרו מתגבר אפשר דאין צריך ואף דהרא"ש כתב קצבה לאותו לימוד לא ידעינן שלא יתכן שיתבטל מפו"ר כל ימיו י"ל דמודה היכא דשהא עשר שנים דספיקא הוא אם יבנה גם מאחרת וזו היא אשת חיל וכבר קבוע בפרנסתו ויכול לישב ולעסוק בתורה מה שאפשר שלא יהיה כן באחרת דאינו מחוייב להוציא. רק ירבה בלימוד התורה יותר ויגדל יתום בתוך ביתו כאשר עשה עד הנה וטוב לו עכ"ד ע"ש:
(כז) אין עולים להם כו'. עיין בתשובת מעיל צדקה סימן נ"א שכ' דזה ברור בלי ספק דכל ימי נדותה אין גורעין ממנין של עשר שנים ודלא כמו שעלה בדעת חכם השואל שם ולכן לא פרט הגמרא שם בלפיכך דאמר שם לפיכך חלה הוא או חלתה היא או שהיו שניהם חבושים ולא קאמר או פירשה נדה כדאמר בריש כתובות א"ו משמע דפירסה נדה עול' לה למנין שנים ואל"כ לא הוה מסתם סתומי (לע"ד מהגמ' אין ראיה רק לשיעור שהיה אשה טמאה בזמנם משא"כ לפי חומרת הפוסקים שצריכה להמתין ה' ימים קודם שהתחיל לספור ז"נ כביו"ד סימן קצ"ו סי"א בהגה ועמ"ש לעיל סימן ע"ו סק"ז אך מסתימת הפוסקים מבואר שגם אילו הימים עולים לה) אלא דאפשר שאם היה לה וסת יותר מסדרי כל הנשים והם אינם קבועים שהרי נגלה שהוא מחולי ומדוה גופה והרי זה כמו חלתה היא שאין עולה לה. וגם זה ברור דלא בעינן דוקא שבעל בכל לילה אלא כל שקיים עונתו תמידין כסדרן כל אדם לפי מה שהוא ואפשר דאף אם ביטל לפעמים כל שלא היה סמוך לטבילה שהוא זמן שרוב נשים מתעברות אלא שאין בי כח להקל בכך אלא צריך שלא ביטל א' מן העונות וכל שביטל צריך להשלים אותו וזהו בכלל הלך בדרך לסחורה וכיון שלא חילקו בין זמן לזמן מאין לנו לבדות מלבינו זמנים ולחלק בכך (לע"ד כן מבואר מלשון הרמב"ם בפ' המשניות דאין חילוק שכ' וצריך שיהיה כל העשר שנים מתמיד בתשמיש כו' ע"ש) חבל יותר מן העונות לא. ובענין שכ' השואל על נדון השאלה שהיה חייב לקיים עונתו בכל לילה לא כן עמדי אלא כל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים רשאי לקיים עונתו רק אחד בשבת כולי ואני אומר בענין עונות הטיילינין בזה"ז שנתנו עולם הקשה עליני אין בינינו כלל דין הטיילנין כידוע מפסק הרמב"ם אף כי השמיטו הטור ולפחות ת"ח של זמנינו זה שהחמירו על עצמן ללמוד בענין ההלכה כמו שנאמר בחומר ובלבנים בעבודה קשה אין להם דין טיילנים עכ"ד ע"ש):

אין נוהגין לכוף. עיין בתשו' בגדי כהונה סימן א' שנשאל מאיש ירא אלקים אחד ששהא עם אשתו יותר מעשר שנים ולא ילדה וקשה עליו הגירושין כי היא אשת חיל ויראת ד' ועל ידה יכול להתמיד בלימודו והוא אינו בריא כ"כ כשאר בני אדם אבל הוא חלוש ועוסק תמיד ברפואות והיא משגחת עליו בבריאות גופו וגם מנחת אותו לגדל יתום בתוך ביתו וללמוד עמו. אם מחוייב ע"פ הדין לגרשה ואף שאין כופין בזמן הזה מ"מ אולי עכ"פ עליו נשאר החיוב לעשות הגירושין מעצמו במה דאפשר לו בכל היכולת ופן יביאהו אלקים במשפט על זה אם יהיה בשב וא"ת. והשיב לי שאינו מחוייב לגרשה כו' לשיטת הראב"ן וראב"י וסמ"ג ותוס' כמו שהביא הגמי"י פט"ו מהל' אישות בשמם ורבינו ירוחם בנתיב כ"ג אין דין זה של עשר שנים בחוץ לארץ כלל. ואף לשיטת הרא"ש דח"ל עולה מן המנין אעפ"כ יש היתר בנ"ד לפ"מ דפסק הרא"ש והטור והמחבר (בסעי' י"א) חלה הוא אע"פ שמשמשים כו' ובנ"ד הבעל אינו בריא כשאר בני אדם ועוסק ברפואות תמיד ואף להנ"י שפירש חלה ממש שאינו יכול לשמש או להוליד וגם ס"ל ג"כ דח"ל עולה מן המנין בכל אדם מ"מ יש לצדד שלא להפריד בין הדבקים לפמ"ש הפוסקים הובא בב"י א"ח סימן תרנ"ו וברמ"א שם שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב. ומצות פו"ר בנדון זה דשהא עשר שנים גרע משאר מ"ע ועכ"פ לא עדיף יותר דהא בשאר מ"ע לכ"ע כופין ובשהא עשר שניה פליגי אמוראים בכתובת דף ע' אם כופין או לא והיינו טעמא כיון דספק הוא אם יבנה מאחרת וא"כ אם בכל מצוה עוברת אינו מחוייב לבזבז אף שליש מהונו רק חומש מכ"ש שאין חייב לבזבז להוציא את אשתו זאת ולפ"ז בנ"ד שכתובתה ותוספתה מרובה שיצטרך לבזבז כל הונו אפשר דאינו מחוייב ואף שליש מהונו אינו מחוייב לבזבז ומעתה יש לו סמך להיות בשב וא"ת דיוצא ידי שמים מכל הני טעמי ועוד יצורף לזה שאינו יודע אם יזדמן לו אשת חיל וי"א כזו אשר יכול לישב וללמוד כמו עכשיו ולרמב"ם הובא בש"ע לעיל סימן א' ס"ג אם מתייר' ליש' אשה כדי שלא יטרח במזונו ויבטל מ"ה מותר להתארה וכתב הב"ש שם דלרמב"ם באמת אין לו קצבה אף לעולם אם יצרו מתגבר עליו וא"כ ביש לו אשה דאין שייך יצרו מתגבר אפשר דאין צריך ואף דהרא"ש כתב קצבה לאותו לימוד לא ידעינן שלא יתכן שיתבטל מפו"ר כל ימיו י"ל דמודה היכא דשהא עשר שנים דספיקא הוא אם יבנה גם מאחרת וזו היא אשת חיל וכבר קבוע בפרנסתו ויכול לישב ולעסוק בתורה מה שאפשר שלא יהיה כן באחרת דאינו מחוייב להוציא. רק ירבה בלימוד התורה יותר ויגדל יתום בתוך ביתו כאשר עשה עד הנה וטוב לו עכ"ד ע"ש:
(כז) אין עולים להם כו'. עיין בתשובת מעיל צדקה סימן נ"א שכ' דזה ברור בלי ספק דכל ימי נדותה אין גורעין ממנין של עשר שנים ודלא כמו שעלה בדעת חכם השואל שם ולכן לא פרט הגמרא שם בלפיכך דאמר שם לפיכך חלה הוא או חלתה היא או שהיו שניהם חבושים ולא קאמר או פירשה נדה כדאמר בריש כתובות א"ו משמע דפירסה נדה עול' לה למנין שנים ואל"כ לא הוה מסתם סתומי (לע"ד מהגמ' אין ראיה רק לשיעור שהיה אשה טמאה בזמנם משא"כ לפי חומרת הפוסקים שצריכה להמתין ה' ימים קודם שהתחיל לספור ז"נ כביו"ד סימן קצ"ו סי"א בהגה ועמ"ש לעיל סימן ע"ו סק"ז אך מסתימת הפוסקים מבואר שגם אילו הימים עולים לה) אלא דאפשר שאם היה לה וסת יותר מסדרי כל הנשים והם אינם קבועים שהרי נגלה שהוא מחולי ומדוה גופה והרי זה כמו חלתה היא שאין עולה לה. וגם זה ברור דלא בעינן דוקא שבעל בכל לילה אלא כל שקיים עונתו תמידין כסדרן כל אדם לפי מה שהוא ואפשר דאף אם ביטל לפעמים כל שלא היה סמוך לטבילה שהוא זמן שרוב נשים מתעברות אלא שאין בי כח להקל בכך אלא צריך שלא ביטל א' מן העונות וכל שביטל צריך להשלים אותו וזהו בכלל הלך בדרך לסחורה וכיון שלא חילקו בין זמן לזמן מאין לנו לבדות מלבינו זמנים ולחלק בכך (לע"ד כן מבואר מלשון הרמב"ם בפ' המשניות דאין חילוק שכ' וצריך שיהיה כל העשר שנים מתמיד בתשמיש כו' ע"ש) חבל יותר מן העונות לא. ובענין שכ' השואל על נדון השאלה שהיה חייב לקיים עונתו בכל לילה לא כן עמדי אלא כל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים רשאי לקיים עונתו רק אחד בשבת כולי ואני אומר בענין עונות הטיילינין בזה"ז שנתנו עולם הקשה עליני אין בינינו כלל דין הטיילנין כידוע מפסק הרמב"ם אף כי השמיטו הטור ולפחות ת"ח של זמנינו זה שהחמירו על עצמן ללמוד בענין ההלכה כמו שנאמר בחומר ובלבנים בעבודה קשה אין להם דין טיילנים עכ"ד ע"ש):

כגון שניות. עיין בשו"ת מנחת עני סי' נ"ד והובא קצת לעיל סי' ט"ו סי"ח:

שלא לכוף בשוטים. עבה"ט והוא לשון הב"ש. ומ"ש לתמוה על הג"מ פ' הבע"י דמתחילה כתב צ"ע בזה"ז אם יוכל לגרשה בע"כ ואח"כ הביא תשובת ר"ג כו' ע' בזה בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ב שכ' ליישב זה. ומ"ש לכן נראה אפילו בזה"ז כו' יוכל לגרשה בע"כ. הנה כ"כ גם לעיל סי' א' ס"ג. עיין בתשו' שב יעקב סי' א' שחולק עליו והוצי' כן מלשון הרמ"א בסי' א' ס"י בהגה במ"ש או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט יש להקל ולהתיר לו לישא אחרת ע"ש ובס' בית מאיר כ' עליו ואינו מוכרח כ"כ די"ל דאיירי דומיא דנשתטית שא"א לגרשה בשום צד כן זו שאינה רוצה ליקח גט היינו באופן דאזלה מקמי' וא"א לו לגרשה בע"כ כתב תקנה באשה אחרת וצ"ע עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב קמא סימן א' ובנו"ב תניינא סי' ק"ב מבואר שדעתו דאין להתיר לגרש בע"כ ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק כ"ה וגם בסי' א' ס"ק ט"ז. ועיין בשו"ת תורת יקותיאל סי' ה' האריך בזה ודעתו ג"כ דאין כופין אותה ודלא כב"ש ע"ש. (ובספרו שו"ת ושב הכהן סי' נ"ה האריך מאד לחזק דבריו הראשונים להלכה כתב בסוף היוצא מכל מה שכתבנו דיותר י"ל שתקנת ר"ג הוי אפילו בשהה עשר שנים ולא ילדה ועכ"פ מידי ספק לא יצאנו א"כ הוי ספק איסורא ולחומרא כמ"ש מהרי"ק שורש ק"ז כו' גם אין לומר כיון דודאי לא תיקן ר"ג שתהא עדיפא ממנו כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ב הובא בב"י ס"ס קי"ז וא"כ לדעת הפוסקים דס"ל היכי שבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא א"כ ה"ה אם הוא רוצה לגרש דכופין אותה דלא עדיפא מיני' ז"א די"ל אותו הוא דכופין משום דתלינן מן הסתם בדידי' כדאמרי' בש"ס איהי כיון דלא מפקדא לא מענשי כו' אלא דלפ"ז אם נודע שהמניעה ממנה כופין אותה דבה ודאי לא תיקן ר"ג משום דלא עדיפ' מיני' אבל מן הסתם דתלינן בדידי' אין כופין אותה. וממיל' דה"ה שארי כפיות אין יכולים לעשות לה ולא דמי למ"ש הרמ"א בהגה ומ"מ יכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה כו' דשאני התם דאפילו אם הדין דאיז כופין אותו בשוטים עכ"פ אם אינו מוציא עובר על דברי חכמים שאמרו יוציא ולכן מענישין אותו על שעובר על ד"ח ויכולין לגזור עליו שלא לישא וליתן עמו וכיוצא בזה כי לא מיקרי כפי' אבל הכא שהספק אם תיקן ר"ג בכה"ג ואי נימא דגם בכה"ג תיקן וגם לא דמי לבאה מחמת טענה משום דתלינן מן הסתם בדידיה א"כ אין עלי' שום חיוב כלל לקבל גט א"כ אין לעשות לה שום כפי' כלל מספק ופשיטא דאינו יכול למנוע ממנה שאר וכסות דהוי כפי' גמורה כמ"ש בהגמי"י פכ"ד מה"א כו' ואין שייך לומר בזה כיון שהבעל מוחזק בשאר וכסות יאמר קום לי כהפוסקים שרשאי לגרש בע"כ משום דהוי ספק איסורא ולחומרא כמ"ש לעיל: בשם מהרי"ק כו' ולא אוכל לעמוד ע"ד הב"ש שהחליט להלכה לגרשה בע"כ ולא ידעתי על מה סמך להקל בדבר חמור כזה הלא מדברי כל הפוסקים שהבאתי לעיל עכ"פ מידי ספק לא יצאנו וגם לפי הנראה לא היה לפניו תשובת רש"ל שכתב להלכה שלא לגרש בע"כ כו' ועוד נראה בנ"ד כפי שמובא בשאלה שהיה קטטא ביניהם כ"ע מודים דאין כופין אותה לקבל גט וכמ"ש הדמ"א בס"ס קע"ח דאם היה לו קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה אומר כן וא"כ ה"ה בנ"ד ודאי דנשאר תקנת ר"ג במקומו וחיישי' שמא מחמת שנאה רוצה לגרשה ואולי לא ישא אש' כלל או ישא אשה שאינה בת בנים כו' ובפרט בזה"ז שאין כופין על פו"ר דודאי יש לחוש לזה דאולי אח"כ לא ישא כלל או ישא שאינה בת בנים ונמצא דהכפי' לזו היא שלא כדין כו' מכל הלין טעמי נלע"ד דצריך לפייס אותה שתקבל גט ברצון ובאם לאו צריך ליתן לה עכ"פ שאר וכסות עכ"ד: ושם בסוף הספר תשובה ארוכה מן חתנו הגאון מוה' צבי הירש ז"ל אב"ד דק"ק פיורדא בכמה השגות על תשובת חותנו הגאון הנ"ל ומסיים אך כ"ז לא כתבתי להורות הלכה כי מיראי הוראה אני ומה גם שעומד לנגדי תשו' רש"ל שהביא תשו' ראב"י שכ' שאין להתיר לגרש בע"כ כי מוטב שתאבד נפש אחת משיצא תקלה בישראל כו' ולכן העצה היעוצה כשיבואו לדין לפני הב"ד יאמרו לה שהדין שתקבל גט ברצון כדי שלא יבטל הבעל מפו"ר ולכן נכון שתתרצה לכך וגם היא מצוה בכך לשמוע דברי חכמים ואם בכל זה לא נתרצה לקבל גט ראוי להסתלק מן הדין הזה שלא להכניס עצמו בהתרת חרמים אמנם אם בנדון כזה ששהא י"ש וזרע אין לו כלל אם הבעל מעצמו מונע ממנה תשמיש לחוד או שאר וכסות לחוד והאשה תוכל להספיק עצמה בצמצום אין למחות בידו אבל אם מונע ממנה כל החיובי' שכו"ע או אפילו מזונות לחוד והיא א"י להסתפק אפילו בצמצו' אז ראוי לחוש שלא יצא תקלה בישראל ח"ו וראוי להחרים בב"ד על תנאי דהיינו אם כונתו לש"ש לקיים פו"ר אין כאן לא חרם ולא שמתא אבל אם און בקרבו שכל חפצו לפוטר' בגט מבלי לישא אחרת בת בנים אז יהיה הנידוי חל ומעתה אין לחוש לתקלה כי מי שיש בו פניה אחרת הנידוי מעכב אותו מלעשות שלא כהוגן כו' וגם זה לא כתבתי אלא להלכה אבל לא למעש' עד שיסכימו גדולי המורי' עש"ב: וע' בתשו' מעיל צדקה סימן ל"ג שנשאל ג"כ על נידון זה והאריך לבאר דודאי מעיקר הדין מן הראוי שיכפו הב"ד בשוטים לכל שוהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שיוציאנה ויתן לה הכתובה וכל השברות שכתבו הפוסקים שלא לכוף בזה אין בהם כדי סמיכה (גם בביאור רבינו הגר"א ז"ל לעיל סי' א' סק"י כתב אבל לדינא כל אילו טענות דחויות הן כו' ע"ש) אלא שאין לנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם בכל דבר מפני בעלי זרוע ויש שמחה שאנו מוצאים סמך להניח אותן בלי כפי' אבל הבעל בעצמו עכ"פ מחוייב לעשות אשר בכחו ולעמוד על נפשו כו' אמנם אם אין רצונה בשום אופן לקבל גט ברצונה אם רשאי ליתן לה גט בע"כ או לישא אחרת עליה הנה דינים אילו מבואר בדברי ראשונים ואחרונים אם תיקן רגמ"ה במקום מצוה או לא כו' אך לדעתי במדינות אלו שני דרכים אלו לא טובים בעיני האומות ויש חששות בזה ע"כ אין צורך להאריך בזה אך בענין אם רשאי לכופה במניעת שאר כסות ועונה נ"ל דרשאי לכופה בכך כו' ופשיטא דאין כח ביד שום ב"ד לכופו על זאת המניעה דיכול לומר קים לי כהפוסקים דס"ל דבמקום מצוה לא תיקן כלל כו' וטב ליה למיעבד הכי בלי פקפוק ע"ש: ושם האריך עוד בענין אם יש תקנה לבנות ישראל אלו לשוב לבעליהן באם שהבעל אחר הגירושין יתחייב וישעבד עצמו עליה באופן המועיל שאחר שיקיים המצוה באחרת שיקח לו יגרש אותה וישוב ליקח הראשונה ויש בזה מקום ספק מפני ששנינו המוצי' את אשתו משום איילנות לא יחזיר והעלה דודאי רשאי להחזירה לא מיבעי' בסתם אשה ששהת' י"ש ולא ילדה כמ"ש תוס' בגיטין וביבמות ס"ה בד"ה אי איהי שתק' דעל זה לא תיקנו כלל כדמסיק שם דאמרי' השתא הוא דברייתא ומכ"ש היוצאת מבעלה ראשון לבד דאמרי' דלא זכה הראשון להבנות ואין כאן קלקול כו' אלא אפילו באשה שיש בה קצת סימני אילונית (כמו בנדון השאלה שם) אפ"ה כל שלא אמר לה משום איילונית אני מוציאו רשאי להחזירה והאריך שם בביאור דברי הרמב"ם פ"י מה' גירושין בזה (ע' לעיל סימן י' ס"ג ומ"ש שם) ומסיים באם יסכימו עמי בעלי הוראה נ"ל להקל בכיוצא בזה דלא יאמר לה בעת הגירושין ואז רשאי להחזירה אח"כ אם ירצה לאחר שקיים פו"ר. וכתב עוד דנראה דבכה"ג הרשות ביד הבעל לגרש השני' אפילו בע"כ כל שנשאת לו בתחלה בתנאי הזה וגם בכל אשה שנשאת מתחלה בתנאי שתהיה אשתו רק לזמן מה או עד שיקיים פו"ר ואח"כ יגרשנה י"ל דיכול לגרשה אח"כ בע"כ וע"ז לא תיקן הגאון (עמ"ש לקמן סימן קס"ה סק"ג) ומכ"ש בכה"ג שיש לחוש באם לא יוכל להפטר מן השני' לא יפרד מן הראשונה שהיא אשת נעוריו ויתבטל המצוה הזאת יאמר שבמקום מצוה לא תיקן ועוד כיון שהוא חב לראשונה ומשתעבד לה בראשונה קודם שישא השני' על אותן התנאים הוא נושאה וא"א לו למחול התנאי שנאמר שמחיל לה בשעת בעילה כו' לכן נ"ל שישתעבד אל הראשונה באופן המועיל דלית ביה משום אסמכת' וקנין דבר שלב"ל כפי המבואר בח"מ סי' ס' וסימן ר"ז ואח"כ יקח השני' על תנאי הזה שתצא ממנו בע"כ אחר שיקיים המצוה עמה ומ"מ אין להקל בכיוצא בזה במקום אחר כ"א בנדון הזה וגם בזה צריך הסכמה משני מורי הוראה עכ"ד ע"ש):

ומ"מ יכולין כו'. עיין בס' ג"א ס"ס ע"ב הביא בשם מהריב"ל דהאידנ' שהרחקות חשובים כנידוי אין לעשות לו שום הרחקה רק שאומרים לו מותר לקרותך עבריין והוא ז"ל כתב שטוב להחמיר:

שאינו מקיים עונה כו'. כי אין זה כפי' כו' עיין בס' ג"א סימן מ"ח שתמה על הרמ"א בזה דהריב"ש כ"כ לפי שטתו דס"ל במורד מתשמיש אין כופין להוציא אבל להרב שסתם בר"ס ע"ז ובסי' ע"ז ס"ג כהמחבר דכופין להוציא מה לנו לכופו שיקיים עונה ומה לו לטעם שאין זה כפיה ממש הא אפילו כפיה ממש עושין במורד מתשתמיש וגם לישנא דלנדותו שכתב בסוף דבריו מגומגם דעדיפא מיניה הו"ל לאשמעי' דאפילו להכותו ולכפותו בשוטים ע"ז יכולים לעשות שיקיים עונה וכ"ז מוכח בריב"ש עצמו שם כו' ומסיים מ"מ לדינא העיקר כמ"ש למעלה דבמורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה ואף במונע ממנה כל עניני אישות יש לחוש למעשה כו' (הובא לעיל סק"ז וסק"ח) עיין שם:

מותר לכופו לתת גט אחר. כן הוא במרדכי בהגה גיטין סימן חס"ח בשם ר"ת מעשה בבחור כו' וקודם נישואין יצא קול כו' וכפה ר"ת את הבחור לתת לה גט כו'. ת' בגדי ישע בתשו' הרב הג' מהר"ר יודא בכרך ע"ש. ועמ"ש לעיל סימן ק"נ סק"ג:

מ"מ כופין אותו ליתן כתובתה. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל כתוב כאן עיין בש"ג פ' המקבל דף קל"ג ע"ב:

ליתן גט. עבה"ט ומ"ש הנשבע שלא לגרש וגירש כו' עמ"ש בזה לעיל סימן קל"ד סק"ו:

נזירות שמשון. לשון הט"ז דזה אין לו התרה וע"כ טוב בשני גיטין בא' יקיים שבועתו ושני לעיקר הגט עד כאן לשונו ועמ"ש לעיל סימן קל"ד סק"ז:

סי' קנ"ד ס"א הג"ה אין כופי' למומר. נ"ב ע' תשובת מהר"ם טראני סי' מ"ז ותשו' רמ"א סי' ל"ו וצ"א וע' כנה"ג סי' קל"ה בהגהת הב"י אות ע"ב ובת' גנת וורדי' חאה"ע כלל א' סי' א' ותשו' רש"ל סי' מ"א:

ס"ג הגה י"א שכופי'. נ"ב ע' תשו' פרח מ"א ח"א סי' ס':

שם י"א שמותר להכותה. נ"ב ע' יש"ש פ"ג דבב"ק סי' ס':

ס"ה הגה וי"א דהוי מום. נ"ב ע' תשו' מהרי"ט ח"א סי' קי"ג:

ס"ז י"א שהיא נאמנת. נ"ב ע' תשובת הראנ"ח סי' ס"ג ובתשובת מהריב"ל ח"ג סי' ג':

ס"ה לזמן. נ"ב ע' תשו' רשב"ש סי' שפ"ג:

סכ"א הגה מותר לכופו. נ"ב באשת כהן היכי דיש ספק אם ראוי לכופו. אין תקנה לכוף אותו תחלה ליתן גט וממילא אם הוי גט מעושה שלא כדין. מ"מ פסלתו לכהונ' ולחזור לכופו ליתן גט שנית אחרי דנאסרה לו דכיון דהתחלה היה בשביל כך שיהיה אפשר לכופו בשני' שם גט מעושה עליו גם על השניי'. זולת היכא דהב"ד לא עשו כן בערמה רק שהיה סבורים תחלה דהדין לכופו אלא דאח"כ נודע ונתגלה איז' ס' שלא הי' ראוי לכופו בזה כיון דנאסרה עליו כופי' אותו אח"כ מדינא ליתן גט שנית ת' לחם רב סי' ל':

סכ"ג אם נשבע. נ"ב ע' תשו' מקור ברוך סי' ט' בארוכה:

שם דומה לאונס. נ"ב אם צריך להתיר קודם הנתינה ע' תשובת ראנ"ח ח"ב סי' י"ח:

שם וטוב לגרשה. נ"ב ע' תשובת הרלב"ח סי' קנ"ד:

מחתך נחשת מעיקרו פי' ממקום מוצאו מן הארץ והטעם בכל אלו שאומנתן מוסרחת:

מפני שהיא ממיקתו לשון המק בשרו פי' שהתשמיש קשה לו ומה שצריך ליתן כתובה אע"פ שהתנה תחלה כיון שהכפייה אינה בשבילה אלא בשבילו:

אבל בשתי ידיו כו' כתב רש"ל דאפי' נעשה כן אחר נשואין אין יכול לומר לה נסתחפה שדך דהבעל הוא אינו שדה שלה אלא האשה שדה של הבעל כ"כ התוס' פרק המדיר:

אין שומעין לה דאינה מפקדא על פריה ורביה:

תצא ראשונה בלא כתובה פי' אם הוא רוצה שיוציאנה ועיין מ"ש בסעיף ט"ו בדברי הטור והם דברי הש"ע כאן:

י"א שהיא נאמנת הטעם בטור כיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם היא אמת או לאו לא היתה מעיזה פניה נגדו אם אינו אמת והקשה הדרישה ממ"ש הטור סי' ע"ז בשם הרמב"ם שאם טוענת שהוא מוריד לתשמיש והוא אומר לא אלא כדרך כל הארץ אני עמה כו' ועושין פשרה כפי כח הדין ולא כתב שם שכופין אותו להוציא כיון שהיא אינה מעיזה בדבר שהוא יודע ותירץ דאה"נ דכופין שם להוציא אלא שהיא אינה מבקשת להתגרש אלא שיתן לה כתובתה ויוציאה ותירוצו זה אינו עולה יפה דלענין כתובה ודאי אין שומעין לה כלל אפילו בטענת גרשתני כדלעיל וקושיא זו נראה דלק"מ דלענין אם החילוק ביניהם במורד מתשמיש דבר זה תלוי בבחירה (שאינו רוצה) או שונא אותה בזה ודאי ראוי לחפש כל מה דאפשר לעשות שלום (ביניהם) כדנקט התם שמייחדים אותם ולפי' (הרא"ש) עושין שיעור עד (שיתפייסו) ועושין פשרה כפי הדין היינו שנותנים זמן לפי ראות עיני הב"ד מתי יוכלו להתפייס ולא מוקי' אנפשיה בהרחקת תשמיש עמה ואח"כ יוציא ויתן כתובתה כ"ז שלא יהא אפשרי בהשוואה משא"כ כאן שיש בו חסרון כפי דבריה שאין לו גבורת איש בזה לא (שייך לומר) השוואה אלא צריכין לעשות הדין שיוציא אותה בגט (ע"י כפיי') ואה"נ באם יש אפשרות ברפואה כמו שהעתיק ב"י תשובת (רשב"ץ אם) טוען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל כו' ודאי (דאין כופין) ואם כופין הוה שלא כדין כ"ז הוא פשוט לפי ע"ד:

אינו שוכב עמה כו' תימא הוא זה שהרי מבואר (דאין הדין דומים לאין לו גבורת אנשים וכפי מה שביארנו והיא מוכרח עכ"פ (ובטור מביא תשובה) בכאן ע"ש וכתב לענין זה לא חלתה השבועה (כי כבר היה מחויב הראשונה לפרנס) כתב בדרישה וקשה דלעיל סי' קי"ח כ' תשובת (הרא"ש ראובן חייט) שנשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ובאותו חצי שהרויח אין בו כדי סיפוקו לפרנסת אשתו ואשתו תובעת מזונות והשיב שהשבועה חלתה וצריך לקיימה וי"ל הך דהכא שלא חלתה השבועה היינו שלא חלתה על כל מה שירויח אבל על החציה חלתה ולעיל נמי לא חלתה אלא על החצי אלא שאין טעם לדבר (וגם שם בתשובה) לא תלה הטעם במה שהניח החצי אלא משום דאין שיעבוד על גופו עכ"ל ולפי ע"ד לק"מ דכבר קי"ל דאע"ג דאין איסור חל על איסור מ"מ באיסור מוסיף חל איסור על איסור כדאי' פ' ד' אחים ובהרבה דוכתי ה"נ לעיל סי' קי"ח דנשבע לתת חצי הריוח וחלה השבועה עכ"פ באם ירויח כ"כ שיספיק החצי לאשתו ע"כ ה"ל איסור מוסיף וחל על הכל אפילו אם לא יספיק אלא שעדיין י"ל שם כיון שבשעה שבאים לדין כבר מונח המעות שהרויח ויש להאשה ג"כ שייכות על הממון מצד חיוב פרנסתה נמצא ה"ל ממון זה משועבד לשניהם לזה כתב שם דאפי' במוכר נכסיו אין שיעבוד למזון האשה והבנות על אותו הממון ק"ו כאן בשיעבוד גופו אבל כאן דנשבע לשני' לתת לה כל מה שירויח אפי' אם ירויח הרבה נמצא מפקיע חיוב שעליו לפרנס הראשונה ואין השבועה חלה בזה רק שעכ"פ חייב לפרנס גם השניה מצד שהיא ג"כ אשתו לזה פסק שיחלוק הדין ב' ב"ח הבאים כאחד ומ"ש הרא"ש אח"ז ואין היתר לשבועתו כיון שנשבע לה על טובה שעשתה לו במחילת המזון מה שכבר נתחייב לה קשה הא א"צ היתר כלל דהא אינה חלה כלל צ"ל דה"ק שאין שום סברא לומר אעפ"י שנאמר שהשבועה חלה מ"מ ירצה להתיר השבועה זה אינו עוד הקשה דכאן כתב הרא"ש מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה חובות דלא שייך (קדימה) אלא בשעבוד קרקעות משמע דבשעבוד קרקעות שייך קדימה אפילו במזונות ופרנסה ולעיל סי' קי"ח כתב אפי' אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאין מהם למזון האשה והבנות כו' וכ"ה בח"מ סי' צ"ז בדין סידור ב"ח דאין משיירין למזון אשתו כו' והאריך בזה ולפע"ד אין כאן קושיא כלל דודאי גם כאן אם היה בו קרקע ושיעבד אותה בפי' לאשה ראשונה לפרנסתה פשיטא שאפילו אם היה אחר (כך) לאדם אחר חוב עליו שאין לו בה כלום וכ"ש אשתו השניה שאין אחר השעבוד כלום ולא אמרו אין מוציאין למזון האשה אלא כשלא שעבד לה בפירוש קודם לזה אלא שלא תטעה לומר שמה ששעבד גופו לפרנסת הראשונה בכתובה ואנא אפלח ואזין כו' ה"ל כמו שעבוד קרקע בפי' ויש לה קדימה לזה כתב הרא"ש שאינו דומה לקרקע שהוא יכול לשעבד גופו לכמה נשים ואין זה שעבוד בפי' לבטל זכות השניה. נמצא דלק"מ מן סימן קי"ח דכתב שם אפילו אם מוכר נכסיו אין מוציאין דשם לא מיירי ששעבד הנכסים בפי' תחלה לראשונה ע"כ אמר שם דיש ק"ו דאפי' בקרקע שנמכרת לזה מוציאין כ"ש באשה וזה פשוט לפע"ד ואין כאן קושיא כלל:

אין שומעין לו פי' אע"פ שהוא אומר שרוצה לישא אחרת דלא נאמין לו בכך:

אעפ"י שמשמשים שאנו תולין שהעון שגרם להיות חולים או חבושים גם מנע אותן מלהוליד כ"כ הרא"ש:

היא נאמנת דלא היתה מחזקת נפשה בעקרה וכן בסעיף י"ד נאמנת דלא מחזקת עצמה באפולי בנים:

שבטענה זו ויתחייב ליתן לה כתובה פי' שע"י שיתחייב להוציאה ולתת כתובתה ונהי דמשום חיוב להוציא אין עליו שבועה דאין כאן טענת ממון מ"מ יש עליו טענת ממון משום כתובה דאלו לא הוציאה אין עליו חיוב כתובה וכתב בטור ואם הוא אומר אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי שומעין לו והוא דאפשר בסיפוקייהו ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה והקשה מו"ח ז"ל והא כתב הטור לעיל סי' זה בשם תשו' הרא"ש אין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים כיון שלא הוחזקה בג' אנשים בין לענין מזון בין לענין כתובה ותירץ דלעיל לא בא בטענת ברי וכאן טוען ברי ושהיא מתקשה בשעת תשמיש או מפלטת ש"ז ובחנם טרח כזה דהא אמרי' יוציא (ולא) יתן כתובה ע"כ אין הב"ד כופין אותו להוציא דהא יכול לקיים פריה ורביה מן האחרות אלא ע"כ דהאשה מבקשת שיוציא ויתן לה כתובה כזה אמרי' דלענין גט יש לה זכות אם באה בטענה שנזכר בסעיף ו' אבל לא לענין כתובה וכן העתיקו לעיל סעיף ו' בש"ע דאם ילדה השניה תצא הראשונה בלא כתובה כו' בדרך שזכרתי אבל הרא"ש לעיל לא מיירי שהיא תובעת גט אלא הוא באה להוציאה ולא ליתן לה כתובה בזה כתב שלא גרע כחה עד שתוחזק מג' אנשים וזה פשוט:

נזירות שמשון דזה אין לו התרה וע"כ טוב בשני גיטין דהא' יקיים שבועתו ושנית לעיקר הגט: